בדרך לא סלולה/התע"ש

התע"ש

כמה שורות של נוסטלגיה, במחילה.
כבר חזרתי וסיפרתי על עיר הולדתי וילנא. עכשיו, לפני שאשחזר את הפגישה עם שאול אביגור בספטמבר 1937, בה מינה אותי למנהל התע"ש (התעשיה הצבאית של ה"הגנה") הנה כמה מלים על טרוקי. טרוקי היתה עיר מחוז קטנה, סמוכה לווילנא. כשליטא היתה מדינה עצמאית היתה טרוקי, תקופה מסויימת, עיר בירתה. בטרוקי זו, ביליתי, למעשה, את ימי ילדותי. העיר בנויה על חצי-אי, כאשר רק כברת-ארץ צרה מחברת אותה ליבשה. מכל צידיה - אגם רחב ידיים. לאורך העיירה, פולש ומתפתל אל תוך הלשון, רחוב אחד ארוך, סלול אבני מרצפת. הוא נמשך לאורך כמה קילומטרים מתחילת הלשון ועד סיומה. כל הרחובות הקצרים שהסתעפו ממנו הובילו כולם לשפת האגם.
והאגם, בו קשורים שניים מן הזכרונות החזקים ביותר של ילדותי, רחב ומשתרע לכל הכיוונים שמקיפה העין. במקומות רבים עלה רוחבו על 0ו קילומטרים. האגם זרוע איים. מרביתם מכוסים עצי-יער, עצי-פרי ושיחים. את חופיו הקיפו שטחים עצומים מכוסים יערות ומטעים. לנו, הילדים. שימשו האגם והאיים. מחוזות דמיון נסתרים ופרועים. בהם שוטטנו ימים ארוכים, מחפשים ומוצאים את גיבורי הילדות,
אחד הזכרונות המרטיטים, השמורים עמי עד עצם היום הזה, הוא הסיפור המסתורי אודות מינהרה מסתורית (שוב מינהרה-מערה) המקשרת, כביכול, כיז שתי טירות עתיקות. הטירה הגדולה בין השתיים, היתה זו בה שכנו שליטי ליטא בימים עברו. זו עמדה במרכז העיר, כמעט על שפת האגם, הרוסה למחצה. באי הסמוך, הנשקף מנגד, התנוססה טירת-מבצר נוספת, הרוסה גם היא. בין הילדים התהלכה שמועה, שמינהרה סמויה מקשרת בין הטירה שבחוץ לטירה שבאי. שעות מרתקות ורבות הקדשנו אנו, הילדים, לחיפוש אחר המינהרה. סרקנו את סביבת הטירה עשרות פעמים. השתלשלנו שוב ושוב אל תוך מבואות ומחילות שונות אותן גילינו בין ההריסות - אך לשווא. כל מה שזכינו בו הוא מנת גערות בבית על השחתת הבגדים הנאים. אף על פי כן, לא ויתרנו וחזרנו על המבצעים שוב ושוב, על אף האכזבה. האגדה, מסתבר, היתה גדולה מהחיים, ולא נרפאנו אלא על ידי המזור שמביא עימו הגיל.
סיפור המינהרה היה עולה בי שוב ושוב, משוך אירוניה דקה, כל אימת שחנכתי "סליק" חדש בתפקידי כמנהל התע"ש העברי בארץ-ישראל. לפתע הפכו משובות ילדות לממשות חיה ומאוד מציאותית. אכן, "המינהרות הסודיות" הפכו להיות אחד מעיסוקיי המרכזיים למשך שלוש וחצי השנים הבאות. עובדה : כל בית-מלאכה מוסווה לנשק, כל מכון למרגמות, לרימונים ולכדורים - חייב היה במחסן סתרים. כך גם נקודות האיחסון העיקריות לנשק, שנקנה או נוצר בארץ ושימש את נקודות הישוב היהודיות במהלך המרד הערבי בין השנים 1936 - 1939.
לא פעם תהיתי ביני לביני בעת ביקור סודי בקיבוץ נען או בקבוצת-שילר, בהם התנהל בסודי סודות ייצור מחתרתי של מרגמות, רימונים וכדורים - כיצד יגיבו ילדי הקיבוץ בעוד עשרים-שלושים שנה, כאשר לפתע בעת משחק, ימצאו עצמם בפיתחה של מחילה מסתורית, לא ידועה, המוליכה אל אולם תת-קרקעי שאין לו פשר.
על מה יחשבו שעה שיפלסו דרכם בסקרנות ילדותית מהולה בפחד, בין קורי העכביש העוטפים מדפי ברזל חלודים, מחרטות עתיקות וכלי-עבודה שכמותם לא ראו אלא במוזיאון? האם ימצא מי שיפרוש בפניהם את תמונת הימים ההם במלואה? האם נזכה אי-פעם להשיל מעצמנו את המסך העבה והחמקמק של הקונספירציה, או שמא ימצאו עצמם הילדים מחטטים במחילות העבר, כסומים בארובה, תרתי משמע, בדיוק כשם שארע לנו בטרוקי?
לשמחתי, זכיתי ולמרבית השאלות הללו נמצאו לי גם התשובות. אריכות ימים שהוענקה לי ממי שקוצב לו לאדם את שנות חייו, איפשרה לי לראות ולשמוע כיצד פורצת לה המדינה הצעירה אל חללו של עולם וכיצד נושרים להם בזה אחר זה כיסויי המחתרת שעטינו עליה, שכבה על גבי שכבה. אף על פי כן, אולי מתוך איזו אמונה טפלה (ואולי איננה טפלה כל כך) נשמר סודם של הסליקים עוד שנים רבות, לאחר שכבר תם הכל. גם כשהחלו להתגלות - נחשפו לעין-השמש זעיר פה זעיר שם, ולעתים - מתוך מקריות מוחלטת, בעת עבודות בניה או. . . משחקי ילדים.
בדפים הבאים אביא את גירסתי בעניין בנייתם של סליקים מרכזיים שחלקם נשארו חתומים עד היום, אף כי לא הם יהיו גיבורי הסיפור. הרי בסופו של דבר הבעיה האמיתית היתה במה למלא את הסליק ואיך מייצרים או משיגים את אותו התוכן, ובמלים אחרות ; את הנשק.
אכן. "נשק" היתה מלת-מפתח שהעלתה רטט של התרגשות וחרדה באותם ימים. ימי המאורעות 1936 - 1939. כאשר חיי הישוב הצעיר היו תלויים באופן מפחיד כמעט בכמות הנשק שתעמוד לרשותו. שעה שקיבלתי את ההודעה הטלפונית הסתומה לבית מגן-דוד אדום בהרצליה לאמור: שאול מבקש לראות אותך, הייתי מופתע למדי. היה זה בתחילת ספטמבר 1937. שעה שעשיתי את דרכי לתל-אביב חלפו מחשבות שונות בראשי. פגישה עם שאול איננה אירוע של יומיום.
שאול מאירוב (אביגור) היה מבוגר ממני ב-4 שנים בלבד, אך מי שהכירו זוכר כי כבר בגיל צעיר היתה בו איזו בגרות ורצינות כבדה. עם שאול מעולם לא החלפת דברים שאינם ענייניים. כל כולו היה דרוך ומסור לעשיה. דמותו חמורת הסבר טבועה כמעט בכל פעולה בטחונית שלפני הקמת המדינה.
