ביאור:בראשית - שכר ועונש ובחירה חופשית

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד כ"ו תשרי התשס"ו

בראשית-שכר ועונש ובחירה חופשית

מבוא:

ספר התורה נפתח בחומש בראשית אשר בראשיתו התורה פותחת בתיאור בריאת העולם בששה ימים בעשרה מאמרות של הקב"ה. סיפורי היצירה, בריאת האדם בצלם אלהים, והתפתחות ראשית האנושות, משמשים כתפאורת רקע לקביעת ה' את יסוד השכר ועונש, ואת מצוות הדת היסודיות. וכן מצאנו כי מיד עם בריאתו של האדם ציוהו ה' את מצות עשה הראשונה: "מצוות עשה לישא אשה לפרות ולרבות, שנאמר: ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית, א', כ"ח), ומובא בגמ': "תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו"' (יבמות, סג:). בהמשך מכינה התורה את הרקע למצות שמירת השבת כבסיס לאמונה בבורא העולם, שנאמר: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית, ב', א'-ג'). בהמשך קובעת התורה את יסוד קדושת חיי האדם, שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו... ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך... נע ונד תהיה בארץ. ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא" (בראשית, ד', ח'-י"ג). בסיום פרשת בראשית ממחישה התורה את יסוד השכר ועונש, ומבהירה את מגבלות יסוד הבחירה החופשית, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ה'-ז'). כלומר, למרות שעדין לא ניתנה התורה, ואף שעדין לא נצטוו בני האדם על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת נענשו בני אנשי דור המבול בגין חטאיהם משום שה' בראם "בצלם אלהים", דהיינו, בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. מצוות הדת היסודיות האמורות בפרשת בראשית על רקע תהליך יצירת העולם, מבוארות להלן בהרחבה:

א. יסוד שכר ועונש – מונחל לאנושות באמצעות סיפורי המקרא עד קבלת התורה.

ב. יסוד הבחירה החופשית - תכניות האל מתגשמות במלואן במוקדם או במאוחר כנגזרת מסוג בחירתו החופשית של האדם.

יסוד שכר ועונש:

רש"י פותח את פירושו על התורה באומרו: "בראשית - אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קי"א, ו'), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". לכאורה קשה על פירושו זה של הרש"י: הלא מצוות פרו ורבו (בראשית א', כ"ח), שבע מצוות בני נח, מילה (בראשית י"ז, י"ב), וגיד הנשה (בראשית ל"ב, ל"ב) קדמו למצות החודש הזה לכם? ועוד, וכי אומות העולם יסתלקו מארצותיהם בגלל שהתורה פתחה בבראשית? ועוד, לפי טעמו של הרש"י כל יתר סיפורי המקרא בענין גרוש האדם מגן העדן, תולדות האומות, המבול, דור הפלגה, סדום, וכו' מיותרים לכאורה משום שהתורה היא ספר מצוות?

אלא שכוונת הרש"י לומר שסיפורי המקרא עד מצות החודש הזה לכם, נועדו להבהיר לישראל ולאומות העולם את יסוד השכר ועונש האלהי. כלומר, מהשכר שקבלו ישראל לקבוע את החודש, אמורים אומות העולם להבין בהגיון "צלם האלהים" שבו הם נעשו, כי ה' בחר בישראל מכל האומות, שנאמר: החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות, י"ב, ב'). דהיינו, ראש חודש ניסן הוא ראש השנה למלכים, ולרגלים של ישראל. כלומר, הקב"ה קידש את ישראל, ומכח קדושה זו ישראל הם הקובעים מתי יחולו מועדי ה', כמובא בגמ': "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות, מט.), בניגוד לשבת בראשית שהיא "שבת קביעא וקיימא" (חולין קא:). דהיינו, הקב"ה נתן בידי ישראל גם שותפות בשליטה הרוחנית על הזמן, וגם שותפות למעשה הבריאה. וכן מובא בגמ': "תנו רבנן בארבעה שבילין חמה מהלכת: ניסן, אייר, וסיון מהלכת בהרים כדי לפשר את השלגין" (פסחים, צד:). דהיינו, ישראל קובעים לחמה את שביליה, משום שישראל הופקדו על שמירת חודש האביב, וממילא הם גם הקובעים לבריאה, מתי חל ראש חודש ניסן. כלומר, במצות קידוש ראש חודש ניסן קובעים ישראל שתי תקופות שמחות: תקופת קדושת המועדים, ותקופת התחדשות האביב והטבע. לפיכך סבר רבי יצחק כי די היה להתחיל את התורה במצות "החודש הזה לכם" ע"מ להוכיח לאומות העולם כי ה' בחר בישראל. אולם בכדי שאומות העולם לא יטענו "מי ה' אשר אשמע בקולו?...לא ידעתי את ה" (שמות, ה', ב'), לכן הרחיבה התורה ופירטה את בריאת העולם ע"י הקב"ה, ואת קיומו של השכר והעונש האלהי למען יראו ויראו מן השכר והעונש, הן אומות העולם והן ישראל, וכן מצאנו שהאדם הראשון נטרד מגן עדן בעקבות החטא, וקין נענש בגין רצח אחיו, וכן נענשו בגין חטאיהם גם דור המבול, דור הפלגה, סדום, ארבעת המלכים, מצרים וכו', ולעומת זאת מבארת התורה את שכרם של הצדיקים: נח, אברהם, יצחק יעקב וכו'. ממכלול סיפורי המקרא עד מצות החודש הזה לכם, אמורים אומות העולם להבין כי "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", ובכך יסלקו את ידם מן הארץ מרצונם (כגרגשי) או שיענשו כקודמיהם. באותה המידה הזהיר ה' גם את ישראל, שנאמר: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא, י"ח, כ"ח), "ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא, כ', כ"ב).

יסוד הבחירה החופשית:

תכלית הבריאה היא קיום מצוות התורה וקבלת שכרה, לפיכך ניתנה לאדם התבונה ויכולת הבחירה החופשית שהיא מעלתו היתרה מעל כל הנבראים, כדברי הרמב"ן (דברים, ל"ב, כ"ו): "השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב", וזאת ע"מ שיקבל את שכרו בגין נצחונו על הרע הנברא בתוכו. כלומר, האדם נבדל מיתר הנבראים, ברשות שניתנה לו ע"י בורא העולם לבחור או בדרך הטובה ולהיות צדיק כמשה רע"ה, או לבחור בדרך הרעה ולהיות רשע כירבעם בן נבט, או לבחור בדרך ביניים כל שהיא. שנאמר: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו" (בראשית, ג', כ"ב), "כלומר, הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו" (הלכות תשובה, פ"ה, א). בהמשך לכך קובע הרמב"ם בהלכותיו כי יסוד הבחירה החופשית הוא: "עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה...שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם" (הלכות תשובה, פ"ה, ג). לעומת זאת, מקראות מפורשים קובעים כי כל בחירותיו של האדם נצפים מראש ע"י הקב"ה, שנאמר: "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה" (ישעיה, מ"ו, י'), "מי פעל ועשה קרא הדרות מראש אני ה' ראשון ואת אחרנים אני הוא (ישעיה, מ"א, ד'), "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהמות (תהילים, קל"ה, ו'), וכן מובא במשנה: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, פ"ג, ט"ו). דברים אלה סותרים לכאורה את יסוד הבחירה החופשית, ומלמדים כביכול שהבחירה החופשית של האדם אינה קיימת כלל ועיקר, משום שהכל נקבע מראש על פי התכנית האלהית.

תשובת הרמב"ם לסתירה פנימית זו היא: "דע, שהכל כחפצו יעשה ואף על פי שמעשינו מסורין לנו" (הלכות תשובה, פ"ה, ד'), "...אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך" (הלכות תשובה, פ"ה, ה'). כלומר, אין האדם מסוגל להבין בשיכלו את העתיד אשר נקבע לו מראש, לפיכך מבחינתו של האדם הבחירה החופשית נותרה כל כנה. דהיינו, הרמב"ם "הניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה", כך השיג עליו הראב"ד. הראב"ד פותר את הסתירה באומרו: "ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו, אין ידיעתו גזירה, אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה", דהיינו, ידיעת ה' את בחירתו העתידית של האדם, אינה מהוה מכשול או סיוע לבחירתו החופשית של האדם.

נראה לענ"ד כי הנקבע מראש בתכנית האלהית אינו עומדת בסתירה לזכות הבחירה החופשית המוגבלת שניתנה לאדם, משום שמחד גיסא התכנית האלהית כוללת מספר אינסופי של חלופות ועת ביצועה פתוח לשינויים, וכן נאמר: כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם (ישעיה, נ"ה, ח'-ט'), ומובא בגמ': "כשם שנהפך לנינוה מרעה לטובה, כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה (יבמות, צח.), יתרה מזאת, מצאנו שבכוחו של הצדיק לבטל את גזרת ה' כמובא בגמ': "אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן, טז:), וכן נאמר בזוה"ק: "הקודשא בריך הוא מושל באדם, ומי מושל בהקודשא בריך הוא? צדיק. דאיהו גוזר גזרה והצדיק מבטלה" (זוה"ק, שמות, טו.). ומאידך גיסא, הבחירה החופשית של האדם מעצם טיבעה היא זכות מוגבלת ליראת שמים בלבד, כמובא בגמ': "דדריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה. ואומר לפניו רבש"ע: טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש? חכם או טיפש? עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק לא קאמר. כדרבי חנינא דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (נידה טז:). כלומר, ה' אינו גוזר מראש על האדם אם הוא יהא ירא שמים אם לאו, אלא הבחירה החופשית של האדם מוגבלת ליראת שמים בלבד, לפיכך קבעה התורה עונשים בגין בחירתו הרעה של החוטא. וכן מצאנו שהתורה מצוה: "ובחרת בחיים" (דברים, ל', י"ט), ופירש הרש"י: "ובחרת בחיים, אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים". כלומר, האדם צריך לבחור בטוב, אך גם ניתנה לו היכולת לבחור ברע. נמצאנו למדים מכאן שבמקביל לחופש הבחירה מתקיימת בעולם גם ההשגחה האלהית, אשר גורמת לכך שכל תכניות האל תתגשמנה במלואן במוקדם או במאוחר כנגזרת מסוג בחירתו החופשית של האדם. בדרך זו גם גזרות ההשגחה העליונה וגם הבחירה החופשית של האדם מתקיימות יחד, כמובא בגמ': "זכו אחישנה לא זכו בעתה" (סנהדרין, צח.), כלומר, האתגר שניצב בפני האדם הוא התגברות על יצר הרע ובחירה חופשית בקיום מצוות התורה, כתנאי לקבלת שכרו או עונשו בעתיד.

וכן מצאנו בפרשת בראשית שהקב"ה הציב אתגר בפני ברואיו ע"י שברא שני יצורים שווים, ונתן לבחירתם החופשית את חלוקת השליטה בעולם. הזוג הראשון היו השמש והירח, אך הירח חמדה לשלוט על החמה בניגוד לרצון ה' ונענשה, כמובא בגמ': "אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך" (חולין ס:). הזוג השני היו אדם וחוה, אשר אכלו מעץ הדעת בניגוד למצות ה', ובנוסף לכך כפר האדם בטובה כמובא בגמ': "בני כפויי טובה, דכתיב: האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (ע"ז, ה:), לפיכך נענשו שניהם וגורשו מגן עדן. הזוג השלישי היו קין והבל, אשר במקום לחיות בשלווה בחרו בדרך המריבה, ומובא במדרש שהיו בינהם שלושה סוגי מריבות: ריב כלכלי, "אמרו בואו ונחלוק את העולם אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין" (מד"ר, בראשית, פרשה כב), וריב דתי, "זה אומר בתחומי יבנה בית המקדש וזה אומר בתחומי יבנה" (ילק"ש, בראשית, ד, סימן לח), וריב על אשה: "תאומה יתירה נולדה עם הבל, זה אומר אני נוטלה שאני בכור וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין". בסוף מריבותיהם רצח קין את הבל אחיו ואף הוא אבד מן העולם בשל כך. ללמדנו שבחירת היצורים בדרך השלילית גרמה להקדמת העונש האלהי הנגזר עליהם מראש.

ודע, שהבחירה החופשית שניתנה לאדם הינה מוגבלת בזמן, כמאמר הרמב"ן: "כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל" (הרמב"ן, ל',ו').

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי סיפורי היצירה, בריאת האדם בצלם אלהים, קיומו של שכר ועונש אלהי, ומגבלות הבחירה החופשית הכתובים בפרשת בראשית נועדו להבהיר לכלל האנושות את אפסיותם, ולהזהירם לקיים את מצוות ה' ולהמנע מן החטא, משום שבורא העולם חי וקיים לנצח, ומחדש בכל יום מעשה בראשית. בנוסף לכך נדרשו ישראל להתחדש תמיד באמצעות קיום מצוות הנישואין, שמירת השבת, והתעלות במדרגות צלם אלהים ע"י קיום מרצון את כלל מצוות האל, שנאמר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים פרק ל', י"ט), דהיינו, הבחירה ברע הינה בחירה במוות, שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים פרק ל', ט"ו), ונאמר: "לכן כה אמר אדני ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו. הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו" (ישעיה, ס"ה, י"ג-י"ד).

