לדלג לתוכן

ביאור:הדורות נגאלים בזכות נשים צדקניות שבדור

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



בס"ד

י"ג בשבט התשס"ו

הדורות נגאלים בזכות נשים צדקניות שבדור

דברים לזכרה של האשה הכבודה והצנועה מרת טובה בת שרה סרבר ז"ל

מבוא:

בני ישראל הפכו להיות לעם במהלך שיעבוד מצרים, וזאת בזכות הנשים הצדקניות שהיו בדור. מטרת המצרים בשיעבוד ישראל הייתה לנצל את כוח עבודתם, ולכחיד את זהותם של כלל ישראל. האמפריה המצרית שללה את חרותם של הגברים מישראל, והשפילה את כבודם לעיני נשותיהם, תוך כדי שימוש בעינוים פיזיים ונפשיים. בהמשך גזרו המצרים על השמדת דור ההמשך של ישראל. גזרות פרעה שנמשכו לאורך עשרות שנים, גרמו לישראל לאובדן כל תקוה לשינוי, ולייאוש מוחלט. אפילו מנהיגי ישראל הנאמנים, כרעו תחת נטל ואבדו את טעם החיים, כמובא בגמ': "עמרם גדול הדור היה, כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן" (סוטה, יב.). במצב זה של ייאוש וחוסר תקוה, הרעיפו נשות ישראל על בעליהם העבדים המיואשים, אהבה שאינה תלויה בדבר, ובתעצומות נפש כיבדו ועודדו הנשים את הגברים, ע"מ להצילם מן היאוש וחוסר התקוה. נשות ישראל פעלו במרץ כנגד כוונותיהם של המצרים, והעמידו בראש סולם העדיפות את חיזוקו והגדלתו של התא המשפחתי, למרות כל הקשיים. שנאמר: וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ (שמות, א', י"ב). לפיכך "דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים (סוטה י"א:). פעולתם של נשות ישראל במצרים, שימשה כדוגמא ומופת לכלל נשות ישראל בכל הדורות. וכן "אמר ר' אחא...ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור. שנאמר: זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהילים, צ"ה, ט'), לבני ישראל לא נאמר, אלא לבית ישראל" (מדרש זוטא, רות פרשה ד). התורה מיעטה לספר בשבחן נשות ישראל, כדי לשמר את "הנשק הסודי" של עם ישראל, בבחינת "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית ח:). וכן פסק הרמב"ם (משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"ד): "גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות...שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: כל כבודה בת מלך פנימה". למרות זאת התורה רמזה על תפקידן המכריע של נשות ישראל בגאולה, ע"מ שנלמד "מפרט וכלל" (סיפרא, פר' ויקרא, פתיתא) שאין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור. להלן מבואר מעט ממעשיהן של צדיקות הדור שהיה במצרים, והשפעתם על הגאולה של כלל עם ישראל:

א. בזכות נשים צדקניות – שכר המסייע גדול משכר העושה.

ב. שירת הנשים "סוס ורוכבו" – הסוסים נענשו על שסייעו למצרים לרדוף אחרי ישראל.

ג. בשכר האמהות - הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, ובזכות רחל עתידין להגאל בעתיד.

ד. גאולת הדורות – ישראל נגאלים בזכות נשים צדקניות שבכל דור ודור.

ה. גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים – בשכר התמודדותן המתמדת עם טבען.

ו. שרח בת אשר – גרמה לגאולה בכך שגילתה למשה רע"ה היכן קבור ארונו של יוסף.

ז. יוכבד בת לוי – בשכר שהצילה את ילדי ישראל, זכתה ללדת את משה גואל ישראל.

ח. חושים בן דן – למרות חרשותו גאל את ישראל וזכה לריבוי בנים.

ט. נשים רחמניות – בזכות בת פרעה זכה מושיעם של ישראל לחיות ולגדול בבית פרעה.