שאול היה איש קבוצת כינרת, בוגר גימנסיה הרצליה, שעלה ארצה ב-1912. הוא השתתף בהגנת תל-חי. הצטרף למנגנון הקבע של ה"הגנה", עוד ב- 1922. היה אחראי לפעולות רכש והקמת ישובים חדשים ברחבי הארץ. היה ממניחי היסוד לש"י ולתע"ש, מראשי ההעפלה וראש המוסד לעליה ב'. איש מרכזי ביותר במטה הכללי של ה"הגנה".
שאול קיבל את פני במעון סודי של מחלקת התכנון, ברחוב יבנה בתל- אביב. חמור-סבר כרגיל וממעט בדיבורים. פנייתו אלי היתה קצרה ביותר; ישראל, החלטנו שתקבל על עצמך את ניהול התע"ש.
- ומה עם הפיקוד על הגושי שאלתי.
- עד שיקבע מפקד חדש, תעביר את הפיקוד לממלא מקום. אני רוצה שבאחד באוקטובר כבר תהיה בתפקיד החדש. יש פה חדר אחר פנוי והוא ישמש לך משרד. הא לך לירה, קנה שולחן וכמה כיסאות ותתחיל בעבודה. הייתי מופתע. זו האמת. הרי אינני מהנדס או טכנאי מדופלם וכבר היו לנו אז כאלה לא מעט.

מכונת-יריה לבנה

בדרכי החוצה לרחוב, ניסיתי להבין מדוע בחרו דווקא בי. ההסבר היחידי שנראה בעיני סביר אז, קשור היה למכון סודי בהרצליה, בו יצקנו גופים של פצצות-יד ופצצות רובה (ררנ"ט). רק מעטים מבין חברי ה"הגנה" בהרצליה היו בסוד העניין. המכון הוקם על ידינו, על פי הוראת מרכז ה"הגנה". היה זה מפעל ראשון שעבד במלואו עבור המחתרת.
על מנת להבין קביעה זו, אני חייב לכם מספר שורות הסבר: ובכן, לאחר מאורעות 1929, התרחבו שורות ה"הגנה" באופן מתמיד, קצב ההצטרפות לא תאם עוד את מספרם של כלי-הנשק המצויים, זו הסיבה לכך שבשנים הללו החלה מפקדת ה"הגנה" בחיפוש נמרץ אחרי מקורות הצטיידות. על אף כל המאמצים נמצאו מקורות הרכש יבשים למדי. היה אך טבעי שחברים, אם בקבוצות ואם כיחידים, חיפשו למלא את החסר על ידי רכישה או ייצור של פצצות-יד. היו גם בעלי-מפעלים שהסכימו לשתף פעולה והרשו לחברי ה"הגנה" להשתמש בתנורי-היציקה שלהם.
הבעיה היתה שאת התנורים ניתן היה להפעיל, ליציקת פצצות רק בשעות הערב או הלילה, לאחר שהפועלים כבר עזבו את המקום. מגבלה נוספת : לקראת הבוקר ותחילת יום העבודה, אסור היה שיישאר סימן כלשהו לעבודות היציקה ה"מיוחדות". מכאן יובן, מדוע שאף מרכז ה"הגנה" להקים מפעל יציקה עצמאי, מיוחד למטרה זו.
זכות ראשונים, נפלה, כאמור, בחלקה של הרצליה. מדוע הרצליה?' ובכן, את עיקרי הנימוקים הזכרתי בפרק הקודם. סיפרתי כי לאחר ארועי 1929, החלטנו לחפש דרך לייצר רימוני-יד נוחים לשימוש ומה שחשוב יותר: יעילים מאלה שקיבלנו מהמרכז. הזכרתי גם את הקבוצה הטכנית, שהקימותי למטרה זו ואחרות, וסיפרתי כיצד הצלחנו תוך זמן קצר לייצר רימוני-יד עשויים צינורות ברזל יצוק, נוחים לזריקה למרחק ובעלי כושר פגיעה מרשים למדי.
התוצרת, לצד סיפור המעשה, הגיעה כמובן, גם לידיעת מרכז ה"הגנה".
אני יכול רק לשער כי זו אכן היתה הסיבה לכך שבשנת 1935, כאשר חיפשו מקום מתאים להקים בו מכון יציקה, פנו גם אלי, כמפקד ה"הגנה" בהרצליה. כאשר פירטו בפני את הדרישות המוקדמות מן המיקום, יכולתי לסכם לעצמי את הפרטים הבאים : המקום בו יוקם המכון חייב להיות חבוי, ללא גישה נוחה למבקרים מהחוץ. עליו להיות סמוך למקום בו כבר קיים מפעל מעלה עשן, על מנת שעשן תנור-היציקה לא ימשוך תשומת-לב. במקום חייב להימצא חיבור לחשמל, להפעלת המפוח וכן עובדים נאמנים המתגוררים בסמוך, שאפשר יהיה להיעזר בהם בעבודה ובאבטחה.
על אף שעלתה בראשי מועמדותם של מספר מקומות, הנה כמעט מלכתחילה היה ברור לי כי העדיפות שייכת לבאר של "מפעל המים", בהרצליה. המקום היה מבודד דיו אך מאידך: "מפעל מאושר". שני מכונאים מצויינים היו הממונים על תקינות המערכות, מנחם רוטנברג ויוסל'ה קראוס. שניהם חברי "הגנה" נאמנים, אנשי מקצוע מעולים וכן - בוגרי קורס המפקדים. הרעיון להקים סמוך לבאר מכון יציקה התקבל על ידם בברכה, כמעט בהתלהבות.
אני חייב לציין, כי לכאורה היתה למקום מגרעת רצינית; הוא גבל באופן מובהק באדמות ערבים. שכנעתי את אנשי המרכז, שהמגרעת היא בעצם יתרון עצום : איש לא יעלה על דעתו שה"הגנה" תקים מפעל רגיש כל כך, כה סמוך למקום שכזה. דעתי התקבלה, ותוך ימים ספורים הובאו והותקנו בצריף הפח הנשען על הבאר, תנור יציקה ומפוח. כן הגיעו גרוטאות ברזל, פחם ושאר החומרים הדרושים. המומחה מטעם ה"הגנה" ליציקות הגיע ואישר את הביצוע. היה זה ישראל יושפה, שעוד אחזור ואזכיר את שמו. יחד עמו החל לעבוד ביציקה גם שלום לחמן. שני המכונאים, מנחם ויוסל'ה הפכו לעוזרים נאמנים.
כך החל לפעול המכון ההרצליאני ליציקת פצצות, העבודה היתה כרוכה בסיכון אישי, כמו גם שאר המבצעים שעשינו אח"כ. לא יהיה זה פאתטי מדי אם אומר, כי לו נתפש מישהו מן האנשים שלנו בתע"ש ברשלנות מבצעית - היה נשלח למאסר ארוך ויתכן שהתביעה היתה דורשת עונש מוות. לא אגזים אם אומר כי עמידה בחיי מתח וסכנות מתמשכות לאורך זמן, היא-היא הגבורה האמיתית. לא היתה כאן פעולה דרמטית חד-פעמית, אלא מאמץ פיזי ונפשי יומיומי, ללא זוהר רומנטי או נופך של מיסתורין. האנשים אכן עמדו בו בגבורה.
לגבי מכון היציקה בהרצליה אני חייב לציין - וכך מניח אני כי אכן עשיתי שעה שיצאתי ממשרדו של שאול - כי בכל תקופת פעולתו לא נרשמה בו אף תקלה. גם עצם קיומו נותר עטוי סוד כמוס, עד קום המדינה ואף זמן רב לאחר מכן.
