אסדר לסעודתא. בצפרא דשבתא. ואזמין בה השתא. עתיקא קדישא: נהוריה ישרי בה. בקידושא רבא. ובחמרא טבא. דבה תחדי נפשא: ישדר לן שופריה. ונחזי ביקריה. ויחזי לן סתריה. דאתאמר בלחישא: יגלה לן טעמי. דבתריסר נהמי. דאינון את בשמיה. כפילא וקלישא: צרורא דלעילא. דביה חיי כולא. ויתרבי חילא. ותיסק עד רישא: חדו חצדי חקלא. בדיבור ובקלא. ומללו מלה. מתיקא כדובשא: קדם ריבון עלמין. במילין סתימין. תגלון פתגמין. ותימרון חידושא: לעטר פתורא. ברזא יקירא. עמיקא וטמירא. ולאו מילתא אוושא: ואלין מליא. יהון לרקיעיא. ותמן מאן שריא. הלא ההוא שמשא: רבו יתיר יסגי. לעילא מן דרגיה. ויסב בת זוגיה. דהות פרישא: ידי אסחי אנא. לגבי חד מנא. לסטרא חורינא. דלית בה ממשא: אזמן בתלתא. בכסא דברכתא. לעילת עילתא. עתיקא קדישא:
אערוך הסעודה בבוקר השבת, ואזמין בה עכשיו את עתיקא קדישא[1].
אורו ישרה בה, בקידוש הגדול[2], ומהיין הטוב שבו תשמח הנפש.
ישלח לנו יופיו, ונראה בכבודו, ויראה לנו סודו, הנאמר בלחישה.
יגלה לנו הטעמים, שבשתים עשרה חלות, שהינם אות בשמו, כפולה וקלושה.
צרור של מעלה, שבו חיי הכל, ויתרבה הכוח, ותעלה עד הראש.
שמחו קוצרי שדה, בדיבור ובקול, והגידו מלה מתוקה כדבש.
לפני רבון עולמים, במילים סתומות, תגלו דברים, ותאמרו חידוש.
לעטר השולחן בסוד יקר, עמוק וטמון, ולא דבר מפורסם.
ואלה הדברים יהיו לרקיעים, ושם מי שורה? הלא השמש ההוא.
ירבה עוד ויוסיף למעלה מדרגתו, ויקח בת זוגו, שהיתה פרושה.
ידי ארחץ אני, לתוך כלי אחד, לצד האחר שאין בו ממש.
אזמן בשלושה, על כוס של ברכה, לסיבת הסיבות, לעתיקא קדישא.
