לדלג לתוכן

ביאור:אמונה טהורה/השער העשירי: דברי חז"ל

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

השער העשירי: דברי חז"ל

הטעם שאנו מחויבים לדברי חז"ל

[עריכה]

ידוע שהאמוראים לא יכולים לחלוק על התנאים, וכן אין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד [1]. ביאור הגר"א חושן משפט סי' כה ס"ק ו: "דעל הגמרא אין רשות להוסיף ולא לגרוע, כ"ש לחלוק, כמ"ש בפרק הפועלים [בבא מציעא פו ע"א] רבינא ורב אשי סוף הוראה"}}. בטעם לזה נחלקו המפרשים.
רוב המפרשים סוברים שאין הכוונה שהאמת המוחלטת תמיד עם הקדמונים [2], שאינו מחויב במה שנעלם מן הקודמים שיעלם מן הבאים אחריהם [3]. אלא שזו סיבה חלושה מאוד, לפי שאיננו מחויב במה שנעלם מן הקודמים שיעלם מן הבאים אחריהם, כי הזמן מספיק בהוצאת האמת... ולולא זה לא נמצא איש חוקר בחכמות מהחכמות, אם לא במה שלמדתם מזולתו, ואם הונח העניין כן, לא היתה בכאן חכמה כלל, וזה מבואר הביטול"}}, והראיות שבתלמודנו אינן ראיות גמורות [4]. אלא שהוא מכללי פסיקת ההלכה, משום שרוב חכמי ישראל שבזמן ההוא הסכימו לדברי התלמוד [5], ובמרוצת הימים נתגבשה קבלה [6] שלא יחלקו עליו [7]. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק יג: "חתימת התלמוד הלא באה מקבלת האומה כולה את התלמוד לספר מחוקק לדון על פיו בכל דרכי התורה. והקבלה אמנם היתה מפני הגלות והפיזור". וחזר על דבריו בבאר אליהו סי' כה ס"ק ו}}, וכן המשניות והברייתות נסדרו בהסכם כל חכמי הדור [8], ויש מי שהוסיף שיש להם הכוח של בית דין הגדול [9], וקבלת האומה היא חובת דין תורה ממש והיא למעלה מכל חובה [10]. כי הלוא גם לעיקר קיום התורה, אף על פי שהיתה על פי ד׳ ממש, מכל מקום קבלו חז״ל שאנו צריכים להיות החובה גמורה בה דווקא לקבלה ברצון, היינו רצון והסכמת כלל האומה. ובתורה מפורש שקבלנו עלינו התורה באמירתינו ׳נעשה ונשמע׳"}}, ואינה נובעת דווקא מגדלותם של הדורות הקודמים [11]. והידיעות שבאו לנו מגדולתן של ראשונים ז״ל אינן אלא מפני שכך היא אמיתתן של דברים, ולא מפני שאי אפשר לקיום התורה מבלעדם. או אם יצוייר שהיו אנשים כערכינו שנתן רשות לחלוק עליהם, חלילה, שלילת הרשות לחלוק אינה תלויה בגדולת האומר. כי לפעמים יחלוק אחרון קטן על גדול מראשונים והאמת כדברי האחרון}}. אלא, מפני שבכל זמן שראו גדולי ישראל, בשעה שהיה לעמינו מרכז קבוע שראוי לחתום תורה שלא תתרבינה עוד מחלוקות, סתמו שלא יחלוק אדם במעשה על הנאמר בדורות הראשונים זולתי להכריע ביניהם. ותיקנו זה מפני תקנת האומה ואשרה, וממילא נקבעו לחובה שאין לסור ממנה, והיוצא ממנה הוא פורש מדרכי ציבור ומוציא את עצמו מן הכלל}}. על כן משנחתמה המשנה נקבעה ההוראה שלא לחלוק על הנשנה בתורת הלכה בדורות הראשונים התנאים והקודמים להם, רק מותר להכריע ביניהם. ונתקנו גם כן כללי ההכרעה במיטב הגיון. ואחר כך כשזכינו למרכז התלמוד ונתפשט בישראל, קבלה האומה שלא לחלוק על דבר מדבריו, זולת להכריע במקום שלא הוכרעה המחלוקת}}. על כן רק קבלת האומה היא המכרעת. והמעיז פנים לעקור דבר מן התלמוד ולהקל בו ראש, הוא בועט בכלל האומה"}}. וכן כל כללי פסיקת ההלכה שבתלמוד אינם מבררים את האמת המוחלטת [12], אלא נועדו לצורך הדורות, למעט במחלוקות [13].
אמנם הגר"ח מבריסק סובר שאין שום כלל שאמורא לא יכול לחלוק על תנא, וזה שהתלמוד מקשה מדברי תנא על אמורא הוא משום שמסתמא בוודאי שאילו ידע את דברי התנא לא היה חולק עליו. אבל במקום שמכיר את דבריו וחולק עליו, אפשר שההלכה תהיה כדברי האמורא [14].
מאידך, החזון איש כתב שאין זה רק מכללי פסיקת ההלכה שאי אפשר לחלוק על קדמונים, אלא שבוודאי שהאמת לעולם עם הקדמונים, ואי אפשר שישיגו האמוראים מה שלא השיג אחד מן התנאים, והוסיף שכך גם לגבי האחרונים ביחס לראשונים [15]. ולגבי השולחן ערוך והרמ"א כתב האורים ותומים שרוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה, ואף בלא כוונתם [16]. מחשבות חרוץ (ר' צדוק הכהן מלובלין) אות טו ד"ה ונראה: "וכבר העיר בתומים בקיצור תקפו כהן על השולחן ערוך, דמאחר שנתקבל בכל ישראל ודאי רוח ה' דיבר בו והכל בכתב מייד ה' עליו השכיל, אף מה שהוא לא כיוון כלל לזה, עיין שם. וכן בזה, הגם דהם ודאי לא כיוונו בכך, מכל מקום מאחר שמלאכת שמים הצליח בידם להתקבל לפסק עד שכל דבריהם אצלינו תורה שלימה ובכלל התורה שבעל פה, נוכל לרמז בהם מה שלא כיוונו כבכל תורה שבעל פה שבידינו שהוא ממש דוגמת התורה שבכתב, כי כולם מרועה אחד ניתנו והכל ברוח הקודש ולא בא שום דבר על צד המקרה וההזדמן"}}. והגר"א כתב שחכמים לא יטעו בדין [17]. עוד הוסיף החזון איש וחידש, שהשגחתו יתברך הגנה גם על דיוק כתבי היד שיצאו מידי כל רבותינו בלי פקפוק [18]. בוודאי שבדעה זו יש תועלת חינוכית רבה.
לשאלה זו – האם המחויבות לדברי התלמוד נובעת רק מקבלת חכמי ישראל, או שבוודאי שהאמת לעולם עם הקדמונים – יש השלכות עצומות לכל דברי חז"ל שעליהם לא חלה קבלת החכמים: מימרות של תנאים שלא נכללו במשניות ובברייתות [19]. שיטה מקובצת שם: "ואף על פי שאין דרך האמוראין לחלוק על התנאים, הני מילי בדבר שסיימו אותו במשנה או ברייתא"}}. וכן כתב הרמב"ן שם: "ודר' נתן מימרא היא ולאו מתני' כדמוכח לישנא דגמרין"}}. והסביר את דבריהם הקובץ שיעורים שם (בבא בתרא אות תרלג): "ונראה טעם החילוק הזה, משום דמשניות וברייתות נסדרו בהסכם כל חכמי הדור... אבל מימרא נאמרה על דעת עצמו של התנא שאמרה, ולפי"ז נמצא דהחילוק אינו בין תנאי לאמוראי אלא בין משנה וברייתא למימרא"}}, טעמי ההלכות [20]. רש"ש שבת ע: "כיוון דהדין דחילוק מלאכות אמת ומקובל, יוכל אמורא להסמיכו על מקרא חדש אשר לא שערוהו התנאים"}}, נוסח הפסוקים [21], דברי אגדה, וכן כל דבר שאינו הלכה למעשה [22], אלא בשביל דרוש וקבל שכר או למיסבר קראי וכדומה [23]. ונאריך בכך בפרק הבא.
ואכן, כיוון שבמקרים אלו מצאנו רבים שחלקו על דברי חז"ל, דחה הבית ישי את דברי החזון איש [24]. ואף העיר שהחזון איש עצמו נוהג לדחוק בלשונות הראשונים בשינויי ודחויי, באופן שנראה שלא זו היתה כוונתם האמיתית, אלא שהאיסור לחלוק על דבריהם הצריכו לכך [25], וכפי שיש מי שביאר אף באוקימתות שהעמידו האמוראים את דברי התנאים [26]. ועוד, שלעיתים חלק החזון איש על ראשונים גם בלא שינויי [27]. חזון איש נגעים סי' י אות יד: "ומיהו יש מקום לנטות מדברי הר"מ..."}}. בהבנת שיטתו שנהג נגד הכלל שכתב בעצמו, יש לעיין האם הוא משום שאין למדין מן הכללות, או שהכלל הוא לתועלת חינוכית בלבד}}.

לחלוק על חז"ל כשיש ראיות מוחלטות

[עריכה]

הראי"ה קוק כתב שהאמוראים חלקו על תנאים בהלכה, במקרים שהיו לדבריהם ראיות ברורות [28].
וכן מצינו שהיעב"ץ דחה בחריפות את דברי התוספות בהלכה [29], כאשר הם נראו לו תמוהים [30]. שם טז ע"א על תוספות ד"ה אפר: "זה פשוט וברור, ומוכרח שלא כדתוס' שהם ודאי זרים מאוד גם בלא"ה כמש"ל בדף הקודם, ובכדי טרחו להמציא דבר שאינו נשמע כלל"}}. אמנם מהיוצא מן הכלל אתה למד על הכלל, עד כמה מקרה זה הוא מיעוטא דמיעוטא שאינו שכיח כלל.

לחלוק על חז"ל בעניינים שאינם הלכתיים

[עריכה]

כיוון שבפרק הקודם ראינו שלרוב המפרשים אין זה שהאמת המוחלטת תמיד עם הקדמונים, אלא שהוא כלל מכללי פסיקת ההלכה שקיבלו על עצמם שלא לחלוק על הקדמונים, ממילא אין הדבר שייך אלא רק בענייני הלכה.
אכן ישנם כמה מקורות לכך שבעניינים שאינם להלכה יש במקרים מסוימים [31] מקום לפרש שלא כדברי חז"ל.
האור החיים כתב במקומות רבים שהרשות נתונה לנו לפרש פסוקים שלא כפירושם של חז"ל, אם אינם סותרים הלכות [32], והוסיף שגם האמוראים חלקו על התנאים באופן זה [33].
ואכן, בעניינים שאינם הלכתיים כמה וכמה ראשונים כתבו שלא כדברי חז"ל. במקומות אחרים הארכנו לגבי ענייני אגדה [34], עניינים מדעיים [35], פירושי הניסים שבתנ"ך [36]. כאן נפרט לגבי פירושי הפסוקים, ענייני שנות חיים, כותבי ספרי הנביאים והכתובים, ענייני דברי הימים, פירושי המשנה.
יש להעיר שבחלק מהמקרים שורשן של מחלוקות אלו ביסודות בעולם המחשבה, כגון היחס לניסים והיחס לחטאים־לכאורה של גדולי ישראל.

פירושי הפסוקים

[עריכה]

כתב רבי שמואל הנגיד, שמה שפירשו פסוקים בתלמוד על פי מה שראו בדעתם, יש ללמוד אותם לפי מה שיעלה על הדעת, והשאר אין סומכין עליהם [37].
ואכן כך מצינו בכמה וכמה ראשונים ואחרונים.
הרלב"ג כתב שגם לאדם הראשון היה מותר לאכול בשר, ופירוש הפסוק "הנה נתתי לכם את כל עשב... לכם יהיה לאוכלה" לא בא לאוסרם באכילת בשר, אלא לבאר שטבע האדם לאכול גם ממיני הצמחים [38]. ונקט לשון חריפה נגד דברי חז"ל שפירשו שפסוק זה בא לאוסרם בבשר [39]. וזהו שקר עצום, ראוי שיברח ממנו כל בעל דעת, וכבר אמרו זה בדרש קצת רז"ל, אלא שבאלו העניינים ובכיוצא בהם לא נביט למאמר אומר, כמו שהורנו הרב המורה, אבל נימשך אל מה שיאות על שורשי התורה והעיון, והוא מבואר שאין ההאמנה בכל מה שאמרוהו רז"ל מחוייבת לנו, כי כבר יימצאו בהם דברים סותרים קצתם קצת, ולזה לא נרחיק היות בהן דברים בלתי צודקים בכמו אלו הדברים"}}, והותר רק בזמנו של נח [40].
הרשב"ם, רבינו בחיי ודעת זקנים מבעלי התוס' פירשו ש"ויעש להם בתים" הוא שפרעה השגיח על המיילדות של יסייעו לעבריות [41]. רבינו בחיי שמות א כא: "וביאור הכתוב על דרך הפשט... ויעש להם בתים – לישראל, כלומר שהושיב להם שומרים והעמיד בית מצרי אחד בין שני בתים של ישראל כדי שלא יוכלו להסתיר הילדים מהם"}}. דעת זקנים מבעלי התוספות שמות א כא: "ויהי כי יראו המילדות – פי' כשראה פרעה שלא היו מקיימין מצוותו, ויעש להם בתים אצל עבדיו, כדי שיראו אם הולכות אצל העבריות"}}. שלא כדברי התלמוד שהקב"ה זיכה את המיילדות בבתי כהונה לוויה או מלכות.
הרשב"ם פירש את הפסוק "לאות על ידך" – שיהיה לזיכרון תמיד, שלא כהלכה הידועה שפירושו הוא תפילין [43].
האור החיים פירש "לא תצא כצאת העבדים" – שהאמה העבריה אינה כשאר עבד עברי שיוצא רק בשש שנים, אלא יוצאת קודם לכן אם מת האדון. או שפירושו שאינה יוצאת בשש שנים אם יועדה לאדון [44]. ופשט הכתוב נראה לי שהכוונה היא לא תצא כצאת העבדים שאינם יוצאים עד שיעבדו שש שנים ואם מת האב יעבדו לפני הבן אלא מת האדון הרי זו יוצאה לחרות אפילו לא שהתה שש}}. או יכווין לומר לא תצא כצאת העבדים האמורים בסמוך שבשנה הז' יצא אלא שם קנתה מקומה שיישאנה האדון (שם י"ד ע"ב) ולא תצא אפילו אחר מאה שנה אלא במיתת האדון או בגט..}}. ואין בפירוש זה הכחשה לדברי רבותינו לעניין הלכה זולת בישוב הכתוב רשות נתונה לנו מהם למיסבר קראי באופן שיהיה לבד מהכחשת ההלכות כי כולן מסיני באו להם"}}. וזה וזה שלא כפירוש התלמוד ש"לא תצא כצאת העבדים" הוא שאינה יוצאת כעבד כנעני בראשי אברים [45].
הבכור שור [46] פירש "לא תבשל גדי בחלב אימו", שלא תעזבנו עד שיגמור גידולו בחלב אימו [47].
האור החיים פירש "כנגע נראה לי בבית", שהתורה נקטה "כנגע" ללמד שאפילו אם האדם מסופק אם זה נגע, עליו לבוא לכהן [48]. וכבר כתבתי כמה פעמים כי רשות נתונה לנו לדרוש הפסוקים בכמה פנים משונים מדבריהם ז"ל כל שמתיישבים הפסוקים על נכון כל שאין הפכיות דברי רז"ל בהלכות"}}. נגד דברי התורת כהנים שדרשו "כנגע" שאפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע, לא יגזור "נגע" אלא יאמר "כנגע" [49].
האברבנאל כתב שדוד חטא במעשה אוריה ובת שבע [50], נגד דברי התלמוד [51].
הרס"ג פירש שהשטן שבספר איוב אינו ממיני המלאכים כלל, אלא הוא אדם שקינא באיוב [52]. וכן הביאו האבן עזרא איוב א ו: "הגאון רב סעדיה אמר כי השטן בן אדם היה מקנא באיוב ופי' בארץ – בארצו לבדו, ופירש כל אשר לו בידך – בחפצך, וכמוהו היד יואב איתך, ופירש אך את נפשו שמור – שמור נפשך שלא תבקש נפשו. ואמר כי המלאכים אין להם קנאה"}}, וכן כתב רבינו חננאל [53]. שלא כדברי התלמוד שהוא מלאך ממש [54].
לעומתם, הרמב"ן כתב שאין רשות לשום חכם לפרש פירוש שיכחיש את פשט הפסוקים כפי שפירשום רבותינו ז"ל [55].

