ביאור:אמונה טהורה/השער השישי: כיצד לברר מהי האמת?
השער השישי:
כיצד לברר מהי האמת?
מקומו של השכל בסוגיות במחשבה
[עריכה]חשיבותו של השכל
[עריכה]גדולה בינה לפני הקב"ה יותר מן התורה [1], שהחכמה ויראת ה' – אחת הן [2]. אכן, לא ניתנה התורה לאשר אין לו דעת, כי שיקול הדעת הוא היסוד לחיוב לעבודת ה' [3]. והשכל הוא המלאך [4] בין האדם ובין אלוקיו [5], והוא כמלך הנצמד לאדם תמיד, שהוא המגע בינינו ובינו יתעלה [6], שביד האדם לחזקו או להחלישו [7]. והוא היועץ החכם הנאמן [8]. והוא הנפש האלוקית [9] האצולה מרוח הקודש [10]. והוא כבוד ה' [11].
וכן אמרו שקניית הדעת חשובה מכל הקניינים [12], והשלם בשכלו הוא כמלאך [13], ולעולם אל ישליך אדם דעתו [14], שחובתנו להשתמש בשכלנו עד כמה שידינו מגעת, ואנו משועבדים לחלק הניתן לנו [15].
וברור ששלילת ההסתמכות על השכל, שומטת עימה את יכולת ההסתמכות על כל מקור אחר, שכן כל הסתמכות שהיא מבוססת על שימוש בשכל – הבנת המקור, דימוי אליו, או חילוק ממקורות סותרים [16].
ויש אף מי שכתב שבענייני מחשבה דעותינו צריכות להתבסס על הוכחות שכליות, ולא על הוכחות מהתורה. שהרי אם תימצא סתירה בין פשט דברי התורה לבין הוכחה שכלית, נפרש את דברי התורה באופן שיתאים אל השכל. והתבסס בדבריו על הרמב"ם {{הערה| מלחמות השם (לרבל"ג), הקדמה, ד"ה והנה הסכמנו: "ולא יחשוב המעיין שתהיה התורה היא המניעה אותנו, בהאמתת מה שיתאמת עניינו בזה הספר, מזולת שיהיה האמת כן בעצמו. וזה כי הוא מבואר, כמו שבאר הרב המורה זכרונו לברכה, שהוא ראוי שנאמין מה שיתבאר אמותו מצד העיון.
ואם היה שתחלוק עליו התורה לפי מה שיראה מפשוטי דבריה, הנה ראוי שיפורשו הדברים ההם בדרך שיאותו אל העיון. ולזה ביאר הרב המורה זכרונו לברכה מה שנראה מדברי התורה שיהיה השם יתברך בעל גשם באופן שלא יחלוק עליו העיון. ולזה שפט הרב המורה זכרונו לברכה שאם היה שיתבאר קדמות העולם במופת, היה ראוי שנאמין בו, ויפורשו דברי התורה הנראים חולקים על זה הדעת באופן שיאות על העיון".).
גם לגבי האמונה שהקב"ה ראשון לכל [17], שהרמב"ם כתב שהכופר בה הריהו מין [18], אעפ"כ כתב שאילו היתה הוכחה לכך שהיה חומר גולמי קדמון, אמונה זו לא היתה סותרת את יסודי התורה [19]. אכן הרמב"ם החשיב מאוד את השכל, כתב שהנפש הנשארת לעולם הבא היא הדעה [20], והשכר לעולם הבא הוא שהדעה משיגה מה שלא יכלה להשיג בהיותה בגוף הגשמי [21].
קישור בין השכל לקב"ה
[עריכה]במורה נבוכים אף הביא דעה [22] שמקשרת בין השכל לבין הקב"ה עצמו [23]. וכבר דחה המהר"ל דעה זו בחריפות [24]. והרי כבר הקדים המורה נבוכים שהוא לא נכתב להמון [25] אלא למעטים [26].
עכ"פ, יש מי שכתבו בדרך זו שההשגחה על האדם היא זהירותו השכלית [27], השומרת עליו באופן טבעי מרוב המכשולות [28], וההשגחה על בעלי החיים היא אבריהם ותכונותיהם השומרות עליהם באופן טבעי [29].
ובספר גן השכלים כתב שהשכל הכללי הוא מקור החיים, והוא הדבר הראשון שהמציא הבורא [30].
הרחקה מן השכל
[עריכה]לעומת כל זאת, יש מגדולי המקובלים בדורות האחרונים שכתב שאפילו דברי חז"ל בגזרות ותקנות לא נאמרו בשכל אנושי כלל, אלא ברוח ה' אשר דיבר בם [31]. וכן יש מן האדמו"רים בדורות האחרונים שאף כתב שיסוד של כל התורה להגביל את שכל כל אדם, לבל יהרוס לעלות אל ה' יותר מכפי הראוי לו ע"פ התורה והמצווה [32].
חובת הזהירות
[עריכה]אמנם ברור שצריך זהירות גדולה בדיונים השכליים. חובה עלינו להכיר במגבלות השכל [33], שהרי אין ספק שיש לכוחו גבול [34], יש קושי גדול להסיר מחשבות פסולות [35], אי אפשר שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי [36], אין אדם רשאי לומר קבלו דעתי [37], ויש לזכור שכל אדם חושב שהוא מצא את הדרך לבירור האמת [38].
יש לחלק בין סברות מוחלטות לבין סברות של הכרע הדעת, בין אדם שלמד את הדעות השונות ודן בהן לבין אדם שלא שמע כלל דעה מסוימת, ודאי שיש חילוקים בין יכולת שיקול הדעת של האנשים השונים [39], ברור שבכוחו של היצר הרע להשפיע על החלטות שכליות, החשש של "כי רבים חללים הפילה זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה" [40] בוודאי שייך בענייני מחשבה לא פחות מבענייני הלכה, ועצם העיסוק בחקירה שכלית עלול להוביל לגסות הרוח ולמידות לא טובות [41]. אכן, ככל שמוסיף בחכמה יהא מוסיף ביראה [42]. ומה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסולייתה [43].
אזהרתו של האורים ותומים בענייני הלכה: "ואם ח"ו נפתח פתח, זה הרי נותן יד לתלמידים שלא שימשו כל צורכם... לילך שובב בדרך לבם, ולומר על טהור טמא... והם באמת הבל הבלים אין ממש" [44], ודאי צריכה להיות לנגד עינינו גם בענייני מחשבה.
אכן לגבי עיקרי האמונה, אנו מוזהרים שלא להעלות על ליבנו מחשבה שתגרום לעוקרם. מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריה, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו נמצא מחריב את העולם מפאת קוצר דעתו ונמצא יוצא לידי מינות. ולא ימשך כל אחד אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת [45], אלא יקצר מחשבתו וישים לה גבול [46], וישנה לחשוב בדרכי התורה האמיתיים והטובים [47]. ואם רואה אדם שמסקנת עיונו סותרת את דעת תורתנו, ייחס את הדבר לקוצר דעתו [48].
כמו כן כתב הרמב"ם שההמון, שאינם יודעים להבחין בשכלם אלו מהדעות אמת ואלו שווא, ראוי להם למסור משענתם על החכמים החוקרים והרודפים יומם ולילה אחר הסברות והדעות [49].
יש להעיר שלעומת אזהרת הרמב"ם דלעיל, הראי"ה קוק חידש שלגדולים בדעת באמת, יש תועלת [50] מחקירת האמונה בלא שום דבר המעיק על השכל [51].
השלכות משאלה זו
[עריכה]שאלת מקומו של השכל בסוגיות במחשבה, משפיעה על כמה סוגיות שנדון בהן בהמשך: אמונה תמימה או ע"י ראיות שכליות [52], האם שייך להאמין בדבר הסותר את השכל [53], האם הקב"ה כל־יכול גם נגד חוקי ההיגיון [54], האם ראוי להעמיק בבירור הסיבות שצדיק ורע לו רשע וטוב לו [55], הסתירה בין הידיעה לבחירה [56], האם לחקור אחר טעמי המצוות [57], האם שייך להאמין במעשים שנוגדים את השכל [58], ועוד.
חכמות חיצוניות
[עריכה]דנו על היחס לחוכמות החיצוניות. נדגיש שאין כוונתנו כאן לשאלת ביטול תורה, אלא לעצם מהותן של חכמות אלו.
רבינו יונה הזהיר שלא להתעסק בחכמות החיצוניות הריקות והרעות [59]. גם רבי נחמן מברסלב האריך בכך שהחוכמות החיצוניות אינן חוכמות כלל [60], והזהיר לפנות את המוח מהן [61] ולשמור שלא יכנסו אליו [62].
מאידך, הרמב"ם והמאירי כתבו שיש צורך בלימוד החוכמות החיצוניות כהקדמה לחוכמות האלוקיות [63]. הרמב"ם אף סובר שמעשה בראשית הוא חכמת הכוכבים והרכבת החומרים [64], בהם פתח את הלכות יסודי התורה [65]. ויש מי שהפריז על המידה וכתב שאפשר שבעולם הבא עוסקים בשבע החכמות [66].
והראי"ה קוק העיר שלפעמים שנאת החכמות החיצוניות נובעת דווקא משנאת התורה והחכמה בכלל [67].
ראיות אמת
[עריכה]דבר פשוט וברור הוא, שעל מנת לברר את האמת יש להשתמש בראיות אמיתיות בלבד.
וכן כתבו הקדמונים שהוא עוון חמור לטעון טענות כוזבות לכבודו של השם יתברך [68], והרי אין רצוי לפניו אלא האמת ואין מכעיסו אלא השקר והשווא [69]. ואדרבה, המביא ראיות שאינן אמיתיות לצורך מטרה אמיתית, דווקא יחליש את מטרה זו [70], שבהימצא שקריות הטענות תפחת המסקנה מאוד מהלבבות [71], והרי זה כבניין הבנוי על חול [72].
וכבר אמרו חז"ל שאין לכזב בקב"ה ולשבחו במה שאינו נכון, שהרי אמיתי הוא [73].
אעפ"כ, יש מי שכתב שכאשר אין דרך אחרת, יש להשיב למתנגד מכת הפתאים אף בדרך של כזב והטעאה, וענה כסיל כאיוולתו [74].
על שלושה דברים האמת עומדת
[עריכה]חותמו של הקב"ה אמת [75], אין רצוי לפניו כי אם האמת, אין מכעיסו כי אם הופכה [76].
הרמב"ם חידד את היסודות שעל פיהם נקבעת האמת, ומנאם כשלושה:
א. דבר שיש עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם.
ב. דבר שיושג באחד מחמשת החושים.
ג. דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים עליהם השלום ומן הצדיקים [77].
בדומה לזה כתב גם בספרו מילות ההיגיון [78]. ובאופן דומה כתב אף הרס"ג [79].
עוד הדגיש הרמב"ם שם [80] שאין ראוי להאמין אלא בדבר שהושג באחד משלושת הדברים הללו [81]. ואף צריך בעל דעה להגדיר לעצמו בדעתו ובמחשבתו את כל הדברים שהוא מאמין בהם, מפני מה מאמין בכל אחד מהם: מראיה, חושים, או קבלה [82]. וחתם עניין זה בכך שמי שיאמין בדבר אחד שאינו משלושת המינים הללו [83], עליו נאמר "פתי יאמין לכל דבר" [84].
יש מי שהוסיף שהמאמין ברעיונות שאינם מבוססים ומעמיס אותם על דברי התורה [85], קרוב להיות "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" [86].
עוד הוסיף הרמב"ם וביאר שרוב העולם טועים בכך שמאמינים לכל דבר שנמצא כתוב בספרים, וכל שכן אם הוא בספרים קדמונים. והנמהרים בדעתם מתקשים לקבל שישנם אלפי ספרים שנתחברו על ידי טיפשים, וכמה אנשים איבדו כל ימיהם בלמידת אלו הספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו החכמות ההן [87].
אין לפקפק ביסודות אלו
[עריכה]מן המפורסמות [88] שכל הוכחה, חזקה ככל שתהיה, יש לבעל הדין לטעון כנגדה אי־אלו טענות שונות ומשונות, וכך גם לגבי שלושת היסודות הללו, שהרי ידוע לנו שאדם יכול לטעות [89] בחושיו, בדעתו, בקבלתו. ואין ודאי שאין בו ספק [90].
אך מדרך השכל הישר להבין שזהו דרכו של עולם, ועם זאת, כולי עלמא סהדי שהוכחות כאלו נחשבות לוודאיות לכל דבר, וכל אדם מתנהל בחייו על סמך ראיות כאלו [91] כוודאות גמורה ואינו מטיל ספק באמיתותן.
זו ואין צריך לומר זו, שאף בענייני הלכה אמרו, סוקלין ושורפין על החזקות [92], אע"פ שידוע לנו שיכולות ליפול בהן טעויות. ומתייחסים לשני עדים שנחקרו כוודאות גמורה, אע"פ שידוע לנו שיכולים לבוא ולהכחישם ולהזימם. ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
להעמיק ולדון בסברות שקיבלנו מן הצדיקים
[עריכה]בהמשך לדברי הרמב"ם הללו, חשוב לשים לב ששלושת היסודות הללו הם אמצעים לבירור האמת, ולכן גם דבר שאדם מקבל מן הצדיקים, יש לעיין מהו המקור שעליו הם עצמם נסמכו. אם מדובר בסברה שאינה מוכחת, חזרנו לכך שאין לדבר זה ביסוס מוחלט, שאם אין יסוד אין בניין [93].
לכן גם אם נמצא בראשונים שהאמינו במציאותם של יצורים שונים, סיפרו מעשים שונים, הביאו ידע מדעי מסוים, או ידע היסטורי – עלינו לשאול מהו המקור שעליהם התבססו, ואם רבי לא שנאה, רבי חייא מניין לו.
וכן יש לדון בענייני מחשבה שכתבו גדולי ישראל. לעיתים כשנעמיק בדבריהם נראה שהם מכוונים למטרה חינוכית [94] מסוימת [95] אך אין להם מקורות קדומים [96], שהם מתבססים על סברות קלושות שניתן לערער עליהן או אף על הנחות יסוד שאין שום סיבה לקבלן, שהאמינו במעשיות שמקורן אינו מבוסס [97], לעיתים אינם בקיאים בצדדים המציאותיים של הסוגיה המדוברת – מתוך חוסר יכולת להגיע לידע [98] או מתוך חוסר רצון לעסוק בו [99], לעיתים ניתן לטעון שמקור ידיעותיהם הוא מכוח הדמיון [100]. יש שאף חרצו מעצמם דין של "מאמין" מול "אפיקורוס" בלי להזכיר את דברי גדולי הראשונים שדנו בסוגיה המדוברת. ואולי חלק מהמקרים אף מזכירים את דברי חז"ל "כלך אצל נגעים ואהלות [101]".
אף הרמב"ם, בעסקו בענייני מחשבה, זלזל בדעותיהם של שלושה מחכמי ישראל שהיו בקיאים בתלמוד. לגבי האחד, ראש ישיבה מן הגאונים [102], כתב שאמנם למד וטרח בתלמוד ובפירושו, ואעפ"כ הוא עני מדעת וסכל בכל דבר [103]. לגבי השני, אף הוא ראש ישיבה מן הגאונים [104], כתב שמה שדיבר בעניין הנפש והפילוסופים הוא מחמת מיעוט חכמתו והבנתו בעניינים אלה [105]. לגבי השלישי, שהיה נחשב מחכמי ישראל, והיה בקי במלחמתה של תורה, כתב שיש שחושבים שהם חכמי ישראל, והם הם הסכלים שבבני אדם [106]. ועוד הוסיף, שללומדי התלמוד חסרות חכמות רבות שנצרכות על מנת להביא ראיות בענייני שורשים עיקריים [107].
ובכלל, דווקא לגבי סברות בענייני המחשבה היסודיים ביותר, במקרים רבים, ובפרט בדורות האחרונים, מדובר בסברות שבהחלט ניתן לחלוק עליהן [108], ובוודאי שאינן בגדר "דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כגון חכמת החשבון וגימטריאות ותקופות [109]". על כן יש לעיין היטב בטענות ממין זה, שהרמב"ם נקט לגביהם "פתי יאמין לכל דבר [110]", ואף המפרשים תמהו לגבי טענות כאלו "מי גילה לו רז זה". ויש שנקטו בלשון חריפה יותר, וכינום "סברות כרס", גם אם נאמרו ע"י גדולים [111]. ויש טענות שלגביהם כל האומר "יודע אני", אינו אלא טועה [112]. ויש מי שנקט בלשון גוזמא [113], שכאשר ההלכה לא קובעת שום הכרעה, גם אם גדולים הכריעו בעניין מסברתם, הרי שהדבר דומה להפלת גורל [114].
השגות שכליות והשגות אחרות
[עריכה]ישנן השגות שהאדם משיג בכוח שכלו, וישנם אף כוחות אחרים [115], שלרוב מכונים כוחות הדמיון [116] וכוחות הרגש [117]. כיוון שכוחות השכל וכוחות הדמיון הם שני הפכים, התגברות כוחות הדמיון מצירה את כוחות השכל, וסתימת כוחות השכל מגבירה את כוחות החכמה [118].
בעניין מעלותיו של השכל כבר דנו לעיל [119], כאן נדון ביחס שבין כוח השכל לבין הכוחות האחרים.
הרמב"ם, לאחר דבריו דלעיל [120], שיש לברר את האמת ע"י ראיות חושים וקבלה מאנשים נאמנים, הוסיף שאין להאמין בדבר שאינו משלושת המינים הללו [121].
וכן כתבו ראשונים ואחרונים רבים שיש להישמר מהחלטה על סמך דמיונות [122], ויש להכניעם בפני הראיות השכליות [123], שהדמיון רובו [124] משקר ומכזב [125] הרבה יותר מטעויותיו המעטות [126] של השכל [127], ואין בו ממש [128], שהוא אויב שמוליך את האדם בדרך לב רצונו [129]. לכן רק על השכל להדריך את צעדינו [130], שהוא הנקרא אמת [131], והאדם מכיר בשכלו כי הדמיון לאו בר סמכא הוא [132], שהדמיון מתלהב ממעלות חיצוניות, לעומת השכל ששופט ע"פ כללי ההיגיון [133] ומגיע למסקנות נכונות יותר [134]. ועל אלו שאמרו שכל השגה דמיונית אפשרית במציאות, כתב הרמב"ם שטעו בטעות מגונה גדולה [135].
ויש שהוסיפו שיש בדברי חז"ל שכוחות הדמיון מכונים "שדים", שלרוב משדדים את הדעת והתבונה [136], וכוחות השכל מכונים "מלאכי השרת", שהם מלאכי השם עושי רצונו [137]. ויש שהוסיפו שהשכל הוא יצר הטוב, והדמיון הוא יצר הרע [138].
ויש שייחסו כוחות דמיון מרובים לאותם פתאים שמאמינים במעשיות תמוהות [139], בסגולות חסרות מקור [140], או בדברי הבאי המלובשים כסודות הקבלה [141].
הרמ"ק הוסיף שמעלתו של השכל על הדמיון, שהוא עוסק גם ברעיונות מופשטים [142].
לעומת כל אלה, הראי"ה קוק האריך בכך שאדרבה, יש לכוח הדמיון מעלות שאין בשכל, והוא יכול להביא לגילויים שהשכל ההגיוני אינו יכול להגיע אליהם [143], ולכן לאחר שהאדם ישתלם בשכלו, יפתח אף את הכח המדמה [144]. והוסיף שהשגות הדמיון [145] חשובות כמציאות {{הערה| אורות הקודש (הראי"ה קוק) חלק א אות מג (עמוד ריב): "בקדושה אין גוזמא במציאות. כל המצויר והמדומה ואפשר להיות בציור, הוא באמת מצוי. וזה היה הגרעין העליון של שיטת המדברים [שהרמב"ם דלעיל כתב שטעו בטעות מגונה], שדחתה אותה הפילסופיא האסכולית, באשר לא יכלה לברר את עצמה".
[אמנם פשוט שלא עלה בדעתו שאם אדם ידמיין חיה בעלת אלף עיניים היא תהיה במציאות. הוא הדגיש בדבריו "בקדושה", וסייג "'הגרעין העליון' של שיטת המדברים".]). והסביר שגדולי עולם יכולים להיות בעלי שכל מעשי מפותח ובעלי דמיון כביר גם יחד [146]. אלא שסתר את עצמו בשאלה האם על הדמיון להיות מוגבל ע"י השכל [147] או לא [148].
עם זאת, הראי"ה קוק הסכים שכוחות הדמיון כוללים את היצר הרע [149], וכן שכוחות הדמיון עלולים להטעות את האדם יותר מכוחות השכל [150], הזהיר מבעלי הדמיון הכוזב [151], ואף העיד על עצמו שקיבל השגה מתוך מעמקי נשמתו ורגשי לבבו, והבין בעצמו שאין זו השגה אמיתית [152]. אכן כבר אירע שנאמרו דברים בשם ראִיה רוחנית של הצדיק, ולאחר זמן נתבררו כטעות נוראה [153].
יש מגדולי ישראל בדורות האחרונים שהעיד על עצמו שראה מראות וחזיונות, אך הבין שזהו דמיונו שמטעהו, והתגבר על רגשותיו הדמיוניות למחותם מזכרונו [154].
גם לגבי כוחות הרגש, כתבו שהיהדות פונה אל השכל ולא אל הרגש, שהרגש הוא זול ואפשר לנצל אותו לכל [155], ולכן אי אפשר לאדם לנהוג על פיו טרם שישקול אותו במאזני השכל [156]. ויש מי שכתב שיש צדיקים בבחינת מוח ושכל, ששכלם גובר על רגשותיהם, ויש צדיקים בבחינת לב, שמתלהבים בהתפעלות הנפש, ויש מעלות לאלו ולאלו [157]. גם בעניין זה כתב הראי"ה קוק שאין לשכל זכות להאפיל על הרגש [158], ולכן אין להתעלם מהרגש, אלא יש למזג אותו עם השכל [159]. וגם בזה סתר את עצמו במקום אחר וכתב שהשגות עליונות נקבעות ע"י השכל, אלא שיש חיסרון בהגבלת הרגש [160].
סוגיית קמיעות כישוף ועוד
[עריכה]לשאלה זו – האם להתייחס לכוחות שאינם שכליים – ישנן השלכות עצומות. אחת הסוגיות התלויות בשאלה זו היא סוגיית הקמיעות והכישוף.
הרמב"ם כינה את האמונה בקמיעות "הזיות", והוסיף שכל הדברים הללו אין ראוי לאדם שלם לסבור אותם [161]. והסביר שהשכל לא יוכל להאמין שהכישוף מועיל [162].
לעומתו כתב הראי"ה קוק [163] שהחושב שיש מציאות למזיקים סגולות לחשים קמיעות גלגולים ורוחות, איננו בעל הזיה כלל, ואדרבה, מי שמתאמץ לכפור בכל מה שלא יקובל ע"י השכל, דווקא הוא הוזה גמור [164]. ובדרכו לראות את שורש האמת שבשני צידי המחלוקת, הוסיף שיש תועלת בנטייה המציאותית שמבערת השקפות פסולות ומזיקות שחדרו לעולם הנסתר, ואעפ"כ יש אמת בעולם הנסתר, והתעלמות מכך תביא לעליבות העולם הרוחני [165].
יש מהאחרונים שסבר להביא ראיות למציאות הכישוף, וכתב על כך "למה נרחיק ממנו כל מה שלא יגזרהו העיון השכלי" [166], ויצא נגד שיטת הרמב"ם בסוגיה זו, וכתב עליו שנתפתה לדרך הפילוסופים שאינם מאמינים אלא מה שהעין רואה והשכל גוזר [167].
נבואה
[עריכה]יש להדגיש שהרמב"ם עצמו כתב לגבי הנבואה, שהיא פועלת גם דרך הכוח המדמה [168], והאדם יוכל להתנבא רק אם כוחו במדמה הגיע לתכלית השלמות [169]. ויש מהראשונים שהוסיף שהשכל אינו יכול להשיג את הנבואה, כיוון שהיא חוץ מגבולו [170]. ויש מי שכתב על כך שזהו הטעם שמדרגת החכמה עדיפה ממדרגת הנבואה [171].
אך יש שכתב שהנביא משיג את רצון ה' בהשגה שכלית טהורה [172].
ויש שחידש שיש נבואה אשר כולה שכלית, והיא מתקיימת בשלמות, ויש נבואה מצד הדמיון, והיא מתקיימת באופן שאינו שלם [173].
ועכ"פ, אפשר שנביא שקר יטעה ולא יבחין בין השקר והאמת, וידמה לו שהיא נבואה אמיתית [174].
הוכחות מהמציאות בסוגיות אלה
[עריכה]כבר צייננו [175] שהיו שבחנו במציאות דעות שלא הוסקו באופן שכלי, ולא הגיעה לידינו ראיה מוחלטת על ידע אמיתי וברור שהגיע באופן על־טבעי, למעט נבואה [176], וכן לא הגיעה לידינו ראיה מוחלטת שיש בדרכים על־טבעיות יכולת לשנות את המציאות. ואדרבה, לא רק שלא מצאנו מקרים שדרך זו הועילה [177], אלא שמצאנו מקרים רבים שלא הועילה ובחלקם אף הטעתה את הסומכים עליה [178].
הסברים שכליים לתופעות אלה
[עריכה]אכן רבים העידו על עצמן שקיבלו ידיעות ממקורות שאינם שכליים, ואף תיארו זאת.
רבים הזכירו תופעה של דברים המתחדשים מפי עצמם [179], שהאדם מרגיש שכוח אחר מדובבו [180], ואינו יודע מאין באו לו הדברים [181], ומשיב בלא שיודע מדוע השיב כך [182], אלא רוח אחרת עימו [183]. ויש שאף ראו בכך הוכחה שהדברים באו מאליהו [184] או מרוח הקודש [185]. מעין זה כבר כתב רבי אברהם אבולעפיה [186] בהדרכתו כיצד לקבל ידיעות רוחניות שאי אפשר להשיגם בקבלה אנושית [187].
אלא שתופעה זו, שנראתה בעבר כהשגות רוחניות על־טבעיות, מוכרת ומתפרשת היום באופן טבעי כהשראה וחשיבה אינטואיטיבית [188] ללא מעורבות מודעת [189], כפי שכבר קדם והסביר אחד האחרונים [190]. גם הבעל שם טוב הזכיר תופעה שכזו [191], וציין שיש בכך דמיון לתופעות נפשיות מסוימות [192].
כמו תופעות נוספות שהיום יש להן הסברים נפשיים־טבעיים, כגון עליית נשמה [193], ראיות רוחניות מסוימות [194], השבעת קולמוס [195], מגיד [196].
כך שכל הידיעות שהושגו על ידי תופעות אלה אינן אלא ידע שבעומק זכרונו של האדם, רעיונות שבמעמקי נפשו, ותהליכי חשיבה לא־מודעים.
הסתרות בדברי גדולי ישראל
[עריכה]בתחומי האמונות והדעות, ישנם עניינים בודדים שאינם ראויים לכל אדם. ולכן יש ועל מנת להסתירם, השתמשו גדולי ישראל בהסתרות [197] ובסתירות [198], בשינויי דחיקי [199], בדחיות בעלמא [200], בהסברים שיישבו את דעת ההמון [201] שיחזקו את כוחו [202] או שיעוררוהו ליראת שמיים [203], בשיתופי שמות [204], בהכחשות [205] וברמזים [206], שכבוד אלוקים הסתר דבר [207].
הגדיל לעשות הרמב"ם, שכתב בפירוש בפתחו של מורה הנבוכים, שבספר זה נמצאות סתירות והדבר בכוונת מכוון, בין השאר כדי שלא ירגיש ההמון בעניינים עמוקים מאוד, וכדי להסתיר את הדבר בדרך הערמה [208]. ואף השביע את הקורא שיבינו, שלא יסבירו לאחרים [209].
דוגמא בולטת לעניין הסתרות, היא דבריו המחודשים של המאירי, שדעתו, דעת יחיד, שכל הרעיון שהעולם נידון בראש השנה ושלושה ספרים נפתחים בו – הוא מהשתדלות דרכי הדת, להיות לציבור בזה התעוררות מחודשת, אך מצד האמת, משפטי יושרו של הקב"ה אינם מוגבלים בזמן, וידיעתו סובבת ומקפת מאין זמן מוגבל, וספריו פתוחים תמיד, והפנקס פתוח והיד כותבת בכל עת, ואדם נידון בכל יום [210]. אמנם כבר ראינו שדעה נדחתה רק משום שלא נתקבלה בעם ישראל [211].
וכן יש מהגאונים שכתבו שהמנהג שלא לשתות מים בשעת התקופה, אינו משום סכנה אמיתית, אלא שהקדמונים אמרוהו להפחיד בני האדם שייראו מאת השם יתברך [212].
וכן כתב הרדב"ז שבאמת הנבואות שלימות המשיח הן רק משל לרוב השלום שיהיה בימיו, אלא שלא רצו לפרסם זאת לכללות העם והניחו להם הנבואות כפשוטן, שלא לתת רפיון בלב בני אדם וחולשה בדברי הנביאים [213].
ויש מראשוני המקובלים שכתב לגבי מעשים מסוימים, כמו מעשה ברב גדול בעל שמות שהשביע שד, שדברים אלו טוב מאוד לאומרם לפני עמי הארץ ולפני הנשים הזקנות ולפני הנערים בעלי הדמיון החזק, כדי להפחידם מחמת חכמת הרבנים, ואע"פ שהוא דמיון שקרי. ואעפ"כ אין זו חכמה לטעון טענות נבוכות כאלה, שבהימצא שקריות הטענות תפחת המסקנה מאוד מהלבבות [214].
ואחד הרבנים מתקופת הראשונים כתב שעניין הגלגול ושאר תיאורי העונש לנפשות, לא נאמרו אלא להפחיד את ההמון [215]. ויש שהוסיף כך גם לגבי אזהרות של חז"ל על עונשים בעולם הזה [216].
ויש שנחלקו אף לגבי שיטות שונות, אולי כל מה שנתייסדו אינו אלא כדי לעורר לב ההמון, או כמענה לבעלי דעות נפסדות ולתלמידים נבוכים שצריכים להניח את דעתם לעת עתה, והכותבים עצמם לא האמינו בדבריהם [217].
ויש אף מי שהפריז על המידה וכתב שבתחומים אלה אין שום רב או אב שמגיד לתלמידו או לבנו כל מה שבליבו, ותהי האמת נעדרת [218].
לפיכך, כאשר גדולי ישראל עסקו בעניינים שכאלה, ויש בדבריהם פרטים שאינם ברורים, עניינים שמקורם וסיבתם לא מובנים, טעמים מוקשים, סתירות, דוחקים – יש לעיין אם לא התכוונו להסתיר מההמון את המכאוב שבהוספת הדעת, וכגודל המכאוב כך גודל הוספת הדעת. ושמא אף שינו כדי להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. וה' אלוקים אמת ותורתו תורת אמת.
גם במקומות שנקטו המפרשים את היישוב שנשתנו הטבעים, אפשר שבחלקם לא התכוונו אלא להסתיר את דעתם האמיתית [219]. כך כאשר החזון איש דן על דברי התלמוד ששני שבילים יש באבר, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע [220], והעיר שאצלנו אין בגיד אלא שביל אחד, והסביר זאת בכך שנשתנו הטבעים [221] – שינוי שקשה מאוד להולמו מבחינה מציאותית [222] – אפשר שהשתדל להסתיר שחז"ל לא היו רופאים אלא ליקטו מדברי רופאי זמנם [223], ואכן כך סברו מומחי רפואה בעבר [224].
עם זאת דבר פשוט הוא שעל מנת לברר את האמת יש להשתמש בראיות אמת בלבד. וכפי שהארכנו לעיל [225].
הארות לדרך לבירור האמת
[עריכה]דברי הרמב"ם הללו [226] הם בבחינת מועט המחזיק את המרובה, שכן כלולה בהם הזהירות מכשלים והטיות [227] שמקשים על חיפוש האמת בכלל, ועל חיפוש האמת בענייני יסודות המחשבה בפרט.
אכן מצינו מהגאונים הראשונים והאחרונים שהעמיקו לעסוק בכללי החשיבה, להזכיר את הדברים השומרים אותה מן ההפסד [228], לתת דרכים במושכלות שתשמרהו מן הטעות [229], ללמוד להכיר את מקומות המכשול שאפשר לו ליכשל בם [230], על מנת להשיג את הדברים לאמיתם . שהרי שלמות הפעולה תלויה בהקדמות ידיעות אופני הפעולה ככל הצורך [231]. וכלל הלימוד הזה הוא הנקרא מלאכת ההיגיון [232].
ובראותם הצורך הגדול אשר לנו באמת בדבר הזה, הביאו בספריהם בעניינים אלו גם ממה שקדמום בלשונות אחרות [233] ובמה שהניחו מחכמי האומות [234], שנתן מחוכמתו [235] לבשר ודם [236].
ואם תאמר, ומה צורך במלאכה זו, והרי האמת היא אמת, והשכל הוא שכל, והרי ההשכלה מוטבעת בטבע האדם מתחילה. כבר קדמו והשיבו ששכלו של האדם, אם לא יעובד במלאכה זו, יהיה כאילן אשר לא יעובד וכאדמה אשר לא שמו לב עליה, שלא תשווה השכלתו אחרי העבדו להשכלתו זולת זה [237]. ואמרו: מדרגת מלאכת ההיגיון מן השכל, כמדרגת מלאכת הדקדוק מן הלשון [238]. ואם לא כן, הלומד יכול להיות בבחינת חמור נושא ספרים [239], ולאבד כל ימיו בלמידת הבלים, ולדמות בכך שהוא חכם גדול [240]. והדבר בדוק ומנוסה.
סוף דבר, כתב הרמב"ם, שהרוצה להגיע אל השלמות האנושית, הכרחי שיכשיר עצמו תחילה במלאכת ההיגיון [241], שאם לא כן, לא יוכל להכריע מה שצריך להכריע [242].
על אחת כמה וכמה, שביסודות האמונה והדעות יש לאדם להעמיק על מנת לדעת כיצד לדון כדיין הדן דין אמת לאמיתו, ולא לעשות עצמו כעורכי הדיינים.
בפרק זה נפרט את המצויים שבכשלים ובהטיות הללו. חשיבותו של פרק זה אפוא בכך שיש בו בנייני־אב וגזירות שוות לנושאים רבים במחשבה שנעסוק בהם בהמשך.
א. הבסיס לכל בירור האמת הוא יכולתו של האדם לשנות את דעתו כאשר ייווכח שטעה, ופשיטא שזו הדרך היחידה להתקרב לאמת. דא עקא, שלמרות שדבר זה הוא מן המושכלות הראשונות, מן המפורסמות הוא שכוחה של חזקה קמייתא להחזיק את האדם בדעתו [243] גם כאשר יתברר לו הופכה. שטבעו של האדם לסגור את שערי העיון [244], ולהגן ולאשר את הדעה שכבר הכיר, ולא לדחותה [245], ששבשתא כיוון דעל על [246]. ואם היה שומע את ראיות הדעה השנייה בתחילה, היה יכול לקבלה, וכמו שאמרו שהדיין עלול לנטות אחר מי שיטעים לו דבריו תחילה, אע"פ שלאחר מכן הרי ישמע גם את דברי חבירו [247]. תופעה זו מקשה קושי עצום על חקירות בתחום המחשבה [248].
ובניין אב לזה [249], דרכם של מאמיני משיחי שקר לומר "שלא נהרג" [250] או "עתה יחיה ויעמוד מקברו" [251].
וכבר הוכח שהשוחד של הישארות בדעה שכבר נתקבעה, מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים. ואדרבה, דווקא חכמתם עומדת להם להתייגע ולמצוא ראיות לדבריהם ולהשמיט מעליהם את הקושיות כמגן המשוח בשמן. ולפום חרפתא שבשתא.
אכן, אדם המשליך מעל פניו השקר ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הופכה, אין ספק כי קדוש הוא [252], והרי זוהי דרכם של חז"ל בתלמוד, שסותרים על מנת לבנות.
אף אב הנביאים זכה לתחילת נבואתו ושליחותו בגלל [253] שסר לראות [254] והתפנה [255] להתבונן בדבר [256].
על כן על האדם לשאול את עצמו: האם אני מבקש לדעת את האמת? האם אפשר שחלק מדעותיי אינן נכונות? איזו הוכחה, למשל, תגרום לי לשנות את דעותיי?
ב. זהירות מהשפעת היצר הרע, על שלל כיווניו, על החשיבה השכלית [257]. ולא רק יצר הרע, אלא כל נגיעה של האדם להגיע למסקנה מסוימת. כך מטרות חינוכיות עלולות לעוור עיני חכמים [258], שהרי קורה פעמים רבות גם לחכם לב, שיחשוב ויאמין מה שנכספה וכלתה נפשו להיות [259].
המעשיות שנתפרסמו ונתקבלו בעמנו על כך שאריסטו נכשל במעשים מכוערים ואמר "עכשיו אינני אריסטו", או על כך שחכמת האומות מקורה בחכמתנו וכו', בוודאי לא היו מתקבלים על הדעת, כפי שיראה כל המעיין ומעמיק בהם ובמקורותיהם [260], לולי שהיתה בהם תועלת חינוכית [261].
כך עיסוק בגילוי עתידות, על קשייו ההלכתיים ואף ההגיוניים, לא היה נפוץ לולי טבע האדם לחשוק לדעת מאשר יעבור עליו תחת השמש [262]. גם שימוש בסגולות ותליית אירועים שונים בסיבות סגוליות, מספקים צורך נפשי להבנת סיבתיות לאירועים [263] ולהפחתת חששות.
ובכלל, יש שפרסומן והתקבלותן של אגדות שונות בציבור נובע בעיקר מהתועלת שבהן [264]. ויש ואמונות מסוימות השתרשו בהמון לא מפאת ביסוסן, אלא מפאת התועלת שבהן [265].
וכבר דנו לעיל [266] על דעות מסוימות בעולם המחשבה, שאפשר שאמרום לתועלת חינוכית בלבד.
לא זו אף זו, אלא שנגיעה של האדם יכולה להשפיע אף על חושיו. כך, כבר נודע שכאשר האדם תאב לראות דבר־מה, יש שהוא רואהו גם כאשר אינו קיים במציאות אלא מכח דמיונו בלבד, בבחינת "כי השוחד יפקח עיני עיוורים" [267]. לכן יש להיזהר גם לגבי עדויותיהם של עיני חכמים ודברי צדיקים, שמא מה שראו אינו אלא בבחינת "בדדמי" [268], שהן מאומד ליבו [269], ואין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו [270], וצל ההרים אתה רואה כאנשים.
ג. זהירות מהשפעת הרגשות על החשיבה השכלית. שכך אמרו חז"ל, כל המתייהר חוכמתו מסתלקת ממנו, כל הכועס חוכמתו מסתלקת ממנו [271], אהבה מקלקלת את השורה, שנאה מקלקלת את השורה [272]. ומן המפורסמות שאף לגבי שאר רגשות הדבר כן [273].
ידוע למשל שרגשי התלהבות [274] יש בהם כדי להשמיט את חוש הביקורת כמגן המשוח בשמן [275]. כך גם תקוות לישועה [276], ובפרט בעת צרה [277]. וכן נטיית ההמון להתלהב מתופעות שלכאורה אין להן [278] הסבר טבעי [279], ומשכך אף להתעלם מהסברים הגיוניים לתופעות אלו [280]. חשוב להדגיש שנטייה זו קיימת גם בזמננו, אע"פ שנתרבתה בו הידיעה והדרישה בחוכמות הטבע [281]. לא זו אף זו, שהניסיון מוכיח שנטייה זו קיימת גם בנפשותיהם של אנשים שכלתניים.
ולא רק רגשות, אלא כל נטייה מן ההסתכלות השכלית הטהורה. יש לשים לב למשל לנטייה האנושית לחפש תבניות ושיטתיוּת, שעלולה אף היא לעוור עיני חכמים [282].
ד. עם כל הזהירות הנדרשת מעצמנו להתרחק מהשפעת היצר הרע הנגיעות והרגשות על חשיבתנו השכלית – לא נוכל להתעלם מכך שבפועל יש להם השפעה רבה על האנושות: על אנשים פרטיים, מנהיגים, ציבורים.
ידיעה זו חשובה בבואנו לדון מהן הסיבות שהביאו להחלטות שמבחינה הגיונית נראות בעינינו תמוהות. לעיתים מתוך תמיהות אלו באים להסיק שהיו בפני המחליטים הללו ידיעות או סברות שונות שמצדיקות את החלטותיהם [283]. אך אין מכך ראיה, שהרי המוחש לא יוכחש שהטבע האנושי הוא שלעיתים, מסיבות נפשיות שונות, מתקבלות החלטות שמנוגדות להיגיון, ולעיתים אף הכסיל שונה באיוולתו [284].
וכבר אמרו חז"ל ששורשיהם של חורבנות עצומים היו "מקשה ליבו יפול ברעה" [285], שלא דאגו לראות את הנולד ממעשיהם [286].
ה. ההבנה שלמרות כל רצונותינו וניסיונותינו, יש במציאות נמצאים ודברים אשר אין ביכולתנו להשיגן כלל [287]. כך למשל, תפיסתנו את מצב קיום המצוות בעם ישראל בתקופת התנ"ך, בנויה בעיקר על הנחות־יסוד או דמיונות, ואין בכוחנו לברר את פרטים אלו [288]. כמו כן אין בידינו לברר האם האבות ידעו את כל התורה [289] או רק את מצוות בני נח, מצוות שבין אדם לחבירו וכד' [290].
אדם שאינו מכיר בחוסר יכולתו לברר פרטים שונים, יתאמץ למצוא להם הוכחה, גם כשזו אינה קיימת במציאות, וסופו שיימשך אחר ראיות חלושות או דמיונות [291]. ולא זו בלבד, אלא שמתוך רצונו לשכנע את מה שלא ניתן להוכיח, לעיתים אף יבוא להגן על טענותיו ע"י צעקות השמצות [292] והבהלות [293], טענת "כפירה" [294], או שימוש בלשונות חריפות שאינן מתאימות לטענותיו [295].
אמת, ישנו קושי לחיות בהבנה שאין בידינו דרך להכריע באופן מוחלט בסוגיית ההשגחה. אך קושי זה, ככל רגש אחר, אין בו כדי להכריע את הספיקות.
ואמרו , למד לשונך לומר איני יודע [296].
ו. זהירות מהכשל ההגיוני של "כך אמר פלוני [297] ואין להרהר [298] אחר דבריו [299]", ובפרט אם אין זה [300] תחום [301] גדלותו [302] ומומחיותו [303]. ומי לנו גדול מרבי עקיבא, שהיה ראוי שתינתן תורה על ידו [304], ונכנס לפרדס ויצא בשלום [305], ושמו היה הולך מסוף העולם ועד סופו [306] – ואמרו לו חביריו בכמה סוגיות [307] "מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות [308]", שבהם אתה מחודד ולא בהגדה [309].
וכבר הבאנו [310] שהרמב"ם, בעסקו בענייני מחשבה, זלזל בדעותיהם של שלושה מחכמי ישראל שהיו בקיאים בתלמוד, ביניהם ראשי ישיבות מן הגאונים.
וכבר מצינו בני אדם שהיו גאונים מופלאים בתחום מסוים, והיו בורים גמורים בתחומים אחרים. אם מחמת חוסר כישרון [311] ואם מחמת חוסר לימוד [312].
ועוד, שטבעו של עולם, שהעוסק בתחום מסוים, אינו בקיא באופן הלימוד של תחומים אחרים [313], אינו מעלה בדעתו שדרך הסקת המסקנות [314] בתחום אחר שונה ממה שהורגל בו [315], וסופו שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא [316].
גם אם אותו אדם אכן התמחה בתחום זה, יש לעיין בנכונותן של הנחות היסוד שלו ובאופן הסקת המסקנות שלו.
וכבר ראינו רבים־רבים שהיו חכמים מחוכמים בתחומים חשובים, ולא זכו לראות באספקלריא המאירה בתחומי האמונות והדעות, מחמת שלא עיינו בדרכיה של חכמה זו [317]. אדם כזה, גם אם שנים רבות יחיה, נפשו לא תשבע מן הטובה שבבירור סוגיות אלו לאמיתן.
ועוד, שכתב הרמב"ם שרוב החכמים שוגים בכך שהם דנים בעניינים מבלי לעיין בהקדמות הדרושות להם [318].
שורשו של כשל זה – של ההסתמכות על פלוני – בין השאר, בקושי האנושי הטבעי להתייגע בחיפוש אחר האמת, חיפוש שמצריך שקלול של ראיות וסברות שונות ועיון רב. ההסתמכות על מקור מסוים וקבוע חוסכת את קושי זה. דא עקא, שהאמת עמוקה ומורכבת מכדי להיקבע במסמרות ע"י כלל פשוט. וגם בענייני הלכה אמרו שכללי הפסיקה אינם מוחלטים, ואין למדין מן הכללות [319]. כמו כן אפשר שכשל זה נובע מהשאיפה להערצה של אדם מסוים.
עכ"פ, רבים־רבים שוגים בעניין זה בפרט בתחום המחשבה. ואפשר ששורש טעותם בכך שמדמים את תחום זה לתחום ההלכה, שבו עם ישראל קיבל על עצמו את דברי התלמוד וכמה מגדולי הפוסקים [320].
ז. זהירות מהכשל ההגיוני של "כך כולם אומרים", וכבר מצאנו באברהם אבינו, שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד [321], והרי אנו רואים את ההמון מסכימים בכמה דברים שלא כאמת [322].
לא זו אף זו, שבמקרים רבים בעצם אין זה "כולם" אלא "כל אלו שחונכו כמותי" [323], ואמרו, חן מקום על יושביו [324]. אכן מן המפורסמות שבכוחו של חינוך להפוך מר למתוק ומתוק למר [325], ולעוור את האדם מהשגת האמת [326], ויש להיזהר מכך [327].
וכבר ארע שדעות שונות נתפרסמו ונתקבעו יותר מן האחרות, ואין בכך ראיה לאמיתותן [328].
ח. זהירות מהחזקה בדעה רק משום שכך האמינו בעבר, או לאידך גיסא, משום שכך מאמינים בדורות האחרונים. על הדעה להתברר רק ע"פ עצמה.
וכבר היו דעות שנתקבעו אצל רבים במשך אלפי שנים, כאמונה בגזירת הכוכבים, וכבר נתאמת בראיות מוחלטות שאין בה ולא כלום, והמוחש לא יוכחש.
ט. כבר הזכרנו את דברי הרמב"ם שגם מציאותם של ספרים רבים בנושא מסוים, אינה מעידה על נכונותו {{הערה| איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים ד"ה וכן: "וכן צריכים אתם לידע, שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים, וכמה אנשים גדולים בשנים – לא בחכמה – איבדו כל ימיהם בלמידת אותם ספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו החכמות ההן.
שהדבר שטועים בו רוב העולם, או הכל, מלבד אנשים יחידים, השרידים אשר ה' קורא, הוא דבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה: שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים, יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת. וכל שכן אם יהיו הספרים קדמונים.
ואם התעסקו אנשים רבים באותם ספרים, ונשאו ונתנו בהם, מייד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה. ויאמר בליבו: וכי לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים?"), שהמכזב בלשונו מכזב אף בקולמוסו [329]. כבניין אב לדבר, מעשיות שונות שהתקבלו ואף הועתקו בספריהם של גדולי ישראל, וישנן הוכחות לכך שלא ייתכן שאכן אירעו [330].
י. הכרעה בין ראיות לכאן ולכאן צריכה להעשות על סמך איכותן ולא על סמך כמותן [331]. שיש מי שמקיף בחבילות של קושיות , ואין בהן ממש, לעומת קושיה אמיתית אחת. ואמרו , טוב פלפל חריף אחד מאשר מלוא הסל דלועין [332].
יא. נוח לו לאדם לשפוט "הלנו אתה אם לצרינו", וכן "כשר או פסול", ואם נפסל חציו נפסל כולו . אך באמת, פעמים שהלכה כדברי המכריע בין הדעות.
שורשו של קושי זה בהעדפת תפיסה ברורה ומוחלטת, שמקילה על דעתו של האוחז בה. וכן הנטייה הנפשית לשאוף להערצה.
כך גם הקושי לקבל דעות מורכבות יותר, כגון הבנה שחלקים מסוימים מאותו ספר אינם מאותו מקור, אינם באותה דרגת קדושה, או אף אינם נכונים .
יב. זהירות מהתעלמות שרירותית מדעה או מקור, אלא יש לשמוע האמת ממי שאמרה [333].
ויש להיזהר בכך בייחוד, כיוון שטבע האדם שאם דברי המלמדו קלים בעיניו [334], אזי אם לא יקבל הדברים במשקל הראשון, יניחם או יבטלם בליבו ודיו [335].
ועוד, שטבע האדם הממאן להקשיב לדעה אחרת, לדחותה בנקל ע"י טענות, ואף טענות־הבל, נגד האדם האומרה, במקום לדון על אמיתות הדעה עצמה [336].
יג. טבעו של אדם שהוא מחשיב יותר את התחום בו הוא עוסק, ולעיתים מבטל או אף מתעלם כליל מראיות מתחומים אחרים [337]. הרגיל בממצאים היסטוריים מתעלם [338] מידיעות שמקורן במסורת, הרגיל בלימוד מתעלם ממקורות ארכיאולוגיים [339], הרגיל בלימוד אגדות חז"ל מתעלם מספרי דברי הימים [340], הרגיל ללמוד רק בגרסאות המודפסות מתעלם מגרסאות שבכתבי היד.
כמובן שיש לדון על מהימנותם של כל מקור ושל כל ראיה, ואף על משקלם ביחס לראיות נגדיות, אך אין מקום להתעלם אף לא מאחד מהם, ובא זה ולימד על זה. שדברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר [341].
יד. האדם מסתכל דרך עיניו, ומשכך דרכו לתת חשיבות רבה לעצמו, למקומו, לרבותיו, לדורו [342]. אלא שפעמים רבות שאין באלו ייחודיות יותר מבאחרים [343].
טו. זהירות מהכשל ההגיוני של הוכחה מיוצא מן הכלל. וכבר אמרו, חידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו [344]. בין השאר יש להיזהר מביסוס יסוד על סמך מקור חלש או מאוחר. למשל, המבסס יסוד חשוב על סמך דבריו של אחד מן האחרונים – הרי שיש לעיין, כיצד בדורות הקודמים לא התייחסו ליסוד זה, והוא כהררים התלויים בשערה.
טז. גם כאשר הוכח פרט מסוים, יש להיזהר מלהרחיב את המסקנה ולתלות הררים בשערה.
למשל, לתחומים דמיוניים רבים ישנו שורש מסוים נכון, אך הוא הורחב הרבה מעבר לגבולותיו. כך חז"ל אסרו לקרוא בספר בן סירא, משום שכתובים בו דברי רוח, ביניהם שמי שזקנו מחולק ומפוצל – כל העולם לא יוכלו לו בערמימותו [345]. אמנם רש"י ביאר שיש בכך סברה, שמתוך שמרבה לחשוב בערמה, דרכו לשים ידו בזקנו [346]. ואעפ"כ דברים אלו נחשבים להבלים.
כך גם ישנו בסיס מסוים להשפעת הכוכבים על חיינו, שתנועת הירח משפיעה על הגאות והשפל. ואעפ"כ, התפיסה שהרחיבה את השפעותיהם למזלות אופי ועתידות – אין בה ולא כלום.
כך גם פרטים מסוימים במבנה גופו של האדם יכולים להעיד בעקיפין על יכולותיו ואופיו. ואעפ"כ, אין ביסוס לפרטים הרבים שתלו בשרטוטי הידיים וכו'.
יז. יש להיזהר, שגם כאשר ישנו קשר מסוים בין שני פרטים, אין זה אומר שאחד מהם הוא סיבתו של חבירו.
למשל, אמנם ברור שיש אופי שונה לבני מקומות שונים, וברור שיש ביניהם גם הבדלים גופניים, ואעפ"כ, אין זה נכון לתלות את הבדלי האופי בהבדלים שבצבעי העיניים [347].
יח. האדם קרוב אצל עצמו, ודרכו להסביר בהיגיון את מעשיו.
ויש להיזהר שנטייה זו לא תגרום לאדם לייסד עיקרים על סמך מה שהורגל, כאשר באמת בהרגלים אלה אין שום סברה אלא נגרמו מסיבות מעשיות בלבד [348].
יט. זהירות מבלבול בין האמצעי לבין התכלית [349]. שכן קורה שמחמת הדגשת חשיבותו של האמצעי [350], טועים בו ומייחסים לו חשיבות בפני עצמו [351]. נטיית נפש זו מוכרת מאוד [352]. וכבר בדורו של אנוש טעו בטעות גדולה ונבערה עצתם, ואע"פ שידעו שאלוקים ברא את הגלגלים והכוכבים להנהיג את העולם, טעו והחלו לעובדם, ונתגלגל הדבר לעבודה זרה גמורה [353].
כך בדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, לגבי דבר שיקבל אותו האדם מן הצדיקים – יש לשים לב שזהו אחד מהאמצעים לבירור האמת, ואין הוא תכלית בפני עצמו. לכן יש להעמיק ולדון בסברות שקיבלנו מן הצדיקים [354], ואף לדון במקרים שבהם דברים אלו נסתרים ממקורות אחרים.
כ. זהירות מבניית הררים התלויים על שערה ואין להם על מה שיסמוכו. לכן, יש לשאול בהגינות, האם באמת נראה שכותב הדברים התכוון לחידושים המופלגים שמעמיסים בדבריו [355]. וכפי שהזהיר הרמב"ם שלא להעמיס משמעויות לפרטים שונים במשל, שנאמרו רק כתיאורים להמחשת המסר העיקרי [356].
בוודאי שיש להיזהר מיציקת יסודות על פי דברים שנאמרו כהדרכות לאדם פרטי, כעידוד וכדומה.
ויש שהמעמיק לברר את מקורו של חידוש מסוים, רואה שאין לו על מה שיסמוך, ותמיה מהיכן נתגלה רז זה .
כא. כך יש גם לשאול בהגינות עד כמה יושרו האמיתי של תירוץ שנאמר.
שכבר ראינו שאין קושיה שלא ניתן לדחוק בה איזה שהוא תירוץ. אם כן אפוא השאלה אינה "האם יש תירוץ לקושיה זו", אלא "האם יש תירוץ אמיתי לקושיה זו".
כב. בשכלו של האדם מוטבעת הנטייה לחפש ולמצוא שיטתיוּת וטעמים. ויש להיזהר שטבע זה לא יקלקל את השורה, שלא ימצא שיטה או טעם במקום שאינם קיימים [357].
למשל, יסוד ברור הוא שיש לחפש סיבה לאירועים שחורגים מן המקריות. אלא שטבעו של אדם לפרש אירועים כחורגים מן המקריות, גם כשאין הדבר כן. ומשכך הוא מחפש ואף מוצא סיבות במקומות שאין צורך בהן [358]. כך טבעי שיהיו כמה שנים רצופות של בצורת, ולאו דווקא מסיבות מיוחדות [359].
כג. הסקת מסקנות הנובעות מהתוצאה הגמורה עלולה להטעות, בעוד שיש לדון על השלבים השונים שהובילו לתוצאה זו.
לדוגמא, המעיין בכתב האשורי לעומת הכתב העברי העתיק [360], כמעט ולא ימצא קשר ביניהם. אך הרואה כתבים נוספים שהיו נהוגים בתקופות ביניים, כגון הכתב הארמי, ישים לב לדמיון שבין הכתב העברי העתיק לבין הכתב הארמי, ובין הכתב הארמי לבין הכתב האשורי, ויוכל לקבל את הטענה שאין זו אלא התפתחות בשלבים.
דוגמא נוספת, אפשר שיש קושי לסבור שדעה שמקובלת אצל גדולי ישראל או אצל רבים מעם ישראל – אינה נכונה. אך אם נתייחס לשלבים השונים שמובילים לתפוצתן של דעות, מהאופן בו הדעה עולה לראשונה, דרך האופן בו היא מתקבלת ע"י בודדים ומהם מתפרסמת הלאה עוד ועוד – הרי שהדבר אפשרי. והוא הדין לגבי טעויות שנשתרבבו במהלך הדורות ונתקבלו ונתקבעו, בין בכתב ובין בעל פה [361].
כד. זהירות מריבוי הנחות במקום שאין צורך בריבויין, כך שאם ניתן להסביר אירוע או תופעה [362] על פי החוקים המוכרים לנו, אין צורך להוסיף לו סיבות נוספות [363], ובוודאי שאין להוכיח ממנו את קיומן [364].
כך אמרו שכאשר יש הסבר טבעי־נפשי לתופעה מסוימת, אין סיבה לתלותה בסיבה רוחנית־סגולית. יסוד זה מפורש בתלמוד [365], שנוי בפוסקים [366] ומשולש בכתבי המקובלים [367]. ומדרך הטבע שבדורות האחרונים נמצאו הסברים טבעיים ליותר ויותר תופעות.
כמובן שכאשר הקב"ה מכוון תופעה מסוימת לצורך רוחני מסוים, הסבר טבעי לסיבת התופעה לא מייתר את הצורך בהסבר רוחני [368] למטרתה [369]. כך לגבי הורדת הגשם ועצירתו ומאורעות ותהליכים בדברי הימים, וכך לגבי הסברים טבעיים לניסים [370], לנבואה [371], לבריאה [372].
יש להעיר שגם תירוצים, חילוקים ואוקימתות, הרי הם בגדר ריבויי הנחות, ולכן פשוט שאין סברה לעשות זאת, אלא אם כן הדבר מוכח. על אחת כמה וכמה לגבי הוצאת דברים מפשוטם, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
ההבנה שיצירת חילוק היא בגדר ריבוי הנחות, בעוד תליית אירועים בסגנון סיבתי דומה חוסכת הנחות מיותרות, מסבירה את ההיגיון של ברי הדעת, שגם כשרואים מעשה של אחיזת עיניים שאין להם הסבר כיצד הוא נעשה, הרי שתולים אותו בתחבולה מסוימת, ולא בכוחות על־טבעיים [373]. וזאת מכיוון שכבר הוכח שיש מעשים בסגנון דומה שהסברם הוא טבעי, ואין צורך להרבות בהנחה נוספת [374], גם אם אין בידינו הסבר טבעי למקרה פרטי זה [375].
כה. כמובן שבכשל הקודם כלולות גם סברות שמבוססות – במקרים רבים שלא־במודע – על הנחות־יסוד שונות, שהן עצמן אינן מבוססות כלל.
היוונים הניחו הנחת־יסוד [376] שלכאורה לא מובן כיצד הכוכבים נעים במסלוליהם הקבועים ואף אינם נופלים. מכאן הסיקו שהכוכבים השונים קבועים בגלגלים שקופים שונים [377]. במשך הזמן נתעוררו להם קשיים בהסבר זה, וכפתרון לקשיים אלו נוספו במהלך הדורות עוד ועוד גלגלים [378]. קשיים נוספים גרמו להבנה מחודשת עוד יותר [379], שכל כוכב לכת קבוע בגלגל שהוא־עצמו קבוע בגלגל גדול [380]. מאוחר יותר התחדש פרט נוסף [381], שמרכז הגלגלים אינו הארץ, אלא נקודה הקרובה אליה [382]. מילאו את העולם כולו בגלגלים, עד שאין ביניהם מקום פנוי כלל . מערכת גלגלים זו פתחה דיונים לשאלות בדבר זַכּוּתָם של הגלגלים, החומר ממנו עשויים, והאם הם משמיעים קולות בתנועותיהם.
כל המערכת הדמיונית, העצומה והמורכבת הזו מתייתרת מאליה כאשר שומטים את הנחת היסוד הראשונית, ומבינים את חוקי התנועה של גרמי השמיים ואת הכוחות הפועלים עליהם.
אף על פי כן, רעיון זה שלט בעולם המדע כאלפיים שנה, וכמה כמה התקשה העולם לקעקע את כל הבירה העצומה הזו, ולהבין שהיא תלויה על בלי־מה , עד אשר הסיקו התוכנים החדשים [383] שאין בה שום צורך [384].
להבדיל בין הקודש לחול ובין ישראל לעמים, הנחת־היסוד ששיטתו של הרב שלי בענייני מחשבה היא האמת המוחלטת, גורמת לרבים־רבים לבנות תילי תילים של מגדלים הפורחים באוויר, ולדחוק את ההיגיון והמציאות כפיטורי בפי ושט.
כמו כן, הנחת־היסוד שלא מסתבר שבמהלך הדורות נוספו חידושים מהותיים – למשל ללוח השנה ולענייני הכתב המשמש ללשון הקודש [385] – גרמה למסקנות שמקורותיהם של פרטים רבים הוא מסיני, או על ידי עלייה לרקיע, או על ידי מלאך.
אפשר שהנחת־היסוד הזו השתרשה, בין השאר, כחלק ממלחמתנו בקראים, שבעטיה היה צורך לייחס דינים שונים להלכה למשה מסיני, אף על פי שלא כך היה [386].
ומכאן עצה טובה קמ"ל, שפעמים רבות בדיונים בין ברי־פלוגתא, נראה כי אין תועלת בדיון עצמו, שכן הראיות – לכאן ולכאן – אינן מוחלטות, וכל צד נשאר בדעתו. אלא שיש לשים לב לא רק לראיות, אלא להנחות־יסוד שבבסיסי הדעות השונות, ועליהן יש לשאול מי מבין הצדדים מבוסס על הנחת־יסוד שאינה מבוססת, וממילא מתעוררת השאלה מיהו הצד שבא להוציא מחבירו [387], ועליו הראיה.
כדוגמה לדבר יש להביא את הטענה שאין פירכא על הדעה שתולעים וכינים נוצרות מן הרקב [388]. ובכן יש לשאול איזו דעה באה להוציא מחבירתה, וממילא עליה להביא ראיה.
כו. זהירות מהכשל ההגיוני של השלכה מתקופתנו על תקופות קדומות [389].