יה"ר שנזכה לראות בימינו בהתגלותו שמו של משיח אשר נברא "קודם שנברא העולם" (פסחים, נד.), ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשנות ולא תעלינה על לב. כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא כי הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש. וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה (ישעיה, ס"ה, י"ז-י"ט).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-12-30.

תגובות

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

בס"ד כ"ו תשרי התשס"ו

בראשית-מצות הנישואין

מבוא:

ספר התורה נפתח בחומש בראשית אשר בראשיתו התורה פותחת בתיאור בריאת העולם בששה ימים בעשרה מאמרות של הקב"ה. סיפורי היצירה, בריאת האדם בצלם אלהים, והתפתחות ראשית האנושות, משמשים כתפאורת רקע לקביעת ה' את יסוד השכר ועונש, ואת מצוות הדת היסודיות. וכן מצאנו כי מיד עם בריאתו של האדם ציוהו ה' את מצות עשה הראשונה: "מצוות עשה לישא אשה לפרות ולרבות, שנאמר: ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית, א', כ"ח), ומובא בגמ': "תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו"' (יבמות, סג:). בהמשך מכינה התורה את הרקע למצות שמירת השבת כבסיס לאמונה בבורא העולם, שנאמר: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית, ב', א'-ג'). בהמשך קובעת התורה את יסוד קדושת חיי האדם, שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו... ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך... נע ונד תהיה בארץ. ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא" (בראשית, ד', ח'-י"ג). בסיום פרשת בראשית ממחישה התורה את יסוד השכר ועונש, ומבהירה את מגבלות יסוד הבחירה החופשית, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ה'-ז'). כלומר, למרות שעדין לא ניתנה התורה, ואף שעדין לא נצטוו בני האדם על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת נענשו בני אנשי דור המבול בגין חטאיהם משום שה' בראם "בצלם אלהים", דהיינו, בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. מצוות הדת היסודיות האמורות בפרשת בראשית על רקע תהליך יצירת העולם, מבוארות להלן בהרחבה:

א. מצות הנישואין – מצות דבקות בחיי הנשואין, בנחלת הארץ, ובעבודת ה'.

ב. מעשה בבת מלך שהתכערה – מעלת ההסתכלות פנים בפנים בין בעלי ברית.

מצות הנישואין:

"ספר מצוות השם" (ר' ברוך בן צבי הירש היילפרין, תרל"ו) מונה את מצות פרו ורבו כמצוה הראשונה: "מצות עשה לישא אשה לפרות ולרבות, שנאמר: ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית, א', כ"ח). בהמשך הפרשה מפרטת התורה את מהות קשר הנישואין באומרה: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב', כ"ד), ופירש הרש"י: "רוח הקודש אומרת כן, לאסור על בני נח העריות", וכתב הרמב"ן: "הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד". כלומר, מצות הנישואין הינה למעשה מצות הדבקות בחיי הנישואין, שתכליתה הוא האיסור על גילוי עריות.

ודע, שמצות הדבקות נאמרה בתורה לגבי שלש מצוות: בנישואין נאמר: "ודבק באשתו" (בראשית ב', כ"ד), בנחלת ארץ ישראל נאמר: "בנחלת מטה אבותיו ידבקו" (במדבר ל"ו, ז', ט'), ובעבודת ה' יתברך נאמר: "אותו תעבד ובו תדבק...אותו תעבדו ובו תדבקון" (דברים י',כ' : י"ג, ה' : ד',ד' : י"א,כ"ב : ל',כ' : יהושע כ"ב, ה'). הרש"י והרמב"ם פירשו מצוה זו: "הידבק בחכמים ותלמידיהם, לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכל ולשתות עם תלמידי חכמים.." (הרמב"ם, דעות, ו', ב', כתובות קי"א:, רש"י- דברים י"א, כ"ב). וכן פירש הרש"י (דברים י"ג, ה'): "הדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים כמו שעשה הקב"ה", למרות שמצוה זו כבר נאמרה בתורה במילים "והלכת בדרכיו". אלא שבא ללמדנו שמצות הדבקות מצריכה גם דבקות פיסית וגם דבקות רוחנית, דהיינו, אין סתירה בין המעשה למחשבה, אלא המחשבה היא המרוממת ומקדשת את מעשה הדבקות.

דוגמאות לפירוש זה של מילת דבקות ניתן למצוא במספר מקומות בתנ"ך, כגון: "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה" (בראשית ל"ד, ג'), "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל" (ירמיהו י"ג, י"א), "כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה הנשארים האלה אתכם והתחתנתם בהם..." (יהושע כ"ג, י"ב), "ורות דבקה בה" (רות א', י"ד) וכו'.

הטעם שדוקא לגבי מצוות אלה השתמשה התורה בפועל דבק (דבק=נצמד ללא חציצות), משום שמצוות אלה הוקנו לאדם בטרם יולד, לפיכך קיים בהם הצורך בהתדבקות פיסית ורוחנית גם יחד. וכן מצאנו שבנישואין נאמר: "אמר רב יהודה ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני" (סוטה ב.), "ואמר שמואל בכל יום ויום יוצאת בת קול ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני" (מועד קטן יח:). אף בנחלת ארץ ישראל נאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית ט"ו, י"ח), וגם בעבודת ה' יתברך נאמר: "לא אתכם לבדכם אני כרת את הברית הזאת...ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כ"ט, י"ג-י"ד). דהיינו, הנשמה האלהית שה' נתן לאדם בחרה לאותו אדם מראש בחירה חיובית של אשה, ארץ, ותורה, אך הותירה בידו את יכולת הבחירה השלילית, מטעם זה נענשו אנשי דור המבול בגין בחירתם בדרך הרעה.

המכנה המשותף לשלשת המצוות הללו הוא: שלא ניתן לקיימן ללא "גילויי האהבה שהם דבקות" (הרמח"ל, מסילת ישרים פי"ט), יען כי התוצאות של קיום מצוות אלה גורם ליצירת חיים חדשים. כפי שנאמר בנישואין: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית א', כ"ח), דהיינו, ציווי על יצירת חיים חדשים, מטעם זה קרא האדה"ר את שם אשתו "חוה כי הוא היתה אם כל חי" (בראשית ג', כ'). אף בנחלת ארץ ישראל נאמר: "למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ" (דברים ח', א'), ומובא בגמ': אמרו לר' יוחנן "איכא סבי בבבל" (ברכות, ח.), תמה ואמר: וכי אפשר הדבר שיש זקנים בבבל? הלא כתוב: למען ירבו ימיכם וימי בנכם על האדמה, אבל בחוצה לארץ לא. וגם בעבודת ה' יתברך נאמר: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד'), ומובא במדרש (רבינו בחיי, במדבר ט"ו): "משל לאדם שטבע במים מה עשה הקברניט, הושיט לו את החבל, אמר לו הנח החבל בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, אף כאן אמר הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצות יש לכם חיים, שנאמר: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום". העולה מכאן הוא שהדבקות היא החיות, והחיות היא תוצאה של הדבקות היומיומית הן בקב"ה, הן בקדושת א"י והן בקדושת חיי הנישואין.

פרט לעבותות האהבה דבוקות שלש המצוות הללו גם בקשר האירוסין: בנישואין נאמר: נערה בתולה מארשה לאיש (דברים כ"ב, כ"ג). גם בנחלת ארץ ישראל נאמר: והבאתי אתכם אל הארץ...ונתתי אתה לכם מורשה אני ה' (שמות ו', ח'), וגם בעבודת ה' יתברך נאמר: תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (דברים ל"ג, ד'), אל תקרי מורשה אלא מאורשה (ברכות נז.). מתוך קשר הדבקות האמור בשלש המצוות הנ"ל ניתן לתרץ גם את מחלוקת הגמרא (ב"ב ק"ט:): האם ארץ ישראל היא רק ירושה (דבר הבא מאליו ללא צורך בקנין) ואינה מורשה (זכיה המצריכה מעשה קנין) או שהיא גם ירושה וגם מורשה? והתירוץ הוא: שארץ ישראל, הנישואין, והתורה הם מורשה ולפיכך נדרש בהם מעשה קנין.

הקשר בין מצוות אלה מובא גם בהלכה הפסוקה בגמרא: "ת"ר הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות...היא אומרת לצאת והוא אומר לא לצאת כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה" (כתובות קי:, הרמב"ם הל' אישות פי"ג, הא-ב, שו"ע אה"ע, סי' ע"ה). דהיינו, הקשר בין שלשת מצוות הדבקות נפרם, במצב אשר בו מונחות על כף המאזניים שתי מצוות דבקות: ישוב ארץ ישראל, וקיום המצוות התלויות בארץ ישראל, אל מול מצוה אחת של הדבקות בנישואין ושלום בית. וכן נאמר בהמשך הגמ' שם: שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה. שנא' לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים" (ויקרא כ"ה,ל"ח).

העולה מדברים אלו הוא: שאדם החפץ חיים שלמים ואמיתיים, עליו להדבק בשכינה, בארץ ישראל, ובחיי האישות, הן במעשה והן במחשבה. דבקות זו נותנת לחייו החומריים משמעות רוחנית, וחייו יהיו חיים מושלמים, ע"י הדבקת הנשמה הרוחנית לגוף החומרי. לפיכך מצאה התורה לנכון להתחיל את התורה בתיאור מעשה בראשית המקנה לישראל את הזכות על ארץ ישראל, ומיד בסמוך ציותה התורה על מצות הנישואין כמצוה ראשונה האמורה בתורה, כמו כן לימדה התורה כי הדבק בה' זוכה להצלה ולאריכות ימים, שנאמר: "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ז'), בנוסף לכך זוכה הצדיק לאשה טובה, כמובא בגמ': "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" (סוטה, ב.).

וכן מצאנו שבריאתם של אדם וחוה התבצע בשלשה שלבים: בשלב ראשון חשב הקב"ה לברוא גבר ואשה, בשלב שני ברא הקב"ה את אדם וחוה כגוף אחד כשהם דבוקים אחור באחור, ובשלב שלשי ניסרם הקב"ה והפכם לשני גופים נפרדים. וכן מובא בגמ': "דר' אבהו רמי: כתיב, 'זכר ונקבה ברא אתם'. וכתיב, 'בצלם אלהים ברא אותו' (בראשית, א', כ"ז)? בתחלה עלתה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד" (עירובין יח.). כלומר, בשלב ראשון רצה הקב"ה לברוא את האדם ואשתו כשני גופים ושתי נשמות נפרדות, בשלב שני ברא הקב"ה את האדם ואשתו בחיבור פיזי ורוחני שלא ניתן להפרדה, בשלב שלישי החליט הקב"ה שטובת האדם ואשתו מחייבת הפרדה לשני גופים בעלי נשמה אחת המחולקת לשנים, שנאמר: "זכר ונקבה בראם" (בראשית, ה', ב'). התוצאה הסופית של תהליך בריאת האדם מלמדת כי מטרת הקב"ה היא שההפרדה תגרום לאדם ולאשתו להתחבר מתוך הסכמה ובחירה חופשית, לצורך קיום מצות הדבקות.

