בחורף/יז

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק יז
→פרק טז	פרק יח←

במעונו של חיימוביץ החברה מאוחדה, הקול אחד. כל המסובים ביחד משמידים את כל המזון הנמצא במעון ויושבים לקרוא איזה דבר ל"שאלת האקונומיקה". ואולם במעונו של דוידובסקי – הרגשת ה"עולם" היא אחרת קצת. שם נחלקים המסובים לכיתות-כיתות. באחת מדברים על השאלות, שכבר היו לזרא לכל, וחוזרים בפעם האלף ואחת על משפטים ידועים בדבר ערך המדעים והאמנות, השפעת הספרות על החיים, ההפכים והסתירות שבחיי החברה ובחיי בני העליה, שירתו-פילוסופיתו של פרידריך ניטשה, הטראַגיקה של החיים, השממון הנצחי, הגיבורים הנרקבים, פעיטותן של הבריות, "בעל-הבתיות" (כאן מתגלגלת המלה "בורג'ואזיה" במלה "בעל הבתיות"...), בכיתה שניה מעלים גרה השקפות ביבליוגראפיות ישנות על סיפורים "מודרניים", מדברים על מחזות מוצגים בתיאטרון, משחק האַקטוֹרים, וכשמדברים שם על אותם "המאורעות האיומים-האיומים", שנזכרו בבית חיימוביץ, נגינת הקול משתפלת וניכרת איזו ביישנות ממין מיוחד. אך לפעמים הכל שותקים שעה ממושכה וכל אחד ואחד כמו ירא להרים את קולו, כאילו אין כדאי להניד שפתים על איזה דבר, אחרי שהכל ידוע... ואז מרחף באויר החדר, שהוא חם ומחניק – לפחות, כך נראה לי – איזה סימן-שאלה: למה, למה אנו מתאספים יחד? וכי בשביל שירגיש כל אחד, נוסף על שעמומו שלו גם בשממונם של אחרים? או רק כדי לדבר סרה על גופים נסתרים ולהתנפל ברעל-לצון על אחד מן היושבים? הלא לנו אין מה להגיד איש לרעהו; הלא לשוא אנו חושבים את עצמנו למובחרים, ל"שואפים", לעליונים; הלא אין לנו כל אלוה, שיאחדנו ויעלה את נפשנו, הלא אין אנו מוכשרים ליצור איזה דבר, הלא כל בנין אי-אפשר להעמיס על כתפינו, ואף "מחאתנו" ו"זרוּתנו", שאנו מתגאים בהן, אולי אינן אלא תולדות חיינו החולפים ברעה, רגש מכוער של גברים-לא-יצלחו ואומללי-נצח?.. ובכן מה? מה?
דוידובסקי עצמו שותק ואיו לוקח כמעט כל חלק בהמולה אשר במעונו. צחוקו – צחוק-עינים, וגם זה אינו מצוי. האצילות השפוכה עליו שקטה היא ולא כל עין מכרת בה.
כשהנאספים בבית חיימוביץ יושבים לקרוא, אני עוזב את המעון לבוא אל דוידובסקי.
נר אינו דולק בחדרו המרובע. הוא שוכב על הספה. אני דופק, נכנס, מושיט לו ידי במין זהירות של כבוד ויושב לא רחוק ממנו. ושנינו יושבים ומחשים בחשיכה. ואולם אין דבר זה משונה בעינינו. כך צריך להיות, או, יותר נכון, כמו כל דבר וביחוד אנו בעצמנו, כך לא צריך להיות, אבל הוֹוֶה. מגוחך הוא הדבר, ואולם אמת היא, כי שנינו חשים כעין תועלת בישיבתנו זו. אף על פי שהמושג "תועלת" רחוק מאתנו בשעה זו. אנו חשים מין עונג לא-טבעי. הלבנה מאירה מבעד החלון, אך דבר זה כאילו אינו נוגע לנו כלל. לאחרונה אנו גונחים איש-איש מעומק לבו, ולאט-לאט, במין הסתר-לחשים וחצאי-מלים, מתחילה בינינו השתפכות של וידוי אילם-למחצה ע"ד מצבי נפשנו, ע"ד רשמינו, ע"ד "רגעינו המשונים", והכל במין רצינות מיוחדת, חשובה, בלתי נתפסת בעט, שמתלווה בהעפוֹת-עינים ממושכות בתוך החושך אשר סביבנו. וככה נמשך הדבר בינינו עד שנשמעים צעדים קרובים. שנינו מזדעזעים מבלי משים ודומים במקצת לאוהב ואהובה נחבאים בסבכי היער בשעה שבני-אדם עוברים עליהם. החדר מתמלא כרגע שאון אנשים.