כז. ישנה חשיבות להבנה שתופעות שאירעו במהלך דברי הימים, לא אירעו בכיוון יחיד דווקא, אלא ייתכנו בהן עליות ומורדות. למשל, הלומד על הבערות המדעית של אירופה בימי הביניים, לעומת ההתקדמות בדורות האחרונים, עלול להסיק שבתקופה העתיקה אחזו בבורות רבה עוד יותר. ולא כך הדברים. ידיעותיהם של חכמי יוון העתיקה עלו עשרות מונים על אלו של ימי הביניים.
להבדיל בין ישראל לעמים, הרואה את ההתרופפות בשמירת המצוות אצל רבים בדורות האחרונים, לעומת הדורות שקדמו להם, עלול להסיק שבתקופה העתיקה כל עם ישראל הקפידו תמיד על כל פרטי ההלכה. אלא שמפורש בתנ"ך ובחז"ל שלא כך היה.
כח. כיוון שהרמב"ם [390] הדגיש שהמאמין באחד הדברים שאינו משלושת המינים הללו [391], עליו נאמר "פתי יאמין לכל דבר", יש לנקוט זהירות לגבי ידיעות שאין דרך לבררן [392], בבחינת "הרוצה לשקר ירחיק עדותו", ואף לעניין הלכה אמרו בתלמוד, "כל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות [393]", שהעדות כשרה דווקא משום שהעדים מתייראים להעיד שקר [394].
ולגבי ידיעות כאלה יש לזכור שאמנם אין דרך להכחישן, אך גם אין דרך לאמתן [395], וכדרך החכמים לשאול "מנלן", וסברה הוא , המוציא מחבירו עליו הראיה [396]. אמנם ידוע ש"המוציא מחבירו עליו הראיה" אין בכוחו לברר את המציאות, אך אין ספק מוציא מידי ודאי [397], ואם נסתפק על כל אפשרות שאין דרך לבררה, אין לדבר סוף [398].
על אחת כמה וכמה יש להיזהר ממי ששומט מעצמו את האפשרות לברר את טענותיו [399].
כט. היוצא מכך, שהטוען טענה שיש אפשרות להוכיחה, ראוי שיעשה זאת. וכפי שכשמשלחים נביא נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהשי"ת שלחו באמת [400], ראוי שנלך אחר מידותיו של הקב"ה גם בעניין זה [401], וכמה כמהו חז"ל והתאוו שיבקרו את דבריהם [402]. והרי סברה היא שהאוחז באמת משתוקק להוכיחה לאחרים, וחזקה שאם יכול להוכיחה – יעשה זאת. והיוצר הזה שיש לו קנקנים יפים, הרי הוא מקיש עליהן כמה פעמים להוכיח שאינם נשברים [403]. הדבר נכון גם לגבי הלומד טענות שונות, שאם יש בכוחו לבודקן – ראוי שיעשה זאת, ובזאת תיבחנו וייבחנו דבריכם האמת אתכם [404] אם לא [405]. שהרי מקומה של המחלוקת רק במקום שבו הידיעה נעדרת [406].
ומכאן הערה לגבי טענות על יכולות ייחודיות, ללא שימוש בהן בפועל [407].
ולפי שהוברר זה מכבר [408], בראיות שאין בהן דופי , שבחינת המציאות בפועל, רב כוחה מן הסברות – שהמוחש לא יוכחש, אך הסברות ניתן לדמותן לכאן ולכאן והטעם מתהפך בשינוי מועט [409] – ראוי לכל מבקש האמת לבחון את הטענות במציאות, במקום שאפשר לעשות זאת, ולא להסתפק בראיות מן הסברה. ומטיבן של הקרובים אליך, שאתה יכול לבודקן, אתה למד טיבן של הרחוקים ממך.
לעיתים נראה שהמביאים ידיעות שונות, מייחסים חשיבות רבה לעצם הידיעה, אך הם עצמם [410] אינם מנסים כלל לדון על פרטיה [411] . ויש לעיין מהי סיבת הדבר [412].
ל. טבעו של אדם שהוא קובע את דעתו לאמת. משכך, כשהוא רואה שישנם אחרים שדעותיהם שונות משלו, דרכו לתלות את סיבותיהן בהשפעות חיצוניות שונות, שאלו הושפעו ממקורות מוטעים, מהטיות וכשלים שונים, מנגיעות בדבר. אלא שאת סיבותיהן של דעותיו־עצמו אין הוא תולה בהשפעות כאלו, אלא רק בכך שהוא הגיע לאמת המוחלטת [413].
ובכלל, טבעם של בני האדם, בין גדולים ובין קטנים, להעריך את יכולותיהם ולהשתבח בעצמם מעל למציאות האמיתית [414].
וכבר אמרו, אין אדם רואה נגעי עצמו.
החיסרון בדיון על מושגים רוחניים
[עריכה]דרכה של החשיבה האנושית ללמוד בבניין אב מן הידוע אל שאינו ידוע. אלא שדרך זו שייכת רק כאשר הדבר למד מעניינו, אך כשמדובר בתחומים הרחוקים זה מזה מהותית, אין בידינו לדעת האם דון מינה או אוקי באתרה ואין לך בו אלא חידושו.
לכן ישנו קושי מהותי בכל דיון וסברה לגבי תחומים רוחניים, כגון מהות העולם הבא ועולם התחייה, הנפש, הנבואה וכד'. והרי כך הוא הטבע האנושי, שאין אנו יכולים להכיר יותר ממה שיש לנו בו ניסיון, אע"פ שאין אנו בני חורין מלדרוש אחריו [415].
למשל, כבר עמדו ראשונים על כך שאין לדמות את התחום הרוחני לגשמי לגבי תנועה, ואדרבה, כתבו שתנועה לא שייכת בדברים רוחניים [416].
והרי דבר פשוט הוא שלא שייך שהאדם יכיר מאמיתת הקב"ה כשהוא נמצא בגוף האפל והשפל [417].
לכן כתב הרמב"ם שאין ידוע לנו אופן ההעברה של התורה מפי הגבורה אל משה [418].
וכן כתב ר' דוד ביליה [419] שגמול הנפש לאחר המיתה נמנע מן האדם להשיגה, שהרי איננו מבינים אפילו את מהות הנפש, ומי הוא אשר מלאו ליבו לדבר גדולות בעניינים אלו [420]. וכן כתב הרש"ר הירש שישנם תחומים באגדה שנעלמים מעיני כל חי, כמו עולם הבא ועולם התחייה, וכל הנאמר עליהם אינו אלא השערה שלכל היותר קרובה לאפשרות האמת [421]. וגם הנביאים לא פירשו לנו את השכר והעונש לעולם הבא, בין השאר משום שצורת הנפש בלי הגוף לא מוכרת לנו, וכ"ש שכרה ועונשה [422].
בספר בחינת הדת כתב כן גם לגבי טעמי המצוות, שאין ראוי להחליט בוודאות שאין טעמים נוספים, שראוי לכל משכיל לחשוד את שכלו בזה, כי לא יקל עלינו לדעת מחשבות הא־ל ורצונו [423].
הראי"ה קוק הוסיף שכן בכל המושגים הרוחניים שלמעלה מציורי חושינו, שכל מה שנצייר הוא רק דמיונות משובשים, שמוגבלים ע"פ דעתנו הקלה, ולכן עיקר ידיעתנו היא רק לשלול אלו תיאורים אינם נכונים [424].
ואחד מגדולי החסידות הוסיף שהמתיימר להבין את העולמות הרוחניים עצמם, הריהו עושה מהרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר בענייני העולם הרוחני [425].
שינויי סברות במהלך התקופות
[עריכה]חשוב לשים לב לתופעה מעניינת, שבמהלך הדורות, כאשר באו הננסים ורכבו על כתפי הענקים, אירעו אף שינויים בדפוסי החשיבה האנושית. שינויים אלו בולטים בעולם המדע, אך כיוון שמדובר בדרכים להכרת המציאות הנכונה בכללותה, יש מהם השלכות גם לפרטים שונים בענייני מחשבה. כך שסברות מסוימות שנאמרו בעבר, לעיתים נראות היום פחות מחויבות. והואיל ודרכו של בניין אב ללמד מן הידוע על שאינו־ידוע, נחל לדון בעניינים מדעיים, הניתנים לבירור, ולאחר מכן נתעורר גם לסוגיות שבמחשבה.
ובבואנו לדון על דברי הקדמונים בסוגיות שונות, חשוב לשים לב לחילוקים שבדפוסי החשיבה בין הדורות השונים. למשל, למרות שהאמונה בהשפעת מזלות הכוכבים קיימת במשך אלפי שנים, החלו לחקור זאת באופן מסודר [426] רק בתקופה האחרונה [427]. במשך אלפי שנים, גם האנשים החכמים והנבונים שהאמינו בהשפעות אלה, לא העלו בדעתם שיש לחקור זאת באופן יסודי יותר.
השינוי בין התקופות כה גדול, שאפילו קטנים וננסים בדורנו, בקיאים באופני בחינת המציאות יותר מהענקים שעל גביהם הם עומדים. אכן, כבר אירע שילדה בת דורנו הפריכה את אמונתם של פתאים רבים [428].
עיקרי שינויים אלו מתחלקים לתשעה סוגים: תפיסות שנובעות מידע חסר, סברות אינטואיטיביות מול סברות מנתחות, סברות מול בחינת המציאות, קבלה מאחרים מול בחינת המציאות, איכות בחינת המציאות, עדויות שאינן אמינות, נפש האדם, ריבוי נתונים, תפיסות יסוד שונות, גבולותיו של השכל האנושי.
ונפרטם אחד לאחד.
א. תפיסות שנובעות מידע חסר
[עריכה]מן המפורסמות, שבדורות האחרונים נתרבה הידע האנושי בחוכמות ביחס לתקופות הקדומות, הן אצל החכמים והן אצל ההמון. שכן בעבר רוב בני האדם ידעו לחשב רק פעולות חיבור [429], גם חכמים התקשו להבין את יסודות חכמת הכוכבים [430], והיו אף מחכמי הדור שמחמת חוסר בקיאותם היו מחלקים קרקעות באופן מוטעה [431].
מצאנו שריבוי הידע האנושי יכול אף להביא לחידושים בתפיסות מחשבתיות. ספר החינוך כתב שרחוק מן השכל שהקב"ה משגיח בפרטות גם על בעלי החיים [432]. וכתב על כך המשנה הלכות, שדבריו היו מתאימים לזמנו, אך בזמננו שיש מחשבים שסוקרים כהרף עין מאות מיליוני עניינים, לא רחוק מן השכל שהבורא יוכל להשגיח על כל ענייני העולם [433]. חשוב לשים לב שהוא השתמש בידע מדעי שהתחדש בזמננו, על מנת להבין סוגיה באמונה באופן שונה ממה שהבינו ראשונים.
ובאותה מידה, חוסר ידע מדעי עלול לעיתים אף להביא לתפיסות מחשבתיות שגויות. כך בעבר התפיסה שלגלגלים ולכוכבים יש שכל ונפש [434] היתה ידועה [435].
תפיסה זו נשענה על כך שעל פי הידע שהיה ברשותם, לא היה הסבר לתנועתם הסיבובית התמידית של הגלגלים [436], וכן סברו שהחומר שממנו עשויים הכוכבים שונה מהותית מהחומרים שאנו מכירים בעולמנו [437].
עמודים אלו נפלו כאשר נתבררו חוקי טבע התנועה, בעזרתם תנועתם של הכוכבים מובנת לנו היטב, וכן כאשר נתגלו מבניהם וחומריהם של הכוכבים, הדומים לאלו שאנו מכירים בעולמנו [438].
ב. סברות אינטואיטיביות מול סברות מנתחות
[עריכה]בעבר הרחוק הנטייה היתה להסתמך יותר על סברות אינטואיטיביות [439], המגיעות למסקנה ע"י השכל הישר. במשך הדורות ירדה קרנן של סברות אלו, ובמקומה עלתה קרנן של סברות מנתחות [440], המגיעות למסקנה ע"י הגדרות וחישוב שלב אחר שלב [441], כאשר יש אפשרות להשתמש בהן [442]. כבר הכוזרי העיר על עדיפות ההוכחות הניתוחיות על פני הסברות הפשטניות [443]. וכן החזון איש העיר באופן דומה [444].
שינוי זה בולט בסברות הלמדניות בלימוד בעיון, שהגיעה לשיאו אצל ר' חיים מבריסק וגדולי תלמידיו [445].
החשדנות כלפי סברות אינטואיטיביות מתחזקת עוד יותר כאשר מדובר בהקשרים שאינם מובנים. למשל, הטענה שדברים נופלים מטה משום שהם שואפים למקורם, וכן הטענה שמקשרת בין שבעת כוכבי הלכת לבין שבעת מיני המתכות [446]. אכן , הרוצה לקשר בין שני נושאים שונים רק בגלל הדמיון במספריהם, עליו להביא ראיה שקשר זה מהותי.
חשוב לשים לב שגם בתקופת האחרונים, כאשר דבר ירדה השפעתן של סברות אינטואיטיביות במדעי הטבע, עדיין רב כוחה בתחומים שמעבר לטבע . כך לגבי האמונות בדבר הכללים לזיהוי מכשפות [447], הטענות על מעשיהן [448], וענישת רבבות באשמות אלו בתקופה זו [449], שכל בר דעת בן תקופתנו הקורא את דבריהם [450] עומד כאיש נדהם וזועק בתמיה "מנא לכו?", "וכי עליתם לרקיע ושמעתם מאחורי הפרגוד רזים אלו?".
יש להעיר שתופעה דומה נותרה עד ימינו בתחום מדעי ההסתברות. בתחום זה ההמון נוטה לבטוח בסברותיו ולהסיק מסקנות אינטואיטיביות, ולפיכך לפרש אירועים מסויימים כעל־טבעיים. כל זאת מבלי להיות מודע לכך שגם בתחום זה יש ללמוד ולהעמיק [451] על מנת להסיק מסקנות נכונות [452]. הדבר חשוב גם לגבי הגדרת ניסים מסוימים [453] , טעמים נסתרים לתופעות שונות [454].
ג. סברות מול בחינת המציאות
[עריכה]בעבר הרחוק הנטייה היתה להסתמך יותר על סברות אינטואיטיביות, ובפרט אם הן נאמרו ע"י מי שנחשבו גדולי החכמים. סברות אלו נחשבו להוכחה לא־פחות מאשר בחינת המציאות, ואף ייתרו, לדעתם, את הצורך בבחינה כזו.
למשל, הקדמונים חיפשו אחר הסבר מדוע כדור הארץ מרחף בחלל ואינו נופל [455]. לדבריהם מדובר בתופעה טבעית פשוטה, שניתן להדגים באופן הבא: אם יכניסו גרגיר חרדל לתוך כדור זכוכית [456], ויסובבו את הכדור במרוצה רבה, אותו הגרגיר ירחף במרכז הכדור, כיוון שלטענתם כוח המרוצה דוחה את הגרגיר מכל צד עד שהוא מעמידו באמצע הכדור [457]. ובכן, ככל הנראה הדגמה זו לא נוסתה מעולם, שכן אילו היו בודקים זאת היו רואים שכח המשיכה של הגרגיר אינו מתבטל ע"י סיבוב הכדור סביבו. באותו אופן נוכל ליישב כיצד היו מי שפירטו את הדרכים לביצוע פעולות על־טבעיות שונות, כגון קפיצת הדרך, והיו מי שהכחישו את מציאותן [458], וכל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר קמישתבע [459].
בדומה לזה, חכמי יוון [460] החשיבו את המתמטיקה יותר מאשר את האסטרונומיה, כיוון שהמתמטיקה היא תחום שמיוסד כולו על החשיבה [461], לעומת האסטרונומיה שמבוססת גם על מדידות.
עם המהפכה המדעית הוכח שבאמצעות בחינת המציאות ניתן להסיק מסקנות נכונות יותר.
כך, למשל, כבר דורות על גבי דורות שברור לכל שהארץ כדורית – נגד האינטואיציה שהיא שטוחה [462], היא נעה סביב השמש – נגד האינטואיציה שהיא עומדת, כל חומר בעולם מורכב מחלקיקים זעירים שנעים ללא הפסק, האוויר מלא בחיידקים שאינם נראים, חפצים במשקלים שונים נופלים במהירות אחידה [463]. זאת ועוד, לולי הוכחות מהמציאות, לא היה עולה בסברתו של איש להאמין לתורות מדעיות מהדורות האחרונים, שנראות כסותרות מושכלות ראשונות [464]. כאמור, לא מדובר רק באוסף של ידיעות מדויקות יותר, אלא בדפוס חשיבה שהשתנה.
הבנת שינוי דפוס החשיבה הזה פותחת את הפתח להבין את התמיהות שישנן בלימוד כמה סוגיות הנדסיות, שדברי רש"י והרשב"ם אמנם מבוססים על סברות אינטואיטיביות, אך נסתרים ממציאות שניתן לבודקה בנקל. ואכן כבר התוספות תמהו על דבריהם [465]. גם לגבי מקום הלבנה בחידושה דברי רש"י [466] נסתרים ממציאות שניתנת לבדיקה בקלות [467].
כך גם בסוגיית מהות הטומאה. שהכוזרי כתב שמגעו של אדם טמא גורם להפסדת פנינים ויינות [468]. ונראה שהדבר לא נבחן מעולם.
אכן, הבנה זו מלמדת אותנו על הצניעות שנדרשת בעניינים הבנויים רק על סברות אנושיות ואינם יכולים להיבדק. וכבר העיר הרש"ר הירש שישנם תחומים באגדה שנעלמים מעיני כל חי, ואי אפשר לעמוד כלל על בוריים במופת חותך, וכל הנאמר עליהם אינו אלא השערה שלכל היותר קרובה לאפשרות האמת [469].
ד. קבלה מאחרים מול בחינת המציאות
[עריכה]במשך מאות שנים, אצל אומות העולם, לא היה ניתן לערער על דברי חכמיהם [470].
בפרט לגבי אריסטו – הפילוסוף היווני [471] המפורסם ביותר ומגדולי המדע של העת העתיקה – שהאמינו בדבריו כאילו רוח ה' דיבר בו [472]. כאשר היו אומרים [473] "הוא עצמו אמר זאת" – וכוונתם היתה לאריסטו – לא היה מקום לשום ערעור, וזאת קרוב לאלפיים שנה לאחר מותו [474].
האמונה בנכונות דבריו של אריסטו לא נתערערה אף על פי שהוא קבע שלזכרים יש יותר שיניים מאשר לנקבות [475].
כמה שונה דרך זו מדרכם של חז"ל בלימוד התורה, תורת־אמת. וכבר לימדונו שאין לישא פנים בתורה [476], ושקבלת דעה מבלי לבודקה, נאסרה גם מדרך התורה וגם מדרך השכל [477]. ברוך שנתן לנו תורת־אמת, והבדילנו מן הטועים , והבדיל בין העמים לישראל ובין החול לקדוש , שחוזר בו מדעתו כשיתבאר לו הופכה [478].
אכן, שיטה זו של חוסר ביקורת על דעות החכמים גרמה לטעויות מהותיות. אצל רוב חכמי העולם העתיק וימי הביניים נתקבעה הדעה [479] שהחדר השמאלי בלב מקבל אוויר מהריאות ומזרים אותו לעורקים. זאת לאחר שגלינוס כבר הוכיח בניסיונות פומביים שהעורקים מכילים ומזרימים דם [480]. כמו כן, יש שסברו, על סמך דברי אריסטו, שבלב ישנם שלושה חללים [481]. ושוב, גם דעה זו נסתרה זה מכבר כאשר גלינוס ניתח פיל בפומבי, והוכיח שישנם רק שני חדרים [482]. במשך כאלף וחמש מאות שנה סברו שמריחת שום על מגנט מבטלת את השפעתו [483].
חוסר ביקורת כזה נמצא גם אצל הסינים הקדמונים. כאשר אחד מגדולי חכמיהם [484] קבע שצורת רקיע השמיים ככיפה עגולה וצורת הארץ מרובעת [485], בא תלמידו [486] והתעורר לתימה שבכך, שהרי אם כן ארבע כנפות הארץ לא תהיינה מכוסות שמיים [487]. אעפ"כ, המשיך לאחוז בדברי מורו [488].
עם המהפכה המדעית הגיעה האנושות למסקנה שיש לבחון מחדש את הידיעות שנתקבעו על ידי אריסטו ושאר חכמי העולם העתיק [489].
לעיתים היו גם מחכמי ישראל שלא בחנו את דברי הגדולים בענייני מדע. הרמב"ם כתב שדברי אריסטו בחכמות הטבע נכונים ללא ספק [490].
ישנה דוגמה בולטת לכך בסוגיית היחס בין היקף הריבוע להיקף העיגול החוסם אותו [491]. התוספות כתבו שאמנם לא יתכן שחז"ל יסדו כלל שניכר לעיניים שאינו נכון [492], אך כן אירע שהיו שקיבלו מרבותיהם כלל נכון, וטעו והבינו את לשונם באופן מוטעה [493], וסמכו על הבנתם ולא טרחו כלל לבודקה [494], אף על פי שבדיקה זו פשוטה ביותר [495].
דוגמה נוספת בסוגית טריפות. הדרישה כתב שחזקיה [496] קיבל מרבותיו שאין דין טריפות בריאה בעוף, וטעה בהבנת דבריהם, וסבר שהתכוונו שאין לעוף ריאה כלל {{הערה| דרישה יורה דעה סי' נב ס"ק א: "סבירא להו להפוסקים דוודאי טעותו של חזקיה לא לגמרי היה, כי איך יאמר דבר הלכה לרבים בלי עיון ושאלה אם כן הוא והוא היפך המורגש והידוע לרבים אלא מכח שקיבל מרבותיו דאין טריפות בעוף בריאה ולא ידע טעמו של דבר לכן עלתה על דעתו שאין לעוף ריאה ולפי זה אין שייך בה גם כן טרפות דנקובה ונטולה ושמוטת הגף וכל הטרפות השייכים לריאה ומסיק הגמרא דחזקיה לא היה בקי בתרנגולים וטעה בטעמו של דברי רבותיו ובודאי טעמייהו משום דרוב צלעותיה מגינות עליה ולפי זה שאר טרפות שייכין בה זולת לינפל וליחמר). ושוב, הרי לא קשה לברר את מציאות זו.
כאשר תוספות דנו על חוסר הדיוק בדברי חז"ל בעניין יחס היקף המעגל אל רוחבו [497], הם הסתמכו על חכמי המידות [498], ולא הזכירו אפשרות לבדוק זאת בפועל. ובדומה לזה בדברי המאירי לגבי חוסר הדיוק ביחס האלכסון אל הצלע [499].
גם כאשר תוספות דנו האם גובהו של אדם הוא שלוש אמות או ארבע {{הערה| תוספות יומא לא ע"א ד"ה אמה (ודומה לזה בבא בתרא ק ע"ב ד"ה והכוכין, ושבת צב ע"א ד"ה אישתכח): "אמה על אמה ברום שלש אמות – אין לומר דגובהו של אדם מראשו עד רגליו אינו אלא שלש אמות דא"כ גבי היזק ראייה דבעי ארבע אמות בפ"ק דבבא בתרא (דף ב ע"ב) למה לי כולי האי. אלא י"ל דעד כתיפיו הוא שלש אמות, ואף על פי שאין צווארו וראשו מחזיק אמה, כיוון דאפיקתיה משלש אמות אוקמא אארבע אמות..."), כל דבריהם מיוסדים על ראיות מדברי התלמוד לכאן ולכאן ועל חילוקים שונים, אך לא הזכירו כלל אפשרות של בדיקה על ידי מדידה [500].
גם את החילוק בעניין זה בין הדורות הראשונים לאחרונים, מצאנו בסוגיה הלכתית. הר"ש דן בדברי חכמי המידות, והסיק את מסקנתו מהבנתו בדברי המשנה [501]. התוספות יום טוב דחה את דבריו בחריפות, שיש להסיק את המסקנות מבדיקת המציאות, ולא מסברות ופלפולים, ותמה על דבריו, וכי לא היתה לו מחוגה לחוגג עגולה, ועין בעין היה רואה שאי אפשר שיהיה כדבריו [502].
טענה דומה מצינו בסוגיית שיעור כזית. הצל"ח דן על השתנות השיעורין והסיק מתוך הסוגיות [503] ששיעור כזית גודלו כביצה שלנו [504]. היד יהודה חלק עליו בחריפות, מה ראה לבוא בפלפול על שיעור זית, ומוטב היה לו לחקור אצל אנשים הבאים מארץ הקדושה ומשאר מקומות אשר שכיחים שם זיתים [505], והיה יודע היטב היאך לשער השיעור כזית [506].
ה. איכות בחינת המציאות
[עריכה]במהלך הדורות נוצר שינוי לא רק בעצם ההתייחסות לבחינת המציאות, אלא גם באיכותה של בחינה זו. ישנן דוגמאות רבות לכך שגם כאשר חכמי המדע העתיק הסיקו מסקנות על סמך תצפיות וניסויים, הם עשו זאת תוך התעלמות מפרטים מהותיים והגיעו לתוצאות מביכות. נביא לכך דוגמאות רבות מגדולי חכמי המדע בתקופות שונות:
א. הרודוטוס [507] כתב שלגמל יש ברגליו האחוריות ארבע שוקיים וארבע ארכובות [508], שלביאה מולידה רק פעם אחת בחייה ורק ולד אחד [509], ושזרעם של גברים הודים וכושים שחור כצבע עורם [510].
ב. כבר הזכרנו שאריסטו כתב שלזכרים יש יותר שיניים מאשר לנקבות – בבני אדם, בכבשים, בעיזים ובחזירים. מדבריו שם מוכח שהוא הסיק זאת על סמך תצפיות [511]. ברור אפוא שהפילוסוף [512] היווני המפורסם ביותר כשל בתצפיות עצמן או בהבנתן.
ג. אפילו במדידות לצרכים מדויקים חלו טעויות. ארטוסתנס [513] חישב את היקף כדור הארץ ע"י שינויי זווית השמש בין אסואן לאלכסנדריה. הוא שגה בתוצאתו בכשישה עשר אחוזים, בין השאר משום שטעה במרחק שבין הערים הללו. ברור שהוא הבין היטב את הצורך במדידה מדויקת, ואת ההשלכה של כל סטייה כזו, ואעפ"כ לא הצליח להגיע לשיעור מדויק.
ד. הפילוסוף הקטור בואֶתיוס [514] רצה לברר האם נכונה הדעה – שהיתה נפוצה בזמנו [515] – שישנם עופות הצומחים על האילן. הוא "טרח ויגע מאוד ע"י ניסיונות רבים כדי שיוכל לבוא אל האמת הברורה", כלשונו, והסיק שבאמת אינם צומחים על האילנות, אלא נוצרים מן המים [516].
ה. ואן הלמונט [517] ערך ניסוי – הוא הכניס גרעיני חיטה ובגד מלוכלך לתוך צנצנת, ולאחר שלושה שבועות מצא בה עכברים. על פי תוצאת ניסוי זה הוא הוכיח שאפשר ליצור כך עכברים. מעניין לציין שהוא אף הדגיש שיש להשאיר את מכסה הצנצנת פתוח... יש להדגיש שמדובר במדען מכובד מאוד, שאף גילה את הפחמן הדו־חמצני.
ו. גם לאחר המצאת המיקרוסקופ, היו שאחזו בשיטה הישנה [518], שבתוך תא הזרע נמצאת צורת אדם קטן, וטענו שראו כך במיקרוסקופ [519]. ואע"פ ש"אבי המיקרוביולוגיה [520]" כבר תיאר את צורתם האמיתית כפי שראה במיקרוסקופ [521].
ז. אצל חכמי הגויים, עד לפני כמאתיים שנה [522], היו מחלוקות רבות האם בכלל קיימים בתולים. יתכן שמקור הטעות בכך שהסיקו את דעתם מניתוחי חיות שבהן אמנם אין קרום בתולים, מניתוחי נשים עברייניות שרובן ככולן לא היו עוד בתולות, או שהמיילדות היו פוגעות בבתולים [523].
ח. באקדמיה למדעים ברוסיה נעשה לכאורה ניסוי [524] על מנת להוכיח את פעולתה של עין הרע. בניסוי הרעיבו אדם במשך שלושה ימים רצופים, ולאחריהם הניחו כנגדו כיכר לחם באופן שלא יוכל לאוכלו. אדם זה, מרוב צערו מרעבונו, שלח בכיכר את חיצי עיניו בהבטה עמוקה. לאחר שחתכו את הכיכר מצאו כי הוא מלא רעלים וארסים חזקים. לכן באו לידי החלטה כי אין ספק שיש כח ארסי בעין. ניסוי זה אף הוזכר בכמה מספרי האחרונים [525].
מצאנו דוגמה כזו גם בסוגיה הלכתית. המשנה [526] דנה לגבי טומאתו של "עכבר שחציו בשר וחציו אדמה", והרמב"ם כתב שהוא סיפור מפורסם מאוד, ואין מספר לרבים שאמרו שראו אותו [527]. ברור שאילו היו בימינו עדויות כאלה, לא היינו מסתפקים בהן, אלא חוקרים את התופעה לעומקה: האם באדמה שממנה יצא ישנם שברי קליפות ביצים, או לחילופין עכברים נוספים שנמצאים בתרדמה, מה יקרה אם ניקח עכברים כאלה למקום אחר ונעקוב אחרי גידולם עיבורם והולדתם, וכדומה.
ועל כורחנו, הרי היו מגדולי ישראל שהעידו על מעשים שונים שהם בדוקים ומנוסים, כאשר גדולים אחרים חלקו על כך מכל וכל.
כך גם לגבי אחד מאומות העולם שהעיד על שראה סלמנדרה חיה בתוך להבות [528]. בהחלט יתכן שעדותו אמינה, ואעפ"כ, בימינו לא היינו מסיקים מעדות זו שסלמנדרה חיה בטבעה בתוך אש, או שהיא חסינה מפני האש [529]. בתקופתנו היינו בוחנים היטב גזעי עצים קודם שהוכנסו לאש, וככל הנראה היינו מגלים שטבען של סלמנדרות להסתתר בתוך עצים, כך שכאשר מדליקים את העצים, רואים אותן יוצאות מהם [530].
אכן, המעמיק בהבנת שורשי הטעויות של המדע העתיק ועומקן, לא יתמה על כך שהיו בין העמים הקדמונים שסברו שהיחס בין היקף המעגל לרוחבו הוא שלוש בדיוק [531]. אף לא יתמה על כך שהדעה הרווחת בין רופאי העולם העתיק היתה שהנולד לחודש השמיני לא יחיה, לעומת הנולד לחודש השביעי [532], אף על פי שגם בעולם העתיק היו מי שהסתייגו מכך [533]. ובוודאי שאין תימה בכך שהיו עמים קדמונים רבים, ואף מחכמי אומותיהם, שחישבו את אורך שנת החמה כשלוש מאות שישים וחמישה ורבע יום בדיוק. ידיעות והבנות אלו מייתרות את התירוצים הדחוקים הרבים מדוע תקופת שמואל אינה מדויקת יותר מערך זה [534].
ו. עדויות שאינן אמינות
[עריכה]הואיל ובעבר יורדי הים באוניות והולכי מדבריות היו מעטים, ועל אחת כמה וכמה שההולכים לארצות שאינן מיושבות היו מתי מעט, והואיל ולא היה ניתן לתעד ממצאים ואירועים רחוקים, והואיל ובנפשם של בני האנוש מוטבעת הסקרנות ואהבת הידע, ואלו לא מתמעטות לנוכח מיעוט מקורות, נתרבו עדויות על אירועים ובעלי חיים זרים ומוזרים, ולא היתה דרך להכחישן.
אכן בזמנם לא היתה שום דרך להבחין בין עדות על זחל שהופך לפרפר [535], לבין עדות על אדם ההופך לזאב [536]. בין עדות על תאומים שגופיהם מחוברים זה לזה, לבין עדות על יצור שחציו אדם וחציו דג. בין עדות על הזוהר הצפוני, לבין עדות על ראיית להט החרב המתהפכת. בין עדות על התפרצות הר געש, לבין עדות על מקומו של הגיהנום [537].
כך שהידע שבזמנם נבלל מעדויות אמינות, שברי עדויות שכאלה, הסברים שהובנו באופן מוטעה [538], השערות, גוזמאות, דמיונות, פרשנויות שאינן נכונות [539].
תופעה זו מוכרת גם בזמננו, במקרים שבהם יש – מחד – צורך עז בידע, ומאידך – חוסר במקורות מידע אמינים. כך בתחומי הריגול קורה שמחמת חוסר במקורות נאלצים להסתמך על עדויות שאמינותן אינה ודאית. כמו כן, במקרים של אירועים חריגים כגון מלחמות או אירועים רבי־נפגעים, מתפשטות במהירות שמועות מוגזמות ומופרכות. בנוסף, תופעה זו מוכרת גם אצל הולכי רכיל [540].
לפיכך אין לתמוה על שמצינו, הן אצל אומות העולם [541] והן אצלנו [542], אמונות ואף עדויות בדבר יצורים כאלו שהוזכרו.
מעניין אף יותר, שאמינותם של מעשיות זרות ומוזרות לא נתערערה אף כאשר חוסר הנאמנות של המספר היה ברור. הדבר בולט בסיפוריהן של נשים על שנתעברו ע"י שדים [543], רוח הקודש, או דרכים אחרות [544]. בולטת גם תמימותן של נשים באותם הדורות, להאמין לדברי הבא אליהן, שהוא שד [545] או אף אליל [546]. אכן, בזמנם נפוצו יותר פתאים המאמינים לכל דבר.
ז. נפש האדם
[עריכה]בדורות האחרונים העמיקה ההיכרות עם תופעות שבעומק נפש האדם [547] והשפעתם הלא־מודעת על הבנת האדם את המציאות [548]. התקדמות זו עוררה את ההבנה שתופעות שפורשו בעבר כעל־טבעיות, יכולות לקבל הסברים הגיוניים שמקורם במעמקי הנפש.
והרי כאשר יש הסבר טבעי־נפשי לתופעה מסוימת, אין סיבה לתלותה בסיבה רוחנית־סגולית. יסוד זה מפורש בתלמוד [549], שנוי בפוסקים [550] ומשולש בכתבי המקובלים [551]. ושלושת כתובים אלו הבאים כאחת, מלמדים הם. אכן גם בתחומים אחרים [552], הבנה מדעית מאוחרת של תופעות ייתרה את ההסברים העל־טבעיים ודחתה אותם [553].
הרי דבר פשוט הוא שהשפעת מצב רוחו של האדם על הצלחותיו, והעובדה שכישלונות פוגעים בביטחון העצמי, דבר שגורם לכישלונות נוספים וחוזר חלילה – יכולה לגרום לאמונה ב"יום בעל מזל רע". באותה מידה, ההשפעה של האמונה בסגולות שונות על שיפור מצב הרוח והביטחון העצמי, שאכן גורמים להצלחות, יכולה לגרום לאמונה בהשפעתן האמיתית של הסגולות הללו.
כך גם הנטיות האנושיות להתייחס בעיקר לנתונים "מתאימים", לפרש אותם בהתאמה לתחזיות [554], ולפרסם את הראיות העולות מכך – מסבירות את האמונות בסגולות שונות, ברפואות לא־טבעיות ועוד [555].
זאת ועוד, בטבע האדם להשתוקק לשלוט על המציאות [556], דבר הגורם ל"אשליית השליטה", שהאדם מאמין שמעשיו משפיעים על אירועים שונים, כאשר בפועל אין קשר בין המעשים לאירועים [557]. נטייה זו גורמת לאנשים להאמין בכוחם לפעול בעזרת סגולות ושאר מעשים על־טבעיים, גם כשבפועל לא נמצאה תועלת אמיתית במעשים אלו.
ידוע לנו שאמונתו של האדם משפיעה על מצבו הבריאותי, הן לחיוב והן לשלילה [558], ובוודאי על מידת זהירותו [559], ולכן התופעה של אלו שחשו שיום מותם קרב, או שחששו מקללות, מברית כרותה לשפתיים וכד', יכולה להיות בגדר "נבואה המגשימה את עצמה" [560]. בוודאי שהסברים אלו יכולים לבאר היטב את דברי התלמוד "כללא דמילתא, כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה [561]".
כיוון שכך, ברור בדורנו שיש הסבר טבעי לכך שהכישוף היה משפיע על קשירת חתנים וכלות, אע"פ שבעבר תופעה זו שימשה כראייה ניצחת לפעולת הכישוף ומציאות השדים [562].
אכן גם בדורנו אירע שרבים האמינו והעידו שניזוקו מחמת חפץ שדבק בו היזק סגולי, ולאחר מכן הוברר שלא היו דברים מעולם, וכל רעיון זה לא היה אלא בדותא [563].
הבנת תפקידו של המוח, וכיצד כשלים בתפקודו ובבריאותו גורמים להפרעות נפשיות, ייתרו את הצורך לפרש את הפרעות אלו כהשפעה של רוחות רעות. כבר בראשונים מצינו מחלוקת בעניין זה בין רש"י, שאחז בדרך המקובלת במקומו ובתקופתו, שראתה זאת כרוחות רעות [564], לבין הרמב"ם [565], שאחז בשיטת הרפואה היוונית [566], שייחסה זאת לבעיות מוחיות [567].
אף לגבי האנשים בעלי המרה השחורה, דהיינו דיכאון, ביאר הבעל שם טוב שמקורם ממקום גבוה ונפלו [568]. והיום יש לכך הסברים נפשיים טבעיים.
תופעה נפשית נוספת היא זיכרונות־שווא, שבה מסיבות שונות האדם שוכנע [569] בקיומו של אירוע מסוים שלא היה ולא נברא, ושכנוע זה גורם לו לזכור את האירוע בפועל, כאילו אירע כך במציאות [570]. גם הרשב"א הביא אפשרות זו להלכה [571]. על אחת כמה וכמה שיתכן שאדם יעיד שראה אירוע מסוים, ויש בו מן האמת, אלא שמעורבים בו גוזמאות דמיונות או בלבולים, ופנים חדשות באו לכאן.
תופעה זו, ותופעות נדירות יותר בנפש האדם, כגון מצבים נפשיים מסוימים, ביניהם מצבי תודעה ייחודיים, יכולות להעניק הסבר לתופעות רוחניות נוספות. אם כי אין זה סותר כמובן שייתכן שתופעות אלו אירעו לצורך גילויים רוחניים אמיתיים [572].
התופעה המצויה ביותר היא החלומות, שבדור האחרון יוחסו להרהורים הצפונים בתת־ההכרה [573].
גם תופעת הצטלבות מבטים [574] נראית לכאורה על־טבעית, ובימינו יש לה הסבר טבעי המבוסס על תהליכים לא־מודעים [575]. אפשר שתופעה זו עוררה את האמונה שבכוחה של ההבטה להשפיע באופן על טבעי, כאמונה בעין הרע ועוד [576].
כמובן שתופעות רבות יכולות להיות מוסברות ע"י הזיות. בעניין זה חשוב להדגיש שגם אנשים הבריאים בנפשם יכולים לחוות הזיות מסיבות שונות, כגון התבודדות לתקופה ארוכה [577], חוסר באוורור [578] ועוד.
תופעה מוכרת נוספת שרבים הזכירוה היא דברים המתחדשים מפי עצמם [579], שהאדם מרגיש שכוח אחר מדובבו [580], ואינו יודע מאין באו לו הדברים [581], ומשיב בלא שיודע מדוע השיב כך [582], אלא רוח אחרת עימו [583]. ויש שאף ראו בכך הוכחה שהדברים באו מאליהו [584] או מרוח הקודש [585]. מעין זה כבר כתב רבי אברהם אבולעפיה [586] בהדרכתו כיצד לקבל ידיעות רוחניות שאי אפשר להשיגם בקבלה אנושית [587]. אלא שתופעה זו, שנראתה בעבר כהשגות רוחניות על־טבעיות, מוכרת ומתפרשת היום באופן טבעי כהשראה וחשיבה אינטואיטיבית [588] ללא מעורבות מודעת [589], כפי שכבר קדם והסביר אחד האחרונים [590]. גם הבעל שם טוב הזכיר תופעה שכזו [591], וציין שיש בכך דמיון לתופעות נפשיות מסוימות [592]. כך שכל הידיעות שהושגו על ידי תופעות אלה אינן אלא ידע שבעומק זכרונו של האדם, רעיונות שבמעמקי נפשו, ותהליכי חשיבה לא־מודעים.
ודוגמה לדבר מתופעה שכיחה יותר, מאדם שבמשך שנים הדחיק בתת־הכרתו חלקים מרגשותיו [593], מאישיותו, או מדעותיו [594]. וברגע אחד, מסיבות שונות, מתפרצים ממנו חלקים אלו. לרוב הדבר מלווה בהתלהבות לא־רגילה ובדיבור שוטף [595]. מכריו הרואים אותו במצב זה חשים ש"זהו אינו אותו האדם" שהכירו. גם הוא יכול לחוש ש"כוחות אחרים" מדברים מתוך גרונו. ובאמת אין אלו אלא רעיונות שהיו טמונים במעמקי נפשו.
התופעה הבולטת ביותר ממין זה, היא ה"מגיד" המתגלה לצדיק ומגלה לו חידושי תורה או עתידות [596]. אמנם על פי הבנת השפעות מעמקי הנפש על האדם, והכרות עם תופעות נפשיות נדירות, ומצבי תודעה ייחודיים, ניתן להסביר זאת באופן טבעי.
כך משמע מהמנחת אליהו, שכתב שיש מגיד שמקורו בנשמתו של האדם [597]. וכן משמע מהחזון איש, שאמר ש"המגיד של הבית יוסף, הוא גם כן הבית יוסף" [598]. ואף המגיד של הבית יוסף העיד על עצמו ש"לפי מה שיש ברצונו של האדם, כך מראים לו", ובדרך זו ביאר מדוע בדבריו מעורבות גם טעויות [599]. אכן, אותו מגיד הבטיח לבית יוסף שימות על קידוש השם [600], ולא אירע כן [601]. ובוודאי שאין להוכיח מדברי המגיד את אמיתותם המוחלטת [602].
גם מהרח"ו כתב שהוא הסתפק האם מה שמדברת עימו נפש הצדיק ע"י ייחודים הוא אמת או דמיון. ושאל לאחד המלאכים והשיב לו שהוא אמת [603].
אכן, תופעה של שמיעת דיבור פנימי סופרה גם לגבי אנשים מפורסמים מאומות העולם [604].
בדומה לזה ישנם הסברים נפשיים־טבעיים לתופעות של דיבוק [605], השבעת קולמוס [606], גלגול נשמות [607], ראיות רוחניות מסוימות [608], עליית נשמה [609], השגות רוחניות מסוימות , עוצמות רוחניות ייחודיות [610], חוויית סף המוות [611], ועוד [612]. ועוד, שמצאנו כמה וכמה שכתבו על הדמיון החיצוני שבין פעולותיהם של אנשים גדולים ובעלי השגות רוחניות, לבין מעשי המשוגעים [613].
אין לתמוה על עצם הבאת הסבר טבעי לתופעה רוחנית [614], שכן הרמב"ם סבר כך אפילו [615] לגבי נבואה [616]. זאת ועוד, הסבר נפשי יוכל לבאר לנו מדוע תופעת הדיבוק נפוצה דווקא בתקופות מסוימות ובאזורים מסוימים [617]. גם פעולותיהם [618] של מקובלים או שאר חכמים [619] בעניין דיבוקים, הגם שהצליחו [620], אינן סותרות את ההסבר הטבעי [621]. אדרבה, מגוון הדרכים להוצאת הדיבוק [622] יכולות אף לחזק את הסבר זה [623].
אכן, כבר כתבו רבים שיש שנראה לבני האדם שהוא דיבוק, ובאמת אינו רוח [624] אלא שיגעון [625] שנובע מבעיות מוחיות, והטיפול הנצרך לו הוא רפואי [626], ע"י רופא המתמחה במדעי הנפש והמוח [627]. לכן תימה על הבאים להקשיב לדברי בעל הדיבוק, שאינו אלא משוגע [628]. אמנם היו שנתנו מדעתם [629] סימנים להבחין אם הוא דיבוק או רוח שטות [630], אך לעיתים ההבחנה ביניהם קשה [631], שהרי אפילו אם בעל הדיבוק מדבר לשונות שונות ונושאים שונים שלא הכיר, כבר אירע שכתוצאה ממחלה האדם אמר דברים ששמע בילדותו והיו צפונים בזכרונו [632]. תופעה זו של העלאת זכרונות לא־מודעים, ובכללם לשונות אחרות [633], יכולה להסביר גם סיפורי גלגול שונים. האר"י עצמו ייחס את תופעת הדיבוק למחלת הנפילה [634], שאכן בעבר יוחסה לרוח רעה [635], והדבר התאים לתופעותיה [636], כפי שתיאר גם מהרח"ו [637].
ועל כורחך, הרי אלו שחלקו [638] על אמונות הגלגול [639] וכדומה, לא חלקו על אמינות המעשים [640] שתוארו ע"י גדולי ישראל [641], אלא חלקו על פרשנותם [642], שהתופעות הללו הן בבחינת "בדדמי" [643], שהן מאומד ליבו [644], ואין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו [645], וצל ההרים אתה רואה כאנשים. כמו שיקרה פעמים רבות לכל חכם לב שיחשוב ויאמין מה שנכספה וכלתה נפשו להיות [646]. גם את היכולת להכיר את שורש נשמתו של האדם ניתן לתלות באופן כזה [647]. ובכלל, יש שהאדם רואה כדרך העניינים שמתעסק בהן, ואין סומכין עליו [648]. ואכן כבר הזהיר הרס"ג שכדי לברר את האמת יש להישמר מן הדמיונות [649].
וכבר מצאנו בעניין כשפים, שהרמב"ן כתב שלא נוכל להכחיש דברים שיתפרסמו לעיני רואים [650], ובא המי מנוחות ודחה את דבריו, שאם אין ראיה אלא ממה שהתפרסם לעיני הרואים, הנה גם זה אינו ראיה, שבזמננו שנתרבתה הידיעה והדרישה בחוכמות הטבע, מפורסם בבירור השכל שפעולות אלה הבל המה [651]. אכן, כבר ניתנו הסברים טבעיים אף לפעולות כישוף וכד' שנתפרסמו בעבר אצל אומות העולם, בין השאר ע"י שימוש בחומרים מעוררי הזיות ומשני תודעה [652], או שינויי תודעה באופנים אחרים [653], כפי שכבר העיד הרמב"ם [654]. גם תהליך של היפנוזה יכול להסביר מעשי כשפים מסוימים [655].
חלק מתופעות אלו [656] סייעו בעבר לחזרה בתשובה ולחיזוק האמונה באלוקים [657] ובהישארות הנפש [658] בין לעיני היהודים ובין לעיני הגויים [659], להודיע שיש אלוקים בישראל [660], כי יד ה' עשתה זאת [661], ואף היה מגדולי ראשי הישיבות שהעיד על עצמו עד כמה ראיית תופעה כזו חיזקה את אמונתו [662]. אמנם יש שכתב שלא באמצעים כאלה נחזק את האמונה, ולא בזאת יתהלל המתהלל, כי אם עשות חסד משפט וצדקה והשכל וידוע את ה' [663].
יש מרבני הדור האחרון שהעיד על עצמו שלפעמים היה רואה מראות וחזיונות, והבין שהדמיון מטעה אותו, והיה מתגבר על דמיונו למחותו מזכרונו, כי ירא להיכנס לשער השיגעון ויוציאו עליו שם רע שהוא הוזה [664].
יש להעיר שאחת מטענות הכפירה בדורות האחרונים היא, שאין לפרש חוויות נפשיות כהתגלות אלוקית [665].
ח. ריבוי נתונים
[עריכה]בדורות האחרונים ישנם כלים לאיסוף וניתוח נתונים כמותיים, ודרכים מדויקות יותר לסוקרם.
גם התקדמות זו חיזקה את ההבנה שתופעות שפורשו בעבר כעל־טבעיות, יכולות לקבל הסברים הגיוניים שמקורם בנפש האדם.
התופעה הבולטת ביותר היא האסטרולוגיה, שבעבר האמינו רבים וטובים שיש לה השפעה רבה [666], ובדורות האחרונים נדחתה כליל מאמונתו של כל בר־דעת. הסיבה לכך היא שיש בידינו כלים לסקור ולנתח את נתוניהם של אין־ספור בני אדם כהרף עין, ועם זאת לא נמצאה שום התאמה בין מצב הכוכבים לבין מאורעות האדם. אלא שבדורות הקודמים, ללא יכולות אלו, נפש האדם נטתה להתייחס לאירועים שהיו נראים כמתאימים לתחזיות האסטרולוגיות, לפרש אותם כתוצאה ממצב הכוכבים, ולפרסם את הראיות־לכאורה לאמינותה של חכמה זו.
וכפי שנתבאר, היום אנו מבינים טוב יותר את ההשפעה שיש לאמונתו של האדם על עתידו, וברור לנו שהתופעה שאנשים שחונכו להאמין באסטרולוגיה, מפתחים אופי וכישורים ע"פ מה שאמונה זו חזתה להם, היא בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה" ותו לא [667].
זאת ועוד, בדורנו אנו מבינים הרבה יותר את השפעתם של כשלים הגיוניים והטיות קוגניטיביות, וברור לנו שלא די בראיות מאנשים שמעידים על התאמות דברי האסטרולוגים, אלא יש לבדוק זאת בדרכים נוספות, כגון שיהיה על האסטרולוגים להתאים בין תכונותיהם של כמה אנשים לבין תאריכי לידה שלהם. וכבר הוברר שבבדיקות כאלה אין לאסטרולוגים שום יכולת להצליח [668].
בדורות האחרונים הסיקה האנושות כי על מנת להוכיח את יעילותו של מעשה מסוים, כגון נטילת תרופה, לא די בעדויות על כך. יש לערוך ניסוי רחב־היקף עם קבוצת ביקורת, ואף עם סמיות כפולה. דהיינו ניסוי שנכללת בו קבוצה נוספת שהחומר שיקבלו חבריה אינו החומר הפעיל, וזאת מבלי שהם יהיו מודעים לכך, לפי שכבר הוכח בראיות גמורות שייחולו של האדם להשפעתו של המעשה, יש בו להשפיע לעיתים לא־פחות מהמעשה עצמו. לא זו אף זו, אלא שהאדם שיגיש להם חומר זה, אף הוא לא ידע שזוהי אינה התרופה האמיתית. וכל כך למה? לפי שכבר הוכח שידיעת אדם אחד, יש בה כדי להשפיע על הצלחתו של חבירו, אף בלא שיתכוונו לכך [669]. ואף ראינו שאף־על־פי שאי־אפשר שחמור או צפרדע יתנבאו , אפשר ואפשר שסוס ידע נסתרות בהשפעת ידיעת אדם [670].
לפיכך, הרוצה להוכיח בדורנו את תועלתו של מעשה סגולי מסוים [671], אל לו להסתמך על עדויות. שכן הוכחה כזו, הוכחה חלושה היא, והיא תגרום דווקא להחלשה והכחשה של הדבר שעליו הובאו הראיות [672], שהרי הוא מעורר את המערערים והמהרהרים לבוא ולהקשות, מפני מה מביא זה ראיות חלושות, ולמה לא יביא ראיות אמיתיות כפי שמביאים בעניינים גשמיים כתרופות וכדומה, ולא תהא כוהנת כפונדקית.
עד שיעשה ניסוי מבוקר שכזה, נראה כי לא מצינו שבני מקומות שמרבים בסגולות לפרנסה, פרנסתם טובה יותר מאלו שמרחיקים מעשים אלו. גם לא מצינו שרופאים עוקבים בנתוני מטופליהם אחר השאלות מי מהם עשה איזו סגולה שתשפיע על בריאותו. ושמא אכן כדאי שיעשו זאת.
איסוף נתונים מדעיים רבים אף הועיל להפריך את האמונות בדבר בעלי חיים שונים ומשונים – בת־ים, אדם זאב, עוף החול, קנטאור [673] ועוד – שבימינו ניתן לומר עליהם "לא ראינו – היא כן ראיה [674]", אך בעבר נאספו עליהן עדויות שנשמעו אמינות, מחמת כוחות הדמיון [675] או חוסר הבנת המציאות [676].
ט. תפיסות יסוד שונות
[עריכה]בעבר היו יסודות שנבנו על תפיסות שונות, שהיום איננו רואים צורך לקבלן. כך בימינו אין לנו צורך לקבל את התפיסה הכללית שהעולם בנוי באופן אחדותי מסודר וסימטרי, תפיסה שממנה נולדו הסברות שכדור הארץ במרכז היקום, שהיבשה תופסת מאה ושמונים מעלות מכדור הארץ [677], שמספר הכוכבים זהה למספר המתכות [678], שבין אירופה לאסיה נמצא ים [679], שהירח הוא כדור מושלם [680], שיש שלושה כוכבים הקרובים מן השמש ושלושה הרחוקים ממנה [681], שישנו יחס שיוכל ליצור תיאום מוחלט בין שנות החמה לחודשי הלבנה.
וכך למשל הקושיה מדוע גזר הבורא שהנשמה הטהורה תרד אל הגוף החומרי הנתעב והנאלח הפונה תמיד אל הפשע [682] – כבר העירו שהיום אינה קשה [683].
גם הדעה שיש גן עדן תחתון וגיהנום של מטה כפשוטם ממש [684], לא מתקבלת בתקופתנו על כל הלבבות [685]. ובוודאי שהסברה שהנפש הושפעה מגשמיות הגוף בחייו ולכן מחוייב שתגיע למקום גשמי, הוא גם עדן התחתון [686] – לא נראית היום כסברה מוכרחת.
כמו כן הסברה של המצדדים בצמצום כפשוטו, שלולי הצמצום נפגם חלילה כבודו של הקב"ה אלו עצמותו נמצאת גם בגשמיים השפלים והנבזים ח"ו [687] – נראה שהיום לא מובן שום קושי או פגימה־בכבוד בתפיסה שהקב"ה נמצא גם בגשמיים ובנבזים וכו' [688].
גם הדעה שנאמרה בעבר, שיש גוף לקב"ה [689], אינה מתקבלת היום על הדעת, ולא רק מפאת האיסור שבה.
כך יש לעיין בכך שהדיונים הרחבים והעמוקים של חומר מול צורה, או הדיונים האם הנפש היא אחת ויש לה שלושה חלקים, או שהן שלוש נפשות נפרדות, יכולים בימינו להיחשב פחות שייכים.
אפשר שגם לגבי סברות בתחומים מוסריים מסוימים, תהיינה הנחות יסוד שונות בתקופות שונות. צא ולמד ממוסר האומות שהשתנה במהלך התקופות, ולא רק בשופטני וברשיעי עסקינן.
גם בסברות הלכתיות אנו מוצאים שינויים דומים: הסברות שמבוססות על התייחסות ל"בכח" – הואיל, ראוי, מתוך, וכן הדרך שבה חז"ל מכריעים בסוגיות מסוימות של ספיקות [690] ותערובות – לעיתים פחות מתיישבות על דעתנו. למותר לציין שאין בכך בשביל לפגום כי הוא זה במחויבותנו לדבריהם בהלכה.
י. גבולותיו של השכל האנושי
[עריכה]בדורות האחרונים הוכח שאמנם חוקי הטבע של האירועים הטבעיים המוכרים לאדם מחיי היום יום, הינם מתאימים להיגיון האנושי הטבעי, ואעפ"כ, בתחומי החלקיקים הקטנטנים, גרמי השמיים האדירים, או מהירויות עצומות – ישנם חוקי טבע שונים שנראים כסותרים מושכלות ראשונות [691].
לידיעה זו, שמערערת את בסיס ההיגיון המוכר לנו, יש השלכה עצומה על דפוסי החשיבה האנושיים. שכן בתופעות אלו יש ללמדנו שיסודות ההיגיון המוטבעים בנו מתאימים רק לעולם התופעות שחווה האדם במהלך אלפי שנות האנושות, בהן פגש בעצמים ומהירויות בשיעורים ידועים.
בהבנה זו יש כדי ללמדנו את הענווה הנצרכת לסברות אנושיות לגבי תחומים רוחניים, כגון מהות העולם הבא ועולם התחייה, הנפש, הנבואה וכד'.
כפי שכבר העירו רבים, וכבר עמדנו על כך לעיל [692].
- ^ אותיות דרבי עקיבא, ד"ה ד"א ב"י: "מכאן אתה למד שגדולה בינה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן התורה, שאפילו אדם קורא תורה נביאים וכתובים ושונה משנה ומדרשים הלכות ואגדות שמועות ותוספות מושבות ומעמדות והגדות וכל סדרי בראשית ואין בו בינה – אין תורתו שווה כלום, שנאמר ובינת נבוניו תסתתר"
- ^ ליקוטי חבר בן חיים (ר' חזקיה פייבל פּלוֹיְט) על הרמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"ב: "בכסף משנה (בסופו) דאין עניין סכל לעניין יראת שמיים. לא ידעתי מדוע החליט הרב כזה, הלא דברי רז"ל (שבת לא ע"ב) ע"פ (איוב כח) 'הן יראת ה' היא חכמה, בלשון יווני קורי לאחת הן', לומר חכמה ויראה אחת הן".
אמנם מפשט דברי הגמרא שם ("אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר...") משמע שהדרשה באה לומר שיראה היא הדבר היחידי, ולא שהיא זהה לחכמה - ^ שערי יושר שער ה פרק ב ד"ה ונלענ"ד: "ואף דבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה, איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות דבר בלי ציווי ואזהרת התורה [אלא רק ממקור שכלי], אבל כשנעמיק בעניין היטב יש להבין עניין זה, דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' ולמלאות רצונו ית', הוא גם כן עניין חיוב והכרח עפ"י משפט השכל וההכרה"
- ^ אכן יש מקומות שפירשו ש"מלאך" הוא השכל, כדלקמן פרק קטו
- ^ אבן עזרא בהקדמה לתורה: "שיקול הדעת הוא היסוד, כי לא ניתנה התורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלוקיו הוא שכלו".
וכן כתב החזון איש כלאיים סי' א ס"ק א, יורה דעה סי' קנ ס"ק ח, וקובץ איגרות חלק ג איגרת מח: "כפי שהורונו רבותינו אין לנו לעזוב את שימוש השכלי, ועלינו לייסד את משקל הגדול על היקש השכלי, שהוא המלאך בין היוצר והיצור" - ^ מורה נבוכים חלק ג תחילת פרק נב: "אין ישיבת האדם ותנועותיו ותשמישיו כשהוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ותשמישיו כשהוא לפני מלך גדול, ולא דבריו וחופשיותו כשהוא בין אנשי ביתו וקרוביו, כדבריו במושב המלך [את לשון זו העתיק הרמ"א בתחילת אורח חיים, והוסיף 'כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו'].
ולפיכך מי שהעדיף את השלמות האנושית ושיהיה איש האלוקים באמת, יתעורר וידע כי המלך הגדול האופף אותו והנצמד לו תמיד, גדול מכל אחד מבני אדם ואפילו היה זה דוד ושלמה, ואותו המלך הנצמד האופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא המגע בינינו ובינו יתעלה" - ^ מורה נבוכים ח"ג סוף פרק נא: "השכל הזה אשר שפע עלינו מאיתו יתעלה, הוא המגע אשר בינינו לבינו. הבחירה בידך: אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבותו – עשה, ואם תרצה להחלישו ולדקקו לאט לאט עד שתפסקהו – עשה. ואין המגע הזה מתחזק אלא בהפעלתו באהבתו וההליכה בכיוון זה כמו שביארנו, והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו"
- ^ ספר חובות הלבבות שער ג (שער עבודת האלוקים) פרק ט: "אמר השכל [לנפש]:... ואם תסכלי אופני השימוש בהם באחד מן הדברים, אשר חייבתיך בהם בעבודתי, מפני טרדתך בגופך ועסקיו, אשר ניסיתיך בהם, הנה ייחדתי לך יועץ חכם נאמן כשתשאלי עצתו, יורה אותך, ואם תתעלמי, יעירך, והוא השכל, התייעצי עמו בכל דברייך, כי הוא יצווך להשתמש בכל העומדים לפניך באופני עבודתי"
- ^ את חלקיה השונים של הנפש ביארנו לקמן פרק קיד בכותרת "חלקיה"
- ^ תורת המנחה (ר' יעקב סקילי, מתלמידי הרשב"א) פרשת ואתחנן, דרשה סז, עמוד 594: "וחכמי הטבע הביאו על זה מופת נחתך ואמרו כי הדבר שנבדל בו האדם משאר בעלי חיים הוא השכל והיא הנפש האלוקית, ונקראת כן מצד שהיא אצולה מרוח הקודש"
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם חגיגה פ"ב מ"א: "כל שלא חס על כבוד קונו – הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'"
- ^ נדרים מא ע"א: "אמר אביי, נקטינן: אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי: דדא ביה – כולא ביה, דלא דא ביה – מה ביה? דא קני – מה חסר? דא לא קני – מה קני?"
- ^ עקידת יצחק (רבי יצחק עראמה) שמות שער נו ד"ה האחד: "מי שהוא שלם־השכל הוא באמת מלאך בדמות אדם, כמו שנאמר (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו"
- ^ איגרת הרמב"ם לחכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, כי העיניים הם לפנים לא לאחור"
- ^ קובץ אגרות (חזון איש) חלק ב איגרת טו: "מטבע השכלים להוסיף מבועם, וחובתנו לשמש בשכלנו עד כמה שידינו מגעת ולבקש את היותר מוכרע לפי שיקול דעתנו, ואין אדם רשאי לומר קבלו דעתי, אבל אנו לעצמנו משועבדים לחלק הניתן לנו"
- ^ למשל, מי שמחליט "אינני מסתמך על שכלי כלל, אלא רק על רבותי או על פסוקים וכו'" – הרי עצם ביטחונו שהוא מבין את דבריהם ושהם מתייחסים גם למקרה המדובר, דורש הסתמכות על סברות שכליות
- ^ הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה של פרק חלק: "וממה שצריך שנזכור בכאן והוא הראוי מכל מקומות שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות...
