ביאור:האמנם בלעם רק ברך

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

נעים לקבל ברכות, נכון?

פרשת השבוע, פרשת בלק מפרטת לפחות שלושה עניינים: סיפור האתון המדברת (1), ברכות בלעם לעם ישראל, ועוד עניין אחד שנחזור אליו בהמשך הדיון.

מוקד הדיון הנוכחי יהיה ברכות בלעם.

הכתוב מבטא מספר פעמים את יכולתו של בלעם לברך (2) ואת ההבנה שבלעם אכן ברך את עם ישראל שלוש פעמים (3). גם פרשנים מזהים בדברי בלעם ברכה (4). עיון בכתוב בפרשה מחזק את ההנחה שלברכה מקום רב בפרשה (5).

זהו מוקד הדיון הנוכחי: במה מברך בלעם את עם-ישראל?

עם-ישראל כמושא לדברי בלעם מופיע רק בפסוק ח: "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'" (במדבר כג, ח). בני-ישראל מוזכרים כאן רק בעקיפין, שאלוהים לא קילל ולא זעם עליהם. ובעצם מושא המלים הוא בלעם המתקשה למלא את שליחותו של בלק.

"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (שם, ט) הוא הפסוק הפותח התייחסות ישירה לעם ישראל. בפסוק זה שני חלקים, החלק הראשון מציין נקודת ראות, או נקודת צפייה: המקום ממנו צפה בלעם בבני ישראל (6). החלק השני מציין קו אופי לעם ישראל, ניתוק מן הסביבה. פרשנים שונים מבינים בכך שמירה על צביון ייחודי (7).

בפסוק הבא: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (שם, י) אנו מבחינים שוב שני חלקים כאשר בחלק הראשון מצוין מספרם הרב של בני ישראל (8). בחלק השני צפייה, בקשה של בלעם לגבי סוף ימיו (9).

בלק בא בטענות שבלעם ברך את ישראל [10] בין אם זו ברכה או לא, היא מכוונת לשלושה דברים: אלוהים אינו זועם על העם, בני-ישראל הם רבים ומאופיינים בהתבודדות לאומית.

ובכל-זאת זה חיובי, לא כן?

הואיל ולפי בלק בלעם ברך את ישראל ולא קללו, לבקשת בלק הם עוברים למקום נישא אחר, מעלים קרבן ובלעם מדבר, על-פי דברי אלוהים אליו [11].

מה נוסף לנו בנאום השני של בלעם?

בשני הפסוקים הראשונים מבטא בלעם את ההכרח לומר את מסר האל [12]. בצמד הפסוקים הבא מפרט בלעם את יחסיו החיוביים של אלוהים לעם ישראל [13]. ובפסוק הנוסף מתאר בלעם את נאמנות עם ישראל לאלוהים [14].

בפסוק המסיים מבטא בלעם אפיון חדש של עם ישראל: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כד). נראה שרש"י [בעקבות מדרש] מסתייג מעט מן הגבורה המהולה באכזריות הכתובה בפסוק, ומציע 'גבורה' מסוג אחר: " "כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין" " (רש"י על אתר). אבל רש"י, בהמשך הפרשנות, וגם אחרים מבינים שהכוונה היא לקרבות בהם ינצחו בני ישראל באופן מוחלט [15].

בלק רואה בדברים אלה ברכה מפורשת; האם זו לא ברכה?

בלק, בכל-אופן, כועס: "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ" (במדבר כג, כה). בין אם זו ברכה או לא, בשלב זה נותר לנו לומר שהרכב הנאום דומה לנאום הראשון הוא נפתח בקשר בין אלוהים לישראל ועובר לאפיון, הפעם ניצחון והשמדת אויבים.

בלק מדרבן את בלעם לנסות פעם שלישית [שם, כו–ל].

פתיחת נאומו השלישי של בלעם מעוררת קושי רציני: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (במדבר כד, א). לפי הנאמר כאן, פנה בלעם בשתי הפעמים הקודמות לעזרת נחשים וקסמים והפעם לא [17].