ענייני שנות חיים

[עריכה]

האבן עזרא כתב שקרוב אל הדעת שיצחק היה קרוב לי"ג שנים בזמן עקידתו [56], ובדומה לזה סבר גם הרמב"ם [57]. אבל אבא מרי ז"ל [הרמב"ם] קיבלתי ממנו שהוא היה מרחיק את זה הרבה, והיה אומר שאילו היה הדבר כך, היה באמת ציות יצחק במעשה זה גדול מציות אברהם, והיתה ההבטחה והשכר וגמול ליצחק יתירה על ההבטחה לאברהם, ואין ראיה על זה במקרא"}}. נגד דברי רז"ל במדרשים [58]. בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נו סי' ח: "ויעקוד את יצחק, כלום יכול אדם לכפות בן שלושים ושבע (נ"א: בן עשרים ושש שנה) אלא לדעתו"}}. פרקי דרבי אליעזר (היגר) "חורב" פרק ל: בן שלושים ושבע שנה היה יצחק בלכתו אל הר המוריה"}}. תנא דבי אליהו, אליהו רבה (איש שלום) פרשה כה: "בשעה שאמר יצחק לאביו, אבא כפתיני יפה, ותנני על גבי מערכה, שמא אבעט בך ואכך ונמצאתי מתחייב שתי מיתות לשמים, והוא היה בחור ועומד בכוחו, בן שלושים ושבע שנה היה"}}. שכל טוב (בובר) בראשית כג ב: "ולמדנו שהיה יצחק בן ל"ז שנה כשנעקד על הר המוריה"}}. מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן מו: "וילכו שניהם יחדיו... וילכו שניהם, בן כמה שנים היה יצחק, בן ל"ז שנים"}}.
האברבנאל כתב ששמואל חי שבעים שנה או יותר [59], נגד דברי התלמוד [60].

כותבי ספרי הנביאים והכתובים

[עריכה]

היו ראשונים שחלקו על חז"ל בשאלה מי כתב את ספרי יהושע [61] ושמואל [62].

ענייני דברי הימים

[עריכה]

ספר יוחסין כתב שנח הוליד אחר המבול בן רביעי ושמו יוניקו [63], שלא כדברי התלמוד שחם סירסו כדי שלא יוליד בן רביעי [64].
בעל המאור כתב שכורש דריווש וארתחשסתא היו שלושה מלכים שונים [65], שלא כדברי התלמוד שמלך אחד הם [66].
הרד"ק והרלב"ג כתבו שאחאב לא מלך על כל העולם [67]. רלב"ג מלכים־א יח י: "הנה אע"פ שלא יהיה אחאב מולך עליהם, היה חוקר עמהם אם ברח שם אליהו. גם היה משביע הגוי והממלכה באלוהיהם שיאמרו לו האמת, כמו שנהוג שישביע האדם חבירו במה שישאל ממנו שיגיד לו האמת. אך לא מלך אחאב בכלל העולם, כי היה רשע מאוד ולא היה ראוי שייטיב לו הש"י זאת הטובה. הלוא תראה כי כששלח אליו בן הדד 'כספך וזהבך לי הוא' שלח לו 'כדברך אדני המלך'"}}, שלא כדברי התלמוד [68].
הרלב"ג כתב שבני ישראל נשתעבדו במצרים מאתים וארבעים שנה, או אף מאתים ושבעים שנה [69], שלא כדברי התלמוד שנשתעבדו מאתים ועשר שנה [70].
רבנו בחיי כתב שיציאת מצרים היתה ארבע מאות ושלושים שנה לאחר לידת יצחק [71]. מחשבונו עולה שיציאת מצרים היתה בשנת 2478 לבריאת העולם}}, שלא כשיטת התלמוד [72]. רש"י שם ד"ה ה"ג: "וישראל היו במצרים רד"ו הרי ד' מאות ומ"ח שנים על אלפים לבריאת עולם"}}. דהיינו: "והנפש אשר עשו בחרן" הוא בשנת 2000 לבריאה, ומתן תורה (ויציאת מצרים) בשנת 2448}} שהיא היתה ארבע מאות שנה לאחר לידתו [73].
הרד"ק כתב שירושלים נכבשה כבר בזמן יהושע, שלא כדברי הסדר עולם, שאפילו בזמן פילגש בגבעה עדיין לא נכבשה ירושלים [74]. ואם מפני הפסוקים האלה אמר, א"כ אף בימי יהושע היה פסלו של מיכה, כי בימיו השכינו אהל מועד בשילה אחר ארבעה עשרה שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו, וזה רחוק שבימי יהושע היה זה הפסל, שהרי כתוב ויעבדו את ה' כל ימי יהושע, ועוד שאמר אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, ולא היה זה בימי יהושע, כי אפילו על המזבח שבנו בני גד ושבט ראובן אמרו לעלות עליהם לצבא, כל שכן פסל מיכה}}. ומה שאמר כי דבר פילגש בגבעה היה בימים ההם מפני שאמר לא נסור אל עיר נכרי, דומה שלא נכבשה ירושלים עדין, ואני אומר כי בימי יהושע נכבשה, שנאמר ואלה מלכי הארץ אשר היכה יהושע ובני ישראל ובכללם מלך ירושלם אחד, ואומר ואת היבוסי יושב ירושלם לא יכלו בני ישראל להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם, הנה כי לקחו בני ישראל ויהודה ירושלם בימי יהושע לבד מצודת ציון שלא נכבשה עד דוד}}. ונראה כי לא נתיישבה ירושלם מישראל כל כך אף על פי שנכבשה, לפי שהיה היבוסי עדיין שם והלוי ונערו כשעברו נוכח יבוס היה ערב ודומה כי מפאת היבוסי היה דרכם לא מפאת ירושלם שהיו בה ישראל, ואם בא ללון שם בערי היבוסי היו פוגעים תחילה ואמר לו נערו נסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה ואמר לו אדוניו לא נסור אל עיר נכרי"}}.
הרלב"ג כתב שבית המקדש הראשון עמד ארבע מאות ותשע עשרה שנה וחצי, ובית המקדש השני עמד ארבע מאות שלושים ושבע שנה וחצי [75]. וכן חזר על כך בדניאל פרק יב "התועלת השמינית"}}, והאברבנאל כתב שבית ראשון עמד ארבע מאות עשרים ושבע שנה, ובית שני עמד ארבע מאות עשרים ושמונה שנה [76], שניהם שלא כדברי התלמוד שבית ראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה, ובית שני ארבע מאות ועשרים שנה [77], שעל פיהם גם דרשו את המילה "ונושנתם" [78]. רש"י שם ד"ה עולא: "היינו צדקה שמיהר להביא הרעה לסוף ח' מאות וחמישים דהיינו ב' שנים קודם ונושנתם דהיא בגימטריא ח' מאות וחמישים ושתיים, ואם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהן כי אבוד תאבדון"}}. שפתי חכמים על רש"י על התורה דברים ד כה אות א: "דכתיב גבי בניין בית ראשון ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה וגו', ועמידת בית ראשון היה ת"י שנה, צא מהן ארבעים שנה שהיו במדבר, דאף הם היו במניין דהקרא מונה מיציאת מצרים, ונמצא שלא היו בארץ אלא תת"ן שנה ולא הגיעו למספר ונושנתם, וכדפירש רש"י"}}. גם ספר חזון החיים האריך בראיות שבית שני עמד יותר מארבע מאות ועשרים שנה [79]. שם עמוד 15: "רבות הן ההוכחות שבית שני עמר יותר מת"ך שנה, אבל הסתפקתי במעט ההוכחות שהבאתי למעלה, כי מי שאינו סתם עקשן יספיקו לו ההוכחות הנ"ל"}}, אלא קרוב לחמש מאות ותשעים שנה [80]. לא זו אף זו, אלא שטען שהתאריך שאנו מונים עתה לבריאה חסר קרוב למאתיים שנה [81].
אמנם המהר"ל [82], היעב"ץ [83] והחזון איש [84] יצאו בחריפות נגד מי שחלק על דברי חז"ל בעניין זמן עמידתם של בתי המקדש.
נעיר כאן שבכמה מקומות בחז"ל ובראשונים מתוארים שמות ותאריכים שאינם מתאימים לידוע לנו, למשל לגבי שמות קיסרים רומאיים ותאריכי הפולמוסים [85]. כך גם לגבי רש"י שם (סוטה מט ע"א ד"ה בפולמוס של טיטוס) שכתב שבין פולמוס של אספסיינוס למעשה של הורקנוס ואריסטובלוס היו 52 שנה}}. בחלק מהמקרים יתכן שמדובר בטעויות העתקה שנשתרבבו במהלך הדורות.

פירושי המשנה

[עריכה]

יש מהאחרונים שהוכיחו שבעניינים שאינם לדינא, הרמב"ם לא נמנע מלפרשה נגד דברי התלמוד [86]. רש"ש פסחים עד ע"א "וכבר הרשנו הרמב"ם בפ"ה דנזיר מ"ה לפרש משנה נגד הגמרא היכא דליכא נפקותא לדינא, ע"ש בתוי"ט"}}, ויש שהוכיח שאף הגר"א עשה כן [87]. אמנם יש מי שחלק על כך בחריפות [88]. אבל הפירושים היוצאים מסוג זה [שכן סותרים את דברי חז"ל] בין במקרא בין במשנה או בשאר דברי רז"ל, הם בנויים על קו תהו ואבני בהו, אף אם אינו יוצא שום דין מאותו פירוש, והתי"ט שנתן רשות בעניין זה לא דקדק בלשונו, משום הכי הארכתי בזה"}}.
אכן, כיוון שראינו שלרוב המפרשים אין זה שהאמת המוחלטת תמיד עם הקדמונים, והראיות שבתלמוד אינן מוחלטות, אין לשלול בהחלטיות את מי שיסביר גם בדורנו את כוונת דברי התנאים שלא כפי שהבינום האמוראים, כגון ע"פ ידע מציאותי שלא היה במקומם [89]. בברייתא כתוב שמערבה היא תדירה. הגמרא הביאה הוה אמינה שתדירה ברוחות, ודחתה זאת מדברי רב שארבע רוחות מנשבות בכל יום. לכן הסיקה שהכוונה תדירה בשכינה}}. אמנם מהירושלמי (בבא בתרא פ"ב ה"ח) מוכח שהבין שתדירה ברוחות}}. אכן כבר העירו שבארץ ישראל, שהים למערבה, תדירה רוח ממערב בשעות היום בגלל תופעת "רוח ים" ("בריזת ים"). מה שאין כן בבבל שאינה סמוכה לים. ועל כן נראה שהירושלמי הבין את כוונתה האמיתית של הברייתא, ורק הבבלי, שבמקומו ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ביאר את הברייתא באופן אחר מכוונתה המקורית}}, או הבנה אחרת של שמות המושגים [90]. בברייתא כתוב שיש שלוש משמרות בלילה (רש"י פירש: בשיר של עבודת המלאכים) וסימן לדבר: "משמרה ראשונה – חמור נוער, שנייה – כלבים צועקים, שלישית – תינוק יונק משדי אימו ואישה מספרת עם בעלה"}}. הגמרא דנה על סימנים אלו, והאם הם סימן לתחילת כל משמרה או לסופה וכו'}}. יש מי שהעיר (משה בנוביץ', "תלמוד האיגוד" ברכות פרק ראשון סוגיה חמישית) שהכוונה המקורית שמשמרות ברקיע היא משמרות הכוכבים, כלשון הברכה "ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע"}}. חמור כלבים ותינוק יונק הן קבוצות כוכבים: "חמור" הוא הדובה הגדולה, שחז"ל מכנים אותה "עגלה", אך "עַגָלוּ" באכדית פירושה חמור}}. "כלבים" הם שתי הקבוצות (הסמוכות זו לזו) "הרקולס" ו"נושא הנחש" – "הרקולס" כונה באכדית כלב, ו"נושא הנחש" כונה בה "כלב בר"}}. "תינוק יונק" היא הקבוצה קסיופאה (ביוונית: מלכה אתיופית) שכביכול מניקה את ביתה – הקבוצה אנדורמדה}}. שלושת הקבוצות הללו ממוקמות ביחס לכוכב הצפון באופן כזה, שבמקום שבו היה ה"חמור" במשמרה הראשונה, יהיו ה"כלבים" במשמרה השנייה, ויהיה ה"תינוק יונק" במשמרה השלישית}}.