היסוד הרביעי: הקַדמות. והוא שנאמין כי זה האחד האמור, הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי־קדמון בערכו אליו" - ^ רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ז: "חמישה הן הנקראים מינים:... וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל"
- ^ מורה נבוכים ח"ב פרק כה: "אם יאמין הקדמות על הדעת השני אשר ביארנוהו [לעיל ח"ב פרק יג ד"ה וההשקפה השנייה: "שיש שם חומר מסוים מצוי קדמון כקדמות הא־לוה, אינו נמצא בלעדיו, וגם הוא אינו נמצא בלעדיו"] והוא דעת אפלטון, והוא שהשמיים ג"כ הווים נפסדים, הדעת ההוא לא יסתור יסודי התורה ולא תימשך אחריו הכזבת האותות, אבל העברתם [אלא אפשרותם], ואפשר שיפורשו הכתובים עליו וימצאו לו דמיונות רבות בכתובי התורה וזולתם שאפשר להיתלות בהם וגם יהיו לראיה, אבל אין הכרח מביא אותנו לזה אלא אם התבאר הדעת ההוא במופת [הוכחה], אמנם כל עת שלא יתבאר במופת לא זה הדעת ניטה אליו"
- ^ רמב"ם הלכות תשובה פרק ח הלכות ב־ג: "העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת...
כל נפש האמורה בעניין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש, שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כוחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שביארנו עניינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה, היא הנקראת נפש בעניין זה, חיים אלו לפי שאין עמהם מוות שאין המוות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף נקראו צרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה והיא שהתאוו לה כל הנביאים".
רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"ח: "נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו הא־ל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו... ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר, אלא הדעה, שהיא צורת הנפש" - ^ רמב"ם הלכות תשובה פ"ח ה"ב: "זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן – כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן... ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה? שיודעים ומשיגין מאמיתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל"
- ^ ומשמע שמקבל את דבריה
- ^ מורה נבוכים ח"א פרק סח: "כבר ידעת פרסום האמרה הזו, אשר אמרוה הפילוסופים על ה' יתעלה, והוא אמרם שהוא הדעה והיודע והידוע [בתרגום אבן תיבון: 'שהוא השכל והמשכיל והמושכל']. ושלושת העניינים הללו בו יתעלה, והוא עניין אחד שאין בו ריבוי.
וכבר הזכרנו גם אנחנו את זה בחיבורנו הגדול, כי זה יסוד תורתנו כמו שביארנו שם, כלומר שהוא אחד בלבד...
ואין ספק שכל מי שלא עיין בספרים שנתחברו בעניין השכל, ולא השיג עצם השכל ולא ידע מהותו... תקשה עליו מאוד הבנת עניין זה.
ויהיה אמרנו שהוא הדעה והיודע והידוע... וכמה מן הסכלים ימהר לסתור דברינו במשל הזה וכיוצא בו... ועניין זה הוא עניין שהוכח ונתברר כפי מה שביארוהו הפילוסופים האלוקיים" - ^ גבורות ה' (המהר"ל מפראג), הקדמות הקדמה ב: "הנה קושיא זאת בנויה על דעת שאמרו כי אין הוא יתברך מקבל תוארים, והוא ושכלו דבר אחד ואם ישתנה דעתו ישתנה עצמותו ח"ו, כך הם אומרים.
ואנחנו תלמידי משה ע"ה אין אומרים כך, וח"ו לומר כך עליו, אבל הוא יתברך שקראו רז"ל בשם 'הקדוש ברוך הוא' ולא נקרא 'השכל ברוך הוא', כי אמיתת עצמו לא נודע רק שהוא נבדל מכל גשם וגוף ומכל הנמצאים, ועל זה נאמר קדוש ברוך הוא...
ואולי יאמרו אם אין עצמותו שכל, וגשם ח"ו לומר עליו אם כן מהו יתברך, נשיב להם וכי הנשמה שבגוף האדם יוכל לעמוד על אמיתתה כל שכן וכל שכן בורא הכל שאין לשאול עליו קושיא זאת, כי לא יראני אדם וחי" - ^ מורה נבוכים חלק א פתיחה ד"ה ואין: "ואין הכוונה במאמר זה להבין את כולם להמון, ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד מי שלא עיין אלא בידיעת התורה, כלומר: דיניה, כי מטרת כל המאמר הזה, וכל שהוא מסוגו, הוא ידיעת התורה באמת.
אלא מטרת המאמר הזה להעיר לאדם דתי, שכבר נקבע בליבו והושג בדעתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ומידותיו, ועיין במדעי הפילוסופים וידע ענייניהם, ומשכו השכל האנושי והדריכו להעמידו במעונו, ועמדו בפניו פשטי התורה, ומה שלא הצליח להבינו, או שהבין אותו מענייני השמות המשותפים או המושאלים או המסופקים, ויישאר במבוכה והיסוס, או שיימשך אחר שכלו ויעזוב מה שידע מאותם השמות, ויחשוב שעזב יסודות התורה, או שיעמוד כפי מה שהבין מהם ולא ימשך אחר שכלו, ונמצא שפנה אחור משכלו ופירש ממנו, ויחשוב עם זאת שהוא הביא על עצמו נזק והפסד בדתו, ויישאר עם אותם הדעות הדמיוניות תוך הרגשת צער ומועקה, ולא חדל להיות בכאב לב ומבוכה גדולה" - ^ סוף ההקדמה למורה נבוכים ("בשם ה' א־ל עולם"): "ועוררני העדרך לחיבור מאמר זה אשר חיברתיו לך ולדומיך – ומעטים הם"
- ^ לגבי הקשר בין השכל לבין הקב"ה עצמו, עיין לעיל פרק כז בכותרת "קישור בין השכל לקב"ה"
- ^ מעשה ניסים (ר' ניסים ממרסיי) פרק יג עמוד 185: "ואחר שנתן לאדם הרצון הנפשיי והבחירה השכלית והכח הנבואי והרעיון והמשער המופלג, שהוא כדמות נבואה, איך יאמר אומר שאישי מין האדם נעזבו עזיבה גמורה? הלא השכינה תמיד על ראשם, ומלאך האלוקים הולך לפניהם ולאחריהם, רצוני 'לפניהם' – להקדים הידיעה לפני הדברים וקודם שיתחדשו, וגם 'לאחריהם' – להכיר בכל דבר שנתהווה, ונמצא מה יחויב שתהיה אחריתו, או מה אפשר שתהיה אחריתו, אם על הרוב ואם על המיעוט ואם על השווי. ואמנם שאר אישי בעלי חיים שאין להם בחירה שכלית ואין צריך לומר שאין להם שפע אלוקי – הם משולחים ונעזבים אל המקרים והמכשולות".
שם עמוד 192: "שההשגחה היא בדרך הקדמת הידיעה, אם בהיקש שכלי ובסברא עיונית, אם בשפע אלוקי נבואי או דומה לו, על הדרך שנאמר (קהלת ז ח) 'טוב אחרית דבר מראשיתו', ר"ל: טוב האחרית לכל מה שיזדמן, כאשר יודע מראשיתו, כי רחוק הוא שלא ימצא לו עצה או כופר ומגן. ועל זה נאמר (שם ב יד) 'החכם עיניו בראשו', ותמצא התרגום על זה הפסוק: חכימא מסתכל מה דעתיד למיהוי בסופא ומצלי ומבטל גזרתא בישא מן עלמא, דאי לא מצלי כד ייתי פורענותא בעלמא אף בעוון חד יאורעיה ית כלהון. ואינו מחוייב שעל כל פנים יוקח עצה וימצא דרך ההצלה, אך זה נמצא ברוב...".
שם פרק ט עמודים 114-115: "והנה העירו לזה ז"ל באומרם 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב', אמר רבי יוחנן: מיום שברא הקב"ה 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, לא יצאה רעה וטובה מפי הקב"ה, אלא שהן באות מאליהן על ידי עושיהן".
חשוב להדגיש שהוא מסכים לכך שהקב"ה יודע כל המעשים ולא נעלם ממנו דבר - מעשה ניסים פרק יא עמוד 150: "כי השם יודע כל המעשים – היות זה מחויב ושכלי, כי גם קצת הפילוסופים שקודם אריסטו יאמינו בזה, ר"ל שלא יעלם ממנו יתברך דבר".
ועיין בשיטתו של המעשה ניסים לגבי תפילה, שהביא לה הסברים טבעיים, לקמן פרק מה - ^ מלחמות השם (לרלב"ג) מאמר ד פרק ה: "שכבר התבאר בחיפוש שהשכל הפועל ישגיח בהנמצאות [בבעלי החיים], אם בשישים להם כלים גופיים להם כחות נפשיים, ישמרו בהם מציאותם האישים בעלי הכלים ההם, וירחיקו מהם המזיק, או יתרחק ממנו, כאילו תאמר שהוא שם הקרניים והפרסות העגולות והמלתעות בקצת בעלי חיים לשמרם ממי שיבא להזיק להם, ולהשגת הטרף בטורפים...
והנה זה האופן מההשגחה הוא באדם בצד יותר שלם מאד, שכבר הוכן לו שכל מעשיי יסודרו ממנו מלאכות רבות מועילות לו בשמירתו, והוכן לו השכל אשר יסודרו ממנו התשוקות לברוח מדברים רבים מזיקים ולכווין אל דברים רבים מועילים. ובקצת האנשים תהיה ההשגחה הזאת באופן יותר שלם, ר"ל שהוא יודיע להם בנבואה הדברים הרעים והטובים הנכונים לבא עליהם כדי שישמרו מהרעות ויכוונו אל הטובות, כמו שהתבאר במאמר השני מזה הספר" - ^ גן השכלים (רבינו נתנאל בירב פיומי, מתקופת הראשונים), הקדמה, עמוד ב: "ראשית כל מה שהמציא הבורא יתברך ויתעלה הוא השכל הכללי, שהוא מקור החיים, ומבוע הטוב, וסוד האושר, ומקור היצירה והגלגלים והיסודות, והנפשות הנכבדות, והגופים המורכבים, והצורות השונות אשר בארץ ובשמיים.
המציאם הבורא ה' ישתבח במאמרו ורצונו, לא משום דבר ולא בשום דבר ולא לשום דבר ולא עם שום דבר, ולא ע"י שום דבר, אלא רצה יתעלה שיהיה והיה שכל מושלם ולעצמיותו משכיל...".
שם תחילת פרק ו: "דע שכבר דיברנו בתחילת הספר בעניין הטוב והאושר שהשפיע ה' ישתבח על השכל הראשון בעשותו אותו שלם ומושלם בתכלית השלמות והשגת התכליתיות, ונעשה עיקר העיקרים ויסוד היסודות, והוא שכל ומשכיל ומושכל..."
[יש לשים לב לדמיון בין לשונו "שכל ומשכיל ומושכל" ללשונו של המורה נבוכים דלעיל "שהוא השכל והמשכיל והמושכל"] - ^ לשם שבו ואחלמה (רבי שלמה אלישיב, מגדולי המקובלים), ספר הדע"ה, חלק שני, דרוש ד, ענף יט, סימן ו ד"ה וכן (דף פא ע"א): "וכן כל דבריהם ז"ל אשר בגזירות ותקנות, אינם ע"פ שכל אנושי כלל, אלא כולם הם ברוח ה' אשר דיבר בם, מקול ה' בכח גדול ולא יסף דמתן תורה, והקול הזה היה ממשמש והולך בכך מייסדי התורה שבע"פ"
- ^ שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק ט סימן שי ד"ה ובאמת: "ובאמת נראה דזה יסוד של כל התורה להגביל את שכל כל אדם לבל להרוס לעלות אל ה' יותר מכפי הראוי לו עפ"י התורה והמצווה, וזה נכלל במשמעות דנעשה ונשמע, דנשמע הוא לשון הבנה שקיבלו על עצמם ישראל במתן תורה שלא ירצו להבין יותר רק מה שישפיע להם ע"י המצוות והתוה"ק"
- ^ ספר חובות הלבבות שער ג (שער עבודת האלוקים) פרק ח: "ומהם מי שראה להאמין בשתי הדעות: ההכרח והצדק [ידיעת ה' ובחירת האדם]... כי מן האמת והנכונה, שנודה בסכלות בדבר הזה מחכמת הבורא יתברך, מפני חלישות דעתנו וממעוט הכרתנו. ובסכלותנו בו פנים מאופני הטובה, ולזה נעלם ממנו, ואלו היתה לנו בעמדנו על הסוד הזה תקנה, היה הבורא מגלה אותה לנו".
רמב"ם הל' עבודה זרה פ"ב ה"ג: "מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו".
ספר העיקרים מאמר א פרק ח: "שאי אפשר לשום מסדר נימוס אנושי שלא יטה בטבעו לצד איזה פחיתות, וישפוט על הנאה שהוא מגונה ועל המגונה שהוא נאה. ולזה לא יהיה עדותו על הנאה והמגונה אמת... שאין שכל שום אדם מספיק להפריד הנאה באמיתות מן המגונה... וכל שכן בדעות, שאי אפשר להיות עדותו בדרושים העמוקים – כמו אם העולם מחודש או קדמון – נאמנה, כי אין השכל האנושי מספיק לדעת זה באמיתות".
פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, פנקס ה, אות ז: "האמונה השלימה, המאירה את כל חשכת היקום, איננה יראה כלל מהיקישי השכל האנושי. היא יודעת, שהשכל הוא הקניין היותר מוגבל של המין האנושי. הוא נועד רק להיות משתמשים בו באותו התפקיד שהוא ראוי לו, אבל אין לו כל זכות להאפיל על מאורים אחרים שהם חוץ ממנו, כמו הרגש והאמונה בכלל" - ^ מורה נבוכים ח"א פרק לא: "דע, כי לשכל האנושי מושגים אשר בכוחו וטבעו להשיגן, ויש במציאות נמצאים ודברים אשר אין בטבעו להשיגן כלל, ולא בסיבה, אלא שערי השגתן נעולים בפניו. ויש במציאות דברים שהם נישגים באופן מסוים וייעלמו יתר מצביהם...
יש לשכל האנושי גבול בלי ספק, שאצלו הוא נעצר...
והוא דבר נכון, לא יסתפק בו אלא מי שסכל במה שכבר הוכח מן העניינים" - ^ ארי נוהם (ר' יהודה אריה די מודינא) פרק כו: "החוקרים ודורשים בשבע נפות בתורה ובחכמות, ועוף יעופף שכלם, ואין כל אחד כיונתן בן עוזיאל שכל עוף הפורח עליו מייד נשרף. ויגיעה רבה תצטרך להם, להסיר העולה על רוחם ממה שאינו בדרך יושר, הגם כי סוף סוף יגרשוהו בידיעתם, ויעמדו על הצדק ביסוד מוסד, כמו שהיא האמונה הנשארה אחר החקירה"
- ^ ספר החינוך סוף מצווה שפז: "אי אפשר לו [לאדם] שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע"
- ^ קובץ אגרות (חזון איש) חלק ב איגרת טו: "מטבע השכלים להוסיף מבועם, וחובתנו לשמש בשכלנו עד כמה שידינו מגעת ולבקש את היותר מוכרע לפי שיקול דעתנו, ואין אדם רשאי לומר קבלו דעתי, אבל אנו לעצמנו משועבדים לחלק הניתן לנו"
- ^ מורה נבוכים חלק א פרק לא: "ובאותם הדברים מתרבות ההשקפות ותארע המחלוקת בין החוקרים, וימצאו השיבושים, מחמת שאיפת השכל להשיג אותם הדברים, כלומר: התשוקה אליהן, והיות כל אחד חושב שהוא כבר מצא דרך לדעת בו אמיתת הדברים. ואין בכוח השכל האנושי להביא על כך הוכחה...
ודברים אלה, אשר אירעה בהם מבוכה זו, רבים מאוד בעניינים האלוקיים" - ^ מורה נבוכים ח"א פרק לא: "וכך הוא הדין עצמו בהשגות השכליות האנושיות: יתרונות בני המין האנושי בהם זה על זה בהבדלים עצומים, וגם זה פשוט וברור מאוד לאנשי החכמה, עד שיש עניין מסוים שמחדש האדם מעיונו הוא, ואדם אחר לא יוכל להבין אותו העניין כלל, ואפילו תסביר לו בכל אופני הסבר ובכל משל ובמשך זמן רב – לא יכנס בדעתו כלל, אלא ירחק שכלו מלהבינו"
- ^ גמרא סוטה כב ע"א
- ^ קונטרס תורת החסידות (לריי"צ) אות יט ד"ה וגם (עמודים 17–18): "וגם אלה שהם בעלי שכל ומדע, עוסקים בחכמה השנייה, שהיא חכמת החקירה, הנה על הרוב הם גסי הרוח וחכמים בעיני עצמם, ובעלי מידות לא טובות, וכל אשר יוסיף להשכיל ולהמציא דבר שכלי הנה תתגדל ותתרחב ישותם וגסות רוחם"
- ^ מאירי ברכות ו ע"ב: "לעולם לא יקל אדם ביראת שמים מצד חוכמתו, אלא כל שהוא מוסיף בחכמה יהא מוסיף ביראה. שכל חכם שהוא מקיל ביראה נוח לו שלא נברא ולא התחכם"
- ^ ירושלמי שבת פ"א ה"ג: "מה שעשת חכמה עטרה לראשה, עשת ענווה עקב לסולייסה"
- ^ אורים ותומים תקפו כהן סי' עז ד"ה ומה (לגבי מי שבדורות האחרונים רוצה לפשוט ספיקות שבש"ס)
- ^ רמב"ם הל' עבודה זרה פ"ב ה"ג: "כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.
כיצד? פעמים יתור אחר עבודת כוכבים, ופעמים יחשוב בייחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המידות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות.
ועל עניין זה הזהירה תורה ונאמר בה 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים', כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים, 'אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות'.
ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא אין בו מלקות" - ^ ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה מז: "והמצווה המ"ז היא שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה, אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו, והוא מצוות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו יתעלה (פ' ציצית) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ולשון ספרי ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות..."
- ^ חינוך שפז: "שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים...
עניין לאו זה שנמנענו שלא נייחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים" - ^ מלחמות השם (לרלב"ג) מאמר א פרק יד: "אנחנו לא נטינו לזה הדעת שנטה אליו העיון, אם לא מפני ראותינו שהוא מסכים לדעת תורתנו. כי לא יותר ההמשך לעיון שיימצא חולק על האמונה, אבל כשיהיה זה, ראוי שייחס העדר ההסכמה לקיצורנו...
ומה שאמרנו מזה בזה המקום, ראוי שיובן ממנו שכם יהיה מאמרינו בזאר מה שיתבאר בדרושי זה הספר, ר"ל שאם היה נראה לאחד מאנשי האמונה שיש בהם מה שיחויב שיאמן חילופו מצד האמונה, הנה ראוי שיעזב העיון ויימשך לאמונה, וייחס החילוף הנופל בה לקיצורנו" - ^ אגרת תימן (הרמב"ם): "ודע כי כמו שינצל הסומא בהישענו על הפיקח בלכתו אחריו, לפי שהוא יודע בעצמו שאין לו עיניים שיורהו הדרך הישר, וכמו כן שינצל החולה שאינו יודע מחכמות הרפואות בשמעו עצת הרופא שינהיגהו וידריכהו, לפי שאינו יודע הדברים הממיתים ולא המחלימים המצילים, וישמע לעצתו כל מה שיאמר לו, כמו כן ראוי להמון למסור משענתם על הנביאים בעלי העיניים האמיתיים. ודי להם במה שילמדו להם שהסברה הפלונית אמת והסברה הפלונית אינה אמת. ואחרי הנביאים החכמים החוקרים והרודפים יומם ולילות הסברות והדעות כדי שידעו איזה מהם אמת ואיזה מהם שווא"
- ^ אמנם הוא לא כתב זאת בלשון הדרכה, אלא כעובדה
- ^ לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק כט ד"ה אחרי: "מציאות הכפירה, שהיא כל כך מנוולת עד שכל חכמי לב המיושבים בדעתם מכירים בהכרה שכלית את פחזותה, וכמה טובים וגדולים מחכמי עולם מפורסמים במחקר ברוח־חופש מאוד, מצאו לנכון להילחם נגד מחלת הכפירה. כי למי שהוא גדול בדעת באמת, דווקא בחקרו בדרישה חופשית בלא שום דבר המעיק על שכלו, רק אז יכיר את עוצם קדושת האמונה ואמיתתה"
- ^ פרק לו
- ^ פרק לז
- ^ פרק לח
- ^ פרק מד בכותרת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"
- ^ פרק מח בכותרת "הידיעה והבחירה"
- ^ פרק נ
- ^ פרק עט בכותרת "מעשים הסותרים את השכל"
- ^ רבינו יונה משלי א ח: "ויזהר שלא יתעסק בחוכמות החיצוניות הריקות והרעות, ולא יתחבר אל השוגים בם פן יכשילוהו ויינטו רגליו"
- ^ ליקוטי מוהר"ן לה סעיף א: "צריך כל אחד לשמור את שכלו משכליות חיצוניות, המכונה בשם בת פרעה. כי עיקר החוכמה לקנות שלמות, אינם רק חוכמות אלוקות, ושאר החוכמות הם רק חוכמות בטלות, ואינם חוכמות כלל"
- ^ ליקוטי עצות, תפילה, סעיף יא: "מאוד מאוד צריכין ליזהר לפנות את המוח מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות, מחמץ, שלא יחמיץ את חוכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות, כי הם מטמטמין ומטמאין מוחו, ואי אפשר לו לכוון בתפילתו, ואי אפשר לו לשמוח"
- ^ ליקוטי מוהר"ן ה סעיף ד: "כשתשמור את חוכמתך שלא ייכנס בו חוכמות חיצוניות..."
- ^ מורה נבוכים ח"ג פרק נא: "ודע בני, שכל זמן שאתה מתעסק במדעים ההכשרתיים [בתרגום אבן תיבון: "בחוכמות הלימודיות"] ובמלאכת ההיגיון [לוגיקה], הרי אתה מכלל המקיפים סביב החצר ומחפשים את פתחה, כמו שאמרו ז"ל על דרך המשל עדין בן זומא מבחוץ, וכאשר הבנת את הדברים הטבעיים כבר נכנסת אל החצר ואתה מהלך בפרוזדוריה. וכאשר תשלים את הטבעיות ותבין את האלוקיות כבר נכנסת אל המלך אל החצר הפנימית ונמצאת עימו בחצר אחד, וזו היא דרגת החכמים, והם שונים בשלמות".
מאירי מסכת אבות פרק ג משנה יח: "ואמר שאחר שישלים עצמו בחוכמת התלמוד יתחיל בחכמות האחרות. ואמר שהמבוא להם הם הלימודיות, והם תקופות ומזלות וגימטריאות, ורמז אל חכמת התכונה [אסטרונומיה] והמספר [חשבון] והתשבורת [הנדסה] והשיעור, ומהן יבוא לטבעיות ולאלוקיות כמו שנודע למבינים" - ^ רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"י: "כל הדברים האלו שדיברנו בעניין זה, כמר מדלי הם ודברים עמוקים הם, אבל אינם כעניין עומק פרק ראשון ושני, וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית".
הבאנו את החולקים עליו לקמן בתחילת פרק קז - ^ יסודי התורה פרקים ג ד.
למשל, שם פ"ג ה"א: "הגלגלים הם הנקראים שמים ורקיע וזבול וערבות, והם תשעה גלגלים...".
שם פ"ד ה"א: "ארבעה גופים הללו, שהם אש ורוח ומים וארץ, הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע..." - ^ בבא בתרא עה ע"א: "ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר: וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה, מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו".
מעשה ניסים (ר' ניסים ממרסיי) פרק י עמוד 139: "ו'שבע חופות' – אפשר רמזו לשבע חוכמות" - ^ שמונה קבצים (הראי"ה קוק), קובץ ג, אות שסב: "לפעמים יש שהאדם שונא חכמות חיצוניות, ושנאתו באה מפני שנאת התורה והחכמה בכלל, אלא שהוא מוכרח לבלום את שנאתו אל התורה מפני יראת העונש, שהרי שמע וקיבל כי גדולה היא מצוות תלמוד תורה, ושופך את חמתו ושנאתו על כל מה שהוא דבר חול לפי דעתו"
- ^ רלב"ג איוב יד כב: "האם אתם מתווכחים בעבור הא־ל וטוענים טענות כוזבות למען יצדק? הטוב כי יחקור השם ית' אתכם אם אתם מהתלים בו כהתל באנוש, ר"ל שבאדם היה אפשר שיכסה פשע אוהבו בדברי שקר לכסות קלונו, ואולם בשם ית' אינו ראוי, אבל [אלא] הוא עוון חזק"
- ^ מורה נבוכים ח"ב סי' מז: "אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא".
מעשה ניסים (לרבי ניסים ממרסיי) סוף פרק יד: "כי הוא א־ל אמת, ולא יאהב כי אם האמת והצד, ולא ישנא כי אם הכזב והשקר" - ^ אמונות ודעות (לרס"ג) הקדמה ד"ה ואסמיך: "ראיה חלושה [שאינה נכונה], שמע אותה מאחד מן המייחדים, והוא חושב כי הכל הוא כן ויהיו משחקים עליהם ומלעיבים בם".
מורה נבוכים חלק ב תחילת פרק טז: "ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא החלישה וגורם להכחישה, כי כאשר יתברר בטול אותן הראיות, תחלש הנפש מלאמת אותו הדבר שהובאו עליו הראיות" - ^ מפתח רעיון (רבי אברהם אבולעפיה, מראשוני המקובלים), מהדורת תשס"ב, עמוד כד: "ואין זה אצלי חכמה לטעון טענות נבוכות כדי להעלות דבר מהדברים, כי בהימצא שקרות בטענות ההן יפחת הדבר מאוד מהלבבות תחת היותו מתעלה, ותתהפך הכוונה בו"
- ^ איגרת המוסר לרמב"ם: "אהבו את האמת והצדק... כי דומים הם לבניין שנבנה על יסוד אבני צור. ואילו הנדבק בשקר ובעוול דומה בבניינו לבניין בנוי על חול, וזאת למרות נעימותם הרגעית הנראית לעין"
- ^ יומא סט ע"ב: "דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר הא־ל הגדול הגיבור והנורא. אתא ירמיה ואמר: נוכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נוכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גיבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן, היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו"
- ^ מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרק ד עמודים 70-73: "וכבר קרא אבונצר [אבו נצר אל־פאראבי, פילוסוף מוסלמי מהמאות ה־9 וה־10 שהרמב"ם שיבחו מאוד] זאת החכמה 'חכמת הדברים'. וביאר שנחלקו המדברים בה לחמישה פנים:...
והפנים החמישה: יראו שיקיימו הדת לזולתם וייפוה ויסירו הרחקתה וידחו המחלוקת ממנה באי זה דבר שיזדמן. ולא יקפידו להשתמש בכזב ובהטעאה ועזות וניצוח וגאווה. והיא, שהם יראו שמי שבא לחלוק או הוא אויב או אוהב. ואם אויב – מותר להשתמש בכזב ובהטעאה לדחותו מעליו ולנצחו, כמו שיהיה זה בעורכי המלחמה. ואם הוא אוהב, אזל שיסכל חלקי הדת לחולשת שכלו ובחינתו – גם בזה מותר לאדם להשיא עצמו לכזב והטעאה, כמו שיעשה זה עם הנשים והנערים...
ואם לא נוכל להם [לדרכים האחרות] לפי שאינם תחת יד רשותנו, או המתנגד הבא לחלוק מכת הפתאים, דבריו בתום, דרך נשים והנערים לו – ניקח לנו הפנים החמישה, כמו שכתוב 'ענה כסיל כאיוולתו'..." - ^ שבת נה ע"א, יומא סט ע"ב, סנהדרין סד ע"א: "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת"
- ^ מורה נבוכים ח"ב מז: "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא"
- ^ איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים ד"ה דעו: "דעו רבותי שאין ראוי לו לאדם להאמין אלא באחד משלושה דברים:
הראשון – דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כגון חכמת החשבון וגימטריאות ותקופות.
והשני – דבר שישיגנו האדם באחד מהחמש הרגשות [חושים], כגון שידע ויראה שזה שחור וזה אדום וכיוצא בזה בראיית עינו, או שיטעום שזה מר וזה מתוק, או שימשש שזה חם וזה קר, או שישמע שזה קול צלול וזה קול הברה, או שיריח שזה ריח באוש וזה ריח ערב, וכיוצא באלו.
והשלישי – דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים עליהם השלום ומן הצדיקים" - ^ מילות ההיגיון תחילת שער ח: "המשפטים אשר ייוודעו ולא נצטרך אל ראיה על אמיתותם ארבעה מינים:
המוחשים – כידיעתנו שזה שחור וזה לבן, זה מתוק וזה מר.
והמושכלות הראשונות – כידיעתנו שהכל יותר גדול מן החלק, ושהשנים מספר הזוג, ושהדברים השווים בעצמם בעינם לדבר אחר כולם שווים.
המפורסמות – כידיעתנו שגילוי הערווה מגונה, וכי חסד המטיב ביותר נכבד נאה ומקובל.
והמקובלות – והוא כל מה שיקבל מאחד נבחר או מרבים נבחרים, כי אנחנו נבקש ראיה על היות האיש אשר יקבל ממנו אמיתי בכלל ולא תבוקש ראיה על כל מאמר ומאמר, אבל ייסמך בקבלה לא זולתה, כי כבר התבארה אמתותו בכלל מה שסופר ממנו".
איגרת ר' זרחיה הלוי הספרדי (מתקופת הראשונים) שנדפסה באוצר נחמד חלק ב עמוד 122: "שבעלי ההיגיון אמרו שכל הדברים צריכים למופת ולראייה חוץ מאלו הארבעה שאין צריכין למופת, והם מושכלים ראשונים וקבלות ומפורסמים ומורגשים" - ^ אמונות ודעות לרס"ג הקדמה אות ה: "ראוי שנזכיר המובילים אל האמת והמביאים אל הנכון, אשר הם מקור לכל מדע, ומבוע לכל ידיעה, ונדבר בהם במידה המתאימה להיאמר במבוא ספר זה. ונאמר, שהם שלושה מובילים: האחד ידיעת הנראה, והשני ידיעת השכל, והשלישי ידיעת דבר שההכרח מחייב אותו. ונסמיך לזה פירוש אחד אחד מן היסודות הללו. ונאמר, כי ידיעת הנראה הוא מה שהשיג האדם באחד מחמשת החושים, או בראות או בשמע או בריח או בטעם או במישוש. אבל ידיעת השכל הוא מה שמתחייב בשכל האדם בלבד, כגון חשיבות האמת וגנות הכזב. אבל ידיעת ההכרח הוא דבר אשר אם לא יאמת אותו האדם יתחייב לבטל מושכל או מוחש, וכיוון שאין דרך לביטולו הרי מחייבו הדבר לאמת אותו העניין...
אבל אנחנו קהל המייחדים אנו מאמתים שלושת המובילים הללו אשר למדע, ומוסיפים עליהם עוד מוביל רביעי, והוא אשר למדנוהו באותן השלושה ונעשה לנו יסוד, והוא נכונות המסורת האמיתית" - ^ באיגרתו אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים
- ^ וכדרכם של חז"ל לשאול על כל דבר שאין ברור מקורו – "מנלן", "מנא הני מילי"
- ^ איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "וצריך האדם שהוא בעל דעה לחלק בדעתו גם במחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם ויאמר: שזה האמנתי בו מפני הקבלה, וזה האמנתי בו מפני ההרגשה, וזה האמנתי בו מפני הדעה"
- ^ חשוב אפוא לשים לב שלא זו בלבד שהרמב"ם לא האמין במה שסותר את השכל, אלא שאף לא האמין במה שאינו מוכח ע"י השכל
- ^ איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "אבל מי שיאמין בדבר אחד שאינו משלושת המינים האלה, עליו נאמר פתי יאמין לכל דבר"
- ^ אפילו כאשר בפועל התורה היא שגרמה לעורר בו אותן מחשבות, אלא ששורשם בדעותיו ותכונותיו. כדלקמן
- ^ עין איה (הראי"ה קוק) ברכות פרק ט אות ע (נה ע"ב): "והוא דפתר ליה מעין חלמיה... וכן הוא בדרכה של תורה, שאמנם ענייני התורה יוכלו לעורר רעיונות רבים בנפש לפי מצב הנפש, אבל אינה נקראת בשם תורה והרחבת ידיעתה כי אם אותם העניינים שיש להם יחש ישר אל התורה מצד כוחה של תורה וכללותה, והמרחיק ללכת להרחיב דברים רק ע"פ חזון רוחו, מפני שלפי תכונותיו ודיעותיו גרמו אותם העניינים התוריים להוליד בליבו אותם המחשבות הוא קרוב להיות מגלה פנים בתורה שלא כהלכה"
- ^ איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים ד"ה וכן: "וכן צריכים אתם לידע, שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים, וכמה אנשים גדולים בשנים – לא בחכמה – איבדו כל ימיהם בלמידת אותם ספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו החכמות ההן.
שהדבר שטועים בו רוב העולם, או הכל, מלבד אנשים יחידים, השרידים אשר ה' קורא, הוא דבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה: שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים, יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת. וכל שכן אם יהיו הספרים קדמונים.
ואם התעסקו אנשים רבים באותם ספרים, ונשאו ונתנו בהם, מייד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה. ויאמר בליבו: וכי לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים?" - ^ עכ"פ מאז המאה ה־17, עם אמרתו של דקארט (פילוסוף צרפתי) "אני חושב, משמע אני קיים", דהיינו: הדבר היחיד שלא ניתן להטיל בו ספק הוא עצם החשיבה
- ^ הן מפאת טעויות בשיקול הדעת והן מפאת כוחות הדמיון
- ^ תשבי ערך ודאי: "כמו שאמר החכם: אין ודאי שאין בו ספק הנראה ספק שאין בו ודאי כמו המוות"
- ^ וכן לגבי כללי המוסריות
- ^ קידושין פ ע"א
- ^ ובכגון זה הקשו המפרשים "מי גילה לו רז זה"
- ^ וכפי שבענייני מוסר יש שנקטו לשון גוזמא להדגשת עניינים שונים.
דוגמא לדבר מדרשת מהר"ח מוולוז'ין (סליחות תקע"ב) "על כן יש לכל אדם לחפש בדרכיו ולחקור במעשיו אולי הוא מאותן שאין להם חלק לעוה"ב ח"ו, כי אף העוסקים בתורה תמיד אולי עברו עליהם כמה שעות ביום שהיו [ובגרסה אחרת: אולי היה שעה אחת אשר היו] יכולים לעסוק בתורה ולא עסקו, והוא ח"ו בכלל דבר ה' בזה".
אמנם פשוט וברור שמי שעוסק בתורה תמיד ועברו עליו כמה שעות ביום שלא עסק בתורה, לא נכלל באלו שאין להם חלק לעולם הבא. וכן העיר על דבריו בספר תיקון חצות (ר' יהושע צבי מיכל שפירא, חלק ב, מאמר ב, פרק ב, סימן ז, אות ד): "מה שכתב מהר"ח ז"ל הנ"ל... מכל מקום מה שכתב דאין לו חלק לעולם הבא, הוא רק באופנים שכתב הרמב"ם ז"ל. ולמה נקט בדרשות מהר"ח ז"ל הנ"ל 'כל אדם וכו' כנ"ל" - ^ חשוב להיות מודעים לכך שבמיוחד בענייני אמונה יש שהתירו לעצמם לשנות מהאמת, וכך כתב אחד מרבני דורנו שעוסק רבות בהפצת ענייני אמונה: "ברור כשמש שיש מקרים בהם מותר ומצווה לשקר.... עם כל זאת שיקול הדעת לשקר כדי להחזיר בתשובה או למנוע התנבלות (התפקרות) צריך להישקל לפי גנותו של השקר, לפי התועלת הטקטית וההפסד האסטרטגי".
ואפשר שהסתמכו על אחד מהצדדים שנכתב בשם הגר"ח קנייבסקי בספר שמחת מרדכי (ר' מרדכי הגר) עמוד רב (שו"ת עם מרן הגרח"ק שליט"א): "שאלה. האם מותר לשקר לצורך להחזיר בתשובה? תשובה: אולי".
ידיעה זו יכולה ליישב תמיהות רבות שיש על דברי חלק מהמחזירים בתשובה (כפי שהבאנו במאמר "הידיעות המדעיות של חז"ל – תוקפן ומקורן" נספח י), ובוודאי שעליה להישקל כאשר אדם רוצה להסתמך על מה ששמע מהם.
חשוב להביא בעניין זה את דברי הרלב"ג איוב יד כב: "האם אתם מתווכחים בעבור הא־ל וטוענים טענות כוזבות למען יצדק? הטוב כי יחקור השם ית' אתכם אם אתם מהתלים בו כהתל באנוש, ר"ל שבאדם היה אפשר שיכסה פשע אוהבו בדברי שקר לכסות קלונו, ואולם בשם ית' אינו ראוי, אבל [אלא] הוא עוון חזק" - ^ בין השאר יש לעיין במעשים קדומים לכאורה, שנתפרסמו למפרע רק בדורות האחרונים. ביניהם מקומות מסוימים שהאחרונים נתקשו בדברי אחד הראשונים, ולכן גזרו אומר שתלמידיו שלחו יד בפירושו והוסיפו מדעתם דברים אשר לא כן, או שכופרים רשעים זייפו זאת בתוך ספרו כדי להטעות את העולם
- ^ כדלקמן בפרק עט
- ^ דוגמה בולטת לכך מדברי כמה ראשונים (וכן עד ימינו) בסוגיית מולד הלבנה הממוצע, שהאריכו בכך שלא היתה אפשרות טבעית לחז"ל להגיע לערך זה. הם סברו כך רק משום שלא הגיע אליהם ספר אלמגסט של תלמי, שבו ערך זה מפורש בספר רביעי פרק 2, כולל הדרך כיצד לחשב את המולד הממוצע באופן טבעי. לחלקם ספר זה אכן הגיע, אך בגרסה מוטעית, שגרמה להם להסיק שחז"ל דייקו יותר מהערך שהיה ידוע ליוונים.
הארכתי בכך בקונטרס "האם כללי הלוח ניתנו מסיני וכיצד טעות בסיפרה אחת שינתה תפיסה שלימה" - ^ ויש שסברו שאסור להם ללמוד את חלק מהמקורות הנצרכים כדי להכריע בסוגיא שעוסקים בה (בקובץ אור תורה מונסי ניו יורק טבת תשנ"ז (גיליון ו) דן באריכות לגבי השאלה האם לסמוך על דברי חכמי המדע כאשר הם סותרים את דברי חז"ל, ושם עמוד קמח למעלה כתב הרב מנשה קליין "שגם אסור לקרות בחיבוריהם, והקורא בהם הרי בכלל הקורא בספרי החיצונים שאין להם חלק לעוה"ב", ואם כן קשה כיצד יוכל בכלל לדון ולהבין את ראיותיהם)
- ^ למשל, נביא לקמן את סוגיית הגלגול, ונזכיר שהיו שזכרו פרטים מגלגולים קודמים שלהם. אלא שיש לדון, מה ישיבו על עדויות אלה בעלי הדעה המתנגדת לגלגול
- ^ חגיגה יד ע"א, סנהדרין לח ע"ב, סז ע"ב: "אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות"
- ^ רבי זכריה בן ברכאל, ראש ישיבת גאון יעקב בבגדד
- ^ תשובת הרמב"ם אל תלמידו יוסף אבן עקנין (איגרת הפולמוס): "אמנם זה מר זכריה הוא איש גדול מאוד הרבה בעיניו וכבר למד מעצמו וטרח באותו המשא והמתן [התלמוד] והפירוש, ויחשוב שהוא יחיד בדורו שהגיע אל התכלית, וכבוד הבן יודע כי חי השם יתברך שגדולי חכמי ישראל אצלי במקום שאכיר ערך מעלתם מדבריהם ומחיבוריהם, וכבר אמרו 'דבר קטן – הוויות דאביי ורבא', ואם הוא זה אצלי דבר קטן, כיצד אשמח ואשים לב לאיש עני מסכן, שאין עני אלא מדעת, ובאמת הוא סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו אצלי, אבל ה"ה עמו כפי סכלותו"
- ^ רבי שמואל בן עלי גאון, ראש ישיבת גאון יעקב בבגדד, ראש הגולה, אב בית דין
- ^ תשובת הרמב"ם אל תלמידו יוסף אבן עקנין (איגרת הפולמוס): "ואמנם מעניין המאמר, תמהתי מן הבן כיצד שלחו אלי שניקח ממנו ראיה על מיעוט הבנתו וחכמתו. מה אתה סבור שאחשוב לו או לגדול ממנו שהוא משיג דבר ומשיג תכליתו? אלא שהוא כמו זולתו מהביל כמו שמהביל כל דרשן, והשם יתברך יודע. כבר תמהתי כיצד רצה לומר אותם השגעונות ואותם הבלבולים מצורף אל זה שהם דברי צחוק והיתול, אבל נתביישתי מזה הטעם שהיה מספיק לו לזכור עניינים וראיות בעניין מאה ברכות, ובברכת מי שראה קברי ישראל היה יותר טוב לו ממה שידבר בעניין הנפש ועיון הפילוסופים וראיותיהם וסברתם אבל יהיה בשווה עם מי שהוא גדול ממנו אצל עצמו ואם אין לו מעלה על דרך האמת שיהביל יותר מאלו ההבלים. ואין ספק כי היא העתיק בלבולי זולתו"
- ^ מאמר תחיית המתים (הרמב"ם): "שכבר פגשנו אדם שהיה נחשב שהיה מחכמי ישראל, וחי השם יודע היה דרך משא ומתן במלחמתה של תורה לפי מחשבתו מנעוריו, והוא היה מסופק אם השם גשם, בעל עין יד ורגל בני מעיים, כמו שבא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות, פסקו לגמרי שהוא גוף...
וכאשר ידעתי באלו האובדים לגמרי שהם מוקצים, וחושבים שהם חכמי ישראל, והם הם הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מהבהמה. וכבר נתמלא מוחם משיגעונות הנשים הזקנות, ודמיונם הנפסדות כעיוורים וכנשים" - ^ מאמר תחיית המתים (בהמשך דבריו שם): "ראינו שצריך לנו לבאר בחיבורינו התלמודיים עיקרים תוריים על צד הסיפור, לא על צד הביא ראיה. כי הבאת הראיה על השורשים ההם צריך למהירות בחכמות רבות, לא ידעו התלמודיים דבר מהם, כמו שבארנו במורה הנבוכים"
- ^ כדברי הרמב"ם בספרו מילות ההיגיון שער ח: "ואולם המפורסמות – הנה יש בהן חילוף ויתרון. כי יש משפטים התפרסמו אצל אומה אחת ולא התפרסמו אצל אומה אחרת, וכל מה שיהיה העניין מפורסם אצל אומות רבות, תהיה האמתות בו יותר חזקה"
- ^ מתוך איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים, שם
- ^ מתוך איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים, שם
- ^ אם הבנים שמחה (הרב ישכר שלמה טייכטל, רב, אב"ד, ראש ישיבה, מחבר שו"ת משנה שכיר), מהדורת תשמ"ג עמוד כא: "ואין אני מבטל דעתי דעת תורה משום גדול או רבי בזמנינו, רק אם יתווכח עימי בדרך משא ומתן של תורה בראיות מדברי חז"ל – אז אודה על דבריו אם יצדקו, אבל לא בסברות כרסיות לחוד"
- ^ שו"ת לב אברהם (רבי אברהם ויינפלד) חלק א סי' קכט: "אדר תשי"ז... ביקשה המערכת שהרבים יחוו נא את דעתם, דעת תורה, אודות המאורעות בשנים האחרונות בארץ ישראל...
אמנם, יש אשר ההשגחה העליונה מעמידה אותנו לפני מציאות כזו אשר קשה לדון עלי׳ לפי ההלכה הברורה בלבד, כי אין למצוא לה מקורות ושרשים נאמנים מדברי חז״ל וראשונים, כי עיקר ההלכה באה להורות האסור והמותר, החיוב והפטור וכדומה, אבל לפתרון דברים אלה לא תמיד נמצא בירור נכון מיסודי ההלכה, ורק נביא אמת יכול לומר בוודאות מה טיבה של מציאות זו ומה יהא בסופה, וממילא מוכרחים גם החכמים יודעי דת ודין תורתנו הקדושה לקיים מאמר חז״ל במסכת ד״א זוטא פ״ג ומובא בברכות ד׳, למוד לשונך לומר איני יודע...
ותכלית הידיעה בזה, שנדע שאין אנו יודעים. וכל האומר 'יודע אני', אינו אלא טועה" - ^ שהרי פשיטא שיש יתרון לסברה על גורל
- ^ נפש הרב (ספר מאת הרב צבי שכטר על הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק) עמוד קלה: "המגן אברהם (בסוף סי' קל"ב) הביא כללי הקדימות לעניין אמירת קדיש (במקומות שנהגו שרק אחד אומר קדיש). ופעם אירע שהיו שני חיובים (לעניין אמירת קדיש) בבית הכנסת, והיו מחולקים למי זכות הקדימה, וכשנכנס הגאון בעל השאגת אריה שאלוהו להכריע בדבר, וענה הגאון שיש להטיל גורל ולקבוע, ושאלוהו הבעלי בתים (שהיו קצת תלמידי חכמים) והלא בלבוש ובמגן אברהם יש בזה כמה כללים ופרטים, ומאי טעמא אמר הרב להפיל גורל. וענה להם הגאון: 'וכי היאך ידעו הם – הלבוש והמגן אברהם – להכריע בדבר שכזה, הלא גם אנחנו נכריע כמו שהכריעו הם'. ורבינו [הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק] היה רגיל לומד סיפור זה מפעם לפעם, וכוונתו בזה היתה לומר שלפעמים יש מקרים שאין ההלכה קובעת שום הכרעה בנידון"
- ^ ואפשר שיחלקו על השגה מסוימת האם היא דמיון או מוחש
- ^ ישנו קושי להגדירם, ואף אפשר שבמקורות שונים היתה כוונה שונה למושג זה
- ^ הגבול בין הדמיון לרגש אינו מוחלט
- ^ צדקת הצדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין) אות רה ד"ה ושמעתי וד"ה וכן איתא: "שהדמיונות הם מצירים להתפשטות של ים החכמה האמיתית בלב כי הם שני הפכים ממש...
ובסתימות החכמה הוא התגברות הדמיון כנזכר לעיל דהם שני הפכים" - ^ פרק כז
- ^ פרק כט
- ^ איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "אבל מי שיאמין בבר אחד שאינו משלושת המינים האלה, עליו נאמר פתי יאמין לכל דבר"
- ^ אמונות ודעות לרס"ג הקדמה אות ה: "ונאמר בידיעת החוש – שכל מה שהושג בחושינו הברור באמצעות הקשר אשר בינינו לבינו, צריך שנדע שהוא כפי האמת כמו שהשגנוהו, ואין בכך ספק אחרי שנשכיל להבדיל את הדמיונות... אבל המושכלות – הרי כל מה שיצטייר בשכלנו הבריא מכל ליקיון היא ידיעה אמיתית שאין בה ספק, אחרי שנדע כיצד לעיין, ואחרי שנשלים את העיון ונישמר מן הדמיונות והחלומות"
- ^ עקידת יצחק (רבי יצחק עראמה, מסוף תקופת הראשונים) תחילת פרשת ויצא, ד"ה כמו: "שחוייב אל הכח המדמה להכזיב הרבה מדמיונותיו מפני מופתי השכל וגזרותיו"
- ^ דרך אמונה (רבי אברהם ביבאגו, בדור שלפני גירוש ספרד) מאמר ב שער ב (מהדורת קושטא רפ"ב דף לח ע"ב טור שמאלי): "הדמיון רובו כוזב והאמת בא בו על המעט, וכן השכל רובו אמת והשקר בא בו בפלא בפירוד והרכבה"
- ^ אברבנאל בראשית ג כב: "שאחרי שישוב הדמיון האנושי מאחרי השכל, יישאר יותר גרוע מהכוחות הדמיוניים שבשאר בעלי חיים, שהם לא יעשו עוולה, כי לא יבקשו רק ההכרחי, ואין כן דמיון האדם בהתרחקו מהשכלי, כי הוא ארור ומקולל בשקריו וכזביו"
- ^ יפה תואר בראשית פרשה כ סימן יא: "ששיבושי ההשגה הגדולים הם מהדמיון המעורב בחומר. אמנם השכל לא יטעה אלא על המעט, וזה להתאחזו בחומר קצת"
- ^ למותר לציין שלעיתים טעויותיו של השכל עצומות. וכן כתב בשו"ת בית יצחק, הוספות מחתן המחבר (סוף חלק חושן משפט) דרוש לשבת שובה: "ואם כי השכל כתב על חותמו אמת. ויתפאר בנפשו כי לא יטה ממנו כחוט השערה, רבו האנשים ההולכים אחריו אשר יתעו מדרכו, ובעוד ידרשו אחריו נפלו ברשת השקר והכזב וילכו תועים בדרכי החיים ועינינו הרואות חכמים וחוקרים הנשבעים לדגל השכל ומקשיבים לקולו אשר כרוב דרישתם אחרי האמת נתעו בשווא, ובעוד יעסקו בפלאי התבל ובמשטרי הבריאה לדעת החוקים והמשפטים אשר חקק הבורא והיוצר לכל צבאותי', ישכחו את אדון העולמים אשר באמרי פיו נעשה הכל ויטעו בדבר הנוסד במשכלות הראשונות, כי מעצמו לא יֵעשה שום דבר ולכל נעשה יש עושה"
- ^ מלבי"ם משלי ל כו: "למען נלמד מהם לבנות בית הנפש במצודות סלעים שהוא השכל וכוחותיה, לא על כח הדמיון שאין בו ממש והוא מלא איוולת וספיקות"
- ^ תחילת איגרת המוסר (רבי ישראל סלנטר): "האדם חופשי בדמיונו ואסור במושכלו, דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו... אוי לדמיון, אויב הרע הלזה! מידינו הוא, בכוחנו להרחיקו, בתיתנו אוזן קשבת אל השכל, להשכיל על דבר אמת..."
- ^ רש"ר הירש ויקרא י ט: "כי לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח – הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. אין סמלי המקדש פונים אל הדמיון, אלא אל השכל הצלול והבהיר. כי רק השכל המשיג בבהירות, והמסיק מסקנות נכונות, והמכניס כל פרט למסגרת הכלל המתאים לו – רק הוא העשוי להדריך את צעדינו להגשים במעשינו את מצוות ה'.
בני אהרן מתו, מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות לבם. ומכאן הלקח לכל כהני העתיד ולכל מורי ההוראה בישראל: יראו עצמם רק כמשרתי המקדש וכמלמדי תורה ומקיימיה. אל ילמדו את מה שליבם אומר להם, אלא יורו את משפטי ה' ותורתו. יהיו שליחים ומדריכים לקיום מצוות – ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה" - ^ צדקת הצדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין) אות רד ד"ה וכעניין: "ומה שאצל אחד הוא מחשבת דברי תורה הוא אצל אחר מחשבת הדמיונות, כי הוא מעמיק יותר בדברי תורה להגיע אל האמת הברור הניכר לעין שהוא כן, שזה נקרא אמת שהוא מבורר בהתגלות ליבו ועיני שכלו, ומה שאינו כן נקרא דמיון כנודע בזוהר (ח"ב ר"פ ב) על וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב י"א) דדמיון הוא אספקלריא דלא נהרא הנקרא אמונה ומידת לילה"
- ^ אמונה וביטחון (לחזון איש) פרק א אות ח: "עניין הדמיון הוא כח נאצל מן השכל, והוא שטחי בלתי עיוני, וטבעו לשכנע את האדם ולאסור את לבו שלא יחשוב נגד דמיונו, ולעומת זה השכל הוא תמיד איש ריבו של הדמיון, והאדם מכיר בשכלו כי הדמיון לאו בר סמכא הוא, אבל לעתים ינצח הדמיון בהיותו תוקף על האדם ביותר"
- ^ אמונה וביטחון תחילת פרק ה: "הדמיון כופף ראשו בפני העושר, ולעתים בפני העשיר, נכנע לפני הכח, ולעיתים לפני בעל הכח, נכנע לפני היופי, לפני הנוי, לפני היכלי שן, לפני ארמוני מלכים, לפני מעשים כבירים, לפני המצאות הרשות, כורת ברית עם העין, הולך שלובי זרוע עם ההווה.
והשכל איש ריבו אוהב את הבחינה השכלית, מחבב את המאזנים, חומד את משפטי החשבון, חושק את חוקי המחקר" - ^ אמונה ובטחון בהמשך דבריו שם, פרק ה תחילת אות ב: הדמיון התעניין רציני באזנים קשובות, לשני המתווכחים האלה [הדורות הראשונים מול הדורות האחרונים], וכדרכו להשיב משפט על אתר, הוא כותב וחותם פסק דינו. לכו נא דודות הקדמונים למנוחתכם אתם וצרור חכמתכם, כבר אנחנו חיים בדור חכם חרשים, צעיר מחוכם.
ואמנם השכל כונן למשפט כסאו, מיסב ומעיין, ובהגיון עמוק הוא קובע כי יתרון החכמה הוא בלימודיות, ואין לכל צד לשמש ברב השימושיות ולתת אותן בכף המאזנים, כי חמדת החכמה היא הערמה הערומה, אבל מה שבני אדם משמשים בה בשכלול גשמיהם תחת השמש, לא תוסיף כבוד ודוממות לנפש החכמה דרת שחקים..." - ^ פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות – שמונה פרקים (הקדמת הרמב"ם למסכת אבות) פרק א ד"ה והחלק המדמה: "והחלק המדמה – הוא הכח אשר יזכור רישומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם עם קצתם, ויפריד קצתם מקצתם.
ולפיכך ירכיב זה הכח מן הדברים אשר השיגם – דברים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באוויר, ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ, וחיה בעלת אלף עיניים, על דרך משל, והרבה מאלו הנמנעות, ירכיבם הכח המדמה וימציאם בדמיון.
וכאן טעו 'המדברים' [כת של פילוסופים מוסלמים] הטעות המגונה הגדולה, אשר בנו עליה פינת הטעייתם בחלוקת המחוייב והאפשר והנמנע. שהם חשבו, או הביאו בני אדם לחשוב, כי כל מדומה – אפשר, ולא ידעו שזה הכח [המדמה] ירכיב דברים שמציאותם נמנעת, כמו שזכרנו" - ^ דרך אמונה (רבי אברהם ביבאגו, בדור שלפני גירוש ספרד) מאמר ב שער ב (מהדורת קושטא רפ"ב דף לט ע"א טור שמאלי): "אלו השדים כוחות דמיוניות המשודדים המהות האנושי ומזיקים אליו"
- ^ פרדס רימונים (לרבי שם טוב אבן שפרוט, מאחרוני הראשונים) חגיגה טז ע"א (לט ע"א): "דע שמלאכי השרת באו כולם לכוחות השכליות והם הנאצל והנקנה, כי הם מלאכי השם באמת משרתיו עושי רצונו. ולכוחות הדמיון בשדים, כי הם משדדי הדעת והתבונה ברוב"
- ^ דרשות הר"ן דרוש י ד"ה וכבר (וכן הביאו תולדות יעקב יוסף פרשת אמור ד"ה כי כתבתי): "התינוק מעת לידתו מושל דמיונו בחושיו, ואין השכל מנהיג אותם עד שיעמוד על דעתו, ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל (אבות דרבי נתן פט"ז ה"ב) י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר הטוב שנאמר (בראשית ד ז) לפתח חטאת רובץ".
דרך אמונה (רבי אברהם ביבאגו, בדור שלפני גירוש ספרד) מאמר ב שער ב (מהדורת קושטא רפ"ב דף לח ע"ב טור שמאלי): "והדמיון, אשר רובו כוזב – יצר הרע. ולזה אמר שיצר הטוב מתחיל באדם מבן שלוש עשרה שנה, כי אז יתחיל להימשך אל זה השכל... שטן – הדמיון, אשר הוא שוטנו מדרך האמת" - ^ מפתח רעיון (רבי אברהם אבולעפיה, מראשוני המקובלים), מהדורת תשס"ב, עמודים כג־כד: "כשמועת היות רב אחד גדול בעל שמות משביע את השד בשם ולוקחו בתוך הבירה הריקה ומשביעו לעשות רצונו ואחר כך שולחו לדרכו, כי כל אלה הדברים והדומים להם הם טובים מאוד לאמרם לפני עמי הארץ ולפני הנשים הזקנות ולפני הנערים בעלי הדמיון החזק אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כדי להפחידם מחמת חכמת הרבנים, ולדמות שאחר שהרב הגדול פלוני אלמוני יכול לשלוט על השד שהוא פורח באוויר ויודע העתידות, כל שכן שישלוט בבני אדם כולם. וזה טוב מאוד מצד אחד ואע"פ שהוא דמיון שקרי... ואין זה אצלי חכמה לטעון טענות נבוכות כדי להעלות דבר מהדברים, כי בהימצא שקרות בטענות ההן יפחת הדבר מאוד מהלבבות תחת היותו מתעלה, ותתהפך הכוונה בו"
- ^ שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש, רב באלג'יר, דיין במרוקו, רבה של חיפה) אורח חיים ב סימן שפא אות ה: "המנהג לאחיזת מלח בשעת ברכת העומר, בספר בית הבחירה על ענייני פסח דף צ"א ע"ב כתב שיש בזה סגולה לשמור מעין הרע יעו"ש. ואין זה אלא סגולות של בעלי דמיון"
- ^ שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש, רב באלג'יר, דיין במרוקו, רבה של חיפה) אורח חיים א סימן סז ד"ה תשובה: "ובזמן הזה תמה ונשלמה חכמת הקבלה מערי המערב, ותחתיה עמדה קבלה חדשה אצל בעלי הדמיון, מלאה על כל גדותיה, רק חילופי אותיות וגימטריאות, וסודות מעולפים בדברי הבאי אשר בדו מליבם ריקי המוח..."
- ^ אילימה רבתי (לרמ"ק) מעיין א תמר א פרק ה: "ודע והשכל, כי מה שיעלה בדמיון לא יקרא פשוט [מופשט] מהגוף [מדבר מוחשי], מפני שהדמיון לא ידמה אלא גוף. אמנם מה שיעלה בשכל הוא הפשוט... אמנם השכל הוא הכלי החשוב אשר באדם שישכיל הדברים הפשוטים מפני שהם שכל, והיינו מה שהשכל ישכיל כל דרוש מהפירושים, הנה הדרוש ההוא אינו גשם... ולא תשתבש מהדמיון, שמעולם לא ידומה לך אלא דמיוניים גשמיים"
- ^ אורות הקודש (הראי"ה קוק) ח"א שער שני (היגיון הקודש) סוף אות נ: "הדמיון העליון שהוא יקר מכל שכל והיגיון".
שם אות נא: "השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו העשיר והקדוש".
שם אות נב: "יש בדמיון מעלות כאלה שאין בשכל".
שם אות נז: "בעלי ההשגה הגדולים, כח המדמה שלהם הוא גדול ונשגב מאוד... בגילויים כאלה שאין שום שכל הגיוני יכול להגיע אליהם" - ^ עין איה (הראי"ה קוק) ברכות פרק שלישי אות לה: "כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירוויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאוד... ואף אם לפעמים אפשר לבוא מזה איזה שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר 'באהבתה תשגה תמיד', והוא עצמו שלימות מופלא"
- ^ על כל פנים בענייני קדושה
- ^ אורות האמונה (הראי"ה קוק) עמוד 137: "גדולי העולם, יכול שכלם המעשי להיות מרומם ומפותח מאוד, ועם זה יהיו שגיבי אמונה וגדולי דעה רוחנית, בעלי דמיון כבירים ומוארים ומרגישי אצילות עליונה, בשכל מבורר וצלול. אבל הבינונים, אי אפשר שיחול עליהם זוהר אור האמונה בעליוניות טהרתו, כי־אם כשיפלו מרוממות המעלה המביאה אל הפיתוח של השכל המעשי, ומקוצר רוח ועבודה קשה לא ימצא בהם כשרון בהיר לשכליות מעשית, ואז יוכל רוחם להיות משוטט במרומים של האצילות וזוהר השכל הרוחני, הדורש את אלוקים בצפונות קודש"
- ^ שם אות נט: "יש דמיון שמלביש את השכל, ונותן לו ברק והידור נוצץ, וכל מה שהוא לנאותו אינו חוצץ, אבל המותר מזה כבר יוצא מסדר הקדושה, כיוון שאין אור השכל שורה בו כלל... הדמיון שיסודו בקדושה, השקפת עולם שלו הוא קודש ותורה שלמה, חותם השכל הטהור יהיה תמיד טבוע עליו".
שם אות סב: "ישנה צורה מיוחדת שהדמיון מתלבש בה כשהשכל פועל עליו. ואותה הצורה היא קדושה, מבסמת את העולם, ומטהרת את האדם מכל טומאותיו. וכל זמן שהצורה הזאת מתטשטשת, והדמיון מצטייר על פי חוק שלו בעצמו בלא השפעת השכל עליו, אז הוא המקור היותר נרפש לכל תקלה ולכל חטא ועוון בחיי היחיד וחיי הציבור" - ^ שם אות ס: "גם כשאין השכל מסכים עם הציורים של הדמיון, מכל מקום הם עומדים בערכם בפני עצמם, כי הדמיון בעצמו הוא עולם מלא. רק תוספת ברכה שלו הוא שיתאחד עם השכל, ויחד מתאחדים שניהם במקורם העליון, שהוא נעלה מן השכל ומן הדמיון במידה אחת"
- ^ פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, תקופת בויסק, פנקס ג – פנקס יד, אות לה: "גם הדברים היותר רעים יש בהם תועלת כללית, מוסרית או חומרית, והכל בכלל תיקונו של עולם הוא... הכוחות הדמיוניים שהם בכלל עניין היצה"ר, צריכים הם ודאי לעולם".
פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, תקופת יפו, פנקס ד – פנקס יג, אות כג: "ואין רשע נמשך לרע כי אם ע"י המשכו אחרי דמיון יצרו הרע ע"י הכוחות הדמיוניים" - ^ עין איה (הראי"ה קוק) ברכות פרק שלישי אות לה: "כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירוויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאוד... ואף אם לפעמים אפשר לבוא מזה איזה שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר 'באהבתה תשגה תמיד', והוא עצמו שלימות מופלא"
- ^ עין איה (הראי"ה קוק) שבת פרק שישי אות יב: "דברי אלוקים חיים המוסיפים עוז וגבורה, מתהפכים בידי בעלי הדמיון הכוזב לדברים נפסדים, מזיקים ומפחידים פחד רעה"
- ^ ואף מצינו שאפשר שהאדם יכיר שזו נבואת שקר, אלא שלא רצה בכך, כפי שכתב הראי"ה קוק (שמונה קבצים קובץ ד אות יז): "ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול ד' קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר ד'"
- ^ חוברת "הדרך", "והיא דרשת פרידה של כ"ק הגה"צ המפורסם מוהר"ר מרדכי רוקח שליט"א [אחיו של רבי אהרן רוקח, האדמו"ר מבעלז]... בהוצאת חברת תפארת בחורים, כ"ג שבט תש"ד, בודאפסט" (הנוסח הנ"ל מתוך שער החוברת): "שמעתי דבבת רבים אשר פחדו פחד, חיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה קשה להם פרידתנו, אבל ביותר דואגים על העתיד, באמרם שאולי ח"ו איזו סכנה מרחפת על מדינה זו, ואחי הצדיק הדור שליט"א רואה את הנולד הולך הלוך ונסוע לא"י כי שם ציווה ה' את הברכה ונתתי שלום בארץ, והוא הולך למקום שלווה ומנוחה, ואותנו ח"ו עזב לאנחה. מה יהיה באחריתנו, מי יגן עלינו, מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדינו ומי ישתדל בעבורינו? [עדות על שאלות אלה מוזכרת גם בספר אם הבנים שמחה, בודפסט תש"ג עמוד שי"ב: "מרחפת עלינו אימה ופחד... שומעין מההמון שמרננים ואומרים: 'הרבי'ס בורחין, ומה יהיה עמנו?'"]
ע"כ מוטל עלי החוב להודיע לכם, ידידים יקרים חכמי אונגארן, את קושט דבר אמת, כי מי שהוא קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול מרבן שמו שליט"א, יודע בוודאי שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר, כאילו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לאה"ק המקודשת בעשר קדושות. ויודע אני שזה זמן כביר הוא משתוקק מאוד לא"י, וכל אדיר חפצו ונפשו הטהורה שוקקה לעלות לעיר ה', שמה לעורר רחמים ורצון על הכלל כולו, שלא יוסיף לדאבה עוד, ויהיה המחנה הנשאר לפלטה. ויקיים במהרה 'כל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק'.
וזה נרמז בפסוק: 'וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד', פירש"י: 'ויהי לכל אחיו לישראל למס עובד לפסוק להם הוראות של תורה', והיא פלא, מה רצה לפרש בזה? אמנם נראה הכוונה: 'וירא מנוחה', שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה, 'כי טוב', שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחב"י בני מדינה זו".
המילים "שהצדיק רואה... בני מדינה זו" נשמטו במהדורות חדשות - ^ אוצר המכתבים (הרב יוסף משאש, רב באלג'יר, דיין במרוקו, רבה של חיפה) חלק א הקדמת המחבר ד"ה ואמנם: "ואמנם בליבי היה הדבר יוקד כאש ותמיד הייתי חושב, מה זה עשה אלוקים לנו? במקום לחסל את הגלות, אנחנו עושים לה כוונים להמשיכה ולקיימה? עד אשר לפעמים היה דמיוני מטעני לראות מי שהוא מדבר אלי עם מראות וחזיונות, ואז הייתי נסוג אחור, ומתגבר על רגשותי הדמיוניות למחותם מזכרוני, כי יראתי פן אכנס חס וחלילה לשער השיגעון ויוציאו עלי שם רע שאני הוזה. ונשאר הדבר כך, עד שנת התרפ"ד באדר, שנקראתי לשרת בקדש רב יחידי בעיר תלמסאן ואגפיה, עשרות כפרים באלג'יריין, שאז עול הצבור והיחיד ימים ולילות עקר ממני הדבר הטוב הזה"
- ^ רש"ר הירש בראשית מג ל: "עבודת ה' איננה באה לעורר רגשות חשוכים. המקדש היהודי פונה לראשונה אל השכל: ל'התפלל' פירושו לתקן את שיפוטו ולהבהיר לעצמו את כל קשריו וחובותיו. רגשות – זולים הם מאוד. מאן דהוא 'בכה לפני ה' בכוונה', הוא קם, ואינו טוב במאומה ממה שהיה תחילה! לכך יצפה הכומר... האליליות פועלת על הרגש וכובלת על ידו את השכל. אולם הרגש הוא מנגנון של שעון בלא מחוגה, 'מטוטלת' שאינה יודעת מאין ולאן, ואפשר לנצל אותה לכל".
רש"ר הירש ויקרא א ה: "היהדות איננה מכירה את האושר הבא מתוך ערפול רגשות. אין היא מכניעה את השכל לדמדומי הרגש, כאילו זאת היא עיצומה של הדת. כי היהדות איננה פונה אל הרגש כדי להשפיע באמצעותו על השכל, אלא היא פונה אל הרוח ואל ההכרה השכלית כדי לזכך את הנפש על ידי מחשבה צלולה" - ^ שיעורי דעת (הרב יוסף ליב בלוך) חלק ד (חכמה ומוסר) שיעור טו ד"ה מכל: "אי אפשר להחליט על טובו ויופיו של רגש ומה גם להתנהג לפיהו בחיים המעשיים, טרם שקל אותו האדם במאזני השכל. ועוד לא די לו בזה, אלא גם על שכלו ובקרתו לא יסמוך, אלא עליו להעמיק ולעיין בדברי הראשונים, להתבונן בדרך חיי גדולים, להבחין כוון מעשיהם ולהשכיל לדעת איך ולפי אי־אלה תנאים החליטו קדושי עליון להתנהג למעשה, עפ"י אותה המידה ואותו הרגש"
- ^ שם משמואל פרשת ויגש שנה תרעז: "ונראה להוסיף ולומר דצדיקים ששורשם בבתי גואי הם בבחינת מוח ושכל, ושבבתי בראי הם בבחינת לב. והיינו כי ידוע שהמוח קר והלב חם, ע"כ הם שבבחינת לב הם מתלהבים ורשפיהם רשפי אש ע"כ נראה מהם תנועות והתפעלות ורגש הנפש, אבל אותם שבבחינת מוח ושכל הם במתינות וישוב הדעת ביותר, ואף שהלב מתרגש ומתפעל המוח והשכל גובר על הלב ומשים מעצור לרוח הרגש החיצוני אלא כמ"ש (תהלים פ"א) אענך בסתר רעם, היינו שהרעם הוא בסתר ואינו ניכר בחיצוניות האיברים:
והנה אף שלהצדיקים מבחינת בתי גואי מעלה יתירה על הצדיקים שהם מבחינת בתי בראי, שהם מעולם ההסתר והנעלם, והמתינות וישוב הדעת ביותר, יש באינך צדיקים שהם מבחינת בתי בראי נמי מעלה בעניין הגבהת העולמות..." - ^ פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, פנקס ה, אות ז: "האמונה השלימה, המאירה את כל חשכת היקום, איננה יראה כלל מהיקישי השכל האנושי. היא יודעת, שהשכל הוא הקניין היותר מוגבל של המין האנושי. הוא נועד רק להיות משתמשים בו באותו התפקיד שהוא ראוי לו, אבל אין לו כל זכות להאפיל על מאורים אחרים שהם חוץ ממנו, כמו הרגש והאמונה בכלל"
- ^ אורות הקודש, חלק א, אות עד (עמוד רמט): "אי אפשר לאדם לחיות לא בשכל לבדו, ולא ברגש לבדו, תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת [יחדיו]"
- ^ אורות הקודש, חלק א, אות עט (עמוד רנג): "קטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש. השכל, המאור הגדול, והרגש, הקטן, שניהם עומדים במשקל אחד, אבל שונים הם דרכיהם, ולפעמים רבות מאוד הסתירות שביניהם. אם ערכם היה מכל צד שקול, היתה הסתירה בחיים הרוחניים, וממילא גם הגשמיים, גדולה. אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.
הרגש קובל, אפשר לשכל להרחיב את עצמו עד כדי קבלת כל ההפכים. מה שאין כן ברגש. עצה אחת יש על זה. לכי ומעטי את עצמך. הוי ראש לשועלים. בחיי המעשה. החברה. והנימוס, מלכי בכיפה, אבל למעלה במקום העיונים העליונים, שם המאור הגדול מושל.
אבל הקובלנא גדולה היא מאוד, יש באמת מהלכים לרגש בעליונים ועליוני עליונים, גם בעמקי השכל עצמו וטוהר משפטיו. הכח השכלי שברגש נמצא הוא בעושר ההתפרטות, מיעט את הלבנה לפיכך הרבה את צבאותיה. אבל בכל זאת לקוי הוא העולם מפני ירידתו של הרגש ממרומי שמיו. השכל ושרשו העליון מתעכב גם כן ממהלכו, ונעכר מזכותו, על ידי הנמכתו של הרגש והגבלתו, ואי התחברותו התדירית באור השכל" - ^ מורה נבוכים ח"א פרק סא: "אל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות. כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשומעם, כל שכן לסבור אותם".
מורה נבוכים ח"א פרק סב: "וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקר ולדבר, שמצרפים איזה אותות שרצו, ואומרים: זה שם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר, והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת. כללו של דבר: פתי יאמין לכל דבר".
פירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה פ"ד מ"ז: "שהכזב הראשון הוא גזירת הכוכבים, אשר מוכח במופת בחכמה הטבעית ביטול הקדמותיה הראשונות... אחר כך הורכב כזב שני על זה הכזב הראשון, והן הטליסמאות [מיני קמיעות], ואמרו שאם יהיה כוכב פלוני שמזלו טוב במקום פלוני המתאים לו, תיעשה צורה בתואר כך והיא תביא תועלת כך..." - ^ מורה נבוכים חלק ג פרק לז: "ואותם הפעולות שעושים המכשפים, אין ההיגיון מחייבם, ולא יאמין השכל שהם גורמים מאומה כלל"
- ^ כשיטתו לעיל בעניין היחס לכוחות הדמיון בכלל
- ^ פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, פנקס ב, אות ה: "מה היא הזיה ומה היא אמונה ראויה – אין למהר לקבע מסמרות. אמנם היסוד הכללי הוא רק שמי שמטביע בעצמו לתרץ את פליאותיו הפנימיות בהשקפתו על המציאות הכל ע"פ סיבות שאינן מבוררות לו, הוא קרוב להזיה, אבל מי שמחפש סיבות נכונות, אם יאמין ג"כ שישנם דברים רבים שהם למעלה משער פליאותיו – איננו בעל הזיה. ולהיפך, מי שמתאמץ לגזור על ביטול כל מה שלא תשקיפהו השערתו, הוא הוזה גמור. ע"כ החושב שיש מציאות למזיקים, לסגולות, לחשים, קמיעות, גלגולים, רוחות וכיו"ב איננו בעל הזיה כלל. למופת הם אנשי השם שהחזיקו באלה האמונות, והיו אנשים שלמים בדעת ובכישרון ישובו של עולם, כהיש"ר מקאנדיאה והר"מ בן ישראל ז"ל. אבל מי שמתרץ לעצמו כל חזיונותיו הטבעיים ע"פ דרכים שאינו תופסם ואינו יודע להם הדרגה, זהו בעל הזיה גמור"
- ^ אגרות הראי"ה חלק א' אגרת קעח ד"ה בספירה: "המיסטיקה בכללה, ולכל הערך הכללי של החכמות הנסתרות, באדם בכלל ובישראל בפרט, שרק נשמות קטנות יכולות לזקוף חזיונות־עולם הללו, שספחו אבירי דעה וגבורה רוחנית בכוחם, על החשבון של הדמיון הכזבני, שההשכלה המודרנית היא פודה ממנו את מחזיקיה. אבל האמת היא, שהעולם הנסתר, בחומר וברוח, עשיר הוא באין ערוך יותר ויותר מהעולם הגלוי עם כל הופעותיו...
אבל אם הדברים [מעולם הנסתר] באים לשדרה שפלה, שהגאווה הטפשנית מצויה בה, והרשעות והשפלות, שהבערות מחוללתן, לא יחסרו לה, אז עלולים אוצרות כאלה להתהפך לרועץ, לטוות קורים שחורים במעמקי הנשמה, אשר יוכלו להיות למקור משחת של השקפות־עולם הפוכות ומדולדלות, שבכוחן להרעיל נשמות רבות ולחלחל את ארסן גם בירושה של דורות, עד אשר תקום נטייה של חיים ריאליים, שאינה חפצה בשם נסתר, ובמטאטא השמד תטאטא את הקורים הללו. ובראותה שהגדילה את האורה, תדמה כי רמה ידה וכי אין חביון ואין סתר במלא ההויה. אבל מייד תרגיש את חולשתה. אחרי אשר תרגיש רק מעט, כי אותה המלאכה של פינוי הקורים כמעט צלחה בידה, תמצא את עצמה עלובה עם כל אוצרה הרוחני הגלוי. שלא יוכל למלא את נפשה, ואז תרגיש את הטוב הגנוז באוצר הסתר, כשהוא אך ינתן לה באופנים הגונים, בשיעורים מתאימים, באופי נערך ובתכסיס מלא של דעה שלמה ומוסר מעשי בריא וחוסן" - ^ נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק יח ד"ה ועתה: "ועתה אם הניסיון יורה שבאיזה מעשה ומילין מועטים בקלות יוכלו הרשעים לאסור חתנין בלי פגיעת גשם בגשם, למה נרחיק ממנו כל מה שלא יגזרהו העיון השכלי?"
- ^ נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק יב ד"ה אכן: "הנך רואה איך חלק [הרמב"ם] כבוד למופת בלבד... אם כן יצא לנו מזה שהרמב"ם בהרבה מקומות נשא פנים לפילוסופיאה... ולכן אינו מן התימה אם הוא כאריסטו מכחיש השדים, כי הוא נתפתה לדרך הפילוסופים אינם מאמינים אלא מה שהעין רואה וגוזר העיון הטבעי..."
- ^ מורה נבוכים ח"ב תחילת פרק לו: "דע, כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע השופע מאת ה' יתהדר ויתרומם באמצעות השכל הפועל על הכוח ההגיוני תחילה, ואחר כך על הכוח המדמה, וזוהי רום מעלות האדם ותכלית השלמות שאפשר שתמצא למינו, ומצב זה הוא תכלית שלמות הכוח המדמה"
- ^ מורה נבוכים ח"ב פרק לב: "שהנבואה שלמות מסוימת בטבע האדם... האדם החסיד השלם בהגיונו ובמידותיו, אם היה כוחו המדמה בתכלית השלמות האפשרית, והתכונן ההתכוננות אשר אשמיעך – הרי זה מתנבא... לפי שזה שלמות הוא לנו באופן טבעי... [אמנם אין זה בהכרח שיתנבא, שכן] הראוי לנבואה המתכונן לה אפשר שלא יתנבא, וזה ברצון אלוקי, וזה לדעתי כעין כל הניסים ונוהג כמנהגם"
- ^ דרשות ר"י אבן שועיב תזריע ומצורע ד"ה וכבר: "השכל יש לו גבול, ואינו יכול להשיג הדברים שהם חוץ מגבולו, והוא דברי הנבואה והדברים הבאים בנס, כי כמו שיש גבול לחוש ולהרגש, כן יש גבול לשכל"
- ^ צדקת הצדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין) אות רד ד"ה וכעניין וד"ה ומזה: "ומה שאצל אחד הוא מחשבת דברי תורה הוא אצל אחר מחשבת הדמיונות, כי הוא מעמיק יותר בדברי תורה להגיע אל האמת הברור הניכר לעין שהוא כן, שזה נקרא אמת שהוא מבורר בהתגלות ליבו ועיני שכלו, ומה שאינו כן נקרא דמיון כנודע בזוהר (ח"ב ר"פ ב) על וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב י"א) דדמיון הוא אספקלריא דלא נהרא הנקרא אמונה ומידת לילה...
ומזה נמשך מדריגת הנבואה שהיא פחותה מהחכמה, כמו שאמרו בבבא בתרא (י"ב א)" - ^ בתורתו של רבי גדליה נדל עמוד קלח ד"ה מה פירוש ויאמר ה' אל אברהם: "הקב"ה אינו מדבר בפה, ואינו משדר גלי קול. אף אחד אינו יכול לשמוע את דבר ה' אל הנביא, מלבד הנביא עצמו. ישנן שתי אפשרויות:
או שהנביא משיג את רצון ה' בהשגה שכלית טהורה, וזה נקרא שה' אמר לו.
או שעד כדי כך מושפע הנביא מהרעיון שהוא משיג, עד שהוא שומע קול דופק באוזנו ואומר לו: עשה כך וכך. אין זה נס, אלא שההשגה הבלתי־אמצעית, הברורה בהחלט, גורמת לנביא להרגיש בנפשו אותה ההרגשה שמעורר קול פיסי, קול של מילים נאמרות, המכה בעור התוף" - ^ דרך אמונה (רבי אברהם ביבאגו, בדור שלפני גירוש ספרד) מאמר ב שער ב (מהדורת קושטא רפ"ב דף לט ע"א טור שמאלי): "ויראה כי למה בבשורת השונמית אשר בישר אותה אלישע לתת לה בן למועד האמור, נתערב הדמיון, אחרי אשר ניתנה הבשורה לאישה ולא לבעלה, אשר זה מורה היות אותה הנבואה מצד הדמיון, אשר היא נקבה בערך לשכל כמו שאבאר, לזה בא חיסרון ומיתה, ומת הנער היולד.
אמנם באברהם ע"ה אשר לא נתערב דמיון בבשורתו ונבואתו, עמו שאמר שוב אשוב אליך כעת חיה וגו', שהוא מורה היות הנבואה והבשורה אשר היה כולו שכלי, ולא בדמיון הנקבותיי, נתקיים הייעוד בשלמות, ולא היה בו מיתה" - ^ ספר חסידים סי' רו: "אם תראה שמתנבא אדם על משיח, דע כי היו עסקיו במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש, ובשביל שהם מטריחים את המלאכים אומרים לו על משיח כדי שיתגלה לעולם (על שהטריחו את המלאכים), ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריחו המלאכים, או השדים באים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו".
של"ה פרשת קרח תורה אור בהגהה: "כי יש סוד בנביאי שקר שהתנבאו והם היו סוברים שאומרים אמת. והעניין היה כי מצד חטאם שירדו לעומק הקליפה, ודיבר עמהם רוח הטומאה, וטעו וסברו שהוא רוח הקודש, כי עוונותם גרמו לזה".
דרך ה' (לרמח"ל) ח"ג פ"ד אות יא: "ואמנם צדקיה בן כנענה הוסיף על שאר נביאים ההם, כי הם לא אמרו אלא כפי שנמשך להם מאותו הרוח, אך צדקיה הוסיף לעשות כעין מה שהיו עושים נביאי האמת, וזה כי כבר האמין בגילוי ההוא וחשב היותו אמיתי ונמשך מלפניו, יתברך, עד שהזיד לומר 'כה אמר ה' באלה תנגח את ארם'. והנה הוא לא למד בדרכי הנבואה האמיתית כראוי ולא הבחין בין השקר והאמת, ועל כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, עליו, שאמר מה שלא שמע, וכן אמרו (סנהדרין פט א): 'רוח נבות אטעיתיה', ואמרו עוד: 'הוה ליה למידק', כפי מה שהזהירו יהושפט, ש'אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד'. והנה באמת קרה לנביאים ההם באותו הזמן גילוי יותר ממה שהיו רגילים להשיג, ובדרך שונה ממה שהיו רגילים, עד שטעה צדקיה ונדמה לו, שאותה הפעם היתה נבואתו אמיתית".
דברי יואל (האדמו"ר מסאטמר), שמות, עמוד מט: "מבואר עכ"פ דיש מציאות כזה אפילו לצדיק אמת, שיטעה בנבואתו ויסבור שהוא אמת ומפי ד', והשטן מטעה אותו והוא מטעה אחרים בנבואתו".
ואף מצינו שאפשר שהאדם יכיר שזו נבואת שקר, אלא שלא רצה בכך, כפי שכתב הראי"ה קוק (שמונה קבצים קובץ ד אות יז): "ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול ד' קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר ד'" - ^ לעיל פרק כו בכותרת "הוכחות מהמציאות בסוגיות אלה"
- ^ שיש בה צורך באות או מופת, וגם אותה יש שביארו באופן שכלי, כדלעיל בסמוך, וביתר פירוט בפרק קג בכותרת "מהותם"
- ^ והרבים שהעידו שהועילה – לא היו בקיאים בהסברים הטבעיים למה שראו
- ^ אמנם ברור שגם הדרך השכלית יכולה להוביל לטעויות, אך מוכח בהחלט לכל אדם שברוב מקרי חיינו היא מועילה הן לברר את המציאות והן להשפיע עליה
- ^ ספר אור נערב (לרמ"ק) החלק החמישי (כב ע"א – כד ע"א): "בסגולות אשר לחכמה זו [חכמת הקבלה] על שאר חלקי תורתנו הקדושה... הסגולה השמינית, היא מה שניסיתיו אני וזולתי בעניין הגרושים, שהיינו מתגרשים [מתבודדים] השדה עם האלוקי כמהר"ר שלמה ן' אלקביץ הלוי נר"ו לעסוק בפסוקי התורה פתאום בלי עיון, והיו הדברים מתחדשים דברים שאי אפשר להאמין עניין זה אלא מי שראה או ניסה העניין פעמים רבות, ומתנות שקיבלתי בגרושים ובאו לחלקי בחמלת ה' עלי...".
ספר גרושין (לרמ"ק) אותיות ד ויג, דפים ב ע"ב – ד ע"ב: "עוד נתגרשנו [התבודדנו] ביום ט"ו בשבט מורי ואני לבדנו, והיו דברי תורה מאירים בנו והדברים נאמרים מפי עצמם. והלכנו עד רבי יוסי דמן יוקרת וחזרנו, ונתעסקנו בפסוק... ועוד האריך בדרוש הרבה, כי שם היו הדברים מאירים מעצמם... עד כאן הגיע העסק ביום ההוא, והודאה לא־ל שזכינו כי הדברים האלו כולם עליונים, מושפעים בלי עיון כלל, והם מתוקים מדבש, מתנת המלכות אל המתגרשים ומתנודדים [ומתבודדים?] עימה".
רעיון דומה במקצת מפורש בגמרא (ברכות נה ע"ב, נז ע"ב): "אמר רבי יוחנן: השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו – הרי זו נבואה קטנה". אמנם שם לא מדובר בחידושים - ^ מורה נבוכים חלק ב פרק מה: "ואחר מה שקדם מביאור אמיתת הנבואה כפי שמחייב העיון, עם מה שנתבאר בתורתנו, ראוי שאזכיר לך מעלות הנבואה כפי שני היסודות הללו...
המעלה השנייה היא שירגיש האדם כאלו דבר מה חל בו, וכוח אחר עבר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברי חכמה, או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או אלוקיים, וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל, וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח הקודש" - ^ ספר נצח ישראל (המהר"ל מפראג) פרק כח ד"ה דברים, וכן בחידושי אגדות למהר"ל סנהדרין צח ע"א ד"ה זיל: "פעמים הרבה היה אליהו מגיד דברים לאחד, ולא ידע האדם מאין באו לו הדברים, והיה נדמה לו כאילו הדברים היה לו מעצמו, ואינם אלא דברי אליהו שהגיד לו הדברים.
וכן מוכח קצת במסכת ערובין (מג א) גבי הני שמעתתא שנאמרו בבי מדרשא, וקאמר מאי לאו דאמרינהו אליהו. והרי לא ידעו אותם אשר הם בבית המדרש מי אמרם, כי באו בדעתם הדברים ההם, ולא ידעו מי אמרם" - ^ מעשה איש (ר' צבי יברוב) ח"ג תחילת פרק יא עמוד רטז: "נשאל [החזון איש] אם בזמננו יש רוח הקודש (השואל שאל על רבינו), והשיב: 'לפעמים משיב אני לאנשים תשובות שאיני יודע מדוע עניתי כך!'"
- ^ משמיע ישועה (הרב שלום י. קליין ושמחה רז) עמודים 332-333: "על אותו יום עצמאות מפורסם, מספר הרב חנן פורת: נוכח הייתי בישיבה בליל יום העצמאות תשכ"ז [שבועות מספר לפני מלחמת ששת הימים. יש לציין שבאותו היום נכנסו הכוחות המצריים לסיני והחלה 'תקופת ההמתנה', וכשלושה שבועות קודם לכן סגרה מצריים את מצרי טיראן בפני ישראלים], ועדיין מהדהדים באוזני זעקותיו־שאגותיו של הרב צבי יהודה [קוק]" 'איפה שכם שלנו, ואיפה חברון שלנו, ואיפה יריחו שלנו, הנשכחן?'"...
הרגשנו שרבינו אומר את דבריו ברוח הקודש, וכי השכינה מדברת מתוך גרונו. רוח אחרת היתה עימו. הוא התנשא גם בעוצמת קולו. כל הקירות רעדו. האנשים הסתכלו אחד על השני ולא ידעו את נפשם...
והוסיף הרב בני אייזנר:... ניגשתי לרב צבי יהודה ושאלתיו: 'איך ידע הרב ביום העצמאות שתפרוץ מלחמה ונשחרר את כל המקומות הקדושים ואת נחלת אבותינו? הרי אף פעם לא דיבר איתנו באותה תקיפות ובאותה עוצמה על חבלי מולדת'.
הביט בי הרב ואמר: 'בנימין, תאמין לי – לא הכנתי נאום. נדברתי'" - ^ המהר"ל בנצח ישראל שהובא לעיל
- ^ החזון איש במעשה איש שהובא לעיל
- ^ מקובל מתקופת הראשונים, מהזרם של "הקבלה הנבואית"
- ^ בספרו חיי העולם הבא עמודים סו־סח (ירושלים תש"ע): "היכון לקראת אלוקיך ישראל. הכן עצמך וייחד לבבך וטהר גופך ובחר לך מקום מיוחד שלא ישמע קולך לשום אדם בעולם, והיה יחיד ומיוחד ומתבודד מבלי אחר, ושב בחדר או בעליה ואל תגלה סודך לשום אדם. ואם תוכל שתעשהו בבית אפל מעט עשהו. ואמנם הטוב והישר שתעשהו בלילה. והיזהר לפנות מחשבתך מכל הבלי עולם. באותה שעה שאתה מכין את עצמך לדבר עם בוראך, ואתה מבקש שיודיעך גבורותיו, ותתעטף בטלית ושים תפילין בראשך ובידיך אם תוכל, כדי שתהיה ירא וחרד מפני השכינה אשר היא עמך אז בעת ההיא.
ונקה עצמך ובגדיך ואם תוכל יהיו כולם בגדים לבנים, כי כל זה מועיל לכוונת היראה והאהבה מאוד מאוד. ואם יהיה בלילה הדלק נרות הרבה עד שיאירו עיניך יפה יפה. ואחר כך תיקח בידך דיו ועט ולוח. וזה יהיה לך לעד שאתה בא לעבוד את עבודת ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב.
והחל לצרף אותיות מעטות עם רבות, והפכם וגלגלם במהירות עד אשר יחם לבבך בגלגוליהם, ושים ליבך בתנועתם ובמה שתוליד בגלגולם. וכשתרגיש בך שכבר חם לבבך מאוד מאוד בצירופים והבינות מהם עניינים חדשים אשר לא השגתם בקבלה אנושית ולא ידעתם מעצמך מתוך העיון השכלי, וכבר אתה מוכן לקבל השפע. והשפע נשפע עליך ומעוררך בדברים רבים זה אחר זה, הכן מחשבתך האמיתית לצייר את השם יתברך שמו ואת מלאכיו העליונים, לציירם בלבבך כאילו הם בני אדם, עומדים או יושבים סביבך ואתה ביניהם כמו שליח שהמלך ועבדיו רוצים לשלחו והוא (השליח) מוכן לשמוע מפי מי מהם ישמע דבר השליחות, אם מהמלך או מאחד מעבדיו.
ואחרי ציירך זה כולו הכן שכלך וליבך להבין במחשבתך העניינים הרבים אשר יבואו לך מתוך האותיות הנחשבות בלבבך, ועיין בכללם ובחלקיהם כמו איש שמגידים לו משל אחד או חידה אחת או חלום אחד, או כמעיין בספר חכמה בעניין אחד עמוק מהשגתו. ופתור העניין אשר תשמע לפתרון המעולה ולקרוב אשר תוכל. וכפי מה שתבין ממנו תדין בעצמך, וגם באחרים לכל מה שיאמרו לך. וזה כולו יהיה לך אחר שתשליך הלוח והקולמוס מבין אצבעותיך או אחר שיפלו הם בעצמם מתוך רוב מחשבותיך ומרוב שמחה" - ^ טבעה של האינטואיציה הוא שהאדם אינו מודע לדרך שבה הגיע אל הידיעה. כיוון שכן, ניתן בטעות לפרשה כתופעה על־טבעית. ולא היא, מדובר בחשיבה שכלית על סמך נתונים, שייחודה – בניגוד לחשיבה המודעת – בשקלול מהיר ואוטומטי של נתונים רבים, מחד, וללא מודעות אליהם, מאידך (אריכות בכך בספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט").
אף החילוק בין המושגים ההלכתיים "סימנים" ו"טביעות עין", מקורו בחלוקה בין חשיבה מנתחת מודעת לבין אינטואיציה - ^ להמחשת ההסבר ניתן לציין לתופעה אחרת, מוכרת יותר, של פתרונות לבעיות ש"מופיעים מאליהם יש מאיין" בזמן שהאדם לכאורה הפסיק לחשוב על הבעיה (ולעיתים אף ברגע שהתעורר משנתו). כך גם התופעה שבה אדם מנסה להיזכר בפרט כלשהו ולא עולה בידו, ולאחר זמן־מה, כאשר הוא כבר עוסק בעניין אחר, הוא לפתע נזכר בו. הדבר מוכיח שמוחנו פועל לפתירת בעיות גם בזמן שאנו לא מודעים לכך
- ^ ספר הברית (רבי פנחס אליהו הורביץ. יש להעיר שהוא אף עסק בקבלה, וכן חיבר את הפירוש "טעם עצו" על הספר "משנת חסידים" לר' עמנואל חי ריקי, העוסק בקבלה) מאמר יז סוף פרק יא ותחילת פרק יב: "ובכך נתווסף במדמה שבמדבר עוד כח אחד, מה שאינו בבעלי חיים כלל, וזה נקרא כח המשער [אינטואיציה], שהוא שלמות כח המדמה שבאדם, ועניינו הוא כאשר אומר בפרק הבא בעזר האלוקים, והוא.
המשער הוא הכח אשר יקרה, שיתנוצץ לפעמים באדם ידיעה פתאומית על העתיד, או על העבר... והוא לא יודע בעצמו הטעם מאין ידע זה... והנה זה הכח נמצא בכל אדם בדמיונו, ובשערה [מלשון "השׁערה"] דרכו, אפס שירבה באדם אחד יותר מהאחרים הבאים בשערים האלה...
סיבת המשער של כל אדם הוא שנולד אצלו מן ההקדמות הצבורות בזכרונו, והידיעות הכרוכים ומונחים בקרן זווית בדמיונו מכבר, אשר המה כדאין מצד עצמן לבנות מהם מופת [ראייה הגיונית] על אותו דבר המשוער, אפס שבכח המשער יעבור השכל על כל אלה ההקדמות בסקירה אחת, מבלי זמן לשים לב לסדרם ולחזור עליהם בעיון, עד אשר יוולד מהם הדבר המשוער, ע"כ נראה לו שהגיע הדבר אליו מבלי טעם פתאום על כי שערו [כו המשער שלו] הערה כרגע כל ההקדמות יחד.
על כן למרבה רגיל הכח הזה להזדמן על דבר שהיה לו השתוקקות גדולה ונפשו איוותה לדבר ההוא, ודעתו משוטטת בו ברוב הפעמים, חושב וזומם עליו בעיתים רבים, אשר בכל פעם נולד לו שכל אחד, והקדמה אחת בעניין, עד תום כל ההקדמות, ונולד אז הדבר בדעתו. נמצא אשר בכל אדם שערה, הנה זמה [מלשון "מזימה"] היא שורשו ומחשבה יסודתו" - ^ כתר שם טוב (ליקוטים מהבעל שם טוב) אות קצט־ב: "כשאני מדבק מחשבתי בבורא יתברך, אני מניח הפה לדבר מה שירצה"
- ^ כתר שם טוב (ליקוטים מהבעל שם טוב) אות ריז־ג: "לפעמים כשמתפשט הניצוץ הקדוש של השכינה שיש בנשמתו, ואז היא ממש מדברת הדברים שבפיו, ונראה כאילו הוא אינו מדבר, שהדברים יוצאים מאליה מפיו, וזהו מדרגה גדולה. וכן אנו רואים להיפך (בס"א) במשוגעים"
- ^ רבי חיים ויטאל תיאר את ההכנות לעליית נשמה, ביניהן (שערי קדושה חלק ג שער ח): "בעת שיכין עצמו לקבל רוח הקודש אחר אשר הוטבעו בו כל מידות טובות בקניין, יכנס בבית יחידי בטבילה ובקדושה, ובמקום שלא יטרידוהו קולות בני אדם וצפצופי עופות, ואם יהיה אחר חצות הוא יותר נכון לכל הדברים, ויסגור עיניו ויפשוט מחשבתו מכל ענייני העולם הזה כאילו יצאה נפשו ממנו כמת שאינו מרגיש כלל, אחר כך יתאמץ ויתחזק בחשק אמיץ להרהר בעולם העליון ולהתדבק שם בשורשי נשמתו ובאורות עליונים, וידמה בעצמו כאילו יצאה נפשו ועלתה למעלה, ויצייר עולמות העליונים כאילו עומד בהם".
חלק מהדרכות אלו יכולות להתפרש כתנאים לתופעה נפשית טבעית.
תופעות דומות, להבדיל, מוזכרות בתרבויות שונות (ומכונות היום במגוון כינויים: חוויה חוץ־גופית, מסע אסטראלי, הקרנה חוץ־גופית, ריחוף בין־ממדי).
וכך כתב במאמר "רבי הלל צייטלין איש המסתורין" (מאת שלום פושינסקי, ב"ספר צייטלין" עמוד 121): "מכאן עובר צ. [ר' הלל צייטלין] לעניין של התפשטות הגשמיות ומברר, שגם המקובלים וגם חכמי הודו ידעו דרכים מעשיים להגיע ע"י אימונים ותרגילים שונים ל'התפשטות הגשמיות' או ל'עליית נשמה'. אלא שאין צורך לאמור שהמקובלים לקחו דבר זה מחכמי ההודים או ממקום אחר. דבר זה היה יכול להיות ידוע בישראל מקדמת דנא...".
יש להעיר שיש שתיארו את עליית הנשמה כעילפון. כתר שם טוב (ליקוטים על הבעל שם טוב) אות שכג (מהאדמו"ר האמצעי): "הבעש"ט כשהיתה לו עליית הנשמה כו' היה מופשט מכל הגשמת חיי חומריות גופו כמו המתעלף ממש... אשר לא ירגיש כל כאב והכאה".
יש להעיר שהיה מהמתנגדים לחסידות שהתקשה להסביר את עליית הנשמה של הבעל שם טוב – מתוך קונטרס "זמיר עריצים וחרבות צורים": "והנה מעולם עמדתי מרעיד ומשתומם ונוראות נפלאתי על המראה והחזון אשר נראה להריב"ש [רבי ישראל בעל שם טוב] ז"ל, ומנדון עליות הנשמה, מה ראה על ככה ומה הגיע לבוא למעלה הזאת בארץ הטמאה הלזו ובדור עני שפל כהיום. ומי לנו גדול מהאר"י זלה"ה, ולא נמצא בספריו שיכתוב על עצמו שמץ דבר ממה שהעיד הריב"ש על עצמו... ובינותי בספרים ומצאתי תירוץ מספיק ואמיתי לדעתי, כי באמת היה דרך חלום חזון לילה בנפול תרדמה על אנשים".
יתכן שחלק מהמעשים שסופרו על קפיצות דרך של צדיקים שונים, ניתן לבארם באופן דומה לעליית נשמה. כפי שלהבדיל בין הטמא ובין הטהור, עדויותיהן של העוסקות בכישוף על מעופן לצורך פגישות עם השטן, יוחסו בין השאר לחומרים משני תודעה שבהם השתמשו ("משחה מעופפת", הנקראת גם "משחת מכשפות"), כדלקמן בהמשך הסעיף, וכפי שהוסבר במאמרי "עולם הכישוף" פרק ג - ^ ברור שבכח הדמיון להרגיש אף ראייה, ובפרט כאשר האדם משתוקק לראותה.
ייטב לב (רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, האדמו"ר הראשון מסיגט), פרשת אמור ד"ה וממנו ניקח: "ומקובלני ממוזלה"ה בעל המחבר ספר ישמח משה ותשובת השיב משה, כי פעם אחת אחר שסיים תפילת שמונה עשרה, עלה בליבו להתפלל לראות הדבר הנ"ל האמור ב[ספר] עשרה מאמרות [להרמ"ע מפאנו, שאליהו הנביא מקריב קרבן התמיד]. ועם לבבו אמר, אולי קיימא לי שעתא ואזכה לראותו. ותיכף התפלל על זה, ומילא ה' שאלתו. וראה עין בעין את אליהו מלובש בבגדי כהונה עומד ומקריב התמיד כסדרו. ודבריו הללו נודעו לרבים" - ^ להבדיל אלפי הבדלות, מעשה דומה סופר אצל אומות העולם. ע"פ המסופר, בשנת 1676 נזירה בשם מריה קרוסיפיסה דלה קונצ'ציונה התעוררה בבוקר כשהיא מכוסה דיו, ולידה נמצא מכתב בכתב סתרים. היא סיפרה שהייתה אחוזת דיבוק והשטן הכריח אותה לכתוב את מכתב זה. הנזירות הציגו את המכתב לראווה במנזר.
בתקופה האחרונה הצליחו לפענח את כתב הסתרים בעזרת תוכנה, ונמצא כי הוא מכיל דברי כפירה באלוקים.
הימצאות מילים שאינן עקביות ומובנות במכתב זה, הובילה אף היא את החוקרים לטענה שאותה נזירה סבלה מהפרעה נפשית (כגון סכיזופרניה או מאניה דיפרסיה) והיא לא היתה מודעת לכך שהיא זו שכתבה את המכתב בעצמה.
גם מצב תודעתי של טראנס, דהיינו שהאדם אינו מודע לעצמו, יכול להסביר את תופעת "השבעת קולמוס" וכן תופעות נוספות - ^ הארכנו בכך לקמן פרק לה סעיף ז "נפש האדם"
- ^ מלחמות השם (לרלב"ג), הקדמה, ד"ה דע כי הסידור: "שתהיה כוונת המחבר להעלים מההמון המעיינים, שלא יבינו דבריו אלא יחידים, להיות דבריו כשיובנו להמון מזיקים".
אור השם (ר' חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ) מאמר ב כלל ה פרק ג: "שהפרסום בזה מזיק להמון, למה שיחשבוהו התנצלות לעושי הרעה".
אור השם מאמר ב כלל ו פרק ב ד"ה ואמנם: וכבר יראה במה שגזרה בעדים זוממין 'ועשיתם לו כאשר זמם – ולא כאשר עשה', לפי מה שבא בקבלה, כדי שלא יתפרסם שבית דין הגדול טעו בהוראה והרגו את הנפש שלא כדין, ויהיה זה סיבה להכניס בליבות האנשים ספק בדברים, ותיפרץ החומה שהיא הכרחית מאוד בגדר התורה" - ^ כדלקמן בדברי המורה נבוכים
- ^ בית ישי (לרב שלמה פישר) דרשות סי' טו ד"ה ובזה: "ובזה תבין עניין הדוחקים והאוקימתות שעושים האמוראים כשמקשים עליהם מדברי התנאים, שרבים תמהו על זה. דהואיל והאמוראים יודעים שהאמת עמהם, ורק האיסור לחלוק [על התנאים] הוא העומד בפניהם, לכן דוחקים בלשון התנאים להתאים דבריהם עם האמת"
- ^ ירושלמי ברכות פ"ט ה"א: "אמרו לו תלמידיו: רבי, לאלו דחית בקנה, לנו מה אתה משיב?"
- ^ מאירי פסחים קט ע"ב ד"ה בכמה: "בכמה מקומות ביארנו שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברים המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות... וכשתיקנו חכמים ארבע כוסות שלא לגרוע או להוסיף מצד אותם ההבלים, הוצרכו לרוב רגילותם לתת טעם לדבריהם"
- ^ איגרת תימן ד"ה אבל מה שזכרת מדבר הקיצים: "ואנו דנים את רב סעדיה לכף זכות ונאמר, שמא מה שהביאו לעניין זה, ואף על פי שהיה יודע שהתורה אסרה זה, לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה' לולי הוא עליו השלום, לפי שהוא גלה מן התורה מה שהיה נעלם וחזק ממנה מה שנדלדל והודיעו בלשונו ובכתבו וקולמוסו, וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם על דרך חשבון הקיצים, כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם, והוא התכוון בכל מעשיו לשם שמים, ואין לטעון עליו על שטעה בחשבונותיו, כי כוונתו היתה מה שאמרתי"
- ^ כדברי המאירי ועוד שנביא לקמן
- ^ חגיגה יב ע"ב: "אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן... ריש לקיש אמר: שבעה, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות".
רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ג ה"א: "הגלגלים הם הנקראים שמים ורקיע וזבול וערבות, והם תשעה גלגלים".
ברור לכל המעיין בגמרא וברמב"ם שם, שאין קשר בין הרקיעים שבגמרא (שכוללים רעיונות רוחניים כמו מקדש של מעלה, נשמות, טל תחייה) לבין הגלגלים שהזכיר הרמב"ם, שהם בשיטת חכמי יוון. ואעפ"כ, היתה לרמב"ם חשיבות להשתמש בשמות הרקיעים שבגמרא.
יש להעיר שגם המושגים "נפש" ו"גן עדן" ברמב"ם שונים מהדרך שבה הבינו רוב המפרשים את דברי חז"ל בגמרא - ^ פירוש המשנה לרמב"ם ראש השנה פ"ב מ"ז: "ואני מתפלא על אדם [הרס"ג, שייחס את מקורו של חשבון לוח השנה למשה מסיני] שמכחיש ומתווכח בדבר הברור ואומר שדת היהודים אינו בנוי על ראיית החדש אלא על החשבון בלבד, והוא מאמין בכל הלשונות האלה. ואיני חושב שהאומר כן מאמין בכך, אלא היתה מטרתו בדבר זה לנגח את יריבו באיזו צורה שתהיה שלא בצדק או בצדק כיון שלא מצא מפלט מלחץ הוויכוח".
העמק שאלה אות כב על השאילתות שמות פרשת ויקהל אות סז (תמא ע"א): "וזוהי דעת רב סעדיה גאון ז"ל שנחלק עם הקראים בימיו, ורמז עליו בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פרק ב דראש השנה" - ^ דוגמא לדבר, מספר גורל העשיריות, מבוא, עמוד 13: "ועל הפתאים כתיב שומר פתאים ה'. ועל החכמים כתיב כי ברוב חכמה רוב כעס, יוסיף דעת יוסיף מכאוב... והמעמיק בשכל טוב וישר יבין יותר ממה שיש באפשרות לגלות בכתב" (העיר למשפט זה במאמר "גורל ה(מיוחס ל)הגר"א – על שימושים מנטיים בתורה" עמוד 560).
מחבר גורל העשיריות ידע שאין בו יותר מתחבולה וחשבונות המוצפנים ומוסתרים בעורמה, כדלקמן פרק קח - ^ לקמן בפרק פז נביא שדנו האם שייכת הסתרה כזו גם בציווי התורה עצמה
- ^ מורה נבוכים, חלק ראשון, הקדמה: "סיבות הסתירות או הניגודים המצויים באחד הספרים או באחד החיבורים, היא אחת משבע סיבות...
והסיבה השביעית. הכרת הדברים בעניינים עמוקים מאוד, שצריך להסתיר מקצת ענייניהם ולגלות מקצתן. ופעמים גורם הדוחק בדבר מסוים להמשיך את הדברים בו לפי הנחת הקדמה מסוימת, ויגרום הדוחק במקום אחר להמשיך הדברים בו לפי הנחת הקדמה הסותרת לראשונה. וצריך שלא ירגיש ההמון כלל את מקום הסתירה שביניהם. ויש שמערים המחבר להסתיר את הדבר בכל אופן...
אבל מה שימצא במאמר זה [ספר מורה נבוכים] מן השינויים, הם כפי הסיבה החמישית והשביעית. דע את זה ודייק בו וזכרהו היטב, כדי שלא תהיה נבוך במקצת פרקיו" - ^ מורה נבוכים, פתיחה: "והנני משביע בה' יתעלה את כל מי שקרא מאמרי זה, שלא יפרש בו אף מילה אחת, ולא יבאר לזולתו ממנו אלא מה שהוא מפורש בדברי מי שקדמני מחכמי תורתנו המפורסמים. אבל מה שיבין הוא ממנו ממה שלא אמרו זולתי מן המפורסמים שלנו – אל יבארהו לזולתו. ואל יתפרץ להשיב, כי אפשר שמה שהבין מדברי הפך מה שרציתי, ויזיקני תחת רצוני להועיל לו, ויהיה משלם רעה תחת טובה"
- ^ חיבור התשובה (למאירי), מאמר ב פרק א ד"ה ואצל אבי העזרי: "והוא אמרם בסתרי דבריהם, שלושה ספרים נפתחים בראש השנה אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, של בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה, נשא משלו תחילה על דרך שלושה ספרים נפתחין, נמשך אל הצורה הנזכרת, עם היות הלשון מפורסם גם כן האמרו על היות המעשים ידועים אצלו כאמרו 'מספרך אשר כתבת', והוא אמרם במשנת חסידים 'וכל מעשיך בספר נכתבין', ואמר שהם נפתחין בראש השנה על צד מה שבארנו.
וזה מהשתדלות דרכי הדת להיות להם בזה הערה [התעוררות לענייני מוסר, וכן בלשון המאירי במקומות רבים 'דרך הערה אמרו'] מחודשת בזמן ידוע ובא כלל עניינו למצרף, והגבלת הזמן אמנם יהיה מצד עצמו [של האדם], לא לייחד ולהגביל הזמן במשפטי יושרו [של הקב"ה], כי הוא יתברך לא נסגרו ספריו לעולם עד שיפתחו בראש השנה.
והוא אצלי אמרם אין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קדשו ב"ד של מטה את החודש, כבר התבאר זה על פי קצת מפרשים, ואצלי לפרש על זה הצד אמרם ע"ה בארבעה פרקים העולם נידון, והוא באור נכון.
וכבר העיד וגילה האמת ר' יוסי ע"ה באמרו, אדם נדון בכל יום [שלא כדברי הגמרא ראש השנה טז ע"א, שאמרה על המשנה 'בארבעה פרקים העולם נידון' – 'מני מתניתין? לא רבי מאיר, ולא רבי יהודה, ולא רבי יוסי, ולא רבי נתן], ועל צד משל להיות המעשים ידועים, ומשל הספר בא מזה מאמר נכבד לר' עקיבא השלם במשנת חסידים, האריך בו על אופני התשובה, והיות ידיעתו ית' סובבת ומקפת מאין זמן מוגבל והוא אמרו, הכל נתון בערבון וגו', הפנקס פתוחה והיד כותבת וכו', והחכם השלם כיוון בזה המאמר להעיר האדם על ענייני עצמו והשתדלו בסבב לעצמו אופני שלמותו" - ^ לעיל פרק כד
- ^ אבודרהם סוף שער התקופות (והובא בדרכי משה הקצר יו"ד סי' קטז ס"ק ה): "מצאתי כתוב שיש ליזהר בכל תקופה מארבעתן שלא לשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא ינזק ויתנפח...
וכתב החכם בן [אבן] עזרא: שאלו חכמי (קריאות) [קירואן] לרבינו האיי, למה נהגו ישראל הדרים במערב להישמר שלא ישתו מים בשעת התקופה? והשיב כי ניחוש בעלמא הוא... ויש מהגאונים שאמרו על התקופה (במדבר כג, כג) 'כי לא נחש ביעקב', אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שיראו מהשם ולא יוסיפו הרשעים לרשוע וישובו כדי שיצילם השם מד' תקופות. כי ידוע ידענו כי כל דברי חכמים אמת כאשר הם במשמעם או יש להם סוד סתום כאשר רמזתי מקצת סודם בספר הישר שהוא פי' התורה עד כאן דבריו" - ^ שו"ת רדב"ז מכתב יד (חלק ח) סימן עא ד"ה תשובה: "דעת הראב"ד [צריך לומר: הרב, דהיינו הרמב"ם] ז"ל הוא, כי כל היעודים אשר יעדו כל הנביאים לישראל לימות המשיח כולם משל לרוב השלום שיהיה בימי המשיח, וכן כתב בהדיא פרק י"ב מהלכות מלכים (ה"א), אל יעלה על לב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם וכו', ואינו חולק על התלמוד שאמר ופליגא דשמואל, אלא שהם ז"ל הניחו הדברים והנבואות כפשוטן כאשר יבינו אותם כללות העם, ולא רצו לפרסם שכל אותם הדברים הם משל, שלא לתת רפיון בלב בני אדם וחולשה בדברי הנביאים, ומשום הכי אמרו דפליגי, ויתפסו דברי האומר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ותחזק ידי אמונתם בביאת המשיח, כדי לזכות לאותן הטובות אשר יעדו להם הנביאים, אבל קושטא דמילתא הוא דלא פליגי"
- ^ מפתח רעיון (רבי אברהם אבולעפיה, מראשוני המקובלים), מהדורת תשס"ב, עמודים כג־כד: "שידמה מדמה שאם יונח הנער באי נגזר בין אלמים שיגדלוהו שידבר מעצמו לשון הקודש – כי זה הדבר אין בו לא טעם ולא ריח. ואפילו אם תשמע שמלך אחד בחן זה ומצאו כן, ראוי שתהיה השמועה הזאת אצלך כשמועת היות רב אחד גדול בעל שמות משביע את השד בשם ולוקחו בתוך הבירה הריקה ומשביעו לעשות רצונו ואחר כך שולחו לדרכו. כי כל אלה הדברים והדומים להם הם טובים מאוד לאומרם לפני עמי הארץ ולפני הנשים הזקנות ולפני הנערים בעלי הדמיון החזק אשר לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, כדי להפחידם מחמת חכמת הרבנים... וזה טוב מאוד מצד אחד ואע"פ שהוא דמיון שקרי... ואין זה אצלי חכמה לטעון טענות נבוכות כדי להעלות דבר מהדברים, כי בהימצא שקרות בטענות ההן יפחת הדבר מאוד מהלבבות תחת היותו מתעלה, ותתהפך הכוונה בו"
- ^ מקור חיים לר' שמואל צרצה פרשת כי תצא ד"ה ונגשה יבימתו: "וה"ר דוד ן' בילא [אבן ביליה] כתב כי מדעתו שעניין הגלגול ושאר העניינים אשר נאמרו בגמול הנפשות, לא נאמרו אלא על דרך הפחדה וגיזום בדרכים מדומים כפי מה שיצטרך אל ההמון. אבל אמיתת איכות העניין על פי מה שהוא – עין לא ראתה אלוקים זולתך"
- ^ מעשה ניסים (ר' ניסים ממרסיי) פרק ח עמוד 106: "והראשונה טובה להמון הפתאים דרך נשים להם, להשקיט תשוקתם ולא יתרשלו בעשיית המצוות, הבטיחו לזה רבותינו בפשט דבריהם, והיא טובה להם לחולשת שכלם, ואיננה פינה מפינות התורה, רק מי שירצה להאמין גן עדן מקום רענן ודשן ותענוג גשמי יאמין ופתורא דדהבא ונהרא דאפרסמא, וזה טוב לנשים ולפחותים מבני אדם לא ישערו תענוג זולת תענוג גשמי ולא גמול זולתו, ובעבורו יתחזקו לעשות הטוב והישר. ואפשר בקצת מהם שאם נוציאם מזה יקרם כפירה ונטייה מן הדת, וכן גיהנם להפחיד החוטא בעונש גשמי באש לוהט ודומה לו".
שם פרק י עמוד 137: "ויעוד גן עדן וגיהנם הם לנפש בלבד. ואם רבותינו כבר כינו עונש הנפש בדבר גופני בשריפה באש לוהט... וכן גן עדן כינוהו ז"ל לתענוג גופני מופלג ודמוהו אליו באמרם צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו שכינה... וסעודת לויתן... – הכוונה מהם שיובנו דבריהם לשני פנים: להמון כפשוטן למען יחזיקו ביושרם, והמשכיל יקחהו משל לתענוג הנפש והידבקותה בנפרד וההפך בהעדר זה התענוג לחוטא. ומזה הצד זה הגמול והעונש לנפש מחויב ושכלי".
שם פרק י עמוד 136: "וידעתי שתמצא קצת דברים לא תוכל להם, ר"ל להמשיכם אל החיוב השכלי, רק הם איומים והפחדות לתועלת ההמון. ואמרם (פסחים נ ע"ב) 'העושה מלאכה בערב יום טוב אינו רואה סימן ברכה' ר"ל באותה מלאכה, ואמרם (ראש השנה יז ע"א) 'המטיל אימה יתירה על הצבור אינו רואה בן חכם לעצמו', שנאמר (איוב לז כד) 'לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב', וכן כל דומה לזה, ואמרם (שבת צז ע"א) 'החושד בכשרים לוקה בגופו', וסמכו לזה מה שקרה למרים..." - ^ כפי שהבאתי לעיל פרק כו שטענו בעלי החקירה ובעלי הקבלה אלה כלפי אלה
- ^ מצרף לכסף (ר' יש"ר מקנדיאה) מהדורת תרכ"ה דף כט ע"ב – ל ע"א: "וכלל גדול אני מוסר בידך, שלא תדמה בנפשך לירד לסוף דעת המחברים מתוך ספריהם, כי השם לבדו יודע תעלומות לב... ואין שום רב או אב שמגיד לתלמידו או לבנו כל מה שבליבו בכמו אלה העניינים, ותהי האמת נעדרת. אבל אני נשבעתי שבספר בשמת לא אשא פנים לשום אדם ואגלה דעתי בכל דרוש. ואם שגיתי – ה' הטוב יכפר בעד"
- ^ וכן כתב בספר יצורי הפלא במדרש ובמדע (ר' נתן סליפקין) עמוד 326: "הרב פיינשטיין מסביר שזה משום שהטבע השתנה, גם במהותו וגם בצורה שאנו מבינים אותו".
הערה 14 שם: "ראוי לציין כי חתנו של הרב פיינשטיין, הרב משה טנדלר, טען בפניי כי אמרה זו של הרב פיינשטיין היא 'דרך דיפלומטית' לומר כי חז"ל שגו בהבנתם את עולם הטבע" - ^ בכורות מד ע"ב: "ת"ר, שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר".
לולי דברי החזון איש שיובאו לקמן, היה אפשר לומר שלא מדובר בשבילים בתוך האבר, אלא באברים בחלל הבטן שקרובים זה לזה - ^ חזון איש אבן העזר יב ז ד"ה והנה: "והנה בגמרא מבואר דהיו בגיד ב' שבילין אחד לקטנים ואחד לשכבת זרע, וכדאמר [יבמות עה ע"ב] אסתתם גובתא דשכבת זרע כו', וכן דנו במטיל מים מב' מקומות, וכן אמרו בכורות מד ב ב' נקבים יש בו באדם כו', ובדבר זה נשתנו הטבעים ואצלנו אין בגיד אלא שביל אחד והזרע נכנס בגיד בראשו שסמוך לגוף. וכבר הביאו תוס' ע"ז כד ב ד"ה פרה, דברים שנשתנו"
- ^ דומה כי גם הקיצונים שבמאמיני ההתפתחות הטבעית, לא העלו בדעתם התפתחות כה מהירה מהותית וגורפת, עד שהיום כבר אין למצוא בני אדם עם מבנה אברים הדומה למה שהיה מקובל לפני כ־1500 שנה. ובפרט שלא ידועה לנו סיבה שגרמה להיכחדות בעלי המבנה הקודם
- ^ רב שרירא גאון סי' שעו, הובא באוצר הגאונים גיטין עמוד 78: "צריכין אנן למימר לכון דרבנן לאו אסיתא אינון [אינם רופאים], ומילין בעלמא דחזונין בזמניהון [מה שראו בזמנם] וכחד חד קצירא אמרונין ולאו דברי מצווה אינון, הילכך לא תסמכון על אילין אסותא [אל תסמכו על רפואות אלו] וליכא דעביד מנהון מידעם אלא בתר דמיבדק וידע בוודאי מחמת רופאים בקיאים וכו'"
- ^ הרפואה במקרא ובתלמוד (יצחק פרויס) עמודים 163–164: "חכמי התלמוד מורים "שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע...
לא ברור מה מונח ביסוד הטעות שנזכרת כבר ע"י הרופאים הערבים, ומהם במשך כל התקופה הערבית עד ימי הביניים, אשר חשבו שקיימים שני צינורות נפרדים לזרע ולשתן (הרופאים הערבים תיארו צינור שלישי, עבור הפרשות של הערמונית).
וסליוס תיקן טעות זאת בשנת 1543, בהסבירו שאנטומאי ערבי, בע שחתך לרוחב הגיד ראה דם כהה הומוגני יוצא מתוך הגוף הספוגי ומתוך השופכה, והוא פירש זאת בצורה שגויה. אך מסתבר יותר שהרופאים הערבים טעו מחמת תופעה של סדק בתחתית השופכה... יתכן גם שמקור הטעות היה מחמת התופעה השכיחה של..." - ^ פרק כח
- ^ דלעיל פרק כט
- ^ בימינו מקובל להגדיר עשרות רבות של כשלים הגיוניים (כשלים לוגיים) וכן עשרות הטיות בתהליכי החשיבה (הטיות קוגניטיביות). כמובן שלא נפרט את כל אלו בספר זה, אך המסקנה העולה מכך היא שיש צורך בזהירות רבה בהסקת מסקנות
- ^ הרס"ג פירט כשלים והטיות שונים בספרו אמונות ודעות הקדמה אות ה: "וכיוון שכבר ביררנו היאך יהיה המדע ההכרחי, ראוי שנזכיר דברים השומרים אותו מן ההפסד, לפי שרוב ויכוחי בני אדם ומחלקותם והוכחותיהם בו וממנו..."
- ^ מילות ההיגיון (לרמב"ם) שער יד: "ובעבור שזאת המלאכה... תיתן לכח המדבר, והוא הדיבור הפנימי, דרכים במושכלות, עד שתשמרהו מן הטעות, ותדריכהו על היושר, עד שתגיע לו האמת, בכל מה שבכח האדם שתגיע לו האמת בו"
- ^ ספר ההיגיון (לרמח"ל) תחילת פרק א: "הנה כל עמל השכל והשתדלותו הוא להשיג הדברים לאמיתם. אמנם יש שיקרה לו לטעות בהן, ויהיה מה שישיג מהן כוזב. על כן יצטרך לו לימוד לדעת להכיר מקומות המכשול שאפשר לו ליכשל בם, וידע איך ישמר מהם, עד שתהיה השגתו אמיתית. וכלל הלימוד הזה הוא הנקרא מלאכת ההיגיון"
- ^ הקדמה למבוא התלמוד (לרבי שמואל הנגיד, הודפס בסוף מסכת ברכות): "בהיות ששלמות הפעולה תלוי בהקדמות ידיעות אופני הפעולה ככל הצורך, ועל ידי כך יעשה הפועל פעולתו בלי חיסרון וכישלון, ובהעדר זה יעדר כישרון המעשה ההוא, הנה כי כן יארע לתלמידים אשר לא ידעו דרך הקודש מכללי התלמוד וילאו למצוא דרך הנכון ולבוא עד תכליתו"
- ^ ספר ההיגיון (לרמח"ל), בהקדמה: "ואמנם לתכלית זה טרחו החכמים שקדמו לנו לסדר סדרי ההשכלה ולבאר חוקותיה על נכון, בהשקיף על מה שיקרה לשכל בהשכלותיו מן ההשגה ומן הסכלות, מן הציור האמיתי ומן הכוזב, למען דעת ממה ישמר בהתבוננותו כדי שלא יטעה, ובמה יעזר כדי שישיג האמת. וכלל הלימוד הזה הוא הנקרא מלאכת ההיגיון"
- ^ ספר ההיגיון (לרמח"ל), סוף ההקדמה: "ובראותי הצורך הגדול אשר לנו באמת בדבר הזה, שבלעדיו אי אפשר ליכנס אל חדרי החכמות ולהשתעשע בתענוגיהם כראוי, בחרתי לסדר זה הלימוד בקיצור כפי מה שראיתיו מוכרח לתשלום העניין, רובו העתקתיו מספרים שקדמוני בלשונות אחרות והבאתיו אל לשוננו להועיל לבני עמנו. ועניינים הוספתי גרעתי ושיניתי מאשר מצאתי לפני, כמו שנראה לי יותר נאות. אנה עתה קורא נעים עמוד והתבונן שמע והוסף לקח ודעת לנפשך"
- ^ מילות ההיגיון (לרמב"ם) שער יד: "ובעבור שזאת המלאכה אשר הניחה אריסטוטלוס והשלים חלקיה בשמונה ספרים, תיתן לכוח המדבר, והוא הדיבור הפנימי, דרכים במושכלות, עד שתשמרהו מן הטעות ותדריכהו על היושר, עד שתגיע לו האמת בכל מה שבכוח האדם שתגיע לו האמת בו".