מעשה בבת מלך שהתכערה:

מעשה בבת מלך שהיתה נאה ביותר. ויהי היום וימצאו לבת המלך שידוך הגון, נסיך בנו של מלך גדול. בא הנסיך לארמונו של אביה ובקש להנשא לבת המלך. בטרם תצא לקראת חתנה המיועד, התקשטה הנסיכה והלכה להביט על השתקפות מראיה מתוך קערת המים שבחדרה. אך נדהמה לגלות כי דמותה המשתקפת מעוותת, לפי שראתה בעינה כי שערה הפך שחור ופניה נתעוותו. נבהלה בת המלך ממראה דמותה המכוערת, ונתנה את קולה בבכי וצרחות עד שנשמע קולה בבית המלך. מיד נחפז המלך לחדרה ושאל: מה לך בתי? אמרה לו בתו: אינך רואה כי עשו לי כשוף? צבע שערותי נהפך לשחור, פני נעשו מעוותים, ואיך אוכל להראות כך בפני חתני המיועד? אמר לה המלך: בתי, נשבע אני לך שמעולם לא ראיתיך יפה כל כך. מאנה בת המלך להנחם מדברי אביה, ואמרה: אבי הטוב, ידעתי כי שוא תדבר אלי, בוא נא וראה בעינך. אחזה בת המלך בידו של המלך, והביאתו לקערת המים שבחדרה כדי שיראה את השתקפות צורתה במים. ראה המלך את השתקפות צורתה המכוערת מקערת המים ואמר לה: בתי, צאי לחצר המלך התאווררי וחזרי לחדרך, ואז ישוב מראך להיות כמראך הראשון. יצאה בת המלך לחצר בוכה וזעופה. לאחר שעה קרא לה המלך לבוא לחדרה. פנה המלך אל בתו ואמר: עכשיו את נראית ככלה יפיפיה. שבה הנסיכה והלכה לראות את השתקפות פניה בקערת המים, והנה חזר שערה להיות זהוב, עיניה שבו להיות כתכלת השמים, ופניה נותרו יפות כפני תינוק. חיבקה בת המלך את אביה בשמחה ואמרה לאביה: תודה אבי הטוב שהחזרת את מראה פני לכבתחילה. אך בקשה לי אליך אבי, ספר נא לי כיצד הסרתה את הכישוף הרע מעלי כל כך מהר. אמר לה המלך: בסך הכל שלחתי את העבד לנקות את קערת המים שבחדרך, והחלפתי את המים העכורים שהיו בתוכה למים זכים. כי המים שהיו לפני כן בקערת המים שבחדרך עכורים היו. מכאן ולהבא בתי, דעי לך, כשתרצי לראות את צורת פניך האמיתיות, הביטי נא אל השתקפותם מתוך קערה נקיה המלאה במים זכים. ולא זו בלבד אלא שאף בדרך זו תנהגי בבואך לשפוט את מעשה זולתך, הראי לו פנים שוחקות, והביטי אל מעשיו כפי שהם, ללא דעות קדומות. על ידי כך תראה לעיניך האמת שבו, כפי שאמר שלמה המלך ע"ה: כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כ"ז, י"ט). דהיינו, כפי שלצורך עצמך את משתמשת בקערה נקיה ובמים זכים ע"מ לראות את דמותך האמיתית, כך אפשרי לזולתך להראות את דמותו לתוך קערה נקיה ומים זכים.

ודע, שבתחילה ברא הקב"ה את אדם וחוה מחוברים כגוף אחד. שנאמר: זכר ונקבה בראם ויברך אותם (בראשית ה', ב'). דהיינו, תרוייהו כחדא הוו (זוהר, שמות רלא:). ומפורש בגמ' (ברכות ס"א.) "דאמר ר' ירמיה בן אלעזר דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון. שנאמר: אחור וקדם צרתני" (תהילים קל"ט, ה'), כלומר, דהיינו, מחד גיסא רצה הקב"ה לרמוז לאדם ואשתו שהם כגוף אחד, ומאידך גיסא בראם דו פרצופין כדרך שהאדם נוהג בשעת מריבה ומפנה עורף לחבירו. לפיכך בטרם יפרידם נאמר: 'אעשה לו עזר כנגדו', דהיינו, ע"מ שיראו האדם וחוה כמים הפנים לפנים, וע"י כך יתחברו "אנפין באנפין" (זוהר, שמות, רלא:). ואם תתמה מדוע לא ברא הקב"ה את חוה עזר כנגדו מלכתחילה? משום שצפה הקב"ה שעתיד האדם "לקרות עליה תגר, לפיכך לא בראה עד שתבעה בפיו כיון שתבעה ומיד ויפל ה' אלהים תרדמה" (מד"ר, בראשית, פר' יז). וכשראה אדה"ר את פניה של חוה, מיד נתקררה דעתו ובחר בחוה מכל יתר היצורים, שנאמר: 'לזאת יקרא אשה'. דהיינו, הראה לה פנים שוחקות כמים הפנים לפנים. וכן מצאנו שהאדם הראשון נכשל בחטא רק בעת שחוה היתה עזר לצידו, ולא עזר כנגדו ככוונת ה' יתברך, שנאמר: 'האשה אשר נתתה עמדי' (בראשית ג', י"ב). לפיכך כינו חז"ל את אדם וחוה "כפויי טובה" (ע"ז ה:), לפי שהקב"ה הפרידם כדי שיראו האחד לשני פנים בפנים, דהיינו, כדי ינהגו האחד עם השני באהבה וחיבה. ואילו הם סובבו את כוונת השי"ת ונעמדו זה לצד זה, כלומר, כל אחד מהם חיפש את טובת עצמו בלבד. וכן נאמר, "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה', ד'), דהיינו, מתוך חיבה יתרה נראה הקב"ה לישראל פנים בפנים, ע"מ שאף ישראל יראו לפניו בכל עת פנים בפנים, לפיכך אמר דוד המלך ע"ה: שיויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים ט"ז, ח').

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי סיפורי היצירה, בריאת האדם בצלם אלהים, קיומו של שכר ועונש אלהי, ומגבלות הבחירה החופשית הכתובים בפרשת בראשית נועדו להבהיר לכלל האנושות את אפסיותם, ולהזהירם לקיים את מצוות ה' ולהמנע מן החטא, משום שבורא העולם חי וקיים לנצח, ומחדש בכל יום מעשה בראשית. בנוסף לכך נדרשו ישראל להתחדש תמיד באמצעות קיום מצוות הנישואין, שמירת השבת, והתעלות במדרגות צלם אלהים ע"י קיום מרצון את כלל מצוות האל, שנאמר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים פרק ל', י"ט), דהיינו, הבחירה ברע הינה בחירה במוות, שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים פרק ל', ט"ו), ונאמר: "לכן כה אמר אדני ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו. הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו" (ישעיה, ס"ה, י"ג-י"ד).

יה"ר שנזכה לראות בימינו בהתגלותו שמו של משיח אשר נברא "קודם שנברא העולם" (פסחים, נד.), ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשנות ולא תעלינה על לב. כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא כי הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש. וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה (ישעיה, ס"ה, י"ז-י"ט).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

בס"ד כ"ו תשרי התשס"ו

בראשית-צלם אלהים

מבוא:

ספר התורה נפתח בחומש בראשית אשר בראשיתו התורה פותחת בתיאור בריאת העולם בששה ימים בעשרה מאמרות של הקב"ה. סיפורי היצירה, בריאת האדם בצלם אלהים, והתפתחות ראשית האנושות, משמשים כתפאורת רקע לקביעת ה' את יסוד השכר ועונש, ואת מצוות הדת היסודיות. וכן מצאנו כי מיד עם בריאתו של האדם ציוהו ה' את מצות עשה הראשונה: "מצוות עשה לישא אשה לפרות ולרבות, שנאמר: ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית, א', כ"ח), ומובא בגמ': "תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו"' (יבמות, סג:). בהמשך מכינה התורה את הרקע למצות שמירת השבת כבסיס לאמונה בבורא העולם, שנאמר: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית, ב', א'-ג'). בהמשך קובעת התורה את יסוד קדושת חיי האדם, שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו... ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך... נע ונד תהיה בארץ. ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא" (בראשית, ד', ח'-י"ג). בסיום פרשת בראשית ממחישה התורה את יסוד השכר ועונש, ומבהירה את מגבלות יסוד הבחירה החופשית, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ה'-ז'). כלומר, למרות שעדין לא ניתנה התורה, ואף שעדין לא נצטוו בני האדם על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת נענשו בני אנשי דור המבול בגין חטאיהם משום שה' בראם "בצלם אלהים", דהיינו, בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. מצוות הדת היסודיות האמורות בפרשת בראשית על רקע תהליך יצירת העולם, מבוארות להלן בהרחבה:

א. צלם אלהים – בריאת גרעין יכולת באדם המסוגל להצמיחו לדרגה אלהית.

ב. שלבי התפתחות האדם ומצוות האל – עליה במדרגות צלם אלהים מותנת בקיום מצוות התורה.

ג. התר ואיסור הריגת אדם הנברא בצלם אלהים – חוסר שיוויון בחביבות האדם בעיני ה'.

ד. יסוד הבחירה החופשית - תכניות האל מתגשמות במלואן במוקדם או במאוחר כנגזרת מסוג בחירתו החופשית של האדם.

צלם אלהים:

בריאת האדם המפורטת במקרא במעשה בראשית, מתארת את יצירת האדם "בצלם האלהים". השאלות המתבקשות מכך הם: מהו משמעות המושג "צלם אלהים"? ומהי המשמעות בריאת האדם "בצלם אלהים" הלכה למעשה?

נלענ"ד לומר שהתורה דייקה לומר בצלם "אלהים" ולא בצלם ה' משום שמילת אלהים היא לשון רבים, כמובא ברש"י: "כאשר התעו אתי אלהים - לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים אשר הלכו אלהים, אלהים חיים, אלהים קדושים, וכל לשון אלהים לשון רבים וכן ויקח אדוני יוסף, אדוני האדונים, אדוני הארץ, וכן בעליו עמו, והועד בבעליו" (רש"י- בראשית, כ', י"ג). לפיכך פשוט וברור לכל בר דעת כי צמד המלים "צלם או דמות אלהים", לא נכתבו כדי להורות על דמיון צורני-פיזי בין האדם לקב"ה. משום הקב"ה הוא אל יחיד ואין לו גוף ואף לא דמות גוף. על כן כל תיאורי המקרא המדמים את ה' כדמות אדם כביכול, לא באו אלא כדי לסבר את אוזנו של האדם דל הדמיון והמרחב האלהי. וכן תמצא כי למרות שבראשית הבריאה נבראו רק זכר ונקבה, בכל זאת התפתחות האנושות יצרה בבני האדם שוני פיזי-צורני כך שכל אדם נוצר שונה מחבירו. כגון: בעלי מומים, צבעוניים, גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, קרחים, תינוקות, וכו'. כמאמר חז"ל: "להגיד גדולתו של הקב"ה: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו" (סנהדרין לז., לח.).

לפיכך נלענ"ד שמהות המושג "צלם אלהים" קשור לפועל המקראי הצמוד לביטוי "צלם אלהים", דהיינו, קיים הבדל משמעותי בין המושגים: "בצלם אלהים ברא אותו" (בראשית א', כ"ז) לבין "בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט', ו'). מטעם זה נפרדו הפעלים בריאה ועשיה בתאור האדם, כפי שנאמר: "ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו" (בראשית ה', א'). וכן נאמר: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ...אמחה את האדם אשר בראתי" (בראשית ו', ו'-ז'). משמעות הדבר הוא: שכאשר נאמר בצלם אלהים ברא אותו, המושג "צלם אלהים" מכוון לבריאת גרעין יכולת רוחנית באדם המסוגל לצמוח לדרגה אלהית נצחית. כגון: משה איש האלהים (דברים ל"ג, א'). וכן נאמר: "מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים..א"ר אבהו אני מושל באדם מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן ט"ז:). לעומת זאת, כאשר נאמר בצלם אלהים עשה את האדם, המושג "צלם אלהים" מכוון לעשיית דמות מופשטת של יכולות אלהיות לשליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית.

לאור האמור לעיל ניתן להבין את שלבי בריאת האדם הכתובים במעשה בראשית, בתחילה נאמר: "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ" (בראשית א', כ"ו). כלומר, מאחר ועד כה היו המלאכים היצורים הנשגבים ביצירה האלהית, הודיעם הקב"ה בדרך נימוס כי בדעתו לעשות אדם בודד בעל יכולות שליטה בתחתונים, כדמות היכולת האלהית לשליטה ביקום.

לאחר מכן נאמר: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א', כ"ז), כלומר, לאחר ההתיעצות הנ"ל עם המלאכים (ע"מ ללמד דרך ארץ ומדת ענוה – רש"י) ברא הקב"ה אדם בעל גרעין יכולת רוחנית המסוגלת לצמוח לדרגה אלהית נצחית, ובנוסף לאדם ברא הקב"ה גם את הנקבה, כאשר לשותפותם ניתנה היכולת ליצור אדם חדש, ועל ידי כך להנציח ולהרבות את דמותם ויכולותיהם הנבראות. כל כן נאמר בסמוך: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א', כ"ח), דהיינו, גם ברכה וגם ציווי להרבות את צלם האלהים אשר נברא בהם. וכן "ת"ר שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה אביו ואמו. אביו מזריע: הלובן שממנו עצמות וגידים וציפרניים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת: אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו: רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם" (נדה לא.). כלומר, עשיית האדם ניתנה לזכר ולנקבה, כך שביכולתם להמשיך את הטוב האלהי שבתוכם ולהגשימה במציאות החומרית, אך בריאת האדם ונשמתו הנצחית נותרת תמיד בידיו של ה'.

בהמשך מתאר המקרא את מורכבות יצירת האדם כפי שנאמר: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז'), כלומר, הקב"ה יצר באדם שתי יצירות: יצירה לעולם הזה ויצירה לתחית המתים (רש"י, ומד' רבה בראשית פר' י"ד). יצירת האדם בעולם הזה כבעל יכולות אלהיות של שליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית נעשתה מעפר האדמה. לעומת זאת יצירת האדם לתחיית המתים, נבראה מרוח אלהים, אשר נפחה באדם את גרעין יכולתו הרוחנית לצמיחה והגעה לדרגה אלהית נצחית.