על כל פנים, בוודאי שאם יש מקום שבו חולקים על דברי הקדמונים, הרי שיש לעשות זאת באמת וענווה, וכאילו בעל השמועה כנגדו, וליבו לשם שמים בלי שום פניה כלל [91]. תשובה. עיין בס' חוות יאיר בתשו' דכ' [תשובה כ] להדייא דמותר לכתוב ששגג או טעה אפי' להראשונים כי בשר ודם מעותד לכך..}}. עכ"פ העיקר הוא שיכתוב ע"ד אמת וענוה צדק, וכאילו בעל שמועה כנגדו, וליבו לשם שמים בלי שום פניה כלל, ולא יחשוב ה' לו עוון על כי אין ברוחו רמיה"}}.

שכחה אצל גדולי ישראל

[עריכה]

השכחה היא טבע אנושית כוללת כל האישים, ואף ממשה רבינו נשתכחו פרטים מסוימים. לכן, אף אם אירע במקרים מסוימים שנשתכחה מגדולי הקדמונים איזו הלכה, אין בזה גנאי כלל [92]. שו"ת חוות יאיר (לר' יאיר בכרך) סוף סי' א: "וכבר כתבתי בחוט השני תשובה כ' דף כ"ג שאין ראוי להאשים על מי שמשיג אף על גדולי הקדמונים אם יש ממש בדבריו אף לומר דאישתמיטתייהו משניות וגמרות, וכתבתי שם דאישתמיט מיני גמ' דפ"ז דבכורות בתשובה אחרונה זו של חשבונות. ומקרוב בקראי בדברי בחשבונות ראיתי מ"ש וז"ל אבל אין להקשות מדמי פדיון וכו' בדף ע"א ונזכרתי שהוא גמ' ערוכה פ' הריבית ר"ד ס"ו. ובתשובה הנ"ל כתבתי דאישתמיט מהרמב"ם זכרון כמה תנאים הנזכרים במשניות"}}. שו"ת חוות יאיר תחילת סי' קצב: "לא נצא מפשטן של דברים דס"ל להתוס' דוודאי שייך שכחה בהל"מ, ודלא כדברי הרמב"ם, והוא האמת הברור כשמש בצהרים, לא מצד הסברא חלילה, רק מתילי תילין גמרות ערוכות, כ"ש באשר גם דברי התוס' כך הם, לא נירא ולא ניחת לומר אחר בקשת המחילה מעצמותיו הקדושים ששגה בזה [הרמב"ם] (ומ"מ צ"ע כי גם בספר הי"ד כתב גבי זקן ממרא ריש הלכות ממרים שכל דבר שבו מחלוקת אינו קבלה ממרע"ה וע"כ צ"ל דלא שייך בו שכחה דהא בהא תליא וק"ל) כי ידוע שחיבר [הרמב"ם] פירוש משניות בילדותו, כאשר נדפס סוף ש"ס דפוס קראקא, וכבר אמר מר בר רב אשי בגיטין כ"ט ע"ב 'הא דאבא דקטנותא היא' וכדמוכח ג"כ ממ"ש שם דחשב הל"מ דבש"ס וכתב דאפשר דכולם הם ואישתמיטתי' מיני' כמה וכמה, והרי גדול הנביאים טעה ונתעלם ממנו הלכה ובזה לא נפחת חלילה מעלתו, כי מי עיור שלא יראה ולא יבין מחיבוריו הפלגת השגתו בכל התורה עם כל שבע החכמות עד שאמרו עליו 'ממשה עד משה וכו וכמו שסיים המליץ הגדול ספרו בחינות עולם"}}, ואין זה מוריד מערך המחברים חלילה, שגם רבותינו הראשונים לא נמלטו מטעויות אנוש [93]. אמנם הרב יהודה יזדי השיג נגד דבריו בחריפות ובאריכות בקובץ משנת יוסף חלק ט סי' עז (עמודים עג־צח). הרב מרדכי מאזוז השיב על השגות אלו באריכות בקובץ אור תורה תשע"ו (תקפב) סי' כב (עמודים קמה־קפד)}}.
 אכן, לא תמיד ידעו האמוראים את כל הברייתות [94], ואף אירע שנתעלמה ממי מהן משנה [95]. פירוש הראב"ד על הגמרא עבודה זרה לז ע"ב ד"ה אלא: "ומר זוטרא בריה דרב נחמן, שמא לא היה בקי במשנה זו דאהלות, ולא במדרש ספרי, כדגרסינן (בבא מציעא קעד ע"ב) ברבה בר אבוה 'לא תני מר סדר טהרות?' [והשיב שם: 'אמר ליה: בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא?']"}}. אמנם תוספות הרא"ש קידושין נט ע"ב ד"ה תיבותא דר"ל כתב: "תימה וכי ר"ל לא ידע משנה זו, וי"ל שהיה מחלק שום חילוק בין גט לקידושין ולא היה כדאי בעיני בעלי התלמוד לסדרן בתלמוד והעמידו דבריו בתיובתא. וכן יש לפרש בכל מקום שסותר דברי האמורא מתוך המשנה"}}, ואת מימרותיהם של חבריהם לא היו חייבים לדעת [96], ופעמים שאף לא היו בקיאים בפסוקים [97].
הרמב"ם אף העיד על עצמו, שאין מי שיוכל להינצל משגיאות, שהשכחה מצויה לכל, כל שכן אצל זקנים [98].
ויש ששכחו לאכול מצת אפיקומן [99]. מרדכי מסכת פסחים הסדר בקצרה רמז תריא, סוף סדר עשיית פסח, ד"ה אמרו: "אמרו עליו על רבינו קלונימוס הזקן, זקנו של רבינו יהודה החסיד, שפעם אחת שכח ולא אכל אפיקומן בליל פסח אחר סעודתו, וכשבירך ברכת המזון נזכר שלא אכל אפיקומן"}}.
החיד"א חיבר ספר "העלם דבר", שעוסק בהשמטות שנשמטו לגדולי ישראל [100] ראשונים ואחרונים, ביניהן גם שנשמטו מהן דברים מהמשנה [101] ומהתלמוד [102].
ומה שמצאנו לאחד האחרונים שנקט שבוודאי רבותינו הראשונים לא אמרו דבר בטעות [103], בוודאי שדבריו הם בגדר כללות שאין למדין מהן [104].
עם כל זה, בוודאי שהבא להשיג על דברי הקדמונים, צריך לעיין היטב, ולראות בעל השמועה כאילו עומד כנגדו, אלא שאם אחר העיון נמרץ עדיין נראית קושיא חזקה – אין לתמוה בזה [105], וכן ראינו בכל הדורות שלא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם בכל אופן המועיל, כי תורה היא ואין מחניפין לשום אדם [106].

אגדות תמוהות

[עריכה]

ישנן אגדות חז"ל רבות שבדרך פשוטן נראות תמוהות. הרמב"ם התנגד בחריפות לאלו שמבינים אותן כפשוטן, וכתב שדבר זה נובע מסכלותם, והרי הם משפילים את החכמים, מאבדים את הדר התורה וגורמים לחילול השם [107]. ומי יתן ושתקו כיוון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מילה במילה"}}. גם בתוס' (מנחות לז ע"א ד"ה או) מצאנו שהעירו על מעשה שבגמרא "בעולם הזה ליכא"}}. גם המהרש"א כתב שזהו צורך גדול לפרש אגדות תמוהות בדרך משל ומליצה [108]. ואכן כך פירש המהרש"א אגדות תמוהות, למשל לגבי אבן שזרק עוג מלך הבשן על ישראל (ברכות נד ע"ב)}}. וכן בעניין האגדה "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב) שרש"י פירשה כפשוטו (שם ד"ה מקרא: "והאי דחנטו חנטיא – סבורים היו שמת"), העיר המהרש"א "והעניין דחוק" ופירשה באופן אחר ("דוודאי בנפש קאמרי דלא מת")}}, כגון להסתיר דברי קבלה [109]. ואני תמה על האיש שרוצה לפרש דברי אגדה הנסתמת למוסר ולשכל, איך לא יתמה אם האמת כדבריו שכיוון בעל האגדה לפירושו, למה לא אמר בפירוש המוסר הזה או ההנהגה הזאת ולמה בוש להסתיר דבריו בחידה ורמז, ולמה לא אמר בפירוש המוסר הזה? ועכ"פ צריך להודות כי יש בדברי אגדה זאת איזה כבוד אלוקים, ואין לגלות בפרהסיא כי כבוד אלוקים הסתר דבר, והמבינים יבינו והמשכילים ישכילו ברמ"ז את דבריהם}}. וא"כ, אם יעשה הפירוש לדברי אגדה על אופן אחר, הרי טעה (כפירושו) [בפירושו], ואם יעשה הפירוש לדברי אגדה על דרך הקבלה, הרי הוא מגלה סוד כמאמרם ז"ל 'התורה מכסה ואתה מגלה?', בעל ההגדה הסתיר את דבריו שהיה חס על כבוד קונו, והוא אינו חס על כבוד קונו. אלא אם כן יסתיר גם הוא ויגלח טפח ויכסה טפחיים. ועל אופן זה צריך הלומד את דברי הגדה לשים עיניו ועיוניו וידע ויבין וישכיל ויכסה והולך רכיל מגלה סוד"}}. והרי אף המקראות נקטו לעיתים לשון הבאי וגוזמא [110]. ועל מנת לשבר את האוזן, יש לציין שידועה העובדה שישנם גדולים שגם בדורנו נוקטים לשון גוזמא והפלגה, בין בשבחים ובין באזהרות, ומובן לכל בר דעת שאין כוונתם כפשוטם}}. ובמקרים מסוימים ניתן ליישב את התימה שבאגדה על ידי שינוי גרסה קל [111]. ב. לגבי רבי פרידא שנוספו לו ארבע מאות שנה (עירובין נד ע"ב) – כתב (שם עמוד ס ד"ה אמנם): "וגם לרבי פרידא ניתווספו ת'שעים שנה" [וכתבו בקיצור את האות ת, ולאחר מכן סברו שפירושה ארבע מאות]}}. ג. לגבי דברי סדר תנאים ואמוראים (לאחד מגאוני סורא, ח"ב אות פח) "רבי יוחנן חי ת' שנים, רב חי ש' שנה" – כתב (שם עמוד ס ד"ה אמנם): "אמנם כבר בירר רי"א הלוי בספרו דורות הראשונים ח"ב מכרך ב פרק ט"ז כי רב חי בערך תשעים שנה, ברור אפוא כי גם בסדר תנאים ואמוראים הנוסחא הנכונה היא 'רבי יוחנן חי ש'מונים, רב חי ת'שעים שנה"}}, או על ידי שינוי פרשנות מסוים [112]. מאירי מגילה ז ע"ב ד"ה חייב: "וכן לעניין ביאור זה שאמר 'שחטיה [רבה] לרבי זירא', פירוש מלשון סחיטה, ר"ל שימעכו. ו'אחייה' הוא מלשון החלימני והחייני [שהבריאו, ולא שמת והחייהו כפשוטו]"}}.
וכבר העיר רב האי גאון שקבלת כל אגדות חז"ל כפשוטן, מעוררת קשיים רבים בענייני הגשמת הבורא חלילה [113]. מבוא התלמוד (למהר"ץ חיות) פרק יז ד"ה וכת שלישית: "ומן האגדות אשר אין לפרשם כפשוטם בשום אופן המה אלו אשר נעלה אותן במספר כאן, כמו מה שזכרו הקב"ה מניח תפילין... ועוד נמצאו הרבה אגדות כדומה לזה, אשר הנגלה מהם ח"ו הגשמה וחירוף וגידוף, וכיוונו חז"ל תחת אגדות כאלו סודות נשגבות..."}}, שכן כך משתמע מפשוטן של אגדות רבות [114]. ברכות לב ע"א: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו"}}. ברכות נט ע"א: "בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול.... ורב קטינא דידיה אמר: [הקב"ה] סופק כפיו... רבי נתן אומר: אנחה מתאנח... ורבנן אמרי: בועט ברקיע... רב אחא בר יעקב אמר: דוחק את רגליו תחת כיסא הכבוד"}}. ראש השנה יז ע"ב: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור"}}. ואכן כבר העיר הראב"ד שהיו גדולים וטובים שטעו שיש לבורא גוף ותמונה לפי מה שראו באגדות, שעלולות לגרום לשיבוש הדעות [115].
יש להעיר שיש אגדות שבעבר, ע"פ מה שהיה ידוע להם בזמנם, היו נראות כאפשריות. וע"פ הידוע לנו בזמננו הרי הן מן הנמנעות [116]. ברכות נד ע"ב: "אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, גמרא גמירי לה. אמר: מחנה ישראל כמה הוי – תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה; הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה"}}. ולכן, ע"פ זה , גם מי שבעבר פירשן כפשוטן, בזמננו יודה שיש לפרשן באופנים אחרים [117]. ונראה שבזמנו היה נראה לו שמעשים אלה אינם סותרים את דרך הטבע}}.
עוד יש להעיר, שיש כמה וכמה אגדות שבזמננו נראות תמוהות, ולכן רבים נוטים לפרשן שלא כפשוטן. אך המעיין בדברי חכמי זמנם יגלה שהיו שכך סברו באותה תקופה [118], ואם כן בפשטות כוונתן כפשוטן. וכבר העיר על כך הרש"ר הירש [119]. וכן לענ"ד ברור, כל דבר המתמיה כזה [כמו אדני השדה, עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, שדרו של אדם שנהפך לנחש] שנמצא בדברי חז"ל, כשנחקור ונדרוש נמצא שהיה כבר מפורסם ומקובל לאמת בקרב חכמים [חכמי המדע] בזמנים הללו"}}.
ויש מהראשונים שחידשו שיש אגדות שהן כמו דברי בדיחותא, שכוונתם לשמח את הלב ולהרחיבו, שלא יחלש שכלם [120] וגופם מהלימוד [121], להניח להם מכובד העיון ועמל הגירסה [122]. אמנם האברבנאל עצמו בהמשך דבריו שם דחה דעה זאת: "גם הסיפורים במילי דבדיחותא שזכרו שהוא המין החמישי, אין ספק להם כולם על צד משל ונסתר ויש להם חכמה רבה אמיתית וראוי לאדם להעמיק עיונו להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם"}}, וישובו לתלמודם.
אמנם הר"ש משאנץ כתב שחובה להאמין באגדות כפשוטן, ואף אין בהן גוזמאות [123]. ומצינו מקום אחד שהמבי"ט הביא אפשרות [124] כזו [125]. גם התנא מצפת [126] כתב שאין להוציא אגדות מפשוטן, אפילו בדברים הנמנעים [127]. והנה באמת כן הוא, והאמת דיבר, כי רש"י ותוס' וכל חכמי ישראל האמיתיים כולם אינם מבינים ומפרשים אום אלא כפשוטם, ואינם מוציאים שום דבר מדבריהם חוץ מפשוטם אפילו באות אחת. וכל ראשי אלפי ישראל אשר לא האמינו באריסטו' [נכתב עם גרש, כקיצור של אריסטוטלס] י"ש, כולם מאמינים בתורת משה ובדברי חכמים כפשוטם, ומאמינים אפילו בכל הדברים שהם מן הנמנעים אצלו"}}. אף בדור האחרון יש שפירשו אגדות כפשוטן, גם כשהן תמוהות מבחינה מציאותית [128]. הליכות שלמה חלק ניסן־אב "תשעה באב" הערה 36 ד"ה ונשאל (עמוד תמ): "ונשאל פעם רבנו על דבר מספר ההרוגים העצום הנראה מדברי חז"ל באגדות החורבן, אם נכון לומר דנקטו לשון הפרזה. והשיב בתוקף דח"ו לומר כן, ובמעשה כעין זה שהיה אצל רבינו החזון איש ז"ל שפקפק ת"ח אחד בכגון דא, נזהר מייד ממגעו של השואל ביין שהיה על השולחן והוסיף רבנו שבשעתו היה הדבר כחידוש בעיני הרואים, אולם נראה שהחזון איש ז"ל בגודל חוכמתו ויראתו הבחין באותו שואל – שהיה מופלג בתורה ואיש נכבד – שאין תוכו כברו ושאלתו היא מחסרון אמונה, ואכן הוכיח סופו על תחילתו"}}. שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק טו סי' קכז ד"ה ראשונה: "והרי נמצא לפי החשבון [ע"פ הגמרא גיטין נז ע"א] לערך שש מאות אלף וחמש עשרה מיליאנים עיירות, וכל עיר ועיר כיוצאי מצרים, נמצא שש מאות אלף וחמש עשרה כפול חמש מיליאנים, שעולה ליותר משלושת ביליארד אנשים רק בעיירות אלו, וא"א לומר שגוזמא קתני... וזה רק עיירות על הר המלך והרי עוד בכל ארץ ישראל"}}. לעומת זאת בכוזרי שני (מטה דן) ויכוח שלישי אות קטז כתב: "מה שכתוב בפרק הניזקין (דף נז) שישים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלוש שהיו בהן כפליים כיוצאי מצרים – גוזמא... וכן הא דאמרו שם (שם ע"ב) שאדריינוס הרג באלכסנדריא שישים ריבוא על שישים ריבוא כיוצאי מצרים – גוזמא"}}, והוא בבחינת לשנות סדרי בראשית .
אכן יש מעשה אחד בתלמוד שכך משמע מפשוטו [129]. לגבי האגדה (תענית ה ע"ב) "יעקב אבינו לא מת" אין זה ברור, כיוון שאפשר לפרש שדברי הגמרא שם "מקרא אני דורש... מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" כוונתם לרעיון שזרעו ממשיך אותו, ולא שהוא חי במציאות}}. מאידך, במקום אחר משמע שלא האמינו למעשים שאינם מתיישבים עם המציאות [130]. א"ל רבא לר' זירא: נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי. א"ל: דילמא שתיים כנגד שתיים ואחת יוצא זנב"}}.