לאחר פתיחה מתאר הסופר המקראי את אופי דברי בלעם ואז מצוין "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה). אמירה די סתומה, לא מפורש מה טוב באהלי יעקב, אבל לפי בלעם כנראה טוב שם. בהמשך מדומה עם ישראל כנווה מים חיים שאלוהים מטפחו [18]. דאגת אלוהים לעם ישראל מבוטאת גם בפסוק הבא: "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ" (שם, ח). הנאום מסתיים בחזרה לאריה כדימוי לעם ישראל: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (שם, ט).

איני יודע אם אפשר לציין את דברי בלעם כברכה. בכל-אופן, בכל האמירות האלה מתואר עם ישראל כעם גדול, חזק ביותר, אפילו אלים, שאלוהים תומך בו ושומר עליו.

אז מה, זה לא טוב?

נעבור לעניין השלישי שהפרשה עוסקת בו.

לאחר כל הנאומים של בלעם מסופר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, א–ג).

העם הגדול העם המבורך שאלוהים לצידו באופן מוחלט זונח אמונה ומסורת וסוטה!!!

העם שנאמר עליו "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (במדבר כג, כג) פונה אל בעל פעור שנחש וקסם הם לחם חוקו!

אז מה, לברכות בלעם לא הייתה השפעה על בני ישראל?

ובאופן אחר: האם יש קשר בין דברי בלעם להידרדרות?

פרשנים מציינים מידי פעם שבלעם בעצם לא רצה לברך אלא לקלל, ואלוהים כוונו לברכה [19].

ויש כאלה שמכנים אותו "בִלעם הרשע" (יונתן לבמדבר כג, ט).

כלומר אין חולקים על כך שבלעם לא קילל ישירות את עם ישראל כפי שבלק דרש, אבל יש המטילים ספק בכוונתו הפנימית.

איני יודע מה היה עולמו הפנימי ביותר של בלעם [20], אני יכול להתייחס רק לכתוב. ובכן, בכתוב, כפי שראינו, מצייר בלעם את דמות של עם ישראל כעם ממש עליון, כמעט ללא פגם: עם גדול מאוד, עם נאמן לאלוהים, עם שמתגבר על אויביו ומשמידם; עם שאלוהים לצידו ותמיד מסייע לו ומטפח אותו.

ובזה יש בעיה?

הרי זה מצב אידיאלי!

אז איך בסיום המסר המושלם הזה העם מידרדר?

בדיוק בשל כך!!!

סיפור ברכות בלעם משקף, לטעמי, מצב פסיכולוגי של המונים. כאשר המון מתחיל להאמין שהוא החזק, הגדול והמוצלח ביותר בעולם, דווקא אז מתחילות הצרות.

לא רחוק היום, ובו החברה שלנו הייתה באיפוריה מלאה, לאחר שישה ימים! איפוריה שסימאה את עיני העם ומנהיגיו והידרדרנו ליום כיפור ההוא הנורא.

בני-אדם, חברה אינם מושלמים. גיבור הסיפור שלנו, בלעם, הבין וידע זאת. הוא לא היה צריך לקלל את העם הזה. הוא נקט בדרך מחוכמת הרבה יותר: הוא תיאר את העם בצבעים האידיאליים ביותר, המושלמים ביותר. נפילת העם בעקבות זאת היא תולדה נובעת, כמעט בהכרח, כי העיניים סומות והאוזניים אטומות.

אולי זו היא המשמעות החשובה ביותר של "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". אדם או חברה שסבורים שהם החשובים ביקום, ולכן, אין צורך להקשיב גם לאחר; אדם או חברה כאלה אינם מבחינים גם שהם ליד תהום פעורה שאפשר להחליק לתוכה. בלעם היה או לא היה, רצה או לא רצה לברך, הוא הבין היטב בהנעת עם למצב של חולשה, ללא איום וללא אמירה שלילית אחת.

אז, בהחלט עדיפה ברכה על קללה, אבל בתנאי שהעיניים פקוחות היטב להבחין גם במציאות שמעבר למלים.

ומאטעלע אומר (על משקל האמירה העממית):

"שמור אותי ממברכי

ממקללי אשמר לבדי".

<><><><><>

הערות ומראה מקום

(1) המעוניין לעיין בסיפור האתון יכול לפנות למאמר "פרשת בלק, אתון מחנכת ציפור?" שפורסם אשתקד באתר זה { http://www.notes.co.il/moti }.

(2) "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ" (במדבר כב, ו2).