אכן, ספרו זה של הרמב"ם (מילות ההיגיון, הספר הראשון שכתב), העוסק בדרכי בירור האמת, הוא תמצית דברי אריסטו (בספרי אורגנון) בענייני חכמת ההיגיון (לוגיקה) - ^ ופשוט שאין זה בגדר "תורה בגויים" חלילה, שכן אין אלו חידושים שלהם, שהרי שורשם של היסודות לבירור האמת נמצאים בנפשו של כל מעמיק בעניינים אלו
- ^ בפרט בדורות האחרונים עסקו רבים בפירוט שיטות לבירור טיעונים וחשיפת כשלים והטיות שבהם, ושוב, ביניהם גם חכמי האומות (כגון בספר "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה" בפרק 12 "האמנות הנעלה של זיהוי שטויות")
- ^ ספר ההיגיון (לרמח"ל), בהקדמה: "ואולם כמקרה הזה יקרה גם לשכלו של האדם עצמו, שעם היות ההשכלה מוטבעת בו בטבעו מתחילה, אם לא יעובד יהיה כאילן אשר לא יעבד ובאדמה אשר לא שמו לב עליה, שאעפ"י שלא יחדל מהשכיל דברים רבים כאשר לא יחדל האילן מתת מפריו המיוחד בו, אמנם לא תשווה השכלתו אחרי העבדו להשכלתו זולת זה, כאשר לא ישווה פרי האילן הנעבד עם פריו זולת זה"
- ^ מילות ההיגיון (לרמב"ם) שער יד: "אמרו: מדרגת מלאכת ההיגיון מן השכל, כמדרגת מלאכת הדקדוק מן הלשון"
- ^ סוף הקדמת הרמב"ן להשגותיו לספר המצוות לרמב"ם: "והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצווארי רביד ועל ידי צמיד, לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם. אך באשר לא יכילו רעיוני אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה. כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים. לא ימנע טוב להולכים בתמים"
- ^ איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים ד"ה וכן: "וכן צריכים אתם לידע, שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים, וכמה אנשים גדולים בשנים – לא בחכמה – איבדו כל ימיהם בלמידת אותם ספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו החכמות ההן.
שהדבר שטועים בו רוב העולם, או הכל, מלבד אנשים יחידים, השרידים אשר ה' קורא, הוא דבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה: שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים, יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת. וכל שכן אם יהיו הספרים קדמונים.
ואם התעסקו אנשים רבים באותם ספרים, ונשאו ונתנו בהם, מייד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה. ויאמר בליבו: וכי לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים?" - ^ מורה נבוכים ח"א, פרק לד, אמצע הסיבה השלישית: "והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית, להכשיר את עצמו תחלה במלאכת ההיגיון, ואחר כן במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר, ואחר כך במדעי הטבע, ואחר כך במדעי האלוקות"
- ^ מורה נבוכים חלק ב תחילת פרק כג: "אבל אפשר לך, אם תרצה, להתערטל מן השאיפות, ותעזוב את ההרגל, ותישען על העיון המוחלט, ותכריע מה שצריך להכריע.
אלא שאתה צריך בזה לתנאים מספר: תחילתן שתדע ערך טוב תבונתך ושלמות אופיך הטבעי, וזה יתברר לך כאשר תכשיר את עצמך ביתר המדעים ההכשרתיים וידיעת חוקי ההיגיון..." - ^ ופעמים רבות גם לזלזל בדעה האחרת, עוד קודם שהבין את שורשיה, ואף קודם שהבין את טענותיה
- ^ רלב"ג משלי כז יד בסופו: "ואפשר שירצה בזה עוד שאשר יברך בקול גדול מחשבתו אשר באה אליו תחלה בחקרו בעיון מה ויהיה זה סבה שיקצר מחקור בו עוד על שאר המחשבות הנופלות בו הנה זה העניין תחשב לו לקללה כי זה ממה שיסגור לפניו שערי העיון"
- ^ מורה נבוכים חלק ב תחילת פרק כג: "ועוד לא יתקיים ההיקש [הראיה] הזה אלא למי שכל אחד משני הקצוות הנגדיים אצלו שווים, אבל מי שמעדיף אחת משתי ההשקפות, אם מחמת שחונך כך ואם לאיזו תועלת שהיא, הרי הוא מתעוור מן האמת, כי הדבר המוכיח [ראיה מוחלטת] לא תוכל נפש בעל השאיפות להתקומם נגדו [להתעלם ממנו], אבל כגון דברים אלו [שיש ראיות לכאן ולכאן ויש לשוקלם במאזני צדק] אפשר לה להתעקש מאוד.
אבל אפשר לך, אם תרצה, להתערטל מן השאיפות, ותעזוב את ההרגל, ותישען על העיון המוחלט, ותכריע מה שצריך להכריע" - ^ בבא בתרא כא ע"א
- ^ שבועות לא ע"א: "מניין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו? ת"ל: מדבר שקר תרחק. רב כהנא מתני מלא תישא – לא תשיא".
יש לשים לב שדיין שעושה זאת עובר, כאמור, באיסור חמור. אך בענייני יסודות במחשבה, מטבע העניין, כל אדם שמע את דבריה של דעה אחת לפני דבריה של חברתה - ^ מלחמות השם (לרלב"ג), הקדמה, ד"ה ואולם מיני: "ממה שיוסיף לנו קושי עצום באלו החקירות מצורף לזה מה שאנחנו בו מטרדת הזמן המונעות כל עיון – ומהם, כי בלי ספק ירחיקו דברים, מצאם בהם דברים זרים אצלם מצד דעות באו להם, לא מצד העיון ולא מצד הפנות התוריות, אלא שירשום מאחרים"
- ^ דוגמה נוספת לדבר, מ"כת הסַיֶנטולוגיה" (או: הכנסייה הַסַיֶנטולוגית). כת זו נוסדה בשנות החמישים על ידי לפאייט רונאלד האברד. זוהי הכת הגדולה בעולם, למרות שבנו של מייסדה (רון האברד ג'וניור), שהיה בעצמו בכיר בכת זו, כבר הודה שהכת היא "ארגון פשע" ושאביו־מייסדה הוא "נוכל ורודף בצע". אכן, מייסדה, שהיה בעברו סופר מדע בדיוני, ושהרוויח מעסקי כת זו מאות מיליוני דולרים, כבר אמר "אם מישהו רוצה לעשות מיליונים, הדרך הטובה ביותר היא לייסד דת חדשה".
ומעין מה שאמרו בתלמוד (תענית ה ע"ב) "תנא: כותיים עובדים לאש, וקדריים עובדין למים. ואף על פי שיודעים שהמים מכבין את האש – לא המירו אלוהיהם" - ^ מסע תימן (ר' יעקב ספיר) פרק לז: "בעיר הגדולה צנעא, קם איש אחד לבשר על הגאולה ועל תמורת הזמן. האיש הזה נקרא בשמו יהודה בר שלום, ובערבי: מארי שֻכְּר אל־כּחַיל, והוא אחד מחכמי העיר הזאת, בעל מקרא ואגדה, זוהר וקבלה מעשית בצרופים וגימטריאות...
אחר חג השבועות שנת תרכ"א החל רוח השיגעון לפעם באיש העני הזה אשר היה נודע בעיר לירא ה' מאוד גם לחסר דעת קצת, והתחיל להתנבאות ולעשות זר מעשהו כמסופר למעלה, וכל דבריו בהגדת עתידות אך לא לעתים רחוקות, והראה רמזים בתנ"ך ובזוהר על ענייניו ועל שמו כדרך המהבילים, ומלאו לבו לאמר שבפסוק (ישעי' מ"ה א') כה אמר ה' למשיחו לכורש, צ"ל 'לשוּכְּר' [כשמו]. ופעמים היה אומר שהוא משיח, ופעמים היה אומר שהוא רק שליח מאליהו הנביא לבשר על הגאולה ולעורר על התשובה...
כמעט כל היהודים יושבי תימן האמינו בו וספרו ממנו דברים נפלאים מבהילים ומהבילים, כטבע עניינים כאלה אשר כל המרבה לספר גדולות וגבוהות הרי זה משובח...
הגיעו לצנעא שמועות גדולות מהפלאת מעשיו בכל יום על ראש ההר הרם אשר אצל העיר הזאת, שאנשי הארץ מפחדים לעלות עליו מפני השעירים אשר ירקדו שם והוא עולה בלי פחד וזובח את השעירים ומפליא לעשות ושם מתקן כל התיקונים וכו' וכו'. לא תמלא אזן משמוע פתיות והבלים. עד שבסוף כאשר היה בהר ארבו עליו הערביים ויורו עליו בקנה רובה ויהרגוהו והסירו את ראשו ושלחו לעיר הבירה צנעא להראות את גבורתם שהרגו המשיח של היהודים, כי המלך הבטיח להם מתן על זאת, ואת גווייתו לקחו היהודים שם ויקברוה בקבורתם. תהי מיתתו כפרתו.
אבל היו מהפתאים שאמרו שלא נהרג ולא חלו בו ידים ורק לפנים הרגוהו, ומהם אמרו שנהרג אבל ישוב ויחיה ויעשה נפלאות שכן ניבא בעצמו" - ^ סוף איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "ועל עסקי המשיח אשר זכרתם שהגיעו לכם דברים משמי, לא היה כך המעשה כמו ששמעתם, ולא במזרח היה אלא בארץ תימן. עמד איש אחד יש לדבר זה כ"ב שנה ואמר שהוא שלוחו של משיח מישר דרך לפני ביאתה, ואמר להם כי המלך המשיח הוא יתגלה בארץ תימן ונתקבצו אנשים רבים יהודים וערביים עימו והיה מסבב בהרים והיה מטעה אותם ואומר להם תמיד בואו עמי ונצא לקראת המשיח כי הוא שלחני אליכם לישר דרך לפניו...
כללו של דבר, לאחר שנה נחפש וברחו ממנו כל הנלווים אליו ויאמר לו מלך אחד ממלכי הערביים אחד שתפשו: 'מה זאת עשית?' אמר לו: 'אדוני המלך אמת אני אומר, כי בדבר ה' עשיתי'. אמר לו המלך: 'מה המופת שלך?' ענה ואמר לו: 'אדוני המלך, חתוך ראשי ואחר כן אני אחיה ואקום ואחיה כבראשונה'. אמר לו המלך: 'אין לך מופת גדול מזה, ואם הוא כך אני וכל העולם נאמין בוודאי שדבריך כולם אמיתיים וטובים ונכוחים, ושקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל". מייד גזר המלך וציוום ואמר: 'קחו לי חרב', ויביאו החרב לפני המלך, וציווה וחתכו את ראשו ונהרג אותו העני, תהא מיתתו כפרה עליו ועל כל ישראל, ונענשו היהודים ברוב המקומות ממון גדול. ועד עתה יש שם חסרי דעת אומרים 'עתה יחיה ויעמוד מקברו'. כך היו הדברים" - ^ מאמר אודות דרשות חז"ל (רבי אברהם בן הרמב"ם): "והכריע [רבי כ]דעת חכמי אומות העולם... ואמרו 'ניצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל'. ובאמת נקרא אדון זה רבינו הקדוש, כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הופכה, אין ספק כי קדוש הוא.
והנה נתברר לנו, כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטין אותם, אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו, יהיה מי שיהיה" - ^ אלשיך שמות ג ב־ז: "קשה... ח. שנראה כי על כי ראה – כי סר לראות, על כן ויקרא וכו'. איך מראותו כי סר לראות נמשך שויקרא אליו ה' וכו', ולא היה כן אם לא היה סר לראות..."
- ^ שמות ג ג־ד: "ויאמר משה, אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה. וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה..."
- ^ אונקלוס שמות ג ד: "וחזא ה' ארי אתפני למחזי"
- ^ ספורנו שמות ג ד: "וירא ה' כי סר לראות – להתבונן בדבר"
- ^ מורה נבוכים חלק ב תחילת פרק כג: "אבל אפשר לך, אם תרצה, להתערטל מן השאיפות, ותעזוב את ההרגל, ותישען על העיון המוחלט, ותכריע מה שצריך להכריע.
אלא שאתה צריך בזה לתנאים מספר... והשלישי מידותיך. שכל זמן שהאדם מוצא את עצמו, ואין הבדל אצלנו אם יהא זה בטבע או בחינוך, נוטה כלפי התאווה והתענוגות, או מעדיף את הרגזנות והכעס והפעלת הכוח הרגזני ושחרור ריסנו, הרי הוא תמיד יטעה ויכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו" - ^ והרי האמת צריכה להתברר ע"י סיבותיה ולא ע"י תכליותיה
- ^ ישועות משיחו (לאברבנאל) ח"ב עיון א פרק ד ד"ה במלכות: "כמו שיקרה פעמים רבות לכל חכם לב שיחשוב ויאמין מה שנכספה וכלתה נפשו להיות".
אפשר שבכוחה של תופעה זו להסביר את טעותם של אותם בריונים, שרבן יוחנן בן זכאי תמה עליהם (איכה רבה (בובר) פרשה א) "בני אדם ששוקלין תבן ושותין מימיהם יכולין לעמוד בפני חיילותיו של אספסיינוס?" ואעפ"כ המשיכו במרדם, וכדברי יוסף בן מתתיהו (תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים ספר ה סוף פרק יג) "המורדים, אשר ראו את הדברים [הרעב הנורא] בעיניהם, לא שבו ממעשיהם, כי אם החזיקו במרדם, עד אשר הגיעה הרעה גם אליהם. כי הגזירה, שנגזרה על העיר, אשר קרב לבוא קיצה, הכתה את עיניהם בסנוורים (ולא ראו ולא שמו אל לב)" - ^ המעשה באריסטו, לא ידוע לגביו שום מקור קדום, לא במקורותינו ואף לא במקורות היסטוריים. אם יש לו מקור כלשהו, הרי הוא במעשיה שהומצאה ע"י נוצרים באירופה כחלק ממלחמתם באריסטו.
ייחוס מקור החכמות לעמנו, אינו מתקבל על הדעת כאשר מעיינים בשלבים השונים של התפתחותה של חכמת יוון ובעמים אחרים בעולם העתיק.
הארכתי בזה לקמן בפרק עט, ובייחוד בקונטרס "מנא להו – מהו מקור חכמתם של אומות העולם" - ^ בפרק פרק עט נזכיר שנתפרסמו מעשים גם על הרמב"ם ועוד, שחזרו בהם בסוף ימיהם וקיבלו את הקבלה החסידות ואמונת הגלגול
- ^ אביעה חידות (ר' אברהם חמוי) מערכת ג אות יב: "יען היות האדם חשקו ומגמתו לדעת כל נסתר ונעלם ממנו לעבר להווה ולעתיד... ובהיות טבע האדם חפצו ורצונו לדעת מאשר יעבור עליו תחת השמש, תיקנו לנו כמה גורלות לבל נלך בהבלי הגויים ההם ומעשיהם"
- ^ הצורך הנפשי להבנת סיבתיות – כשלעצמו – חשוב מאוד, והוא אחד מעמודי כל עולם החשיבה האנושי
- ^ למשל, האגדה "שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש" (מגילה יט ע"ב), מפורסמת ומקובלת בציבור הרבה יותר מהאגדה "הלך וישב [משה רבינו] בסוף שמונה שורות [בבית מדרשו של רבי עקיבא], ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כוחו..." (מנחות כט ע"ב).
גם האגדה "כל האומר דוד חטא אינו אל טועה" (שבת נו ע"א), מפורסמת ומקובלת הרבה יותר מהאגדה "שהפך [דוד] משכבו של לילה למשכבו של יום [רש"י: שהיה משמש מיטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אישה כל היום], ונתעלמה ממנו הלכה אבר קטן יש באדם, משביעו רעב ומרעיבו שבע [רש"י: שהמשביע אברו בתשמיש – רעב ומרבה תאווה]" (סנהדרין קז ע"א) - ^ למשל האמונה בשדים שבועלים בתולות, שמובן לנו שהיו בתולות שהיתה להן תועלת מסיפורי מעשיות אלו.
וכן כתב נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק טז: "ונקראים [שדים אלו] בלשון לעז אינקובוס ושוקובוס. ומאמיתת העניין הזה כתבו חכמי האומות בספריהם ובפרט אגוסטינוס... וטוסטאדו... ועל זה היסוד מספרים כמה וכמה מאורעות שאירעו לבתולות שנבעלו לשדים".
אריכות בזה לקמן בפרק פרק קיז.
כך גם האמונה בכך שמכשפות מחליפות ילדים אמיתיים בילדיהן שלהן, הועילה לשכך במשהו את תחושת הצער שבילד עם ליקוי מסוים, שיוחס לילד שהוחלף ע"י המכשפה (אמונה זו היא מקור הכינוי "ילדי הפיות" לילדים אוטיסטים, שכביכול אינם הילדים האמיתיים אלא הוחלפו ע"י הפיות).
מעין זה ישנה גם תועלת באמונה ש"כל בר ישראל שהמיר דתו ועובד איזה ע״ז מן האומות אזי צריך לידע שאותו הבן אינו מזרע ישראל הוא, כי בוודאי הוא מזרע האומות או בן תמורה" (קב הישר (ר' צבי הירש קאיידנובר) סי' פא) - ^ פרק כ
- ^ בי' בכסליו תשל"ט (1978), ברחה פנדה אדומה מגן חיות ברוטרדם שבהולנד. בדיוק בזמן שהעיתונות פרסמה את דבר הבריחה, נמצאה הפנדה מתה (ככל הנראה מפגיעת רכבת) בקרבת מקום.
אלא שתושבי האזור, ששמעו על בריחתה של הפנדה, ביקשו לסייע במציאתה. תוך ימים ספורים התקבלו בגן החיות למעלה ממאה שיחות מכל רחבי הולנד, על כך שלכאורה אותה פנדה נצפתה במקומות שונים.
אין זאת אלא שרצונם של התושבים לראות את הפנדה גרם להם לדמיין את הימצאותה במקומות שונים.
יש שעל סמך אותו אירוע כינו את תופעה זו "אפקט הפנדה האדומה" - ^ יבמות קיד ע"ב
- ^ רש"י שם
- ^ ברכות נה ע"ב לגבי חלומות
- ^ פסחים סו ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתייהר, אם חכם הוא – חוכמתו מסתלקת ממנו... ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חוכמתו מסתלקת ממנו..."
- ^ בראשית רבה (וילנא) פרשה נה סי' ח: "אמר רבי שמעון בן יוחאי: אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה".
ואכן יש להיזהר, גם מבחינת בירור האמת, שהדיונים לא ינבעו מהרצון להילחם באדם כלשהו. וכפי שכתב החתם סופר (שו"ת חתם סופר ח"ו ליקוטים סי' פה ד"ה ועוד): "ואמנם נזהרתי מאוד שלא ללחום עם שום אדם ולא נזכר שום אדם באגרות שלי כלל ולא יראה החוצה שום התגרות אדם באדם כי אם האמת לוחם עם השקר" - ^ לגבי שאלת "צדיק ורע לו" יש לעיין מדוע עוסקים בה בענייני השואה למשל, יותר מאשר בכל תינוק שברגע צאתו לאוויר העולם הריהו בוכה וסובל. עוד יש לעיין, מדוע עוסקים בשאלת "צדיק ורע לו" יותר מאשר בשאלת "רשע וטוב לו"
- ^ ובכללה ההתלהבות מעניינים נסתרים
- ^ דוגמה לדבר מהמעשה במדיום (הדורש אל המתים) וויליאם רוי (נפטר בשנת 1977), מהמפורסמים ביותר בתחום, שאף התעשר מכך מאוד. לאחר שנתפס (בשנת 1955) והודה (בשנת 1958) שכל מעשיו היו במרמה, הוסיף: "גם לאחר הודאתי זו, אני יודע שאוכל למלא חדרי־סיאנסים שוב באנשים שימצאו נחמה באמונה שאני אמיתי"
- ^ בדרך הטבע או שלא בדרך הטבע
- ^ דוגמה לדבר, מתקוותם של חלק מהיהודים לאחר שבית המקדש כבר עלה בלהבות (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (יוסף בן מתתיהו) ספר ה פרק ו סוף אות ב): "נביא שקר אחד השיא מוות על האנשים. הוא קם ביום ההוא והעביר קול בין יושבי העיר, כי האלוקים מצווה לעלות אל המקדש ולקבל את אותות הישועה... בעת צרה מאמין האדם לכל דבר על נקלה, ובבוא אליו נוכל להבטיח לו רווח ופדות ממצוקותיו הקשות, ייהפך הסובל לעבד נרצע לתקוותיו"
- ^ לפחות בתקופה זו. שכן תופעות רבות שלא היה להן הסבר טבעי, קיבלו הסבר כזה בתקופה מאוחרת יותר
- ^ איגרת תחיית המתים לרמב"ם: "שהמון אנשי התורה, הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם, שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל מופרש מן המושכל, ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד. ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת, ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת"
- ^ ומהשאלות אודות אמינותו של המעשה המסופר, והאם מעשים דומים אינם מסופרים גם על אנשים שבוודאי שאין להם כוחות רוחניים
- ^ כך נפוצה האגדה על האסונות המסתוריים במשולש בֶרמודה. אגדה זו החלה במאמר בשנת 1950, מאמרים נוספים פורסמו בשנת 1952, 1962, 1964.
עיקר פרסומו החל מספר משנת 1974 (שם הספר "משולש ברמודה"). אמנם כבר שנה לאחר מכן פורסם הספר מסתרי "משולש ברמודה: הפתרון", ובו הסברים הגיוניים ופשוטים: מדובר בנתיב שייט עמוס במיוחד, ולכן כמות האסונות הגדולה אינה יוצאת דופן יחסית. באזור זה שכיחות סופות טרופיות. הספר "משולש ברמודה" כלל תיאורים שאינם מדויקים.
מקורות רשמיים נוספים דוחים את ה"סכנה" כביכול שבמשולש ברמודה: רישומי משמר החופים האמריקאי, הקרן העולמית לטבע (שלא כללה אותו בין עשרת המקומות המסוכנים לשייט), חברת הביטוח לויד'ס (שלא גובה תעריף גבוה יותר עבור שייט באזור זה) (נושא זה נדון גם בספר "נר באישון לילה" ערך משולש ברמודה).
למרות כל זאת, האגדה על "משולש ברמודה" עדיין נפוצה, ואף הוזכרה בספרי רבנים שונים (אוצר הידיעות השלם חלק א עמוד נד וחלק ג עמוד סד, מסילות התלמוד עמוד נה, שערי לימוד (לרב בא גד, וכן בספרים נוספים שלו) עמוד 81 ועוד ועוד) - ^ יש להיזהר בכך כמובן גם בלימוד בעיון
- ^ רעיונות שמכונים לעיתים "תיאוריות קשר"
- ^ וכבר נתפרסמה האמרה (המכונה: "התער של הֵנלוֹן") "אל תייחס זדון למה שאפשר להסביר על ידי טיפשות"
- ^ גיטין נה ע"ב: "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר"
- ^ רש"י שם ד"ה מפחד: "דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת"
- ^ מורה נבוכים ח"א פרק לא: "דע, כי לשכל האנושי מושגים אשר בכוחו וטבעו להשיגן, ויש במציאות נמצאים ודברים אשר אין בטבעו להשיגן כלל...
ואין היותו משיג, מחייב שישיג כל דבר. כמו שיש לחושים השגות ואין בכוחם להשיגן בכל מרחק שהוא, וכך יתר הכוחות הגופניים" - ^ אין בידינו לברר האם בכלל נתקנו התפילות כבר ע"י האבות או רק ע"י אנשי כנסת הגדולה (מחלוקת בברכות כו ע"ב)
- ^ משנה סוף קידושין: "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר (בראשית כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי".
יומא כח ע"ב: "אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'. אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצוות! הא איכא נמי מילה. ואימא שבע מצוות ומילה! אמר ליה: אם כן מצוותי ותורתי למה לי? אמר (רב) [רבא] ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורותי – אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה" - ^ רשב"ם בראשית כו ה: "עקב אשר שמע אברהם בקולי – על העקידה, דכתיב עקב אשר שמעת בקולי. וישמור משמרתי – כגון מילה, דכתיב בה ואתה את בריתי תשמור. מצוותי – כגון מצוות שמונה ימים, דכתיב כאשר ציווה אותו אלוקים. חוקותי ותורותי – לפי עיקר פשוטו, כל המצוות הניכרות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים, כולם היו נוהגין קודם מתן תורה, אלא שנתחדשו ונתפרש[ו] לישראל וכרתו ברית לקיימן".
רמב"ן בראשית כו ה: "ואם כן יהיה כל זה בנוי על דעת שהיה אברהם מקיים ומשמר את התורה עד שלא ניתנה... והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש ועסק בה ובטעמי מצוותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה... ועל דרך הפשט נאמר שיהא משמרתי – אמונת האלוקות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בליבו, וחלק בה על עובדי העבודה זרה, וקרא בשם ה' להשיב רבים לעבודתו. מצוותי – ככל אשר ציווהו בלך לך מארצך, ועולת בנו, וגרישת האמה ואת בנה. חוקותי – ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצוות את בניו ואת ביתו בהם. ותורותי – המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצוות בני נח כלן, שהן תורה להם".
חזקוני בראשית כו ה: "עקב אשר שמע אברהם בקולי – זו עקידה, וכן הוא אומר שם עקב אשר שמעת בקולי. וישמר משמרתי – זו מילה שקיבלה מייד, כדכתיב זאת בריתי אשר תשמרו וגו'. מצוותי – זו מילה לשמונה, כדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציווה אותו אלוקים. חוקותי – שיצווה כמו כן זרעו אחריו שיהיו נימולים, כדכתיב והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, ואומר ויעמידה ליעקב לחק וגו'. ותורותי – שאמרתי לו לך לך אל הארץ אשר אראך, וראיה לדבר אשכילך ואורך בדרך זו תלך. וכן יורנו בדרך יבחר וכן כל תורה לשון הוראה. ולפי הפשט מצוותי חוקותי הן שבע מצוות שנצטוו בני נח".
רבינו בחיי בראשית כו ה: "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי. ע"ד הפשט יאמר זה על מצוות שנצטוו בני נח, כי 'מצוותי' הם גזל ושפיכות דמים, 'וחוקותי' אבר מן החי וכלאים של בהמה והרכבת האילן, ו'תורותי', דינין וע"ז, שאלו כולן נצטוו בהם בני נח והוא השומר והעושה רצון בוראו, ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצוות שלהן... אבל דעת רז"ל (קידושין פב ע"א) ששמר כל התורה כולה עד שלא נתנה, וקיים תרי"ג מצוות בשכל" - ^ יש המכנים זאת "הצורך בסגירות קוגניטיבית מוגברת"
- ^ מורה נבוכים ח"א פרק נ"א: "כפי שאתה יודע, ויודע כל מי שאינו מטעה את עצמו, מוגנים [אלו שסברותיהם חלושות] בריבוי הדברים ובמשלים מטעים, ומתאמתים בצעקות ובהשמצות [על הצד שכנגדם] ובאופנים רבים מורכבים מוויכוחי סרק והשאה. וכאשר יחזור אומרם ומקיימם בדרכים אלו עם עצמו אל דעותיו [יעיין לעומק בטענותיהם], לא ימצא מאומה פרט למבוכה וחוסר ידיעה, מפני שהוא מדמה להמציא מה שאינו מצוי... אלא שהזקיקם לכך מה שאמרנו מאימוץ הדמיונות"
- ^ מלחמות השם (לרלב"ג), הקדמה, ד"ה דע כי הסידור: "ואולם לפעמים יהיה זה לתחבולה מן המחבר. וזה כי בשערו במום מאמריו או בחולשתם, יתקן להם לשונות עמוקים וצחים ויחבר להם עוד עניינים יבהילו המעיין הבהלה חזקה, עד שיסתיר זה ממנו מה שבמאמרים ההם מן המום או מן החולשה במה שהוטרד עיונו בהבנת הלשונות ההם, והעניינים עם מה ששם בהם המחבר מן ההעלם ומשיכת הלבבות למה שירצהו מבהילים אותם"
- ^ שפעמים רבות אינה מבוססת על הגדרים ההלכתיים
- ^ כדוגמה לדבר, שימוש בלשון הגמרא "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (שבת נו ע"א), במשמעות – שבוודאי אינה המשמעות המקורית – שמי שסבור שחטא, כל דבריו בכל עניין אינם אלא טעות. וכן שימוש בלשון הגמרא "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים" (שבת קיב ע"ב), במשמעות – ששוב, אינה זו המקורית – שמי שסבור שהראשונים היו בני אדם, הריהו כחמור
- ^ ברכות ד ע"א (ממסכת דרך ארץ פ"ב ה"א): "למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז"
- ^ מכונה: פנייה אל הסמכות
- ^ כמובן שעצם החשיבות שנותנים לדבריו של גדול – הגיונית. הבעיה היא אם נמנעים מלדון על דבריו
- ^ וכן הדגישו כמה וכמה ראשונים, כפי שהבאנו לעיל בפרק כג
- ^ כוזרי שני (מטה דן) ויכוח רביעי אות ד: "כל איש אשר הוא בעל חכמה אחת וידבר ממנה עד מקום שידו מגעת, אחר אשר דרש וחקר תוכן ענייניה עיקריה וגדריה תנאיה וחילוקיה, כלליה ופרטיה כאשר הם, לפי שכלו יהולל מכל שומעיו. אמנם אם עובר תחומי החכמה ההיא הנודעת לו, ונכנס בגבול חכמה אחרת, אשר אין לו בה חלק ונחלה, ימשש בצהריים כאשר ימשש העיוור באפילה, ויהיה שחוק לכל יודעיו ושומעיו"
- ^ ואף בתוך תחום מומחיותו יש לחלק בין תחומי־משנה שונים.
כאן המקום להעיר על החילוק המהותי שבין מומחיות במדעי זמננו לבין מומחיות בידע היסטורי־מדעי, חילוק שרבים, וגם אנשי מדע, לא מודעים לו די הצורך: בדורנו, רוב־רובם של אנשי המדע עוסקים רק במדע העכשווי, ואינם בקיאים כלל בתחום ההיסטורי־מדעי.
כך למשל העיר באנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך ילוד (הערה 161) על מאמר של מומחה גדול לרפואה, שדן על רפואה בעולם העתיק ולא היה בקיא בסגנונה: "וראה מאמרו של מ. הלפרין, חוב' אסיא, מה־מו, טבת תשמ"ט, עמ' 92 ואילך, שקשה להניח שכמעט כל רופאי העולם במשך 1500 שנה התייחסו לנושא כה שכיח, ללא ביקורת ובטעות. אכן, אם לדין יש תשובה, וידוע על הרבה 'אמיתות' מדעיות של מדעני העולם הקדמון, שהתבררו כטעות חמורה בהסתכלות ובתצפית" - ^ ובפרט אם יש בידינו הסבר מה היה יכול לגרום לטעותו של אותו פלוני
- ^ ויש שהאדם סבור שהוא מומחה בתחום מסוים, וזאת רק משום שהתמחה בו ביחס לחבריו
- ^ מנחות כט ע"ב: "חזר ובא [משה רבינו] לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה [רבי עקיבא], ואתה נותן תורה על ידי?"
- ^ חגיגה יד ע"ב: "ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא... רבי עקיבא יצא בשלום"
- ^ יבמות טז ע"א: "אתה הוא עקיבא בן יוסף, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו?"
- ^ חגיגה יד ע"א, סנהדרין לח ע"ב (לגבי כיסאותיו של הקב"ה), סנהדרין סז ע"ב (לגבי מכת צפרדע): "אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות".
ובמדרש תהילים קד ט (וילקוט שמעוני תתסב) אומר זאת רבי ישמעאל לרבי עקיבא (לגבי המשלח מעיינים בנחלים) - ^ ויש לעיין בכך שחבריו הם שעוררו לרבי עקיבא בעניין זה פעם אחר פעם, ורבי עקיבא לא התעורר לכך מעצמו
- ^ רש"י סנהדרין סז ע"ב: "מדברותיך – מנע מדבריך, ופנה להלכות נגעים ואהלות שהן חמורים ובהם אתה מחודד, ולא בהגדה"
- ^ לעיל פרק ל
- ^ "תסמונת סַוָאנט" היא תופעה נדירה – אחת למיליון אנשים – שבה בחלק מהתחומים האדם גאון ובחלקם הוא נמוך עד כדי נכות. רבים מהלוקים בה הם אוטיסטים
- ^ תומאס פוּלֶר היה עבד כושי באמריקה, והוא היה גאון־חישוב
- ^ וכבר נבדק והוכח שאנשים שאינם בקיאים בתחום מסוים, נוטים להעריך את עצמם כמבינים בו הרבה יותר, לעומת אנשים שמבינים בתחום, שהערכתם לגבי עצמם קרובה יותר למציאות
- ^ ומשקלם של הנתונים השונים
- ^ ומכאן המקום לדון לכף זכות תלמידי חכמים שניסו לעסוק בסוגיות מדעיות (בעיקר לצורכי אמונה), וגם כשלמדו פרטים בסוגיה מסוימת, שגו ביסודות מהותיים. וזאת מחמת גדלותם, שלאפס ותוהו נחשבו שאר החכמות בעיניהם נגד חכמת התורה אשר בליבותם, ועליה היה כל מחשבותם כל הימים לרבות הלילות על משכבותם.
להבדיל, התופעה מצויה באנשים שאין להם יד ורגל בלימוד התורה, ומעלים בדעתם שביכולתם להבין סוגיה מסוימת לעומקה - ^ שכיוון שאינו יודע לבקר ולבחון ראיות וסברות שבתחומים האחרים, מחד – מתעלם מראיות רציניות, מאידך – מחשיב סברות ונתונים שאינם מבוססים וכו'
- ^ אכן במהלך הדורות היו פוסקים גדולים בהלכה, שבדבריהם בתחומי המחשבה ישנן תמיהות על הנחות היסוד, מרחק ההסקות ממקורותיהם, מסקנות מוקשות, סתירות מהמציאות, וכן יש לעיין ביושר סברותיהם
- ^ מורה נבוכים ח"א פרק לד סוף "הסיבה השלישית": "ורוב החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה, נגועים במחלה זו, כלומר: דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם [הקדמותיהם], ומהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השררה לזלזל באותן המצעים אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל ללמדן, וידמה להראות שהם מזיקים או בלתי מועילים. ועם ההתבוננות, האמת ברור וגלוי"
- ^ א. תוס' סוכה ג ע"א ד"ה דאמר: "בסדר רב עמרם פסק בששה מקומות הלכה כבית שמאי".
ב. עירובין מו ע"ב: "ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון. ומאן פליג עליה? רבי יהודה. והא אמרת: רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, אלא לאו שמע מינה: ליתנהו. ומאי קושיא? דילמא: היכא דאיתמר – איתמר, היכא דלא איתמר – לא איתמר".
ג. שבת כב ע"א: "אמר אביי: כל מילי דמר [רבה] עביד כרב, לבר מהני תלת דעביד כשמואל: מדליקין מנר לנר, ומתירין מבגד לבגד, והלכה כרבי שמעון בגרירה".
ד. קידושין נב ע"א, בבא קמא עג ע"א, בבא מציעא כב ע"ב, סנהדרין כז ע"א: "והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם" - ^ בחילוק בעניין פסיקה בין עולם ההלכה לעולם המחשבה דנו לעיל בפרק יד
- ^ בראשית רבה פרשת לך לך פרשה מא, פרק יד פסוק יג: "ויגד לאברהם העברי. ר' יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד"
- ^ משיח אלמים (רבי יהודה כלץ), הקדמת המחבר, ד"ה וא"ת: "שההמון ועמי הארץ נתפתים ומסכימים על דבר שאינו אמיתי, וכבר הזהיר שלמה על כן ואמר שאין ראוי לימשך אחר הסכמת ההמון, שהרי אנו רואים אותם מסכימים בכמה דברים בחילוף האמת.
וזה שהרי ההמון אומרים 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב', וזה מוסכם אצלם ובלתי מגונה, ואינו כן לפי האמת, אבל [אלא] אם נמצא ישלם שבעתיים את כל הון ביתו יתן לפי משפטי התורה, שאמרה 'אם אין לו ונמכר בגניבתו'...
בימי אחאב ומנשה ודומיהם היו מסכימים לעבוד עבודה זרה זולתי הנביאים ותלמידיהם ומעט מן המעט" - ^ נטייה זו קרובה לנטייה לסבור ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כולה לרב שלי ורק אליו"..
- ^ סוטה מז ע"א
- ^ חיי עולם (הסטייפלר) ד"ה והנה עוד דוגמה: "קם איזו ריקה רשע מרושע ימ"ש במדינת אשכנז ובצירוף איזו ריקים ופוחזים ייסד מפלגה בשם נאצים, לומר שהגרמנים הארורים המה גזע עליון ושהיהודים עם בזוי שצריך לעקרם מן העולם ר"ל. ובמשך עשרה שנים החליף תהליך המחשבה וההכרה אצל רבבות ומיליאני אנשים... וכל זה פרי תעמולה רעשנית ותמידית יום יום...
והנה עוד דוגמה, במדינת רוסיא אחרי המהפכה תפס השלטון אחד מהם [סטאלין ימ"ש] אשר הרג ורצח אלפים ורבבות בלי חמלה ובלי משפט (אפי׳ לפי חוקיהם שלהם) וע״י תעמולה תמידית נהפך בעיני מיליאני אנשים במדינתם וחוץ למדינתם כאיש נעלה מכל נעלה, וכמין קודש שאין על עפר משלו, ושכל המהרהר אחריו היו מוכנים לעוקרו מן השורש כאילו מחריב כל העולם וכו'... עד שבבוקר אחד נתיישבו השליטים שבאו אחריו כי כדאי להם לבטל פולחן זה והכריזו כי אותו שליט היה בשר ודם פשוט ושהיה רשע עריץ וכו' והפכו את הקערה על פיה...
וזהו התועלת הנשאר לנו מתקפות ההערצה הנוראה לצוררים הללו, להכיר מזה עד כמה דעת והחלטת רבבות ומיליאנים אין בהם ממש, הכל הבל מעשה תעתועים הם והמונם" - ^ מורה נבוכים ח"א פרק לא: "כך יארע לאדם בהשקפות אשר הורגל להם ונתחנך בהם, שהוא מחבבן ומגן עליהם, ומתרחק מזולתן, וגם גורם זה מעוור את האדם מהשגת האמת ויטה כלפי הרגליו. כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלוקיים רבים, כפי שנבאר"
- ^ הרמב"ן הדגיש זאת (להבדיל, לגבי כופרים) בוויכוחו עם המומר הנוצרי (ויכוח הרמב"ן, היום השני, ד"ה אמרתי אני, אדוני המלך): "ואתה אדוננו המלך נוצרי בן נוצרי (ובן נוצרית) ושמעת כל ימיך גלחים (צעירים ודורשים מדברים מלידת ישו) ומלאו מוחך ומוח עצמותיך מדבר הזה ושב אצלך מתוך אותו הרגילות. אבל הדבר אשר אתם מאמינים, והוא עיקר אמונתכם, לא יקבל אותו השכל, והטבע אינו נותן, והנביאים מעולם לא אמרו כן, גם הפלא אינו יכול להתפשט בדבר ההוא, כאשר אבאר בראיות גמורות במקומו ובשעתו, שיהיה בורא השמים והארץ (וכל אשר בם) חוזר (עובר) בבטן יהודית אחת ויגדל בו ז' חודשים ויולד קטן, ואחר כך יגדל ואחר כך יימסר ביד שונאיו וישפטוהו משפט מות וימיתוהו, ואחר כך תאמרו שחיה וחזר למקומו הראשון. לא יסבול דעת יהודי ושום אדם".
גם הכוזרי כתב כך במאמר א אות ה כנגד הנוצרים: "אמר הכוזרי: אין בכאן מקום לסברא, אך הסברא מרחקת רוב הדברים האלה. אך כאשר תתאמת הראיה והניסיון, עד שיאמין בו כל הלב ולא ימצא דרך אחרת להאמין בזולת מה שנתברר אצלו, יתחכם להקשה וינהלה לאט עד שיקרב הרחוק ההוא, כאשר יעשו הטבעיים בכוחות המופלאים אשר הם רואים, שאם יסופר להם עליהם מבלי ראותם, מכחישים אותם, וכאשר רואים אותם, מתחכמים ושמים להם סבות מן הכוכבים והרוחניות ולא ידחו הראות. אבל אני אינני מוצא דעתי נוחה לקבל הדברים האלה מפני שהם חדשים לי ולא גדלתי עליהם, וחובה עלי לחקור בשלמות" - ^ מפורסמת הדעה שבגמרא (נדרים לב ע"א) "וא"ר אמי בר אבא: בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו".
אלא שבמדרשים רבים היא דעת ריש לקיש, אך דעת רבי יוחנן ורבי חנינא ש"בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו" (בראשית רבה תולדות פרשה סד סי' ד ובעוד מדרשים).
והרמב"ם כתב (הל' עבודה זרה פ"א ה"ג) "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" - ^ איגרת תימן פרק ג: "ומה שראוי לך לדעת, שהדברים האלה [אסטרולוגיה] וכיוצא בהם – שווא וכזב. ולא יהיו לך לראיה לפי שתמצאם כתובים בספרים, שהמכזב, כמו שהוא מכזב בלשונו מכזב בקולמוסו, ואין זה נמנע עליו. והכסילים הבוערים הם שיעשו אצלם לראיה אמיתית הדבר בהיותו כתוב"
- ^ דוגמאות רבות לכך לקמן בפרק עט
- ^ מורה נבוכים חלק ב תחילת פרק כג: "דע, כי ההיקש בין הספקות [קושיות] המתחייבים להשקפה מסויימות, ובין הספקות המתחייבים להפכה, והכרעת הפחות ספקות, אין בחינת הדבר ריבוי מניין הספקות, אלא חומר זרותם והיותם נגד המציאות. ואפשר שיהא ספק אחד חמור מאלף ספקות אחרים"
- ^ יומא פה ע"ב, מגילה ז ע"א, חגיגה י ע"א: "טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי"
- ^ הקדמת הרמב"ם למסכת אבות: "הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים... הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים... ומדברי הפילוסופים גם כן... ושמע האמת ממי שאמרה... ואפשר לפעמים ששם האיש ההוא יכניס בלב מי שאין תבונה בו שזה הדבר נפסד ויש בו תוך רע שלא ידעהו. ומפני זה ראיתי שלא לזכור האומר".
רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר אודות דרשות חז"ל: "כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטין אותם, אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו, יהיה מי שיהיה" - ^ ובפרט בענייני דעות שדרך העולם להחליט מראש ע"פ סגנונו של האדם, הלנו אתה אם לצרינו
- ^ שערי יושר (ר' שמעון שקופ), הקדמה, ד"ה ולכן: "ושמעתי דבר נאה ומתקבל בשם גיסי המנוח הרה״ג מוה״ר שלמה זלמן בהר"ר קלמן אבעל מטעלז, בהא דמסופר בגמ׳ ב״ק בסוגיא דזה נהנה וזה לא חסר, דר״ח בעי מרמב״ח והשיב לו לכי תשמש לי, שקל סודרא כרך ליה, דבהשקפה ראשונה מתמיה. וביאר הרב הנ״ל שהעניין הוא, שבדבר שצריך עיון ויגיעה תלוי עיקר הדבר אם המתלמד מאמין במעלת המלמדו, אז אם לא יבין בראשונה, יתלה החיסרון בעצמו, ויוסיף אומץ ליגע את עצמו ואז יבין באחרונה, אבל אם דברי המלמדו קלים בעיניו ולא שווה, לו להתאמץ לעמול בהם, אז אם לא יקבל הדברים במשקל הראשון יניחם או יבטלם בליבו ודיו, ולכן כאשר ידע רמב״ח את עומק העניין שרצה ללמדו, לא רצה ללמדו עד שיתאמת לו שרב חסדא משתוקק להתלמד ממנו כתלמיד מרב, ולכן לא למדו הדבר עד שישמש אותו כתלמיד לרב, ודפח״ח".
אחריו כתבו כך גם העלי תמר על הירושלמי ברכות פ"ח ה"ד ד"ה ואמר, והגרי"ש אלישיב בהערותיו פסחים סד ע"ב ד"ה וצ"ע - ^ דוגמא לדבר, מפרשת המרגלים, שכאשר מאנו לשמוע את דברי יהושע, טעמו נגדו "דין ראש קטיעה ימלל?" (סוטה לה ע"א), ופירש הערוך (והובא בשולי הגיליון): "כלומר ראש שמו קטוע, לפי שהיו"ד אות קטיעה היא"
- ^ בבחינת "מילתא אלבישייהו יקירא" (שבת י ע"ב. רש"י שם: "מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו, כלומר: לפי שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו – אתה מחזר אחריהם")
- ^ כגון שטוען שראיותיהן לא מוחלטות, שאין דרך להכריע בסתירות ביניהן וכדומה
- ^ גם בגמרא מצינו אפשרות פסיקה ע"פ מקורות ארכיאולוגיים, בבבא בתרא עג ע"ב – עד ע"א: "ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, ואיתלוי בהדן ההוא טייעא... אמר לי: תא אחוי לך מתי מדבר... פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו, ולא הוה מסתגי לן... אזלי אהדרתיה, והדר מסתגי לן. כי אתאי לקמיה דרבנן, אמרו לי: כל אבא – חמרא, וכל בר בר חנה – סיכסא! למאי הלכתא עבדת הכי? למידע אי כבית שמאי אי כבית הלל [רשב"ם: דפליגי במסכת מנחות, דת"ר כמה חוטין הוא נותן? ב"ש אומרים ארבעה ובית הלל אומרים שלושה, וכמה תהא משולשלת כו'], איבעי לך למימני חוטין ולמימני חוליות"
- ^ לקמן בפרק עט נעיר על הבלבול בין מעשה יהודית לבין נס חנוכה, שאין מקום להסתפק בו כאשר מעיינים ב"ספר יהודית". ובכלל, רבות הטעויות שנשתרבבו מחמת ניסיון להסיק מסקנות בענייני דברי הימים מתוך דברי חז"ל והראשונים. ובא זה ולימד על זה
- ^ ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה
- ^ למשל לתת חשיבות רבה במיוחד למעלותיו של הדור הזה, למגרעותיו, לניסיונותיו
- ^ דוגמה לדבר מכך שבני דורנו מתייחסים לחידושי דרכי התקשורת הנוכחיים כמהפכה שלא היה כמותה. אלא שמצד האמת, החידוש בהמצאת הטלגרף והשפעתו על האנושות היוו מהפכה רבה עוד יותר
- ^ וכן בדברי הגמרא (כתובות ס ע"ב): "מר בר רב אשי אמר: אפילו מת [התינוק] נמי אסור [לאימו להינשא], דלמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא. הוה עובדא וחנקתיה [חנקה את בנה כדי להינשא]. ולא היא, ההיא שוטה הואי, דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו [וא"כ אין ללמוד ממעשה זה]"
- ^ סנהדרין ק ע"ב: "רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי. אמר ליה אביי: מאי טעמא?... אלא משום דכתיב זלדקן – קורטמן, עבדקן – סכסן, דנפח בכסיה – לא צחי. אמר במאי איכול לחמא – לחמא סב מיניה. מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה – כולי עלמא לא יכלי ליה"
- ^ רש"י שם: "מאן דאית ליה מעברתא בדקניה – שזקנו מחולק ומפוצל ויש בין שני שבילות כמין מעבר.
כולי עלמא לא יכלי ליה – בערמימותיה, דמתוך שחשב כל ימיו בערמות הוא משים ידו לזקנו ומושך, כאדם שמחשב, עד שנקרחה. לישנא אחרינא: גרסינן הכרתא, מי שיש לו היכר בזקנו שסעד, כולי עלמא שלא סעדו אין יכולין להגיע לכוחו. לישנא אחרינא: גוורתא, והוא לשון קרחה, וכל הני דברי רוח ולכך אין קורין בו" - ^ תולדות אדם (לרבי משה גאלינה, מסוף תקופת הראשונים) מהדורת רע"ה (דפוס ראשון, במהדורת תע"ה נשמט כל העניין הזה), העמוד השני (במהדורה זו אין מספור לעמודים), ד"ה אותו העיניים: "דע כי הלובן הבהיר עם העין אשר כעין התכלת והצהיבות המרובה יורה על העוות [כנראה צ"ל: העזות] ועל הרמאות וקלות הדעת, והבט לאנשי אשכנז שיש בהם אלה המידות, ומה שיש בהם מן השטות והבגידה והעזות, ולכן השמר מכל מי שעיניו כעין התכלת והוא צהוב... ומי שעיניו גדולות ובולטות הוא קנאי ועז פנים ונבל ואינו נאמן בדבר. ואם עיניו כעין התכלת יהיה יותר בזה, ואי אפשר שלא תהיה עינו רעה..."
- ^ כך ברור בתקופתנו שספרי קודש מודפסים בלא צבע. אך השער בדפוס וילנא המקורי דווקא הודפס בצבע (שם המסכת, המילים "תלמוד בבלי" ו"וילנא" הודפסו בצבע אדום).
ההרגל להדפיס בלי צבע נבע ככל הנראה משיקולי חיסכון, אך כיוון שהורגלנו בכך, הדבר נתקבע כעיקר חשוב - ^ וכבר אמרו בדרך צחות, שיש המאמינים בקב"ה משום שכך כתוב ברמב"ם... ויש שהתפללו שהקב"ה לא יגלה לרבי את עוונותיהם..
- ^ שלעיתים אף נאמר רק כהוראת שעה
- ^ דוגמה לדבר במימרא (שהיו שייחסוה לגר"א והיו שייחסוה לר' לוי יצחק מברדיצ'ב) שאי אפשר לערוך סיום מסכת אם דילג על מילות הלע"ז שברש"י (תפארת אבות ויז'ניץ תשנ"ט עמוד 290, וירא משה (ר' משה שלומון) ויקרא – דברים, הקדמה, אות טו)
- ^ היא מומחשת למשל ב"אשליית כסף" – הנטייה האנושית להתייחס לכסף ע"פ הערך הנקוב ולא ע"פ יכולת הקנייה שבו. כך אנשים מעדיפים אינפלציה על פני קיצוץ בשכרם, גם במקרים שבהם התוצאה – דהיינו יכולת הקנייה של שכרם – זהה.
נטייה זו היא דוגמה לייחוס חשיבות לאמצעי כערך בפני עצמו - ^ רמב"ם הל' עבודה זרה פ"א הלכות א־ב: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קורבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים...
ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהא־ל ציווה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ... והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דיבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך, ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהישבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם א־לוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם" - ^ כפי שהארכנו לעיל פרק ל
- ^ הדבר בולט עוד יותר במקרים שבהם מפלפלים על לשונות פיוטים וכדומה, ובפרט שמתעלמים מצרכי הפייטן להתאים את המשקל והחריזה
- ^ מורה נבוכים, חלק ראשון הקדמה: "ודע כי המשלים הנבואיים יש בהם שני דרכים:
מהם משלים שכל מילה שבאותו המשל כוללת עניין.
ומהם אשר כל המשל מורה על כל העניין הנמשל, ויבואו באותו המשל מילים רבות מאוד שאין כל מילה מהן מוסיפה דבר באותו העניין הנמשל, אלא נאמרו לייפות המשל והסדרת הדברים בו, או כדי להוסיף בהסתרת העניין הנמשל. ויהיה סדר הדברים כפי מה שראוי לפשט אותו המשל, והבן זה היטב...
וכיוון שכבר ביארתי לך את זה וגליתי לך סוד משל זה, אל תטריד את מחשבתך לומר ומה עניין אמרו 'זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי', ואיזה עניין נכלל באומרו 'מרבדים רבדתי ערשי', ואיזה עניין נוסף על הכללות הזו באומרו 'כי אין האיש בביתו', וכך כל שאר מה שנאמר בפרשה זו, כי כל זה המשך לשון לפי פשט המשל, כיון שהמצבים האלה שהזכיר הם סוג מצב הזונים, וכך הדיבורים האלה וכיוצא בהם הם מסוג דברי הנואפים זה עם זה.
והבן ממני את זה היטב כי הוא יסוד גדול וחשוב במה שאני רוצה לבאר, וכאשר תמצאני באחד מפרקי מאמר זה מבאר עניין אחד המשלים, והעירותיך על כללות הנמשל מה היא, אל תחקור אחר כל פרטי העניינים שנאמרו באותו המשל ותרצה למצוא להן תיאום עם העניין הנמשל, מפני שזה יובילך לאחד משני דברים:
או שייטה אותך מן העניין המכוון במשל.
או שיחייב אותך לבאר דברים שאין להן ביאור, ולא נאמרו כדי לבארן. ותביא אותך התחייבות זו לכגון אותם ההזיות המרובות שהוזים ומחברים בהן רוב כתות העולם בזמננו זה, מפני שכל אחד מהם רוצה להמציא איזה עניין לדברים שלא נתכוון בהם אומרם למאומה ממה שחושבים הם" - ^ כשלים הגיוניים ממין זה מכונים "שגיאות סיבתיות". הדבר בולט בנטייתו של הציבור לחפש ולמצוא סיבות לעליות או ירידות במספר ההרוגים מסיבות שונות (תאונות, פשע וכו') בשנים מסוימות, ולהאשים או לשבח את האחראים לנושא, כאשר בפועל, במקרים רבים, מדובר באירועים אקראיים (למעט במקרים שישנן מגמות המשתרעות על פני שנים מספר)
- ^ דוגמא לדבר, המטיל מטבע פעמים רבות, יגלה שבמהלכן אירעו סדרות ארוכות שבהן המטבע נפל ברציפות על אותו הצד
- ^ וכך למשל רצף הפרשות שלח־קרח־חקת־בלק שלכל אחת מהן שלוש אותיות
- ^ המכונה: כתב דעץ, או: כתב רעץ
- ^ כך סוברים גם אלו שקיבלו את תורת התפתחות החיים בשלבים שונים באופן טבעי (כדלקמן פרק מו), אע"פ שהדבר לא מתיישב על הדעת אם מתייחסים רק לתוצאה הגמורה
- ^ ובכללה תופעה חברתית או נפשית
- ^ סברה זו עומדת בשורשה של חזקת שלוש פעמים. שכיוון שניתן להסביר את שלושת המקרים בעזרת סיבה אחת, הדבר מסתבר יותר מאשר לתלותם בשלוש סיבות נפרדות
- ^ אמונות ודעות לרס"ג הקדמה פרק ה ד"ה וכיוון שכבר ביררנו: "ואם יאמר אדם, אני בדעה פלונית כדי שלא אבטל מושכל. חייבים אנו לחקור, אם אותו המושכל יתקיים לנו בלעדי הדעה שהוא סבור – הרי בטלה דעתו".
חובות הלבבות שער א פ"ז: "הדברים אשר יתבררו מצד הבאת הראיה עליהם ותהיה מציאתם מציאה שא"א לדחותה, אין אנו צריכין להעלות על דעתנו, שהם יותר ממה שהצורך מביא אליו בהשלמת הדבר שהוא לראיה עליהם".
ביסוד זה השתמש גם הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פרק י"א): "וישתדל עם זה שימעט התנועות ומניין הגלגלים כל מה שיוכל. כי על דרך משל, כשנוכל להניח תכונה שיתכן עמה הנראה מתנועת זה הכוכב בשלושה גלגלים, ותכונה אחרת שיתכן עמה זה בעצמו בארבע גלגלים – מן הראוי שנסמך על התכונה שמספר תנועותיה מעט".
(מאות שנים לאחריהם כונה כלל זה "תערו של אוקאם", על שם וויליאם איש אוקאם מהמאה ה־14) - ^ בבא קמא ס ע"ב: "ת"ר: כלבים בוכים – מלאך המוות בא לעיר, כלבים משחקים – אליהו הנביא בא לעיר. וה"מ דלית בהו נקבה".
רש"י שם ד"ה וה"מ: "דהתם משום נקבה הוא דעבדי".
ברכות נז ע"א: "הבא על אשת איש בחלום – מובטח לו שהוא בן העולם הבא, והני מילי דלא ידע לה ולא הרהר בה מאורתא" - ^ ט"ז אורח חיים סי' רפח ס"ק ג: "נראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו בחלום אח"כ, אין כאן שייכות לומר מן השמיים הראוהו, אלא ההרהור גורם לו.
וכמעשה דפרק הרואה אמר ליה שבור מלכא לשמואל אמריתו דחכימותא טובא אימא לי מאי חזינא בחלמא, פירוש בלילה הבאה. וא"ל חזית דאתי רומאי ושבו לך וטחנו בך קשייתא בריחיים דדהבא, הרהר כולא יומא וחזי.
הרי דבהרהור תליא מילתא, ואין בזה הוראה מן השמים. ע"כ לא יתענה בשבת בזה. כנלע"ד עיקר למעשה" - ^ שולחן ערוך האר"י, כוונת ראש השנה סוף סעיף ב (והובא באליה רבה סי' תקפ"ד ס"ק ו): "גם אמר כי מי שבוכה אז [בראש השנה וביום כיפור] מעצמו בבכייה גדולה מאליו – אותה שעה דנין אותו בבית דין של מעלה ונפשו מרגשת, ולזה בא לו הבכייה מאליו".
מסתבר שהטעם להדגשותיו שמדובר דווקא על בכייה שבאה מאליו הוא, שכשאר ידוע לנו טעם טבעי לבכייה, למשל בכייה מתוך תפילה או מתוך חשיבה מודעת על חרדת הדין – אין סברה לתלות זאת בטעם רוחני.
בימינו, עם הבנת קיומם של כוחות לא־מודעים בנפש, והידיעה שמוחנו חושב גם בלא שאנו מודעים לכך – ישנו הסבר טבעי נפשי גם לתופעה של בכייה גדולה שמתעוררת ביום הדין כביכול מאליה (כפי שישנם פתרונות לבעיות ש"מופיעים מאליהם יש מאיין" בזמן שהאדם לכאורה הפסיק לחשוב על הבעיה, ולעיתים אף ברגע שהתעורר משנתו, וכפי שאדם מנסה להיזכר בפרט כלשהו ולא עולה בידו, ולאחר זמן־מה, כאשר הוא כבר עוסק בעניין אחר, הוא לפתע נזכר בו. הדבר מוכיח שמוחנו פועל לפתירת בעיות גם בזמן שאנו לא מודעים לכך, בבחינת 'אני ישנה וליבי ער') - ^ זאת מתוך ההבנה היסודית שיש לבריאה מטרות רוחניות
- ^ הדבר דומה לכך, שלהבדיל, יכולתו המעשית של אדם לעשות מעשה מסוים, לא מייתרת את הצורך בכוונתו לעשות זאת
- ^ נדון בכך לקמן בפרק צו
- ^ נדון בכך לקמן בפרק קג
- ^ נדון בכך לקמן בפרק מו
- ^ הדבר נכון גם לגבי תופעת "מעגלי תבואה" – מעגלי ענק ושאר צורות גיאומטריות שהופיעו בין לילה בשדות תבואה. תופעה זו, שבתחילה לא נמצא לה הסבר הגיוני, זכתה להסברים על־טבעיים שונים. לאחר שהוכח שבני אדם יכולים ליצור מעגלים כאלה בקלות, ואף עשו זאת בפועל, המשיכו חלק מחובבי העל־טבעיות להתעקש לגבי מעגלי תבואה מסוימים, שאותם לא ניתן ליצור בדרכים טבעיות, ויש צורך להסבירם באופן על־טבעי
- ^ דוגמא זו אף ממחישה שגם בעניין זה אין דנים ע"פ כמות ההנחות אלא ע"פ איכותן. שהרי ע"פ כמות ההנחות, יש צורך בהנחות רבות על מנת להסבר את אחיזת העיניים באופן טבעי – אוחז העיניים הוא גם זריז תנועה, גם מתוחכם, גם הטמין עזרים שונים מראש, גם מצליח להשפיע על כיוון מבטיהם של הצופים בו, גם יצר שיתוף פעולה עם אחד מהקהל, גם אסף מידע על אחד מהקהל וכו'.
עם זאת, סך ההנחות הללו קל באיכותו מאשר ההנחה – הבודדת – שאכן יש לו כוחות על טבעיים - ^ לקמן בפרק לה בכותרת "ז. נפש האדם" נדון בהסברים טבעיים־נפשיים לרבים ממקרי הדיבוקים. ונביא שיש שכתבו שישנם מקרים של דיבוק אמיתי
- ^ הגיונית, כשלעצמה
- ^ מייסד שיטה זו הוא אאודוקסוס מקנידוס, מהמאה ה־4 לפנה"ס
- ^ ע"י קאליפוס, ולאחריו ע"י אריסטו. שניהם מהמאה ה־4 לפנה"ס
- ^ רעיון זה חודש ע"י אפולוניוס, מהמאה ה־3 לפנה"ס
- ^ בלשון המפרשים: "גלגל היקף", וביוונית: "אפיציקל" – על־המעגל
- ^ ע"י תלמי, מהמאה ה־2 לספירה
- ^ בלשון המפרשים: "גלגל יוצא חוץ למרכז"
- ^ ובראשם קופרניקוס, בספרו "על תנועת גרמי השמיים". ספר זה פורסם רק לאחר מותו, בשנת 1543, כיוון שהוא חשש לפרסם בחייו את חידושים עצומים אלו
- ^ מלבי"ם בראשית א ו ד"ה ויאמר: "וכל אלה הדעות נבנו על קורי עכביש שארגו הראשונים שיש גלגלים במציאות, אבל בימינו התברר היטב שכל צבאות השמים שטים באוויר ספירי זך ודק מאוד הנקרא איתר ואין גלגל במציאות וכמו שכבר השקיפו על זה חכמי ישראל. ורשב"י במדרש אמר שהכוכבים שטים באוויר, ואם כן אי אפשר לבנות בניינים על קו תהו ואבני בהו"
- ^ ויש שאף "מתחכמים למצוא להם היתר [לשורר זמירות קודש בניגוני זמרי הנוכרים] באומרם שכל ניגוניהם גנובים הם איתם מאיתנו בזמן שבית המקדש קיים" (יוסף אומץ אות תרב)
- ^ כך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ראש השנה פ"ב מ"ז על דברי הרס"ג שייחס את מקורו של חשבון לוח השנה למשה מסיני: "ואני מתפלא על אדם שמכחיש ומתווכח בדבר הברור ואומר שדת היהודים אינו בנוי על ראיית החדש אלא על החשבון בלבד, והוא מאמין בכל הלשונות האלה. ואיני חושב שהאומר כן מאמין בכך, אלא היתה מטרתו בדבר זה לנגח את יריבו באיזו צורה שתהיה שלא בצדק או בצדק כיון שלא מצא מפלט מלחץ הוויכוח".