באגדות בענייני פשט

[עריכה]

גם בעניינים שבאגדה שברור שמשמעותם כפשוטם, יש שמפאת קשיים עלינו להבינם באופן שונה מההבנה הפשוטה.
כך לגבי סוגיות בכלי המשכן והמקדש [131].
לא מובן כיצד הכפורת, שהיתה עשויה זהב טהור, שאורכה אמתיים וחצי, רוחבה אמה וחצי [132] ועוביה טפח [133] – נישאה ע"י ארבעה לווים [134] בלבד [135], ואף כיצד נשאר די זהב לשאר כלי המשכן וקרשיו. ואכן כבר כתב התשב"ץ שצריך לומר ש"עוביה טפח" אינו כהבנה הפשוטה שזהו עוביה לכל אורכה, אלא רק בדפנותיה [136].
ומאותו הטעם, הרלב"ג [137] והתשב"ץ [138] אף דחו את הדעה שעוביו של הזהב בארון הברית היה טפח [139].
אף אנו נאמר , שכבר חישבו ומצאו שלא מובן כיצד המנורה, העשויה כיכר זהב טהור [140]. שמות לז יז,כד: "ויעש את המנורה זהב טהור... כיכר זהב טהור עשה אותה"}}. משקלו של כיכר הוא כ־40–50 קילוגרם}} לחלוטין [141], שגובהה שמונה עשר טפחים [142] – עמדה ביציבות [143]. משכך, במנורה כזאת, במשקלה זה ובגובה זה, הקנים יהיו כה דקים ורכים עד שהם יתקפלו מאליהם}}. וכמו שכתב בספר מנורת זהב טהור (הרב ישראל אריאל) פרק כח: "הנחה פשוטה היא, שמנורה, העשויה מ'זהב טהור' לגמרי, ונקי מכל תערובת אחרת, מנורה זו אין לה יכולת עמידה, והקנים יתקפלו מייד ארצה"}}. ולא שמענו שמציאותה נמנתה בין הניסים [144]. ועל כורחנו המציאות היתה שונה מההבנה הפשוטה [145].

דרכי הלימוד של חז"ל

[עריכה]

במהלך הדורות, האזורים השונים והישיבות השונות, התפתחו דרכי לימוד שונות ולעיתים אף סותרות.
חשוב לשים לב שחז"ל, בדבריהם בתלמוד, נקטו בשיטות רבות [146] על מנת לברר את האמת, את דבר ה', זו הלכה , ואף את האגדה:
יש מהאמוראים שנקטו בדרך של סיני ויש בדרך של עוקר הרים [147], יש שעסקו בלימוד רק אליבא דהלכתא ויש שביררו גם שאלות אחרות [148], יש שהעדיפו לסבול דוחק הלשון ויש שהעדיפו לסבול דוחק העניין [149], יש שהרבו בדקדוקים בלשון המשנה ויש שמיעטו בהם [150], יש שחקרו בגדרים דקים [151], יש שאחזו בשתי הגדרות שונות [152] יחדיו [153], יש שעסקו בנסתרות [154], יש שדרשו אגדות [155] על סמך הוצאת מילות הפסוק מפשטן [156], יש שעסקו בבירורי גרסאות [157], בחישובי דברי הימים [158], בבירור המציאות [159], בלימוד מן הניסיון הן לגבי מדעי החיים [160] והן לגבי מדעים מדויקים [161], בבירור ממצאים עתיקים [162], בזיהוי בעלי חיים [163]. יש להדגיש שאין נפק"מ להלכה אם מין חיה היה או מין בהמה, ואעפ"כ עסקו בכך}}, בכללי הדקדוק [164], בבירורי מקורותיהן של מילים על פי לשונות זרות [165], בהתייחסות לביטויים השגורים בפי הציבור [166].
אמת, תורתנו תורת־אמת, והיא כוללת כל החוכמות [167], וחכמינו חכמי אמת, שנתייגעו להגיע אל האמת ככל האפשר.
עם זאת, דבר ברור הוא שהראיות שבתלמודנו אינן ראיות גמורות [168].

