בחורף/ב

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק ב
→פרק א	פרק ג←

אבי לא אהב ללמד את תלמידיו בביתו והיה בוחר תמיד לשכור חדר בבית זרים. מעוננו היה "לול של תרנגולים", שכור ברובל לחודש. אמי היתה גלמודה. במנהגי הבית השתדלה להראות לאבי, שהיא אינה כפלונית וכאלמונית, שרק להוציא הן יודעות ולהכניס אין אתן; היא אשה אחרת, היא משתכרת פרוטה, בעלת פרנסה, מוכנה לעשות הכל, לעבוד כל עבודה, איזו שתהיה. היא השיגה נוצות למרוט, שמלות לכבס, נערות קטנות ללמדן "סידור ותחינות", ובימות-החורף עוד היתה עוסקת בשחיטת אוזים למכירה או בקצָבוּת, אם לדבר בלשונה, כי כן אהבה לכנות עבודתה זו: קניית האוזים, פיטומם וכל הטיפול הרב שאחר השחיטה – בשם "קצבות", כלומר: מלאכת גברים!
גם עד היום לא חדלה במידה ידועה אותה ההשתדלות "לתת הכרה בלבו" מצדה ואותה "עקימת החוטם" מצדו, – עתה, שהם חיים ביחד זה יותר מעשרים שנה, עתה, שרגילות ממושכה ישרה הרבה הדורים, ומכל שכן אז...
הרבה ממעשי אבי לא ישרו אז בעיניה היא, חניכתו של ר' ברוך ע"ה, וביחוד "קלותו" והיות אחד בפה ואחד בלב. האומנם יצדק באמרו, כי מחויב אדם לצאת ידי חובת הבריות יותר מחובת המקום, כלומר, להיות זהיר בשוק וקל בבית? האומנם כך כתוב בספרים? ור' ברוך – מדוע לא דיבר הוא כזאת?
ואולם, אפילו אם נועזה לפרקים להעירו על איזה דבר, היתה הערה זו נושאת עליה חותם התרפקות של אשה, מה שהיה מביאו לידי כעס. הוא היה, גם בדבריו ובתנועותיו, אוהב להכעיסה במה שמהלל נשים אחרות ונהנה מכעסה זה, וגם היה מגלגל הדבר ומביא לידי כך, שלא יהא יושב בית, ביחוד בימי החגים.
בני-אדם, כידוע, מדברים ברוך-לב נעים על עברם בכלל וביחוד על ילדותם. היסורים, שסבלו אז, נשכחים מרוב ימים והרשמים הנעימים שקיבלו, הרי הם מתגדלים ומתהדרים ומשתפכים בלבותיהם כסמי עדן. לא כן אנכי עמדי. צורת עברי בכלל מכוסה מעיני זכרוני בהר-חול עמוק, נרפש וכפוי כגיגית, והעובדות הבודדות, שנתמלטו מתוך ההפיכה ושאני יודען יותר משאני זוכרן, – מלבד שאינן מתקרמות עור ומעלות בשר כדי להיות לגוויה אחת, הן שחורות וכבדות עד מאד.
מלאכי ילדותי מרחפים לפני ועיניהם – דמעות דלוחות גדולות; קול כנפיהם משמיע איבה ועזבון, קול של ילד גוסס, קול אפרוח קטן, שעזבתו אמו כשהלכה לבקש פרוטת-פרנסה. ופני המלאכים הללו מפיקים יגון, שעמום, צער – צער עמוק ונוקב עד התהום, צער קהה ומהול ברפש, צער עד אין קץ ותכלה, עד סוף כל הדורות...
אמי היתה הולכת לרגל עסקיה ועוזבתני על ידיה של בעלת המעון, ותביעותי לאכילה היתה פורעת באופן זה: לוקחת מעט נופת ופרוסת-חלה, כורכת אותן ביחד, לועסת בשניה ונותנת בכנף מטפחת דקה, קושרת את כנף המטפחת בעניבה ונותנת לתוך פי למוץ.
לא טוב מן המאכל הזה היה הרפש, שהייתי מאסף בחפני המגואלות, כשזכיתי כבר לזחול על הקרקע הרטובה.
וצלם דמותי כשהייתי בן ארבע הוא מעין זה: ילד בעל פנים נפוחים ומראה גויל להם. הגוף המגואל והבלתי-טבעי נתון בכתונת כעין שק ארוך ופרום. הרגלים הקצרות יחפות. על הכתונת ממעל מתנוססת לתפארה טלית קטנה מצויצת. על הראש המכוסה במטפחת (גילוי-הראש – עבירה חמורה, אבל כובע – חמש עשרה פרוטות של נחושת!) "תפילה של ראש" חקוקה מתפוח אדמה, מעשה ידי אבי להתפאר, ו"תפילה של יד" כזו מהודקה היטב בחוט לאזרועי. ואני מתנועע בלי הרף, פי מלא זמזום משונה ובכף-ידי אני מכסה את עיני כגדול שקורא: "א-ח-א-א-ד", ובאותו רגע אני אורב לרושם, שאני עושה על המביטים בי.