לצורך השלמת אופן יצירת האדם, מפרט המקרא את בנית האשה מצלעו של האדם, שנאמר: "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (בראשית ב', כ"ב). דהיינו, תכונות האדם יציר האל, חולקו לשתי ישויות נפרדות, כאשר חיבורם כאחד, מסוגל ליצור ישויות חדשות של צלם אלהים.

ואכן האדם ניצל את יכולתו לעשית אדם, אך בני האדם המולדים לא שמרו על צלם אלהים אשר נברא בהם, פרט לנח אשר מצא חן בעיני ה'. לפיכך מחה ה' את "האדם אשר ברא" (בראשית ו', ז'), והותיר בו רק את נח הצדיק ובניו, וברכם וציום "פרו ורבו" (בראשית ט', א') בבריאת צלם אלהים חדש, דהיינו, ציווי על הוספת גרעיני היכולת הרוחנית לצדיקות. לאחר מכן נכפל ציווי "פרו ורבו ושרצו" (בראשית ט', ז') בעשית צלם אלהים, כאמור בסמוך: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט', ו'), דהיינו, ציווי על הפריית היכולות אלהיות של שליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית.

בדרך זו ניתן להבין את הנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו', ה'-ז'). כלומר, למרות שעדין לא ניתנה התורה, ואף שעדין לא נצטוו בני האדם על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת נענשו בני אנשי דור המבול בגין חטאיהם משום שה' בראם "בצלם אלהים", דהיינו, בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. וכן מובא במשנה (קידושין, פ"ד, י"ד): "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה, שנאמר (בראשית, כ"ו, ה'): 'עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי". לפיכך, מחד גיסא ה' "הצטער" על ההכרח לגמול לרשעים כרשעתם ולהאבידם מן העולם, ומאידך גיסא רוה נחת מנח אשר שמר על "צלם האלהים" אשר בתוכו.

ודע, שסיפורי התורה הנוגעים לחטא ועונשו הינם ביטוי להתנהגות הכלל אנושית, אשר נבראה מחד גיסא עם נשמה חיובית ומאידך גיסא נעשתה בעלת יכולת רצונית לבחירה שלילית. דהיינו, הקב"ה נתן בידי האדם את יכולת הבחירה לעבור מרצונו על מצוות האל ולהיות בהמה בצורת אדם, ולעומת זאת לבהמה לא ניתנה היכולת להיות אדם. וכן נאמר: "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט, א'), כלומר, האדם יקיר הבורא אשר לא יבין כי נברא עם נשמה יתרה כדי לעבוד את בוראו, נמשל כבהמות. וכן "אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג:). לפיכך ברא הקב"ה את האדם כישות המתפתחת כגרעין השדה, ככתוב: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט). דהיינו, צמיחתו של האדם לדרגת "צלם אלהים" תלויה בקיומם של מצות האל. מטעם זה מתארת התורה את התפתחות האדם במקביל לביצועו את מצוות האל, דהיינו, כשם שסדר הבריאה המדורג בבראשית קובע את חוקיות הטבע לפיה כל היצורים נבראו כדי לשרת את האדם, כך גם סדר תולדות האנושות קובע את דרגות בני האדם אשר נבראו כדי לשרת את האל ע"י קיום מצוותיו.

שלבי התפתחות האדם ומצוות האל:

בתחילה ברא הקב"ה אדם עירום, בעל תוחלת חיים בלתי מוגבלת, ללא ידיעת טוב ורע, שיכנו בגן עדן וציוהו "ע"ד הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצות, מצות עשה ומצות לא תעשה, מצות עשה מכל הגן אכל תאכל, מצות לא תעשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (רבינו בחיי, בראשית, ב', ט"ז). לאחר שנכשל האדם הראשון בחטא ואכל מעץ הדעת, נגזרה על האדם מיתה, גירוש מגן העדן, וחיוב במצוות שכליות מעטות: "רבי יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר: ויצו ה' אלהים על האדם. רבי יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם, ויש אומרים אף על הדינים" (סנהדרין נו:), על מנת לאפשר לאדם להתעלות בדרגת "צלם אלהים".

לאחר עשרה דורות (1656 שנים לב"ע), כל דור המבול (פרט לנח) חטאו באי קיום שבע מצוות בני נח מתוקף היותם נבראים ב"צלם אלהים", דהיינו, מתוך היותם בעלי יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. לפיכך נגזרה על כלל האנושות הכחדה, וקוצצו שנות חייו של האדם עד למאה ועשרים שנה.

בהמשך לכך ציוה ה' על בני נח לקיים שבע מצוות בסיסיות (עבודה זרה, ברכת ה', דינין, שפיכות דמים, גלוי עריות, גזל, אבר מן החי) וכרת עמם ברית עולם, על מנת לאפשר לכלל האנושות להתעלות בדרגת "צלם אלהים", וכן "רב אמר: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות" (מד"ר, בראשית, פר' מד). אך גם צאצאי נח בני דור הפלגה מרדו באל ובמצוותיו, ובעקבות כך נגזרה על כלל האנושות פירוד, ושפות דיבור שונות.

לאחר עשרה דורות נוספים (1948 שנים לב"ע), השכיל אברהם להבין אחדותו של הבורא ומשמעות בריאתו את האדם בצלם אלהים. כתוצאה מכך בחר בו האל, וציוהו לצאת מארצו ממולדתו ומבית אביו, דהיינו, פרידה מכלל האנושות. בהמשך כרת ה' עם אברהם וזרעו ברית עולם, והוסיף לו ה' את מצות ברית המילה כמצוה ייחודית לו ולזרעו אחריו, על מנת להפרידו מיתר בני האדם ולהעלותו בדרגת "צלם אלהים". מצאצאי אברהם נבחר יצחק להפרות את הזרע הנבחר של "צלם אלהים", לאחר שהקב"ה היה מעורב ישירות בהתעברותו הבלתי שגרתית. מצאצאי יצחק נבחר יעקב להפרות את הזרע הנבחר של "צלם אלהים", לאחר שגם בהתעברותו הבלתי שגרתית היה הקב"ה מעורב ישירות. עקב שלמותו של יעקב והוסיף לו את ה' את מצות גיד הנשה כמצוה ייחודית לו ולזרעו אחריו.

לאחר שבעה דורות נוספים (2448 שנים לב"ע), נגלה ה' לעם ישראל, כרת עמם ברית, ונתן להם את התורה השמיימית הכוללת תרי"ג מצוות, ע"מ להשלימם ולאפשר רק להם להגיע לדרגת "נברא בצלם אלהים". דהיינו, רק החל מיום קבלת התורה הושלמה למעשה בריאת ה' את האדם "בצלם האלהים". כלומר, מכאן ואילך קבעה התורה שבני ישראל הם אשר נבחרו על ידי האל בורא העולם, להיות בעלי היכולת לשאת בתואר "צלם האלהים", ואילו העבריינים והעכו"ם הוצאו מכלל "צלם האלהים", משום שלא חפצו לקבל עליהם את התורה השמיימית. וכן מצאנו שתהליך בירור "צלם אלהים" מצוי גם בתהליך הבריאה עצמה, לפי שהאדם נברא לאחר כל יתר הנבראים, משום היותו עיקר הבריאה, שנאמר: "כל שתה תחת רגליו" (תהילים ח',ז'). כך גם עם ישראל נוצר לאחר שנוצרו כל האומות משום שהוא עיקר הבריאה, כפי שנאמר: "בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז',ו').

במקביל לקבלת ישראל את ברית התורה, קיבלו ישראל עליהם אחריות על כלל האנושות, כמובא בגמ': "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח.), "רב אמר: לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות" (מד"ר, ויקרא, פר' יג). בנוסף לכך, קבלת התורה ע"י ישראל נתנה להם זכויות וחובות הכוללת שכר ועונש יותר מכל עמי הארץ. כלומר, מחד גיסא נתנה התורה לישראל שכר ויכולת להגיע לדרגה מעל המלאכים, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהילים צ"א, א'), ונאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהילים ח',ו'), ונאמר: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו...ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ" (דברים כ"ח, א'). מאידך גיסא הזהירה התורה את ישראל מן העונשים הקשים והשפלות שיהיו מנת חלקם באם ימרו את מצוות ה', שנאמר: "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת...והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים" (דברים כ"ח, נח-נט').

ודע, שהמנין שאנו מונים לבריאת העולם נקבע לראשונה בברייתא "סדר עולם רבה" של התנא רבי יוסי בן חלפתא (תלמידו של ר"ע, חי במאה השניה לספירתם), דהיינו, לפני כ-1850 שנה. על סמך זה נקבע מנין היהדות לפיו העולם קיים כששת אלפים שנים, ולעומת זאת מחקרים ארכיאולוגיים וגיאולוגיים (הזויים) מוכחים כי העולם, כדור הארץ והאדם נוצרו לפני מליוני שנים כביכול. ניתן לתרץ את הסתירה בין שני המניינים בעובדה שהשמש הירח והכוכבים נבראו ביום הרביעי ומכן ואילך נקבע היום האסטרונומי של עשרים וארבע שעות, כפי שנאמר: "והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית, א', י"ד). כלומר, יתכן לומר שארבעת ימי הבריאה הראשונים ארכו מליוני שנים כדברי החוזים. לטענתם (ההזויה) של החוקרים כי נמצאו שרידי חלקי שלד המצביעים על קיום אדם לפני שלושה מיליוני שנים כביכול, יתכן לומר כי השרידים האלה שנחקרו בהזיונם, הם משרידי הבריאות הקודמות לבריאת העולם של זמננו, וכן מובא במדרש: "אר"י בר סימון: יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. א"ר אבהו: מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי" (מד"ר, בראשית, פרשה ג'). וכן מובא בגמ':"שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח" (פסחים, נד.). כלומר, המנין שישראל מונים הוא מעת בריאתו של האדם בצלם אלהים. וכן אף החוקרים מודים כי התרבות האנושית ראשונה היא התרבות השומרית בארם נהריים שהיתה לדבריהם לפני כששת אלפים שנה, שהוא גם המועד שאנו מונים לבריאת העולם.

ההתר ואיסור הריגת אדם הנעשה "בצלם האלהים":

בתחילת ספר בראשית קובעת התורה את יסוד קדושת חיי האדם, שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו... ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך. כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא" (בראשית, ד', ח'-י"ג). כלומר, למרות שעדין לא ניתנה התורה, ואף שעדין לא נצטוו בני האדם על כל שבע מצוות בני נח ועונשם, בכל זאת נענש קין בגין חטא הריגת הבל אחיו, משום שקין נברא "בצלם אלהים", דהיינו, בעל יכולת חשיבה והחלטה לבחור בין טוב לרע, כדוגמת נח ובניו. לפיכך לא עמדה לקין זכות הטיעון "לא ידעתי, לא אמרת לי שאסור, לא הזהרת אותי" וכד', אלא בגין מעשיו נגזרה על קין מיתה, אם כי בשל חזרתו בתשובה נדחה ביצוע גזר דינו לשבעה דורות. סיפור הריגת הבל במקרא נועד להדגיש את החשיבות שהתורה מייחסת לקדושתם של חייו של כל אדם הנברא בצלם אלהים.

יחד עם זאת נראה לכאורה כי קיימת סתירה בתורה ובהלכה בענין התר ואיסור הריגת אדם. בראשית אסרה התורה איסור גורף על כלל האנושות בשבע מצוות בני נח, שלא להרוג אדם אחר ואפילו לא להרוג את עצמו, בנימוק כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו'). לעומת זאת, מאוחר יותר התירה התורה לבית דין להרוג עבריינים ועכו"ם. כגון: דין עיר הנדחת, מלחמת שבעה עממין וכו', ואף הרמב"ם פסק להלכה (הלכות עבודת כוכבים, פ"ז, א'): "מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה...ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו", "...אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים ביננו" (הלכות עבודת כוכבים, פ"י, ו').

נראה לענ"ד כי מהות הסתירה הלכאורית בתורה בין האיסור הגורף על הריגת אדם לבין מצוות התורה להרוג סוגים מוגדרים של בני אדם, נובעת משלבי התפתחות האדם ומצוות האל במקביל להתפתחותו של המושג נברא או נעשה "בצלם אלהים". כלומר, ציווי התורה הוא כי אדם הנברא בצלם אלהים ובוחר לממש את יכולתו ויעודו להגיע למדרגה האלהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, חל איסור מוחלט להורגו, כמובא במשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאלו אבד עולם מלא; וכל המקים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאלו קים עולם מלא" (סנהדרין, פ"ד, ה'). לעומת זאת, אדם הנברא בצלם אלהים ובוחר שלא לממש את יכולתו ויעודו להגיע למדרגה האלהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, מצווים ישראל להורגו ע"י בית דין, כדוגמת הבהמה המזיקה ומחבלת, וכגון: אפיקורס, כופר, מזיק ומחבל ברצון האל. כלומר, פרט לישראל שקבלו עליהם מרצונם את ברית התורה השמיימית, כפופים יתר העמים אשר נעשו בצלם אלהים לשבע מצוות בני נח ועליהם חל איסור הריגה של כל אדם באשר הוא אדם.