  1. ^ שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא אבן העזר תחילת סי' עט: "דע תלמידי החביב ויהיו דברים הללו חקוקים על לוח ליבך לזיכרון: הכלל הגדול שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד, והאומר דבר לסתור קוצו יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל"
  2. ^ וסברה היא, שגם לגבי מסקנה ברורה של התלמוד, אין לנו ודאות גמורה שהיא האמת המוחלטת, שהרי יש שהתלמוד הירושלמי הסיק אחרת
  3. ^ מלחמות השם (לרלב"ג), הקדמת המחבר, עמוד 4 (מהדורת תרפ"ג): "בראותם השלמים הקודמים באומתנו... לא חקרו בזה המבוקש כמו זאת החקירה, ויחייבו [יסיקו] מזה הימנע השגת זה המבוקש בדרך העיון, שאם היה אפשר זה, לא היה נעלם מן הקודמים
  4. ^ רמב"ן בהקדמה לספר מלחמת ה': "יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבון התשבורת וניסיוני התכונה. אבל נשים על כל מאודנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות"
  5. ^ דרשות הר"ן תחילת דרוש יב ד"ה וזה: "וזה ענין הסכמת הגמרא, ושאין ישראל רשאי לחלוק על דבריו כלל, והיא לנו מצוות עשה מן התורה, לפי שבזמן ההוא היו חכמי ישראל מקובצים בישיבותיהם לאלפים ולרבבות... וכיוון שהסכימו רוב מנין החכמים ההם בדברים המוסכמים בגמרא, נצטוינו לילך אחריהם מזאת המצווה שהיא אחרי רבים להטות"
  6. ^ בית ישי דרשות סי' טו ד"ה ודע: "ודע, דקבלה זו שאנו אומרים, אין פירושה שהיה שם ביום מסוים מעמד של קבלה... אלא במרוצת הימים נתגבשה קבלה זו"
  7. ^ כסף משנה הלכות ממרים פ"ב ה"א: "ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי?... ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים, וכן עשו גם בחתימת הגמרא שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה"
  8. ^ קובץ שיעורים בבא בתרא אות תרלג: "דהא דמותבינן תיובתא מתנא לאמורא הוא רק אם דברי התנא נשנו במשנה או בברייתא... משום דמשניות וברייתות נסדרו בהסכם כל חכמי הדור"
  9. ^ קובץ שיעורים ח"ב קונטרס דברי סופרים סי' א אות ו: "דחתימת המשנה היה ג"כ בקיבוץ כל חכמי ישראל או רובן אשר להן הכח של ב"ד הגדול, ואסור לשום אדם לחלוק עליהן בלתי אם יש גם להחולקין כח של ב"ד הגדול, ואפשר שבשעת חתימת התלמוד היה להן כח לחלוק גם על המשניות כמו בכל ב"ד גדול שיכול לחלוק על ב"ד גדול שקדם לו אפילו אם הוא קטן מהראשון בחכמה ובמנין, אבל בין חתימת המשנה לחתימת הגמרא בין הזמנים האלו לא נמצא קיבוץ כל חכמי ישראל ביחד ולא היה להן כח של ב"ד הגדול, וממילא אי אפשר להן לחלוק על המשניות שנשנו בהסכמת רוב חכמי ישראל"
  10. ^ לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק ו־1 ד"ה וממוצא: "הדבר הזה הוא ממושכלות הפשוטות שחובת האומה בכללה להתנהג אחרי זקניה וחכמיה, וחובת היחידים שבאומה להתנהג על פי המרכז הפשוט בכללה. וזאת היא ודאי חובת דין תורה ממש, והיא למעלה מכל חובה, עד שראויה להיות יסוד לכל חובה קדושה
  11. ^ לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק ו־1 ד"ה אם כן: "שאפילו אם היו בוני התלמוד קטנים במדרגה באין ערוך ממה שהם באמת, מכל מקום כיון שזכינו למרכז באומה, להבין ולהורות מפיו כל משפטי התורה, והאומה קבלה עליה ונתפשט בה, שוב כל פורץ גדר הוא מאבד הונה וקיומה של כלל האומה
  12. ^ שו"ת מהרי"ק סוף סי' קס"ה: "שבכל התלמוד שפוסק פלוני ופלוני הלכה כפלוני, שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו, כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות, אלא שהלכו אחרי הרוב כגון שראו שתנא אחד היה חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו, וכן באמוראים, ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו, לבד בקצת מקומות שידעו שהלכה כחבירו החולק עליו. וכח היה ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם בלי ספק עד רב אשי ורבינא שהיו סוף הוראה, ועל דרך זה קבעו ההלכות"
  13. ^ אוצרות הראי"ה ח"ג אות ד "כללי הוראה" ד"ה אמנם: "כאשר נדון בדברי מהרי"ק בתמצית דבריו ז"ל, נמצא שכוונתו היתה... מפני ההכרח שהיה לחכמי התלמוד לקבוע הלכות לדורות, הם היו רשאים להשתמש ג"כ בהכרעה כזאת [כללי פסיקת ההלכה במחלוקות] שהיא כללית והיא מכרעת בדרך רוב. א"כ היה זה רק מפני צורך הדורות למעט במחלוקת בכל האפשרות כפי מה שראתה חכמתם הגדולה"
  14. ^ קובץ שיעורים בבא בתרא אות תרלג: "וד"ז שאלתי מכר' מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק, והשיב, דבאמת גם אמורא יש בכוחו לחלוק על תנא, והא דמותבינן תיובתא מתנאי לאמוראי, הוא משום דאמורא אינו חולק על תנא, ואילו ידע דברי התנא לא היה חולק עליו, אבל במקום שחולק להדיא, אפשר להיות הלכה כמותו. עכ"ד"
  15. ^ קובץ אגרות (חזון איש) ח"ב איגרת כד: "שדור אחר המשנה ראו את מיעוט הלבבות נגד בעלי המשנה, וידעו לבטח שהאמת לעולם עם הראשונים, ואחרי שידעו אמיתת הדבר שאי אפשר שישיגו הם האמת מה שלא השיג אחד מן התנאים, לא היו רשאים לחלוק, והיו שונים רק את כל דברי התנאים שקדמום... וכה אנו עושין נגד הראשונים"
  16. ^ אורים ותומים (ר' יהונתן אייבשיץ) תקפו כהן סוף סימנים קכג־קכד ד"ה ולדעתי: "ולדעתי אין ספק כי הכל בכתב מייד ה' השכיל על ידם. כי קושיות רבות שהקשו עליהם אחרונים ותירצו בדרך חריף ועמוק, וכמו כן כללו במתק וקוצר לשונם דינים הרבה, ולאין ספק שלא כיוונו להכל, כי איך היה אפשר לרוב המלאכה מלאכת שמים שהיה עליהם, ומי הוא הגבר שיעשה חיבור על כל התורה לקוח מכל דברי הראשונים ואחרונים ולא יכבד עליהם מלאכה מלאכת שמים. רק רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב, וחפץ ה' בידם הצליח. ולכן ח"ו לומר קים ליה נגד הכרעת המחבר ורמ"א"
  17. ^ גר"א משלי טז י: "והעניין, מאן מלכי רבנן, ששפתותיהן כמו קסם, אף שיטעו לפי השאלה, מכל מקום במשפט לא ימעל פיו, כלומר בדין עצמו לא יטעו, כי בסוף יתגלה שלא כן היה המעשה, כמ"ש בגיטין עז ע"ב 'ההוא ש"מ כו' איכסיף כו' לסוף איגלאי כו"
  18. ^ קובץ אגרות (חזון איש) חלק א איגרת לב ד"ה כתב: "כתב לפרש סוגיא... ולהגיה בגמרא ע"פ כת"י מינכן, וכי כל חכמי הדור מזמן הראשונים עד עכשיו כולם לא עמדו על האמת מפני שסופר אחד טעה והוסיף דברים בגמרא מליבו והכשיל את כל החכמים? ואני לא מהם ולא מהמונם, וכתב יד שהיה ביד הראשונים ז"ל מסרו נפשם עליהם, והשגחתו יתברך שלא תשתכח תורה מישראל הגינה עליהם, וכשהחלו להדפיס את הגמרא מסרו חכמי הדור נפשם על זיקוקו והגהתו. ואם אמנם נהנים מהכתב יד לנקות השיבושים המתהווים במשך הזמן, אבל דבר שיצא מייד כל רבותינו בלי שום פקפוק – חלילה להרוס... ומאן לימא לן שלא היה ידוע [כתב יד מינכן] לבלתי מדוקדק. ובכל אופן הוא בטל כחרס הנשבר נגד הגירסא המקובלת... כשאנו סומכים על הקבלה, תורת רש"י ותוס' וכל החכמים, ודאי היא התורה... וראוי היה לגונזם [את כתבי היד], שההפסד יתר על השכר"
  19. ^ עליות דרבינו יונה בבא בתרא קלא ע"א: "ואף על פי שאין דרך האמורא לחלוק על התנאים, ה"מ בדבר שסתמו אותו במשנה או בברייתא"
  20. ^ תוספות סוכה כד ע"א "אשכחן טובא שאין הגמרא חושב עיקר טעם אותו טעם המפורש במשנה", והסביר את דבריהם בבית ישי דרשות סי' טו ד"ה ובתוס': "כי בגוף ההלכה אסור לאמורא לחלוק על תנא, אבל בטעם הדין חולק"
  21. ^ שו"ת בנין ציון סי' צח: "היוצא מזה דגם במה דאתי דין מניה [נוסח פסוק שבגמרא שנלמדת ממנו דרשה להלכה], אין הקבלה ודאית שנאמר שעל זה נסמוך יותר מעל מסורה אחרת"
  22. ^ שו"ת מהרי"ק סוף סי' קס"ה: "ומאחר שכן הוא, תו לא שייך להקשות מה שהקשית, שהרי לא נקבעו ההלכות אלא על מה שהוצרכו לקבוע כגון על דינים שהיו נוהגין בימי חכמי התלמוד, אבל על דיני נגעים וכיוצא בהם דלא היו נוהגים מאז לא קבעו בהם הלכה ולא דיברו בהם כלל באומרם פלוני ופלוני הלכה כפלוני, ואדרבה, היכא שהתלמוד פוסק בכיוצא כזה "הלכה כפלוני" פריך עליה וכי הלכתא למשיחא כו'"
  23. ^ אוצרות הראי"ה ח"ג אות ד "כללי הוראה" ד"ה אמנם: "כאשר נדון בדברי מהרי"ק [שהבאנו לעיל]... א"כ היה זה רק מפני צורך הדורות למעט במחלוקת בכל האפשרות כפי מה שראתה חכמתם הגדולה, ומפני שהכרעה זו אינה הכרעה ודאית על כן אין לדון על פיה כי אם בהלכות הנהוגות, שדווקא בשבילם קבעו לנו את הכללים, אבל בהלכות שאינן נהוגות אם נרצה לדעת הלכה איך היא נוטה למעשה, בשביל דרוש וקבל שכר או למיסבר קראי וכה"ג, אין לנו לדון ע"פ הכללים, כ"א רשות נתונה לכל חכם הראוי לכך להכריע את ההלכה כפי אשר תורהו רוח מבינתו"
  24. ^ בית ישי (הרב שלמה פישר) דרשות סי' טו ד"ה וגוף: "וגוף הדברים [דברי החזון איש] אינם נכונים". והביא לזה כמה וכמה ראיות
  25. ^ בית ישי (לרב שלמה פישר) דרשות סי' טו ד"ה ובזה: "ובזה תבין עניין הדוחקים והאוקימתות שעושים האמוראים כשמקשים עליהם מדברי התנאים, שרבים תמהו על זה. דהואיל והאמוראים יודעים שהאמת עמהם, ורק האיסור לחלוק [על התנאים] הוא העומד בפניהם, לכן דוחקים בלשון התנאים להתאים דבריהם עם האמת... וכך נוהג החזון איש בעצמו עם לשונות הראשונים"
  26. ^ מאירי, פתיחה למסכת אבות ד"ה ועם כל זה: "ועם כל זה נתמעטו הלבבות מרוב הצרות והוצרכו האחרונים [האמוראים] לחבר אחריו [אחרי המשנה] דרך ביאור והרחבה, ולפעמים דרך סתירה ותיקון כשהיו חכמי הדור מסכימים לכך ממה שרואים בו קושיא חזקה, כמ"ש במסכת יום טוב ל"א א' אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסים בקרפף, והקשו והא אנן תנן מן הקרפף כלומר ואפי' מן המפוזר, ותירצו מתני' יחידאה היא. וכן אמרו סמי מכאן כך וכך. וכן אמרו פרת חטאת אינה משנה. וכן בפרק החולץ מ"ג א' על משנת מסרק של פשתן שנטלו שיניו האמורה בטהרות מסכת כלים פי"ג מ"ח רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו אינה משנה. וכן תמיד איתמר חסורי מחסרא כו'. וכן לאו תרוצי מתרצת לה, תריץ ואימא הכי. וכן הרבה כיוצא באלו, כמו שנעשה היום אף אנחנו מראשינו וזקנינו הקודמים ועוברים לפנינו ועל ראשינו, וכמ"ש דרך כלל מקום הניחו לנו כו', כלומר שאין השלימות נמצא בנבראים ואפי' במובחרים שבהם עד שלא יהיו אחרונים רשאין לחלוק עמהם בקצת דברים"
  27. ^ חזון איש אבן העזר סי' קמג אות ו ד"ה ואמנם: "ואמנם יש מקום לנטות מדברי רבותינו בעלי התוס'..."
  28. ^ באר אליהו (לראיה קוק) סי' כה ס"ק ד: "ומשום הכי נמי אמרינן בכמה מקומות בש"ס "לית הלכתא כהך מתניתא" [גם במקום שאין במפורש תנא החולק, אלא בדרך הוכחה וראיה], הרי שדוחים האמוראים מתניתא הנשנית מתנאים הקודמים להם בזמן ובמעלה, מכח ראיות ברורות"
  29. ^ תוספות תענית טו ע"ב: "ונותנין [בתענית] אפר על גבי כו' [התיבה ובראשיהם] – ואותו אפר הוי מעצם אדם, שהרי הוא האפר הוי לזיכרון העקידה ובעקידה היה עצמות"
  30. ^ יעב"ץ על תוס' תענית טו ע"ב ד"ה ונותנין: "צ"ע מניין רגליים לבדות דבר כזה, אך זר הוא בוודאי, ותמה על עצמך מאיזה עצם אדם יהא עפר זה, ואיך ימצאוהו, הכי ישרפו עצם אדם יהודי בשביל כך? או האם יקחו עצם ממת נוכרי וישרפוהו ויתנוהו על ראשם? רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא. ועיין עוד לקמן בדף הסמוך ותדע שבחינם באו תוס' לידי כך"
  31. ^ בוודאי שמקרים אלו הם נדירים
  32. ^ אור החיים ויקרא יד לה: "וכבר כתבתי כמה פעמים כי רשות נתונה לנו לדרוש הפסוקים בכמה פנים משונים מדבריהם ז"ל כל שמתיישבים הפסוקים על נכון כל שאין הפכיות דברי רז"ל בהלכות"
  33. ^ אור החיים בראשית א א: "דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר, כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן. ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר"
  34. ^ לעיל ‎פרק יז
  35. ^ לקמן ‎פרק סה
  36. ^ לקמן ב‎פרק צו נאריך בכל ענייני הניסים, ובחלקם פירושי המפרשים שנביא סותרים דברי חז"ל מפורשים
  37. ^ מבוא התלמוד לרבי שמואל הנגיד (הודפס לאחר מסכת ברכות) ד"ה והגדה: "והגדה הוא כל פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצווה, זו היא הגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בעניין מצווה שהיא מפי משה רבינו ע"ה שקיבל מפי הגבורה אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו, ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים הללו – לומדים אותם, והשאר – אין סומכין עליהם"
  38. ^ רלב"ג בראשית א כט: "ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' – היא בריאה ונתינת טבע, לא מצווה, והעד הנאמן אמרו בסוך העניין 'ויהי כן', ואופן הבריאה הזאת הוא שנתן בכח האדם שיהיו הצמחים מזו לו עם היותם רחוקים מאוד מטבעו"
  39. ^ המשך דבריו שם: "ומזה המקום יוסר זה הספק אשר יסופק בזה המאמר, וזה שהוא מבואר מצד העיון ומצד התורה שהרצון האלוקי לא ישתנה, וכבר יחשב [היה מי שחשב] שיחוייב מזה המאמר שישתנה רצון השם במה שיצווהו מהמצוות, וזה שכבר יחשב שהשם יתברך מנע בזה המאמר אכילת בשר לאדם ואחר כך התירו לנח אמרו כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה
  40. ^ סנהדרין נט ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל"
  41. ^ רשב"ם שמות א כא: "ויעש להם בתים – לשומרם פן ילכו לעבריות היולדות"
  42. ^ רשב"ם בראשית לז ב: "והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מידה ואינה מידה העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמ' במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינ' כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו
  43. ^ רשב"ם שמות יג ט: "לאות על ידך – לפי עומק פשוטו יהיה לך לזיכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על ליבך":). ובכלל כתב שחז"ל לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות [42]. וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה [רש"י] שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום"
  44. ^ אור החיים שמות כא ז: "לא תצא כצאת העבדים. רבותינו ז"ל (קידושין ט"ז ע"א) פירשו כיציאת עבד כנעני בשן ועין עד כאן. וטעמם כי לא יקרא הכתוב עבד סתם אלא לכנעני כי ישראל אין לו שם עבדות סתם
  45. ^ קידושין טז ע"א: "ורב הונא, האי לא תצא כצאת העבדים מאי דריש ביה? ההוא מיבעי ליה שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד. ורב חסדא? א"כ, לכתוב קרא לא תצא כעבדים, מאי כצאת העבדים? ש"מ תרתי"
  46. ^ מבעלי התוספות (מכונה גם: ר"י מאורליינ"ש), מגדולי תלמידיו של רבינו תם
  47. ^ בכור שור שמות לד כו: "לא תבשל גדי בחלב אימו – לפי הפשט: לא תעזבנו עד שיגמור גידולו בחלב אימו... והאמת, שאסור לבשל בשר בחלב"
  48. ^ אור החיים ויקרא יד לה: "שכתבו שם בתורת כהנים, וזה לשונם: 'נגע מה תלמוד לומר כנגע אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע בוודאי לא יגזור וכו' אלא יאמר כנגע', ע"כ. ויש לדעת מי הכריחם ז"ל לפרש כן, דלמא טעם אומרו כנגע ולא אמר נגע כי חש הכתוב לומר נגע שתבין שלא חייבתו תורה לבא אצל הכהן ולהגיד אלא אם תלמיד חכם הוא וידע שהוא ודאי נגע, אבל אם נסתפק בו אם הוא נגע או לא – לא יבא לכהן, לזה אמר כנגע שיבוא על הספק כוודאי... והגם שדרך רז"ל לדרוש הכתובים בסדר זה, אף על פי כן כל עוד שנוכל ליישב הדרשה בסדר הכרחי הוא יותר נכון, ובזה הרווחנו את שלנו פירוש תיבת לאמר שנתכווין לומר על זה הדרך לאמר כנגע פירוש הגם שכפי האמת ידע שהוא נגע ואינו כנגע אלא במאמרו אף על פי כן יאמר כן..
  49. ^ ספרא פרשת מצורע פרשה ה אות י: "נגע. מה תלמוד לומר כנגע? אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע וודאי לא יגזור ויאמר 'נגע נראה לי בבית' אלא 'כנגע נראה לי בבית'"
  50. ^ אברבנאל שמואל־ב יא יב ד"ה ומאשר: "ואמנם הפועל הזה [מעשי דוד בפרשת בת שבע ואוריה] פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאוד [מעשי דוד] מחמישה צדדים... כל הפשע והגנות הזה יכלול עוון דוד וחטאתו. אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (דף נ"ו ע"א) אמרו 'אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'... והדברים האלה לחכמינו ז"ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם"
  51. ^ שבת נו ע"א: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"
  52. ^ תרגום איוב לרס"ג א ב: "והשטן הוא על דרך האמת בן אדם, כמו ויקם ה' שטן לשלמה"
  53. ^ רבינו חננאל חגיגה ה ע"א: "ותסיתני בו. אתה מעלה בדעתך כיון שאתה בא בדבריך הללו בעקיפין אתה מדמה להסית ואינך יכול להסית אלא (ברבוי מור) מיכן שהשטן של איוב אדם היה"
  54. ^ בבא בתרא טז ע"א: "אמר ר"ל: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות. הוא שטן, דכתיב: ויצא השטן מאת פני ה'... הוא מלאך המוות, דכתיב: (רק) [אך] את נפשו שמור, אלמא בדידיה קיימא"
  55. ^ האמונה והביטחון (לרמב"ן) פרק ט (הודפס בכתבי הרמב"ן ח"ב עמוד שעט): "אמרו רבותינו ז"ל 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'... למדנו כי אע"פ שיש לתורה שבעים פנים, אין כל אחד מהם מכחיש הפשט... ואם כן אין רשות לשום חכם לפרש בו פירוש שיכחיש את הפשט שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הוא פשט המפרשים האומרים מקרא זה חסר ד' או ב' תיבות, או חציו נוסף ללא צורך, אלא מקרא כמות שהוא"
  56. ^ אבן עזרא בראשית כב ה: "ורז"ל אמרו שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלושים ושבע שנים. ואם דברי קבלה נקבל. ומדרך סברא אין זה נכון, שהיה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה, ויהיה שכרו כפול משכר אביו שמסר עצמו ברצונו לשחיטה, ואין בכתוב מאומה על יצחק. ואחרים אמרו שהיה בן חמש שנים, גם זה לא יתכן, בעבור שנשא עצי העולה. והקרוב אל הדעת שהיה קרוב לי"ג שנים, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו. והעד שאביו הסתיר הסוד ממנו, ואמר 'אלוקים יראה לו השה', כי אילו אמר לו 'אתה העולה', יתכן שיברח"
  57. ^ פירוש רבי אברהם בן הרמב"ם בראשית כב א: "ואמרו כי יצחק ע"ה היה אז בן שבע ושלושים שנה, וזמן העקידה מחובר לזמן פטירת שרה ע"ה. וזו היא שיטת החכמים ז"ל בבראשית רבה, פירשו כי יצחק ציית וסבל והכין את עצמו
  58. ^ סדר עולם רבה (ליינר) פרק א: "אבינו יצחק היה כשנעקד על המזבח בן ל"ז שנה"
  59. ^ אברבנאל שמואל־א ח א: הנה חכמינו במדרשות ובסדר עולם (פרק י"ג) אמרו ששמואל חיה חמישים ושתים שנה, וכאשר חיפשתי ההקדמות אשר הולידו מהם זאת התולדה מצאתי' ארבעה והם כלם מכח הפסוקים, כי יראה שלא היה ביניהם הדבר מקובל, אבל כפי מה שמצאו בפסוקים והבינו מהם קיימו וקיבלו הדבר הזה... ודעתי נוטה שאין הקדמות האלה צודקות, וששמואל חיה שבעים שנה או יותר... ואל תתמה בנטותי מדברי סדר עולם, כי כבר התאמץ רד"ק להכחיש מה שאמרו בזמן פילגש בגבעה ורלב"ג בדברים אחרים, וגם אני לא אמשוך פי בדבר הזה, כי היו לדעתי שנות שמואל ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואולי כי בא בגבורות ה' אלוקים שהם שמונים שנה"
  60. ^ תענית ה ע"ב, מועד קטן כח ע"א: "מת בחמישים ושתים שנה – זהו מיתתו של שמואל הרמתי"
  61. ^ אברבנאל (בהקדמתו לספר יהושע): "הנה חכמינו ז"ל בבבא בתרא פ"ק (דף י"ד ע"ב) חקרו על זה בכלל, אמרו שם ומי כתבן? משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. שמואל כתב ספרו... וכאשר עיינתי בפסוקים ראיתי הדעת הזה שיהושע כתב ספרו רחוק מאוד... הנה כל מה שאמרתי יורה ששמואל ג"כ לא כתב ספרו. ומפני זה כלו חשבתי אני, שיהושע לא כתב ספרו, אבל שמואל הנביא כתבו וכתב ג"כ ספר שופטים, ולזה לא תמצא שנאמר ביהושע שכתבו, כמו שהעידה התורה על משה רבינו עליו השלום באומרה ויכתוב משה את התורה הזאת... ואל תתמה על אשר נטיתי מדעת חז"ל בזה, כי גם בגמרא לא הסכימו בדברים האלה, וחלקו שם אם משה כתב ספר איוב, ואם כתב יהושע שמונה פסוקים מהתורה. ואחרי שחז"ל עצמם ספקו בקצת המאמר, אינו מהבטל שגם אני אבחר בקצתו דרך יותר ישר ונאות כפי טבע הפסוקים ויושרם"
  62. ^ רבי יוסף קרא (תלמיד חבר של רש"י, והובא בתוס' ובעוד ראשונים) שמואל־א ט ט: "מה שהדור הזה קורא 'נביא', היו הדורות הראשונים קוראים 'רואה', למדת כשנכתב ספר זה [שמואל] כבר חזרו לקרוא לרואה 'נביא', מכלל שספר זה לא נכתב בימי שמואל... ורבותינו ז"ל אמרו ששמואל כתב ספרו, והמאיר לארץ ישים מחשך לאור ומעקשים למישור"
  63. ^ ספר יוחסין מאמר שישי ד"ה ומהמבול: "ואחר המבול הוליד [נח] בנים ובנות והוליד בן רביעי שמו יוניקו חכם גדול, והוא אחר המבול התחיל בחכמת התכונה [אסטרונומיה], והוא לימדה לכל העולם שהם ד' מלכויות ממזרח למערב, והוא לימד לנמרוד כיצד ימלוך על בני חם"
  64. ^ סנהדרין ע ע"א: "וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. רב ושמואל, חד אמר: סרסו, וחד אמר: רבעו. מאן דאמר סרסו – מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי... בשלמא למאן דאמר סרסו – משום הכי קללו ברביעי. אלא למאן דאמר רבעו מאי שנא רביעי? נלטייה בהדיא! הא והא הואי"
  65. ^ המאור הקטן ראש השנה ג ע"ב (לקראת סופו): "זה הוא העולה בידינו לפי מדרש רבותינו ולפי דקדוקיהם, אבל הפירוש הנכון לפי הפשט זה שכתוב ומטעם כורש ודריווש וארתחשסתא מלך פרס – שלושה מלכים היו"
  66. ^ ראש השנה ג ע"ב: "תנא: הוא כורש, הוא דריווש, הוא ארתחשסתא. כורש – שמלך כשר היה, ארתחשסתא – על שם מלכותו, ומה שמו – דריווש שמו"
  67. ^ רד"ק מלכים־א יח י: "אם יש גוי וממלכה – סביב ארץ ישראל, לא כדברי האומר שמלך בכיפה, והנה בארץ ישראל כולה לא מלך, איך מלך בכל העולם? והנה היו לו מלחמות, ומלך ארם לקח ערים ממנו ושם לו חוצות בשומרון. ומה שאמר והשביע את הגוי והממלכה – דרך אהבה ובקשה, לא בדרך יראה ושררה. או הסוחרים הבאים מכל גוי וממלכה לארץ ישראל, היה משביע אותם אם ראו אותך בארצם"
  68. ^ מגילה יא ע"א: "תנו רבנן: שלושה מלכו בכיפה [רש"י: תחת כל כיפת הרקיע], ואלו הן: אחאב, ואחשוורוש, ונבוכדנצר. אחאב – דכתיב חי ה' אלוקיך אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני שם לבקשך וגו', ואי לא דהוה מליך עלייהו, היכי מצי משבע להו?"
  69. ^ רלב"ג בראשית טו יג: "והנראה בעיני שהקץ מעת שנולד יעקב עד מלאת ת' שנה, ומיהר הש"י את הקץ שלושים שנה מפני חוזק העבודה הקשה אשר היו המצרים מעבידים ישראל... אפשר שיאמר אומר שהיה מושב בני ישראל שם מאתים ושבעים שנה... ויהיה מושב בני ישראל במצרים מאתים וארבעים שנה"
  70. ^ נדרים לב ע"א: "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?"
  71. ^ רבינו בחיי שמות יב מ: "מצינו בגאולת מצרים ג' קיצים, והם: ת' שנה, ת"ל שנה, רד"ו שנה. ת' שנה, הם נמנים מתחילת גרות זרע אברהם עם ענים ודלותם ולחצם של בניו, שנאמר "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ובזה נכלל גרות ועבדות. ת"ל שנה, הם נמנים מיצחק משעה שנולד. רד"ו שנה, הם שישבו במצרים מנין רד"ו"
  72. ^ עבודה זרה ט ע"א: "שני אלפים תורה מאימת? אי נימא ממתן תורה עד השתא – ליכא כולי האי, דכי מעיינת בהו, תרי אלפי פרטי דהאי אלפא הוא דהואי! אלא מואת הנפש אשר עשו בחרן, וגמירי, דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה, כמה בצרן מדתני תנא? ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין, כי מעיינת ביה מהנפש אשר עשו בחרן עד מתן תורה, ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין"
  73. ^ רש"י שמות יב מ: ד"ה שלושים: "משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה"
  74. ^ רד"ק שופטים יז א: "כתוב בסדר עולם כי בימי כושן היה פסלו של מיכה שנאמר וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות שם בית האלוקים וגו', ובימיו היתה פילגש בגבעה שנאמר ויקם וילך עד נכח יבוס היא ירושלים ואמר לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה
  75. ^ רלב"ג דניאל פרק ז: "והנה עמד בית ראשון ארבע מאות ותשע עשרה שנה וחצי, ובית שני עמד ארבע מאות ושבע ושלושים שנה וחצי"
  76. ^ זבח פסח לאברבנאל דף טו. למטה: "ותמצא גם כן שעמד בית ראשון עם בניינו ארבע מאות ועשרים ושבע שנה, ועמד בית שני גם כן בבניינו ת' כ"ח שנה"
  77. ^ יומא ט ע"א: "מקדש ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים... מקדש שני שעמד ארבע מאות ועשרים שנה"
  78. ^ גיטין פח ע"א: "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ואמרי לה אמר רב חסדא [אמר רבי ירמיה]: דרש מרימר, מאי דכתיב: וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלוקינו? משום דצדיק ה' אלוקינו – וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו? ... עולא אמר: שהקדים שתי שנים לונושנתם"
  79. ^ חזון החיים (ר' חיים שבילי) עמוד 12: "ההוכחות שמספר ימי בית שני יותר מת"ך שנה הן רבות מאוד, וכבר הרבה לדבר על זה בעל מאור עיניים. אך מכיוון שישנם רבים שקשה להם להיבדל מהמספר הזה, מוכרחים אנו להביא כאן הוכחות חזקות שנם החריפים ביותר לא יוכלו להכחישן בפלפולים ובתירוצים..."
  80. ^ בספרו חשבונות הגאולה עמוד 31 ד"ה כבר: "והיום ברור הדבר היטב שהמקדש השני עמד קרוב לתק"ץ (590) שנה"
  81. ^ חשבונות הגאולה עמוד 12: "טעות גדולה נפלה בתאריך העברי. התאריך שאנו מונים עתה לבריאה חסר ומפגר קרוב למאתיים שנה [186 שנה]. שנת ה'תשכ"ד צריכה להיות למעשה שנת ה'תתק"י"
  82. ^ באר הגולה (למהר"ל) באר השישי תחילת פרק יח: "עוד בספר ימות עולם, התחיל לצאת מן הכלל ולחלוק על כל קבלתנו, על דברים המקובלים לכל חכמי ישראל בגמרא בבלית וירושלמית ושאר כל המדרשים, עד שהדבר הזה כאילו היה דבר מוחש כי בניין בית הראשון ת"י שנה, ובניין בית שני ת"ך שנה. והוא לקח עצמו לצד אחר מחמת סופרי אומות עולם, וקצת ראיות והוכחות מן הכתובים לפי שיבוש דעתו, שהיה בית ראשון יותר מן ת"י שנה, וכן בניין בית שני יותר מן ת"ך שנה"
