בחורף/יח

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק יח
→פרק יז	פרק יט←

כאן הגעתי לפרשת-דרכים, כלומר, לאותו הזמן, שבו התחלתי לחוש, שכך אין הדבר יכול להימשך הלאה בשום אופן, שמחויב לבוא איזה שינוי – יהיה מה שיהיה... לעזוב את N. או לעשות איזה מעשה אחר, שיוציאני מן המצב המסוכן, שאני נמצא בו – אבל מן המצב הזה צריך להימלט. איזה קריזיס בהכרח הוא שיבוא!..
אך... ל"קריזיס" מעין זה, שבא לי לפני שנים אחדות, לא היה שום מקום, כמובן, ורק לשוא הייתי מצפה לו, ובנוגע לעזיבת העיר N. ולהנסיעה למקום אחר – הנה גם בזה היה ניגוד פנימי. אני שחקתי פעמים רבות על יודלין, שהרים את ה"נוע-ונוד" למעלת אידיאל, מאחר שהבינותי, כי "סדנא דארעא חד הוא", כי ה"שמה" היא אילוזיה ככל האילוזיות וכי "הטוב נמצא במקום שאין אנו שמה"...
אבל לעומת זה נתעוררה אז מאיזו פינה נשכחה שבלבי התשוקה הישנה להשתלם. לקנות דעת, לנסוע לחוץ-לארץ. ועד מהרה אחזתי ב"אידיאה" זו כבקנה-מידה למוֹד בו את ערכי: אם לא יעלה בידי להוציא חפצי זה לפעולה – אות הוא, כי באמת איני מוכשר לשום דבר; אז תאבד גם שארית החשיבות, שאני חש לנפשי.
– מה שיש לדעת – כלום עדיין לא נודע לך פה? – העיר דוידובסקי בחשאי, כשהרציתי לפניו דברים על החלטתי לנסוע, והערתו זו העירה בי רגש לא-נעים, כמעט תרעומת. אני רציתי להאמין ולהיות בטוח בצדקת שאיפתי. עיקר השאלה היה אצלי רק השגת האמצעים...
מה לעשות? להיות כשנה מלמד בכפר ולאסוף את הסכום הדרוש להוצאות הנסיעה? אמנם, טובה המטרה, אך להיות שנה שלמה בכפר בלי מכר, בלי ספרים, בתוך גסות וטמטום הלב!.. עומד אני על מפתן-החיים – עלי לצעוד ולבוא אל תוך האולם – ופתאום אעזוב את חיי העיר!.. וגם להשיג "קוֹנדינציה" הגונה, לפחות, קשה מאד, מפני שהמורים הרווקים מרובים מן הכפריים, שמוֹרים מתבקשים בהם. טוב היה, אמנם, במובן החמרי – שזהו, לעת-עתה, עיקר הדבר – להשתקע בצ. עיר מולדתי כשנה, כי שם הייתי מרויח בנקל די-צרכי, אבל לנסוע לבית אבותי – לא, זהו דבר שאי-אפשר!..
אפילו המחשבה עצמה על נסיעה למקום מגורי אבותי לא עלתה על דעתי מאליה, אלא באה על-ידי מכתב, שקיבלתי מעובדיה בן הרב, מכתב ארוך ונמלץ, אף על פי שכותבו מצא לנכון בסופו "לחלות את פני סליחתי על אשר געלה נפשו לבוא אלי מתוך עב הענן וערפל, מליצות שדופות-קדים, כאשר יעשון המליצים, אשר לא ביניהם מנת חלקו וגורלו, וכמאמר חז"ל, 'כל יתר כנטול דמי'". ראשית המכתב היו דברי פיוס "באגרת ההולכת לפניו על אשר מנע ממני את הטוב בהיות לאל ידו לעשות מבלי דרוש לשכני ב-N. העיר ולא פקדני כל הימים לרבות הלילות". אחר-כך בא לספר לי, ש"אביו יחי עושה לדבר המתעלם מן העין, אם ישפיק הוא (כלומר, עובדיה) לעתים רחוקות במכ"ע רוסי וכדומה, לא כן אם ישים מעיניו בספר-מליצה עברי, אז לפידים מפיו יהלכון"; וחוץ מזה, הנה "צ. אינה כ-N.עיר מלאה חכמים וסופרים והספרות העברית לא תתן קולה ברחובותיה והיא כמעט בבל ירָאה ובל ימָצא אף שת"ל הציוניות הולכת וצועדת קדימה, בוחרי ושוחרי שארית מחמדינו עולים ונוצצים ככמהין ופטריות, וכבר עומד להיווסד בית-ספר למקרא על ידו וע"י רעוֹ הלאומי יעקב בן משה עובדמן, אשר בידו שלוחה מגילת-הספר הזאת".