בזכות נשים צדקניות:

"אם תשכבון בין שפתים, דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס"ח, סימן תשצ"ה). "דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים. שנאמר: אם תשכבון בין שפתים (תהילים ס"ח, י"ד) ... וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה. שנאמר: זה אלי ואנוהו" (סוטה י"א:). כלומר, נראה מן האמור לעיל כי זכות הנשים הצדקניות באה להם מצד הסיוע שנתנו לגברים שעבדו בפרך. לפיכך נשאלת השאלה מדוע שכר הנשים היה גדול משכר העובדים בפרך עצמם? וכן מצאנו שאמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים. שנאמר: נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי. א"ל רב לר' חייא נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" (ברכות דף יז.). כלומר, נראה גם מן האמור לעיל כי לנשים הצדקניות זכויות יתר, משום שהן מסייעות לגברים ללמוד תורה. לפיכך נשאלת השאלה אף כאן, מדוע שכר המסייע גדול משכר העוסק עצמו?

נלענ"ד להשיב שעבדות מצרים ולימוד התורה ניתנו בצו ה' לגברים בלבד. למרות זאת הנשים שלא הוטל עליהם הצו, עשו מאמץ יתר לטובת קיום צווי ה'. הואיל ונטלו הנשים על עצמם מרצונם לסייע לגברים במילוי צווי ה', מתוך אמונה ובטחון בקב"ה. לפיכך זכו הנשים לשכר גדול יותר. משום שללא סיוען של הנשים, ספק אם יכלו הגברים לקיים בשלמות את צווי ה'.

משל למלך שעמדו לפניו לדין שני עבדים נאמנים. על האחד ציוה המלך עונש עבודת פרך לזמן רב, ועל השני ציוה המלך שיאכל בכל יום ארוחת מלכים לזמן רב. בכל יום בתום עבודת הפרך, הייתה אשת העבד הראשון מביאה לבעלה ארוחת מלכים, סועדת אותו ומנחמתו. כדי שיצליח לקיים את צו המלך וישלים את כל תקופת העבדות שגזר עליו המלך, על מנת שבסופו של העונש יחזור לשרת את המלך כשהוא בריא וחזק. גם אשת העבד השני הייתה טורחת ומכינה לבעלה ארוחת מלכים, כדי שיצליח לקיים את צו המלך לאכל בכל יום ארוחת מלכים. בתום התקופה זימן המלך את שני עבדיו, ושאלם איך הצלחתם לשמור בשלמות על הצווים שהטלתי עליכם, מבלי להרהר אחר מדותי? ומבלי לפגוע בחוסנכם הפנימי והחיצוני? נענו העבדים: בזכות נשותינו שטרחו ועמלו כדי שנבצע את צו המלך במלואו, בלעדיהן היינו כורעים תחת נטל צו המלך. אמר המלך: לפיכך שכרן של נשותיכם יהיה גדול משלכם. כי הן סייעו לכם לשאת בנטל הצווים שהטלתי עליכם, ובלעדיהן לא הייתם מקיימים את מצוותי.

שירת הנשים "סוס ורוכבו":

בשירת הים שהגברים שרו: שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, במובן של שבח לאל על ביצוע העונש המושלם במצריים. כלומר, ישראל ראו בעיניהם כי: "הסוס קשור ברוכב, והרוכב בסוס, ושניהם עולים למרום ויורדים לתהום, ואינם נפרדים זה מזה. כענין שכתוב (שמות טו) ירדו במצולות כמו אבן יאכלמו כקש צללו כעופרת" (רבינו בחיי שמות פרק ו פסוק ו). דהיינו, ישראל העצימו את אמונתם בקב"ה, כתוצאה מן הנסים שראו בים סוף, יותר מאשר ראו את הנסים שנעשו להם במצרים. משום שבעשר המכות במצרים נענשו כל המצרים בצורה שוה. ואילו בים סוף הרשעים נדונו "כקש הולכים ומטורפין עולים ויורדים, בינוניים כאבן, כשרים כעופרת שנחו מיד" (רש"י, שמות ט"ו, ה'). אך מראיה מצומצמת זו של ישראל נתעוררו שאלות: כגון: מדוע נענשו הסוסים? מה שבח יש לה' בהענשת סוסים? ומדוע הוקדם הסוס לרוכבו בשירה?