  83. ^ ביאור והגהות יעב"ץ על סדר עולם פרק ל: "ה' יצילנו מדעת החיצונים, בילדי נוכרים יספיקו, המוסיפים הרבה במנין מלכי פרס ומאריכים שנותיהם מאוד, ולא ימצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש, כי בהכרח יצטרכו להכחיש גם המקראות, כמו שכתבתי בס"ד בהגהות צמח דוד, ע"כ דבריהם בטלים ומבוטלים וכלים מאליהם"
  84. ^ קובץ אגרות (חזון איש) חלק א איגרת רו: "סוף דבר, שנות בית שני בטוח מדברי חז"ל, וזה אינו עניין לדברי אגדה שעיקרן סוד בחכמת האמת או לעורר את הנפש, ועל האדם לגרש מקרבו הרהורים בדבר, ואשרי מי שלא קרא בספרים החיצונים, כי אם בתורת וגו'"
  85. ^ כגון במשנה ובתלמוד בסוף מסכת סוטה. "פולמוס של טיטוס" (ולפי גירסת כתב יד קאופמן של המשנה – "קיטוס") לא שייך למלחמת הורקנוס ואריסטובלוס, שאירעה למעלה ממאה שנים לפני כן, ובה אירע המעשה עם חכמה יוונית. וכבר העיר על כך היעב"ץ על הגמרא שם
  86. ^ תוספות יום טוב נזיר פ"ה סוף מ"ה: "אף על פי שבגמרא לא פירשו כן [כפירוש הרמב"ם], הואיל לעניין דינא לא נפקא מינה ולא מידי. הרשות נתונה לפרש. שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמ'. אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמרא"
  87. ^ רש"ש ברכות מט ע"ב ד"ה אחד עשרה: "בשנות אליהו [לגר"א] פי' דר"ל דשווים לעניין זה דמזמנין בשם רק החילוק הוא במאה כו'. לכאורה פירושו נגד הגמרא דמוקי הא ריה"ג הא ר"ע, ועיין פ"ה דנזיר מ"ה בתוי"ט"
  88. ^ הון עשיר נזיר פ"ה מ"ה: "וכיוצא בזה הם הפירושים המותרים לפרש בכתובים או ליתן טעם בשינוי לשון או לשון תמוה שבהם על ידי איזה רמז הגון וראוי, וזה יהיה בעניין שהרמז לא יסתור ממש דברי רז"ל, אלא שנאמר שפי' רז"ל כך הוא..
  89. ^ סוגיית רוחות בבבא בתרא כה ע"א
  90. ^ סוגיית משמרות הלילה בברכות ג ע"א
  91. ^ כדברי שו"ת חיים ביד (לר' חיים פלאג'י) סי' נח לגבי לחלוק על ראשונים: "אחוך שמע לי, מי שאמר לרבו בכתב או בע"פ באיזה פסק הלכה שטעה או ששגג אם הוי זה בזיון וחייב נידוי או לא הוי בזיון, ואת"ל דלא הוי בזיון גמור אי מותר לכתחילה או אסור
  92. ^ חוט השני (לר' יאיר בכרך) סי' כ: "תשובה לגדול אחד אלופי ומיודעי אשר האשימני על השגתי על גדולי הקדמונים... ואני תמה עליך בזה, הלוא הלשון הזה בעצמו, רצוני לומר 'אישתמיטתיה' הוא לקוח מהש"ס שאמר בכך על גדולי האמוראים, והוא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא, כי השכחה היא טבע אנושית כוללת כל האישים ואם יש חילוק ביניהם בין רב למעט, ומי לנו גדול ממרע"ה מבחר הנביאים דאישתמיטתיה שני דברים מתוך כעסו [ופירט דוגמאות רבות של פרטים שנשמטו מהרמב"ם מרש"י ומעוד ראשונים]... והמכוון, שאין גנאי כלל לומר על הראשונים ועל האחרונים מצוקי ארץ ועמודי גולה דנעלם מהם גמרא או תו', וכבר קראנו כלה בתשובה שכתבתי בביאור מידות ומשקלות בזמנינו... וכן ראיתי ממחברים שבכל דור ודור שקדמוני, לא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם בכל אופן המועיל... כי תורה היא ואין מחניפין לשום אדם"
  93. ^ דרכי העיון (לרב נאמ"ן – הרב מאיר ניסים מאזוז) הקדמה עמוד 22: "רק באתי להראות טעויות אנוש שגם רבותינו הראשונים לא נמלטו מזה, וכמו שהבאתי דוגמאות רבות במאמר א' בפנים. ע"ש. אבל אין זה מוריד מערך המחברים כלל ח"ו"
  94. ^ רש"י חולין יג ע"ב ד"ה ולא: "ואף על גב דבהדיא תנא לה בהא מתניתא, ליכא למיפרך 'תנינא', משום דלאו לכולי עלמא שמיע להו מתניתא. אבל במידי דתנא במתניתין, כי אמר לה אמורא, פריך עליה 'מאי קמ"ל תנינא'"
  95. ^ רש"י פסחים יז ע"ב ד"ה קשיא: "הא דרב פפא לאו מילתא היא, וכי אמרה – לאו אדעתיה, ולא היה זכור למשניות הללו"
  96. ^ גיטין ו ע"ב: "א"ל אביי: אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא? בשלמא מילתא דתליא בסברא – לחיי [רש"י: שפיר מצית למימר דלאו גברא רבה הוא], הא – גמרא היא, וגמרא [רש"י: הא גמרא דרבי יצחק] לא שמיע ליה"
  97. ^ תוס' בבא בתרא קיג ע"א: "פעמים שלא היו בקיאין [האמוראים] בפסוקים, וכן מצינו בסוף שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נה ע"א) מפני מה לא נאמר בדברות הראשונות טוב כו'? א"ל: עד שאתה שואלני כו', שאיני יודע אם נאמר בהן טוב או לאו"
  98. ^ סוף אגרת הרמב"ם לרב יהונתן הכהן: "אספתי [בספר משנה תורה] הלכות שהיו מפוזרות בין גבעות והרים, סידרתי אותן ושיבצתי אותן לפי סדר. אולם משגיאות מי יכול להינצל. השכחה מצויה לכל, כל שכן אצל זקנים מפני כל האמור רצוי לבדוק אחרי מה שכתבתי, ואל יאמר הקורא 'מי אני אשר אעז לבדוק ולהרהר אחרי דברי הרב?' אין זה נכון, הרבי אני בעצמי דורש זאת, אומר לך 'יבוא'"
  99. ^ שו"ת רש"י תחילת סימן שד "פעם אחת שכח ר' ולא אכל מצת אפיקומן (לאחר) סעודתו קודם ברכת המזון, ואחר כך הוזכר"
  100. ^ שו"ת יוסף אומץ (לחיד"א) תחילת סי' קה ד"ה את קולך: "ואני בעניי בבחרותי אנכי עשיתי ארש הלא במאמר אחד קראתיו העלם דבר מכמה השמטות שנשמטו לגדולי ישראל. ורוח אפינו משיח ה' אמר שגיאות מי יבין ואמרו אשרי מי ששגגותיו ספורות"
  101. ^ כגון באות ז: "ב"ח בשו"ת סי' קט"ו, קשה לי דלא ראה סוף משנת פרה דלרבנן עכבר אינו מלקק"
  102. ^ כגון באות ד: "מרן כ"מ פ"ד דנדרים דין ז' טרח ללמוד קדשי מזבח איתיה בשאלה. ומקשים דהוא תלמוד ערוך יבמות פ"ח ע"א, נדרים ע"ח ע"א"
  103. ^ שו"ת רב פעלים (לבעל הבן איש חי) חלק א, פתיחה, סוף ד"ה הנך: "כי בוודאי רבותינו הראשונים לא אמרו דבר בטעות, ואם יתקשה האדם בדבריהם, אע"ג דלא אשכח לה פתרי, בוודאי איכא פתרי, ויבוא חכם אחר ויפתור, או יגיד שהמשיג טעה בהשגתו"
  104. ^ עירובין כט ע"א, קידושין לד ע"א: "אמר רבי יוחנן: אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ"
  105. ^ שו"ת יוסף אומץ (לחיד"א) תחילת סי' קה סוף ד"ה את קולך: "ובכל זאת צריך לעיין היטב וכמ"ש בירושלמי דשקלים לעולם יראה אדם בעל שמועה כנגדו, וכבר כתבו ז"ל כמה מוסר בזה. ואם אחר העיון נמרץ עדיין נראית קושיא חזקה אין לתמוה בזה"
  106. ^ חוט השני (לר' יאיר בכרך) סי' כ: "והמכוון, שאין גנאי כלל לומר על הראשונים ועל האחרונים מצוקי ארץ ועמודי גולה דנעלם מהם גמרא או תו', וכבר קראנו כלה בתשובה שכתבתי בביאור מידות ומשקלות בזמנינו... וכן ראיתי ממחברים שבכל דור ודור שקדמוני, לא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם בכל אופן המועיל... כי תורה היא ואין מחניפין לשום אדם"
  107. ^ רמב"ם בפירושו למשנה בהקדמה לפרק חלק: "רוב [האנשים] אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [את אגדות חז"ל] כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [מקרים בלתי אפשריים] – מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים... רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה..
  108. ^ מהרש"א בתחילת ההקדמה לחידושי אגדות: "אם הוא מעשה זר ונפלא, או מאמר אחד יוצא משכל לפי דעת האנושי, אמרתי לבאר בו הדברים קרובים לעניינו בדרך משל ומליצה סובלים הנמשל והמכוון בו, שזה ודאי הוא צורך הגדול באגדות, מתוך שקיצרו חז"ל דבריהם הם נראים כסתומים, ויש לנו לדקדק בדברי חכמים וחידותם בכל הדברים שאמרנו"
  109. ^ ראש הגבעה (ר' פנחס מפולאצק), צוואה, סוף החלק הראשון, דף יב ע"א: "ועכ"פ צריך שתדע כי לא כיוונו חז"ל בדברי האגדות כי אם להסתיר דברי הקבלה, לכן דיברו במליצות ומשלים וחידות כי כבוד אלוקים הסתר דבר, וזה טעמם האמיתי ואין בו ספק
  110. ^ תמיד כט ע"א, חולין צ ע"א: "אמר רבי אמי: דיברה תורה לשון הבאי... דכתיב ערים גדולות ובצורות בשמיים. בשמיים ס"ד? אלא – גוזמא"
  111. ^ בספר מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו – עוללות (לרב ראובן מרגליות) פרק י "המספרים בתלמוד" דן בשיבושים רבים במספרים כתוצאה משימוש בקיצורים ובהבנתם כגימטריות. על פי זה ביאר כפשטן כמה אגדות תמוהות: א. לגבי ארבע מאות ילדים שהיו לדוד וכולם היו בני יפות תואר (קידושין עו ע"ב, סנהדרין כא ע"א, מט ע"א) – כתב (שם עמוד נח ד"ה ואמר): "כי אלו תשעה [מבני דוד] שלא נפרטו שם אימותיהם הם בני יפות תואר, ולכן נמנו בפני עצמם ובלי שם הנשים. ספרא בצירא כתב תחת תשעה אות "ת" בלי לחשוש שיבוא מי שהוא לייחס לדוד בנים במספר ארבע מאות, אבל המניין החשוב ההוא מצא לו בכל זאת מעתיק גואל, שלא התעצל לכתוב במלואו "ארבע מאות"
  112. ^ ביאור להרבב"ח מהריטב"א ז"ל (נדפס בגמרא בסוף מסכת בבא בתרא לאחר המהרש"א והמהר"ם שי"ף) בתחילתו: "והא דאמרינן בין גלא לגלא ארבע מאה פרסי... ופרסאות הם מפרסאות שבים, שיש עשרים פרסאות בפרסה של יבשה". אמנם פירוש זה אינו מיישב את המשך האגדה שם
  113. ^ תשובות הגאונים הוצאת ליק (מוסאפיה) תחילת סי' צח: "לרב האיי. ודשאלתון הא דתנן ועל הזוועות, ואמרינן עלה (ברכות נט ע"א) מאי זוועות? אמר רב קטינא גוהה וכו', ובעיתון לפרושי לכון כולה ענינא כדי שיהיה לכם עיקר למילף מינה לכל דדמי לה. האי מילתא אגדתא היא ובה ובכל דדמי לה אמרו רבנן אין סומכין על דברי אגדה, וארחא בפרושא לברורי תחילה דבין משיקול הדעת ובין מדברי חכמים לית ספק שהקב"ה אין לדמותו לשום בריה, ואין לפניו לא שחוק ולא בכי ולא אנחה ולא דמעות ולא דוחקי. וכד מבררא הא מילתא, מתידע דכל מילתא דאמרוה רבנן דומיא דהכי לאו על פשטיה אמרוה אלא בתורת משל ודימוי לדברים שנודעים בינותינו למראית העין, כי היכי דדיברה תורה בלשון בני אדם, דהא נביאים הכי ממתלין ואמרין עין ה', הנה יד ה', ויחר אף ה', עלה עשן באפו ואש מפיו. ולאו על פשטיה, אלא בתורת משל ולשון בני אדם. ואף הכי אתין דברי הגדה"
  114. ^ ברכות ו ע"א: "הקב"ה מניח תפילין"
  115. ^ השגות הראב"ד על הרמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ז: "והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א"א ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות"
  116. ^ בבא בתרא עד ע"א: "אמר לי: תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי"
  117. ^ כך למשל יש ליישב את דברי המהרש"א, שכתב בפירוש שזהו צורך גדול לפרש אגדות תמוהות בדרך משל ומליצה, כדלעיל, ומאידך, בחידושי אגדות בבא בתרא עד ע"ב סוף ד"ה ולימלחה (בעניין לוויתן נחש בריח ולוויתן נחש עקלתון) כתב: "ודע כי יש לנו להאמין בכל הדברים האלו בפשטן ואף שהמפרשים האריכו בדרוש הזה לפי כוונתם, יעוין שם, אין הדברים יוצאין ממשמען", וכן בבכורות נז ע"ב ד"ה חזירין (לגבי ירקות, ארז וביצה עצומים בגודלם) כתב: "הגם כי יש להאמין כל אלו הדברים כפשטן, מ"מ ודאי דלא נכתב בתלמוד רק להורות על המכוון בעניינו"
  118. ^ למשל: סוגיות שמשמע מהן שהארץ שטוחה, הלשון "בוקע חלוני רקיע", בעילה ע"י שד והולדה ממנו, הריאה שואבת משקים, עורב יורק את זרעו, גלגל חמה משמיע רעש בתנועתו, ישנם כמה רקיעים זה על גבי זה. אריכות בכך במאמרי "הידיעות המדעיות של חז"ל תוקפן ומקורן"
  119. ^ מאמר הרש"ר הירש על אגדות חז"ל, אות א, ד"ה הגע בעצמך (הודפס בקובץ המעיין טבת תשל"ו, עמוד 11): "וכל מי שקורא בבבא קמא (טז ע"א) באגדה 'שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים', ימלא שחוק פיהו, ובפליניוס [האנציקלופדיה "תולדות הטבע" מאת פליניוס הזקן, מהמאה הראשונה לספירה] נמצאו דברים אלה מילה במילה, וזו לשונו: 'אומרים ששדרה של אדם לאחר שנים קצובים נתהפך לנחש', אלא שחז"ל נשתמשו בו לתלות בו דבר מוסר
  120. ^ תגמולי הנפש (רבי הלל בן שמואל) חלק שני ציון שני ד"ה אמנם החלק הה': "אמנם החלק הה' שהוא כמו דברי בדיחותא, מקצתו כמו אתריגו לפחמים, ארקיעו זהבים וכו' (עירובין נג:), וכמו פלוני ופלוני היה משתעי לשון חכמה, כמו עלת נקפת בכדא ידאון נשריא לקיניהון צריך לראות זאת ועלו בנערה אחורנית עירנית חננית וכל דומה לזה שיש רבים ממנו בתלמוד, אל תחשוב שהוא עניין בטל, אבל הוא דבר מועיל בעבור כי הייתה כוונתם בזה לשמח הלב ולהרחיבו, כדי שלא ישתבש ולא יחלש שכלם מרוב היגיעה הגדולה שהיו יגעים בלימוד התורה ובהלכות החמורות כדי להוציא המסקנא על אמיתתה. וכי הוה חליש מגרסתם הוו משככים רתיחתם ומפיגים עצמם במילי דבדיחותא, למען יתחדש כח שכלם ויזדכך מוחם בשובם אל העסק. והיו צריכים לכך, כמו שאמרו אין שכינה שורה מתוך עצבות ומתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. ובעיא שמעתתא צילותא כיומא דאסתני. וכן קחו לי מנגן וכו'. ובעבור שלא היו רוצים להפסיק שיחתם בדברי בטלה היו מדברים בלשון תורה על צד טיול. וכל זה לשם שמים להגדיל תורתם ולהאדירה או לעורר לב התלמידים ולזרזם על השמיעה. כמו אותו החכם שהיה דורש לציבור ונתנמנמו ובקש לעוררם, ואמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות וכו' כדאיתא בבראשית רבה (נ"ח ג')"