בוקר של יום טוב. אור. שמש-סתיו בוקע בשמשות החלון האחד אשר לחדר-מעונם הקטן של אבותי. הרצפה ממורחה בחימר צהוב; גם התנור מסויד מחדש. ניצוצות של מנוחה כאילו מרחפים באויר, חג... השולחן מכוסה מפה לבנה. ממעל למשקוף-החלון תלוי וילון לבן. אבא בבית-התפילה, ואמי, בשמלת קנבוס, יושבת סמוכה אל השולחן וקוראת בשים-לב את"שמחת הנפש". עצבונה וכאב-לבה על שלא הלכה לבית-המדרש הולכים לאט-לאט וכלים, ובמקומם מפעפעת בלבה השמחה על הרעיון הנמצא בספר הקדוש, כי מצוה גדולה היא לשבת בית ולהשגיח על הילדים. ה"רבונו של עולם" ימצא בכל מקום אשר תדרשנו. גדולה מזו היא העבירה, שעוברות הנשים כשהן מתאספות בבית-ה' ומבלות עתן בלשון-הרע וקנאה... למשל, כמרים זו, בעלת המעון, שהלכה עם מנדיל אישה לשם, ומלומדת יודעת לקרוא בסידור-התפילות הלא איננה... אלא מה מטרת הילוכה? –
המיית לבה הולכת ומשנה מעט את קול קריאתה, שנעשה יותר נוגה ונלבב, יותר בכייני ומייבב. היא מוסיפה להגות ברוע-לבה של מרים ובטוב-הדגים שקנתה בערב-החג, וקוראת המעשה באותה האם של התנא הקדוש, זכותו יגן עלינו, שרצתה לרחוץ את רגלי בנה התנא ולשתות את המים...
מתחילה אני יושב בקרן-זוית ומרתי הקטנה מתפלצת: כל הפצרותי, שהפצרתי באבי לקחת אותי אתו לבית-המדרש, עלו בתוהו. ואני הלא יודע "קדושה" וברכות. ומה בכך, אם יחף אנכי? ניסיתי, אמנם, להביע את מחאתי בהתגנבות מן הבית וברדיפת-צוחה אחרי אבי ההולך – ולא שבתי ריקם: נחתה עלי ידו.
לאחרונה משתנה מצב-רוחי. אני קם במהירות, בהתעוררות ובפנים רצינים-רצינים. חוטף את הכסא חסר-הדופן שבמעוננו ומעמיד בלב-החדר – הרי "בימה"; במטפחת אמי האדומה אני מתעטף כולי – הרי טלית. ואת מעטפת הצואר של אבי, הארוכה והצרה, אני מגולל בדמות ספר-תורה, מגפפה, מנשקה, סובב את הכסא בפה מלא "ניום-ניום-ניום" ובריקוד של מצוה. חי אני בעולמי!
השמש צוהל ושופך את קרניו על הכל. שעון-הקיר, המקולקל קצת, מטקטק במהירות מעוררת שחוק. השעה האחת-עשרה, זמן צאת היהודים מבית-התפילה. אמי מפסקת קריאתה וקמה ממושבה במלמול "שלום גציל". היא מעלתהו בדמיונה וזוכרת שטיפל הרבה בזקנו לפני לכתו לבית-התפילה. כחצי שעה עמד לפני שבר-הראי המדובק בחימר אל הכותל. מבלי משים הרי גם היא פונה אל מקום הזכוכית המטושטשת ומיטיבה את שערותיה מבעד הינומתה. פתאום היא מרגשת בי. נחל-עדנים משתפך אל כל שרטוטי פניה המרודים:
– אוי, חכמי היקר! אוי, בכורי החכם! חכם כזה הלא לא ימצא בכל העולם... זה הילד תנא גדול יהיה... לחקות ככה... עלוב... לבית-התפילה רצה... נחמדי... מזלי הטוב... אל-תוסף לבכות, בני... הלא אביך הכך... אביך ולא אחר... יחף, עלוב... ועתה יבוא ויראה את משחקיך... השתחק בני, השתחק... מהרה נאכל ארוחת-הצהרים...
אני מתלהב עוד יותר. והיא, כשהיא משוחחת עם עצמה על הצורך הגדול לקנות סנדלים לחכמה, משימה כפות על השולחן, מתקנת כל הצריך, מסתכלת בשנית בראי ויושבת על מקומה.