כנגד הבנה מצומצמת זו התריסו הנשים. שנאמר: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת. ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" (שמות ט"ו, כ"א-כ"ב), כלומר, הנשים השיבו לשאלות המתעוררות משירת הגברים, באומרם כי יש לשבח לאל על ביצוע העונש המושלם גם בהענשת הסוס. לפי שהסוס סייע למצרים לרדוף אחר ישראל. דהיינו, שלמסייע חלק יותר גדול ממבצע המעשה. וכן פירש הרש"י: מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים (שמות טו, כ'). כלומר, הנשים נותרו באמונתם בקב"ה גם בעת עשר המכות שנחתו על כל המצרים בצורה שוה, משום שכל המצרים סייעו בהעבדת ישראל בפרך. וגם בים סוף אשר שם נענשו הסוסים המסייעים לרשעי מצרים. בשירת מרים הנביאה הובהר לגברים, כי בזכות הסיוע של הנשים הצדקניות נגאלו ישראל ממצרים, לפי שלמסייע בקיום המצוות יש חלק גדול יותר מן החייב לקיים אותן. וכן מצאנו כשבא ר"ע לביתו עם עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים, יצאה רחל אשתו לקראתו נפלה על אפה לנשקו, דחפוה תלמידיו אמר להם ר"ע עזבוה: "שלי ושלכם שלה הוא" (כתובות ס"ג, נדרים נ'.).

בשכר האמהות:

מובא במדרש: "לא גלגל הקב"ה והוציא ישראל ממצרים, אלא בשכר שרה רבקה רחל ולאה. בשכר שתפשה שרה בהגר והעלתה למטתו של אברהם. בשכר שאמרו לרבקה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך. בשכר שתפשה רחל בלהה והעלתה למטתו של יעקב, בשכר שתפשה לאה זלפה והעלתה למטתו של יעקב לכך נאמר מושיב יחידים ביתה" (ילקוט שמעוני, תהלים, ס"ח סימן תשצה). לעומת זאת בגלות העתיד יגאלו ישראל בזכות רחל. וכן נאמר: "ואני בבאי מפדן, מתה עלי רחל... ואקברה שם בדרך אפרת" (בראשית, מ"ח, ז'), ופירש הרש"י: "ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך שע"פ הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה, ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וגו', הקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם". הטעם שרק רחל בוכה והקב"ה מקבל את תפילתה, משום שרק רחל יכולה לבקש מהקב"ה שיסלח לישראל על עוון עבודה זרה אשר בגללה נענשו ישראל לגלות מארצם. רחל טוענת לפני הקב"ה: אם בשביל ע"ז שנקראת צרה הענשת את ישראל לגלות מארצם, הרי אני שאהבתי את יעקב אישי, ועבד בי שבע שנים, ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה, ומסרתי לאחותי הסימנים. אני בשר ודם, הכנסתי צרה לביתי, וקיבלתי עלי את כל הצער, הכאב, והייסורים, לקיים את גזרת שמים. ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם, לפי שהגלות גם היא גזרת שמים. לפכיך הקב"ה משיבה: "יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב". לפיכך נקברה רחל בדרך, כדי לסנגר על כלל ישראל. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל "קול ברמה נשמע קול נהי, רחל מבכה על בניה" - על כנסת ישראל שנקראת רחל.

גאולת הדורות:

פעולתם של נשות ישראל במצרים, שימשה כדוגמא ומופת לכלל נשות ישראל בכל הדורות. משום שנשות ישראל הקפידו לשמור על צניעותן, ועל טיפוחו ושמירתו של התא המשפחתי, כנגד כל השפעות הנוכריות. וכן מובא מדרש זוטא (רות פרשה ד): "ויאמרו כל העם אשר בשער (רות ד', י"א), אמר ר' אחא: כל הנושא אשה כשרה, כאלו קיים כל התורה כולה מראש ועד סוף, ועליו הוא אומר: אשתך כגפן פוריה וגו' (תהלים קכ"ח ג'), ולפיכך נכתבה אשת חיל מאל"ף ועד תי"ו. ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור. שנאמר: זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהילים, צ"ה, ט'), לבני ישראל לא נאמר, אלא לבית ישראל.