לכאורה גישתה זו של התורה יוצרת אפליה וחוסר שיוויון בין העמים, ואף סותרת את הגישה המודרנית התיאורטית, לפיה אדם הוא אדם ללא הבדל דת, צבע או מין (דבר שאינו מתקיים בפועל ברובו המכריע של עולמינו). יתרה מזאת, לכאורה הציווי להריגת עכו"ם בדין נראה אכזרי ומנוגד לאמור בגמ': "אבא שאול אומר: הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג:). אך למתבונן בעמקות התורה השמיימית מובן כי המדובר הוא בחוסר שוויון בחביבות האדם בעיני ה', ולא באכזריות ח"ו, משום מטרת בורא העולם היא קיום העולם לפי החוקה האלהית. דהיינו, בהתאם לגישה המודרנית לפיה בעל נכס רשאי לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו, כפי שנאמר: "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" (בראשית י"ד, י"ט). כלומר, לבורא העולם קונה שמים וארץ, הרשות והזכות המלאה ליצור חוסר שוויון בחביבות יצוריו הנבראים.

את דרגות חביבות הבורא מתאר ומסביר התנא באבות ( פרק ג', משנה י"ד): "הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: 'בנים אתם לה' אלהיכם' (דברים י"ד), חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו העולם נברא". כלומר, בדרגה התחתונה של החביבות נמצא כל אדם כולל אומות העולם, בדרגה מעליהם בחביבות נמצאים ישראל בני הקב"ה, ובדרגה העליונה בחביבות ה' נמצאים ישראל בניו של הקב"ה שומרי התורה ומצוותיה. משל למה הדבר דומה: למלך שהיו לו שני בנים, שיכן המלך את בניו בשני בתים במדינה מרוחקת, בעלית הגג של בנו הבכור החביא המלך אוצר גדול, ובעלית הגג של אחיו הקטן החביא המלך מעט זהובים. המלך ציפה שבניו יתעלו ויגיעו למטמון אשר צפן להם, כך שכאשר בנו הבכור יגלה את האוצר, יתעשר מיד ויחזור לשכון בארמון אביו המלך, ואילו כאשר בנו הקטן יגלה את הזהובים שהוחבאו עבורו, יוכל אותו בן להתקיים ולשרוד באותה מדינה מרוחקת. אולם אם שני בניו לא יתעלו לחפש את מטמוני המלך אזי יהיו שניהם ענים מרודים, עד שימותו חסרי כל. לכך התכוון התנא באומרו: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו העולם נברא", וכן נאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם" (תהלים, ל"א, כ').

יסוד הבחירה החופשית:

תכלית הבריאה היא קיום מצוות התורה וקבלת שכרה, לפיכך ניתנה לאדם התבונה ויכולת הבחירה החופשית שהיא מעלתו היתרה מעל כל הנבראים, כדברי הרמב"ן (דברים, ל"ב, כ"ו): "השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב", וזאת ע"מ שיקבל את שכרו בגין נצחונו על הרע הנברא בתוכו. כלומר, האדם נבדל מיתר הנבראים, ברשות שניתנה לו ע"י בורא העולם לבחור או בדרך הטובה ולהיות צדיק כמשה רע"ה, או לבחור בדרך הרעה ולהיות רשע כירבעם בן נבט, או לבחור בדרך ביניים כל שהיא. שנאמר: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו" (בראשית, ג', כ"ב), "כלומר, הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו" (הלכות תשובה, פ"ה, א). בהמשך לכך קובע הרמב"ם בהלכותיו כי יסוד הבחירה החופשית הוא: "עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה...שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם" (הלכות תשובה, פ"ה, ג). לעומת זאת, מקראות מפורשים קובעים כי כל בחירותיו של האדם נצפים מראש ע"י הקב"ה, שנאמר: "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה" (ישעיה, מ"ו, י'), "מי פעל ועשה קרא הדרות מראש אני ה' ראשון ואת אחרנים אני הוא (ישעיה, מ"א, ד'), "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהמות (תהילים, קל"ה, ו'), וכן מובא במשנה: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, פ"ג, ט"ו). דברים אלה סותרים לכאורה את יסוד הבחירה החופשית, ומלמדים כביכול שהבחירה החופשית של האדם אינה קיימת כלל ועיקר, משום שהכל נקבע מראש על פי התכנית האלהית.

תשובת הרמב"ם לסתירה פנימית זו היא: "דע, שהכל כחפצו יעשה ואף על פי שמעשינו מסורין לנו" (הלכות תשובה, פ"ה, ד'), "...אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך" (הלכות תשובה, פ"ה, ה'). כלומר, אין האדם מסוגל להבין בשיכלו את העתיד אשר נקבע לו מראש, לפיכך מבחינתו של האדם הבחירה החופשית נותרה כל כנה. דהיינו, הרמב"ם "הניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה", כך השיג עליו הראב"ד. הראב"ד פותר את הסתירה באומרו: "ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו, אין ידיעתו גזירה, אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה", דהיינו, ידיעת ה' את בחירתו העתידית של האדם, אינה מהוה מכשול או סיוע לבחירתו החופשית של האדם.

נראה לענ"ד כי הנקבע מראש בתכנית האלהית אינו עומדת בסתירה לזכות הבחירה החופשית המוגבלת שניתנה לאדם, משום שמחד גיסא התכנית האלהית כוללת מספר אינסופי של חלופות ועת ביצועה פתוח לשינויים, וכן נאמר: כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם (ישעיה, נ"ה, ח'-ט'), ומובא בגמ': "כשם שנהפך לנינוה מרעה לטובה, כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה (יבמות, צח.), יתרה מזאת, מצאנו שבכוחו של הצדיק לבטל את גזרת ה' כמובא בגמ': "אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן, טז:), וכן נאמר בזוה"ק: "הקודשא בריך הוא מושל באדם, ומי מושל בהקודשא בריך הוא? צדיק. דאיהו גוזר גזרה והצדיק מבטלה" (זוה"ק, שמות, טו.). ומאידך גיסא, הבחירה החופשית של האדם מעצם טיבעה היא זכות מוגבלת ליראת שמים בלבד, כמובא בגמ': "דדריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה. ואומר לפניו רבש"ע: טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש? חכם או טיפש? עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק לא קאמר. כדרבי חנינא דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (נידה טז:). כלומר, ה' אינו גוזר מראש על האדם אם הוא יהא ירא שמים אם לאו, אלא הבחירה החופשית של האדם מוגבלת ליראת שמים בלבד, לפיכך קבעה התורה עונשים בגין בחירתו הרעה של החוטא. וכן מצאנו שהתורה מצוה: "ובחרת בחיים" (דברים, ל', י"ט), ופירש הרש"י: "ובחרת בחיים, אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים". כלומר, האדם צריך לבחור בטוב, אך גם ניתנה לו היכולת לבחור ברע. נמצאנו למדים מכאן שבמקביל לחופש הבחירה מתקיימת בעולם גם ההשגחה האלהית, אשר גורמת לכך שכל תכניות האל תתגשמנה במלואן במוקדם או במאוחר כנגזרת מסוג בחירתו החופשית של האדם. בדרך זו גם גזרות ההשגחה העליונה וגם הבחירה החופשית של האדם מתקיימות יחד, כמובא בגמ': "זכו אחישנה לא זכו בעתה" (סנהדרין, צח.), כלומר, האתגר שניצב בפני האדם הוא התגברות על יצר הרע ובחירה חופשית בקיום מצוות התורה, כתנאי לקבלת שכרו או עונשו בעתיד.

וכן מצאנו בפרשת בראשית שהקב"ה הציב אתגר בפני ברואיו ע"י שברא שני יצורים שווים, ונתן לבחירתם החופשית את חלוקת השליטה בעולם. הזוג הראשון היו השמש והירח, אך הירח חמדה לשלוט על החמה בניגוד לרצון ה' ונענשה, כמובא בגמ': "אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך" (חולין ס:). הזוג השני היו אדם וחוה, אשר אכלו מעץ הדעת בניגוד למצות ה', ובנוסף לכך כפר האדם בטובה כמובא בגמ': "בני כפויי טובה, דכתיב: האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (ע"ז, ה:), לפיכך נענשו שניהם וגורשו מגן עדן. הזוג השלישי היו קין והבל, אשר במקום לחיות בשלווה בחרו בדרך המריבה, ומובא במדרש שהיו בינהם שלושה סוגי מריבות: ריב כלכלי, "אמרו בואו ונחלוק את העולם אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין" (מד"ר, בראשית, פרשה כב), וריב דתי, "זה אומר בתחומי יבנה בית המקדש וזה אומר בתחומי יבנה" (ילק"ש, בראשית, ד, סימן לח), וריב על אשה: "תאומה יתירה נולדה עם הבל, זה אומר אני נוטלה שאני בכור וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין". בסוף מריבותיהם רצח קין את הבל אחיו ואף הוא אבד מן העולם בשל כך. ללמדנו שבחירת היצורים בדרך השלילית גרמה להקדמת העונש האלהי הנגזר עליהם מראש.

ודע, שהבחירה החופשית שניתנה לאדם הינה מוגבלת בזמן, כמאמר הרמב"ן: "כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל" (הרמב"ן, ל',ו').

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי סיפורי היצירה, בריאת האדם בצלם אלהים, קיומו של שכר ועונש אלהי, ומגבלות הבחירה החופשית הכתובים בפרשת בראשית נועדו להבהיר לכלל האנושות את אפסיותם, ולהזהירם לקיים את מצוות ה' ולהמנע מן החטא, משום שבורא העולם חי וקיים לנצח, ומחדש בכל יום מעשה בראשית. בנוסף לכך נדרשו ישראל להתחדש תמיד באמצעות קיום מצוות הנישואין, שמירת השבת, והתעלות במדרגות צלם אלהים ע"י קיום מרצון את כלל מצוות האל, שנאמר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים פרק ל', י"ט), דהיינו, הבחירה ברע הינה בחירה במוות, שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים פרק ל', ט"ו), ונאמר: "לכן כה אמר אדני ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו. הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו" (ישעיה, ס"ה, י"ג-י"ד).

יה"ר שנזכה לראות בימינו בהתגלותו שמו של משיח אשר נברא "קודם שנברא העולם" (פסחים, נד.), ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשנות ולא תעלינה על לב. כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא כי הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש. וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה (ישעיה, ס"ה, י"ז-י"ט).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

בס"ד ג' חשון התשס"ו

נח – התוית הדרך למעלת צדיק מושלם

מבוא:

פרשת נח פותחת בתיאור צדיקותו של נח שעמדה בניגוד להשחתה והחמס של כל בני דורו, נח היה האדם הראשון והאחרון שכונה בתורה בתואר "צדיק תמים", שנאמר: "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח (בראשית, ו', ט'). לפיכך חכמי התלמוד נחלקו בענין מדרגת צדיקותו של נח: "א"ר יוחנן: בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו כל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין, קח.), ממחלוקות חז"ל בענין מדרגת צדיקותו של נח, מלמדים חז"ל כי קיים הבדל מהותי בין צדיק יחסית לדורו, לעומתו של צדיק גמור המשמש כדוגמא וסמל לכלל הדורות. כלומר, מאחר ומטרת בריאת העולם הזה היא: ההגעה לתיקון ולהשלמת הבריאה ע"פ מצוות התורה, שנאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם' מאי כי זה כל האדם? אמר רבי (אליעזר) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (שבת, ל:). וכן מצאנו שעתיד הקב"ה ליתן שכר בעוה"ב רק לצדיקים, שנאמר: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו" (מלאכי, ג', י"ח), ומובא במשנה: "אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך, ודע: מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא" (אבות, פ"ב, ט"ז). לפיכך נודעת חשיבות רבה להגדרת מעלת הצדיק, על כן התורה מתווה לאנושות את הדרך להגעה למעלת הצדיק המושלם, מיד לאחר תיאורי הבריאה בבראשית, באמצעות סיפורו של נח ועונשם של דור הפלגה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. צדיק תמים – מדרגות רבות במעלת הצדיקים.

ב. בדורותיו – צדיק יחסית לדורו או צדיק ביחס לכלל הדורות.

ג. השואת נח לצדיקים אחרים – יתרון הצדיק הפועל למען הכלל על פני הצדיק האישי.