– פוֹאֶזיה! – נשמע קול קליינשטיין – ישיבת דממה בחשיכה... שיר השירים!
– כדי שהפנים האויליים לא יהיו נראים – מתבקע קול-החומץ של פיסמן.
– יהי אור! – מוסיף עוד קול אחד.
אחת מן העלמות ניגשת ומתחילה להדליק את המנורה. פיסמן תופסה כשהיא נכשלת באיזו תקלה קטנה ושמח להעיר, כי אשה היא – אשה. הערה זו נותנת מקום לנאַרמן להתלונן על הגברים השמחים תמיד לתת דופי במין החלש ולשימו לצחוק בכל מקרה שיזדמן. פניה מפיקים רוגז, מחאה ותשוקה – להיחבק. חיימוביץ עומד ומצרף אלף מלים בבת-אחת: "יחס בורג'ואזי, בחירה טבעית, התפתחות המשפחה, פטריארכליות, עבדות, אמנסיפציה, פסימיזמוס, מנהגי בורסיף, שופנהואֶר, ניטשה, בֶבֶל, אנגלס, מטריאליזמוס אקונומי"... בתור תשובה על זה מפיק פיו של יודלין מרגליות – ומכאן לשיחה תוצאות.
לאותם מיני הוויכוחים הארוכים, שנוהגים בין אנשים אינטליגנטים ממין זה, יש רגע בסופם, שבו משתתקים המתווכחים הנלהבים פתאום, באמצע ה"הרשוני", ופונים איש-איש לעבר אחר מכוסי זיעה, נלאים, בגרון ניחר ובריקניות מדאיבה. מהירות-בואו של רגע זה תלויה, כמובן, במזג המתווכחים, בתוכן הוויכוח וגם בהבלו של האויר. בבית דוידובסקי היה רגע זה ממהר לבוא.
אז מנסים לשורר. בבית חיימוביץ היה הדבר עולה יפה. שם משוררים במקהלה את "מעל גדות הוולגה", שרים על עוזו של סטֶנקה ראַזין וכדומה לזה. ויש שנאַרמן היא ה"חזנית" והכל מנהמים אחריה כ"משוררים". ואולם בביתו של דוידובסקי היה כל אחד ואחד מתחיל לשיר לבדו במין דממה דקה והיה שר ביותר על רגשי-הלב וכליון-הנפש. עד מהרה היו הקולות נחלשים ואובדים... קליינשטיין ממהר לבלבל את השרים ע"י מה שהוא מתחיל לשיר, בכונה להרעים את ה"ציוניסטים":
     "עוֹ-עוֹ-עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָ-תֵ-נוּ...
     הַ-הַ-תִּקְוָה הַנוֹ-שָ-נָה".
הוא פוגש בהתקצפות, אך גם בצחוק מסכים. עד מהרה שולטת דממה בבית.
– חסרי קול אנחנו...
– שירים חדשים אין, ובישנים כבר קצה הנפש...
– איך יהיו שירים חדשים, אם הצפרים ישנות?..
– שירים חדשים... כן... שירים חדשים...
דומיה ממושכה.
– רבותי, כמה השעה?
– השעה?
– כן,
– העשירית.
– אולי נלך לטייל...
– לטייל... באמת... אולי?
– אין מוחה... ילך לו מי שרוצה.
– או מי שרוצָה...
– קליינשטיין! – מאיימות עליו עלמותינו.
אבל לב קליינשטיין אינו נופל עליו. הוא יודע תחבולה לבדח את דעת הנאספים והנאספות:
– הלא הבוכהאַלטר שלנו הוא בעל-שמחה היום...
– בעל-שמחה?
– כלום אינכם יודעים זאת? אינכם יודעים? אי, אנשים לא מעלמא הדין! הגידו את חידתי!