מעשה באחד שירד מנכסיו, והיתה לו אשה כשרה, לסוף נעשה שכיר. פעם אחת היה חורש בשדה, נזדמן לו אליהו ז"ל בדמות ערבי אחד. א"ל: יש לך שבע שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם? עכשיו, או בסוף ימיך? א"ל: קוסם אתה, אין לי מה ליתן לך, אלא הפטר מעלי לשלום. וחזר אצלו עד שלשה פעמים, פעם שלישית אמר לו: אלך ואמלך באשתי. מה עשה? הלך לו אצל אשתו ואמר לה: בא אחד אלי והטריח עלי עד שלשה פעמים, ואמר לי: יש לך שבע שנים טובות אימתי אתה מבקש אותם? עכשיו או בסוף ימיך? אמרה לו: אמור לו הבא אותן היום. והיה מתחבא מבניו, וחזר אצלו. ואמר לו: הבא אותם עכשיו. א"ל: לך לביתך, ואינך מגיע לשער חצרך עד שתראה ברכה פרוסה בבית. והיו יושבין בניו לחפש בידם בעפר, ומצאו מטמון שיזונו שבע שנים, ובאו וקראו לאמן. ולא הגיעו לשער, עד שיצאה אשתו לקראתו ובישרה לו. מיד הודה להקב"ה, ונחה דעתו עליו. מה עשתה אשתו הכשרה? אמרה לו: אנו מכל מקום כבר משך עלינו הקדוש ברוך הוא חוט של חסד, ונתן לנו לשבע שנים. אלא, בוא נעסוק בגמילות חסדים בשבע שנים הללו, שמא מוסיף לנו הקב"ה טובה מאצלו, וכן עשתה. וכל מה שעשתה, אמרה לבנה קטן: כתוב כל מה שאנו נותנין, וכן עשה. לסוף שבע שנים, בא לו אליהו ז"ל ואמר לו: כבר הגיע שעה ליטול מה שנתתי לך. אמר לו: כשנטלתי, לא נטלתי אלא מדעת אשתי. אף כשאני מחזיר, לא אחזיר אלא בדעת אשתי. הלך אצלה ואמר לה: כבר בא הזקן ליטול את שלו. אמרה לו: לך אמור לו: אם מצאת בני אדם נאמנים ממנו אתן לך פקדונך. וראה הקדוש ברוך הוא דבריהם, ובגמילות חסדים שעשו, והוסיף להם טובה. לקיים מה שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל"ב י"ז).

וכן מובא בגמ' (בתרגום חופשי, מנדרים, סו:): מעשה שהיה אחד מיהודי בבל עלה לארץ ישראל ונשא אשה. באחד הימים אמר לה: "בשלי לי שתי עדשים". כונתו היתה, שתבשל מעט עדשים, אך האשה הבינה את הדברים כפשוטם, ובישלה לו רק שתי עדשים. ראה הבעל את שעשתה אשתו, וכעס עליה מאוד. למחרת אמר לה: "בשלי לי סאה". סאה היא מידה גדולה (144 בצים מלאי עדשים), כוונת הבעל היתה שתבשל אוכל בכמות רבה, ולא כפי שעשתה ביום הקודם. אך שוב הבינה האשה את הדברים כפשוטם, ובשלה סאה שלמה. ושוב בקש הבעל: "הביאי לי שני בוציני". למילה הארמית "בוציני" יש שתי משמעויות: אבטיחים, ונרות. הבעל התכוון לבקש אבטיחים, אך אשתו הביאה לו שני נרות. כעס הבעל ואמר לה: "שברי אותם בראשו של בבא"! המילה הארמית "בבא" פרושה פתח. אך האישה הבינה אחרת את בקשת בעלה, והלכה עם הנרות למקום בו ישב גדול הדור בבא בן בוטא ועסק בדין. לקחה האשה את הנרות ושברה אותם על ראשו הדיין בבא בן בוטא. שאל בבא בן בוטא את האשה: "מה את עושה?" השיבה לו האשה: "כך צווני בעלי". אמר לה: "אם עשית רצון בעלך הקב"ה יוציא ממך, שני בנים כבבא בן בוטא.

גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים:

בראות נשות ישראל את קושי השיעבוד של בעליהן, ויתרו נשות ישראל מרצונן החופשי על על התחייבויותיהם הבסיסיות של בעליהן, כגון: שאר, כסות ועונה. לפיכך נותרו נשות ישראל וטפם, חסרי כל הגנת בעל ואב תומך, בתוך עם מצרי עויין. למרות כל קשיים אלה לא זילזלו הנשים בבעליהן העבדים, אלא הרעיפו עליהם אהבת חינם, וכיבדו אותם בכבוד הראוי לבעל הבית. בנוסף לכך, למרות המצוקה, ולמרות שאין הן חייבות במצות פריה ורביה, דאגו הנשים להגדיל את מחנה ישראל, באמצעות הגברת הילודה, מתוך בטחון שהקב"ה יגדלם ויפרנסם בדרך נס. כמובא במדרש (תנחומא, פקודי, סימן ט'): "אמר רבי שמעון בר חלפתא, מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם. שנאמר: בכל עבודה בשדה (שמות, א', י"ד). משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין, והקדוש ברוך הוא פוקדן לאלתר. רבותינו אומרין, יש מהן יולדות שנים בבת אחת. ויש אומרים, ששה בכרס אחד. ויש אומרים, שנים עשר בכרס אחד. ויש אומרים, ששים רבוא... בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך, העמידו כל הצבאות. שנאמר: יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות, י"ב מ"א). ואומר, הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים, הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים, מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן. עמדו והביאו את המראות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל, טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, משה, על אלו אתה מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר, ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו (שמות, ל"ח, ח'), באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה. לפיכך כתיב, ונחשת התנופה שבעים ככר, נחשת הכלות. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה נתנדבתם למשכן, שהוא מתכפר עליכם. ולעתיד לבא אני מכפר עליכם ואוהב אתכם נדבה. שנאמר: ארפא משובתם אוהבם נדבה (הושע יד ה). אמרו, אין לנו לא משכן לא מקדש, תהא לפניך תפלת פינו נדבת המשכן. אמר דוד, נדבות פי רצה נא ה'" (תהלים קי"ט ק"ח).

כלומר, התנהגותן זו של נשות ישראל, גרמה לאחדות המשפחה והעם, ולבטחון בקב"ה גואל ישראל, גם במצרים וגם במדבר. וכן מובא במדרש (מד"ר,כא, י): "ותקרבנה בנות צלפחד (במדבר, פנחס כ"ז, א'), אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם (שמות, ל"ב, ב'). ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן. שנאמר: ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'. והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דבה: (במדבר יד) וישובו וילינו עליו את כל העדה, ועליהם נגזרה גזירה, שאמרו לא נוכל לעלות, אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (שם כו): כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה. איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ. אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים". כלומר, בניגוד לטבען, קבלו עליהן נשות ישראל לעמוד בפרץ, הן כנגד גזרות פרעה, והן בעת חטא העגל, ואף בחטא המרגלים, מתוך אמונה ובטחון בקב"ה. וכן מובא בגמ': "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" (כתובות נט:). דהיינו, שהקב"ה הטביע באשה את הרצון שיקנו לה תכשיטין כדי להתנאות בהן (רש"י). ובכל למען הקמת למשכן "פרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה, והאנשים נטפלו להן (רמב"ן, שמות, ל"ה, כב-כד). כלומר, נשות ישראל דחקו את רצונן הטבעי לתכשיטין, למען הקמת משכן לשכינה. כך גם בכל דור ודור הנשים הצדקניות דוחקות את רצונן הטבעי לתכשיטין חיצוניים, למען התכשיט האמיתי של הקמת בית נאמן בישראל. ובכך הן מסייעות לבעליהן ובניהם לעסוק בתורה ובקיום המצוות. כלומר, מאחר והנשים הצדקניות נמצאות בהתמודדות יומיומית עם טבען, לפיכך הקב"ה גומל לנשים הצדקניות במתן שכר גדול יותר מן האנשים. כפי שאמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים" (ברכות יז.).