אשוב עתה, עימכם אני מקווה, למה שארע לאחר שעזבתי את אותה דירה ברחוב יבנה. הנה כי כן, עוד באותו ערב זימנתי את מפקדות הגוש והרצליה, סיפרתי למפקדים על השינויים שעשויים לחול וקבענו את המפקד, שיטול באופן זמני את מקומי. ביומיים שבאו לאחר מכן, עסקתי בהעברת הפיקוד, "חפיפה" בלשון הצבא היום. ביום השלישי, נסעתי לתל-אביב. בלירה שקיבלתי משאול קניתי שולחן ושני כסאות ולמחרת - כבר במשרדי החדש - מצאתי את עצמי לומד את בעיות התע"ש.
הימים קשים. המאורעות בעיצומם. כדי להגן על הרכוש והנפש, ולעתים גם לעבור להתקפה, דרושים כוחות רבים. הללו אכן מגוייסים. אין קושי ל"הגנה" להעמיד מספר חברים גדול, ככל הנדרש. הבעיה היא, כמובן, המחסור בנשק.
מהיכן בא הנשק עד כה ? ובכן, בירור קצר של מקורות היסטוריים גילה לי תמונה אותה הכרתי בעצמי. המקורות היו מוגבלים באופן מייאש כמעט. כשנים הראשונות היו אלה "שכנינו הערביים", אם להציג זאת כך. אחר כך בא רוב הנשק מהבדואים. בידי אלה הצטברו לאחר מלחמת העולם הראשונה רובים ישנים מסוגים שונים, שיכלו אמנם לעורר את דמיונו של האספן, אך הרפו לחלוטין את ידי המתיישב-המתגונן ומפקדיו. בין הרובים, שרק אלוהי סיפורי אלף-לילה-ולילה ידע את גלגוליהם, אפשר היה למצוא רובים טורקיים מימי השולטן (ולאו דווקא האחרון בשלשלת). רובים יווניים ששימשו את המורדים. אולי עוד בימי הלורד ביירון. וכן רובים גרמנים ואנגליים, שאינני בטוח כלל אם היו חדשים עוד במערכה על סדן, ב-1875. יתר על כן : לא די שבידי הבדואים היו רובים מימי מתושלח, הרי שהיו מוכנים למכור לנו רק את הגרועים שבהם ובכמות מוגבלת. הנה כי כן, היום, ממרחק של 60 שנה אני יכול לחייך לעצמי ולהרשות לעטי לרוץ על הנייר בבדיחות- דעת מסויימת. אז, כמפקד בשטח האחראי להתגוננות ולחיי אנשים, היתה זו בעיה מציקה מעין כמוה.
והנה, כאשר נוסדה ה"הגנה", וגדלו שורותיה, הלך וגדל הצורך בנשק חדיש ויעיל עד כדי מעשים שעל סף ההרפתקנות. מרכז ה"הגנה" עשה מאמצים רציניים לרכוש את הנשק הדרוש בחו"ל. הקושי העיקרי היה להעבירו ארצה מתחת לעין הפקוחה והעירנית של שלטונות המנדט ורשויות הנמלים והמכס. דרושה היתה התחכמות מיוחדת בהסוואת המשלוחים. היה גם סיכון רב בקבלתם.
פעולות הרכש נוהלו בסודיות רבה. רק מעטים מבין המפקדים בשטח נקראו מדי פעם בפעם לקחת חלק בפעולות אלו.
לראשונה נזדמן לי לעמוד על אופיה של פעולת הרכש, כאשר הייתי עדיין מפקד מקווה-ישראל. באחד הימים נקראתי על ידי מפקד ה"הגנה", יוסף הכט, לביתו בשכונת בורוכוב. כאשר הגעתי, הודיע לי יוסף כי עלי להיפנות למספר ימים לעבודה סודית מיוחדת. לא שאלתי שאלות. ביקשתי וקיבלתי חופשה ולמחרת התייצבתי בפניו. הכט הוביל אותי לאחת החצרות שבשכונה, ולאחר שבחן היטב משמאל ומימין הכניס אותי למחסן ישן. במחסן עמדו חביות. יוסף נטל לום ויחד פתחנו את החבית הראשונה. לא הופתעתי להיווכח כי זו מלאה כולה צבע שמן לבן. כשהכנסתי את ידי לתוך השמן, חשתי בגוף מתכתי גדול. כשמשכתי ודליתי אותו נתגלתה לעיני מכונת יריה על כל אביזריה, נוטפת צבע לבן. יוסף הסביר לי כי עלי לנקות יפה יפה את המכונות על כל חלקיהן ולשמנן, לאחר מכן, בשמן רובים. שבוע ימים ישבתי לבדי במחסן, כשאני סגור ומסוגר. ניקיתי ושפשפתי עוד ועוד עד אשר סיימתי להכין לפעולה את כל מכונות היריה שהיו באותן החביות. אח"כ שבתי למקום עבודתי במקווה-ישראל.
בפעם השניה, היתה מעורבותי קצרה אך מותחת פי כמה. הדבר היה כאשר כבר שימשתי כמפקד גוש הרצליה. באחד הימים קיבלתי הוראה להיפגש עם אהרון עירוני. אהרון שהיה חבר "הגנה" מסור, עבד אז כעמיל מכס באחת החברות הגדולות בת"א. כאשר נפגשנו סיפר לי בסודי סודות כי לנמל יפו עומד להגיע משלוח גדול של צלחות וסכו"ם. מדובר בכמה ארגזים גדולים, וכי מתחת לכלי האוכל התמימים מסתתרת כמות גדולה של נשק מוברח ארצה. אהרון אמר כי עלי להופיע עמו יחד בנמל ולהציג את עצמי כ"בעל הסחורה", ששמו מופיע בתעודות המשלוח. אהרון הבטיח כי ידאג לכך שבמכס תהיה הבדיקה של הארגזים שטחית ביותר, וכי איש לא יגיע לנשק הטמון, אפילו בדמיונו. ביום שנקבע נסעתי עמו, לנמל יפו, לבוש בגדי-חג. הפרוצדורה התארכה למספר שעות ניכר. רצנו מאשנב לאשנב, מפקיד לפקיד, חתימה פה, חתימה שם (כמובן - בשם בעל המשלוח). עד אשר הגענו לשער היציאה - כמעט ופרחה הנשמה. . . בסופו של יום חזרתי הביתה רגוע וטוב לב - הכל עבר בשלום, ומחסני ה"הגנה" התעשרו במשלוח נשק נוסף. אך לא תמיד האיר המזל פנים.
יום אחד שוב נקראתי לבוא מהרצליה לתל-אביב. הפעם -- בבגדי עבודה. במקום המפגש כבר היו כמה מפקדים נוספים, שזומנו לאותו מקום ולאותה שעה. הוסבר לנו כי לנמל יפו הגיע משלוח של נשק ותחמושת, ארוז בחביות מלט. עלינו להמתין לסיום פריקתן ולהעבירן למקום מבטחים. לכשיגיעו, תפקידנו יהיה לפרק ולהוציא מתוכן את הנשק ואת התחמושת ואף לסייע בהעברתם למקום סתר. באותו יום המתנו עד בוש. החביות לא הגיעו. רק אח"כ נודעה לנו הסיבה. הסתבר כי לרוע המזל, נפלה אחת החביות מהמנוף בעת פריקתה בנמל יפו, ומתוכה התחילו לנשור כדורים. אשר'קה ויינברג (פלד) אשר ייצג הפעם את בעל המשלוח בשם "קטן", הצליח אך בקושי לחמוק מהנמל, בטרם שהספיקו לאסרו. אנחנו עצמנו חזרנו אבלים, איש איש לביתו.