העמק שאלה אות כב על השאילתות שמות פרשת ויקהל אות סז (תמא ע"א): "וזוהי דעת רב סעדיה גאון ז"ל שנחלק עם הקראים בימיו, ורמז עליו בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פרק ב דראש השנה" - ^ ע"י הכנסת הנחת־יסוד
- ^ אמונה ומדע (לרבי מלובביץ') עמודים 131–133: "הרי עובדות אלו אינן מוכיחות כלל את אי־האפשרות של הופעת תולעים גם ללא הולדה, בדרך של התהוות מעצמן. למעשה, הן כל פרט הוא בעל תכונות מיוחדות, באופן שלא קיימים שני פרטים זהים לחלוטין. לכן הטענה שתולעת מסוימת זהה לחלוטין לתולעים שהתפתחותן מן הביצה שהיתה תחת תצפית, לא יכולה להיות נכונה. ואפילו אם היתה זו טענה נכונה, הרי, כפי שצוין לעיל, אין לזה כל קשר עם אי־האפשרות של התהוות תולעים מעצמן...
אמנם מנקודת ראות מדעית התהוותן מעצמן היא בעלת סבירות אפסית ביותר, אולם התהוותן באופן קבוע, לדוגמה – מרקב, יכולה להתחולל תדיר כתוצאה מחוקים שנקבעו ע"י הבורא, והמופעלים על ידו באופן בלתי אמצעי בכל מקרה פרטי. אפשר רק לחזור ולומר, כי העובדה שאיש מן הביולוגים לא הצליח עדיין לעקוב אחרי תהליך התהוות ספונטנית אינה מוכיחה שום דבר" - ^ למשל, הטענות "לא יתכן שהם לא ידעו שהעולם כדורי", "לא יתכן שהם לא ידעו שיחס היקף המעגל לרוחבו גדול משלוש", "לא יתכן שהם לא הבחינו שיש הנולדים לשמונה חודשים ושורדים".
וכן לגבי המחלוקת המפורסמת (כדלקמן פרק קיז) האם ישנם שדים כפשוטם. נראה כי האנשים האוחזים בדעה שאין שדים, נוטים לקבוע שכך גם סברו חז"ל, ומיישבים את דברי חז"ל בסוגיות אלו באופנים שונים. אלא שמדובר בשתי שאלות נפרדות שיש לברר כל אחת מהן בנפרד – האם אתה סבור שאין שדים, האם חז"ל סברו שאין שדים. ואין להשליך מדעתך על דעתם. אף אם האדם סבור שגם בסוגיות אלו הוא מחויב לדברי חז"ל (נדון בכך לקמן בפרק יז), הרי שקודם עליו לברר מה סברו חז"ל. שהרי הוא מחויב לדעתם (לשיטתו), ולא שהם מחויבים לדעתו - ^ איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים ד"ה דעו. הבאנו את דבריו במלואם לעיל פרק כט
- ^ דבר שיש עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם, דבר שיושג באחד מחמשת החושים, דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים עליהם השלום ומן הצדיקים
- ^ ביניהן טענות לידיעות שאינן טבעיות, וכן הבטחות רוחניות שונות
- ^ סנהדרין מא ע"א: "וכל עדות שאי אתה יכול להזימה – לא שמה עדות"
- ^ רש"י סנהדרין יז ע"ב: "ושני זוממין – שיתייראו העדים להעיד שקר, שלא יזומו"
- ^ ובלשון אחרת: אין צורך להוכיח שדעה מסוימת אינה נכונה. די להוכיח שאין ראיה שהיא כן נכונה
- ^ בבא קמא מו ע"ב
- ^ פסחים ט ע"א
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם נזיר פ"ט מ"ב: "שהעניין יגיע עד ללא תכלית אם נלך אחרי האפשרויות"
- ^ למשל, בפרדס רימונים (לרבי שם טוב אבן שפרוט, מאחרוני הראשונים) סנהדרין סז ע"ב ד"ה עוד שם א"ר יהודה למה נקרא שמם כשפים (טז ע"א): "וכבר קרה לי עם אלו הכשפנים רבים... והייתי אומר להם 'אנא קראו לי שד אחד והרבו עלי מוהר ומתן ואתנה, או עשו בפני פעולה בלתי טבעית'. והם ניסו בנכליהם ולא יכולו, אז אמרו אלי 'באמת מזלך מנצח בשביל שאינך מאמין, שהשדים לא יגלו רק למאמין, ולא יעשו פעולתם רק לעובדם'"
- ^ וכתב הר"ן (דרשות הר"ן סוף דרוש א ד"ה כן וד"ה ולזה) שזהו הטעם שהתורה לא פירשה את השכר לעולם הבא: "היא חוכמתנו לעיני העמים. כי אחר שהם רואים שהעניין האלוקי ידבק בנו, ויראו שהתורות כולן משותפות עם תורתנו בנגלה מענייניהם בעשיית המצוות השכליות, רוצה לומר להישמר מן הגזל ומן הרציחה ודומיהם, ושמה שנתייחדה תורתנו וכל שכן בזמן הזה, הוא ענין החוקים, (והיה) [ויהיה] נראה עין בעין שהעניין האלוקי דבק בנו, יאמרו רק עם חכם ונבון וגו'. ובא זה הלשון כמדבר על עניין לא היה ראוי להודות אותו, אלא שאי אפשר לכפור בו מצד הראותו והגלותו לחוש. ולזה לא הוצרכה התורה להמשיך ייעודיה על ענייני העולם הבא, אבל המשיכה סיפוריה על עניינים שהם מאמתים זה בלי ספק"
- ^ למשל, ע"פ דברי הר"ן הנ"ל, עדיף להבטיח יעודים שניתנים לאימות בעולם הזה בקלות
- ^ בבא מציעא פד ע"א: "אמר [רבי יוחנן]: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא – הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?".
ואף עוררו את תלמידיהם להקשות על דבריהם, כמאמרם בכמה מקומות "ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי" (ברכות לג ע"ב, מגילה כה ע"א, חולין מג ע"ב, נידה ד ע"ב) - ^ ילקוט שמעוני בראשית רמז צה: "ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעין, מפני שאינו מספיק להקיש עליהן עד שהוא שוברן, אלא מה הוא בודק? קנקנים היפים שאפילו מקיש עליהן כמה פעמים אינו שוברן. כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן. הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שפשתנו יפה, כל זמן שהוא כותשה היא משובחת, וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת. כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא הצדיקים. משל לבעל הבית שהיו לו שתי פרות אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע. על מי נותן את העול? לא על אותה שכוחה יפה? כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא צדיקים"
- ^ וכבר אמרו הליצנים "רצונך לדעת כמה מועיל 'יזכור' לנפטר? צא ובדוק כמה מועיל 'מי שבירך' לחולה"
- ^ מסופר על הבית ישראל (האדמו"ר מגור) שכאשר סיפרו לו על אחד האדמו"רים שהעלה לתורה את אביו הנפטר, הגיב "שיכבד אותו גם בהגבהה"
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם ראש השנה פ"ב מ"ז: "ולא נפלה מחלוקת בין בני אדם והכחישו האמת אלא מחמת העדר הידיעה"
- ^ הקדמת ר' חיים מוולוזי'ן לספרא דצניעותא (שחיבר הגר"א) ד"ה ובייחוד: "ובספר יצירה היתה משנתו [של הגר"א] סדורה לו מימי ילדותו... אמרתי לו: 'מעתה הלוא אינו דבר גדול ופלא כל כך לברוא גולם'. השיב כי 'באמת פעם אחת התחלתי לברוא גולם. ובעודי באמצע עשייתו חלף ועבר תמונה אחת על ראשי והפסקתי מלעשותו עוד. כי אמרתי מסתמא מן השמיים מנעוני לפי רכות שני אז'. ושאלתיו בן כמה היה אז, והשיב שהיה קודם י"ג שנה".
חיי מוהר"ן אות רנז: "שמעתי שאמר, יש לי השגה כזו להשם יתברך שהייתי יכול להביא על ידה את משיח, אבל סילקתי הכל ולקחתי עצמי אצלכם להחזיר אתכם למוטב, כי זה גדול מן הכל".
חיי מוהר"ן אות רסה: "גם שמעתי בשמו שאמר אם הייתי אומר פשטים בגמפ"ת (בגמרא פירוש רש"י תוספות) היו כל הלומדים והגדולים מונחים תחת כפות רגלי, אך עדיין אין לי חשק לזה".
חיי מוהר"ן אות רסו: "אמר: כל מה שמשיח יעשה טובות לישראל אני יכול לעשות, רק שהחילוק היא שמשיח יגזור אמר ויקום אבל אני (ופסק ולא דיבר יותר). נוסח אחר: אבל אני, איני יכול לגמור עדיין".
חיי מוהר"ן אות שפ: "אמר שהיה לו בהאלף־בית אות ר' על רפואה שהיה כתוב שם כל הרפואות, ולא היה חולאת בעולם שלא היה כתוב שם רפואתו, אך לא רצה להעתיקו ושרפו".
שיחות הר"ן אות קפא: "שמעתי בשמו שאמר בזו הלשון: 'אני יודע חוכמות, שאם הייתי מתחיל לגלות מעט מהחוכמות שאני יודע, היו יכולים לחיות על ידי התענוג של השגת החוכמות האלו לבד, בלי שום אכילה ושתייה. והיה כל העולם בטלים בכלות הנפש לשמוע חוכמתי והיו בני אדם יוצאים מחיותם מעוצם הפלגת מתיקת נעימת עריבת החוכמות שהייתי מגלה. אך איני יכול לגלותם לבני אדם, כי תמיד כשאני מתחיל לדבר עם אחד, אני חפץ לשמוע ולקבל ממנו דברים עליונים'. ומחמת זה, הוא אינו יכול לגלות חוכמתו הגדולה והמופלגת מאוד" - ^ כדלקמן בפרק לה סעיף א
- ^ רש"י כתובות נז ע"א ד"ה הא: "דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט"
- ^ בבחינת שאלת התלמוד "וליטעמיך"
- ^ למשל:
א. מי שזכה לראות בערב שבת נשמות יתירות הנתוספות לישראל בשבת, האם יוכל להכריע האם שבת נכנסת בתחילת שקיעה או בשקיעה דרבינו תם. וכן מי שמרגיש בנפשו את הנשמה היתירה כאשר הוא טובל בערב שבת בכוונה הרצויה, האם יוכל להכריע מתי זמן פלג המנחה.
ב. מי שמסופר עליו שהרגיש שהמקווה פסול, מדוע לא יסייע להכריע במחלוקות בעניין מקווה, ובכלל במחלוקות העצומות בענייני שיעורין, שהרי יוכל להרגיש מאיזה שיעור המקווה כשר.
ג. אלו המדברים עם דיבוק, מדוע לא ישאלו אותו על השאלות בבית דין של מעלה, לברר את מחלוקת התוספות ותוספות הרא"ש (קידושי מ ע"ב) בעניין הסתירה בדברי הגמרא (שם ושבת לא ע"א) האם תחילת דינו על דברי תורה או על משא ומתן באמונה.
ד. לגבי המעשים על דיבוקים שסיפרו שהיו מגולגלים בבהמה טהורה, בחתול, בכלב, בחזיר – כיצד לא מביאים מהם ראיה למחלוקת המקובלים האם יש בכלל גלגולים בבעלי חיים.
ה. לאחר שכבר הוברר שדיבוק יכול לצאת ע"י תפילה או לימוד של גדולי ישראל, גם ללא כוונות וייחודים (קונטרס הדיבוק (שיצא לאור ע"י ישיבת המקובלים שער השמיים תשנ"ט) עמודים 27–28, נביא זאת לקמן פרק לה בכותרת "ז. נפש האדם") – מדוע ממשיכים להתייחס לעניין הוצאת דיבוקים כמיוחד לעוסקים בקבלה.
ו. אלו שזוכרים את גלגוליהם הקודמים מתקופת התנ"ך או חז"ל, מדוע לא יוכלו לברר לנו פרטים מהותיים. למשל, מי שזוכר את הכוונות שכיוון כשהיה כהן גדול (קובץ עץ חיים (באבוב) גיליון טו, אב תשע"א, עמוד שלב והלאה: "זכרונותיהם של צדיקי הדורות מגלגולים קודמים", מהרב ישראל דנדרוביץ), מדוע לא נוכל לברר אצלו מחלוקות תנאים בעניין נתינת הדם על הפרוכת או על מזבח הזהב. וגם אם לא נפסוק על פי זה לדינא, גמרא גמור זמורתא תהא. ואפשר שנוכל לברר גם פרטים היסטוריים שונים שהעוסקים בהיסטוריה מתעניינים בהם. ובוודאי יהיה בכך קידוש השם.
ז. כיוון שמצאנו אנשים שעברו "מוות קליני" ומעידים על חיים שלאחר המוות, מדוע רק מעטים מאלו שעברו מוות קליני מעידים זאת? (כך העיר בספר "נר באישון לילה" (הרב שלמה אבינר) ערך "חווית סף המוות"). כיוון שמצינו אנשים שזוכרים את גלגוליהם הקודמים, מדוע לא כולם זוכרים זאת?
ח. הילד שזכר את כל התורה עוד קודם שלמד קרוא וכתוב ("הינוקא הפלאי"), בהנחה שלמדה מהמלאך – מדוע לא ביררו על פיו גרסאות שונות, או לגבי שאלות על מהימנותם של ספרים שונים. וגם אם זוכרה מגלגול קודם, אולי ניתן לברר מה היו הגרסאות בתקופות קודמות.
ט. המאמינים בכוחו של קמיע וכד' לפעול ישועות, כיצד לא נותנים אותו בחינם, והרי יש בכך חסד ולעיתים אף חיוב של "לא תעמוד על דם רעך".
י. הטוען שבני ישראל במדבר הניחו שני זוגות תפילין – גם של רש"י וגם של ר"ת – מדוע לא מקשה על כך, אם כן כיצד נעלמה מסורת זו במהלך הדורות (הרי רש"י לא הניח תפילין של ר"ת). ואם יש הסבר כיצד שינו במהלך הדורות ממסורת אבותיהם – מדוע לא נוכל לומר זאת גם להיפך, שבדבר הניחו רק זוג תפילין אחד מסוים, ובמהלך הדורות שינו מהמסורת וחידשו את הזוג האחר.
אמת, אפשר שיש תשובות טובות לשאלות אלו, אך הפלא הוא שאותם המספרים מעשים אלו, לא מעלים את השאלות כלל - ^ ישנה תופעה דומה לגבי עניינים מוסריים, שבהם רבים מתהלכים בתמימות ואינם מעמיקים בדרך הלימוד המקובלת בהלכה. למשל, ספרים רבים בעניינים אלו הביאו את דברי התוספות (כתובות סג ע"א ד"ה אדעתא) "דרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול", ואף האריכו ודנו ביסוד זה. אילו היו דנים כדרכם בעיון, לא היו נמנעים מלהזכיר שיש בתוספות תירוץ אחר, ושהר"ן (נדרים נ ע"ב ד"ה ודאמרן) תירץ באופן אחר: "דשכיח טובא שילמוד פרק אחד והלכה אחת". בדרך העיון אף היו דנים במה חולקים התירוצים הנוספים על דברי התוס' הנ"ל, ואולי אף היו משתדלים למעט במחלוקתם ולהסביר אף את דברי התוס' הנ"ל באופן קרוב יותר לדברי הר"ן. אף היו דנים על הקושיה לכאורה מדברי המדרש (ויקרא רבה פרשה ב סימן א) "בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצא מהן ק', ק' למשנה יוצאין מהן י', י' לתלמוד יוצא מהן א'. הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי".
תופעה דומה נוספת קיימת בסיפורי צדיקים, שבחלקם מייחסים חשיבות רבה למסר העיקרי, אך מתעלמים מפרטים במעשה הסותרים לכאורה את ההלכה והמוסר - ^ וכבר בדקו והוכיחו שרובא דמינכר של בני האדם מאמינים בעצמם שדעתם פחות מוטה מן הממוצע. בעיה זו חריפה עוד יותר באנשים שנחשבים חכמים מהממוצע.
שורשה של הטיה זו נובע, בין השאר, מכך שאין דרך פשוטה למדוד את רמות ההטיות וההטעיות של כל אדם. משכך, קל יותר לטעות בתחום כזה וללכת אחר הרצונות והדמיונות. וכלל בידינו, "מדידה אין בו, דמיונות יש בו".
כלל זה מומחש בתופעה שרוב בני האדם סבורים שרמת הנהיגה שלהם גבוהה מן הממוצע, בניגוד לרמת הידע בתחומי הפיזיקה, למשל, שבו רוב בני האדם מעריכים את עצמם באופן הקרוב למציאות. סיבת הדבר, שידע בתחומי הפיזיקה ניתן למדידה, לעומת רמת נהיגה שהגדרתה מאוד מעורפלת, ולכן רבים נוטים לייחס לעצמם הצלחה בתחום זה.
מאותה סיבה, חן הציבור על אנשיו, שטבעו של כל אדם לסבור שהציבור שאילו הוא משתייך הוא הטוב ביותר, אע"פ שיתרונותיו וחסרונותיו של כל ציבור מוכרים. וזאת משום שניתן בקלות להעריך באופנים שונים את חשיבותו של כל יתרון וחיסרון - ^ תופעה זו מכונה "אפקט מעל הממוצע"
- ^ קול הנבואה (הרב דוד כהן, "הרב הנזיר"), מאמר רביעי אות ל: "את הדבר עצמו אין אנו יודעים, אלא את תופעותיו...
אי אפשר שתהיה לנו הכרה של דבר כל שהוא, כשל דבר כשהוא לעצמו, אלא במידה שהוא דבר של הסתכלות חושנית, היינו תופעה...
תהיה אי־התאמה, מוזר, לקוות להכיר באיזה דבר יותר ממה שייך לניסיון האפשרי. אולם מאידך גיסא, אי־התאמה גדולה מזו תהא, שלא להודות כלל בדברים כשהם לעצמן. אמנם אין אנו יכולים ליתן מושג מסוים, מה הם דברים כשהם לעצמם. אולם אין אנו בני חורין מלדרוש אחריהם. מי יוכל נשוא, ולא ישאל, מה היא הנפש בעצם" - ^ מורה נבוכים חלק ב הקדמות, ההקדמה השביעית: "ההקדמה השביעית היא שכל משתנה מתחלק ולפיכך כל נע מתחלק והוא גוף בהחלט" [ובתרגום אבן תיבון: "שכל משתנה מתחלק, ולזה כל מתנועע מתחלק, והוא גשם בהכרח"].
מלחמות השם (לרלב"ג) מאמר א פרק ב ד"ה ונאמר: "כבר התבאר בטבעיות בספר השמע ['ספר השמע הטבעי' של אריסטו] חיוב היות כל מתנועע גשם".
אור השם (רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ) מאמר א כלל א פרק ז: "שכל מתנועע הוא גשם בהכרח".
עקידת יצחק בראשית שער ו ד"ה והנה להיות: "שכבר התבאר שכל מתנועע הוא גשם" - ^ רמב"ם הלכות תשובה פ"ח ה"ב: "שיודעים ומשיגין מאמיתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל"
- ^ הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה של פרק חלק: "היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך, בעניין שנקרא על דרך השאלה 'דיבור'. ואין ידוע היאך הגיע, אלא היה משה ע"ה שהגיע לו".
ובתרגום הרב שילת: "ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא [משה] עליו השלום אשר הגיעה אליו" - ^ מן הראשונים
- ^ הובא במקור חיים לרבי שמואל אבן צרצה פרשת כי תצא ד"ה ונגשה יבימתו: "וה"ר דוד ן' בילא כתב... ואין מטבעו [של האדם] להשיג איכות פעולת הטבע, ואין ספק כי האדם בהיותו נעתק מן החיים הגופיים ישוב אל היותו טבע אשר איכות פעולתו בלתי ידוע כי אם לא־ל לבדו. אם כן מי הוא אשר מלאו ליבו לדבר גדולות ולגזור גזרות במה שהוא נמנע בחוקו להשיג, ואיך יודיענו אמיתת גמול הנפש, והוא אינו יודע אמיתת הנפש, ומה לנו לרדוף אחרי עניינים מדומים"
- ^ מאמר הרש"ר הירש על אגדות חז"ל, אות א, ד"ה ואודה (נדפס ב"המעיין" טבת תשל"ו, עמוד 8): "ואודה ולא אבוש כי מעולם לא טרחתי לדרוש ולחקור על מהות עניינים אלה [כישוף וכו'], כמו שלא מצאתי את נפשי נוטה לדרוש ולשאול ולחקור על מהות העוה"ב ועולם התחיה וכיוצא. כי אמיתת דברים אלה ואלה נעלמים מעיני כל חי ואי אפשר לעמוד כלל על בוריים במופת חותך, וכל הנאמר עליו אינו אלא השערה לכל היותר קרובה לאפשרות האמת"
- ^ ספר חובות הלבבות שער ד (שער הביטחון) פרק ד ד"ה אבל: "אבל גמול העוה"ב ועונשו לא פירש מהם הנביא מאומה בספרו, בעבור כמה פנים: מהם, כי צורת הנפש בלעדי הגוף אינה ידועה אצלנו, כ"ש מה שתתענג בו או תצטער בעניין ההוא מגמול ועונש"
- ^ בחינת הדת (ר' אליהו דילמדיגו), וינה תקצ"ג עמודים 75-76: "שהטעמים ההם אשר נמצא בם [במצוות], אין ראוי שנחליט המאמר שאין טעמים זולתם, כי שבעים פנים לתורה, ואולי התורה תכווין לטעמים אחרים רבים, וראוי לכל משכיל לחשוד שכלו בזה, כי לא יקל עלינו דעת מחשבות הא־ל ורצונו אשר הגיע לנביאיו"
- ^ לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) תחילת פרק נב: "בדברים הרוחניים בכלל, דעת השלילה מביאה יותר תיקון לעולם מהחיוב. כמו שבהשגת האלוקות כבר נודע לכל שהשלילה היא הידיעה העיקרית, והחיובים כל מה שיתרבו הלא יהיו מוגבלים ומשוערים לפי דעתו הקלה של האדם, על כן אינם מביאים כי אם ציורים של שיבוש. כן הוא בכל המושגים התלויים בעניינים שהם למעלה מציורי החושים שלנו, ובכלל זה גם כן בעניין הנבואה בכללה, ונבואתו של משה רבינו ע״ה בפרט.
ובתורה מן השמים שהיא צריכה בציורה לביאור עניין הנבואה, הנה לא בא לנו בקבלה דבר ברור על דבר ציור הנבואה וערכה, ממילא מובן שכל מה שנצייר בדרך חיובי הוא רק דבר דמיוני עולה על הלב שאין זה שום ענין ליסוד תורה ואמונה. על כן, העיקר ביסוד תורה מן השמים הוא רק הפקעת השלילה, היינו שלא לאמר שמשה מפי עצמו אמרה, בלא השפעה אלוקית" - ^ אור האמת (המגיד ממזריטש, תלמידו וממשיכו של הבעל שם טוב), אמרי צדיקים, דף לו ע"ב (מהדורת ז'יטומיר תר"ס) ד"ה פעם: "פעם אחת היה הרב מוכיח לאחד על מה שדרש קבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני מה מר דורש ג"כ קבלה ברבים? והשיב לו הרב: אני לומד את העולם שיבינו שבעוה"ז ובאדם ג"כ כל הדבר הנאמרים בספר עץ חיים, ולא שאני נותן להבין את הרוחני כמו שכתוב בעץ חיים. אבל מר דורש כל הדברים ככתבן בעץ חיים, אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני"
- ^ דהיינו בעזרת סקרים על אלפי אנשים, ובאופנים שונים שמשמיטים את ההטיות האנושיות. ככל הידוע לנו, עד תקופה זו לא נתפרסמו מחקרים שכאלה
- ^ בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים
- ^ מעשה שהיה כך היה. ילדה בת תשע בשם אמילי רוֹזָה ערכה ניסוי לרגל יריד מדע בבית הספר בכיתה ד' (בשנת 1996). היא הזמינה "מרפאים רוחניים" שטוענים שהם חשים "שדה אנרגיה אנושי" ע"י העברת ידיהם ליד גופו של המטופל. בינה לבין המרפא היא הציבה מסך אטום שבו שני חורים עבור הכנסת שתי ידיו של המטפל. במהלך הניסוי היה על המטפל לזהות כנגד איזה משני החורים נמצאת ידה של הילדה, מבלי לגעת בה.
תוצאות הניסוי שללו באופן מוחלט את יכולתם של המרפאים הללו לזהות אדם בקרבתם.
מאמר בעיתון ניו יורק טיימס כינה את ניסוי זה "בגדי המלך החדשים".
שנתיים לאחר מכן ניסוי זה פורסם כמאמר מדעי בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי, תחת הכותרת "מבט מקרוב על מגע טיפולי".
אמילי נכנסה לספר השיאים של גינס בתור האדם הצעיר ביותר שפרסם מאמר מחקר בכתב עת רפואי - ^ פירוש המשנה לרמב"ם ראש השנה פ"ב מ"ז: "שרוב בני אדם ואולי כולם אינם יודעים אלא פעולת הסכום בלבד, כלומר לצרף מספר על מספר, וחושבים שכבר השיגו ידיעה גדולה"
- ^ שו"ת חוות יאיר סוף סי' ריט: "בחקירות חכמת התכונה [אסטרונומיה]... וקשה מאוד הציור וההבנה בהם, אם לא בקבלה מפי חכם באמת, לא בדמיון בחכמה זו, וע"י כדורים שיש בהם ג' מרחקים, שאי אפשר להבין בציור שטחי על הנייר"
- ^ חיבור המשיחה והתשבורת (לרבי אברהם בר חייא הנשיא, מראשוני הראשונים), הקדמה, ד"ה וראיתי: "וראיתי רוב חכמי דורנו בארץ צרפת אינן בקיאין במדידת הארצות ולא זריזין בחלוקתן, אבל הם מזלזלין בדבר הזה זלזול גדול ומחלקין את הקרקעות בין היורשין והשותפין לפי אמידה וגוזמא ובאין במעשה הזה לידי עוון ואשמה, ורובם מזידים וחוטאים, וכל אחד מהם חטאו בטעותן כפי שיבוש אומדנותן. ואל יעלה בליבך שהם מודדים וחושבים, אבל הם מאמדים וכוזבים. ואני אומר, שאינם מונין מן המניין, אלא הם מונין מן ההונאה, שכתוב בה והאכלתי את מונייך את בשרם, שאין בעולם הונאה גדולה מן ההונאה הבאה על ידם, עד שיכול שיקרה בחשבונם שבעל השליש נוטל רביע ובעל הרביע נוטל השליש, ואין לך גזילה ואונאה גדולה מזו"
- ^ ספר החינוך סי' קסט
- ^ שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") ח"ז סי' רפט ד"ה והשנית: "דמה שכתב הגאון [ספר החינוך] ז"ל שזה דעת רחוק הרבה מן השכל, אומר אני אסקופה הנדרסת, דבזמנו היה זה באמת רחוק מן השכל, אבל בזמן הזה שישנם קאמפיוטערס וראדאר וראדיא סטיישאנס ורואים שממש בכהרף עין סוקר הקאמפיוטער מאות מליונים עניינים וגם רואים שאפשר מהתחנה בהיוסטאן טעקסעס להשגיח על "הספעיס שיפ" שעלו עד ללבנה וכיוצא בזה באמת לאו רחוק מן השכל הוא שהבורא ב"ה וב"ש אשר ברא הכל אשר לכל לא יוכל להשגיח על כל עניני העולם ואין זה רחוק מן השכל".
אמנם נראה שהחינוך לא התכוון "רחוק מן השכל" מבחינת היכולת להשגיח על מיליוני פרטים, שהרי הוא עצמו כן סובר שהקב"ה משגיח על כל אדם בפרטות, אלא כוונתו רחוק מן השכל מבחינת חוסר התכלית שבזה, שהרי הקב"ה חוקק את חוקי הטבע ואין תועלת וצורך להשגיח על כל פרט, חוץ מההשגחה המינית שכל מין לא יאבד, כמו שביאר שם. עכ"פ העיקרון של שינוי הסברות מפורש בדברי המשנה הלכות שם - ^ רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ג ה"ט: "כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם, כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים, וכשם שמכירין הקדוש ברוך הוא כך מכירין את עצמן ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן, ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם"
- ^ אמנם היו שחלקו עליה גם בעבר:
עקידת יצחק בראשית פתיחת שער ב: "שאין מן ההכרח שגרמי השמים יהיו חיים משכילים מתנועעים לתשוקת הנבדלים, לא מצד השכל וכל שכן מן התורה".
אברבנאל בראשית א טז: "כי יסוד השאלה והספק הזה הוא שהגשמים העליונים ההם הם משכילים נצחיים בטבעם. והיא באמת הקדמה מסופקת מאוד, לא בא עליה מופת ולא טענה הכרחית".
גבורות ה' למהר"ל הקדמה שנייה (דף ו ע"א בטור הימני): "ואל תשגיח בדברי הפילוסופים שאמרו כי השמש והירח חיים משכילים, שכל דבר זה – הבאי" - ^ ראייתו של הרמב"ם לכך שיש לגלגלים נפש מפורשת במורה נבוכים ח"ב תחילת פרק ד: "וביאור הדבר, כי מן המוכחש שתהא תנועתו [של הגלגל] הסיבובית כתנועת האבן באופן ישר למטה, או כתנועת האש למעלה, עד שיהא מקור אותה התנועה טבע ולא נפש. כי אשר ינוע תנועה זו הטבעית, יניעהו אותו המקור אשר בו, אם היה שלא במקומו כדי לבקש מקומו, וכאשר יגיע למקומו ינוח. והגלגל הזה נע במקומו בעצמו בסיבוב...
ועוד, אילו הייתה תנועתו בגלל כך, כי אז היה חיובי שיגיע אל מה שנע אליו וינוח. לפי שאם היה נע לדרישת דבר או לבריחה מדבר, ואי אפשר שישיגהו לעולם, תהיה התנועה לבטלה.
נמצא כי התנועה הסיבובית הזו אינה אלא מתוך ציור מסוים, מחייבו אותו הציור שינוע כך. ולא יהיה ציור כי אם בדעה. נמצא אם כן שהגלגל בעל דעה" - ^ הרמב"ם סבר שהכוכבים שונים מהותית מהחומרים הנפסדים שאנו מכירים בעולמנו. וכך כתב בהל' יסודי התורה פ"ב ה"ג: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו נחלק לשלושה חלקים: מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד, כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות. ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים, אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו, והם הגלגלים והכוכבים שבהן, ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות..."
- ^ אכן, גליליאו, שצפה בירח בעזרת הטלסקופ שלו (בתחילת המאה ה־17), היה הראשון שהבין שעל הירח ישנם הרים ומכתשים, ודחה בכך את תפיסתו של אריסטו שהירח הוא כדור מושלם
- ^ סינטתיות
- ^ אנליטיות
- ^ לכן יש לשים לב גם לגבי הוכחת "אי אפשר לבירה בלא מנהיג", שבדורנו אצל ציבור בעלי דעה לא די באמירה סתמית כזו, אלא יש צורך בניתוח ופירוט האפשרויות והשלבים השונים הנצרכים ליצירתה של אותה בירה, כפי שצייננו בפרק מו
- ^ כמובן שיש מקום חשוב לסברות אינטואיטיביות, במקרים שבהם אין נתונים או הוכחות מוצקות יותר
- ^ כוזרי מאמר ג אות מט: "אמנם צריך שתעיין בשורשים מן המקובל והכתוב וההקשות הנוהגות על הסדר המקובל להשיב התולדות אל האבות, ומה שיוציאך אליו, האמן בו, ואם יהיה רחוק אצל סברתך ומחשבתך. כאשר תרחיק המחשבה והסברא העדר הרקות, וההקשות השכליות מחייבות זה. וכאשר תרחיק הסברא שיכול להתחלק הגוף לאין תכלית, וההקשה השכלית מחייבת זה. וכאשר תרחיק המחשבה שהארץ כדורית, ושהיא חלק אחד ממאה וששים ושש מעגול השמש, וכל מה שיש במופתי התכונה, ממה שתרחיקהו המחשבה"
- ^ קובץ אגרות (חזון איש) חלק ב סוף איגרת כב: "ליבי נוטה כי המסופר בשם הגר"א – אמת. אבל אין להתחשב הרבה עם נטיית הלב בלי יסוד שכלי"
- ^ נראה שהדבר בולט בייחוד בסוגיות של "גלגל החוזר" (תרתי דסתרי).
בעיה כזו נזכרה כבר במשנה (כתובות פ"י מ"ו): "מי שהיה נשוי שתי נשים, ומכר את שדהו, וכתבה ראשונה ללוקח 'דין ודברים אין לי עמך' – השנייה מוציאה מהלוקח, וראשונה מן השנייה, והלוקח מן הראשונה, וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם. וכן בעל חוב וכן אישה בעלת חוב".
וכן במנחת חינוך (מצווה ד אות ג): "עוד אני מסתפק אם ביום ל' של אדר באו עדים כשרים שראו את החודש כדי לקדשו היום ובאו עדים שנולדו קודם י"ג שנה בר"ח ועתה בר"ח ניסן נעשו גדולים ומזימין את העדים כשרים או שפוסלין אותם באיזה עבירה שראו היום שעשו העדים הכשרים האיך לידון בזה אם יקבלו הב"ד את העדים הכשרים מטעם זה כיוון דאיכא עדים שפוסלין אותם הא אם לא יקדשו א"כ היום עוד אדר ולא ניסן ולא נעשו הפוסלין גדולים וקטנים א"י לפסול עדים וא"כ עוברים על המצווה שיש בכאן עתה עדים כשרים ואין מקבלין אותם ואם יקבלו הב"ד העדים ויקדשו החודש א"כ המזימין והפוסלין נעשו גדולים למפרע ואיפסלו להו הכשרים וקדשו עפ"י עדים פסולים והיאך יקבלו אותם הב"ד דיודעים דכשלא כדין יקדשו דהם עדים פסולים נהי דבדיעבד מקודש מ"מ היאך יעשו לכתחילה לקדש ע"י פסולים ואם באמת לא יקדשו דהעדים פסולים הלא כיון שלא יקדשו אותם פוסלי' והמזימין קטנים והמעידים כשרים לכל עדות שבתורה והיאך לדייני' דייני להאי דינא".
אמנם בדורות הקודמים דנו רק מהו הפתרון להלכה במקרים אלו, ולא עסקו בעצם הבעיה על הסתירה המחשבתית בעניין זה (שהיא למעשה פרדוקס). רק בדורות האחרונים ייסד על כך ר' שמעון שקופ (בחידושיו קידושין סי' כא ד"ה ונאמרו) את הכלל "שכל חלות שאם יחול החלות יתבטל החלות מצד אחר – אינו חל כלל" (וכן כתב המידות לחקר ההלכה מידה ב אות ב).
נראה שמבחינת הסברות האינטואיטיביות, אין כאן יותר מבעיה הדומה לדיני ספיקות, שכמובן גם לגביהן נפסקו הלכות. אך מבחינת סברות מנתחות, הבנויות על דרך חשיבה של שלב אחר שלב ומסקנות ברורות העולות מחישובים – מתעוררת בשאלות אלו בעיה עצמית שיש צורך ליישבה - ^ מהרש"א חידושי אגדות יומא מד ע"ב: "כמ"ש החוקרים הטבעיים כי יש ז' מיני מתכות והם מפעולות ז' כוכבי לכת, וייחסו הזהב לפעולת השמש והכסף לפעולת הלבנה, ולכך הזהב לעולם שווה בשל י"ב של כסף כמ"ש התוס' בפ' הזהב ובפ"ק דבכורות, משום דמהלך החמה בשנה בי"ב מהלך הלבנה בחדשים שלה, בא הרמז באותיות זה"ב שהוא קרוב במספר חלק י"ב ממספר כס"ף, ולכך יש ג"כ ז' מיני זהב, כי בו' מהם יש בהם סיגים מז' מיני מתכות האחרים אשר הם מפעולות הז' כוכבי לכת האחרים...".
המהרש"א ייחס את רעיון זה ל"חוקרים הטבעיים", ואכן מקורה בחכמי יוון ובאלכימאים בימי הביניים. גם בסין העתיקה כוכבי הלכת שויכו ליסודות שונים: מאדים – כוכב האש, נוגה – כוכב הזהב, שבתאי – כוכב האדמה, צדק – כוכב העץ. הדבר מתבטא עד היום בשמותיהם של כוכבים אלו בסינית - ^ בין השאר:
א. עוגת מכשפות – הכנת עוגה משיפון ושתן של אדם שנפגע, ע"פ החשד, ע"י כישוף. העוגה נאכלה ע"י כלב, ונועדה לגרום לזיהוי המכשפה שגרמה לפגיעה באותו אדם.
ב. סימן מכשפה – דקירת החשודה במקומות שונים בגופה, בעיקר צלקות, יבלות, וכתמים כהים. אם היא לא חשה כאב במקום כזה, הרי שהו סימן שהשטן טבע בה ומוכיח שהיא מכשפה.
ג. פטמת מכשפה – בדומה ל"סימן מכשפה", בליטה בכל מקום בגוף האישה, כגון שומה או כתם שאינם רגישים למגע, מעידה על כך שהשטן יונק ממנה.
ד. מבחן המים – מכניסים את החשודה למים, כאשר היא קשורה לכיסא, או כאשר אגודל יד ימינה קשור לבוהן רגל שמאלה. אם היא צפה ואינה טובעת, הרי שזו ראיה שהיא מכשפה. אם היא טובעת, הרי שהיא מזוכה מהעוון (חשוב להדגיש שלפחות במקרה אחד – במשפטה של גרייס שרווד בווירג'יניה בשנת 1706 – בית המשפט הורה "לנקוט באמצעי זהירות על מנת לשמור על חייה") - ^ האמונה שנשים העוסקות בכישוף רוכבות על קני־סוף, מקלות, מטאטאים, מזלגי־תנור ובעלי חיים שונים, על מנת להגיע לפגישותיהן עם השטן. בפגישות אלו של המכשפה עם השטן, היא מנשקת את פי הטבעת שלו בתור "טקס ברכה" שכונה "נשיקת הבושה"
- ^ בעיקר מהמאה ה־15 עד המאה ה־18
- ^ ספר "פטיש המכשפות", שנועד להוכיח את קיומן של מכשפות ולהקל על זיהוין והעמדתן לדין, חובר במאה ה־15, והודפס תוך זמן קצר ב־13 מהדורות
- ^ חשוב לדעת שהעקרונות הבסיסיים של כללי ההסתברות נוסחו רק במאה ה־17 ע"י בְּלֶז פסקל ופייר דה פֶרְמָה. עד לאותה תקופה לא היתה ידועה דרך לחשב הסתברויות, והדבר נעשה בעזרת אינטואיציה בלבד, גם כאשר הצרכים היו מקצועיים, כגון לצרכי ביטוח
- ^ תופעה זו מכונה "פרדוקס יום ההולדת", על שם הנתון המעניין שבין כל 23 אנשים, רוב הסיכויים שיהיו שניים מהם בעלי יום הולדת זהה. מה שנראה באינטואיציה כצירוף מקרים בלתי סביר.
דוגמה נוספת (ומורכבת יותר) לחסרונותיה של האינטואיציה בתחום ההסתברות – היא "בעיית עשינו עסק" (או: "הבעיה של מוֹנטִי הוֹל"). כאשר יש הימור על אחת מתוך שלוש אפשרויות (אחת היא רווח ושתיים הן הפסד), ולאחר שהאדם בחר אחת מהאפשרויות, מגלים לו שתוצאת האפשרות השנייה היא אכן הפסד. נותנים לו אפשרות לשנות את בחירתו לאפשרות השלישית (שתוצאתה, כמו תוצאת האפשרות שהוא בחר, עדיין לא ידועות לו). ע"פ האינטואיציה נראה שאין שום תועלת לשנות את הבחירה, אך ניתוחי ההסתברות, וכן הניסיון, הוכיחו שיש תועלת בשינוי הבחירה בשלב זה - ^ עסקנו בעניינם לקמן בפרק צו
- ^ בעניין זה יש לעיין בדבריו של השפע חיים (רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג) שנה יג גיליון לא, הודפס ב"ספר שפע חיים – ליקוטי דברי תורה על התורה ומועדים" חלק יב עמוד שנג ועמוד תנא: "מובא בספרים הקדושים ללמוד בכל יום מימי הספירה דף אחד גפ"ת ממסכת שבועות או ממסכת סוטה שיש להן מ"ט דפים...
וברור אצלי כי על מימרא ומימרא שבש"ס שנקבע מקומה בדף זה של המסכתא יש בזה כמה וכמה טעמים בנגלה ובנסתר למה נקבעה דווקא בדף זה, ויכולים להבחין כמה פעמים שיש מימרא דומה בכמה מסכתות והוא באותו הדף.
לכן אם למסכתא יש בדיוק מ"ט דפים בוודאי יש לזה עניין מיוחד, אולם בכל זאת יכולים ללמוד בכל מסכתא, וזה מנפלאות הבורא ית"ש המוציא במספר צבאם" - ^ שהרי להבנתם כוח המשיכה מושך כל דבר כלפי מטה
- ^ או ביצת יען
- ^ שער השמיים (לאביו של הרלב"ג) מאמר י"ג פרק ו ד"ה ודימה: "ודימה אחד החכמים העניין הזה כאילו היה אדם נותן גרגיר חרדל בתוך ביצת היענה או בתוך זכוכית שהוא דומה לביצה, והיה מעמיד אותם בין שני מסמרות והיה מגלגל את הביצה בין שני המסמרות האלה במרוצה רבה, היה רואה הגרגיר חרדל עומד באמצעית הזכוכית ואינו פונה לאחד מן הצדדים, אם הוא מהפך גלגל הזכוכית בכוח גדול, מפני שכוח מהלך הזכוכית אינו מניח את הגרגיר לנטות ימין ושמאל".
רעיון זה הובא גם בספר העיבור (לרבי אברהם ברבי חייא) מאמר א שער ב, בשבילי אמונה נתיב ב שביל ב ד"ה וכתבו, ובישועה בישראל על הרמב"ם הל' יסודי התורה פ"ג ה"ד - ^ כדלקמן פרק קי
- ^ נדרים כה ע"ב
- ^ יש להעיר שדווקא אריסטו, גדול הפילוסופים היווניים, נתן משקל רב לתצפיות, בניגוד למורו אפלטון
- ^ אמנם שם מדובר בחשיבה מנתחת (אנליטית) ולא אינטואיטיבית
- ^ כוזרי מאמר ג אות מט: "אמנם צריך שתעיין בשורשים מן המקובל והכתוב וההקשות הנוהגות על הסדר המקובל להשיב התולדות אל האבות, ומה שיוציאך אליו, האמן בו, ואם יהיה רחוק אצל סברתך ומחשבתך. כאשר תרחיק המחשבה והסברא העדר הרקות, וההקשות השכליות מחייבות זה. וכאשר תרחיק הסברא שיכול להתחלק הגוף לאין תכלית, וההקשה השכלית מחייבת זה. וכאשר תרחיק המחשבה שהארץ כדורית, ושהיא חלק אחד ממאה וששים ושש מעיגול השמש, וכל מה שיש במופתי התכונה, ממה שתרחיקהו המחשבה"
- ^ סתירה בולטת במיוחדת בין סברה אינטואיטיבית לבין מסקנה מוכחת, היא אמרתו של איינשטיין כנגד מכניקת הקוונטים "אני, איך שלא יהיה, משוכנע שהוא [אלוקים] אינו מטיל קוביות". למרות האינטואיציה הבסיסית כל־כך שבטענת גאון־הפיזיקה הנ"ל, מכניקת הקוונטים הוכחה כנכונה. וכפי שהשיב על הטענה הנ"ל חבירו [בוהר] "תפסיק לומר לאלוקים מה לעשות עם הקוביות שלו".
יש בכך כדי ללמד שגם כאשר האינטואיציה ברורה בהחלט, העולם לא מנוהל על פיה - ^ הן תורת היחסות והן תורת הקוונטים
- ^ א. רש"י בכמה מקומות מחשב את אורך היתר כסכום של שני הניצבים (עירובין ה ע"א ד"ה בקרן זווית, עירובין עח ע"א ד"ה סולם ארבעה עשר, עירובין צד ע"ב). ואכן תוס' שם ושם ושם תמהו עליו.
ב. הרשב"ם כותב שאלכסון של ה על ה שווה לזה של ד על ו (ב"ב קב ע"ב למעלה). ואכן תוס' שם סוף ע"א תמהו עליו.
ג. רש"י הוכיח מהיקף המעגל והמרובע לשטחם (סוכה ח ע"א ד"ה מכדי, עירובין יד ע"ב ד"ה מכדי). ובאמת אין קשר בין ההיקף לשטח, כמו שכתבו התוס' (סוכה ח ע"א ד"ה כמה) - ^ רש"י ראש השנה כד ע"א: "והלבנה לעולם בחידושה בקרן מערבית דרומית"
- ^ בפועל הלבנה בחידושה נמצאת לעיתים גם צפונית יותר מן המערב. ואכן העירו על כך גם בגמרא שוטנשטיין שם בהערות
- ^ כוזרי מאמר ב אות ס: "ועוד יש עם שימצאו כובד בעצמם בעוד שלא רחצו מקריים, וכבר נוסה, שמפסידים במגעם הדברים הדקים, כפנינים והיינות, ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת, ומי שהוא עב הטבע אינו משתנה לזה"
- ^ מאמר הרש"ר הירש על אגדות חז"ל, אות א, ד"ה ואודה (נדפס ב"המעיין" טבת תשל"ו, עמוד 8): "ואודה ולא אבוש כי מעולם לא טרחתי לדרוש ולחקור על מהות עניינים אלה [כישוף וכו'], כמו שלא מצאתי את נפשי נוטה לדרוש ולשאול ולחקור על מהות העוה"ב ועולם התחיה וכיוצא. כי אמיתת דברים אלה ואלה נעלמים מעיני כל חי ואי אפשר לעמוד כלל על בוריים במופת חותך, וכל הנאמר עליו אינו אלא השערה לכל היותר קרובה לאפשרות האמת, ואין חוב כלל בתוך [החוג?] הישראלי לדעת דברים אלה וכיוצא בהם. ות"ל אינם צריכין כלל ואין שום תועלת צומחת מידיעתם למלאות תפקידם עלי האדמה בשמירת התורה והמצווה ובעשייתם, כמו שאין חיסרון למי שאינו יודע השערות האלה ואינו מתעסק בחקירתם"
- ^ יוצא מן הכלל הזה הוא הרמב"ם, שבספרי הרפואה שלו (שכונסו לספר "כתבים רפואיים") העביר במקרים מסוימים ביקורת על הרופא היווני גלינוס
- ^ יש להעיר שדווקא חכמי יוון עצמם כן התירו לעצמם לחלוק זה על זה (אריסטו חלק על אפלטון, תלמי חלק על אריסטו, גלינוס חלק על היפוקרטס). ודווקא אצל תלמידיהם, מאות שנים לאחריהם, קיבלו את דבריהם ללא ערעור
- ^ כוזרי שני (הנקרא גם: מטה דן) ויכוח רביעי אות קמד: "בימיו, זה קרוב לארבע מאות שנה, היו כל באי עולם מאמינים בדברי אריסטו כאילו רוח ה' דיבר בו"
- ^ באירופה, בין המאה ה־12 למאה ה־15
- ^ יוצא מן הכלל הוא איבן רושד (מוסלמי מהמאה ה־12), שכן העביר ביקורת על אריסטו. דוגמאות לערעורים נוספים בספר מורה המורה עמודים 107–109
- ^ בספרו תולדות בעלי החיים, ספר שני פרק שלישי: "לזכרים יש יותר שיניים מאשר לנקבות, אצל בני אדם, כבשים, עזים וחזירים"
- ^ סוף הקדמת הרמב"ן להשגותיו לספר המצוות לרמב"ם: "והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצווארי רביד ועל ידי צמיד, לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם. אך באשר לא יכילו רעיוני אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה. כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים. לא ימנע טוב להולכים בתמים"
- ^ רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר אודות דרשות חז"ל: "כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה [בגלל שאומרה הוא אדם גדול], ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לעניין אותו דעת אם אמת איתה אם לא – שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה [לא תהדר פני גדול] וגם מדרך השכל"
- ^ מאמר אודות דרשות חז"ל (רבי אברהם בן הרמב"ם): "והכריע [רבי כ]דעת חכמי אומות העולם... ואמרו 'ניצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל'. ובאמת נקרא אדון זה רבינו הקדוש, כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הופכה, אין ספק כי קדוש הוא.
והנה נתברר לנו, כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטין אותם, אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו, יהיה מי שיהיה" - ^ של האסכולה האלכסנדרונית, מהמאה ה־3 לפנה"ס
- ^ אנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך לב וכלי דם בפרק "רקע היסטורי"
- ^ דעה זו הובאה גם בשולחן ערוך יורה דעה סי' מ סעיף א
- ^ אנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך לב וכלי דם הערה 121
- ^ המקור הראשון שרעיון זה נכתב בו הוא ספר "שאלות" של פלוטרכוס (יווני מהמאות הראשונה והשנייה לספירה), ספר 8 פיסקה 174: "אבל אבן המגנט אינה מסירה את הברזל אם הוא נמשח בשום". וכן בספרו אתיקה פיסקה 577: "מגנט, אם הוא נטבל במיץ שום, לא ימשוך ברזל".
יש משערים שמקורה של טעות זו בשגיאת העתקה מהספר "תולדות הטבע" (מאת פליניוס הזקן (רומאי מהמאה הראשונה לספירה) ספר 20 פרק 1, כאשר במקום המילה (הלטינית) "אַליוֹ", שפירושה "אחר", העתיקו "אַלליוֹ", שפירושה "שום".
עכ"פ, "עובדה" זו חזרה על עצמה במקורות רבים במהלך הדורות, כמו למשל בספר "גיאופוניקה" (מהמאה העשירית לספירה) ספר 15 פרק 1 (עמוד 194 בהדפסת לונדון 1806): "המגנט מושך ברזל, אך כוחו זה מתבטל כאשר משפשפים אותו בשום. כוחו שב אם שופכים עליו דם של עז".
הדבר נזכר גם בתולדות אדם (לר' משה גאלינה) אות סח ובספר הפעולות למהרח"ו, חלק ד־א־ב אות יב.
דוגמא זו חשובה כיוון שניתן לבדוק זאת בקלות - ^ המכונה קונפוציוס, מגדולי הפילוסופים של סין, שחי במאות ה־6 וה־5 לפנה"ס
- ^ ושטוחה
- ^ דְזֶנְג דְזְה (ובכתיב אחר: זֶנְג זִי), שחי במאה ה־5 לפנה"ס. אף הוא פילוסוף סיני מפורסם, שאף נחשב לאחד מארבעת החכמים של הקונפוציאניזם
- ^ ספר הטקסטים הגדול ("דַא־דַאי"), מאמר 58 – "זנג זי טִיאַן־יוּאַן" (כלומר: שמיים עגולים): "אם השמיים עגולים והארץ מרובעת, הרי שארבע פינות הארץ אינן מכוסות"
- ^ שם, מייד בהמשך דבריו: "המאסטר [קונפוציוס] אמר: 'דרך השמיים נקראת עיגול, דרך הארץ נקראת ריבוע'"
- ^ בספר כוזרי שני (הנקרא גם: מטה דן) ויכוח רביעי אות קמד כותב על תקופה זו: "קמו עליו [על אריסטו] אנשים חכמים ונבונים ויאמרו... נחפשה דרכיו ונחקורה אם כנים דבריו... ויבדקו ספריו בדרישות וחקירות וימצאו בהם כמה וכמה עניינים שהן נגד החוש... ויעמדו וימציאו חכמה חדשה קרובה אל השכל ומכוונת אל החוש כל מה שאפשר"
- ^ מורה נבוכים ח"ב פרק כב: "שכל מה שאמר אריסטו בכל המציאות אשר מאצל גלגל הירח עד מרכז הארץ, הוא נכון בלי פקפוק... אבל כל מה שדיבר בו אריסטו מגלגל הירח ולמעלה, הרי כולו כעין השערה והערכה, פרט לדברים מעטים, כל שכן במה שאומר בדירוג השכלים, ומקצת ההשקפות הללו באלוהות שהוא סובר אותם ובהם זרויות גדולות, ודברים שהפסדם גלוי וברור לכל העמים, והפצת הבלתי נכון, ואין לו הוכחה על כך".
יש להעיר שהסתמכותו זו של הרמב"ם על אריסטו בענייני הטבע, הביאה אמנם לטעויות מוכחות בתחום המדע, אך לא בתחום הדת - ^ סוכה ח ע"א – ע"ב, עירובין עו ע"ב: "רבנן דקיסרי, ואמרי לה דייני דקיסרי אמרי: עיגולא דנפיק מגו ריבועא – רבעא, ריבועא דנפיק מגו עיגולא – פלגא [חצי מהיקף הריבוע, דהיינו שליש מהיקף המעגל]".
ובסוכה ח ע"ב נוסף: "ולא היא, דהא קחזינן דלא הוי כולי האי" - ^ שהרי ממה נפשך: אם טעו – מוכח שלא מדדו זאת, ואם כך – כיצד החליטו על כלל בלי לבודקו
- ^ שרבותיהם התכוונו ליחס שבין שטחה העיגול לשטח הריבוע, והם הבינו בטעות שהתכוונו ליחס שבין היקפיהם
- ^ תוספות סוכה ח ע"ב ד"ה ריבועא: "ותימה, היאך טעו במידה רבי יוחנן ודייני דקיסרי, דמאחר שלא מדדו הדבר היאך עשו כלל על דבר שאינו? ויש לומר דקבלה בידם לשון זה של 'ריבוע מיגו עיגולא פלגא' והוא אמת לעניין המקום ולא לעניין אורך החוט המקיף, והרוחב דמקום הריבוע שבתוך העיגול מתמעט חצי של ריבוע דהוא תילתא דכולי עיגול".
תוספות עירובין עו ע"ב: "וקשה, היאך טעו דייני דקיסרי, הא קא חזינן דלאו הכי הוא!... וי"מ דדייני דקיסרי לא דיברו אלא לעניין קרקע שבתוך הריבוע והעיגול, דלעניין זה דבריהם אמת... אלא שהש"ס בסוכה ור' יוחנן דהכא טעו בדבריהם והיו סבורים שעל ההיקף אמרו".
אמנם יש חילוק דק בין שני התוס' הללו: תוס' בעירובין כתבו שהש"ס בסוכה ורבי יוחנן טעו בדבריהם של דייני דקיסרי וסברו שהוא על ההיקף, ותוס' בסוכה כתבו שרבי יוחנן ודייני דקיסרי עצמם טעו וסברו שכלל זה נאמר על ההיקף. אך לענייננו אין שום נפקא־מינה מזה - ^ ואכן הגמרא הסיקה בסוכה ח ע"ב: "ולא היא, דהא קחזינן דלא הוי כולי האי"
- ^ חולין נז ע"א: "חזקיה אמר: אין ריאה לעוף, ור' יוחנן אמר: יש לו, וישנה כעלה של וורד בין אגפים. מאי אין ריאה לעוף? אילימא דלית ליה כלל, והא קא חזינא דאית ליה!... אלא אמרי במערבא משמיה דר' יוסי ברבי חנינא: מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בתרנגולין"
- ^ עירובין יג ע"ב במשנה: "כל שיש בהיקיפו שלושה טפחים יש בו רוחב טפח", ובגמרא שם יד ע"א באריכות
- ^ תוספות עירובין יד ע"א: "והאיכא משהו – משמע שהחשבון מצומצם, וכן בפ"ק דב"ב (ד' יד ע"ב)... משמע דמצומצם לגמרי. וקשיא, דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המידות"
- ^ מאירי עירובין עו ע"א: "אלא שכתבו גדולי המפרשים אף לדעת זה, ר"ל על היקף שיבסר נכי חומשא – שלא יצמצם אדם במידה זו, מפני שחכמי המידות כתבו שכל אמתא ברבועא הוא יותר מאמתא ותרין חומשי באלכסונא"
- ^ אעפ"כ אינה ראיה גמורה, שהרי אפשר שהסתפקו מהו גדרו של אדם רגיל, או מהו שיעורה של אמה וכו'
- ^ ר"ש כלאיים פ"ה מ"ה ד"ה ד' על ד': "ובני אדם חכמי המידות אמרו דכל מרובע ב' קוים במרובע האלכסון שמודדין מידת רחבו ועושין מרובע כמידתו, ומודדין מידת ארכו ועושין ריבוע כמידתו, ומודדין מידת אלכסון ועושין ריבוע כמידתו, יעלה אלכסונו כשיעור אותן ב' ריבועין [משפט פיתגורס]... ועל כורחין ליתא לההיא כללא, דהא אלכסון של ל' על כ' אין עולה כי אם ל"ב כדמוכחא מתני' כדפרישית"
- ^ תוספות יום טוב כלאיים פ"ה מ"ה ד"ה ומעתה: "ותימה, האם לא היה לו [לר"ש] מחוגה לחוגג עגולה ל"ב על ל"ב ולסמן בה שורות גפנים נטועים על ה' ה', ועין בעין היה רואה שאי אפשר שיפלו מ"ה גפנים בעגולה הזאת?... אבל אין ספק שלא עשה לו צורה מוחשת לראות בה, שאילו היה רואה אין ספק שהיה חוזר מדבריו"
- ^ ע"פ חישוב היחס בין מידת הביצים שלנו לבין מידת האגודלים שלנו
- ^ צל"ח פסחים קטז ע"ב ד"ה והואיל: "צריך אני לברר שיעור הכזית... ועל כורחך הביצים בזמנינו נתמעטו... וכיוון שנתברר שהביצים שלנו נקטנו על מחציתם, אם כן שיעור זית שהיא חצי ביצה הוא כביצה שלנו, ובזה אשער באכילת מצה ומרור בכל שיעורי התורה..."
- ^ חשוב לציין שבאותה סוגיה ממש, לגבי שיעור הביצים והאגודלים – שהם שיעורים שהיו מצויים במקומו – כן דן ע"פ מדידה, וכן כתב שם: "לפי שנתברר לי עפ"י מדידה שהביצות המצויות עתה בימינו, הנה הביצה שלימה שבזמנינו הוא רק חצי ביצה מביצים שבהם שיעורי התורה... ושוב עשיתי כלי המחזיק שבע אגודלים פחות ב' תשיעית באורך ורוחב ורום מרובע שהוא שיעור חלה המפורש בש"ע בי"ד סימן שכ"ד... ועל כורחך שנשתנה בזמנינו, או שהאגודלים נתגדלו והמה גדולים יותר מהאגודלים שהיו בימי התנאים, או שהביצים נתקטנו והמה בזמנינו קטנים ממה שהיו בימי התנאים. וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים ואי אפשר שאגודל שלנו גדול יותר מאגודלים שהיו בימי חכמי ש"ס. ועל כורחך הביצים בזמנינו נתמעטו"
- ^ יד יהודה סי' מא הפירוש הקצר ס"ק ב: "והצל"ח בפסחים... ואני תמה במאוד מאוד, מה ראה לבוא בפלפול על שיעור זית נמי... אם כן מוטב היה לו לחקור אצל אנשים הבאים מארץ הקדושה ומשאר מקומות אשר שכיחים שם זיתים, והיה יודע היטב האיך לשער השיעור כזית"
- ^ המכונה "אבי ההיסטוריה"
- ^ כתבי הרודוטוס ספר שלישי סעיף 103
- ^ כתבי הרודוטוס ספר שלישי סעיף 108
- ^ כתבי הרודוטוס ספר שלישי סעיף 101
- ^ בספרו תולדות בעלי החיים, ספר שני פרק שלישי: "לזכרים יש יותר שיניים מאשר לנקבות, אצל בני אדם, כבשים, עזים וחזירים. לגבי בעלי חיים אחרים טרם נערכו תצפיות"
- ^ פרט לפילוסופיה, אריסטו עסק גם בביולוגיה, אנטומיה, פיזיקה, אסטרונומיה, מטאורולוגיה, אופטיקה, גיאולוגיה, לוגיקה, מוסר
- ^ היווני, מהמאה ה־3 לפנה"ס
- ^ מהמאות ה־15 וה־16
- ^ והובאה גם בדבריהם של ראשונים רבים, כגון מרדכי חולין רמז תשל"ה, טור ושו"ע יורה דעה סי' פד סעיף טו
- ^ הובא בספר מנחת ביכורים (וינא תרפ"ו) עמ' 8 הערה 16, ובספר הטהור והמותר פרק יב עמ' 147: "עלינו עוד לדבר על האווזים הניזונים מן הים ונקראים 'קלקיס'. ישנם אנשים שמאמינים שהקלקיס האלה גדלים באילנות בחרטומיהם וחיים בהיותם מדובקים בם. אבל דעתם זו היא הבל... טרחנו וידענו מאוד כדי שנוכל לבוא אל האמת הברורה...