שרח בת אשר:

שרח בת אשר הייתה הנכדה היחידה של יעקב שנכתבה בתורה ברשימת היורדים עם יעקב למצרים. שנאמר: "ושרח אחתם" (בראשית, מ"ו, יז). למרות זאת נקראה שרח בלשון רבים שנאמר: "בנתיו ובנות בניו" (בראשית, מ"ו, ז'). שרח זכתה לציון שמה בתורה, ולאריכות ימים כשכר על מעשיה. משום שרח היא אשר בישרה ליעקב שיוסף חי, מבלי לגרום לסבא יעקב נזק בריאותי, וכן תירגם יונתן: "בגלל דבשרת ית יעקב דעד כדון יוסף קיים". בגין אריכות ימיה הופקדה שרח בת אשר על סוד זיהוי הגואל האמיתי, ובכך מנעה מישראל ציפיות שוא ומשיחי שקר לאורך כל זמן השעבוד. כמובא במדרש (שמות רבה, פרשה ה'): "ויאמן העם (שמות ד', ל"א)... ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מימות אברהם ויצחק. ויעקב מסר ליוסף ויוסף מסר לאחיו, ואשר בן יעקב מסר את הסוד לשרח בתו ועדיין היתה היא קיימת, וכך אמר להם: כל גואל שיבא ויאמר להם פקד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת. וכיון שבא משה ואמר: פקד פקדתי [אתכם] (שמותג' ט"ז), מיד - ויאמן העם. ובמה האמינו? כי שמעו הפקידה, הדא הוא דכתיב: וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל (שמות ד' ל"א).

לאחר השיעבוד ביום היציאה ממצרים, כשמשה רע"ה הלך לחפש את ארונו של יוסף, בכדי לקיים את השבועה, שהשביע יוסף את בני ישראל: "פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה אתכם (שמות, י"ג, י"ט). היתה זו שרח בת אשר שגילתה למשה רע"ה היכן יוסף קבור. כמובא במדרש: "מנין יודע משה היכן יוסף קבור? אמרו, סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, היא הודיעה את משה היכן יוסף קבור. (אמרה לו) עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס" (תנחומא, בשלח, סימן ב'). וכן מובא בסדר עולם רבה (פרק ט'): "שרח בת אשר היתה מבאי מצרים מיוצאיה. מבאי מצרים, דכתיב ושרח אחתם (בראשית מ"ו, י"ז), ומבאי הארץ, שנאמר ושם בת אשר שרח" (במדבר כו מו). כלומר, ע"פ מדרש זה, שרח בת אשר חיה למעלה ממאתיים ועשר שנים.

שרח בת אשר נגלתה שוב בסוף ימי דוד לאחר דיכוי מרד אבשלום, בעת מרד שבע בן בכרי. כאשר רדף יואב אחרי שבע בן בכרי, ושבע בן בכרי התבצר בעיר הצפונית "אבלה בית המעכה". יואב ניסה לפרץ את חומת העיר, ואז נגלתה ליואב "אשה חכמה" (שמואל ב', כ', ט"ז). במדרש מובא כי הייתה זו "שרח בת אשר" שבחכמתה הצילה את בני עירה. בהמשך מכונה שרח: "שלמי אמוני ישראל" (שמואל ב', כ', י"ט). על כך אומר המדרש: "אנכי שלומי אמוני ישראל, אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן, יוסף למשה" (בראשית רבה, פרשה צד). כלומר, ע"פ מדרש זה זכתה שרח בת אשר לאריכות ימים מופלגת. דהיינו, למעלה משש מאות ושמונים שנה, וזאת בשכר צדיקותה ותרומתה לגאולת ישראל ממצרים. וכן "דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה י"א:). דהיינו, שהיה שכרן רב כשכרה של שרח בת אשר.