אם לסכם : כמויות הנשק והתחמושת שהגיעו בדרכים אלו, למרות התעוזה והמאמצים שהושקעו בהשגתן ובהבאתן, היו מוגבלים למדי. לא היה בהן כלל כדי לענות על צרכי השורה והשעה. אט אט החלה להתפתח תעשיית נשק עצמאית של ה"הגנה". בתחילה, עסקה בייצור רימוני יד ובהמשכה -גם ברימוני רובה.

פתח סודי במוסך

בלב שכונת מחלול, בסביבת צומת הרחובות גורדון והירקון, עמד בית החרושת לעורות של האחים לבקוביץ. היה זה מבנה אפור, בנוי בצורת ח' שאת חלקו הפתוח השלימו חומה ושער, שסגרו על החצר הפנימית. ריח רע של עורות וכימיקלים נדף למרחקים. מעטים מבין אלו שלא היה להם עניין ישיר בבית החרושת, היו מתקרבים אליו. האחרים השתדלו להתרחק עד כמה שאפשר.
היתה זו בחירה מצויינת של אנשי התע"ש, אשר קבעו את בית המלאכה המכני שלהם באחד האגפים של בניין זה.
הסכמתם של האחים לבקוביץ, חברי ה"הגנה" אף הם, הושגה ללא קושי. אחד האולמות לעיבוד העורות שגודלו כמאה מטרים רבועים ומיקומו בפינה הדרומית מערבית של המבנה הוכשר כאולם יצור. בקיר הדרומי שלו נקבעה דלת ברזל ובה אשנב קטן, דרך האשנב ניתן היה להציץ החוצה ולראות מי מתדפק על הדלת. לייד האשנב, בתוך שקע בקיר, נקבע מסמר קטן ורק עובדי המקום ידעו על קיומו. לחיצה על מסמר זה הפעילה פעמון. בפנים לייד הדלת הוקמה מחיצה. זו יצרה מעין חדרון קטן ששימש משרד. יחד עם תפקיד זה גם סגרה את אפשרות המבט לאולם עצמו ולנעשה בו.
הבריכה לעיבוד עורות, שהיתה בצד המערבי של האולם, כוסתה בגג בטון והפכה להיות המחסן הסודי של בית המלאכה. גג הבריכה שימש רצפה של בית המלאכה. מעל פתח הירידה למחסן הציבו מכונת השחזה, אף היא על בסיס בטון. קשה היה לנחש שאחד הברגים המחזקים אותה לרצפה - משמש, בעצם, ציר והאחרים - בעת הצורך - מהדקים את המכונה למקומה.
לאולם הייצור הוכנסו מספר מחרטות (מופעלות בשיטת הטרנסמיסיות) לצד שאר האביזרים הדרושים. העובדים בבית מלאכה זה, חרטים ומסגרים מעולים, היו כולם חברי ה"הגנה". במסירותם, עזבו מקומות עבודה קבועים ועברו לעבוד בתנאי מחתרת קשים, במבנה רווי ריחות נוראיים, בתנאי שכר ירודים ותוך הסתכנות מתמדת להתגלות.
במשך הזמן שוכללו מתקני האזעקה. הותקנה מערכת שהדליקה נורות והפעילה ונטילטורים כדי להתריע בזמן על סכנה מתקרבת.
מצד דרום הקימו צריף ובו דלת רחבה. לכאורה שימש הצריף מוסך למכונית, למעשה היה משמש פתח לחילוץ ה"סחורה". בקיר הצריף הגובל עם בית המלאכה, הותקן ארון. בקיר מאחוריו היה פתח מתאים. דרכו, באמצעות מברג, ניתן היה לפתוח מתוך בית-המלאכה את דופן הארון. הוצאת הסחורה התנהלה כך: מכונית היתה נכנסת לתוך המוסך, אפילו באמצע היום. מתוך בית המלאכה היו פותחים את הדופן. כך נפתח אשנב מבית המלאכה למוסך ודרכו היו מעבירים לסליק שבתוך המכונית כל מה שהיה דרוש או פורקים ממנו חומר. אחר כך הדופן היתה נסגרת והמכונית עוזבת את המקום ליעדה.
כממונה על מחסן-הסתר שבמקום נקבע חיימקה גרמן, אחד העובדים המסורים במפעל. חיימקה נבחר לתפקיד זה גם בשל היותו הנמוך בין כל העובדים. הוא יכול היה להתהלך בתוך המחסן בקומה זקופה. האחרים חייבים היו להתכופף, במחילה.
העובדים היו מגיעים לעבודה מדי בוקר ונשארים סגורים בפנים. אין יוצא ואין בא. כך עד תום יום העבודה. בתקופה בה הגעתי התרכז הייצור בשני נושאים : רימוני יד ורימוני רובה.
את גופי הרימונים היצוקים הביאו מקיבוץ נען, מבית-יציקה סודי. בית- היציקה שהוקם ב-1936 היה סודי לא רק כלפי זרים. יש להודות כי היה סודי גם למרבית חברי הקיבוץ. את בית-היציקה הפעיל, מטעם מרכז ה"הגנה", ישראל ישפה. מלבדו ניהלו את העניין חבר הקיבוץ יצחק שיפריס, ועוד מספר חברים טובים ומסורים.
מסגריית נען, החלה לייצר למען ה"הגנה" כבר בראשית 1936. מה יצרו? מדי-זווית למדוכות, מצמדים לרובים, ותרמילים מיוחדים לנפצים (דטונאטורים). יצחק שיפריס הוותיק בנושא, שהחל את מעורבותו בייצור למען ה"הגנה" עוד ב-1929, כנער בתל-אביב, ניהל את העבודה. עם הזמן הפך אחד מעמודי-התווך של התע"ש המחתרתי.
המעורבות הרצינית, עם זאת, של מסגריית נען החלה רק שנה מאוחר יותר, עם תחילת המאורעות, כאשר מהומות דמים השתוללו ברחבי הארץ הובאה למשק, באמצעות ישראל גלילי, חבר הקיבוץ ומראשי ה"הגנה" - הצעה שחייבה שיקול דעת רציני ביותר : להקים במקום בית-יציקה סודי לברזל אפור ולהתחיל בייצור רימוני-יד ורימוני-רובה. המפעל אמור היה להעסיק שישה-שמונה חברים מהמשק ושניים מהחוץ. מזכירות המשק, באסיפה סודית. הכריעה בחיוב. והטילה על שלושה חברים. שלמה קופל. יצחק שפריס ויעקב בן-אריה - את הטיפול המעשי בפרוייקט. מטעם ה"הגנה" הגיע לנהל את המפעל ישראל יושפה, שכבר הזכרתי את שמו.