צדיק תמים:

לאחר חטאו של האדם הראשון באכילה מעץ הדעת טוב ורע, נוצרו בעולם שתי מדרגות: מדרגת הצדיק שהיא הטוב, ומדרגת הרשע שהיא הרע, שנאמר: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (בראשית, ג', כ"ב). מתוך יכולת הבחירה החופשית בחר דור המבול לעצמו את דרך הרע, ואילו נח בחר לעצמו את דרך הטוב, לפיכך לראשונה ולאחרונה בתורה מכונה אדם בתואר "צדיק תמים". כפל התארים אשר להם זכה נח מלמד כי התורה ראתה בנח אדם אשר ישמש לדורות כסמל ודוגמא למעלת הצדיק המושלם, למרות שהתורה אינה מציינת מה היתה צידקתו, שנאמר: "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית, ו',ז'). לפיכך פירשו חז"ל את צמד המילים "צדיק תמים" כשני תוארים נפרדים: "גבר זכאי שלים" (תרגום אונקלוס), "זכאי ושלם בצדקו" (הרמב"ן), "איש צדיק במעשיו, תמים בלבו" (אבן עזרא), "צדיק במעשה, תמים במושכלות" (ספורנו), וכן נאמר בגמ': "תמים בדרכיו, צדיק במעשיו" (ע"ז, ו.), ופירש הרש"י: תמים בדרכיו, עניו ושפל. צדיק במעשיו, בלא חמס" (ע"ז, ו.). ומובא במדרש: "איש צדיק, על שזן בריותיו של הקב"ה נקרא צדיק, שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות נח ויוסף" (תנחומא, נח, סימן ה). כלומר, למושג צדיק יש ארבע משמעויות: זכאי בדין, צודק, עושה צדק, ומפרנס, וכן למושג "תמים" יש חמש משמעויות: מושלם בלי כל מום, שלם בצדקתו, שלם במחשבותיו, ישר דרך, עניו ושפל.

לאור האמור לעיל נשאלות השאלות: מדוע לא ניצל דורו של נח בזכותו? ומדוע נח לא בקש מה' הצלה לדורו? ועוד, מדוע "יש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י בראשית, ו', ט')?

נלענ"ד כי התורה באה ללמדנו ממעשה נח כי בתוך קטגורית המונח "צדיק תמים" קיימות דרגות רבות, בבחינת "כי גבוה מעל גבוה" (קהלת, ה', ז'), וכן מובא בזוה"ק: "ת"ח כמה אתרין מתוקנין ליה לקודשא בריך הוא בההוא עלמא, ובכלהו בי מותבי לון לצדיקים כל חד וחד לפום דרגיה כדקא חזי ליה, כתיב (תהלים ס"ה) : 'אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך', דקודשא בריך הוא קריב לון לגביה דסלקין אינון נשמתין מתתא לעילא ולאתאחדא באחסנתיהון דאתתקנן להו"...(בראשית, קכ"ט:) "כל חד וחד מאלין צדיקייא נטיל לחולקיה כדקא חזי ליה, והוה נטיל כל חד וחד כפום עובדוי דעבד בהאי עלמא" (בראשית, רלא:). וכן מצאנו שהגמ' מבחינה בין סוגי צדיקים: "צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור" (ברכות, ז.), "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא, הרי זה צדיק גמור (ר"ה, ד.). וכן "א"ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך" (ברכות, לד:), ומובא בתוס': "וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך דאינם צדיקים גמורים" (ברכות, לה:, ד"ה כאן בזמן), וכתב הרמב"ם: "ושאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצוות אלה ויודען" (הרמב"ם, הל' איסורי ביאה, פי"ד, ג). כמו כן מצאנו שהגמ' מבדילה גם בטיבו של הצדיק: "טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב" (קידושין מ.).

הרמב"ם הגדיר בהלכותיו את הצדיקות באומרו: "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני. וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת, ואם היו עונותיהם מרובין הרי זו רשעה וכן כל העולם כולו... אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין, שנאמר: 'וירא ה' כי רבה רעת האדם', ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: 'יען נמצא בו דבר טוב', ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה', ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ג, א-ב). דהיינו, מן העובדות המתוארות בתורה נראה כי דור המבול נדון ונמחה מן הארץ ע"פ שקול דעתו של "אל הדעות", ומכאן למדים כי משקל צדיקותו של נח לא היה בכוחו להכריע את הכף לזכותם, שנאמר: "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (בראשית, ו', י"ג), לפיכך לא בקש נח מה' הצלה לדורו. יתרה מזאת, היות ונח נחשב צדיק רק משום שהיו "זכיותיו יתירות על עונותיו" במעט, דהיינו, צדיק בבחינת יצא זכאי בדין, כפי שנאמר: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" (דברים, כ"ה, א'), על כן "יש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י בראשית, ו', ט'). וכן מצאנו שבמהלך ק"כ שנות בנית התיבה חלה אצל נח נסיגה ברוחניות, שנאמר: "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית, ז', א'), דהיינו, צדיק בדור הזה בלבד ולא עוד צדיק תמים בדורותיו, וכן מצאנו שבדור שלאחר המבול נאמר: "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (בראשית, ט', כ"א). לכאורה היה צריך גם נח להענש בגין חטאי דור המבול, כמאמר הרמב"ם: "וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין, שנאמר: 'וירא ה' כי רבה רעת האדם" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ג, ב), אך מאחר ואובדנו של נח היה גורם לכך שכל העולם לא היה מתקיים, לפיכך החסד האלהי עמד לצידו, שנאמר: "ארץ כי תחטא לי למעל מעל ונטיתי ידי עליה...והכרתי ממנה אדם ובהמה. והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דנאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם... המה לבדם ינצלו והארץ תהיה שממה...לא יצילו בנים ובנות כי הם לבדם ינצלו" (יחזקאל, י"ג-י"ח). וכן כמובא בגמ': "א"ר יוחנן ראה הקב"ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור, שנאמר: 'כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל', אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם" (יומא, לח:), ונאמר: "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע... חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית, י"ח, כ"ג, כ"ה). כלומר, הצדיק נספה בעוון הדור כאשר לא נשקפת סכנה להמשך קיומו של העולם, או כאשר קיים צדיק נוסף באותו דור.

ודע, שאף בדרגות הצדיקות הגבוהות קיימות דרגות, כמובא בגמ': "דרש רב עוירא...מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל? עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין, נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך, אומר להן: איני מברך שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך, אומר להם: איני מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע: טול וברך, אומר להן: איני מברך שלא זכיתי לבן, דכתיב: 'יהושע בן נון נון בנו יהושע בנו'. אומר לו לדוד: טול וברך, אומר להן: אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר: 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא' (פסחים, קיט:). וכן מצאנו שאף המשיח מתואר כצדיק, שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ" (ירמיה, כ"ג, ה'), "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן-אתנות" (זכריה, ט', ט').

בדורותיו:

עיקר מחלוקתם של חכמי התלמוד בענין מדרגת צדיקותו של נח, נובעת מתוספת המילה "בדורותיו" המופיעה לאחר התארים "צדיק תמים", חד אמר שמילת ב"דורותיו" באה למעט את התוארים "צדיק תמים", חד אמר שמילת ב"דורותיו" באה להוסיף על התוארים "צדיק תמים". מפרשנותם השונה למילת ב"דורותיו" נגזרת מדרגת צדיקותו של נח, כמובא בגמ': "א"ר יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו כל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין, קח.), ומובא במדרש: "רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אמר: בדורותיו היה צדיק, הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק... רבי נחמיה אמר: ומה אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה" (מד"ר, בראשית, פר' ל, ט), כלומר, ר' יוחנן ורבי יהודה סוברים שמילת "בדורותיו" מכוונת לעשרת הדורות שקדמו למבול, ולעשרת הדורות שלאחר המבול, אשר בחרו בדרך הרעה, לפיכך יחסית לעבריינים אלה נחשב נח לצדיק, אך אילו נח היה חי בדורות של צדיקים, לא היתה נחשבת צדיקותו היחסית לכלום, והראיה לכך היא מגמת התדרדרותו של נח מצדיקותו בדורות שלאחר המבול, והעובדה שלמרות שנח חי בסוף שנותיו נ"ח שנים בחיי אברהם לא נתעלה נח לצדיקותו של אברהם. לעומת זאת, סוברים ריש לקיש ורבי נחמיה כי התורה הכתירה את נח כ"צדיק תמים" בדורות שקדמו למבול אשר בחרו ברע ובחמס, לפיכך אם בזמנם של עבריינים אלה נחשב נח לצדיק, כל שכן שאילו נח היה חי את כל חייו בדורות של צדיקים, היתה מגמת צדיקותו עולה מדרגה.

וכן מצאנו שצדיקותו של נח הושפעה משלושת העולמות בהם הוא חי, כמובא במדרש: "שלשה שראו ג' עולמות: נח, ודניאל, ואיוב, נח ראה עולם בישובו, וראהו בחרבנו, וחזר וראהו בישובו. דניאל ראה בנין בית ראשון, וראהו חרב, וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני. איוב ראה בנין ביתו, וחרבנו, וחזר וראה בישובו" (תנחומא, נח, סימן ה). כלומר, בעולם ראשון נח היה צדיק ביחס לדור המבול שהיה דור ללא חוקים, על כן יצא זכאי בדין בעת מימוש השכר ועונש האלהי לדור המבול, ולפיכך בעולם השני היתה הצלתו בתיבה כמשרתם של בעלי החיים. בעולם השלישי שלאחר המבול שבו נצטוו בני האדם על שבע מצוות בני נח, לא הפיק נח את הלקח מעונש דור המבול, אלא שכרותו של נח וקילקולו של חם, מעידים כי למרות שהעולם התחדש יצר לב האדם נותר רע מנעוריו, לפיכך יש הדורשים את נח לגנאי. וכן מובא בגמ': "ר"ש בן יוחי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו, ומרד באחרונה איבד את הראשונות, שנאמר: 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו" (קידושין, מ:).

ודע, כי המבול גרם לשינוי מזג האויר ומכך נגרם קיצור חייהם של הדורות פרט לצדיקים, כמובא ברמב"ן: "בעבור ארך חיי אלה הראשונים יפרוט ימיהם קודם הולידם וגם אחר כך, ויכלול כלם בסוף, עד הדורות שאחר המבול. והסבה באריכות ימיהם, כי אדם הראשון, מעשה ידיו של הקב"ה, נעשה בתכלית השלימות בנוי, בכח, בקומה. וגם אחרי שנקנס עליו שיהיה בן מות היה בטבעו לחיות זמן רב. וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר, והלכו ימותם הלוך וחסור, כי עד המבול היו ימיהם באורך ההוא, ויש מהם שחיו יותר מאדם. ושם שנולד קודם המבול חיה שש מאות, הועיל לו החוזק שנולד בו, והזיק לו האויר שנתקלקל. ובניו הנולדים אחר המבול נתקצרו ימותם, ושבו לארבע מאות. ותראה שהיה זה בהם עד הפלגה, וכאשר משל עליהם שנוי האוירות בהפלגה נתקצרו עוד ימיהם, כי פלג, אשר בימיו נפלגה הארץ, שב לחצי ימיהם למאתים שנה. ונראה כי בדורות אברהם יצחק ויעקב היו הימים בעם שבעים ושמנים שנה, כאשר הזכיר משה רבינו בתפלתו (תהלים צ', י'). אבל הצדיקים בדורותם יראת ה' תוסיף בהם ימים (בראשית, ה', ד'). וכן מובא בתוספות: "נשתנו כמו הרפואות שבש"ס שאינן טובות בזמן הזה" (מועד קטן, יא., ד"ה כוורא סמוך), דהיינו, שהטבעים השתנו גם לאחר זמן התלמוד.