  121. ^ מגן אבות לרשב"ץ אבות פרק ב משנה יב ד"ה וכל מעשיך יהיו לשם שמיים: "וכשיימצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות, יכווין בזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו. וכמו שאמרו רז"ל כי הוו רבנן חלישי מגרסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא, וזהו עניין האגדות הזרות הנמצאות בתלמוד"
  122. ^ ישועות משיחו (לאברבנאל) תחילת חלק שני: "המין החמישי מה שנזכר על צד הסיפור ממין הנמנעות מבלי שימשוך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה, אלא שנזכר על צד הסיפור בלבד לתועלת הרווחת התלמידים והצורך להכניסם במילי דבדיחותא להניח להם מכובל העין [העיון] ועמל הגירסא כסיפורי רבה בב״ח והדומה לו"
  123. ^ אגרות הרמ"ה סי' עא ד"ה ואיך (איגרת של הר"ש משאנץ): "ואיך יעלה על לב איש לומר שלא ניקח דברי הגדה כפשטן?... אלא ודאי על דברי חכמים אין להוסיף וממנו אין לגרוע [ואף אין לומר שדבריהם בלשון גוזמא, ואפילו אם אינם מובנים ע"פ דרך הטבע]"
  124. ^ אמנם הביא שם גם אפשרויות אחרות – באור פרק שירה למבי"ט בתחילתו ד"ה ונחזור: "שיש לכל מין ומין שר ומזל שמשפיע בגידולם וצמיחתם והתמדתם כפי הכח שמשפיע בהם האל ית' ועליהם נראה שאומרת שירה לאל יתברך מתייחסת להשפעתם, וכן נאמר כי מה שאמרו בצביונם ודעתם נבראו ועל מה שאמר שנשאו דשאים ק"ו בעצמם כו', שהוא על המזל שלהם כמו שכתבו המפרשים על משא ומתן של משה עם הים שהיה עם שרו של ים"
  125. ^ באור פרק שירה למבי"ט בתחילתו ד"ה עוד: "עוד אני אומר כי אין רחוק ג"כ לפי הדעת שיהיה עניין השירות לבעלי חיים כפשוטו, שאומרים בפועל שירה כל מין ומין מה שכתוב בו, שהרי נחש הקדמוני היה לו כח הדבור בשכל וערמה אף על פי שנשתתק כשנתקלל נשאר בו הכח ההוא, ומצינו על דרך נס דיבור האתון הכתוב בתורה בפשט הכתובים. וכן מצינו פרות המוליכות הארון לבית שמש שכתוב בהן וישרנה הפרות ואחז"ל (ע"ז כ"ד) שאמרו שירה וחלקו במהות השירה מה היתה, וכן באליהו שאמר לנביאי הבעל בחרו לכם הפר האחד וכתיב אח"כ ויקחו את הפר אשר נתן להם שלא יכלו לזוז אותו ממקומו עד שספר עמו אליהו והוא השיב לו ומסרו לו בידם כמו שאמרו במדרש. וא"כ אפשר ג"כ שנתן הא־ל ית' ציור בב"ח בדבר זה לבד שמכירים כי הוא ית' בראם והוא נותן מזון לכולם, ואומר השירה המיוחדת לכל אחד מהם"
  126. ^ ר' יוסף אשכנזי, מתחילת תקופות האחרונים
  127. ^ ספרו של ר' יוסף אשכנזי ("התנא מצפת", מתחילת תקופת האחרונים) (הודפס בתרביץ כח חוברת ב ליקוטים מספרו של ר' יוסף אשכנזי) פרק ו: "והנה מה תמוהים הם דברי הרב [הרמב"ם] שכתב במשנת חלק כי בדברי חכמים נחלקו בני אדם לג' כתות, ואמר כי כת אחת היא רוב החכמים שראה וחיבוריהם שחיברו ואשר שמע עליהם, והוא שכולם מאמינים אותם על פשטם וכו' [והרמב"ם שם יצא נגד דעה זו]
  128. ^ אורחות רבינו הקהילות יעקב, חלק ג עמוד קכו אות נב: "שח לי הגרח"ק שליט"א ששאל את אביו מו"ר [הסטייפלר] זצוק"ל, היום שהתחבורה מאוד מפותחת במטוסים ובכל כלי רכב מגיעים לכל מקום בעולם אף למקומות הנידחים, ונוסעים וחוקרים ומגלים, מדוע לא שומעים שראו את הנהר סמבטיון הזורק אבנים כל ימות השבוע ונח בשבת? ואמר לו מו"ר, שאפשר מאות פעמים להסתובב מעליו ולא לראותו אם מסתירים אותו מן השמיים. מן השמיים מסתירים אותו"
  129. ^ בבא בתרא עה ע"א, סנהדרין ק ע"א: "דיתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן, כולי האי משכחינן? לימים הפליגה ספינתו בים, חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהן עשר ברום עשרים, אמר להו: הני למאן? אמרו ליה: שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: דרוש, רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו: ריקא! אלמלא (לא) ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות"
  130. ^ בבא בתרא יד ע"א: "אמרו ליה רבנן לרב המנונא: כתב רבי אמי ד' מאה ספרי תורה. אמר להו: דילמא תורה ציווה לנו משה כתב [רש"י: "ארבע מאות פעמים, אבל ארבע מאה ספרים – אין פנאי לאדם אחד לכתוב"]
  131. ^ בכל עניינים אלו דן באריכות גם בספר "קמ"ח (קדושתם משקלם חוזקם) כלי המשכן" (ר' אורי כהן)
  132. ^ שמות כה יז: "ועשית כפורת זהב טהור, אמתיים וחצי אורכה ואמה וחצי רוחבה"
  133. ^ סוכה ה ע"א "דתני רבי חנינא: כל הכלים שעשה משה, נתנה בהן תורה מידת אורכן ומידת רוחבן ומידת קומתן. כפורת, מידת אורכה ומידת רוחבה ניתנה, מידת קומתה לא ניתנה. צא ולמד מפחות שבכלים, שנאמר ועשית לו מסגרת טופח סביב, מה להלן טפח – אף כאן טפח..."
  134. ^ מנחות צח ע"ב: "ומנא לן דבארבעה הוו דרו להו? דכתיב: ונסעו הקהתים – תרי, נושאי המקדש – נמי תרי"
  135. ^ משקלו הסגולי של הזהב גבוה (סמ"ק זהב שוקל כ־19 גרם, לעומת סמ"ק ברזל ששוקל כ־8 גרם). משקלה הכולל של הכפורת אפוא הוא למעלה מ־1300 קילוגרם
  136. ^ שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ע: "ובעניין הכפורת טפח, נוכל לתקן כי לא היה זה העובי אלא בדפנות, אבל כל הכפורת היתה דקה [מעין תבנית או מגש שמקופלים בצדדיהם]"
  137. ^ רלב"ג שמות כה ד"ה הנה הארון: "ועובי ארונות הזהב לא נודע, ועכ"פ היה להם עובי מורגש כדי שישלם להם הקיום. ולא יתכן שיהיה עובי ארונות הזהב טפח כמו שאמרו ז"ל, כי לא יתכן שישלם אחד מאלו הארונות בזה העובי מכל הזהב הנזכר ב'אלה פקודי' העשוי למלאכה, וזה יתבאר למי שעיין בהנדסה עיון מעט. ואולם אמרו זה ז"ל להורות על שכבר היה לאלו הארונות עובי מורגש"
  138. ^ שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ע: "ובעניין שלוש ארונות ג"כ נוכל לתקן שלא היה העובי גדול לכל אחד, כדברי מי שאמר בפרק בא לו כ"ג (יומא ע"ב ע"ב) שגובה הארון החיצון היה עשרה ומשהו, ט' כנגד ארון של עץ והעשירי כנגד הכפורת, ומשהו הוא הזר. ונדחו דברי האומר י"א ומשהו, שהיה נותן עובי לארון של זהב טפח. ורש"י ז"ל כתב שם שלא מצא היכן נחלקו בזה. וא"כ אנו יכולין לדחות דברי המרבה בשיעורין שהרי סוגיית התלמוד בפ"ק דסוכה (ד' ע"ב) ובפרק המצניע (צ' ע"ב) היא שלא היה גובה הארון עם הכפורת אלא עשרה. ומזה אמרו לא ירדה שכינה למטה מעשרה"
  139. ^ יומא עב ע"ב: "אמר רחבה אמר רב יהודה: שלוש ארונות עשה בצלאל, אמצעי של עץ תשעה, פנימי של זהב שמונה, חיצון עשרה ומשהו"
  140. ^ שמות כה לא,לט: "ועשית מנורת זהב טהור... כיכר זהב טהור יעשה אותה"
  141. ^ מנחות כט ע"א: "מעשה והיתה [מנורת] בית המקדש יתירה על של משה בדינר זהב קורדיקיני, והכניסוה פ' פעמים לכור והעמידוה על כיכר"
  142. ^ מנחות כח ע"ב: "אמר שמואל משמיה דסבא: גובהה של מנורה שמונה עשר טפחים"
  143. ^ משקלו הסגולי של הזהב גבוה (סמ"ק זהב שוקל כ־19 גרם, לעומת סמ"ק ברזל ששוקל כ־8 גרם), והוא רך (כאשר הוא טהור) כמו פלסטלינה
  144. ^ משנה אבות פ"ה מ"ה (ויומא כא ע"א־ע"ב): "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש..."
  145. ^ וכפי שהציע בספר מנורת זהב טהור (הרב ישראל אריאל) פרק מא עמוד 186, שעל כיכר הזהב הטהור מוסיפים כ־30 קילוגרם כסף ונחושת. ובעמוד 187 הביא הצעה נוספת, להוסיף לזהב הטהור כמות מזערית של מיניום
  146. ^ בבחינת "תלמוד בבלי בלול מכולם"
  147. ^ ברכות סד ע"א (וכן בהוריות יד ע"א בשינוי קל): "דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים"
  148. ^ שבת קו ע"ב: "אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. אמר ליה אביי: הלכה, מכלל דפליגי? אמר ליה: מאי נפקא לך מינה? אמר ליה: גמרא גמור זמורתא תהא?"
  149. ^ בבא קמא מו ע"ב (ובמקומות רבים בסגנון דומה): "חצי נזק ורביע נזק? [זו לשון המשנה]. פלגא נזקא הוא דבעי שלומי, כולי נזקא נכי רבעא מאי עבידתיה? אמר אביי: חצי נזק – אחד מארבעה בנזק, ורביע נזק – אחד משמונה בנזק... אמר רבא: אטו אחד מארבעה בנזק ואחד משמונה בנזק קתני? חצי נזק ורביע נזק קתני! אלא אמר רבא..."
  150. ^ דרכי התלמודים (ר' אחיקם קשת) שער ג: דרכו של התלמוד הבבלי לדקדק בלשון המשנה, בלשונות מיוחדות, בכפילויות, במילים שלכאורה מיותרות. והירושלמי ממעט בזה
  151. ^ נדרים סח ע"א: "איבעיא להו: בעל [בהפרתו את הנדר לאשתו] מיגז גייז או מקליש קליש? היכא קא מיבעיא לן? כגון דנדרה מתרין זיתין, ושמע ארוס והיפר לה ואכלתנון, אי אמרי' מיגז גייז – לקייא, אי אמרינן מקליש קליש – איסורא בעלמא הוא"
  152. ^ "שני דינים"
  153. ^ בבא מציעא יב ע"א: "חצר איתרבאי משום יד, ולא גרעה משליחות"
  154. ^ ברכות נה ע"א: "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ"
  155. ^ כדרשות החסידים
  156. ^ גיטין ז ע"א: "א"ל רב הונא בר נתן לרב אשי, מאי דכתיב: קינה ודימונה ועדעדה? א"ל: מתוותא דארץ ישראל קחשיב. א"ל: אטו אנא לא ידענא דמתוותא דא"י קא חשיב? אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא: כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין. א"ל: אלא מעתה, צקלג ומדמנה וסנסנה הכי נמי! א"ל: אי הוה רב גביהא מבי ארגיזא הכא, הוה אמר בה טעמא. רב אחא מבי חוזאה אמר בה הכי: כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין"
  157. ^ עירובין לז ע"ב: "ואכתי, סבר רבי יוסי אין ברירה? והתניא: עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודה אחת של ירק או גלוסקא אחת – אינו צריך לעשר, דברי רבי יוסי. וחכמים אומרים: צריך לעשר! איפוך. תא שמע: האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס, רבי יוסי אומר: מחולל! איפוך, אימא: רבי יוסי אומר לא חילל. ומאי חזית דאפכת תרתי מקמי חדא? איפוך חדא מקמי תרתי! הא ודאי איפכא תניא, דקתני סיפא: ומודה רבי יוסי באומר מעשר שיש לי בתוך ביתי יהא מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מן הכיס – שחילל. מדקאמר הכא שחילל – מכלל דהתם לא חילל"
  158. ^ עבודה זרה ח ע"ב – ט ע"א: "מאה ושמונים [שנה] ותו לא? והתני רבי יוסי ברבי: מלכות פרס בפני הבית שלשים וארבע שנה, מלכות יון בפני הבית מאה ושמונים שנה, מלכות חשמונאי בפני הבית מאה ושלוש, מלכות בית הורדוס מאה ושלוש, מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית. אלמא מאתן ושית הוו, ואת אמרת: מאה ושמונים הוו"
  159. ^ עירובין נה ע"ב: "ואמר רבה בר בר חנה (אמר רבי יוחנן) לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי"
  160. ^ סנהדרין ה ע"ב: "והאמר רב: שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר"
  161. ^ סוכה ח ע"א – ע"ב: "רבנן דקיסרי, ואמרי לה דייני דקיסרי אמרי: עיגולא דנפיק מגו ריבועא – רבעא, ריבועא דנפיק מגו עיגולא – פלגא. ולא היא, דהא קחזינן דלא הוי כולי האי"
  162. ^ בבא בתרא עג ע"ב: "ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, ואיתלוי בהדן ההוא טייעא... אמר לי: תא אחוי לך מתי מדבר. אזלי, חזיתינהו... פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו, ולא הוה מסתגי לן. אמר לי: דלמא שקלת מידי מינייהו? אהדריה, דגמירי, דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה. אזלי אהדרתיה, והדר מסתגי לן. כי אתאי לקמיה דרבנן, אמרו לי: כל אבא – חמרא, וכל בר בר חנה – סיכסא! למאי הלכתא עבדת הכי? למידע אי כבית שמאי אי כבית הלל – איבעי לך למימני חוטין ולמימני חוליות"
  163. ^ שבת כח ע"ב: "אמר רבי אילעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז"
  164. ^ יבמות יג ע"ב: "דתניא, ר' נחמיה אומר: כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. ותנא דבי ר' ישמעאל: כגון אלים אלימה, מחנים מחנימה, מצרים מצרימה, דבלתימה, ירושלימה, מדברה"
  165. ^ ראש השנה כו ע"א: "מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא? דתניא, אמר רבי עקיבא: כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא. ואמר רבי עקיבא: כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודה. מאי גלמודה? גמולה דא מבעלה. ואמר רבי עקיבא: כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה. למאי נפקא מינה? לפרושי מאה קשיטה דאורייתא – מאה דנקי. אמר רבי: כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. למאי נפקא מינה? לפרושי אשר כריתי לי"
  166. ^ במקומות רבים "היינו דאמרי אינשי", או "כדאמרי אינשי"
  167. ^ רבינו בחיי ויקרא ט א: "יכנה חכמת תורתנו במילת 'חכמות' על שם שכוללת כל החכמות"
  168. ^ רמב"ן בהקדמה לספר מלחמת ה': "יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבון התשבורת וניסיוני התכונה. אבל נשים על כל מאודנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות"
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/ביאור:אמונה_טהורה/השער_העשירי:_דברי_חז%22ל"