וסוף דבר היה:
"לכן שמע ואיעצך, אלוף נעורי, וישמע אליך אלוהים. מאז בימים תרחיק נדוד, אבל האומנם לא ינהה לבך אחרי עיר מולדתך ומדוע לא תכונן צעדיך אליה? פה תמצא את חיית ידך ברווח, כי בלי תפונה מודעת לך, כי אנכי שום אשים את פעמי בעוד ירחים מספר אל העיר ס. לכונן את שבתי שם ושם אבנה לי בית, ביתו זו אשתו, את ב"ג העלמה מ' פרומא בת הגביר ר' פינחס נ"י ואת תלמידי תקח לך, כי הלא אני מורה פה כל העת צחות השפה העבריה".
יעקב, שמסר לי את המכתב בבית בורסיף, השמיע גם הוא באזני את המיתיותיו של עובדיה.
יעקב!.. זה היה כבר לא יעקב, חבר-ילדותי, בבית הרב, אלא איזה מר עובדמן, בחור בעל פנים נוחים, צוחקים, יפים ומפנקים קצת, ועינים שמחות, מלאות טוב-לבב והכרת-צעדיו-קדימה בעיר מולדתו, הכרת מלחמתו עם החשוכים מתנגדי הרעיון. יחוסי הקר אליו פעל בהכרח גם על התקרבותו אלי. ובכל זאת לא נמנע מלספר לי, עד כמה שהרשתה העת, את כל מעשיו על שדה הציוניות. גם על יושב-הראש באגודתו, אלימלך המלוה, דיבר, גם על קורספודנציותיו, השמורות עמו בפנקסו, הראה לי, והכל בצחוק של רצון, בתמימות, בכסילות. וכשהזכיר בורסיף "אגב-גררא", לרגל השיחה, באיזו פראַזה את חוק ההסתבבות, מצא מר עובדמן לנכון להיות לו "תנא דמסייע" ולהביא ראיה מציוניותו. מפני מה הוא ציוני נלהב כזה? בילדותו דרו אבותיו בכפר וכו'...
הוא בא ל-N. לרגל מסחרו ועמו באה גם אחותו, שנכספה לשאוף מעט רוח-כרכים. בחזירתם נלוה עמם גם בורסיף, שעזב בעת ההיא את N.
חיימוביץ השתמש בכל כוח לשונו להזהירני מן הצעד המסוכן הזה. הוא, אמנם, התנגד בכל עת גם למלמדות-בכפרים (הוא היה מפתה אותי להיכנס עמו ביחד אל איזה בית-חרושת), ואולם בהשתוות אל הנסיעה לצ. טוב גם הכפר. "אין אני יודע את כל רעל-הבורג'ואזיות שבדאגת המשפחה ליוצא חלציה".
גם במכתב, שקיבלתי אז מאבי, היה די כדי להניאני מנסיעה זו. דברי כיבושים היו בו: " וקצר בינתי עד האידנא. מה דוקא ב-N. שמתה קינך ואם באתה למחני האומנם לא אוכל כבדך והיית קרוב אלי ולענין תכלית ראשית מה התכלית במחנך התכלית ביד הש"ית ולא צריך תכלית טוב מזה שבהגות ליבי וד"ל". אחר הד"ל היו איזו אמרות, שלא הבנתי פירושן מסיבת סלסולי הכתיבה וחסרון סימני הקריאה, ואחת מהן נסתיימה בשתי מלים סודיות: "עלים לתרופה"...
ובכל אלה נסעתי מקץ חודש ימים לצ.
עתה, כשכבר עבר זמן מסוים אחרי הנסיעה הזאת, איני יכול לברר לי כראוי את הגורמים העיקריים, שהכריחוני לצעוד צעדי זה, למרות מה שהבנתי אז בכל רגע ורגע, כי אסור לי לשוב לבית-אבותי. הרגש המשונה, שהרגשתי לאותה העלמה, הן נולד בי, כמדומה לי, רק אחר-כך, כשהייתי כבר בצ. –
כן, אגב-אורחא: העובדה, שנמשכתי אחרי אותה העלמה – היא עובדה משונה מאד, עובדה מעוררת צחוק מר, ולטפל בה קשה לי הרבה יותר מלחטט בפצע. חַה, אני אומר "פצע", אולם באמת הרי היה פה דבר אחר לגמרי. פה הלא רק עוּניתי, אבל לא נפצעתי – לא היה מקום לזה. בעובדה זו לא היה, באמת, מקום אף להתגלמות אישיותי, מה שהיה אפשר אילו היה הסוביקט אחר, המקום אחר והמעשה אחר – אילו היה הכל כמו שנצטייר פעמים רבות בדמיוני הלוהט, כשחלמתי על האושר ל"התאהב". פה היה, אמנם, מאורע טיפוסי, אך מאורע עובר, שאינו מוסיף כלום להבנת ה"אני" שלי, מאורע של "עורבא פרח".