ומצאתי על ידי ניסיונות רבים שהעילה החשובה ביותר ליצירתם היא תכונת המים... הם נולדים רק על ידי תכונות האוקיאנוס הגורם והעילה להתהוות דברים נפלאים שונים" - ^ מתחילת המאה ה־17
- ^ המכונה: פרפורמציה
- ^ ספר תולדות אדם (לר' שלמה זלמן מווילנא, הודפס תקס"א (1801)), פרק ח ד"ה והנה: "והנה רבים המתחכמים המה ראו זה המאמר כן תמהו, באמרם איך אפשר לשחוט או לסחוט הילדים בטרם ייוולדו, הלוא בעת ההיא המה רק ליחה דקה... ואיך יתכן שייענש האדם עליה כמו על שפיכות דם האדם. אולם אחרי שהמציאו החוקרים כלי ההבטה המגדלים את דברים הנראים כמה וכמה פעמים יותר ממה שהם באמת, ועל ידם יובט בזרע הצומח גוף הצומח בנוי ומתוקן ונגמר בצביונו ותבניתו, על דרך משל בגרעין פרי עץ יובט אילן קטן מצויר עם שורשיו וענפיו ופריו נגמר בכל חלקיו, ובטיפת זרע האדם עיני האדם רואות בריות קטנות בצלם דמות תבנית אדם שלם בכל ענייניו... ואחר שבחנו המתחכמים כל אלה, ענו ואמרו כולם שמאוד נאמנו דברי חז"ל האמיתיים שאמרו המוציא ש"ז לבטלה כאילו הורג הנפש וכאילו שוחטים הילדים ממש".
כך גם מופיע באיור משנת 1965, כפי שהובא במאמרי "הידיעות המדעיות של חז"ל תוקפן ומקורן" פרק ב סעיף 3 - ^ אנטוני ואן לֵוֶונהוּק
- ^ משנת 1677 לערך. הוא אף הוסיף שצורת הזרע היא כצורת "אגוז אדמה קטן עם זנב ארוך", ושהזרעונים דוחפים את עצמם ע"י "תנועה של זנבותיהם כמו של נחש או צלופח השוחה במים".
הוא אף אייר את שראה, ואף איור זה הובא ב"הידיעות המדעיות של חז"ל תוקפן ומקורן" שם - ^ עד סוף המאה ה־18
- ^ הרפואה במקרא ובתלמוד (יצחק פרויס) עמוד 179: "סורנוס ומאוחר יותר גם מושיון – שניהם היו גניקולוגים מקצועיים – מכחישים לחלוטין את מציאותם של הבתולים. על ימי הביניים, ועוד מאות שנים לאחר מכן, מספק אלברט ווֹן הלר רשימה ארוכה של מחייבים ושל שוללים את המציאות הפיזיולוגית של קרום הבתולים. הלר עצמו אמנם טוען כי 'בכל הבתולות אף פעם לא מצאתי בתולים, כי אין דבר כזה. חקרתי, בדקתי ולא מצאתי'. רק לקראת סוף המאה הי"ח התקבלה תמונה אמיתית של הנושא.
מובן שחיפשו הנמקות לאלה שהכחישו את מציאותו של קרום הבתולים. לדעתו של הלר, האנטומאים הקדמונים ניתחו בעלי חיים, שלמעשה אין להם בתולים, או אצל נשים פרוצות שממילא לא יימצאו אצלן בתולים... חשובה יותר היא הקביעה של וסליוס, שלעיתים קרובות פוגעת המיילדת בבתולים... [ויש מי שטען] שבצרפת הפריצות הגיעה להיקף כזה שנשארו רק מעט בתולות [אמנם מחבר הספר הסתייג מכך]".
דברים אלו הובאו בקצרה באנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך בתולים, פרק "רקע היסטורי ומדעי" - ^ במאה ה־19
- ^ "מאמר תהלוכות האגדות" (לרב יוסף זכריה שטרן, בעל הזכר יהוסף, תרס"ב) פ"ו (דף יג ע"א) ד"ה ובעניין עין הרע: "ובעניין עין הרע שנמצא באגדות, הנה גם אנשים שאין להם חלק בתלמוד מחכמיהם ענו אמן על התאמתם, וכנודע ע"פ מ"ע כי הרופאים בע"מ פ"ב עשו ניסיון מבחינה שעשו, שהניחו כיכר לחם לפני אחד מחייבי מיתות ושהרעיבו אותו שלושה ימים מקודם, ואותו חלק מהלחם שהניחו לפניו מבלי ליתן אותו לנגוע בו, רק במבטי עיניו, נהפך אח"כ לסם המוות".
תוספת ברכה (לרב ברוך אפשטיין, בעל התורה תמימה) פרשת בלק על הפסוק "מה טובו" (עמודים 181–182): "ויען כי יש אנשים אשר לא ליבם הולך להאמין בכח שליטת עין מאדם רע ובפעולתה להרע, לא אמנע מלהעתיק כאן סיפור נאמן מעניין זה, מעלילה ממשית שנראית ונתאמתה כמו ממש לעינינו.
ואספר את הדברים כמו שהם נכתבו במקורם הראשון: בעיתון רוסי איליוסטרירווני מיר לשנת המדינה 1881, גיליונות 2–3 יסופר, כי בעת ההיא חקרו בעולם המדעים דבר אפשרות פעולה ממשית מהבטה עמוקה מן עין רעה, ועשו בחינה בזה בבית תחכמוני בפ"ב:
כי בעת ההיא נידון שם אדם למיתה, ותבקש האקדמיא למדעים שם מהממשלה למסור לרשותה את האיש הזה לעשות עימו בחינה מדעית בעניין זה על פי אופנים שתמצא לתכלית זו.
ויקחו את האיש הזה וירעיבו אותו במשך שלושה ימים רצופים, ואחר כך הניחו לנגד עיניו כיכר לחם, באופן שיוכל רק לראותו ולא להשיגו. ובראות האיש את הכיכר, שלח בו חיצי עיניו בהבטה עמוקה מרוב צערו מרעבונו עד כי נלאה נשוא צערו ותאחזנו בולמוס.
ואחר כן חתכו את הכיכר ומצאו כי מלא רעלים וארסים חזקים. ויחליטו החכמים כי זה פרי ההבטה העמוקה של האיש, אשר מרוב צערו וכעסו על אזר לא יכל לקחת את הכיכר הגיח לתוכו חיצי ארסו. ומזה באו החכמים לידי החלטה, כי אמנם יש בכח ארסי בעין כמו שיש בכח עלעקטרי והמגנטי וההיפנוטיזי, אע"פ שלא נראה אותם בחוש, אבל בכח פעולתם אין ספק. ע"כ דברי העיתון הנ"ל".
לאחר מכן הועתקו דבריו של ה"תוספת ברכה" במשנת משה (לרב משה בלוי, תשנ"ד) קידושין כט ע"א ד"ה בעיתון רוסי (עמודים קו־קז) - ^ חולין פ"ט מ"ו
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם חולין פ"ט מ"ו: "והתהוות העכבר דווקא מן העפר עד שימצא מקצתו בשר ומקצתו טיט והוא מתנועע כולו, הוא סיפור מפורסם מאוד ואין מספר לרבים אשר אמרו לי שראו אותו, ומציאות בעל חי כזה הוא דבר מפליא שאין לדעת לו הסבר כלל"
- ^ בֶּנוֶנוּטוֹ צֶ'לִינִי, איטלקי בן המאה ה־16, בספרו "זיכרונותיו של בנוונוטו צ'ליני", מהדורת לונדון 1904 (אנגלית), עמוד 25 (וכן במהדורת לונדון – ניו יורק 1907, עמוד 7): "כשהייתי בערך בן חמש... כשהביט [אבי] לתוך האש, הוא ראה חיה קטנה הדומה ללטאה, שחיה ונהנתה בלהבות הכי חמות... הוא סטר לי... ואמר לי 'בני היקר, לא הכיתי אותך כעונש, אלא כדי שתזכור שהלטאה הקטנה שאתה רואה באש היא סלמנדרה, יצור שאף אחד ששמעתי עליו לא ראה קודם לכן'"
- ^ אמנם יתכן שהיא יכולה לשרוד באש לכמה רגעים ע"י נוזל שמופרש מגופה, אך בוודאי שאינה חסינה מפני אש באופן מלא
- ^ משערים שזהו מקור הטעות שסלמנדרות כביכול חסינות מפני אש או אף נוצרות ממנה
- ^ כך סברו הבבלים הקדמונים (למעט מקור אחד, אין שום מקור בבלי בין המאות 23 ל־16 לפנה"ס, שיש בו ערך מדויק יותר), ואף את שטחו של העיגול חישבו הבבלים כ־3r2. אצל חלק מהרומאים, אפילו במאה ה־1 לפנה"ס, הערך עדיין היה מחושב כ־3 בדיוק. גם ההודים והסינים העתיקים חישבוהו כך.
הארכתי בכל זה בקונטרס "תירוץ חדש לקושיא עתיקה בעניין היחס שבין היקף המעגל לרוחבו" - ^ כך סברו היפוקרטס, פילון האלכסנדרוני, גלינוס, סורנוס (רופא יווני מהמאה ה־1 לספירה, גדול רופאי הנשים בעולם העתיק), איבן סינא (גדול מדעני האסלאם בימי הביניים), וכן ישנן תרבויות שונות שמאמינות בכך עד היום (אסיא חוברת מה־מו עמוד 103 הערה 21, ספר אסיא חלק ח עמודים 315–320, אנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך ילוד אות ג)
- ^ אריסטו בספרו "תולדות בעלי החיים" ספר שביעי פרק 4 סעיף 5: "אם יש כאלה שנולדו לפני החודש השביעי, הם לעולם לא יחיו. אלו של שבעה חודשים הם הראשונים שמפותחים... במקום שבו מביאים ילדים רבים לעולם בקלות... ילדים שנולדו בחודש השמיני עשויים לשרוד ולהתחנך. ביוון, לעומת זאת, רובם נספים, ורק מעטים כאלה שורדים. אנשים חושדים שאם הנולד לחודש השמיני ישרוד, כנראה שהאם טעתה בתקופת ההתעברות המדויקת".
פליניוס בספרו "תולדות הטבע" ספר שביעי פרק 4 (5): "במצרים אינו דבר נדיר שילדים נולדים בחודש השמיני, גם באיטליה ילדים שנולדים בתקופה זו חיים בדיוק כמו אחרים, על אף דעות הקדמונים ההפוכות" - ^ הארכתי בכל זה בקונטרס "תירוץ חדש לקושיא עתיקה בעניין היחס שבין היקף המעגל לרוחבו" בנספח על תקופת שמואל
- ^ ויתרה מכך: חומר ההופך לאנרגיה
- ^ בדומה לזה ביעב"ץ בבא קמא טז ע"א: "צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף – מי שראה וידע תולעת המשי והשתנותו מזמן לזמן לבריה אחר, לא יפלא זה ממנו"
- ^ אכן כאשר התגלה הברווזן לאירופאים (במאות ה־18־19), המדענים הראשונים קבעו שמדובר בזיוף, עקב מראהו החריג
- ^ למשל, הטעות שחידקו של הפיל יוצא ממצחו
- ^ יש טוענים שהמקור לאגדה על קנטאור (חציו אדם וחציו סוס) הוא בעמים שלא הכירו סוסים מבויתים, וכשהללו ראו רוכבי סוסים, דימו שמדובר ביצור שכזה
- ^ ולעיתים אף אצל אוהבי־ידע, שמסיבות שונות אין באפשרותם להגיע למקורות מידע אמינים
- ^ למשל בספרים "תולדות המפלצות" (מאת אוליסה אלדרובנדי) ו"כרוניקת האותות והמופתים" (מאת קונרד לייקוסטנס). שניהם מהמאה ה־16
- ^ כל המקורות דלקמן מתקופת האחרונים:
א. שלטי הגיבורים (לר' אברהם בן דוד משער אריה) פרק נג ד"ה והנה (ובתוכו בקטע שמתחיל "ואולם הזמר"): "ואולם הזמר [שכתוב בתורה דברים יד ה] הוא האוריגי שכתב אריסטוטילי בספר שני מסיפורי הבעלי חיים שיש לו קרן אחד גם הוא במצחו... ויקרא האוריגי זמר מפני שהוא אוהב מאוד הזמרה, ועל כי הבעל חי הזה הוא תקיף מאוד, ולא יוכלו הציידים לצודו כי אם ביגיעה רבה, במקום העמל והטורח הם מבקשים בתולה יפה ומפשיטין אותה ערומה, כי הבעל חי הזה הוא אוהב הבתולות הרבה. וכשהיא ערומה תזמר בזמרה רכה ונאה באופן שכשישמע הבעל חי הזה הזמרה ורואה הבתולה הערומה נגדו הוא רץ לקראתה וכורע על ברכיה ויניח ראשו על כריסה. והבתולה תרדוף בזמרתה עד שהבעל חי הזה מרוב התענוג והעידון ישכב וירדם שם, ואז הציידים משימים בכבל רגלו...".
ב. קרבן מנחה (לרבי ישראל יעקב בן שמואל חגיז, בעמח"ס שו"ת הלכות קטנות): "ברדלס. פירש הרמב״ם סוף פ״ק דקמא שהוא הנקרא בערבי אלדב״ע. דע, שזהו מין חיה שהוא מצוי ביערים שבארץ ישראל, וכך קורין אותו עוד היום. וסיפרו הרבה מחוטבי העצים, שדומה קצת לחמור, ויש לו זנב גדול, וקולו נעים, והולך ובא בפני בני אדם, ומכשכש בזנבו, וצונף בפיו, עד שנראה כמין זמר נעים, ומרוצתו קלה כצבי. ואשר נפתה והולך אחר קולו, גונב את דעתו, והוא מרקד לפגיו ומשתגע כמו הקוף, עד שמוליכו לחורו כשור אל טבח יבוא".
ג. מעשה טוביה, עולם הקטן, פרק שביעי: "לא אחדל מלחקור במהות הצינטאברטש בלע"ז, והוא חצי אדם וחצי סוס, אחרי שגדולי האומות יאמתו מציאותן וכותבי חידושי העולם הרבו לספר מהם בזמנים נפרדים שהביאו מין זה לפני כמה מלכים ושרים... ואם כן הוא, אין מן הנמנע שנאמין מציאותן".
ד. שם פרק ט: "וכעין זה ראוי לחקור אחר מהות הסירינא, שהוא חצי אדם וחצי דג... וכדברי רושמי הארץ שכיח יותר בים אוקיאנוס, והנה חכמינו ז"ל האמינו, כדאיתא בגמרא מסכת כלאים פ"ה מ"ה, ואני דיברתי עם אנשים ישרים אשר ראוהו פה קושטנדינה, וראוי לסמוך עליהם לאמת מציאותם, ואם שקשה לי להאמין".
ה. אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) פרק ה: "בשנה שעברה אנשי מלך צרפת בלכתם בים מצאו בריה אחת בים, והיו פניה וכל גופה דומה לאדם חוץ מידיה, וראו הדבר הזה כל המלחים, וכתבו ושלחו אל כל גלילות איברופ"ה סיפור הדבר הזה אשר ראו כנהוג בכל שבוע, ונתאמתו דברי חז"ל...".
ו. במדבר קדמות (לחיד"א) מערכת ד אות יג הוסיף בעניין הסירינא: "דג יש בים שקורין סירינ"ה מחציו ולמעלה כדמות אישה בתולה ומחציו ולמטה כתבנית דג... ומידי עבור איזה ספינה תתחיל לשורר ולזמר בקול נעים הרבה עד כי תפיל חבלי שינה על כל אנשי האונייה ואח"כ נכנסת לתוכה והורגת ואוכלת יושביה" - ^ מעשיות כאלו פורטו לקמן בפרק קיז
- ^ באנציקלופדיה "תולדות הטבע" (מאת פליניוס הזקן, זו האנציקלופדיה הראשונה בהיסטוריה) ספר 36 פרק 70 מופיע המעשה הבא (וכן בעוד מקורות נוספים: דִיוֹנִיסִיוּס מהַלִיקַרנַסוּס, שהיה היסטוריון יווני, אוֹבִידִיוּס, אַרנוֹבִּיוּס): "אינני יכול להשמיט, עובדה מעוררת עניין שקשורה לאח [תנור], ומפורסמת בהיסטוריה הרומית. בתקופת שלטונו של טרקיניוס פריסקוס, מסופר, הופיע על האח שלו דמיון לאיבר ההולדה הזכרי בתוך האפר. אוקריסיה השבויה, משרתת של המלכה טנקיל, שישבה שם במקרה, קמה ממושבה כאשר היא הרה, והפכה לאימו של סרוויוס טוליוס, שבסופו של דבר עלה על כס המלכות"
- ^ ספר "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה" עמוד 119: "השדים, 'כוחות האוויר', יורדים משמיים ומקיימים מגע מיני אסור עם נשים... שד מפתה נשים נקרא אִינקוּבּוּס... היו נזירות שדיווחו בתימהון רב, על הדימיון המופלא בין האינקובוס לבין הכומר המוודה שלהן, או הבישוף"
- ^ יוסיפון ספר שישי פרק שישים ושניים: "היתה אשת אחת ברומה [רומא], יפת תואר ויפת מראה עד מאוד, והיתה מלאת חן ויופי על כל הנשים, וכל רואיה היו עוזבים מלאכתם ומביטים אליה, ורבים התאוו לשכב עימה, שרים וגדולים ולא יכולו, כי היתה צנועה ובעולת בעל ושמה פאולינה...
וירא אותה בחור אחד ושמו מונקלוס... ותבער בו אהבתה כאש על יופיה ועל חמדתה... וילך הבחור אל הכהן [לעבודה זרה שברומא] ויתן לו אלף דרכמוני זהב להסתיר את האישה ולהביאה אל ההיכל לילה... ותשכב שם האשה בלילה...
ויהי כשכבה ויקם הבחור מאחרי המזבח כדמות אנוב [אחד מאליליהם] ויבוא תחת בגדיה ויפול עליה בנשיקה ותיקץ האישה ותשאלהו ותאמר 'מי אתה?', ויאמר 'אנכי אנוב, באתי באהבתך'. ותאמר האישה 'אם אתה אלוה למה תתאווה אל האישה? היוכל אלוה להתערב עם אישה?'. ויאמר לה הבחור 'יוכל עם אישה יפה כמותך, וגם אישה אחרת עשתה כן...'. ותאמן האישה... ועל כן לא מנעה עצמה מהבחור וישכב עמה עד הבוקר. ויהי בבוקר ותלך לביתה שמחה מאוד ותספר לבעלה את אשר קרה לה בהיכל, וישמח מאוד האיש... וגם כל הנשים מאשרות אותה ואומרות לה 'אשריך פאולינה שהתחברת עם האלוה אנוב'.
ויהיה אחרי כן וילך מונקלוס וידבר אל פאולינה לאמר... 'כי האלוה הגדול הוא נתן לי את אשר מנעת ממני, אף כי הוא הביא אותך בהיכל ונתנך אלי לעשות ממך תאוותי... למדי פאולינה מעתה והלאה לעשות רצוני'. וכשמוע האישה זה ותתעצב מאוד..." - ^ ובכלל זה ניתוח מגוון כשלים הגיוניים (כשלים לוגיים) והטיות בתהליכי החשיבה (הטיות קוגניטיביות), וכן ניסויים רבים בתורת הנפש והחברה
- ^ עד המאה ה־19, תקופתו של רבי ישראל סלנטר (ושל פרויד), לא היתה מקובלת ההגדרה שישנם כוחות בתת־ההכרה שמשפיעים על החלטותיו של האדם ועל הבנתו את המציאות.
גם לאחריהם, היה מי שהתנגד להבנה זו, מתוך סברה (מוטעית) שהדבר נוגד את הבחירה החופשית (דת ופסיכולוגיה (ר' אהרון רבינוביץ) עמוד 107) - ^ בבא קמא ס ע"ב: "ת"ר: כלבים בוכים – מלאך המוות בא לעיר, כלבים משחקים – אליהו הנביא בא לעיר. וה"מ דלית בהו נקבה".
רש"י שם ד"ה וה"מ: "דהתם משום נקבה הוא דעבדי".
ברכות נז ע"א: "הבא על אשת איש בחלום – מובטח לו שהוא בן העולם הבא, והני מילי דלא ידע לה ולא הרהר בה מאורתא" - ^ ט"ז אורח חיים סי' רפח ס"ק ג: "נראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו בחלום אח"כ, אין כאן שייכות לומר מן השמיים הראוהו, אלא ההרהור גורם לו.
וכמעשה דפרק הרואה אמר ליה שבור מלכא לשמואל אמריתו דחכימותא טובא אימא לי מאי חזינא בחלמא, פירוש בלילה הבאה. וא"ל חזית דאתי רומאי ושבו לך וטחנו בך קשייתא בריחיים דדהבא, הרהר כולא יומא וחזי.
הרי דבהרהור תליא מילתא, ואין בזה הוראה מן השמים. ע"כ לא יתענה בשבת בזה. כנלע"ד עיקר למעשה" - ^ שולחן ערוך האר"י, כוונת ראש השנה סוף סעיף ב (והובא באליה רבה סי' תקפ"ד ס"ק ו): "גם אמר כי מי שבוכה אז [בראש השנה וביום כיפור] מעצמו בבכייה גדולה מאליו – אותה שעה דנין אותו בבית דין של מעלה ונפשו מרגשת, ולזה בא לו הבכייה מאליו".
מסתבר שהטעם להדגשותיו שמדובר דווקא על בכייה שבאה מאליו הוא, שכשאר ידוע לנו טעם טבעי לבכייה, למשל בכייה מתוך תפילה או מתוך חשיבה מודעת על חרדת הדין – אין סברה לתלות זאת בטעם רוחני.
בימינו, עם הבנת קיומם של כוחות לא־מודעים בנפש, והידיעה שמוחנו חושב גם בלא שאנו מודעים לכך – ישנו הסבר טבעי נפשי גם לתופעה של בכייה גדולה שמתעוררת ביום הדין כביכול מאליה (כפי שישנם פתרונות לבעיות ש"מופיעים מאליהם יש מאיין" בזמן שהאדם לכאורה הפסיק לחשוב על הבעיה, ולעיתים אף ברגע שהתעורר משנתו, וכפי שאדם מנסה להיזכר בפרט כלשהו ולא עולה בידו, ולאחר זמן־מה, כאשר הוא כבר עוסק בעניין אחר, הוא לפתע נזכר בו. הדבר מוכיח שמוחנו פועל לפתירת בעיות גם בזמן שאנו לא מודעים לכך, בבחינת 'אני ישנה וליבי ער') - ^ דהיינו, שאינם מתחום הנפש
- ^ בניין אב לזה מהתופעה המכונה עד היום "פאטה מורגנה", על שם מורגן לֵה פֵיי, פיה־קוסמת מאגדות אירופאיות מימי הביניים, שעל פי האמונה העממית העתיקה כשפיה גרמו לתופעה זו.
היום מובן לנו ההסבר הפיזיקלי־אופטי לתופעה (כאשר שכבת האוויר הקרובה לקרקע או לים קרה מהשכבה שעליה, שבירת קרני האור גורמת לכמה בבואות של העצם בגובה נמוך מעל האופק). ואין בר־דעת שימשיך לייחס אותה לכשפיה של מורגן לה פיי - ^ כדוגמה בעלמא – דרך שיחה (תשובות הגר"ח קנייבסקי בעריכת ר' צבי יברוב) עמוד יז: "שאלה: הנה בסמוך לליקוי חמה בשנת תשנ"ט היתה רעידת אדמה נוראה בטורקיה ונהרגו רבים ונפצעו.
תשובה: מי אומר שזה שייך לליקוי חמה" - ^ כפי שנטיות אנושיות אלה גרמו לפרסומו של "חוק מרפי", ש"כל דבר שעלול להשתבש, אכן ישתבש". האמת היא שהשיבושים קורים ע"פ רמת סיכוייהם ההגיוניים, ולא יותר מכך. אלא שהאנשים נוטים לשים לב ואף לזכור אירועים שהשתבשו הרבה יותר מאשר אירועים שלא השתבשו
- ^ הצורך האנושי בתחושת השליטה גרם לתופעת "כפתורי פלצבו" – כפתורים ופקדים נוספים שאמורים להשפיע על מערכות שונות, כאשר בפועל, מסיבות שונות, אין בהם שום תועלת מעשית. כך במשרדים מסוימים קביעת הטמפרטורה בתרמוסטט לא משפיעה, במעברי חצייה מסוימים לחצני הולכי הרגל לא משפיעים על התחלפות האור לירוק, ברכבות מסוימות לחצני פתיחת הדלתות לא משפיעים על הפתיחה. עם זאת, השאירו את כפתורים אלו על מנת לתת תחושה טובה יותר לציבור, שנהנה מתחושת השליטה.
כך גם התופעה של לחיצה על כפתור שכבר מופעל (כגון בהזמנת מעלית), כביכול על מנת לזרז את פעולתו - ^ אשליית השליטה אף גורמת למהמרים שונים להאמין שבכוחם להטות את תוצאות ההימורים בהתאם לרצונותיהם (למשל, אמונה לא־מודעת שזריקת קוביות חזקה יותר תניב תוצאה גבוהה יותר וזריקה חלשה תניב תוצאה נמוכה)
- ^ הדבר בולט בהשפעתן המועילה של תרופות דמה (המכונות "פלצבו"), וכבר העיר על רעיון זה המאירי שבת סז ע"א ד"ה כל וד"ה והשני: "כל מיני הלחשים וההשבעות, אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב אינן מיני ע"ז, ומ"מ יש בהם משום דרכי האמורי אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגולה, וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים... שמצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם העניינים היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם".
תופעה מקבילה היא השפעתה המזיקה של ציפייה לתופעות שליליות, כמו תופעות לוואי שעלולות להיגרם מתרופות (תופעה זו מכונה "נוצבו") - ^ במודע או שלא במודע
- ^ אכן, מן המפורסמות, שההמון מאמין בנבואות המגשימות את עצמן, אע"פ שהפירכא ההגיונית לראיות אלו נראית לעיניים.
דוגמה לדבר מהמעשה על עיירה של עמי הארצות (תפארת מהרא"ל משפאלי פרק "התמנות הסבא קדישא לשמש הקהל בעיר זלאטאפאלי", עמודים כה – כו): "על דבר אחד היו דואגים תמיד – שיהיה נמצא בעירם שמש. כי הם חשבו את השמש למין שעיר המשתלח אשר מקבל עליו לסבול כל העונשין כל הצרות בעבור כל עיר. צרה הראשונה היתה התוכחה ב' פעמים בשנה, שאצלם היתה אמונה תפילה שזה האיש שקורים אותו לתוכחה, אם אין הוא צדיק גמור אינו מוציא את שנתו. וע"כ לא היה להם שום עצה אחרת, כי אם לקחת שמש כזה אשר יאבה לעלות לתורה בפרשת התוכחה...
צרה השנייה היתה תקיעת שופר בראש השנה, שאצלם היה השופר כל כך דבר איום... והאמינו שבאם הבעל תוקע אינו צדיק גמור – ימות באותה השנה. ועל כן גם בזה לא היה להם עצה אחרת כי אם עצה אחת, וזה להכניס את השמש גס בסכנה הזאת, שהוא יהיה מחויב להיות גם בעל תוקע בראש השנה, באמרם שבין כך ובין הוא איש מסוכן בעבור התוכחה.
וכאשר על פי רוב לא נמצא ביניהם איש אשר ירצה להיות שמש ולהכניס עצמו בסכנות גדולות כאלה, מלבד מן הזקנים העניים הגדולים שלא היה להם שום עצה למצוא פרנסתם, וגם כי בלעדי זאת הבינו שימיהם ספורים מחמת הזקנה, מאנשים כאלה נמצא לפעמים איש אשר רצה לקבל על עצמו משרה הזאת להיות שמש בעיר. ומובן שלא האריכו ימים, לא בשביל התוכחה, ולא בשביל תקיעת שופר, אלא בשביל שהיו זקנים, והיו תמיד רעבים וחלושים. ובכן נפל האימה והפחד על אנשי העיר עוד יותר ויותר, לאמור כי השמשים מתים רק מחמת התוכחה ומחמת השופר האיום" - ^ פסחים קי ע"ב (לגבי חשש מזוגות)
- ^ נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק יח: "שקול כנגד כולם הוא אסרת חתנין בכישוף... שלא יהא קושר חתנים וכלות בכישוף שימנעהו מלבוא עליה... ועתה אם הניסיון יורה שבאיזה מעשה ומילין מועטים בקלות יוכלו הרשעים לאסור חתנין בלי פגיעת גשם בגשם, למה נרחיק ממנו כל מה שלא יגזרהו העיון השכלי? יבואו נא אלינו המהבילים הכישופים והמכחישים השדים מחבלים ייגשו אז ידברו יחדיו למשפט נקרבה. מי העיר את רוח האדם והחליש אותו? מי החליש אבר ההולדה וכוחו סר מעליו אשר באיתן קשתו? אם כן מוכרח הוא שיודה שבכח השד פועלים המכשפים את המעשה הרע הזה"
- ^ המעשה ב"תיבת הדיבוק" (או: קופסת הדיבוק). בשנת 2003 אדם (קווין מאניס) מכר במכירה פומבית ארונית עתיקה לאחסון יין, והוסיף שקנה אותה מניצולת שואה זקנה, ושמרגע שקנה אותה סבל מנזקים על־טבעיים שונים.
אדם (יוסיף ניצקה) שקנה את תיבה זו לגלג על הקללה המיוחסת לה, אך זמן קצר לאחר מכן תיאר שהוא וחבריו לקו בבריאותם ללא הסבר, וכן תיאר עוד אירועים על־טבעיים שאירעו בהשפעת התיבה. על מנת להיפטר ממנה במהירות הוא הסכים למוכרה במכירה פומבית במחיר אפסי.
למרות זאת המחיר עלה וקנה אותה אספן (ג'ייסון הקסטון) על מנת להציגה במוזיאון שלו. לאחר זמן קצר הוא סיפר שהוא, עובדי המוזיאון והמבקרים סבלו ממחלות שונות, סיוטים, ועוד התרחשויות ללא הסבר. לכן, בעצת רב, הוא קבר את התיבה באדמה.
לאחר זמן הוא הוציא את התיבה מהאדמה, ומסר אותה לבעליו (זאק בגאנס) של מוזיאון אחר ("המוזיאון הרדוף"), שהציג אותה בתוך ארון זכוכית, והיתנה את הצפייה בה מקרוב בכך שהמבקר יהיה מעל גיל 18 ויחתום על כתב ויתור כנגד תביעות. זמר מפורסם (פוסט מאלון) שצפה בתיבה, סיפר שלאחר מכן פקדו אותו אירועים שונים ומשונים. בעל המוזיאון עצמו סיפר שבשנת 2020 הוא פתח את התיבה, חווה חוויות מוזרות ואף ראה את הדיבוק עצמו.
בשנת 2021 התוודה המוכר המקורי (קווין מאניס) שכל רעיון הדיבוק שבתיבה אינו אל פרי דמיונו - ^ רש"י עירובין מא ע"ב ד"ה או רוח רעה: "שנכנס בו שד ונטרפה דעתו".
גיטין סז ע"ב ד"ה מי שאחזו קורדייקוס: "שם שידה השולטת כששותה יין הרבה מגיתו".
בכורות מד ע"ב ד"ה רוח קצרה: "רוח שד" - ^ באותן סוגיות: פירוש המשנה לרמב"ם עירובין פ"ד מ"א: "רוח רעה – קורין לכל לקיון בכח ההבחנה של אדם, ותהיה סיבתו אשר תהיה".
גיטין פ"ז מ"א: "קורדיאקוס – חולי המתהווה ממילוי תאי המוח והדעת מתבלבלת מחמתו והוא מין ממיני העילפון".
בכורות פ"ז מ"ה: "ורוח קצרית – מתוצאות המרה השחורה כמבולבלי החושים והמשועממים שכבר הביאתם התגברות המרה השחורה לידי שפסד פעולות הגוף וכוחותיו" - ^ הרמב"ם למד מספרי יוון בכלל ומספרי היפוקרטס בפרט, ואף כתב על דבריו את הספר "פירוש לפרקי אבוקרט", שהוא שמו הערבי של היפוקרטס
- ^ אנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך שוטה פרק "רקע היסטורי": "העמים הקדמונים סברו שמחלות נפש נגרמות על ידי פגיעת שדים ורוחות רעות, והטיפול כלל השבעות וקמיעות נגד כוחות אלו. היפוקרטס [הרופא היווני, המכונה "אבי הרפואה המערבית"], היה מהראשונים שייחס את מחלות הנפש לבעיות מוחיות אורגניות. בימי הביניים שוב עברו לטעון שמחלות הנפש הן תוצאה של פגיעה על ידי רוחות רעות"
- ^ מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, ערך בכיה, עמוד תמח: "הרחיק מאוד הבעש"ט את השחורים [אנשים בעלי מרה שחורה, דהיינו דיכאון], מפני שמקורם ממקום גבוה ונפלו כו', קשה להגביהם".
וכן הועתק משם לספר כתר שם טוב (ליקוטים מהבעל שם טוב) אות שדמ־א, עם הכותרת "מרה שחורה" - ^ על ידי אחר או אף על ידי עצמו
- ^ אם כי יש לציין שיש שוללים את "תסמונת זיכרון שווא". אמנם הדבר הוכח במחקרים
- ^ שו"ת הרשב"א ח"ב סי' שיט: "דאילו איניש אחרינא, כל שמזכירו בעל דבר בעצמו – חוששין שמא אותו בעל דבר יצייר לו העניין ויטעים לו העניין עד שיהא סבור העד שהוא כן ושהוא זוכרו, ולא דייק כולי האי שיזכור בבירור שהוא כן. ולפיכך אסור. ולא שאנו חושדין אותו בעד שקר ממש שסומך על דברי בעל דבר ממש לבד, אלא סבור שזוכר ואינו זוכר. אבל צורבא מרבנן מידק דייק בוודאי. ועד שיזכור מעצמו בבירור שהוא כן אין מעיד"
- ^ כפי שניסים נעשים כמובן בהשגחתו של הקב"ה, גם אם יש להם הסברים טבעיים מסוימים.
ובפרט לגבי אנשים גדולים, שעליהם לכו"ע יש השגחה פרטית - ^ מכתב מאליהו ח"ד עמוד קסד: "מטרת החלום לגלות את הרהורי ליבו הצפונים של האדם, היינו את הצפון בתת־הכרה שלו, כדי לעוררו לתשובה... וכן לפעמים מגלים לאדם רמז למה שנגזר עליו בעתיד, וזה גם כן כדי לעוררו לתשובה"
- ^ דהיינו, שהאדם חש כאשר אדם אחר מביט בו
- ^ הואיל ותת המודע של האדם פועל ללא הרף וללא הכרתו של האדם, והואיל ומוטבע באדם להיזהר מחשש סכנה, והואיל ומבטו של האחר יכול להעיד על חשש כזה, והואיל ושדה הראייה הכולל של האדם גדול מכפי שנראה לנו (ומתקרב ל־180 מעלות, ורק יכולת הראייה החדה והממוקדת מצומצמת לשטח קטן יותר במרכז) – הרי שתת המודע של האדם רגיש לקליטת מבטו של האחר בתחום רחב מאוד, ובטבעו של האדם לחוש בכך ולהפנות מייד את עיניו לעבר המבט הנ"ל.
כיוון שבדרך כלל איננו מודעים לטווח שדה הראייה הרחב הנ"ל, ואיננו מבחינים בו בפרטים אחרים (למעט תנועה, למשל), ישנה נטייה לפרש את תופעה זו כעל־טבעית - ^ כפי שפירטנו בפרק קכא
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פרק ז משנה ז: "שלוקחין גולגולת ראש אדם שכבר נתאכל מעליה הבשר ומצניעים אותה ומקטרים לה והוזים בה ושומעין ממנה דברים כדרך ששומעין מן המת במעשה בעל אוב. וכל מה שתראה באמרם מדבר ושומע בעניין זה אינה אלא שמיעת שווא מחמת הפעלת הדמיון בכך, כמו שקורה לבני אדם תמיד במקומות השוממין ובזמן הבדידות".
אכן ידוע לנו שבדידות והעדר גירויים יכולים לגרום להזיות שונות, כפי שמדווחים שייטים של יאכטות למרחקים ארוכים - ^ ב"כתב העת האמריקאי לרפואת עיניים" משנת 1921, מופיע מעשה במשפחה שעברה לגור בבית ישן ב־15 בנובמבר 1921. בבית לא היה חשמל, והוא היה מואר באמצעות גז. תוך יומיים בני המשפחה הרגישו מאוד מדוכאים, בהמשך הם שמעו קולות של צעדים, גרירת רהיטים, אנחות, יללות, תחושה שמישהו עוקב אחריהם, קולות שקוראים בשמם, חולשה, כאבי ראש, צמחים מתו, ואף ראו דמויות. התברר שהמקור של כל התופעות הללו היה בתקלה בארובה, שגרמה לכך שהתנור הפיץ פחמן חד חמצני בבית, ושאיפה שלו גורמת להרעלה שמעוררת הזיות.
יש להוסיף שבעבר הרחוק יותר הבתים כמובן הוארו וחוממו ע"י אש, ובמקומות רבים הם היו פחות מאווררים מהמקובל בתקופתנו, מה שמגדיל את הסיכויים להרעלה כזו.
כך שתופעה כזו יכולה להיות מקור גם לאמונה בשדים, וגם לאמונה בבית שמצויים בו שדים - ^ ספר אור נערב (לרמ"ק) החלק החמישי (כב ע"א – כד ע"א): "בסגולות אשר לחכמה זו [חכמת הקבלה] על שאר חלקי תורתנו הקרושה... הסגולה השמינית, היא מה שניסיתיו אני וזולתי בעניין הגרושים, שהיינו מתגרשים [מתבודדים] השדה עם האלוקי כמהר"ר שלמה ן' אלקביץ הלוי נר"ו לעסוק בפסוקי התורה פתאום בלי עיון, והיו הדברים מתחדשים דברים שאי אפשר להאמין עניין זה אלא מי שראה או ניסה העניין פעמים רבות, ומתנות שקיבלתי בגרושים ובאו לחלקי בחמלת ה' עלי...".
ספר גרושין (לרמ"ק) אותיות ד ויג, דפים ב ע"ב – ד ע"ב: "עוד נתגרשנו [התבודדנו] ביום ט"ו בשבט מורי ואני לבדנו, והיו דברי תורה מאירים בנו והדברים נאמרים מפי עצמם. והלכנו עד רבי יוסי דמן יוקרת וחזרנו, ונתעסקנו בפסוק... ועוד האריך בדרוש הרבה, כי שם היו הדברים מאירים מעצמם... עד כאן הגיע העסק ביום ההוא, והודאה לא־ל שזכינו כי הדברים האלו כולם עליונים, מושפעים בלי עיון כלל, והם מתוקים מדבש, מתנת המלכות אל המתגרשים ומתנודדים [ומתבודדים?] עימה".
רעיון דומה במקצת מפורש בגמרא (ברכות נה ע"ב, נז ע"ב): "אמר רבי יוחנן: השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו – הרי זו נבואה קטנה". אמנם שם לא מדובר בחידושים - ^ מורה נבוכים חלק ב פרק מה: "ואחר מה שקדם מביאור אמיתת הנבואה כפי שמחייב העיון, עם מה שנתבאר בתורתנו, ראוי שאזכיר לך מעלות הנבואה כפי שני היסודות הללו...
המעלה השנייה היא שירגיש האדם כאלו דבר מה חל בו, וכוח אחר עבר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברי חכמה, או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או אלוקיים, וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל, וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח הקודש" - ^ ספר נצח ישראל (המהר"ל מפראג) פרק כח ד"ה דברים, וכן בחידושי אגדות למהר"ל סנהדרין צח ע"א ד"ה זיל: "פעמים הרבה היה אליהו מגיד דברים לאחד, ולא ידע האדם מאין באו לו הדברים, והיה נדמה לו כאילו הדברים היה לו מעצמו, ואינם אלא דברי אליהו שהגיד לו הדברים.
וכן מוכח קצת במסכת ערובין (מג א) גבי הני שמעתתא שנאמרו בבי מדרשא, וקאמר מאי לאו דאמרינהו אליהו. והרי לא ידעו אותם אשר הם בבית המדרש מי אמרם, כי באו בדעתם הדברים ההם, ולא ידעו מי אמרם" - ^ מעשה איש (ר' צבי יברוב) ח"ג תחילת פרק יא עמוד רטז: "נשאל [החזון איש] אם בזמננו יש רוח הקודש (השואל שאל על רבינו), והשיב: 'לפעמים משיב אני לאנשים תשובות שאיני יודע מדוע עניתי כך!'"
- ^ משמיע ישועה (הרב שלום י. קליין ושמחה רז) עמודים 332-333: "על אותו יום עצמאות מפורסם, מספר הרב חנן פורת: נוכח הייתי בישיבה בליל יום העצמאות תשכ"ז [שבועות מספר לפני מלחמת ששת הימים. יש לציין שבאותו היום נכנסו הכוחות המצריים לסיני והחלה 'תקופת ההמתנה' וכשלושה שבועות קודם לכן סגרה מצריים את מצרי טיראן בפני ישראלים], ועדיין מהדהדים באוזני זעקותיו־שאגותיו של הרב צבי יהודה [קוק]" 'איפה שכם שלנו, ואיפה חברון שלנו, ואיפה יריחו שלנו, הנשכחן?'"...
הרגשנו שרבינו אומר את דבריו ברוח הקודש, וכי השכינה מדברת מתוך גרונו. רוח אחרת היתה עימו. הוא התנשא גם בעוצמת קולו. כל הקירות רעדו. האנשים הסתכלו אחד על השני ולא ידעו את נפשם...
והוסיף הרב בני אייזנר:... ניגשתי לרב צבי יהודה ושאלתיו: 'איך ידע הרב ביום העצמאות שתפרוץ מלחמה ונשחרר את כל המקומות הקדושים ואת נחלת אבותינו? הרי אף פעם לא דיבר איתנו באותה תקיפות ובאותה עוצמה על חבלי מולדת'.
הביט בי הרב ואמר: 'בנימין, תאמין לי – לא הכנתי נאום. נדברתי'" - ^ המהר"ל בנצח ישראל שהובא לעיל
- ^ החזון איש במעשה איש שהובא לעיל
- ^ מקובל מתקופת הראשונים, מהזרם של "הקבלה הנבואית"
- ^ בספרו חיי העולם הבא עמודים סו־סח (ירושלים תש"ע): "היכון לקראת אלוקיך ישראל. הכן עצמך וייחד לבבך וטהר גופך ובחר לך מקום מיוחד שלא ישמע קולך לשום אדם בעולם, והיה יחיד ומיוחד ומתבודד מבלי אחר, ושב בחדר או בעליה ואל תגלה סודך לשום אדם. ואם תוכל שתעשהו בבית אפל מעט עשהו. ואמנם הטוב והישר שתעשהו בלילה. והיזהר לפנות מחשבתך מכל הבלי עולם. באותה שעה שאתה מכין את עצמך לדבר עם בוראך, ואתה מבקש שיודיעך גבורותיו, ותתעטף בטלית ושים תפילין בראשך ובידיך אם תוכל, כדי שתהיה ירא וחרד מפני השכינה אשר היא עמך אז בעת ההיא.
ונקה עצמך ובגדיך ואם תוכל יהיו כולם בגדים לבנים, כי כל זה מועיל לכוונת היראה והאהבה מאוד מאוד. ואם יהיה בלילה הדלק נרות הרבה עד שיאירו עיניך יפה יפה. ואחר כך תיקח בידך דיו ועט ולוח. וזה יהיה לך לעד שאתה בא לעבוד את עבודת ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב.
והחל לצרף אותיות מעטות עם רבות, והפכם וגלגלם במהירות עד אשר יחם לבבך בגלגוליהם, ושים ליבך בתנועתם ובמה שתוליד בגלגולם. וכשתרגיש בך שכבר חם לבבך מאוד מאוד בצירופים והבינות מהם עניינים חדשים אשר לא השגתם בקבלה אנושית ולא ידעתם מעצמך מתוך העיון השכלי, וכבר אתה מוכן לקבל השפע. והשפע נשפע עליך ומעוררך בדברים רבים זה אחר זה, הכן מחשבתך האמיתית לצייר את השם יתברך שמו ואת מלאכיו העליונים, לציירם בלבבך כאילו הם בני אדם, עומדים או יושבים סביבך ואתה ביניהם כמו שליח שהמלך ועבדיו רוצים לשלחו והוא (השליח) מוכן לשמוע מפי מי מהם ישמע דבר השליחות, אם מהמלך או מאחד מעבדיו.
ואחרי ציירך זה כולו הכן שכלך וליבך להבין במחשבתך העניינים הרבים אשר יבואו לך מתוך האותיות הנחשבות בלבבך, ועיין בכללם ובחלקיהם כמו איש שמגידים לו משל אחד או חידה אחת או חלום אחד, או כמעיין בספר חכמה בעניין אחד עמוק מהשגתו. ופתור העניין אשר תשמע לפתרון המעולה ולקרוב אשר תוכל. וכפי מה שתבין ממנו תדין בעצמך, וגם באחרים לכל מה שיאמרו לך. וזה כולו יהיה לך אחר שתשליך הלוח והקולמוס מבין אצבעותיך או אחר שיפלו הם בעצמם מתוך רוב מחשבותיך ומרוב שמחה" - ^ טבעה של האינטואיציה הוא שהאדם אינו מודע לדרך שבה הגיע אל הידיעה. כיוון שכן, ניתן בטעות לפרשה כתופעה על־טבעית. ולא היא, מדובר בחשיבה שכלית על סמך נתונים, שייחודה – בניגוד לחשיבה המודעת – בשקלול מהיר ואוטומטי של נתונים רבים, מחד, וללא מודעות אליהם, מאידך (אריכות בכך בספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט").
אף החילוק בין המושגים ההלכתיים "סימנים" ו"טביעות עין", מקורו בחלוקה בין חשיבה מנתחת מודעת לבין אינטואיציה - ^ להמחשת ההסבר ניתן לציין לתופעה אחרת, מוכרת יותר, של פתרונות לבעיות ש"מופיעים מאליהם יש מאיין" בזמן שהאדם לכאורה הפסיק לחשוב על הבעיה (ולעיתים אף ברגע שהתעורר משנתו). כך גם התופעה שבה אדם מנסה להיזכר בפרט כלשהו ולא עולה בידו, ולאחר זמן־מה, כאשר הוא כבר עוסק בעניין אחר, הוא לפתע נזכר בו. הדבר מוכיח שמוחנו פועל לפתירת בעיות גם בזמן שאנו לא מודעים לכך
- ^ ספר הברית (רבי פנחס אליהו הורביץ. יש להעיר שהוא אף עסק בקבלה, וכן חיבר את הפירוש "טעם עצו" על הספר "משנת חסידים" לר' עמנואל חי ריקי, העוסק בקבלה) מאמר יז סוף פרק יא ותחילת פרק יב: "ובכך נתווסף במדמה שבמדבר עוד כח אחד, מה שאינו בבעלי חיים כלל, וזה נקרא כח המשער [אינטואיציה], שהוא שלמות כח המדמה שבאדם, ועניינו הוא כאשר אומר בפרק הבא בעזר האלוקים, והוא.
המשער הוא הכח אשר יקרה, שיתנוצץ לפעמים באדם ידיעה פתאומית על העתיד, או על העבר... והוא לא יודע בעצמו הטעם מאין ידע זה... והנה זה הכח נמצא בכל אדם בדמיונו, ובשערה [מלשון "השׁערה"] דרכו, אפס שירבה באדם אחד יותר מהאחרים הבאים בשערים האלה...
סיבת המשער של כל אדם הוא שנולד אצלו מן ההקדמות הצבורות בזכרונו, והידיעות הכרוכים ומונחים בקרן זווית בדמיונו מכבר, אשר המה כדאין מצד עצמן לבנות מהם מופת [ראייה הגיונית] על אותו דבר המשוער, אפס שבכח המשער יעבור השכל על כל אלה ההקדמות בסקירה אחת, מבלי זמן לשים לב לסדרם ולחזור עליהם בעיון, עד אשר יוולד מהם הדבר המשוער, ע"כ נראה לו שהגיע הדבר אליו מבלי טעם פתאום על כי שערו [כו המשער שלו] הערה כרגע כל ההקדמות יחד.
על כן למרבה רגיל הכח הזה להזדמן על דבר שהיה לו השתוקקות גדולה ונפשו איוותה לדבר ההוא, ודעתו משוטטת בו ברוב הפעמים, חושב וזומם עליו בעיתים רבים, אשר בכל פעם נולד לו שכל אחד, והקדמה אחת בעניין, עד תום כל ההקדמות, ונולד אז הדבר בדעתו. נמצא אשר בכל אדם שערה, הנה זמה [מלשון "מזימה"] היא שורשו ומחשבה יסודתו" - ^ כתר שם טוב (ליקוטים מהבעל שם טוב) אות קצט־ב: "כשאני מדבק מחשבתי בבורא יתברך, אני מניח הפה לדבר מה שירצה"
- ^ כתר שם טוב (ליקוטים מהבעל שם טוב) אות ריז־ג: "לפעמים כשמתפשט הניצוץ הקדוש של השכינה שיש בנשמתו, ואז היא ממש מדברת הדברים שבפיו, ונראה כאילו הוא אינו מדבר, שהדברים יוצאים מאליה מפיו, וזהו מדרגה גדולה. וכן אנו רואים להיפך (בס"א) במשוגעים"
- ^ כגון כעס
- ^ כגון בחברה שבה הן לא מקובלות
- ^ הדבר יתכן גם באדם ירא שמיים, שבעידנא דריתחא קורה וזורק מפיו מילים שאינן מתאימות לדרו, אלא שהיו טמונות בנפשו. וכמה גדולים דברי חכמים שהזהירונו שיש להימנע אפילו משמיעת דבר שאינו הגון (כתובות ה ע"ב: "שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעותיו באזניו... שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יכוף אלייה לתוכה"), ששמיעה כזו חודרת למעמקי נפשו של האדם, גם אם אינו רוצה בה
- ^ אאריך בכך לקמן פרק קג
- ^ מנחת אליהו (לר' אליהו בן אברהם שלמה הכהן האתמרי, בעל ה"שבט מוסר") פרק ד ד"ה שמעתי: "ושמעתי מפה קדוש מדבר רבי ומורי כי יש מגיד מכח גודל נשמתו שבאדם, ומגיד לו דברים, ואופן ההגדה שיוצא קול גדול מליבו ונכנס באוזנו, והוא שומע והעומדים לפניו אינם שומעים כלום. וכשבאים אצלו לדרוש ממנו איזה דבר, מייד שומע תשובת הדבר באוזנו מהקול היוצא מקרבו ונכנסת באוזנו. וכל ההגדות הם אמיתיות משום שקרוב אדם אצל עצמו ומרחיק הנזק ומקריב התועלת".
וכן לשון צוואת הריב"ש (הבעל שם טוב), שהובאה גם בספר כתר שם טוב (ליקוטים מהבעל שם טוב) אות קצז: "הנשמה אמרה להרב [הבעל שם טוב]..." - ^ מעשה איש ח"א עמוד קיט (וכן שם ח"ז עמוד קפז): "'איך ניתן לפסוק שלא כדברי הבית יוסף, והלא המלאך המגיד אמר לו שהלכה כמותו?' שאל השואל. והשיב רבינו לאלתר: 'המגיד של הבית יוסף הוא גם כן בית יוסף'"
- ^ מגיד מישרים פרשת ניצבים: "ואומר, הלא אעפ"י שלפעמים אני מפרש שום פירוש על פסוק שאינו כן, הלא לפי מאי דאיהו ברעותך [שהוא ברצונך] אני אומר. ומ"מ פירושא דאמינא – קושטא איהו, ועלך רמי ליתובי ליעל פסוקא כדכתיב. והיינו דכתיב 'אכן רוח היא באנוש', כלומר, לפום מאי דאית ברעותא דבר נש הכי מחזיין ליה [לפי מה שברצונו של האדם כך מראים לו]. 'ונשמת שדי תבינם', כלומר, אעפ"י כן, האי דמפרשי קושטא איהו, ואיבעי דיבינון יתיה על קרא כדכתיב".
הארכנו בכך בפרק קג - ^ ספר מגיד מישרים שבח הרב: "ובתר כל דין אזכך לאיתוקד על קדושת שמי".
ספר מגיד מישרים פרשת בראשית מהדורא קמא: "ואזכך לאיתוקדא על קדושת שמי לעיניהון דכולא ביקר וחדו סגיא".
ספר מגיד מישרים פרשת תולדות: "ויחדתיך לאיתוקדא על קדושת שמי בגין דתישאר נקי וזך".
ובעוד מקומות רבים - ^ שם הגדולים (לחיד"א) מערכת גדולים אות י סעיף קסה ("מרן מהר"ר יוסף קארו"): "ומרן האריך ימים פ"ז שנים ועלה לשמים [בשיבה טובה] בעיה"ק צפת יום ה' י"ג ניסן של"ה כמ"ש בסוף הרמב"ם ח"ד דפוס וינציא".
ובספר מעתיקי השמועה (לרב יצחק יוסף) עמוד יא דחק ליישב "שע"פ מעשה זה ניתן ליישב את הקושיא שהקשו שאחרי שמן שמים הבטיחו למרן שיעקד על קידוש ה', איך לא התקיימה הבטחה זו לבסוף. ולפי האמור כאן הרי שמרן מסר עצמו על קידוש ה' והושלך לכבשן אלא שנעשה לו נס וניצל" - ^ ומכאן דחייה להוכחתו של המגן וצינה (לרבי יצחק אייזיק חבר) פרק ג: "שאלה אחת אני שואל ממנו: אם הוא מאמין לדברי הר"י קארו ז"ל... מכל מה שהגיד לו המלאך מן השמיים... אם כן היאך מלאו לב המלגלג הזה להכחיש בשורש החכמה הזאת... אחר שנתבאר בספר הזה דברי המגיד המלאך משמיים..."
- ^ שבחי מהרח"ו עמוד כ: "ביום שישי לאב הנ"ל [שנת ה'שס"ט] הוריד ר' יהושע אלבוב מלאך אחד ממשרתי צדקיאל שר היום ההוא, ונראה במראה של זכוכית כמנהג... אמרתי, אם כל מה שמדבר נפש הצדיק עימי ע"י הייחודים אמת או דמיון. ואמר כי הוא דיבור אמת..."
- ^ ז'אן ד'ארק (מצביאה צרפתייה מהמאה ה־15 שסייעה לשחרור צרפת מהכיבוש האנגלי) טענה ששמעה קולות שונים. נראה שהיא אכן שמעה קולות כאלה, כיוון שהיא הואשמה בכישוף, ואף הוצאה להורג, בין השאר על סמך טענתה זו.
במאמר "לשמוע קולות" (הרב עוז בלומן) עסק בתופעה זו, הביא דוגמאות נוספות (כגון מקיאוולי, מדינאי איטלקי מהמאה ה־16, שדיבר יום יום עם מדינאים דגולים מהעבר) והעיר שלא כל שמיעת קולות מקורה במחלה נפשית. כמו כן הוסיף שתופעה זו מודחקת יותר בתקופתנו ובמקומותינו, שבהם נהוג לייחס זאת לבעיות נפשיות - ^ המושג הרחב יותר – "איחוז" – מכונה בפסיכיאטריה "מצב דיסוציאטיבי", דהיינו פגיעה בקשר המודע של האדם עם המציאות הפיזית או התחושתית שלו. הפרעה קרובה ומוכרת יותר, היא הפרעת זהות דיסוציאטיבית, המכונה "פיצול אישיות"
- ^ להבדיל אלפי הבדלות, מעשה דומה סופר אצל אומות העולם. ע"פ המסופר, בשנת 1676 נזירה בשם מריה קרוסיפיסה דלה קונצ'ציונה התעוררה בבוקר כשהיא מכוסה דיו, ולידה נמצא מכתב בכתב סתרים. היא סיפרה שהייתה אחוזת דיבוק והשטן הכריח אותה לכתוב את מכתב זה. הנזירות הציגו את המכתב לראווה במנזר.
בתקופה האחרונה הצליחו לפענח את כתב הסתרים בעזרת תוכנה, ונמצא כי הוא מכיל דברי כפירה באלוקים.
הימצאות מילים שאינן עקביות ומובנות במכתב זה, הובילה אף היא את החוקרים לטענה שאותה נזירה סבלה מהפרעה נפשית (כגון סכיזופרניה או מאניה דיפרסיה) והיא לא היתה מודעת לכך שהיא זו שכתבה את המכתב בעצמה.
גם מצב תודעתי של טראנס, דהיינו שהאדם אינו מודע לעצמו, יכול להסביר את תופעת "השבעת קולמוס" וכן תופעות נוספות - ^ במאמר "זכרונותיהם של צדיקי הדורות מגלגולים קודמים" (מהרב ישראל דנדרוביץ, הודפס בקובץ עץ חיים (באבוב) גיליון טו, אב תשע"א, עמוד שלב והלאה) הובאו שני מעשים שיכולים להתפרש בקלות באופן של "השתלת זיכרונות שווא":
א. שם עמוד שלט ד"ה ואדמו"ר: "הרה"ק רבי משולם זוסיא מאניפולי ז"ל אמר: כשהייתי אצל הרה"ק ממעזריטש ז"ל אמר לי: 'זוסיא, אתה זוכר שהיית כהן גדול?' ואמרתי: 'לא'. ואמר לי: 'תזכיר את עצמך!' ונזכרתי בעצמי. מאז והלאה כשהייתי מתפלל לפני העמוד, הייתי אומר בסדר העבודה של יום הכיפורים 'וכך הייתי אומר'".
ב. שם עמוד שלז ד"ה וכאן: "וכשהגיע [הבעל שם טוב הקדוש] בשבועות, או אפשר פרשת יתרו, ולמד עמהם [עם תלמידיו] סדר מתן תורתינו הקדושה, שאל להילדים: 'בניי, אתם זוכרים מעמד הר סיני?' והשיבו כולם בפה אחד: 'אנו זוכרים', כי פתח להם הדעת והשכל עד שזכרו ממש".
אכן, יש חוקרים שטוענים כי אנשים המספרים על זיכרונות מגלגוליהם הקודמים, הם אלו שנמצאה בהם נטייה לזיכרונות שווא (המאמר "נטייה לזיכרון כוזב אצל אנשים המדווחים על זיכרונות מחיים קודמים", ספר "חשיבה חדה" עמוד 56) - ^ ברור שבכח הדמיון להרגיש אף ראייה, ובפרט כאשר האדם משתוקק לראותה.
ייטב לב (רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, האדמו"ר הראשון מסיגט), פרשת אמור ד"ה וממנו ניקח: "ומקובלני ממוזלה"ה בעל המחבר ספר ישמח משה ותשובת השיב משה, כי פעם אחת אחר שסיים תפילת שמונה עשרה, עלה בליבו להתפלל לראות הדבר הנ"ל האמור ב[ספר] עשרה מאמרות [להרמ"ע מפאנו, שאליהו הנביא מקריב קרבן התמיד]. ועם לבבו אמר, אולי קיימא לי שעתא ואזכה לראותו. ותיכף התפלל על זה, ומילא ה' שאלתו. וראה עין בעין את אליהו מלובש בבגדי כהונה עומד ומקריב התמיד כסדרו. ודבריו הללו נודעו לרבים" - ^ רבי חיים ויטאל תיאר את ההכנות לעליית נשמה, ביניהן (שערי קדושה חלק ג שער ח): "בעת שיכין עצמו לקבל רוח הקודש אחר אשר הוטבעו בו כל מידות טובות בקניין, יכנס בבית יחידי בטבילה ובקדושה, ובמקום שלא יטרידוהו קולות בני אדם וצפצופי עופות, ואם יהיה אחר חצות הוא יותר נכון לכל הדברים, ויסגור עיניו ויפשוט מחשבתו מכל ענייני העולם הזה כאילו יצאה נפשו ממנו כמת שאינו מרגיש כלל, אחר כך יתאמץ ויתחזק בחשק אמיץ להרהר בעולם העליון ולהתדבק שם בשורשי נשמתו ובאורות עליונים, וידמה בעצמו כאילו יצאה נפשו ועלתה למעלה, ויצייר עולמות העליונים כאילו עומד בהם".
חלק מהדרכות אלו יכולות להתפרש כתנאים לתופעה נפשית טבעית.
תופעות דומות, להבדיל, מוזכרות בתרבויות שונות (ומכונות היום במגוון כינויים: חוויה חוץ־גופית, מסע אסטראלי, הקרנה חוץ־גופית, ריחוף בין־ממדי).
וכך כתב במאמר "רבי הלל צייטלין איש המסתורין" (מאת שלום פושינסקי, ב"ספר צייטלין" עמוד 121): "מכאן עובר צ. [ר' הלל צייטלין] לעניין של התפשטות הגשמיות ומברר, שגם המקובלים וגם חכמי הודו ידעו דרכים מעשיים להגיע ע"י אימונים ותרגילים שונים ל'התפשטות הגשמיות' או ל'עליית נשמה'. אלא שאין צורך לאמור שהמקובלים לקחו דבר זה מחכמי ההודים או ממקום אחר. דבר זה היה יכול להיות ידוע בישראל מקדמת דנא...".
יש להעיר שיש שתיארו את עליית הנשמה כעילפון. כתר שם טוב (ליקוטים על הבעל שם טוב) אות שכג (מהאדמו"ר האמצעי): "הבעש"ט כשהיתה לו עליית הנשמה כו' היה מופשט מכל הגשמת חיי חומריות גופו כמו המתעלף ממש... אשר לא ירגיש כל כאב והכאה".