הצוות ניגש למלאכה במרץ רב. בד בבד עם קביעת דפוסי-הייצור, החלו בבניית סליקים ובקביעת אמצעי הזהירות ונוהלי קשר מוסכמים בין מסגריה ב' (שם הצופן של המפעל) לבין המסגריה הקיימת של נען. רוב חברי המשק לא ידעו כלל כי בקיבוץ מייצרים נשק ל"הגנה". אמצעי הזהירות היו קפדניים. הסליקים הוכנו בדמיון פורה. אפילו אם נתגלו - חייבים היו המגלים ב- שתיים - שלוש פעולות שונות על מנת להגיע לסליק האמיתי (היו גם סליקים להטעיה). למשל, סליק המחלקה למילוי רימונים היה מתחת למחרטה גדולה וישנה לייד הגראז'. המקדחה נקבעה לבטון בארבעה ברגים. רק עם סיבוב שני ברגים מסויימים. אפשר היה להסיע את המחרטה למרחק 10 ס"מ. לכופף אותה ורק אז היה נפתח הפתח אל הסליק. חדר מדופן שגודלו 3x2x2 מי, כולו מלא רימונים. מי שלא ביצע את ארבע הפעולות, לפי סדרן, לא יכול היה להגיע לסליק, גם אם גילה את מיקומו.
על פי עיקרון זה הוקמו מקומות מחבוא נוספים. אמצעי השמדה פשוטים ויעילים ננקטו גם לגבי פריטים מזהים שונים באולם הייצור, כגון: התבניות לתוכן יצקו את גופי הרימונים והפצצות. הללו היו עשויים חימר. בשעת אזעקה היו ממהרים להתיז מים על הדגמים שעל ארגז החול ומזדרזים למעוך אותן ברגליים. מי שהגיע, יכול היה למצוא במקום רק תבניות (הטעיה) תמימות של ברזים להשקיה.
בזכרונותיו השמורים בארכיון ה"הגנה" מספר שיפריס, שב-1940, כאשר הוקמה מחלקת הגימור לרימונים ופצצות, הקימו בקיבוץ את הסליק הגדול והמחוכם ביותר. הסליק שגודלו 3 * 2 * 2 נבנה באחד מבתי המגורים. על הפתח כיסתה ריצפה ניידת שהופעלה מבחוץ באמצעות שיבר-השקיה מס' 6. וזה היה מבנה הסליק : לפני הכניסה לשירותים, נבנה פרוזדור ברוחב 80 ס"מ ובאורך 2 מ'. במסגריה בנו מייד ארגז ברזל - בדיוק בגודל זהה. עומק הארגז כ-50 ס"מ. הארגז הוכנס מתחת לריצפת הפרוזדור ומולא חול (עובי ריצפת הבטון המכוסה אריחים היה כ-10 ס"מ). את הארגז אפשר היה להסיע כעגלה על גלגלים קטנים, באמצעות בורג ואום בעובי של 10 ס"מ. הללו הופעלו על ידי כיפוף ולחיצה של שיבר, שעמד על הדשא בחוץ מוסווה כשיבר להשקיה. עם סיבוב השיבר היתה הריצפה נוסעת למרחק של כ-50 ס"מ והיה נפתח הפתח למחסן.
הנה כי כן, במשך שנים קיימה נען את אחד המפעלים המרכזיים של ה"הגנה", תוך שמירה על סודיות מלאה וללא תקלות.
את התוצרת היו מסיעים להמשך הטיפול לתל-אביב. היו שולחים אותה למכון א', שמייד אספר את עלילותיו, במשאית מלאה זבל. את המשאית הסיעו לסירוגין חבר משק בשם ירושלמי, ויצחק ולדפוגל -- בעל משאית תל-אביבי וחבר "הגנה" אמיץ. לאחר שהיו מעמיסים את גופי הרימונים על מכונית המשא, היו מכסים אותה בשכבת זבל עבה ויוצאים לדרך. מכונית קטנה היתה נוסעת לפני המשאית במרחק-מה והיתה בוחנת את הכביש. במקרה של מחסומים או בעיות לא צפויות, היה סובב הנהג על עקבותיו ומודיע.
אם הכל היה עובר כשורה היתה המשאית מגיעה למוסך של מכון א', בבית-החרושת לעורות של האחים לבקוביץ ושם היו פורקים את אחוריה לאור פנסים מעומעמים, ישר אל אולם היצור. כאן קלטו את הגופים והיו ניגשים מייד לעבודות הגימור, כדי לספק רימונים ופצצות לישובים היהודיים, שעמדו בפני כנופיות ופורעים ערביים, בנשק דל.
אם כן, העבודה על הגופים של רימוני-היד לא היתה רבה : ניקוי וליטוש קל של הגוף וחריטת הברגה פנימית. עבודה רבה הרבה יותר נדרשה בגופים שנועדו לשמש רימוני רובה. כאן חייבים היו בחריטה מדוייקת בקוטר הגוף וחריטה מדוייקת עור יותר ב"ראש" - מנגנון ההדלקה. יש לציין כי בבית- מלאכה זה שנשא, כאמור, את השם, מכון א', הכינו גם את המדוכה -- אותו צינור המתלבש על קנה-הרובה, דרכו משגרים את רימון הרובה אל מטרתו.

ה"חדר" בשכונת בורוכוב

הנה כי כן, קורא יקר, שבנו וחזרנו אל יום עבודתי הראשון כמנהל התע"ש. המצב ברחבי הארץ חמור, האנגלים אינם מצליחים להשתלט על הערבים. הללו חוזרים ומזכירים כי פתחו במרד גדול נגד האנגלים והיהודים. למודי לקח מר ממאורעות 1929, לוחצים אנשי המרכז על האנשים הממונים על הייצור המחתרתי, לספק עוד ועוד נשק.
אם כן, את היום הראשון לעבודתי כמנהל התע"ש, הקדשתי לביקור במכון א'. נפגשתי עם העובדים, שוחחתי עמם. אח"כ הסתגרתי עם מנהל המכון, ישראל רבין. הכרתי אותו עוד כאשר היה עוזרו של ישראל יושפה בהקמת בית-היציקה לרימונים בהרצליה. סיכמנו בינינו על אמצעי קשר. עמדתי גם על סדרי הבטיחות, על קצב העבודה וביקשתי שיפרוס לפני את הבעיות העיקריות.
למחרת הלכתי ללמוד על הנעשה ב"חדר", בשכונת בורוכוב, בגבעתיים. כאן, היה ה"מפעל" והמחסן הראשון שהוקם על ידי ה"הגנה" בסוף שנות ה- 20. שכונת בורוכוב היתה שכונה קטנה. מרבית בתיה חד-קומתיים ומוקפים עצי פרי ושיחים. שכונת פועלים. מעין אריסטוקרטיה חלוצית. בשכונה התגוררו פעילים מרכזיים בישוב ובהסתדרות. ביניהם היה גם יוסף הכט, מרכז ה"הגנה", ועל-פי הוראתו, כזכור, ניקיתי את מכונות היריה הלבנות וכן יעקב שכן, מפקד גוש-דן. שכן היה גם המחסנאי של מרכז ה"הגנה". תושבי השכונה, ברובם המכריע, היו חברי "הגנה". כאמור הוקמו בשכונה המחסנים הראשונים והמרכזיים של הארגון המחתרתי.
כאשר קיבלתי את התע"ש, ברור היה לי כי את אחד הביקורים הראשונים אערוך ב"חדר" שבשכונה, ה"חדר" היה ממוקם במבנה אחורי, בביתה של משפחת פיקרסקי. בחדרון השני -- גר מישהו מבני המשפחה. ה"חדר" שימש כבית-מלאכה להשלמת העיבוד של הרימונים (היד והרובה) בכל הנוגע לחלק הכימי. כאשר הגעתי, פגש בי אדיר הלוי, בחור חמד, בוגר ביה"ס המקצועי מקס פיין. אדיר היה אדם שקט, שעשה את עבודתו במסירות ובנאמנות. עזר כנגדו היתה בתו של בעל הבית, ציפורה פיקרסקי ובעלה שלום כפכפי. עובדים נוספים ב"חדר" היו ; מנדל ברנובסקי ופניה רחמן.