יוכבד בת לוי:

יוכבד בת לוי שנולדה "בין החומות", השלימה את מנין שבעים הנפש אשר ירדו עם יעקב למצרים, שמה של יוכבד אינו מוזכר ברשימת היורדים עם יעקב למצרים, אך למרות זאת נכללה יוכבד במנין השבעים. משום שלידתה של יוכבד, אמו של משה רע"ה הגואל הראשון של עם ישראל, הייתה שורש גאולתן של ישראל ממצרים. התורה מספרת כי בטרם הולדת משה, פעלה יוכבד כנגד גזרות פרעה, ואף הקריבה את עצמה, הן למען המשך קיומו של כלל עם ישראל, והן למען משפחתה. ממעשיה של יוכבד למדה מרים בתה שהכפילה את מאמצי אמה. שנאמר: "ותיראן המילדת את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות, א', י"ז). בשכר זה זכתה יוכבד ללדת את מושיען של ישראל, כשהיא בת ק"ל שנה. שנאמר: "ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים. רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות" (סוטה, יא:). בהמשך מתארת הגמ' במפורט את הויכוח שהיה בתוך ביתה של יוכבד, והשפעתו על כלל ישראל: "תנא: עמרם גדול הדור היה. כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת. שנאמר: ותגזר אומר ויקם לך. עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. ויקח? ויחזור מיבעי ליה!? א"ר יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו: אם הבנים שמחה. את בת לוי, אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא, וקרי לה בת? דא"ר חמא בר' חנינא: זו יוכבד שהורתה בדרך, ולידתה בין החומות. שנאמר: אשר ילדה אותה ללוי במצרים. לידתה במצרים, ואין הורתה במצרים. א"ר יהודה: שנולדו בה סימני נערות. ותהר האשה ותלד בן, והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא? א"ר יהודה בר זבינא: מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה (בגזר דין-רש"י) של חוה (סוטה, יב.).

חושים בן דן:

חושים בן דן השלים את מנין שבעים הנפש אשר ירדו עם יעקב למצרים. למרות שחושים היה חרש "שאין בו דעת" (יומא, מג.) כביכול, אך משום שעשה מעשה, אע"פ שחש"ו "יש להם מעשה ואין להם מחשבה" (מכשירין, פ"ו, משנה א'), כענין שנאמר: הנשים דעתן קלה" (שבת, לג:), למרות זאת זכה חושים להמנות במנין השבעים. מעשהו של חושים מובא במדרש (בראשית רבה, פרשה צז): "נפתלי אילה שלוחה, מלמד שקפץ למצרים כאייל והביא שטר המערה לקבור את אביו, עד שהוא הולך, בא חושים בן דן והיה חרש, וכשראה עשו מונען מלקבור את אבינו יעקב, דקרו בידו על צוארו, והתיז את ראשו, ונפלו שתי עיניו על מיטתו שליעקב אבינו, ופתח עיניו וראה נקמה ושמח. שנאמר: ישמח צדיק כי חזה נקם". בזכות מעשיו זכה חושים להקרא בלשון רבים. שנאמר: "ובני דן חשים" (בראשית, מ"ו, כ"ג). משום שלמרות שהיה לדן בן אחד חרש, זכה שבט דן לריבוי בנים, כדרך שזכו ישראל במצרים. שנאמר: "כאשר יענו אותו בן ירבה וכן יפרוץ" (שמות, א', י"ב). ללמדנו, שמוגבלותו של האדם אינה עילה המונעת ממנו את הזכות לסייע ולבצר את חוסנו של כלל עם ישראל, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (פסחים, קיח.). כענין שמצאנו אצל הנשים: "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים"

נשים רחמניות:

מפחד גזרת פרעה להרוג את ילדי ישראל, לקחה יוכבד אם משה כשהיה בן שלשה חדשים, ושמה אותו בתבה על שפת היאור, בהשגחת מרים הנביאה. באותה שעה ירדה בת פרעה לרחוץ על היאור, והבחינה בתיבת משה. למרות גזרת אביה להרוג את תינוקות ישראל, חמלה בת פרעה על משה, ובזכות זה זכה מושיעם של ישראל לחיות ולגדול בבית פרעה. שנאמר: "ותפתח ותראהו את-הילד והנה-נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה...ותבאהו לבת פרעה ויהילה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" (שמות, ב', ו', י'). כלומר, רחמנותה של בת פרעה גרמה לגאולתם של ישראל ולמפלת שלטון העריצות של מצרים. וכן "אמרי דבי רבי שילא: מפני שהנשים רחמניות הן" (מגילה, יד:). לפיכך אמרו חז"ל: "אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור". משום שהקב"ה מודד לישראל במידת הרחמים שלו, כנגד מידת הרחמים של הנשים הצדקניות.

וכן מצאנו אצל האשה הכבודה והצנועה מרת טובה בת שרה אשת נוריאל סרבר ז"ל שהייתה מבאות ביהכ"נ "בית יוסף": שפעם אחת הלכה ברחוב אלנבי בת"א, ראה אותה זקן אחד שישב על המדרכה, ואמר לה: תני לי בבקשה כוס מים, אני צמא. אמרה לו: מאין אתן לך כאן באמצע הרחוב הסואן כוס מים? אמר לה: אבל אני צמא, והביט על קיר הבנין שממול. חיפשה טובה בתוך תיקה ומצאה כוס פלסטיק, סובבה את ראשה ומצאה ברז מים צמוד לקיר חיצוני של בנין סמוך. מילאה את הכוס מים מהברז ונתנה לזקן. שתה הזקן אמר לה: תודה רבה החיית אותי, אני מצטער שאין לי כסף לתת לך, אבל יש לי פתק קטן לתת לך. הושיט לה הזקן את הפתק, לקחה טובה את את הפתק מידו ושמה בארנקה. באותו רגע הרגישה צימאון. הפנתה את ראשה לכוון אותו הברז אשר ממנו נתנה מים לזקן, כדי למלא את הכוס שבידה, אך הברז נעלם כלא היה. הפנתה את ראשה לזקן כדי שיאיר את עיניה לאן נעלם הברז מים, אך גם הזקן נעלם. במשך שנים רבות שמרה הגב' טובה סרבר ז"ל על הפתק של הזקן, והפתק שמר עליה והצילה ממחלות רבות וקשות, כגון סרטן, נתוח לב פתוח יחד עם דלקת ריאות, אפילו גדולי הרופאים לא הבינו את פלא הישרדותה. וכן תמצא טובה בת שרה בגימטריה ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה" (שמות י"ח, ט').

לסיכום:

מן האמור לעיל עולה כי עם ישראל לדורותיו זכה לנשים צדקניות, אשר בזכותן לא הוכחד, ולא התבולל העם היהודי בין הגויים. וכן כתב ר' יום טוב צהלון (1558-1638, באהלי יוסף) שבזמן גירוש ספרד ופורטוגל, בימי האינקוזיציה הנוראה: "הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קידוש השם...וגם אלה מן האנוסים שמתו על קידוש השם – רובם נשים". וכידוע, בזמן גירוש ספרד נהרגו נשות ישראל פי שלושה מן הגברים. דהיינו, בזכות הקרבתן של הנשים, נמנעה התבוללותו של עם ישראל בגלות. לפיכך אמר ר' אחא: ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור. שנאמר: זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהילים, צ"ה, ט').

יה"ר שהזכות הנשים הצדקניות שבדורינו, נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו. ונזכה להתגשמות חזונו של הנביא: כי כה אמר ה' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דבר עליהם" (ירמיה ל"ב, מ"ב).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה בHAGAY_R @ TAHAL.CO.IL וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-01-09.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_33