ביאור:דיני טהרה וכוונת הלב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
רקע ושאלות
[עריכה][חגי ב י-יט]
בשנת 2 לדריוש, בחודש ה6, ב24 לחודש, התחילו מנהיגי העם (זרובבל ויהושע) לחדש את עבודת בניין המקדש (חגי א טו).
שלושה חודשים מאוחר יותר, בחודש ה9, ב24 לחודש, אמר ה' לחגי שישאל את הכהנים שתי שאלות בתורה:
- "הן יישא איש בשר קודש בכנף בגדו, ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל - היקדש?" - "ויענו הכוהנים ויאמרו: לא!"
-
- "אם ייגע טמא נפש בכל אלה - היטמא?" - "ויענו הכוהנים ויאמרו: יטמא!"
לאחר מכן הוכיח הנביא את העם ואמר: "כן העם הזה וכן הגוי הזה לפניי, נאום ה', וכן כל מעשה ידיהם; ואשר יקריבו שם, טמא הוא."
בהמשך אמר הנביא: "ועתה שימו נא לבבכם, מן היום הזה ומעלה; מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה'. מהיותם בא אל ערימת עשרים, והייתה עשרה; בא אל היקב לחשוף חמישים פורה, והיתה עשרים. הכיתי אתכם בשידפון וביירקון ובברד, את כל מעשה ידיכם, ואין אתכם אליי, נאום ה'. שימו נא לבבכם, מן היום הזה ומעלה; מיום עשרים וארבעה לתשיעי, למן היום אשר יוסד היכל ה'; שימו לבבכם! העוד הזרע במגורה, ועד הגפן והתאנה והרימון ועץ הזית לא נשא - מן היום הזה אברך."
מה פירוש השאלות, ומה הקשר בין השאלות לתוכחה שבאה אחריהן?
תשובות
[עריכה]- חשיבות הבקיאות בדינים]
- חשיבות הכוונה הפנימית בבניין המקדש]
- האיסור לשתף את עמי-הארץ בבניין המקדש]
חשיבות הבקיאות בדינים / ע"פ מצודת-דוד
[עריכה]שתי השאלות מתייחסות לדיני העברה של טומאה:
- בשאלה הראשונה "קודש" הכוונה "טמא". השאלה מתארת מצב שבו בשר טמא נוגע בבגד, הבגד נוגע בלחם, הלחם נוגע בנזיד (תבשיל) והנזיד נוגע ביין, שמן או כל מאכל אחר. ע"פ דיני טומאה, הבגד שבו נגע הבשר נחשב 'ראשון' לטומאה, הלחם נחשב 'שני', הנזיד נחשב 'שלישי' והיין או השמן או המאכל האחר נחשב 'רביעי'. בדיני קודשים, 'רביעי' לטומאה נחשב טמא. לפי זה, בשאלה זו הכהנים טעו.
-
- השאלה השניה מתארת מצב דומה, רק שבמקום בשר טמא - הטומאה מתחילה מגוף מת. גוף מת נחשב ל'אבי אבות הטומאה', ולכן הבגד שבו הוא נוגע נחשב ל'אבי הטומאה', הלחם נחשב 'ראשון', הנזיד נחשב 'שני' והיין או השמן או המאכל האחר נחשב 'שלישי'. לפי זה, בשאלה זו הכהנים לא טעו.
בתוכחה אמר הנביא, שהכהנים (וגם שאר בני-ישראל, שהידע שלהם בוודאי ברמה נמוכה יותר), אינם מוכנים מספיק לתפקידם בבית-המקדש - הקרבת הקרבנות: הם לא מספיק בקיאים בדיני טומאה וטהרה. לכן כל הקרבנות שיקריבו שם ייחשבו לטמאים.
בהמשך אמר הנביא לעם: "ועתה שימו נא לבבכם..." כלומר: 'שימו לב והבינו את החשיבות של בית-המקדש -רק בזכות בית-המקדש יש לכם אוכל, רק בזכות בית-המקדש ניצלתם מהמחסור שהעיק עליכם לפני כן; ולכן אתם חייבים להתייחס אליו בכבוד ולהתכונן כראוי להקרבת הקרבנות'.