העבודה כאן התרכזה בעיקר בשני נושאים :
הכנת ראשי השפשוף לרימוני-היד והכנת ה"ראשים". מנגנוני ההדלקה - לרימוני-הרובה.
כאן, קורא חביב, אני מבקש מראש את סליחתך (שוב) על כי ארבה בפרק זה לתאר תיאורים טכניים שאולי יטילו בך שיממון. לא זו כוונתי כמובן, אך לאחר התלבטות הגעתי למסקנה כי אחטא לאמת אם לא אספר את העובדות כאופן מדוייק.
ועכשיו בחזרה. ובכן, הכנת ראשי השפשוף היתה פשוטה יחסית. נוסחה כימית של התערובת לראשי הגפרורים הושגה מבית-החרושת "נור", על פיה היו מכינים גם את נוסחת התערובת לראש הפתיל הרועם, פתיל ממולא אבק שריפה, בו היו משתמשים במחצבות לצרכי חציבה, ניתן היה לרכוש בקלות יחסית,
למותר לציין כי הפעלת רימון-היד ע"י שפשוף ראשו בקופסת גפרורים - היתה פרימיטיבית למדי. רק כאשר ראית זאת יכולת להבין כמה נוח, בטוח ויעיל להפעיל את רימון ה"מילס" האנגלי. עם זאת, באותה תקופה, בהתחשב בצרכי השעה הדחוקים (והקשיים שבתעשיה מחתרתית) היתה הדרישה לרימונים אלה רבה ביותר, והדבר אמור לגבי כל סניפי ה"הגנה". בביקורי הראשון ב"חדר" עניינה אותי במיוחד, שיטת השלמתו של ראש רימון הרובה. ראש זה היה פרי תכנונו של דוד ליבוביץ, אחד המהנדסים המוכשרים ביותר שפעלו בשורות ה"הגנה" בכל הזמנים.
דוד הגיע לישראל מרוסיה בשנת 1927. זמן קצר לאחר בואו נתקבל כמדריך למכונות חקלאיות בבית הספר מקווה-ישראל. באותה תקופה הייתי אחד העובדים, ומפקד ה"הגנה" במקום. לא עברו אלא ימים מעטים ודוד כבר חבר ב"הגנה" ומשמש לעזר-רב בכל הנוגע לתיקוני נשק במקום. ב-1928 נפרדו דרכינו לזמן מה. אני עברתי להרצליה ודוד המשיך עבודתו במקווה- ישראל. כעבור זמן מה, הפך להיות אחד מעמודי התווך של התע"ש באותם הימים.
את ראשו של רימון הרובה, תכנן דוד לפי דגם רוסי. הרימון היה נורה למטרה באמצעות מדוכה המורכבת על קנה הרובה וכדור ללא קלע. הגזים הלוהטים היו הודפים את הרימון עד למרחק של כ-350 מטר. בתוך ה"ראש", מנגנון ההדלקה של הרימון, היה נוקר. בשעה שהרימון היה בדרכו החוצה, היה מצית פיקה שהיתה מדליקה מצידה את אבק השריפה שנמצא בתוך תעלה ספירלית מיוחדת חרוטה בראש. משם היתה האש מגיעה לנפץ. בכדי לאפשר פיצוץ הרימון סמוך לפגיעתו בקרקע, ניתן היה לסובב טבעת ב"ראש" הרימון, ובה חור המוביל לתעלת אבק השריפה. על ידי כך קוצר או הוארך זמן בעירתו של האבק. סיבוב זה קבע גם את הזמן העובר מהירי עד להתפוצצות.
הרעיון היה מצויין. הוחלט כי זה יהיה הדגם הסופי, וכי התע"ש יתרכז בייצורו בסדרות גדולות. החלטה זו נפלה סמוך לבואי ומייד הוחל בביצוע. והנה, למרבה הצער, נתגלתה מייד בעיה בתכנון, ותוך כדי הפעלת רימון הרובה בחזיתות שונות, ארעו מספר תאונות קשות. הדיווחים מסרו כי הרימון התפוצץ בתוך המדוכה או בסמוך ליציאתו ממנה ופגע באנשים שהפעילו את הרובה. האמון ברימון הרובה התערער ורבים חששו להשתמש בו. הארועים הללו הפכו עבורי אתגר ראשון, בתפקיד, שכן סיבת התקלות טרם אותרה. התחלתי לבדוק את העניין לעומק.
בביקורי ב"חדר" התבוננתי, איפוא, היטב בתהליך הכנת הראש. התעכבתי על שלב הכנסתו של הפתיל וקביעת אבק-השריפה בתעלה. התברר לי שאת אבק השריפה, לשם קיבועו בתעלה, מרטיבים במים. הללו הופכים אותו לעיסה. מן העיסה נוטלים וממלאים בתעלה ואח"כ מייבשים את הכל בתנור מיוחד. אינני כימאי. עם זאת, לא נראתה לי שיטת קיבוע אבק השריפה בתעלה על ידי הרטבתו במים. האם היא זו הגורמת לתקלות ? כך הרהרתי ביני לביני שעה שעשיתי את דרכי בחזרה למשרד.
הרצון לאשש חשד זה הביא אותי עוד באותו יום לד"ר דוד ברגמן - מנהל מכון זיו (כיום -- מכון וייצמן) ברחובות. התקשרתי וביקשתי פגישה. דוד ברגמן, לימים מדען ראשי של מערכת הביטחון, נענה מייד. קבענו מועד. כשהגעתי אליו היה בבגדיי ראש רימון מפורק.

ארגז טמון באדמה

דוד ברגמן קיבלני בספריה שבמכון. סיפרתי לו על התאונות. תוך כדי כך הראיתי לו את הראש המפורק והצבעתי על התעלה בה דחוס היה אבק השריפה. סיפרתי על פקפוקי באשר לשיטת הרטבתו של אבק-השריפה במים. אמרתי שעדיף היה בעיני לקבוע את אבק-השריפה בתעלה באמצעות דבק בעיר, שבעירתו זהה לזו של אבק-השריפה.
ד"ר ברגמן הקשיב לדברי בתשומת לב. אח"כ התפתחה שיחה ערה סביב השאלות שהעליתי. תוך כדי כך ניגש בן שיחי לאחת הכונניות שבחדר, ועיין בכמה ספרים, מתוך הרבים שעמדו עליה, לבסוף אמר : ישראל, אני מניח שדבק על יסוד צלולוזה, מאותם הסוגים שמוכרים בחנויות למכשירי הכתיבה יפתור לך את הבעיה. נסה, ואח"כ הודיעני על התוצאות. טרם נפרדנו צייד אותי ד"ר ברגמן ברשימת דבקים שנראו לו מתאימים.
בדרכי לתל-אביב, קניתי כמה צנצנות קטנות של דבק מהסוג שהומלץ והבאתי אותן ל"חדר". הניסויים הצליחו מעל ומעבר למצופה. בעירת אבקת השריפה בתעלה הפכה להיות קבועה, ורצופה. זמן התעופה עד להתפוצצות, נקבע עתה בצורה מדוייקת ביותר.