השואת נח לצדיקים אחרים:

פרשת נח פותחת בתיאור צדיקותו של נח שעמדה בניגוד להשחתה והחמס של כל בני דורו. שנאמר: "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח (בראשית, ו', ט'). כלומר, התמודדותו העיקרית של האדם הראשון היתה עם עצמו, לעומת זאת התמודדותו העיקרית של נח היתה התמודדות עם סביבתו מלאת ההשחתה והחמס. וכן נאמר בחנוך שמת ס"ט שנים לפני לידת נח: "ויתהלך חנוך, צדיק היה וקל (ס"א וקבל) בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו (רש"י-בראשית, ד', כ"ד). לפיכך לעומת האדם הראשון וחוה שגרמו בעונם לנזק בלתי הפיך להם ולכל הדורות, ואף בניגוד לחנוך הצדיק שהומת קודם זמנו, הצליח נח בצדיקותו למזער את קללת האדם הראשון, כאמור ברש"י: "עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה" (בראשית, ה', כ"ט), דהיינו, נח סייע לדור המבול ותקן את קללת האדם הראשון רק בחומריות. לפיכך נחלקו חכמי התלמוד בענין מדרגת צדיקותו של נח: "א"ר יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו כל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין, קח.), וכן מובא במדרשים: "רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אמר: בדורותיו היה צדיק, הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק... רבי נחמיה אמר: ומה אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה" (מד"ר, בראשית, פר' ל, ט), "בדורותיו ולא בדורות אחרים, רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר תמים היה בדור המבול ובדור הפלגה, שאלו היה בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו... וחד אמר: בדורותיו כל שכן בדורות אחרים" (תנחומא, נח, סימן ה). גם הזוה"ק מפרש: "תמים היה בדורותיו אבל בדרין אחרנין אינו נחשב לכלום כמו דרא דאברהם ודרא דמשה ודרא דדוד. ד"א חמי מאי עבד בדרא דכלהו חייבים קל וחומר אלו היה בדרא דכולהו צדיקים" (זוהר, תוספתא, ס.). הרש"י מתמצת את מאמרי חז"ל הללו ומשווה בין צדיקותו של נח לצדיקותו של אברהם: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י בראשית, ו', ט').

כלומר, אין מחלוקות בחז"ל לגבי עובדת היותו של נח איש צדיק, ואף הרש"י מציין: "למדנו שלמד נח תורה" (רש"י-בראשית, ז', ב'), אלא שמחלוקתם מתמקדת רק בענין מדרגת צדיקותו של נח, משום שקיימות שתי דרגות בצדיקות: דרגה אחת היא: צדיק הנזקק לתמיכה אלהית המסתגר מפני סביבתו הרעה, דהיינו, צדיק פרטי. ודרגה שניה היא: צדיק המתחזק בעצמו ופועל למען סביבתו הרעה, דהיינו, צדיק כללי. וכן מובא במדרש: "את האלהים התהלך נח, ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אמר: משל לשר שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן, אמר לקטן: הלך עמי, ואמר לגדול: בא והלך לפני. כך אברהם שהיה כחו יפה (בראשית, י"ז) 'התהלך לפני והיה תמים', אבל נח שהיה כחו רע, 'את האלהים התהלך נח'. ר' נחמיה אמר: משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו, אמר ליה: עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי, הדא הוא דכתיב: 'את האלהים התהלך נח' ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני, כך אמר הקב"ה לאברהם: עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה, בא והאיר לפני בארץ ישראל" (מד"ר, בראשית, ל, ט). כלומר, צדיקותו של נח היתה דומה לאדם השוקע בטיט הזקוק לעזרה אישית, לפיכך לא יכול היה נח להשפיע על דורו ולהושיעם מכליה. לעומת זאת צדיקותו של אברהם היתה דומה לצדיק המאיר מתורתו לרבים, לכן היה בכוחו להושיע גם את בני דורו מכליה, משום כך בקשו ה' שיאיר את מאורו בארץ ישראל. הבהרת ההבדלים בין נח לאברהם ומשה, מובאת בזוה"ק: "מה השיב הקב"ה לנח כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב והתחיל לבכות לפניו, ואמר: רבונו של עולם נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך!, השיבו הקב"ה: ואמר רעיא שטיא השתא אמרת דא?, למה לא אמרת בשעתא דאמרית לך: 'כי אותך ראיתי צדיק לפני' וגו' ואח"כ: 'הנני מביא את המבול מים' ואח"כ: 'עשה לך תיבת עצי גופר'? כל האי אתעכבית ואמרית לך, בגין דתבעי רחמין על עלמא. ומכדין שמעתא דתשתזיב בתיבותא, לא עאל בלבך למבעי רחמין על ישובא דעלמא ועבדת תיבותא ואשתזיבת, וכען דאתאביד עלמא פתחת פומך למללא קדמי בעיין ותחנונים?, כיון דחזא נח כך אקריב קרבנין ועלוון דכתיב (בראשית ח'): 'ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור' וגו'. אמר רבי יוחנן: בא וראה מה בין צדיקים שהיו להם לישראל אחר נח ובין נח, נח לא הגין על דורו ולא התפלל עליהם כאברהם, דכיון דאמר קודשא בריך הוא לאברהם (בראשית י"ח): 'זעקת סדום ועמורה כי רבה' מיד 'ויגש אברהם ויאמר' וגו' והרבה תחנונים לפני הקב"ה... אח"כ בא משה והתפלל והגין על דורו, כיון שאמר הקב"ה (שמות ל"ב): 'סרו מהר מן הדרך' מיד עמד משה בתפלה 'ויחל משה' וגו', עד שאחזתו חלחלה. רבנן אמרי: לא הניח משה להקב"ה עד שנתן נפשו עליהם מן העולם הזה ומן העולם הבא, דכתיב (שמות ל"ב): 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'... אמר רבי יהושע מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו? אמר בלבו אולי לא אמלט, דכתיב (בראשית ז'): 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', כלומר, לפי הדור ולפיכך לא ביקש רחמים עליהם" (זוהר, השמטות, רנב:). כלומר, מיד לאחר שה' הבהיר לנח מהו תפקידו של הצדיק בעולם, הקריב נח קרבנות לה', ובשכר קורבנות אלה כרת ה' ברית עם כלל האנושות, שנאמר: "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית, ח', כ"א), וכן אמר שלמה: "לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים" (קהלת, ז', כ"ט). כלומר, התורה מצפה מן הצדיק שיתפלל ויבקש רחמים על דורו בכדי שיחזרו בתשובה, משום שבשורש נשמתם בראם ה' טובים. לפיכך נפסק להלכה ששליח הציבור בליל כיפור אומר: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" (שו"ע, או"ח, תריט, א).

יתרה מזאת, לשתי מדרגות הצדיקות שמסמלים נח ואברהם משמעות רוחנית גבוהה: דרגת הצדיק הנתמך גורמת להתדרדרות ברמת צדיקותו לאורך זמן, לעומת זאת דרגת הצדיק המתחזק גורמת להתעלותו לדרגת כליל השלמות. וכן מובא במדרש: "אמר רבי ברכיה: חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה. אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים" (מד"ר, בראשית, ל, ט). דהיינו, נח התדררדר מדרגת צדיק תמים לדרגת צדיק ולאחר מכן לדרגות איש האדמה ושיכור, כדרך שעבר לוט. ולעומתו משה רע"ה התעלה מדרגת איש מצרי לדרגת עבד נאמן (במדבר, י"ב, ז'), ולאחר מכן התעלה לדרגת איש האלהים, עד שהעידה עליו התורה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים, ל"ד, י'). וכן מצאנו שנח נולד מהול (תנחומא, נח, סימן ה), ולעומת זאת אברהם נולד ערל, ורק לאחר זמן רב מל את עצמו בגיל תשעים ותשע. דהיינו, ה' תמך בנח וברא אותו מתוקן בגופו, לעומת זאת ה' ברא את אברהם ערל ואברהם התחזק ותקן ערלתו בעצמו. כלומר, אברהם היה בדרגת צדיקות גבוהה אשר גרמה לו להשלים את ייעוד הבריאה לתקן עולם במלכות שדי, כמובא במדרש: "למה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם" (תנחומא, תזריע, סימן ה).

וכן מצאנו בין נח לאברהם הבדלים בהתיחסותם לרשעים, נח הוכיח את דורו במידת הדין תוך כדי הטחת דברים קשים כנגדם, דבר שגרם לדורו כפירה יתרה בקב"ה, כמובא בגמ': "מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, ואומר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו מבזין אותו, אמרו לו: זקן תיבה זו למה? אמר להם: הקב"ה מביא עליכם את המבול. אמרו: מבול של מה? אם מבול של אש יש לנו דבר אחר ועליתה שמה, ואם של מים הוא מביא: אם מן הארץ הוא מביא יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ, ואם מן השמים הוא מביא יש לנו דבר ועקב שמו, ואמרי לה עקש שמו. אמר להם: הוא מביא מבין עקבי רגליכם" (סנהדרין, קח.). לעומת זאת אברהם קרב את הרשעים במידת החסד לאחר שסעדו על שולחנו כאורחים רצויים, דבר שגרם לדורו להתקרבות ולאמונה בקב"ה, כמובא בגמ': "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם" (סוטה, י:). לפיכך לא זכה נח לראות שכר מתוכחת דורו, ולעומת זאת זכה אברהם לקבל עליו את שכר כל הדורות, כמובא במשנה: "להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כלם" (אבות, פ"ה, ב').

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי דרך סיפורו של נח ועונשם של דור הפלגה בתחילת התורה, נסללת הדרך לכלל דורות העוה"ז החפצים להעפיל במעלה מדרגות הצדיקים, כאשר השאיפה בתחילה היא להגיע לדרגת צדיקות אישית מתוך התבטלות מוחלטת בפני הקב"ה, ולאחר מכן הגעה לדרגת צדיקות יחסית לכלל הדור, ובהמשך לכך פעילות קדושה למען הכלל, עד שבסוף הדרך מגיעה ההתעלות לדרגת צדיק ביחס לכלל הדורות, שהיא דרגת הצדיק המושלם. ההעפלה במדרגות הצדיקות היא המטרה אשר לשמה נבראו שני העולמות מראש, שנאמר: צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהלים, ל"ז, כ"ט), וכן מובא במשנה: "רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין" (אבות, פ"ד, ט"ז). לפיכך כרום מעלת הצדיקות כך הוא גובה תשלום השכר לעתיד לבוא, על כן חסד עשה הקב"ה עם ישראל בכך שאיפשר לכל אחד מישראל להגיע למעלת הצדיק המושלם, ע"י תשובה שלמה "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז', כ'), וכן מובא במשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא): "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (סנהדרין, פ"י, א), ומובא בילקוט שמעוני: "אמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב. בדור שכלו זכאי, דכתיב: 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ', בדור שכלו חייו, דכתיב: 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע וכתיב למעני למעני אעשה" (ילק"ש, ישעיה, נ"ט, סימן תצז).

יה"ר שנזכה אנו ובנינו וכל זרעינו עד עולם להתרומם במעלות הצדיקות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו" (משלי, כ', ז'), "ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה" (תהלים, ל"ז, ל"ט), "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" (משלי, ד', י"ח).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

בס"ד ג' חשון התשס"ו

נח – רמזי התיבה

מבוא:

פרשת נח פותחת בתיאור צדיקותו של נח שעמדה בניגוד להשחתה והחמס של כל בני דורו, נח היה האדם הראשון והאחרון שכונה בתורה בתואר "צדיק תמים", שנאמר: "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח (בראשית, ו', ט'). לפיכך חכמי התלמוד נחלקו בענין מדרגת צדיקותו של נח: "א"ר יוחנן: בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו כל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין, קח.), ממחלוקות חז"ל בענין מדרגת צדיקותו של נח, מלמדים חז"ל כי קיים הבדל מהותי בין צדיק יחסית לדורו, לעומתו של צדיק גמור המשמש כדוגמא וסמל לכלל הדורות. כלומר, מאחר ומטרת בריאת העולם הזה היא: ההגעה לתיקון ולהשלמת הבריאה ע"פ מצוות התורה, שנאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם' מאי כי זה כל האדם? אמר רבי (אליעזר) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (שבת, ל:). וכן מצאנו שעתיד הקב"ה ליתן שכר בעוה"ב רק לצדיקים, שנאמר: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו" (מלאכי, ג', י"ח), ומובא במשנה: "אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך, ודע: מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא" (אבות, פ"ב, ט"ז). לפיכך נודעת חשיבות רבה להגדרת מעלת הצדיק, על כן התורה מתווה לאנושות את הדרך להגעה למעלת הצדיק המושלם, מיד לאחר תיאורי הבריאה בבראשית, באמצעות סיפורו של נח ועונשם של דור הפלגה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. תיבת נח – גודל ההצלה כגודל הזכאות.

ב. משל החפץ חיים - ייסורים מאהבה לעומת ייסורי החטא.

תיבת נח:

ה' ציוה על נח להקים תיבה ענקית, ולהכניס לתוכה מכל הבהמות, החיות, והעופות לרבות חגבים, ואפילו שדים. ולא זו בלבד אלא שה' ציוה על נח לאסוף לכל אלפי בעלי החיים מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, ולשמש את החיות בתוך התיבה במשך שנה תמימה. בנוסף לכך, נאסר על נח ובניו תשמיש המיטה בתיבה עד תום משפטם של דור המבול. נח הצדיק עשה כמצות הבורא: בנה תיבה במשך ק"כ שנה, הכניס את כל בעלי החיים לתיבה, שרת את כל בעלי החיים במשך שנה תמימה, ונמנע מתשמיש המיטה. יתרה מזאת, מובא במדרש שהיה נח "גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. וי"א שאיחר מזונות לארי והכישו ועליו נאמר (משלי י"א, ל"א): 'הן צדיק בארץ ישולם" (רש"י-בראשית, ז', כ"ג), "אמר רב הונא משום ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי, נח כשהיה יוצא מן התיבה הכישו ארי ושיברו, ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו" (מד"ר, בראשית, ל).