התיאור של המחסור מוסבר בפירוט רב יותר במאמר " שלושה תיאורי מחסור בספר חגי ".
חשיבות הכוונה הפנימית בבניין המקדש / ע"פ ראב"ע, מלבי"ם
[עריכה]מטרת השאלות היא להמחיש את ההבדל בין קדושה לטומאה.
- בשאלה הראשונה מתואר מצב שבו בשר-קודש (כלומר בשר של קרבן) נוגע בבגד והבגד נוגע במאכל כלשהו. ע"פ התורה (ע' ויקרא ו 21 ובמפרשים), אם מבשלים בשר-קודש בכלי - גם הכלי נחשב לקדוש, ואסור להשתמש בו לדברי-חול (אלא-אם-כן שוטפים את הכלי). באופן כללי, כל מאכל או כלי שנוגע בבשר-קודש באופן ישיר (כך שהטעם של בשר-הקודש נבלע בו) - נחשב גם הוא לקדוש. אבל אם הנגיעה היא עקיפה, כלומר בשר-הקודש נוגע בבגד והבגד נוגע במאכל או כלי, הוא לא נחשב לקדוש.
-
- בשאלה השניה מתואר מצב שבו אדם טמא נוגע בבגד והבגד נוגע במאכל כלשהו. ע"פ התורה, במצב כזה המאכל בכל-מקרה טמא, למרות שהנגיעה היא עקיפה.
השאלות משקפות את ההבדל העקרוני שיש בין קדושה לטומאה. קדושה אי-אפשר לקבל בדרך-אגב ובאופן עקיף; כדי להתקדש צריך 'לבלוע' את הטעם של הקדושה. אבל טומאה אפשר לקבל גם בדרך-אגב ובאופן עקיף.
באותו אופן, כשבני-ישראל עושים מעשים של קדושה (למשל: בונים את בית המקדש, או מקריבים קרבנות) - זה לא מקדש אותם באופן אוטומטי; לשם כך הם צריכים להבין את משמעות המעשים שלהם ולהתמלא בכוונה טהורה וקדושה של עבודת ה'. לעומת זאת, כשבני-ישראל עושים מעשים של טומאה, אפילו בדרך-אגב - זה מטמא אותם: " "כן העם הזה וכן הגוי הזה לפניי, נאום ה', וכן כל מעשה ידיהם" [בניית המקדש] "; ואשר יקריבו שם" [הקרבנות] ", טמא הוא." "
[לא כתוב בשום מקום שבני-ישראל עשו מעשים טמאים, אבל אולי אפשר להסיק את זה מדברי הנביא זכריה, שנאמרו (בתחילת פרק א) בערך חודש לפני הנבואה שלנו, ובהם משווה הנביא את מעשי בני-ישראל למעשי אבותיהם מתקופת חורבן בית ראשון].
המשך הנבואה מתפרש כמו בתשובה 1 למעלה] .
האיסור לשתף את עמי-הארץ במקדש / דעת-מקרא
[עריכה]מטרת השאלות היא להמחיש את ההבדל בין קדושה לטומאה, כמו בתשובה הקודמת] .
אבל אפשר לפרש שה'טומאה' שחגי מדבר עליה אינה טומאתם של בני-ישראל, אלא של הגויים עובדי-האלילים, צרי-יהודה-ובנימין, שרצו להצטרף לבניין המקדש (ע' עזרא ד א-ב): " "כן העם הזה וכן הגוי הזה" [הנוכרי] "לפניי, נאום ה', וכן כל מעשה ידיהם" [עבודת-האלילים] "; ואשר יקריבו שם" [בתי-הבמות שלהם, ע' מלכים ב יז כט] ", טמא הוא" ".
המשך הנבואה מתפרש כמו בתשובה 1 למעלה] .
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של ע"פ מפרשים שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 13 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/nvia/tryasr/xg-02-1019