זה בכה וזה בכה. יודלין מנסה לפתור את החידה: העלמה אַש, שהבוכהאלטר דבוק בה (תמיד אהבו לעקוץ בבדותא זו את האחרון), משיבה בוודאי אהבה אל חיקו. אך קליינשטיין מנענע בראשו תנועת שלילה. לאחרונה יקרא בנצחון:
– הלא לוֹ אבדה משמרתו בהקוֹנטוֹרה של דינגֶנוב. חי-נפשי. לא הועילה לו ציוניותו... איך שיהיה, וכי אושר קטן הוא זה לדעתכם? –
בעל החידוד העמוק הזה צוחק שבע-רצון מאד. הדבר מובן מאליו, שהחובה "לשתות" לכבוד המאורע. אין איש מאתנו, מלבד אולי פיסמן, רוצה בשתיה ממש, בשתיה גופה, בהרקת יי"ש ושיכר אל קרבו; ובכל זאת, מלבד העלמות, שחושבות להן לאיזה חוב ישן למחות (אחר-כך גם הן שותות), הכל גומרים בנפשם שאי-אפשר לבלי להסכים, ויש מן הנאספים שמקבלים את "ההצעה הנפלאה" גם באיזו התעוררות מעושה. "ואני כבר חשבתי, כי דרוש לשתות פעם כהוגן!" – מודיע אחד ומוסיף איזה "כי-מה", שאינו אומר כלום – "לשתות, חזיז ורעם! – כי מה?.." חיימוביץ מנסה, אמנם, להתנגד ל"אֵלוּ השתיות", אך יודלין עומד כנגדו ומצדד בזכות ההצעה. וכי השתיה היא פה המטרה" המטרה הרי היא למעלה מזה: לבוא לעולם אחר, להימצא במצב-נפש אחד, להזדעזע ולחוש גבורה ועוז, כלומר... באחת: השתיה שלנו באה... באה... כלומר, בשביל להסיר מעלינו את השפלות והחשבון ולהרגיש מה שאינו קבוע בגבולים ועומד למעלה מן המקום והזמן... –
אנכי מאזין באופן אַפאַטי לפראזותיו המהוקצעות ע"ד החובה להיות אדם חפשי וע"ד ההתרוממות על המקום והזמן, ועל זכרוני עולה ציור מטושטש מן השתיה האחרונה, שהיתה במעונו של יודלין זה עצמו וגם כן על פי הצעתו של קליינשטיין, כשאבדה לבעל המעון הוראתו הטובה בבית רובקין. מתחילה הביא, אמנם, יודלין, אף על פי שהיה מתבייש, שמא יאשימוהו בקמצנות ובפחדנות מפני בעל-הבית, את מיאונו הנמרץ, שגם אותו ביאר בפראזות מהוקצעות, אך סוף-סוף נכנע, כמובן, וכיון ששתה שכח להביט על הדלת ולהזהיר בנועם לשונו את בני חברתו, שלא יתהוללו יותר מדי. ובשעה הראשונה אחרי חצות-לילה, כשהתחיל פיסמן להכות באגרופו על השולחן ולצעוק בקול ניחר של שיכור – מכיר מתוך העשן שבמוחו באיוולתו וחרד בלבו לתוצאותיה (ישיבה-בחושך ותשלומין) – שהוא יביע תיכף את עומק רגשותיו, שהוא רוצה לשורר, כלומר, לשבר את המנורה שעל השולחן, – התפרץ בעל-הבית החדרה בקול פחדים, הדור ב"תחתוניו הלבנים", והרים את קולו:
– גויים! מומרים! שיכורים! מביתי אגרשכם! אין אני רוצה בזה! אפילו אם תתנו לי חמישים רובל – אין אני רוצה בזה... דליקה אתם רוצים לעשות בביתי? חשופי שת!.. גם אלה משכילים... דלפונים!.. אה, גם פיסמן!.. פה... מעולם לא פיללתי לראותך פה... בחור בן-בעל-הבית... וכי יאומן כי יסופר?.. לשתות כגוי, לשבר מנורות, לחולל פרעות... פֶה... בחור בן-בעל-הבית...
התנגדותו של יודלין, שהתבייש לשתוק, עוד הגדילה את השאון. גם הוא, בעל-הבית, גם אבותיו ואבות-אבותיו, לא ידעו מעולם מדברים כמו אלה, והוא אינו רוצה בזה, אפילו אם יתנו לו בעד נשף אחד עשרה רובלי כסף. הוא ירא. הוא משתומם. הוא יוצא מעצמו. הוא... הוא... הוא... לשוטר-הרחוב יקרא...
פה, לא במעונו, עומד יודלין למעלה מן המקום והזמן.
ושוב אני מהרהר גם על יחוסי אני על "אלו השתיות", איך שמלפנים, אחרי שעבר זמן מועט להתוודעותי אל האנשים האלה, חשתי בהקריאה: Выпить! ("לשתות") איזה חפץ מעליב להידמות אל בני עם הארץ, מעין "חיקוי של התבטלות"... ואיך שאחר-כך למדתי, על כל פנים, גם אני לאבד לפעמים את פרוטותי האחרונות על משקה מחמם ומשכיח, להשתטות, להתהולל, לבכות אותו הבכי, שהייתי משתדל להשמיע בקטנותי בשעה שהיה הקהל עומד ביום-הכיפורים ב"הרוגי מלכות", באחת: להיות מזויף ולא-יפה כלל, להרגיש בזה ולרמות את עצמי, לתפוס בזה הרגע גם את הונאתי, ועם כל זה להילכד ברשת הרמיה ולהונות את עצמי, שאני מלא-ענין במצבי זה, שהכל חשים אז את גודל-אסוני, את קשי-יסורי, את כאב-רגשותי...