לכאורה נשאלות השאלות: וכי זהו שכרו של "צדיק תמים" לשמש בעלי חיים במשך שנה תמימה, ואף להנשך ע"י אריה שהציל? ועוד, הלא כל ענין הצלת נח בתיבה היתה בדרך נס, וכי לא יכל הקב"ה להציל את נח בדרך נס אחר ללא כל הטירחה של קכ"א שנים? ועוד, מדוע נח לא ביקש רחמים על עצמו? ועוד, הלא לדעת רבי יוחנן "לא ירד מבול לארץ ישראל" (זבחים, קיג:), לפיכך יכול היה הקב"ה לשכן את נח וכל החי בארץ ישראל ולהחיותם בדרך הטבע כביכול? אלא שבאה התורה ללמדנו שגודל ההצלה הוא כגודל הזכאות. כלומר, הצלתו של נח נעשתה לפי גודל צדיקותו השנויה במחלוקת, כמובא בגמ': "א"ר יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו כל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין, קח.), דהיינו, לדעת רבי יוחנן נח לא התעלה למדרגת הצדיקות הגבוהה משום שלא עשה חסד עם דורו, ולא בקש רחמים עליהם במשך ק"כ שנה, כלומר, נח היה איש צדיק תמים אך לא חסיד בדורותיו, לפיכך גמל לו הקב"ה בכך שהכריחו לשרת את בעלי החיים, ע"מ להטמיע בו בבניו את מידת החסד. מטעם זה לא הציל הקב"ה את נח בארץ שישראל שבה לא ירד מבול לדעת רבי יוחנן, ועליו נאמר: 'הן צדיק בארץ ישולם" (משלי י"א, ל"א). וכן מצאנו שהקב"ה ציוה על נח לעשות "תיבה" שפירושה הוא גם "מילה", דהיינו, ה' רמז לנח במילת תיבה כי הוא מצפה ממנו להתפלל ולבקש רחמים על דורו. כמובא בזוה"ק: "למה לא אמרת בשעתא דאמרית לך: 'כי אותך ראיתי צדיק לפני' וגו' ואח"כ: 'הנני מביא את המבול מים' ואח"כ: 'עשה לך תיבת עצי גופר'? כל האי אתעכבית ואמרית לך, בגין דתבעי רחמין על עלמא...וכען דאתאביד עלמא פתחת פומך למללא קדמי בעיין ותחנונים?" (זוהר, השמטות, רנב:). לפיכך נאמר במדרש: "קנים תעשה את התיבה, קילין ומדורין, א"ר יצחק: מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך (מד"ר, בראשית, פר', ל), דהיינו, בזמן שכל העולם נטהר במקוה המים שיצר המבול, נטהר נח בתיבה עצמה.

לדעת ריש לקיש נח התעלה למדרגת הצדיקות הגבוהה ביותר, לפיכך לא התפלל בעבור הצלת דורו המורשע, משום שנח לא רצה להרהר אחר מידת הדין האלהית. לפיכך גמל לו הקב"ה בכך שזיכהו לשרת את בעלי החיים כך שעל ידיו יתקיים העולם מבראשית, דהיינו, הגעה לרמת בורא עולם כביכול. וכן מצאנו ששרות הזולת מבטא את שיא הגדלות בצדיקות, כמובא בגמ': "מצינו גדול ממנו ששמש, (אברהם גדול ממנו ושמש) אברהם גדול הדור היה וכתוב בו והוא עומד עליהם... אמר להם רבי צדוק עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הקב"ה משיב רוחות, ומעלה נשיאים, ומוריד מטר, ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו"? (קידושין, לב:), כלומר, מתוך גדלותו של נח, גזר ה' עליו לשרת את בעלי החיים בתוך התיבה. בנוסף לכך, זכה נח הצדיק לנס החד פעמי של התיבה, משום שלדעת ריש לקיש המבול ירד בכל העולם וגם בארץ ישראל (זבחים, קיג:), ורק נח ניצל ממנו. לפיכך הצלתו של נח הצדיק בתיבה נועדה לשמש גם כסמל וקל וחומר לעונשם של הרשעים לדורות עולם, שנאמר: הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא' (משלי י"א, ל"א). '

ענין גודל צדיקותו של נח בא לידי ביטוי גם במחלוקת חכמי התלמוד בנושא התאורה בתיבת נח: "צוהר תעשה לתיבה... ר' אבא בר כהנא אמר: חלון, רבי לוי אמר: מרגליות" (מד"ר, בראשית, לא). כלומר, עיקר מחלוקתם היא האם יכל נח להביט החוצה דרך החלון, או שמא לא יכל נח להביט החוצה אלא רק להביט פנימה בתוך התיבה. משמעות המחלוקת היא: האם בשל צדיקותו היה ראוי נח לראות במפלתם של הרשעים, או שמא מפאת צדיקותו היחסית לא היה ראוי נח לראות במפלתם של הרשעים אלא רק להתבונן במעשיו פנימה, כפי שכתב הרש"י: "אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול" (רש"י- בראשית, י"ט, י"ז). נלענ"ד שניתן לומר כי בתיבה היה גם חלון אשר שימש ליציאת העורב והיונה, וגם אבנים טובות אשר שימשו לתאורת התיבה פנימה, ומשום שהקב"ה חפץ לשמור על נח מפני המלאך המשחית את דור המבול, לפיכך לא פתח נח את חלון התיבה בעת המבול. וכן מובא בזוה"ק: "ובגין כך אמר ליה: אל תבט אחריך דהא אנא אחבל בתרך, ועל דא כתיב: 'ותבט אשתו מאחריו' וחמת מחבלא כדין ותהי נציב מלח, דהא בכל זמנא דמחבלא לא חמי אנפוי דבר נש, לא מחביל ליה, כיון דאתתיה אהדרת אנפהא לאסתכלא אבתריה מיד ותהי נציב מלח" (בראשית, קח:).

משל "החפץ חיים":

על מנת להציל את נח מן המבול הצפוי, ה' ציוה על נח לבנות תיבה במשך ק"כ שנה, להכניס את כל בעלי החיים לתוכה, ולשרתם כעבד במשך שנה תמימה. לכאורה היה על נח לבקש מה' הצלה יותר נוחה כיאה למעמדו כצדיק תמים, ולא הצלה בדרך זו של ייסורים. אלא "שלמדנו שלמד נח תורה" (רש"י-בראשית, ז', ב') הנקנית גם "בקבלת הייסורין" (אבות, ו', ה'), ולפיכך קיבל עליו נח את הייסורים מה' באהבה, כמאמרי חז"ל: "ת"ר: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת, פח:), "אמר רבא, אמר רב סחורה, אמר רב הונא: כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר: וה' חפץ דכאו החלי" (ברכות, ה.). וכן מסופר בתלמוד על רבי אלעזר שחלה, נכנס אצלו רבי יוחנן ואמר לו: "חביבין עליך יסורים? אמר לו: לא הן ולא שכרן". אמר לו רבי יוחנן: תן לי ידך, נתן לו יד והעמידו (ברכות, ה:). נשאלת השאלה: אם כן, כל אדם יכול לנער מעל עצמו את הייסורים ללא קושי, די בכך שיאמר לקב"ה: "לא הם ולא שכרם"?

ניתן להבהיר את הענין ע"פ משל "החפץ חיים": באחת הערים השלימו לבנות בית כלא גדול ועצום, מיד לאחר מכן קבעו שר שיהיה ממונה על בית הסוהר, איישו את בית הסוהר בפקידים, סוהרים, שומרים וכל הדברים הנחוצים לפעילותו של בית סוהר גדול. אולם, משראו הפושעים את בית הסוהר הגדול חדלו ממעשיהם הרעים, כך נוצר מצב שבית הסוהר עמד שומם מאסירים מספר שבועות. חשש השר הממונה על בית הסוהר שמא תבוא משלחת שרים מעיר הבירה, ותמצא שהכלא ריק מפושעים, ותחליט לסגור את בית הסוהר, ובעקבות זאת יפטרו אתו ואת כל הפקידים והשומרים. מה עשה? יצא לרחובה של העיר ופגע באדם עני חסר כל, ואמר לו: "שמע נא לקולי, הרי ממילא עני ואביון אתה, ללא מזון וללא מחיה וללא קורת גג, רצונך שאלבישך בגדי אסירים ואושיבך בבית הסוהר, ועל ידי זה תהיה מוגן ושמור, ותקבל מזון ולינה ובגדים חינם אין כסף, בתמורה לכך שאם יבואו וישאלו מה לך פה? תאמר שהתחייבת בדין והושבת בכלא לכפר על חטאך". אמר לו העני ומה תתן לי בשכר זה? השיב השר: בנוסף למה שהבטחתיך, אתן לך בכל יום בקבוק יין שיכר, ודמי כיס". הסכים העני לתנאים אלה, ועבר להתגורר בבית הסוהר, משום שממילא אינו מפסיד דבר, אלא רק מרויח מכך. לאחר כמה שבועות נעשו מעשי פשע בעיר, הפושעים הועמדו לדין, ויצא דינם להכלא בבית הסוהר. כשראה השר הממונה שהכלא מתמלא בפושעים, הוציא את העני מהכלא ושילחו לחופשי. לקח העני את המעות שצבר, קנה לו יין שיכר, שתה לשוכרה ויצא לעיר להתקוטט עם עוברים ושבים, ולאחר מכן החל לנפץ את חלונות החנויות, עד שהגיעה המשטרה לאסור אותו ולהובילו לבית הסוהר. צרח העני על השוטרים: "לא אלך עמכם, אלא אם כן תבטיחו לי אוכל לשובע, בקבוק שיכר בכל יום ודמי כיס, כמקודם". כעסו עליו השוטרים ונזפו בו: "שוטה שכמותך, בתחילה היית חף מפשע, לכן היינו צריכים לתת לך אפילו יין שיכר כדי שתסכים להכלא ולשבת בבית האסורים, ואילו עכשיו אתה נכלא בעוון שיכרות, הכאה ושבירת חלונות, ואתה נכלא ע"פ הדין".

הנמשל הוא לאותם ייסורים שרבי אלעזר נתייסר בהם, אשר לא בדין באו עליו, אלא הוא קיבלם על עצמו, ע"מ לקבל את השכר הגדול הצפוי לאדם שמקבל עליו ייסורים באהבה. לפיכך יכול היה לומר: אי אפשי בהם, "לא הם ולא שכרם". אולם אלו המקבלים ייסורים לכפר על עוון שביצעו, אין הם יכולים לומר "לא הם ולא שכרם", משום שייסורים אלה ניתנו להם ע"פ דין. לפיכך נח הצדיק תמים קיבל על עצמו את ייסורי התיבה באהבה, ולא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה, לפי שלעיתים הקב"ה נותן לאדם מתנה טובה ע"י יסורים ממרקים, וכן מובא בגמ': "רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות, ה.).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי דרך סיפורו של נח ועונשם של דור הפלגה בתחילת התורה, נסללת הדרך לכלל דורות העוה"ז החפצים להעפיל במעלה מדרגות הצדיקים, כאשר השאיפה בתחילה היא להגיע לדרגת צדיקות אישית מתוך התבטלות מוחלטת בפני הקב"ה, ולאחר מכן הגעה לדרגת צדיקות יחסית לכלל הדור, ובהמשך לכך פעילות קדושה למען הכלל, עד שבסוף הדרך מגיעה ההתעלות לדרגת צדיק ביחס לכלל הדורות, שהיא דרגת הצדיק המושלם. ההעפלה במדרגות הצדיקות היא המטרה אשר לשמה נבראו שני העולמות מראש, שנאמר: צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהלים, ל"ז, כ"ט), וכן מובא במשנה: "רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין" (אבות, פ"ד, ט"ז). לפיכך כרום מעלת הצדיקות כך הוא גובה תשלום השכר לעתיד לבוא, על כן חסד עשה הקב"ה עם ישראל בכך שאיפשר לכל אחד מישראל להגיע למעלת הצדיק המושלם, ע"י תשובה שלמה "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז', כ'), וכן מובא במשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא): "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (סנהדרין, פ"י, א), ומובא בילקוט שמעוני: "אמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב. בדור שכלו זכאי, דכתיב: 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ', בדור שכלו חייו, דכתיב: 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע וכתיב למעני למעני אעשה" (ילק"ש, ישעיה, נ"ט, סימן תצז).

יה"ר שנזכה אנו ובנינו וכל זרעינו עד עולם להתרומם במעלות הצדיקות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו" (משלי, כ', ז'), "ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה" (תהלים, ל"ז, ל"ט), "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" (משלי, ד', י"ח).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_41_0