עם סיום תקופת הניסויים דיווחתי לד"ר ברגמן ואח"כ מיהרתי לחנויות ורוקנתי אותן מכל צינצנות הדבק מהסוג הזה, שהיו מצויות תחת ידיהן. כמות הדבק שרכשתי אמורה היתה להספיק למילוי הרימונים לפחות למשך שנה החל משלב זה נכנסה עבודת הייצור של רימוני היד והרובה למסלול שוטף : הגופים של רימוני-היד נוצקו בנען, עובדו במקום והועברו ישירות למחסן המרכזי.
הגופים של רימוני-הרובה הועברו למכון א' ושם עברו את תהליך הבדיקה והחריטה (שם גם יוצרו ה"ראשים" והמדוכות לרימונים אלה). מן המכון קברו הראשים להשלמתם הכימית ב"חדר". תהליכי העבודה הפכו מעתה סדירים וקבועים. זרם התוצרת הגמורה הלך וגבר. תוך כמה חודשים ה"חדר" הפך צר וכבר לא הספיק לעבודה השוטפת. ביקרתי שוב במקום כדי למצוא פתרון, בסיור ראיתי כי בבית שכנו של פיקרסקי מצוי מבנה אחורי, הגובל בגדר המשותפת. החלטנו להגדיל את המפעל ולתפוס גם את המבנה השכן השייך למשפחת דניאלי. קיבלנו ברצון את שני החדרים, את המרפסת הסגורה ואת המטבח. גם כאן סידרנו "סליק" רציני.
באותה תקופה הצטרף ל"חדר" עובד נוסף - צבי ברמן - מפקד ה"הגנה" בבני-ברק. בעזרתו ובעזרת יחזקאל בן-דוד, מפקד ה"הגנה" בתל- אביב, נחפר ונבנה במקום סליק חדש. עבודות החפירה והבניה נעשו, כמובן, בלילות, מבלי שהשכנים ירגישו בכך.
על פתח הסליק הונח תנור לייבוש כימיקלים. על ידי פתיחת כמה ברגים ניתן היה לסובב אותו הצידה, ואז היה מתגלה ארגז טמון באדמה. מי שהיה מחטט בארגז יכול היה למצוא בו מסמכים שונים ופורמולות בימיות. במציאות, שימש סליק עליון זה רק הסוואה נוספת לסליק הממשי. ההנחה היתה שאם יצליח מישהו להזיז את התנור, ולחשוף את הארגז הרי יחשוב כי לפניו ה"סליק" האמיתי. למעשה רק עם הרמת תחתית הארגז נפתח הפתח לחדר התת-קרקעי.
באשר לשני החדרים העליונים : החדר הראשון בכניסה רוהט יפה, לשם כיסוי, כחדר אורחים. סידרנו בו גם תצוגה נאה של חומרים כימיים לחקלאות. בחדר השני היתה מעין מעבדה לחומרי-הדברה. אפשר היה למצוא שם צנצנות עם חומרי חיטוי ; כגון מרק בורדו, אבנין וכו'. בחדר זה עמד גם התנור ובו נעשתה העבודה העיקרית, מילוי ראשי רימוני-הרובה בחומרי-הדף ונפץ. היה אז חורף 1938. המאורעות עמדו בעיצומם. דרישות לנשק הגיעו מכל הכיוונים. השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב היתה : מהו הנשק הנוסף שניתן לייצר אצלנו על מנת להקל על המגינים הלוחמים ? החלטתי לפעול באופן שלא היה מקובל אז. נפגשתי עם שניים מחברי מרכז ה"הגנה" שהיו ממונים על התע"ש (אליהו גולומב ויששכר סיטקוב) וקיבלתי את הסכמתם להקים ועדה כימית, שתבדוק אפשרות לייצר נשק כימי נוסף, כגון : פצצות תבערה, פצצות תאורה, פצצות מדמיעות, פצצות עשן וכדומה. כמו כן שאפתי שהוועדה תבחון אפשרות לייצר חומרי-נפץ והדף.
לוועדה זימנתי את האחים ד"ר דוד ברגמן וד"ר פליקס ברגמן ממכון זיו, את ד"ר הימן וד"ר איליוף, את ד"ר טורצקי וכן את ד"ר קלוגאי מהטכניון ואחרים. עזרתם של מדענים דגולים אלה נראתה לי חשובה ביותר. לרשותם במכון זיו ובטכניון עמדו מעבדות משוכללות על עובדיהן, ונסיון מחקרי רב. הם עצמם ראו בסיוע שהושיטו לנו תפקיד נכבד ביותר לצד עבודתם השוטפת.
זמן קצר אחרי הקמת הוועדה הוחל בניסויים מעשיים לקידום ייצורו של נשק כימי נוסף. במעבדות הטכניון ומכון זיו הוכנו, בהסוואה מתאימה, החומרים הכימיים הנדרשים ואילו במכון א' יצרו את החלקים המכניים על פי המפרט המוצע, על מנת לחבר את המכני עם הכימי, היינו יוצאים מפעם לפעם לשדה מרוחק, לניסויים. באופן זה נבחנו דגמים ראשונים של פצצות עשן, רימוני גז מדמיע, פצצות תאורה, פצצות תבערה ועוד מוצרים נוספים. עם חלוף הזמן, והתגברות האמון בכוח-העשייה, טבעי הוא שחשתי רצון עז לעבור לייצוב נשק סטנדרטי: אקדחים, רובים, מקלעים וכד'. למרבה הצער, לא היה לנו עדיין כל נסיון בחריטת סלילים בקנה. ולמי שאיננו מתמצא יש להוסיף, כי ללא סלילים אלה אין רובה ואין מקלע. הפניתי, איפוא, מאמץ מחשבתי ניכר למציאת פיתרון מעשי.
בראש הפקולטה למכונאות בטכניון, עמד אז פרופ' קוריין. הפרופסור היה כבר אז אדם מבוגר ושיבה זרקה בשערות ראשו וזקנו. בטרם שעלה ארצה היה מרצה מבוקש במוסדות המדע הגבוהים בגרמניה. בין התפקידים שמילא שם היה גם תפקיד של יועץ למפעלים שעסקו בייצור נשק ותחמושת. מצאתי את פרופ' קוריין "יקה זקן" במובן הטוב של המושג. בפקולטה נודע כאיש קפדן ודייקן. כאשר התקשרתי אליו הופתעתי ממידת היענותו. כאשר אך שמע במה מדובר, נדמה היה לי כי הוא כה נלהב עד כי יוותר על אוכל, שינה ומנוחה ובלבד שיוכל להביא לקידום הנושא.
בפגישה שנייה ושלישית עמו סיכמנו כי ה"הגנה" תרכוש שלוש מחרטות משומשות כדי ליצר קנים, תעביר אותן לשיפוץ בבית-המלאכה שליד בית- הספר המקצועי של הטכניון ותוך כדי כך יותאמו מכשירים נוספים ותילמד הטכניקה של קידוח וקידוד קנים וסלילים. כל זה יעשה בהדרכתו ובפיקוחו. היה ברור לי, כי עד אשר ירכש נסיון יקר זה יעבור זמן לא מועט. לא מצאתי קיצורי דרך, לבד מהתמדה שקדנית. על כן חיפשתי מוצר נוסף שנוכל לייצר בינתיים ולהקל על הלחץ.