– הטובע בשבולת, אוחד בראש שבולת! –
– כיון שאנחנו, האדונים, מגיעים, רחמנא ליצלן, לעשות איזה דבר, לעשות, התבינו – מיד מתחלת הפילוסופיה... כלומר... – מתלונן יודלין בתוך כך – בושה וגם חרפה!
– לעזאזל הפילוסופיה! – קורא פיסמן – מי ומי הנותן? נו, האדון הציוני, הבוכהאַלטר בלי "בוּך", הרק את כיסך!
– חי-נפשי, אין לי... מאין? אולי ילוני איזה איש?
– יודלין, הלוהו! – גוזרת דעת הקהל.
– אֶ-אֶ, מפני מה דוקא יודלין? יודלין הקפיטאַליסט! כלומר... עשרים יש לי...
– עשרים – יהי עשרים! נו, מי עוד, רבותי? מי עוד?
השתמטות, דלות, הערות, בקורת, שאלה הרכוש, המולה. לאחרונה נמצא איזה בא מן הדרך, שעדיין לא כלתה פרוטה מכיסו, איזה חוב ישן מוחרם לטובת הכלל. וכעבור שעה אחת – החלון פתוח, הזיעה נוזלת, הרגלים מתנועעות, הבגדים מעוכים, הידים שלוחות לקחת מיני אוכלים מעל השולחן בהצטחקות של בוז משונה ובתנועת חטיפה מיוחדת, והפיות מדברים ושותים: לשם הטוב, לשם הצדק, לשם היושר, לשם המחאה, לשם אי-הרצון, לשם העבודה, לשם כליון הזדים והעריצים, לשם אבדן הרע. חיימוביץ אינו אוכל את הכרכשאות ואינו שותה כלום. הוא משתמש בשעת-הכושר להגביר את רוחו על רוח דוידובסקי (המתייחס בקרירות גמורה לכל הנעשה בחדרו) ו"הריהו כאילו שותה" לשם כל הדברים האמורים למעלה. קליינשטיין גומע גמיעות משונות, מתהדר ומתאמץ לעשות רושם בגבורתו לשתות. פיסמן מנענע בראשו הקטן במין יאוש מר, מקונן, שאין שיכר זה מביא מרפא ושכחה, ושהוא חולם על מין שיכר אחר, חזק מזה. יודלין אוחז כוס בידו הרועדת, והמשקה משתפך ממנה בעת ובעונה אחת עם זרם המלים המבולבלות המשתפך מפיו.
– רבותי, רבותי, הסו, מה הצעקה? שומעים אתם? אני שותה... כן, אני שותה לשם האידיאל של העוז... דוידובסקי מזכיר לנו את הציור: "ובכל זאת!", אך הוא בעצמו אינו כ"זה"... אני... אנכי גוזר ואומר: דוידובסקי מזכיר לנו את הקריאה הגדולה והנשגבה, את מרכז-הנקודה של מצב-נפשנו, אם הורשה להביע כך, כלומר... את הקריאה: "ובכל זאת!" – והוא עצמו, כלומר דוידובסקי, שכח אפילו את הקריאה הזו... יקחהו אופל! כך אני מחליט. אני, יודלין!.. אה, מה זה החמור נוער? "כל המשוררים כוזבים - - וצרתוּסטרה משורר הוא"... נו?.. אני שותה... חיימוביץ, הלא זה רעך, פייארמן... האין זאת? חיימוביץ, גם אתה שותה! אינך שותה... הפסימיזמוס, רבותי, התשמעו, אני אומר, הפסימיזמוס הוא... הוא... אם הורשה להביע כך... כן, אני שותה...
– אבל שתה הפעם, שתה! – מתנפל קליינשטיין על כל המרבים ב"אני שותה" ואינם שותים.
בכלל ניכרת ההשתדלות לשכר את האחרים.
פיסמן משבר צלוחיות וכוסות. הדרמה של החתולים המקושרים בשק אפל ומלוכלך היא בעינה – בכל הודה והדרה. הנפשות המשחקות ערומות. – – –
לפנות-בוקר אני שב למעוני ובלבי רק ניצוץ של הכרה כהה, כי היום הבא לא יהיה רע מן ההולך לפניו.