במעונו של בורסיף ראיתי לפני עלמה זרה, שחרחורת, נאוה, בעלת עינים חיות, פקוחות, כחוּלות, לחיי-סאַמיט מארכות, פה קוסם ותנועות-אַילה מעורבות במעט חשיבות מיוחדת במינה. יעקב, חבר-ילדותי, לכאורה, התחייב להציגני לפניה, לפני אחותו. היא כמו לא הביטה בי כלל, ואני הקשבתי רב-קשב לקולה הצלול, בגניבה ראיתי פעמיים במשך הזמן שישבתי שם את העויתה הנחמדה, שבה היתה מבליטה קצת את שניה-ספירים יחד עם שפתה העליונה ומניחתן על גבי התחתונה. כל אותו הזמן ישבתי על מקום מושבי כקבוע במסמרים, מלא כולי מעין רגש, שאם אניד יד או רגל, יקרה על-ידי זה איזה דבר איום. ובצאתי היתה בלבי רק שנאה עמוקה לבורסיף, שנאה לבלוריתו, לבת-צחוקו, לאפודתו, לכפתורי כותנתו, – שנאה, אשר לא ידעתי עוד כמוה עד היום ההוא. מובן שהיא, שנאה זו, היתה תוצאת הקנאה, שקינאתי בתנועותיו החפשיות והנעלות של אותו גבר... בכעין זה-לעומת-זה זכרתי את צחוקי אני הבלתי-יפה, הבלתי-טבעי, את תנועותי שלי הבלתי-מהירות, הבטלניות, את חצאי-דברי – והכל נדמה לי מתועב, אוילי, שפל... והיא הרגישה בזה... בוודאי הרגישה... מי? גיבוֹרה פרובינציאלית? – לא, אני שפל ופתי באמת! מפני מה אני משתמש בתואר "בנאַלי" כזה? מה עוול מצאתי בה? עלמה ככל העלמות! ואולם... מה לי ולה בכלל? מה?
אז התרקמו במוחי מלות אחדות באותיות מפורדות:
– הן היא לא תשים אלי לב
ומיד שחקתי על הרעיון הזה, אחד מן הרעיונות-השֵדים, העולים במוח מאליהם, בלי כל קשר הגיוני ובלי שום צורך...
כשבאתי למעוני ישבתי שעה ממושכה ופוצצתי באצבעותי תיבה של גפרורים, שהיתה מונחת על שולחני. חשבתי על ענינים אחרים לגמרי. ורק בערב, כשהתחלתי לקרוא איזה ספר, חלפה לפני תמונת העלמה, שהתוודעתי אליה בצהרים, ושפתי ביטאו בלי משים: "רַ-חִיל מוֹ-אִי-סֵ-יֶב-נה", כמו שקרא לה בורסיף – מה תיעבתי את מבטאו זה! – אך עד מהרה נתעוררתי...
– כן, אין שום ערך להבלים כמו אלה. במוח ריק מתדבקות מחשבות ריקות. בחור-ישיבה, שלא ראה אשה מימיו. בכלל – אין דבר. זכרתי – ולא יותר. ומה החרדה? אדרבא, מפני מה איני צריך לזכור אותה? היא לא יכלה לעשות עלי שום רושם, אבל הלא זוכר אני אלפי "קטנוּיות" אחרות... נו, וגם אם עשתה עלי רושם – מה בכך? אסור?.. לנסוע לביתי – "עלים לתרופה" – חה!
___
ומקץ איזו שבועות נישאתי בעגלת מסילת-הברזל על הדרך העולה לצ.; ראשי כאב מאד, לבי המה, ואני טיפלתי בהפסיכולוגיה של כאב-הראש ושל בן הנוסע לבית-אבותיו. "ובכן אני נוסע – מה אני מרגיש?" – במתכוון ציירתי לי את ציורי העתיד בביתי בצבעים שחורים יותר מדי... "בשביל שלא יהיה קשה לי אחר-כך" – הוספתי להרהר. – אך הנה רגשותי מעניינים, סוף-סוף: שנים אחדות לא הייתי שם, בערש ילדותי, המקום זכרונותי הנעימים... אמי... אחיותי – ושום משיכה אין. שום ציפיה נעימה... רק כאב, כאב, כאב...
הבריות, כשהן בנכר, אומרות: "מנוחה דרושה לי – ועל-כן אני נוסע לביתי". אבל הלא גם לי לא למותר היה כבר אז לנוח קמעא – ומפני מה נסעתי אני לביתי?..
כן, אני נסעתי לא מפני שהיה איזה דבר חסר לי או בלתי ידוע לי. אשפר שנסעתי מפני שכבר היתה בי קרירות-נפש לכל המאורעות והמעשים. ואולי – מפני שהיה ודאי לי, כי אסור לי לנסוע...
ביום ו', עש"ק בבוקר, באתי לביתי.