בני ההיכל הנכספים לראות זיוו של זעיר אנפין[1],
יהיו כאן בזה השולחן, שבו המלך בגילופין.
חפצו מאד באסיפה הזאת, [שהיא] בין מלאכים וכל [בעלי] כנפיים.
שמחו עתה בזו השעה, שבה רצון[2] ואין כעסים.
קרבו אלי, ראו כחי, שאין דינים חזקים.
לחוץ נוסעים ואינם נכנסים, אותם הכלבים החצופים.
והנה אזמין את עתיק יומין ל[ארוחת ה]מנחה, עד שהם יסתלקו.
הרצון שלו שגלוי לו, [זה] לבטל את כל הקליפות.
ישים אותם בחוריהם, ויתחבאו בתוך סלעים.
כי [אנו] עכשיו ב[זמן] המנחה, בשמחה של זעיר אנפין.
