בחורף/לא

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק לא
→פרק ל	פרק לב←

הדבר, שמנע את אבי להדאיב את לבי, עבר ובטל. אז קרא דרור ללשונו. אז התחיל לדקדק עמי גם בדברים שבין אדם למקום – דבר, שלא היה נוהג בתקופת התקוות הגדולות.
הנה כילה לאכול את ארוחת-הצהרים. הוא צריך ללכת אל "חדרו", אך הוא יושב לו, שם רגלו השמאלית על הימנית – ומעשן... אחר-כך הוא מעווה את פניו, כאילו נתעורר מהרהורי עצב מדכאים, מעביר את ידו המשורגת גידים על זקנו ומתחיל:
– היינו דאמרי אינשי: "האדם ייחל וה' ילעג לו". אוי, אוי, כשאני מתחיל עתה לזכור את כל חלומותי על אודותיו! ירמיה יבוא... מלובש כגראף... שום איש לא יעז לגשת אליו... "ריסטוקרט" – ומתנהג ביראת שמים... את אשר לה' – לה'... ואת אשר לבריות – לבריות... יודע למצוא חן בעיני כל מיני בני-אדם... צריך לשוחח עם עלמה – הוא יודע גם זה! (גם זה דרוש, וכמה זה דרוש!..) הכלל, גאון-אבותיו... הכל מתבטלים מפניו... ושלום גציל, חי, שלום גציל מרגיש את עצמו "על גפי מרומי קרת" – – –
הפסקה קצרה. גלגלי העשן מתמרים ועולים מפיו בנחת.
– פ-פ-פ-ף... ירמיה בא... ערום וחסר-כל... מתבייש בפני כל אדם... לא הא ולא הא: לא חסיד ולא ריסטוקרט... עוד ברוך השם... כל העולם עדיין אינו יודע את כל האמת... רבים טועים... עוד נמצאו מרוצים למסור את ילדיהם אליו כדי שילמדם תורה... אבל שלום גציל בעצמו – שלום גציל הריהו דומה לסוחר גדול בכרכי הים... עסקיו רועשים... אַי-אַי-אַי... הוא עליון על כל... ופתאום לפתע – טלגראמה באה... אניותיו צללו כעופרת במים אדירים... אפס... די, שלום גציל, די... הקדוש-ברוך-הוא לא ציווה לשמוח יותר מדאי...
בימים הראשונים היתה אמי פרקליטי: לה אין דבר אל "כל העולם". הבריות אומרות, הבריות אינן יכולות להבין, אנשי העיר משוחחים – מה להם ולבנה? יכאבו ראשיהם מדאגתם לעסקיהם שלהם. היא אינה מתביישת בי בכל אופן. הרי את מטפחתי איני נושא ביום השבת, וגם איני מסובב עלמות בעיר. "לא-קשה", זה אינו חסרון. אבי אומר, שאין בי שכל לזה, אבל היא מביאה ראיה מן הבורים היותר גסים, שבהם יש שכל לזה. נוסף על מליצת ישרה בפני אבי, היתה עוד מעודדתני, שלא בפניו, לשאת את נרגנותו בדומיה. אכן, בעיקר גם הוא כמוה פָחַד פַחַד, שמא אעזוב את העיר, ואני השתכרתי אז יותר מעשרים רובלים לחודש. ואמנם גם הוא השתדל בכל מה שאפשר לאסרני אל ביתו; אולם להבליג לגמרי על תשוקתו לייסר ולהוכיח – זה היה יותר מכפי כוחותיו. והנה גם התביעות שתבע ממני עלו על אותן של אמי; בפיה היו שגורים בנידון דנא דיבורים מעין אלו:
– אני איני רוצה ללמדך בינה, בני... חכם אתה כמוני, החכמה הגדולה! תתנהג כטוב בעיניך... קרא בספרים... אני רק אחת אבקש: שלא תשכח את היהדות. וכל זמן שתהיה בביתי, אני מובטחת, שלא תעשה את האסור. הרבה דם שפכתי עליך, בני, ועתה רק אחת אני דורשת ממך בדמע: להיות יהודי... ומהו יהודי? יהודי בלי חכמות... שלא לאכול בלי נטילת ידים, לברך, להתפלל ו... ו... ולהיות יהודי...
אפס כל זה היה כך רק בראשונה; ואולם לאט-לאט היתה גם היא כסניגור ישר-לב, שהתגנב בלבו הוא גופו ספק בצדקת המלצתו, מפני שדבריו הארוכים של הקטיגור השפיעו גם עליו, ומפיו נעתקו מלים. טענותיה נסתתמו סוף-סוף.
פעמים, שאחת מן השכנות היתה באה לביתנו למסור לאמי את בתה הקטנה, כדי שתלמד אצלה את הקריאה העברית, או היתה באה לקנות את פתותי הבצלים המטוגנים בשומן-אוזים, ואמי היתה עומדת על מקחה, מבקשת שכר-לימוד דוקא שני זהובים לחודש, או דוקא חמש פרוטות בעד הבצלים, והשכנה מצדה מתחלת אז לרכך את לב בעלת דברה בתאניות על היוקר ועל "הימים שהגיעו, שלא נשאר בהם אלא לשכב בקבר ולגווע", ואגב היא מעיפה מבט של ידידות עלי כאומרת, בשביל להחניף לאמי: "בן אחר לך, מזלך טוב ממזלי" – או אז תשפיל יולדתי העלובה את עיניה, ופניה עונים בה, שהיא מהרהרת עתה בזה, שהעולם נפתה בשוא...
כשהדברנית היתה יוצאת מן הבית, היה אבי מתרגז מאד. קבצנית לעולם קבצנית היא. לעולם לא תרגיש בחילול כבודה. עם אשתו של בריל הסמרטוטר היא עומדת – החכמה – ומדברת בבנה, מבלי לחוש, עד כמה היא משפילה את כבודו בזה. רֵעה נחמדה מצאה לה!
– אבל הלא אי-אפשר לרוֹק בפניה...
– אי-אפשר? ומפני מה יכול הבן שלך לרוֹק בפני כל אדם?.. אוי ואבוי לרקיקתו!..
– הבן שלי... ירמיה – שלי הוא כשלך...
– בקיצור, איך שיהיה, ואת התלמיד, שהיה לו בבית אלימלך, כבר איבד...
– נו, שלום גציל, כבר הגיעה השעה, שתשוב ה"חדרה"... ואתה עושה "שהות"... השולחן ערוך... לך ליטול את ידיך...
בשעת הסעודה מתעוררת שיחה כללית ע"ד צער בעלי חיים וכדומה. פרֵידה מבארת לברילה את הטעם, מפני מה אסור להושיב תרנגולת על ביצי-בר-אוז – צער בעלי חיים! האפרוחים גדלים ויוצאים לשוט בנהר, והאֵם רצה, רצוא ושוב, על החוף כשוללה. הרחמנות, שהיא מעוררת באותה שעה, אין לשער. גם להשיב את אפרוחיה החביבים אליה, גם להגיע אליהם בעצמה אי-אפשר לה. המחזה מתואר בצבעים בהירים, מתייצב כמו חי בכוח לשונה של המתארת, והוא מלא טראגיקה עמוקה...
אמי מאזינה, מרימה ראשה, מבטת בי במבט נוגה וממושך, מוציאה אנחה, המרעילה את כל קרבי, ומנענעת בראשה נענוע של לאחר-יאוש, של אחרי ככלות הכל... תרנגולת אומללה!..