(3) "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ" (במדבר כג, יא).

"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ" (שם, כה).

"וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים" (במדבר כד, י).

(4) למשל, "כי מראש צורים אראנו, נראה שאלו השלש ברכות שבירך בלעם לישראל הם כנגד שלשה אבות" (תולדות יצחק לבמדבר כג, ח).

"ורצה שלא תשרה עליו שכינה, ויקלל מדעתו. ושכינה שרתה עליו על כרחו, והכריחתו לברך" (בכור שור לבמדבר כד, ב).

(5) השורש ברך מופיע 14 פעמים בפרשה: פרק כב: ו, 2; יב, 1. פרק כג: יא, 2; כ, 2; כה, 2. פרק כד: א, 1; ט, 2; י, 2.

(6) פירוש זה הולך בעקבות הכתוב הקודם המפרט העלאת קרבנות, שבדרך כלל מועלים במקום נישא (במדבר כג, א-ד).

(7) למשל, "לבדם עתידים לִנחול העולם בשביל שׁבמִנהגי הגוים לא מונהגים" (יונתן על אתר); "לבדם הם ואין שאר אומות מתחשבין ומעורבין עמהם" (רשב"ם על אתר); "זאת האומה לבדה, ולא תתערב עם אחרת מתגברת עליה לעזוב תורתו כאשר עשו כל האומות" (ראב"ע על אתר).

(8) בעצם יש כאן חזרה על דברי בלק, שוודאי לא רצה לברך, התופס את בני ישראל כעם רב ועצום (במדבר כב, ג–ה).

(9) "לומר שהן נוחלי גן עדן. כי אחרית האדם המות, על כן יבקש שימות מות ישרים, הם ישראל הנקראים ישורון שיבלו ימיהם בטוב, ותהי אחריתי כמוהו, כישראל אשר חלקם בחיים ואינם בני גיהנם ואבדון" (רמב"ן על אתר).

[10] "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ" (במדבר כג, יא).

[11] שם, יג–יז.

[12] "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה" (במדבר כג, יט–כ).

[13] "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (שם, כא–כב).

[14] "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (שם, כג).

[15] כך למשל: "יחיד הוא העם הזה נח ושוכן כאריה בגבורתו וכלביא מִתנשׂאים לא ישנים הם עד שיהרגו הרג רב בבעלי שנאיהם [אויביהם] וביזת הרוגים ירשו" (יונתן על אתר); "רמז אל מלחמת מדין שלא נשמע מלחמה כמוה שלא נפקד איש מישראל, ומתו חמשה מלכים, ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר שנים ושלושים אלף. "ודם חללים ישתה", המלקוח וכל חילם" (רבינו בחיי על אתר) ואחרים.

[16] "וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר" (במדבר כג, ה); "וַיִּקָּר ה' אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר" (שם, טז).

[17] עיון בשתי הפעמים הקודמות מעלה שיש סתירה באמירה זו, כי שם מפורש שאלוהים שם בפי בלעם את אשר יאמר [16]. פרשנים ערים לכך ובעוד יונתן מבין ב'נחשים' קסמים הרי רש"י מבין בכך ניחוש, הרמב"ן משלב את הנאמר בכל הפעמים וטוען: "כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש, והיה השם בא אליו בדרך מקרה, לא בכונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה. ועתה כאשר נאמר לו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל להרע או להטיב להם, הניח הנחשים ולא הלך כפעם בפעם לקראתם, אבל שם אל המדבר פניו אשר ישראל שם, שיראה אותם ויכין להם נפשו שיחול עליו הדבור מאת השם כאשר עשה עמו פעמים, וכן היה לו" רמב"ן על אתר).

[18] "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְקֹוָק כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" (במדבר כד, ו–ז).

[19] "רצה לקללם, כי הבין שאין הקדוש ברוך הוא רוצה; ורצה שלא תשרה עליו שכינה, ויקלל מדעתו. ושכינה שרתה עליו על כרחו, והכריחתו לברך" (בכור שור לבמדבר כד, ב).

[20] אם-כי מהכתוב בסיפור בלעם אי-אפשר לטעון שדמותו שלילית, להיפך, בלעם אינו צועד אחד ללא הכוונה והדרכה של אלוהים!

מידת הגאוה