מראש המשעול מתחילה להיראות עדת בריות. אלה הם השבים מבית-התפילה; יהודים כפופים ומדושני עונג מזמירות החזן, מדברי הריבות שבקלויז, מהחלוק של יום-טוב ועתידות הסעודה, הולכים ומשוחחים שיחת ארעי; אברכים-תישים נושאים שקי טליתותיהם המרוקמים תחת אצילי ידיהם וסרוחים אחרי נשותיהם הצעירות, העדויות בכל מיני קישוטים; נשים פטפטניות מסיימות שיחותיהן ונפרדות, וכרגע הן נפגשות וטופפות יחדיו כבתחילה, – קשה להן להיפרד זו מזו ולהרגיע את הלשון; ילדים רזים וחולנים נושאים סידורים עבים בידיהם, תהלוכה נהדרה!
דומיית-צפיה בביתנו. עיני אמי נתונות בשמשות-החלון, תועות ומחפשות. פניה מפיקים טרדה ומין תוחלת, שמתחילה כבר להיכזב. קשה לה להתפשר עם הרעיון... הן היא טרחה כל-כך בשבילו, והכל עלה לה יפה, ברוך השם, הכל אפוי ומבושל לא גרוע מאשר אצל כל היהודים.
ואולם הוא לא יראה!
והנה נשמע קול מרים, כשהיא מספרת עם רעותה, הפטפוט שוטף כנחל. ה"צימס", הגבירה... רוטונדה... סוף-סוף הרעה עוזבתה מלווה באזהרה גדולה, שלא תשכח לבוא בצהרים "לעשות ברכה"... היא תחכה!
ואבי איננו.
הנה ר' שמעון צעקן, זה המאחר תמיד לצאת מבית-הכנסת, גם הוא עובר. הרחוב מתרוקן. עוד איש אחד שפיגר, אבל גם זה אינו הוא. אמי אינה גורעת מבטה מן החלון. היא נקפאת. אני מתקרב אליה. לחיי נוגעת בלחיה הכחושה, אגל-דמעה נופל מעיניה על קצה שפתי ומתגלגל ויורד...
אבי איננו
הדלת סובבת על צירה. מרים, מסורבלת בשמלתה החדשה, ומנדיל, מתהדר בצילינדרו הגבוה, באים בשאון גדול. אמי ממהרת אל חדרם. אני אחריה.
– חג טוב לך, מרים! חג טוב, ר' מנדיל! מרים, וכי יודעת את הן אני לא ראיתי עוד את שמלתך החדשה. בבוקר הייתי טרודה ולבית-המדרש הלא איני הולכת, ברוך השם; אין לי מקום לעמוד עליו שם... רצוני לומר: אין על מי לעזוב את ירמיה שלי... המ... אטון יקר... תבלי ותחדשי, מרים! את שלום גציל שלי לא ראית?
– אהא, פקחית, לשלום גציל שלך יחרד לבבך! – מתחלת הרֵעה בקול של חכמנית עליזה.
– אל תדאגי, יהודית! – ממשיך מנדיל את חכמת אשתו – הוא לא יהיה רעב חלילה... הוא הלך אל קצין בין קרואים רבים...
– הלך?! – מתרגשת אמי וקולה רועד.
– ומה בכך?! – תנחמנה מרים – לי לא היה איכפת כלל, אם מנדיל שלי עוזבני ומסובב בבתי-זרים לבקש כיבוד! חי נפשי, לא הייתי דואגת כלל... ילך לו... ואת, לכי לאכול ארוחת-הצהרים.
– איכה! בלעדיו! מה, וכי "גויה" אנכי לישב ולאכול ביום חג בלעדיו?.. אה, הדגים יצטננו, יתקלקלו...
– ידע לו! – מוסיפה מרים לטעון...
ואמי שבה על עקבה ויושבת על מקומה הראשון. ב"שמחת הנפש" אינה קוראת עוד. כל הגה לא תוציא מפיה. מן החדר השני נשמע צלצול הקערות והכפות וקולה של מרים, מספרת עם בעלה. אני, החרד להתנועע ולהוציא הגה, נושא עיני רגע אל החלון ורגע אל אמי. אני נכלם מן העוולה, שעשה אבי. תורתי עזובה. כל דבר-שחוק אינו לוקח את לבי. ילדת שכנתנו מביאה לי את בובתה ללמדה "ברכת המוציא" ואני הודפה באיבה.
– לכי אל אמך!
הדממה לובשת קדרות, אבל... – – – ותרדמת-יגון נופלת עלי...
ופתאום אני טובע בים של נשיקות:
– ירמלי, בני, תנאי, חכמי... אתה תאיר עיני... עמך אין לי צורך בשום דבר... ילדי – – – –