יש להעיר שהיה מהמתנגדים לחסידות שהתקשה להסביר את עליית הנשמה של הבעל שם טוב – מתוך קונטרס "זמיר עריצים וחרבות צורים": "והנה מעולם עמדתי מרעיד ומשתומם ונוראות נפלאתי על המראה והחזון אשר נראה להריב"ש [רבי ישראל בעל שם טוב] ז"ל, ומנדון עליות הנשמה, מה ראה על ככה ומה הגיע לבוא למעלה הזאת בארץ הטמאה הלזו ובדור עני שפל כהיום. ומי לנו גדול מהאר"י זלה"ה, ולא נמצא בספריו שיכתוב על עצמו שמץ דבר ממה שהעיד הריב"ש על עצמו... ובינותי בספרים ומצאתי תירוץ מספיק ואמיתי לדעתי, כי באמת היה דרך חלום חזון לילה בנפול תרדמה על אנשים".
יתכן שחלק מהמעשים שסופרו על קפיצות דרך של צדיקים שונים, ניתן לבארם באופן דומה לעליית נשמה. כפי שלהבדיל בין הטמא ובין הטהור, עדויותיהן של העוסקות בכישוף על מעופן לצורך פגישות עם השטן, יוחסו בין השאר לחומרים משני תודעה שבהם השתמשו ("משחה מעופפת", הנקראת גם "משחת מכשפות"), כדלקמן בהמשך הסעיף, וכפי שהוסבר במאמרי "עולם הכישוף" פרק ג - ^ אחת ההפרעות היא הפרעה דו־קוטבית (מאניה דיפרסיה). עיקריה הם שינויים קיצוניים במצבי הרוח בין מצב רוח מרומם למצב רוח דיכאוני. בעת מצב רוח מרומם אדם כזה יכול לחוות הערכה עצמית גבוהה במיוחד, ובעת מצב רוח דיכאוני אדם כזה יכול לחוות עצבות, ריקנות, אובדן אנרגיה, חוסר התעניינות או הנאה, בין השאר מתאוות הגוף.
מנהיגים ואמנים רבים לקו בהפרעה זו. לעיתים רק בתקופתנו הדבר הובן למפרע על סמך תיאורים שתועדו לגביהם (ההפרעה הוגדרה ונחקרה רק משנות ה־50 של המאה ה־19). יתכן שהפרעה זו אף העניקה להם כישורי הנהגה ויצירתיות.
הלוקים בהפרעה זו ניחנים מפעם לפעם בעוצמות נפשיות חריגות (כחלק מהתסמינים של היפומאניה): מיעוט שינה חריג (פחות משלוש שעות ליממה), מעוף מחשבות, דחף לדבּר. עוצמות אלו יכולות להתפרש בעיני הציבור כעוצמות רוחניות על־טבעיות.
כך מסתבר, בין השאר, ששבתי צבי שר"י לקה בהפרעה זו. מלבד שיגעון הגדלות שלו, הוא חווה דיכאונות, וביצע מעשים חסרי פשר הגיוני (אוצר ישראל חלק י ערך שבתי צבי: "ויעש מעשים מוזרים עם דג אחד שהציע לו כרים וכסתות בעריסת ילדים"). מסתבר שאילו הפרעה נפשית זו היתה מוכרת בתקופתו, כל פרשתו העגומה היתה נחסכת.
זיהויה והבנתה של הפרעה כזו יכולים לסייע לדון לכף זכות מעשים תמוהים ולהבין נכון יותר את כוונותיו ומידותיו של האדם (למשל התייחסותו לדרגתו־עצמו), ע"פ מבנה נפשו הייחודי.
אמנם אין משמעות למצבו הנפשי של האדם לגבי פסקים וכד' שכתב, כאשר הם מיוסדים על מקורות ראיות וסברות שמקובלות על הכלל - ^ זו המתרחשת לעיתים במקרי מוות קליני.
נר באישון לילה (הרב שלמה אבינר) ערך "חווית סף מוות": "דיווחים על פגישת בני אדם שמתו בעולם הבא התחלקו לפי אמונות המדווחים: מוסלמים דיווחו שפגשו את מוחמד, נוצרים פגשו את ישו הנוצרי, ולהבדיל, יהודים דיווחו שפגשו את אברהם אבינו ושאר קדושי עליון. המסקנה העולה מן ההבדלים בין הדיווחים היא שכל אדם מתאר את החוויה בהתאם לאמונותיו וציפיותיו. זאת ככל הנראה הסיבה למיעוט דיווחי חוויות סף המוות בקרב ילדים שהיו במצב גופני כזה...
פסיכיאטרים סבורים כי מקור החוויה הוא בהזיות הנובעות מערפול החושים. דיווחים על חוויות דומות ניתן למצוא גם בקרב בני אדם שלא היו במצב שהוגדר כמוות קליני אלא כתופעת לוואי למצבים שונים...
חוקרים שחקרו דיווחים על חוויות סף מוות בקרב אלה שאכן היו במצב של מוות קליני, תלו את התופעה בגורמים שונים: א. פעולתן של תרופות ומשככי כאבים חזקים. ב. כמות גדולה של אנדורפינים המשתחררים במצב זה ומשרים שלווה. ג. גירוי עצבי במוח הגורם לתופעת מראה המנהרה שאור בסופה. ד. היעדר חמצן ברקמות המוח מביא לשמיעת קולות.
באשר לדיווחי האדם על שיחות שהתנהלו סביב מיטתו כאשר נחשב למת, במחקר שנערך בשנת תשס"ו התברר שבבדיקת דימות תהודה מגנטית למדידת התפקוד המוחי ניתן לזהות פעילות מוחית על אף שמכשירים רפואיים פשוטים יותר הורו בבירור על מוות מוחי. כך שאין כל דבר מסתורי בדיווחים על התרחשויות באותו הזמן. הסבר אחר הוא שהאדם אמנם לא שמע דבר, אך עיבד ושיחזר למפרע את זיכרון ההתרחשויות בהסתמכו על מידע שקלט בשעה שהתעורר, ומידע שקיבל מאחרים לאחר זמן" - ^ גר"א משלי א כג: "שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום והוא המסייע אותו לעשות עוד דברים כאלה, וזה הרוח אינו נח ושקט עד שעושה עוד דברים כאלה, והוא נהנה מהם ומזה יש לו נחת רוח, הן בדבר מצווה או בדבר עבירה, וזהו עבירה גוררת עבירה ומצווה גוררת מצווה. וכל דבר עבירה שהיא גדולה, גם הרוח הבא ממנה היא גדולה ומתאווה יותר לעבירה עוד...".
בימינו ידוע הסבר טבעי לתופעה זו. מעשי האדם נגרמים ע"י פעילות המוח. פעילות זו "סוללת" נתיבים במוח כך שבעתיד המוח כבר יהיה מנווט להעדיף את המסלולים הנ"ל. הנאה מהמעשה והתרכזות בו מחזקים את "סלילה" זו.
אכן, תופעת ההימשכות אחר ההרגל רחבה יותר מתחומי המצוות והעבירות - ^ א. רד"ק מלכים־ב ט יא: "המשוגע הזה – היו קוראים לנביא משוגע, לפי שפעמים בעת הנבואה היה מנהגם כמו המשוגע ושיצא מדעתו, כמו שאמר ויפשוט גם הוא בגדיו, לפי שיש להם ביטול ההרגשות והכוחות הנפשיות. ובני ישראל הרעים שהיה דעתם וליבם אחר הבעל, היו קוראים לנביא ה' משוגע דרך בזיון".
ב. ספר "המקובל ר' אברהם אבולעפיה" (מקובל מתקופת הראשונים) עמוד 425 (וכן בספר שערי צדק (מתקופת הראשונים) עמוד לו: "והנה כדמות דיבור יוצא מתוך ליבי ובא עד שפתותי, מכריע אותם להתנועע, ואמרתי שמא ח"ו רוח שטות היא שנכנסה בי, והנה ראיתיה מדברת חוכמות, אמרתי: ודאי כי זה רוח חכמה היא".
ג. שבחי הבעש"ט (מהדורת רובינשטיין) עמוד 64: "וגיסו ר' גרשון מקוטב היה מחזיקו [את הבעש"ט] לעם הארץ ולבור. והיה מפתה את אחותו להתגרש ממנו". הערה 8 שם: "כי בכל יום ראה ממנו השיגעון שלו ודברים פשוטים מכוערים שאין אפשרות לסבול".
ד. שבחי הבעש"ט (מהדורת רובינשטיין) עמוד 363: "כיצד נתקרב המוכיח ר' יהודה ליב המוכיח מפולנאי אל הבעש"ט [ולבסוף נעשה אחד מגדולי תלמידיו]... עד אשר פעם אחת שבת הבעל שם [טוב] בבית המוכיח... והמוכיח היה חושב אותו למשוגע, ותמיד לא היה שם את ליבו לתנועות שלו שהיה עושה כדרך המשוגעים. אבל אז כבר הגיעה שעתו להתגלות... כשמוע זאת המוכיח עמד נבהל ומשתומם, ונצטער מאוד אשר עד כאן חשב אותו למשוגע... הרי ודאי שיש בו רוח הקודש ואם כן יכולתי ללמוד אצלו".
ה. ליקוטים יקרים (המגיד ממזריטש, תלמידו וממשיכו של הבעל שם טוב) אות קעב: "לפעמים כשמתפשט הניצוץ הקדוש של השכינה שיש בנשמתו, ואז היא ממש מדברת הדברים שבפיו, ונראה כאילו הוא אינו מדבר, שהדברים יוצאים מאליהם מפיו, וזהו מדריגה גדולה. וכן אנו רואים להיפך בסטרא אחרא במשוגעים".
ו. דרך שיחה (תשובות הגר"ח קנייבסקי בעריכת ר' צבי יברוב) עמוד ט: "היתה פעם אישה אחת שאמרה כי היא מקובלת, והיתה משוגעת, היא היתה שולחת לחזו"א מכתבים וכותבת 'לכבוד מרן מלך המשיח'. פעם אחת הראיתי להג"ר משה סולובייציק זצ"ל, שהיתה לו ידיעה בכתבי יד, מכתב שלה רק את הכת"י של כתובת החזו"א, ואמר: 'או שזה של אדם גדול או של משוגע'" - ^ ר' חיים ויטאל אף ניסה ללמוד על מהות הנפש והגיהנם מדבריו של דיבוק (שער הגלגולים, "מעשים נוראיים מגלגול", דפוס פרמישלה תרל"ה דף י ע"א ד"ה וברור וד"ה התחלתי, ומדבריו הביאו ב"קונטרס הדיבוק" שיצא לאור ע"י ישיבת המקובלים שער השמיים ירושלים תשנ"ט עמוד 6): "ומצאתי היותה מוטלת על מיטתה פרקדנית והיתה כגוף בלי נשמה ועיניה סגורות ופיה פתוחה ולשונה עבה מאוד מן השפה ולפנים. ויאמרו האנשים ונשים המכלכלים אותה כי אז היה נמצא הרוח בלשונה. אז אמרתי בליבי זה היום קיוויתי לדעת חידושים על פטירת הנפש מגוף...
התחלתי לשאול ממנו שאלות על עניין הנשמה כדי לדעת מהותה ואופן יציאתה מהגוף בעת המיתה ודרכיה אח"כ ומהו הגיהנם (ולא שאלתי מהגן עדן כי ידעתי היותו נעדר ממנו). ושאלות אחרות כאלה, ולכולם השיב דברים המוניים וחותם דבריו היו 'איני יודע'... שאלתי מהות גופו, והשיב 'איני יודע', שאלתי כמוּתוֹ אם כביצת אווז או תרנגול או יונה. והשיב 'של תרנגולת'" - ^ ואם כן אין מניעה גם לתת הסברים טבעיים לחלק מהתקיימות התפילות, וכן לתחושה של התקיימותן. שהכל מכוחו ומחכמתו של הקב"ה
- ^ מורה נבוכים ח"ב פרק לב: "שהנבואה שלמות מסוימת בטבע האדם... האדם החסיד השלם בהגיונו ובמידותיו, אם היה כוחו המדמה בתכלית השלמות האפשרית, והתכונן ההתכוננות אשר אשמיעך – הרי זה מתנבא... לפי שזה שלמות הוא לנו באופן טבעי... [אמנם אין זה בהכרח שיתנבא, שכן] הראוי לנבואה המתכונן לה אפשר שלא יתנבא, וזה ברצון אלוקי, וזה לדעתי כעין כל הניסים ונוהג כמנהגם"
- ^ רבי יהודה פתייה מתאר בספרו "הנשמות מספרות" (הנקרא גם: "הרוחות מספרות") מעשים רבים על גלגולים שונים. וקשה להבין כיצד בתקופה קצרה באזור מסוים אירעו מקרים רבים כל כך, בעוד שבתקופות אחרות ובמקומות אחרים תופעות אלו לא מוכרות.
אכן תופעות דומות (התופעה הכללית יותר – "איחוז") שכיחות בתרבויות רבות, אך לא בכולן.
אמנם יש לציין שנתפרסם מעשה בדיבוק בתקופתו של החפץ חיים, והוא שלח את ר' אלחנן וסרמן ואברכים נוספים להוציאו (ספר אור אלחנן (ר' אהרן סורסקי) ח"א עמ' עג).
ליקוט של סיפורי דיבוקים רבים בתחילת הספר שער הגלגולים (ר' חיים ויטאל) בפרק "מעשים נוראיים מגלגול", ובספר "סיפורי דיבוק בספרות ישראל" (גדליה נגאל) - ^ המטפלים בדיבוקים השתמשו פעמים רבות בעשנים שונים. שער הגלגולים (ר' חיים ויטאל), "מעשים נוראיים מגלגול", דפוס פרמישלה תרל"ה דף י ע"א־ע"ב: "מרוחות אנשים הרוגים ותלויים שנכנסו בבני אדם, ועל ידי השבעות ועישונים מגופרית וכדומה בנחירי הגוף היו הרוחות מודיעים ומגלים שמותם ומספרים מענייניהם כל מאורעיהם... ויגשו אל האישה שני אנשים יודעים השבעות ועניינים רבים כדי שידבר הרוח אשר בתוך האישה, ועל ידי עשן אש וגופרית שהיו מכניסים בתוך הנחיריים שלה... על דברת אותו רוח רעה שיש באותה האישה... אמנם מכל מקום ינסוהו בהדלקת פתילי גופרית ושיגיע העשן לנחיריים, ואם תכעס ותרעים על זה, יוסיפו עוד כהנה".
וכך גם בתופעת ה"זאר", שהיא תופעה הדומה לדיבוק המצויה באתיופיה (המאמר "אסלאי, דיבוק, זאר" (יורם בילו, נדפס ב"פעמים" 85) עמוד 138: "'אילוף' הרוח מחייב את האחוזה למלא חובות פולחניות שונות... הבערת קטורת...") - ^ קונטרס הדיבוק (ישיבת המקובלים שער השמיים תשנ"ט) עמודים 27–28: "בזמנו של הט"ז היתה נערה שנכנס בה רוח, ולאחר שהגיע הט"ז לביתה אמר הרוח שבשמיים קוראים אותך 'רבינו בעל טורי זהב'. השיב הט"ז: 'אם כך באמת הדבר, אזי אני גוזר שתתרפאי, ובזכות אשר תירצתי היום טור פליאה לאמיתה של תורה יהיה לרפואת הנערה'. וכך היה. וכן בזמן דיבוקו של החפץ חיים שיצא ע"י גדולי ישראל רבי אלחנן וסרמן ורבי אליהו דושניצ'ר ועוד, שהם לא ידעו חכמת כוונת השמות...
רבי אליהו מגריידיץ שמפורסם היה בישועותיו ואף קדוש ישראל רבי עקיבא אייגר שלח אליו שיתפלל עבור חולים וכיו"ב, מפורסם היה גם בהוצאת דיבוקים, מספר בעצמו בספרו צפנת פענח (בראדי תרל"ה טז ב) שחרדה גדולה נפלה עליו שחושבים שהוא משתמש בקבלה מעשית... ועשיתי רק תפילה בעודי לפני ותהילה לא־ל נתבטל לגמרי... ומסיים שם על כל פנים חלילה בכל אלה בהזכרת שמות מלאכים וכהנה..." - ^ יש להדגיש שלא תמיד פעולות המקובלים להוצאת הדיבוקים הצליחו, וגם אם הצליחו, לעיתים הדיבוק חזר לאותו אדם. כמפורש בכמה וכמה סיפורי דיבוקים
- ^ כפי שמועילים טיפולים של בעלי אמונות אחרות להוצאות רוחות וכד' (הפרעות "איחוז").
יש להעיר שב"ספר הכוונות ומעשה ניסים" (לאר"י) הסביר זאת (צפת תרל"ו דף יב ע"א־ע"ב): "שלח אחרי הקדושים והגלחים של הישמעאלים, ולרוב הלחשים של כוחות הטומאה והקמיעות אשר תלוי בצווארי לא יכולתי לעמוד ולסבלה ויצאתי משם. תיכף ומייד אמר לו הרב: 'וכי כלום יש ממשות בכוחות הטומאה להרע ולהטיב מאליהן?' אמר לו: 'לא, אלא שבשביל שהגלחים הכניסו בהשבעתם כל כך רוחות הטומאה בגוף אותו היהודי הכהן, עד שראיתי שאם אוסיף לעמוד שם יתדבקו בי כל אותן הרוחות, לכן לא יכולתי לעמוד עמהם. תיכף ומייד ברחתי משם...'" - ^ אלו של המקובלים, של חכמי ישראל שאינו מקובלים, ולהבדיל – של בעלי אמונות אחרות. כדלעיל בסמוך
- ^ בבחינת "בניין אב מכמה כתובים": לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השווה שבהן וכו'
- ^ לאחר שהוברר שיש מהנראים כדיבוק ואינם אלא שיגעון, יש לעיין אם יש הוכחה שיש בכלל מהנראים כדיבוק והם דיבוק אמיתי. ובפרט שחלק מהסימנים שנתנו לזיהוי דיבוק אמיתי – כדלקמן – אינם עדיפים ממעשיהם של מעלי אוב מגידי עתידות אוחזי עיניים וכו', שנראים אמיתיים ואין בהם ממש.
אם אין הוכחה למציאות כזו, הרי שיצירת חילוק בין כזה וייסוד המושג "דיבוק אמיתי" הרי הם בכלל ריבוי הנחות שאין בהן צורך - ^ אגרות הרמ"ז (רבי משה זַכּוּת), אגרת ב ד"ה והנה (הובא גם בשער הגלגולים (ר' חיים ויטאל), "מעשים נוראיים מגלגול", דפוס פרמישלה תרל"ה דף י ע"ב ד"ה והנה): "והנה על דברת אותו רוח רעה שיש באותה האישה בטורינו... ואשר כבר עשה לה כסדר שכתב הרב זלה"ה [ר' חיים ויטאל] ולא הועיל רק לפי שעה... אבל לא הודיעני מה הם הסימנים שיש שמה להחזיקו רוח ולא לשיגעון, כי הסימן המובהק שיש לרוח הוא כשנשמע קולו דרך איזה אבר ולא דרך הפה... וגם יש מהם שמגידים איזה דבר לעתיד לבוא"
- ^ ספר הברית (רבי פנחס אליהו הורביץ) ח"א פרק טז: "ברבת בני עמינו נהוג דבר אחד, והמנהג במנהג המשוגע ואיש הרוח, כי כשיקרה מקרה בלתי טהור גברא או איתתא, מאיזה פגע וחולי שאירע במוח, או במרה שחורה, ושאר המרות אשר חלה ה' בה, או באיש ההוא, אזי תיכף ומייד קוראים אותו משוגע או דיבוק, ויאמרו אכן רוח היא באנוש הלזה, רוח אחרת עימו מסטרא אחרא, אז הוחל לקרא בעל שם אליו, או מכשף להצילו מרעתו, ולו חכמו ישכילו שהם ניזקין יותר ע"י זה, ואת החולה יתחזק.
כי אמיתות העניין הזה הוא כעניין החלום ממש, ובא ע"י [הכוח] המדמה, כנזכר למעלה. כי אחר שמחמת איזה חולי נסתמו הגידין הדקין מאוד שבמוח הנקראים (נערבין) [עצבים], או שבא ע"י איזה חולי במרה מן המרות...
והאבות או הקרובים בשומעם כל זה, מאמינים בכל דבריו, שככה יש איתו עימו במחיצתו איזה מזיק, שד, או רוח בלתי נראה, ושטן עומד על ימינו, את המלאך המכה, לקיים פתי יאמין לכל דבר...
אבל כשיבוא הבעל שם או המכשף... ועל הרוב הם המזיקים אותו יותר בפעולות משונות ומרחצאות זרות, או כי אז יעשן אותו במיני עשבים... בדברים האלה המזיקים בלי ספק לגוף חלש וחולה...
אמנם לאיש אשר אלה לו ראוי להוליכו לרופא מומחה ויודע חולי ובקי ברפואות טבעיית להסיר גם חולי וכל מכה, וכשירפא בו החולי אשר באחד מן המרות שבו, או ינקה (הנערבין) [העצבים] אשר במוחו ויחי מחוליו, אז ישוב השכל על כנו מעצמו, כאשר שב בעת היקיצה מן השינה, ולא היה בו עוד רוח, וכבר בא בניסיון פעמים רבות...
אולם תדע נאמנה שיש ויש גם מי ומי שנדבק בו רוח רעה או שאר דבק רע המצב והמשחית לחבל באמת, אבל זה אינו שכיח אלא אחד מיני אלף אנשי השם" - ^ סיפורי דיבוק בספרות ישראל (גדליה נגאל), עמוד 272: "כאשר הרבי מסטמר היה בישראל בא אליו תימני אחד עם ביתו. קודם הלכו לרבי מבלז. הלה טען, כי דיבוק נכנס בה ומטריד אותה. יש לה כאבים והיא מדברת בקול מוזר. כואב לה שמישהו מדבר מתוכה. הקול אינו קולה הטבעי. יכול להיות דיבוק. אם כן, הוא הלך לרבי מבלז, וזה ציווה על הדיבוק לעזוב את האישה ולהסתלק. כך סיפרו...
אבל מצבה לא הוטב והיא באה לרבי מסטמר. הם חשבו שהרבי מסטמר יעשה מין נס, יגיד משהו והדיבוק יעלם. והרבי מסטמר אמר: 'אני חושב שהיא יצאה מדעתה. מוטב שתלך לפסיכיאטר טוב ותעזוב אותי'" - ^ ספר הברית שם: "ואותם הקרובים המה המשוגעים, כי בהיות זה האדם בבריאותו ודעתו מיושבת עליו – לא האמינו קרוביו בכל דבריו, ועתה, בהיפקד שכלו ממנו – מאמינים בכל דבריו"
- ^ הצד השווה שבסימנים אלו – ידיעות שע"פ הבנתם לא יכול להיות להן הסבר טבעי
- ^ ספר הברית שם: "וההבחנה בדבר זה למען יכירו וידעו תועי רוח בינה, הוא פשוט: אם מגלה עמוקות באיזה דבר, ומלאכה, ועניין שלא ידע זה מקודם, או מדבר בלשון שלא ידע בו מעולם, או מגיד דברים נסתרים שנעשים במקום אחד – והנה אמת נכון הדבר נעשתה כן"
- ^ קונטרס הדיבוק (ישיבת המקובלים שער השמיים) עמוד 4, וכן בספר נשמת אדם (לרב יחיאל מיכל שטרן) עמוד קכב: "רבי מנדל מסטוצ'ין, שהיה בעל מקובל בזמנו של החפץ חיים, והביאו לפניו אישה אחת שטענו שנכנס בה רוח ושאל להדיבוק איזה דבר ושמעו קול עונה ובטן החולה מתרומם ושפתיה אינם מתנוענעות. ואמר שעדיין לא יכול לקבוע אם הוא דיבוק או רוח שטות. עד שאמר לו שיש עמו חמישה מלאכי חבלה ולאחר שהזכיר שמותם אמר רבי מנדיל כי נכון הדבר וזהו דיבוק אמיתי"
- ^ מנחת יהודה (לר' יהודה סטריזאווער, ירושלים תרפ"ז), "הזיכרון", אות ו: "שמעתי מעשה שהיה אצל הרמב"ם ז"ל במצרים אצל אישה אחת נוצרית שהיתה חולה במחלת דלקת ישנה אשר מימיה לא היתה יכולה לא לכתוב ולא לקרות שום כתב, ובשעת המחלה התחילה לדבר בלשון לטיין [לטינית] ויוונית וגם בלשון הקודש, ובני ביתה חשדה שנתדבק בה דיבוק, ובכל העיר נעשה רעש גדול.
וקראו להרמב"ם ז"ל שיעשה סגולות ורפואות לרפאותה ולגרש הדיבוק ממנה. וכשבא הרמב"ם ז"ל ושמע כל זאת נתן פקודה שכל מה שהחולה יאמר לכתוב על גיליונות נייר... ונמצאו שאמרה פסוקי חכמה ובינה ואין פסוק אחד שייך להשני, וגם מהלשון הקודש שאמרה היה שייך לפסוקי תורתנו הקדושה ושאר ספרי מוסר, והחולאת היתה עם־הארצית בלי שום ידיעה כלל, והרמב"ם ז"ל קיבל על עצמו לברר הדבר ולגלות את הסוד.
ושאל וחקר מבני ביתה איפוא היתה בילדותה, ואחר עמל רב נודע לו כי האישה החולאת היתה בת ט' שנה כשהיא נתגדלה אצל כומר אחד [ע"פ פרטים אלו נראה שלא מדובר ברמב"ם, או לחילופין שלא מדובר בכומר ובלשונות יוונית ולטינית] אשר בית הלימוד שלו היה סמוך להמטבח שהיא היתה שמה והיה מנהגו של הכומר לילך ולשוב בחדרו... ולשוב ללמוד ולחזור ולשנות פעמים הרבה מפסוקי התורה ומוסר על לשונות רבות שהיה שגור בפיו. והלך הרמב"ם ז"ל וביקש בתוך ספרי הכומר, ונמצאו שמה כל הפסוקים אשר האישה החולאת אמרה.
ואחר שנתברר לו היטב אמר הרמב"ם ז"ל שלא נדבק בה שום דיבוק, רק שמחלת הדלקת עורר את הדברים הישנים שנכנסו לתוך אוזנה, אע"פ שלא הבינה אותם, גם כן נתקבלו ונרשמו בבית הכוח המדמה ובזמן רב שלא היה נצרך ירדו למטה עד לתוך הכליות ושמה היו צפונים וע"י הדלקת נתעוררו הכליות, להעלותם על זכרונה. ונתן לה רפואה ונתרפאה" - ^ התופעה בה אדם יכול לדבר או לכתוב בשפה שלא הכיר מכונה "זֶנוֹגְלוֹסְיָה" (או: קסנוגלוסיה). אכן חלק מהמקרים מוסברים באופן של זכרונות לא־מודעים. כמו כן, במקרים רבים נטען כלפי תופעה זו שמדובר באוצר מילים דל, בביטויים שגויים ובטעויות דקדוקיות
- ^ ספר "שער רוח הקודש" (לר' חיים ויטאל כפי שקיבל מהאר"י), ייחוד ט"ו, עמודים פח־צ (ירושלים תשמ"ח): "יחוד אחד שלימדני מורי ז"ל כדי להוציא רוח רעה ר"ל, שיש לפעמים נפש איזה אדם רשע שנפשו אינה יכולה להיכנס בגיהנם עדיין מרוב עוונותיו, והולך נע ונד ונכנס לפעמים בגוף איזה אדם או אישה, וכופה אותו ונקרא חולי הנופל, וע"י היחוד הזה נתקן נפשו מעט".
הביטוי "חולי הנופל" בלשון הראשונים מתייחס למחלת הנפילה, דהיינו כִּפְיוֹן, ובלועזית אפילפסיה - ^ בימי הביניים היה מקובל שמחלה זו נובעת מרוח רעה. רק במאה ה־19 החלו לטפל במחלה זו באופן רפואי־מדעי. המהפך הרציני ביותר לקידום אבחונה אירע עם המצאת המכשיר לרישום הגלים החשמליים שבמוח (אֶלֶקְטְרוֹאֶנְצֶפָלוֹגְרָם, המכונה "אֵ־אֵ־גֵ"), וההבנה שמדובר במחלה מוחית הנובעת מהתפרצויות חשמליות פתאומיות של גלי המוח (אנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך כפיון)
- ^ התופעות שונות בין המקרים ובין שלבי ההתקף וההתאוששות ממנו. ביניהן: עוויתות לא רצוניות, חוסר הכרה, בלבול, מצב נפשי מעורער (פסיכוזה), חוסר זכירה מהאירוע, חוויה חוץ־גופית (הדומה לחווית סף המוות, שחווים חלק מאלו שהיו במצב של מוות קליני).
להבדיל, גם "נבואותיו" של מוחמד הוסברו זה מכבר ע"י מחלת הנפילה ממנה סבל - ^ ספר הפעולות (למהרח"ו) עמוד שנו סי' יב: "השד, הוא כופה האדם, והוא מפרכס בידיו ורגליו ומוציא מפיו רוק לבן כקצף היוצא מפי הסוסים... ואמנם עיקר בירור הדבר הוא כשידבר, כי אז יאמר מה שהוא, ובפרט אם ידבר (על) ידך בהכרח בהשבעה ובגזירה"
- ^ יובאו לקמן בפרק קז
- ^ גם התופעה שבה אדם חש שהוא זוכר מהעבר מקום או חוויה שהוא פוגש לראשונה ("דֶּזָ'ה־ווּ"), היתה יכולה בהחלט להתפרש כראיה לתופעת הגלגולים. אלא שכבר ניתנו לה הסברים מדעיים המניחים את הדעת (למשל, תקלות שונות בפעילות המוח שגורמות לכך שהחוויה אוחסנה בזיכרון עוד לפני עיבוד הנתונים, כך שבזמן העיבוד המוח כבר מוצא את החוויה מאוחסנת בזיכרון). כמו כן תופעה זו שכיחה יותר במצבי עייפות, ואצל בעלי הפרעות נפשיות מסוימות
- ^ אמנם הסבא משפולי כן פקפק בדברי רבי נחמן מברסלב שהעיד על עצמו שהיה בהיכלו של משיח. וכך נכתב על מחלוקתם העזה (חיי מוהר"ן אות קכג מהקטעים שהושמטו): "ודע שיש בידינו כתיבת יד רבינו ז"ל שכתב בעצמו, וזה לשונו: דעו אחי ורעי, אגלה לכם סוד ותצניעו את הסוד הזה להיות כמוס ביניכם, כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל. דעו שהזיידע מעיר שפאלע [הסבא משפולי, שמכונה בספר חיי מוהר"ן במקומות רבים 'הזקן הידוע'] שהוא יודא לייב בן ברוך המפורסם, תדעו שאני בקדושה, והוא כנגדי בטומאה, ואני הזקן האמיתי שבקדושה 'זקן' ז'ה ק'נה ח'כמה, דברים של עתיק יומין, והוא זקן שבטומאה, ועל זה נקרא 'זיידע' [סבא], שהוא הזקן שבסטרא אחרא, היינו אבי אבות הטומאה. ובשביל זה עסק כל ימיו בצדקה, כדי לבטל כוח הצדקה של ישראל עם קדוש, שנותנים כדי להכניע כוח של אבי אבות הטומאה, שהוא טומאת מת, בחינת 'צדקה תציל ממוות', והוא השתדל בצדקה כדי להתגבר בכוחו חס ושלום על צדקות ישראל עם קדוש...
(אמר המעתיק:) שמעתי שפעם אחד נתוודעו יחד רבינו ז"ל עם הזקן הנ"ל, כי העולם רצו לעשות שלום ביניהם, ואמר הזקן לרבינו ז"ל, היתכן שאיש זקן כמוני שאין לי שיניים ירצה במחלוקת? ולקח אצבע של רבינו ז"ל והכניס לתוך פיו והראה לו שאין לו שיניים. רק אשאל מכם כמה דברים אשר אמרתם: אמת הדבר שאמרתם שישי עיר זלאטיפאליע על השמיים? אמר לו רבינו ז"ל: הלא זה הוא מאמר רבותינו ז"ל בפרוש "ערים גדולות ובצורות בשמיים", כשם שיש ערים למטה, כך יש ערים למעלה. ואחר כך שאל את רבינו ז"ל: אמת שאמרתם שבזלאטיפאליע אתם מתקנים החטא של ירבעם בן נבט? השיב: אמת. ואמר לו העניין המבואר (בליקוטי תנינא – סי' סד) שמדבר שם מתיקון חטא עבודה זרה, לכפר על 'אלה אלוהיך ישראל' על ידי 'אלה מסעי בני ישראל' וכו', ושם מובן זה ברמז.
אחר כך שאל לו עוד: אמת שאמרתם שהייתם בהיכל של משיח? השיב לו רבינו ז"ל: ומה בכך, וכי אתם הייתם שם ולא מצאתם אותי?" - ^ כגון ספר "הנשמות מספרות" (הנקרא גם: "הרוחות מספרות") לרבי יהודה פתייה
- ^ הדבר בולט לגבי עליית הנשמה של הבעל שם טוב. הוא מעיד על עצמו כך (ספר כתר שם טוב בתחילתו): "עשיתי השבעת עליית הנשמה... ושאלתי את פי משיח אימת אתי מר והשיב בזאת תדע בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה".
והרי ישנם תלמידי חכמים גדולים שאינם עוסקים בלימוד תורת הבעל שם טוב, והרי בוודאי שאינו חשוד בעיניהם כמשקר חלילה - ^ יבמות קיד ע"ב
- ^ רש"י שם
- ^ ברכות נה ע"ב לגבי חלומות
- ^ ישועות משיחו (לאברבנאל) ח"ב עיון א פרק ד ד"ה במלכות: "ועם היות ר"ע יודע זה מפי ספרים ומפי סופרים [שבזמן בר כוזיבא עדיין לא הגיע זמן הגאולה], קרה לו כמו שיקרה פעמים רבות לכל חכם לב שיחשוב ויאמין מה שנכספה וכלתה נפשו להיות"
- ^ מקור חיים (לר' אברהם שמחה בונם מיכלזון) אות רפד: "ואמר להם הרה"ק [משינאווא] [לשאר אחיו]: הלא ידעתם אם לא שמעתם מה שאמר אבינו הרה"ק כי אין ביכולת להיות רבי בלתי אם יודעין שורש נשמתו של כל אחד מישראל"
- ^ רבינו חננאל חגיגה ה ע"א: "יש נספה בלא משפט, מעשה דמרים מגדלא נשיא ומרים [מגדלא] דרדקי דאתחלף ליה לשליחא ואייתי מרים מגדלא שער נשיא. ויש מי שאומר כעניין חלום ראה דברים הללו. ולא עוד אלא רב ביבי בן אביי היה מתעסק בראיית השדים לפיכך יש לומר כדרך הזה ראה, ואין סומכין עליו. ופתרון יש נספה בלא וגו' כגון אדם שהרג חבירו"
- ^ אמונות ודעות לרס"ג הקדמה אות ה: "ונאמר בידיעת החוש – שכל מה שהושג בחושינו הברור באמצעות הקשר אשר בינינו לבינו, צריך שנדע שהוא כפי האמת כמו שהשגנוהו, ואין בכך ספק אחרי שנשכיל להבדיל את הדמיונות... אבל המושכלות – הרי כל מה שיצטייר בשכלנו הבריא מכל ליקיון היא ידיעה אמיתית שאין בה ספק, אחרי שנדע כיצד לעיין, ואחרי שנשלים את העיון ונישמר מן הדמיונות והחלומות"
- ^ רמב"ן דברים יח ט: "ועתה דע והבן בענייני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האצטגנינות...
ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א, כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל, ויהיה פניו מול פלוני, תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר, ותעשה הקטרה פלונית בעניין כך וכך, יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס...
וזה סוד הכשפים וכוחם...
ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים" - ^ מי מנוחות (לרבי אליעזר ליפמן נויזץ) מאמר "לא נחש ביעקב" (דף מ ע"א – ע"ב): "ואנוכי עפר ואפר אומר, שאם אין ראיה רק ממה שהתפרסם לעיני הרואים, הנה גם זה אינו ראיה, אחר שכבר הודענו הרמב"ם במורה, ונתפרסם עוד מפי סופרים וספרים רבים שאלו המנחשים והמכשפים עיני רואים תשעינה באחיזת עיניים וכדומה מהפעולות הנכזבות והמטעות אשר במחשך מעשיהם יטיחו עיני הרואים מראות ומהשכיל ליבותם...
ובייחוד בעניין הזה שאמיתתו נראה ונתפרסם כמ"ש הרמב"ם וסיעתיה... והראב"ד לא השיגו, וכן כתב גם הרא"ה בספרו...
ולדעתי אותם אשר יראתם כסלותם, הלוקחים מאמרי חז"ל המצודקים והמחוכמים על פשטיותם בעניינים כאלו, גם המה נכללים תוך אותה הכת שעליהם נשבע רבינו הרמב"ם ז"ל בקודשו (בפי' המשנה דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כתב שם על האנשים הלוקחים כל אגדות חז"ל הנראים תמוהים על פשטיותם) שהם מאבדים הדרת התורה ומאפילים זוהרה ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה...
ק"ו לזמננו שיש בהם מריבוי הידיעה והדרישה בטבעיות [חוכמות הטבע], ומפורסם בבירור השכל שפעולות הקסמים הבל המה..." - ^ הסיפורים על מעופן של מכשפות, לצורך פגישות עם השטן ועם מכשפות נוספות, מוסברים בחלקם ע"י "משחת מכשפות" (המכונה גם: "משחה מעופפת") שמתועדת במקורות שונים באירופה בתקופה שמסוף ימי הביניים והלאה. רכיבי משחה זו, המתועדים מהתקופה הנ"ל, מכילים בין השאר חומרים מעוררי הזיות.
הדבר מוזכר גם בספר נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל, מאמר שלישי פרק כד ד"ה אולם): "אולם בעניין זה רבים וכן שלמים גוזרים שמעולם [המכשפים] אינם מתהפכים מהצורה האנושית לבהמות, אלא שמושחים עצמם באיזה עשבים ושמנים הידועים לשדים, ואז נופלים כמתים ונראה לדמיונם שהם בצורת בעלי חיים ושהם בגנים ופרדסים", וכן כתב (שם ד"ה ואולם): "משחו עצמם ונתהפכו לזאבים רצים על פני השדה".
בממצאים ארכאולוגיים נתגלו שרידי חומרים משני תודעה בני אלפי שנים. כגון חומרים ששימשו את הפלישתים ביבנה לפני כשלושת אלפים שנה.
ממצאים מדרום אמריקה מעידים על שימושים בחומרים כאלה לפני כארבעת אלפים שנה. באותם אזורים, ישנם ממצאים המעידים על שימוש בשיקוי האָיָווָסְקָה (שם צמח) לפני כאלף שנה. שיקוי זה גורם לחוויות של תובנות אישיות, רעיונות עמוקים, חוויות רוחניות, תחושות גילויי מסתורין, מפגשים עם רוחות. בברזיל ישנן כמה דתות שמבוססות על השימוש בשיקוי זה.
ה"נבואות" של ה"כוהנות הגדולות" במשך מאות שנים ב"מקדש" בדֵלְפִי שביוון, שנקראו פִּיתִיה וכונו האוֹרַקְל של דלפי, מוסברות, ע"פ תיעוד מהעבר וע"פ דעתם של חלק מהחוקרים, ע"י אדים שעלי מבטן האדמה באותו אזור, ושאיפתם היתה גורמת לכהנת להיכנס למצב טראנס. מתברר אפוא שמצבן הנפשי החריג של הכוהנות שכנע את ההמון בכוח נבואותיהן, יותר מאשר בחינה מעשית של התגשמות הנבואות.
אריכות בעניינים אלו במאמרי "עולם הכישוף" פרק ג - ^ המכונים "טראנס" – מצב של תודעה מופחתת, שבו אדם אינו מודע לעצמו, ואף אינו מגיב לגירויים חיצוניים, ומאידך, הוא קשור יותר אל מרכיבי נפשו הלא־מודעים. הדבר יכול לקרות מסיבות שונות, רצוניות או שאינן רצוניות. בין השאר ע"י היפנוזה, וכן ע"י פעולות או צלילים שחוזרים על עצמם פעמים רבות (כבדברי הרמב"ם דלקמן על הכאה במקל)
- ^ ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה לא: "והמצווה הל"א היא שהזהירנו מקסום. כלומר שיניע [יפעיל את] כח הדמיון במין מן ההנעה. כי אלו בעלי הכוחות כולם המגידים מה שיתחדש קודם היותו, אמנם יתאמת להם זה בהיות כח הדמיון מהם חזק ודבריהם מתקיימים ברוב, ולכן ישערו במה שיהיה. ויהיה להם יתרון זה על זה בזה כיתרון מעלת אישי האנשים קצתם על קצתם בכל כח מכוחות הנפש. ואי אפשר לאחד מאלו בעלי הכוחות הדמיוניות מבלתי שיעשה מעשה ופעולה אחת מהפעולות יניע בה כוחו ויוציא לאור פעולתו. והנה מהם מי שיכה במטה אשר בידו בארץ הכאות תכופות ויצעק צעקות משונות ויעזוב מחשבתו ויביט לארץ זמן ארוך עד שימצאהו כמו ענייני חולי הנופל [מחלת הנפילה, שהתקפיה עלולים לגרום לשינוי במצב ההכרה, ולתחושת בלבול לאחר ההתקף] ויספר מה שעתיד להיות. וכבר ראיתי זה פעמים בסוף המערב".
רמב"ם הלכות עבודה זרה פי"א ה"ו: "איזהו קוסם, זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום [מלשון שממה] ותיפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו הווה או שיאמר שראוי לעשות כן והיזהרו מכך... ויש מי שנושא מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתיפנה מחשבתו ומדבר".
עם זאת, בהמשך דבריו שם כתב על כך הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פי"א הט"ז) "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן" - ^ במהלך היפנוזה, המהפנט יכול לשכנע את המהופנט, למשל, שאחד מאבריו משותק, והדבר אכן ישפיע עליו
- ^ עליית נשמה, דיבוק, שאילת חלום, השבעת קולמוס וכו'
- ^ שבחי הבעש"ט (מהדורת רובינשטיין), הקדמת הכותב: "וגם אני נתתי אל ליבי, כי מאז הייתי לאיש ועד זקנה קרוב לשיבה שאני רואה בעוונותינו הרבים מידי יום ביום נתמעט הניסים ונסתלקו המופתים.
כי בימים קדמונים אירע לפעמים שוכבים בגוויעה שקורין 'הינער בעט' [עליית נשמה תוך כדי עילפון] וכשקמו וחיו היו מספרים מהנוראות שראו בעולם העליון, וכמו שנזכר בגמרא 'עולם ברור ראית' וכדומה כמה מעשיות בגמרא...
וגם בימיו היו משוגעים שהיו מקיזים את עצמם באבנים בשעת קריאת התורה והיו מגלים לאנשים חטאם באיזה חטא הם בכף הקלע.
ונהירנא שלמדתי בימי בחרותי בכפר אצל מלמד אחד ובאו עניים אל החדר ונתנו להם לאכול והיה ביניהם אישה אחת שהיה בה רוח רעה ולא הכירו בה, וכשהתחיל המלמד ללמוד עם הילדים הסדר חומש, ולא הספיק ללמוד שניים או שלושה פסוקים, הפיל הרוח הרעה את האישה לארץ ובא בעלה וביקש מהמלמד שיפסיק מלימודו, כי הרוח טמא שבה אינו יכול לסבול שום דבר שבקדושה, וכשפסק ללמוד קמה וישבה על מקומה.
ומחמת כל אלה דברים, היו רבים חוזרים בתשובה, והאמונה היה מתחזק בלב כל איש ישראל, ועכשיו בעוונותינו הרבים נתמעטו הצדיקים וחשכו הרואות בארובות, ובעוונותינו הרבים נפלה האמונה עד מאוד... ע"כ יעצני לכתוב הנוראות ששמעתי מאנשי אמת... [ממעשי הבעל שם טוב]" - ^ נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי סוף פרק שישי: "ואם כן זו [שאילת חלום] ראיה ניצחת להישארות הנפש. כי בהיות הנשמה ממדרגת המלאכים נצחית ואלוקית היא ע"י שמות הקודש מכריח אותם להשיב שואלם דבר בעניינים העתידים לבוא. דאם לא כן, מי נתן הכח הזה לגוף אשר בעפר יסודו ורימה ותולעה סופו"
- ^ ספונות חלק יא עמודים צ־צב, וכן בספר מלאך המשיב ליקוט א: "בס"ד. מה שגילה המגיד למוהר"י טיטאצק ז"ל [פוסק ראש ישיבה ומקובל שהוזכר גם בבית יוסף], העתקתי [ר' אברהם ברוך מני מחברון] מסוף ספר חסד לאברהם ומוהר"א אזולאי ז"ל, כתב יד הנכתב במצרים בשנת תכ"ד לפ"ק...
על דבר הלזה שמוע תשמע פלאי א־ל חי והוא בסוד הכתיבה העליונה בלי יד ובלי רגל ובלי דיו, ואז תדע בידיעתך זה הדבר כי רוח ה' נוססה בך...
הסופר העליון הוא גבריאל הכותב, והסופר הוא מיכאל המלאך. ואלו הב' מלאכים כוחם ממקומם לכתוב אם תשביעם...
קרא נא ויהי נועם חמישים פעמים... סוד היד הגדולה שהוא כוז"ו במוכס"ז כוז"ו שם וא"י... נשבעתי בחי ה' צ־באות שמייד ירד סוד מלאך מטה לכתוב בלי יד ובלי רגל ובלי קולמוס, וככה תאמר... משביע אני עליכם השמות המפורשים שזכרתי שמיד תראו כוחכם וכתיבתכם בעולם התחתון בנייר פלוני... ויתראה הכתיבה לעיני הכל גוים ויהודים וישמעאלים וידעו ויכירו בה כי הוא דבר אלוקי כשלא יראו דיו בה...
ואזי בראותך זאת הכתיבה העליונה, תדע כי יש אלוקים בישראל, אתה וכל הרואה אותה, ויאמינו כי יש אלוקים בישראל, ורוח ה' נוססה בך, והדבר יעיד בעצמו, הכתיבה יעיד מי כתבה, ואפילו שיהיה הנייר מחוק תמצא אותו כתוב, כדי שיאמינו יותר כי יד ה' עשתה זאת" - ^ מגילת אחימעץ (ספר מתקופת הגאונים המתאר מעשיות שאירעו בתקופה זו) עמודים כא־כב: "ולבסילי [מלך גוי] היה בת, שהיה מחבבה כבבת, והשד היה מצער אותה, ולא היה יכול לרפאותה, וקראו [המלך] בסתר [לרבי שפטיה], וחינן לו בעתר, עזרני שפטיה, ורפא ביתי מחוליה... והשביע השד... והשד היה צווח, על מה אתה מרווח, לבת הרשע, שדבר ברשע, והרבה להרשע, על עם לא נושע... והוא אל השד השיב: לדבריך אינני מקשיב, צא בשם א־ל, וידע כי יש אלוקים בישראל"
- ^ ספונות חלק יא עמודים צ־צב, וכן בספר מלאך המשיב ליקוט א: "בס"ד. מה שגילה המגיד למוהר"י טיטאצק ז"ל [פוסק ראש ישיבה ומקובל שהוזכר גם בבית יוסף], העתקתי [ר' אברהם ברוך מני מחברון] מסוף ספר חסד לאברהם ומוהר"א אזולאי ז"ל, כתב יד הנכתב במצרים בשנת תכ"ד לפ"ק...
על דבר הלזה שמוע תשמע פלאי א־ל חי והוא בסוד הכתיבה העליונה בלי יד ובלי רגל ובלי דיו, ואז תדע בידיעתך זה הדבר כי רוח ה' נוססה בך...
הסופר העליון הוא גבריאל הכותב, והסופר הוא מיכאל המלאך. ואלו הב' מלאכים כוחם ממקומם לכתוב אם תשביעם...
קרא נא ויהי נועם חמישים פעמים... סוד היד הגדולה שהוא כוז"ו במוכס"ז כוז"ו שם וא"י... נשבעתי בחי ה' צ־באות שמייד ירד סוד מלאך מטה לכתוב בלי יד ובלי רגל ובלי קולמוס, וככה תאמר... משביע אני עליכם השמות המפורשים שזכרתי שמיד תראו כוחכם וכתיבתכם בעולם התחתון בנייר פלוני... ויתראה הכתיבה לעיני הכל גוים ויהודים וישמעאלים וידעו ויכירו בה כי הוא דבר אלוקי כשלא יראו דיו בה...
ואזי בראותך זאת הכתיבה העליונה, תדע כי יש אלוקים בישראל, אתה וכל הרואה אותה, ויאמינו כי יש אלוקים בישראל, ורוח ה' נוססה בך, והדבר יעיד בעצמו, הכתיבה יעיד מי כתבה, ואפילו שיהיה הנייר מחוק תמצא אותו כתוב, כדי שיאמינו יותר כי יד ה' עשתה זאת" - ^ אור אלחנן (ר' אהרן סורסקי) חלק א עמוד עד הערה 58: "רבי לייב גאביה, הר"מ בשיעור ד' מישיבת אוהל תורה דברנוביץ' אומר היה משמו של רבי אלחנן [וסרמן]: 'אחרי ראותי עין בעין את מעשה הדיבוק, אין שום סיבה לגמול איתי שכר עולם הבא בעד אמונה. אין זו רבותא'"
- ^ צמח צבי (אגרות הרצי"ה קוק) עמוד מא: "בשבוע שעבר השיב כאאמו"ר [הראי"ה קוק] לרב מפורסם ברומניא ע"ד התחבולות החדשות שנתפשטו בזמן האחרון לדבר עם רוחות המתים, שהשואל כתב שזה יועיל לחיזוק אמונה, ודעתו של כקאאמו"ר בתשובתו נוטה לאיסור, ועכ"פ שלא באמצעים כאלה נחזק את האמונה, וכן הוא מבטל ערכם של הסיפורים הנ"ל, כי לא בזאת יתהלל המתהלל, כי אם עשות חסד משפט וצדקה והשכל וידוע את ד'"
- ^ אוצר המכתבים (הרב יוסף משאש, רב באלג'יר, דיין במרוקו, רבה של חיפה) חלק א הקדמת המחבר ד"ה ואמנם: "ואמנם בליבי היה הדבר יוקד כאש ותמיד הייתי חושב, מה זה עשה אלוקים לנו? במקום לחסל את הגלות, אנחנו עושים לה כוונים להמשיכה ולקיימה? עד אשר לפעמים היה דמיוני מטעני לראות מי שהוא מדבר אלי עם מראות וחזיונות, ואז הייתי נסוג אחור, ומתגבר על רגשותי הדמיוניות למחותם מזכרוני, כי יראתי פן אכנס חס וחלילה לשער השיגעון ויוציאו עלי שם רע שאני הוזה. ונשאר הדבר כך, עד שנת התרפ"ד באדר, שנקראתי לשרת בקדש רב יחידי בעיר תלמסאן ואגפיה, עשרות כפרים באלג'יריין, שאז עול הצבור והיחיד ימים ולילות עקר ממני הדבר הטוב הזה"
- ^ המאמר "שני כשלים נפוצים בלוגיקה של הדת", הודפס בכתב העת לפילוסופיה, פסיכולוגיה ושיטות מדעיות (אחד מכתבי העת הנחשבים בתחום זה), כרך 14 מס' 24 (22 בנובמבר 1917), עמ' 653–660: "[הקדמה:] שני כשלים נפוצים בלוגיקה של הדת הם שני כשלים שנתקלים בהם לעתים קרובות כל כך בספרות הפילוסופיה של הדת, עד שהם ראויים להתייחסות מפורשת...
הכשל השני נובע מהייחוס של החוויה הדתית כביכול לכוחות 'גבוהים' מבחוץ, במקרים שבהם, במציאות, הסיבה לחוויה היא רק פיזיולוגית – 'מלמטה' ולא 'מלמעלה'. אפשר לכנות זאת 'הכשל של ייחוס כוזב'...
[פרק 2:] שאלת פרשנות המיסטיקה מובילה לכשל שכיניתי 'הכשל של ייחוס כוזב', המורכב בפירוש שגוי של חוויה לפיה החוויה מיוחסת למקור חיצוני, אלוקי, במקרים בהם הסבר פיזיולוגי מספיק כדי להסביר את החוויה" - ^ רבינו בחיי בראשית טו ה: "שהיא חכמה גדולה ומפוארה". וכן האמינו בה ראשונים רבים נוספים, יובאו לקמן בפרק קיט
- ^ רעיון זה הובא כבר במאירי שבת סז ע"א ד"ה כל וד"ה והשני: "כל מיני הלחשים וההשבעות אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב אינן מיני ע"ז, ומ"מ יש בהם משום דרכי האמורי אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגולה, וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים – הם נעזרו בדבר זה בצירוף בשני דברים:... שמצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם העניינים, היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם"
- ^ ספר "חשיבה חדה" עמוד 168 והלאה
- ^ לעיתים עורכים אף ניסוי בעל סמיות משולשת, דהיינו שגם מעבד הנתונים לאחר הניסוי, לא ידע מי מהנבדקים קיבל את החומר הפעיל ומי לא
- ^ מעשה שהיה כך היה. בסוף המאה ה־19 בעליו של סוס הצליח לאמנו להקיש בפרסתו מספר הקשות שיתאים לתשובה לשאלות חשבוניות, כולל ארבעת פעולות החשבון, שברים, ואף חישובי תאריכים. הסוס, שכונה "הַנְס החכם" התפרסם ונערכו מופעים להדגים את יכולותיו המרשימות. ועדה של מדענים ואנשי מקצוע בחנה את המקרה ואישרה שהצלחותיו של הסוס אמינות ואין מעורבת בהן שום תחבולה.
אלא שפסיכולוג שבדק את המקרה הוכיח שהסוס לא ניחן בשום ידע מתמטי, והוא אך מגיב לסימנים לא־רצוניים בשפת הגוף של השואל, ומסיק מהם מתי עליו להפסיק את הנקישות.
חשוב לציין שבעליו של הסוס לא השתכנע, והמשיך להדגים את יכולותיו של סוסו במופעים, אליהם המשיך להגיע קהל רב.
על שם אותו הסוס, מכונה תופעה זו "אפקט הַנְס החכם" - ^ בין אם כוונתו לשם שמיים, ובין אם לשאר תועליות. בין כך ובין כך, הרי חזקה עליו שרצונו להצליח במעשהו זה
- ^ אמונות ודעות הקדמה פרק ז: "עיקרי הסיבות אשר עיכבו את מי שכפר וכיחש מלהאמין באותות ובמופתים ומלעיין באמונות, ונראו לי מהם שמונה מצויים הרבה... והשביעי, הוכחה חלושה שמעה מאחד המייחדים [המאמינים], וזלזל בה וחשב שהכל כך, ובהם אמר הכתוב 'ויהיו משחיקים עליהם ומלעיגים בם'".
מורה נבוכים ח"ב פרק טז: "ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא החלישה וגורם להכחישה, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות, תיחלש הנפש מלאמת אותו הדבר שהובאו עליו הראיות" - ^ חציו אדם וחציו סוס
- ^ כדברי המי מנוחות (לרבי אליעזר ליפמן נויזץ), מאמר "חונה מלאך ד' סביב ליראיו" ד"ה והמפרשים (דף מד ע"א) לגבי שדים: "למה לא סיפרום לנו אלפים תרים וחכמים נשלחים ממלכי ארץ התרים בזמננו תולדות כל הארצות הנושבות והבלתי נושבות ומקריהם וכל הנמצא בהם, תרו וחקרו ודרשו לכל חלקי יצורים וטבעיים הנמצאים שם. ואם יהיה מקום טבעיי למציאותם, הייתכן שאלפים תרים וחוקרים לא ימצאום?"
- ^ למשל דמיונותיהם של יורדי ים (חלקם אף נטו להשתכר) בדבר בנות ים, כמו גם האגדה על "הבתולות של ואק ואק", שהן בתולות וכו' שצומחות על העצים (הובאו במנחת ביכורים (וילנא תרפו) עמ' 6 הערה 10 וספר הטהור והמותר עמ' 150), וכן האגדה על חד קרן שצדים אותו בעזרת בתולה שמזמרת וכו' (הובאה בשלטי הגיבורים (לר' אברהם בן דוד משער אריה) פרק נג ד"ה והנה, ובתוכו בקטע שמתחיל "ואולם הזמר")
- ^ יש טוענים שהמקור לאגדה על קנטאור הוא בעמים שלא הכירו סוסים מבויתים, וכשהללו ראו רוכבי סוסים, דימו שמדובר ביצור שחציו אדם וחציו סוס
- ^ כך במפותיו של תלמי היווני
- ^ שבע
- ^ מתוך ההבנה שכל העולם מורכב מאסיה אירופה ואפריקה. אם כן, כשם שבין אסיה לאפריקה נמצא ים סוף, ובין אירופה לאפריקה נמצא הים התיכון, מתבקש שגם בין אסיה לאירופה ישנו ים. כך במפות רבות מימי הביניים באירופה
- ^ כך ע"פ אריסטו
- ^ מאירי, הקדמה, ד"ה וממה: "וממה שדומה לזה אצלי הוא אמרו תורת ה' תמימה על מה שסמך לזה ענין רומז בו על תכונת הגלגלים ר"ל שבעה כוכבי לכת היות השמש באמצע באמרו לשמש שם אוהל בהם והוא דבר נבוכו בו גדולי החכמים עד היום" [לא מסתבר לפרש את דבריו שהשמש במרכז העולם וכל הכוכבים נעים סביבה, שהרי דעה זו לא נזכרה בזמנו בספרי החכמים, לא חכמי אומות העולם ולא להבדיל גדולי ישראל, וכיצד הוא כותב על כך "והוא דבר נבוכו בו גדולי החכמים עד היום"].
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ג ה"א: "גלגל הקרוב ממנו הוא גלגל הירח, והשני שלמעלה ממנו הוא גלגל שבו הכוכב הנקרא כוכב, וגלגל שלישי שלמעלה ממנו שבו נוגה, וגלגל רביעי שבו חמה, וגלגל חמישי שבו מאדים, וגלגל ששי שבו כוכב צדק, וגלגל שביעי שבו שבתי" - ^ עקידת יצחק בראשית שער ו ד"ה אמנם: "כי אם הונחנו העצם הזה נבדל משכיל מעצמו ונמצא מזולת חומרו, איך גזרה חכמת בוראו לתת תחת ידו מכשלת החברה הזאת או העירוב או השכונה עם זה החמר הנתעב והנאלח, אשר הוא פונה תמיד אל כל דבר פשע אשר ממנו תפתח הרעה לו ראשונה.
ולו הכין כלי מוות הפסד מוחלט בחברתו לבא באחת הפחתים. אשר עליהם ועל כל אחד מהם הועד העונש מאצלו. והאבדתי את הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ"ב כ"ג) היכרת תיכרת הנפש ההוא עוונה בה (במדבר ט"ו) ואמר ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע (שמואל א' כ"ה). ונאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכו' (מלאכי ג'). ואמרו רבותינו ז"ל אלו פושעי ישראל בגופן שגופן כלה ונשמתן נשרפת (ר"ה י"ז).
הלא טוב לה שבת מושב אלוקים כראשונה שלווה ושקטה. מהתחפש ובא אל מערכת המלחמה שכמעט כל באיה לא ישובון. ודרך כלל נוח לו לאדם שלא נברא משנברא (עירובין י"ג ב)" - ^ אבולוציה ויהדות (ר' אברהם קורמן) עמוד 370 הערה 65: "הקושיות, אם כי נראו בזמנן חמורות, אינן עומדות בפני הביקורת... החומר אינו נתעב ונאלח כפי שסברו רבים בימי הביניים..."
- ^ הבאנו דעות אלה לקמן פרק קכה
- ^ ולא רק משום שלא מצאנו מקומות אלה
- ^ דרשות הר"ן דרוש ז ד"ה דבר ברור: "דבר ברור ומוסכם, שאף על פי שהנפש אינה גוף ולא כח בגוף, אף על פי כן מצד ששכנה בגוף הצטיירה מדעות גשמיות עד שיחוייב מזה שתשכון אחרי היפרדה במקום גשמיי. ונתברר שגן עדן הוא בעולם התחתון, לפי שהעתק הקצוות יקשה כי אם בהדרגה. ובהיות בראשונה שכונתה במקום גשמי לבד, תיעתק למקום ממוצע בין הגשמיות ובין הבלתי בעלי גשם. והוא יתרון גן עדן לשאר המקומות, ועל היתרון שהיה לארץ ישראל על זולתה"
- ^ יושר לבב למקובל רבי חי עמנואל ריקי, בית א חדר א אות יב: "החס על כבוד קונו צריך להעלות על ליבו מחשבת צמצום זה כפשוטו, לבל יפגום בכבודו בחושבו שעצמותו נמצא גם בגשמיים השפלים הבלתי נכבדים ואף בנבזים ח"ו, מאחר כי בלי צמצום לא היה מקום רק מעצמותו. וכי תימא דגם החושבו כפשוטו נמי לא חס עליו, כי נותן תמונה בו ברעיונו ע"י הצמצום והקו, מ"מ למעט תיפלה טפי עדיף, דלא ראי מחשבת פגם כמחשבת העדר כבוד לכאורה..."
- ^ שכן ברור לנו שכל עניין הפגיעה בכבודו מחמת הגשמיים השפלים, היא רק למראה עינינו, אך מצד האמת אינה פוגעת בכבודו כלל, כמובן.
נראה ששורשו של שינוי התפיסה בעניין זה הוא בכך שבדורות האחרונים השתרשה ההבנה שישנו חילוק בין חוויות האדם לבין עצם המציאות. חילוק זה בולט בהבנתנו שגלי האור הנראים לעינינו הם רק מעט מסך אורכי הגלים הקיימים, ואין הבדל מהותי בין אלו לאלו, אלא רק ביכולותיהם של חושינו - ^ הבאתי את אלו שסברו כך לעיל פרק י
- ^ למשל: מיגו נגד חזקה, החילוקים בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן, בין רובא דליתא קמן לבין חזקת אומדנא
- ^ הן בתורת היחסות והן בתורת הקוונטים
- ^ פרק לד