בפולין ישב באותו זמן יהודה ארזי כשליח של ה"הגנה". ארזי עסק ברכישת נשק ותחמושת והעבירם ארצה בדרכים שונות. עוד בטרם שהגעתי לתע"ש, כלל באחד המשלוחים שתי מרגמות פולניות-צרפתיות מדגם "סטוקס" בקוטר 3 אינץ' (81 מ"מ) עם כמה פגזים עבורן. מרגמה זו היתה דגם חדש שהוכנס באותה תקופה לשימוש יחידות-השדה בכמה צבאות באירופה. היה זה מעין תותח קטן, מורכב משלושה חלקים ; בסיס, חצובה וקנה. ניתן היה לפרקם במהירות ולשאתם, תוך כדי קרב, על כתפיהם של שלושה חיילים, מצאנו כי הפגז שקוטרו, כאמור, 3 אינץ' אינו נופל בכוח פגיעתו מפגז של תותח-שדה קל, אף כי אין נדרשים במרגמה בריח ותרמיל של פגז. מרגמה זו נראתה לי מתאימה ביותר להיות המוצר הבא שלנו. תחושתי היתה, כי אם נצליח להוסיף לכוח-האש של היישובים מרגמות מן הסוג הזה, ישופר מאזן הכוחות באופן קיצוני.
מיהרתי לארגן מטווח-ירי ממשי, על מנת לראות בעיני את התוצאות. וכך, ביום בהיר אחד יצאנו מתל-אביב לירושלים ומשם ירדנו לים-המלח. בערב התמקמנו לייד קליה והעברנו את הלילה בהרבה דיבורים ומעט שינה. בבוקר, עלינו על ספינה שהביאה אותנו לחוף עין-גדי. שם ניגשנו לעבודה. במרחק מה מהחוף העמדנו את המרגמה, אותה החבאנו קודם בארגזים, וירינו מספר פצצות. ההרים סביב קלטו את הרעם באופן דיסקרטי. ההתרשמות היתה מהממת. לעומת רימון-הרובה הקטן היה בידינו נשק אדיר. טווח הירי - כשל תותח קטן והעיקר; הקנה, ללא סלילים. הנסיון לייצר מרגמה כזאת לא נראה פתאום דמיוני. שמחים ומעודדים חזרנו באותה דרך לתל-אביב. המסע כולו ארך שלושה ימים, אך היה שווה כל רגע. לאחר דיון ממצה נפלה ההכרעה הצפויה : אנו ניגשים לתיכנון וייצור של "מרגמה 3". היה זה באביב 1938, פחות מחצי שנה לאחר כניסתי לניהול התע"ש.

נשק ללא הדק

על אף ההתלהבות, גיליתי מייד כי ייצור מרגמה על אביזריה ופגזיה, הוא בלשון המעטה, משימה לא קלה, בהתחשב במצבה של התעשיה הצבאית באותם ימים. הבעיות נבעו ופרצו בזו אחר זו, בכל התחומים : בעיות טכניות, בעיות של חומרים, של תהליכי עיבוד ועוד כהנה וכהנה. וכל זאת, לא לשכוח אף לשבריר שניה - בתנאי מחתרת חמורים ביותר.
מעודד מהצלחתה של הוועדה הכימית, החלטתי להקים, במקביל לה, ועדה טכנית. לוועדה הזמנתי את פרופ' קוריין ואת האסיסטנט שלו דאז - המהנדס מנחם ארנרייך. כן זימנתי את המהנדס של עיריית תל-אביב, אליעזר אהרונוב ואת המהנדס נפתלי רייפמן - מנהל בית החרושת למשאבות, "סיניבר". כאשר כבר סגרתי את הרשימה, סיפרו לי כי בחברת-החשמל עובר מהנדס בשם לואיס פרוינד, אשר בטרם עלותו ארצה עבד בגרמניה בבית חרושת לתותחים. מיהרתי ליצור עמו קשר וצירפתי אותו לוועדה בתחושה שעשיתי "רכש" טוב.
לצוות צורפו גם מרדכי קפלן, הבעלים של בית החרושת "ברזלית" וכן שניים מוותיקי התע"ש - דוד ליבוביץ מיודענו וישראל רבין. אני חייב לציין כי גם אליהו גולומב היה משתתף בישיבות, מדי פעם. הוא היה מגיע הן לישיבת הוועדה הכימית והן לזו של הוועדה הטכנית, ביחוד כאשר דובר על קביעת מגמות ותוכניות-עבודה לעתיד.
והנה, באחת הישיבות המכריעות, כאשר עמדנו להחליט במדוייק איזה דגם מרגמה נייצר, הועלתה ההצעה, לבחון, לפני ההחלטה הסופית דגם נוסף של מרגמה 3, המצוי בידי הצבא הבריטי. ההצעה היתה נבונה לכל הדעות. הבעיה היתה, כמובן, איך משיגים מרגמה כזאת. ניגשנו, איפוא, במרץ לחיפושים.
נודע לי. לאחר בדיקה ודרישה. כי בבן-שמן חונה יחידה צבאית בריטית. ובשימושה מצויות מספר מרגמות מן הדגם הדרוש לנו. ביקשתי שישיגו לי את שורה אשרוביץ, מפקד בן-שמן מטעם ה"הגנה". שורה הגיע לתל-אביב. השאלה שהעסקתי בה את שנינו במשך חצי יום היתה : איך לשלוף מרגמה שלמה על אביזריה מידי החיילים. בפגישה הועלו אפשרויות שונות, מהן מפוקפקות למדי, גם על פי מושגי הימים ההם. לבסוף הגענו לסיכום שנראה פחות דמיוני מאחרים.
ערב אחד, כפי שסוכם מראש, הגעתי לבן-שמן עם קבוצת מהנדסים וטכנאים. שורה סיפר לקצין האנגלי, הממונה על היחידה, שהאורחים אינם מאמינים לו כי קיים נשק היורה ללא הדק, וכי הם לועגים לו בפניו על טפשותו. הקצין נפל בפח והורה להכניס את המרגמה לחדר-האוכל של המשק. כאן אני חייב להקדים ולומר כי על פי סיכום מוקדם, הוחלפו כל המנורות בחדר בחזקות יותר ואור נגוהות זוהר פרץ מן התקרה באותו ערב. ה"חברים", התחילו להסתובב סביב המרגמה, כביכול בחיפושים אחרי ההדק. בינתיים - פירקו ומדדו כל חלק. בהתערבות הפסדנו, כמובן, אך הביתה חזרנו ששים ושמחי לב. ההבדלים בין שתי המרגמות, הבריטית והפולנית, היו ברורים עתה. יכולנו להחליט על בנייתה של מרגמה משלנו. כך היה.
בעיה ראשונה וקלה נפתרה מייד. את ייצור הבסיס למרגמה מסרנו לקבוצת ההכשרה "אילון", שישבה אז בפתח-תקווה. החברים, כולם אנשי ה"הגנה", קיבלו על עצמם ברצון יצור 100 בסיסים, במסגריה המשוכללת שהפעילו. ייצור הבסיס לא עורר חשד, לבד אצל מי שהוא איש צבא. גם לא היתה בו בעיה טכנית מיוחדת. הבעיה הגדולה היתה הקנה.
קנה המרגמה דרש פלדה מיוחדת, דיוק יתר בחריטה הפנימית ועוד הקפדות בלתי חזויות. ניגשנו לנושא בדחילו ורחימו ומתוך תחושת אחריות מעיקה. מהפרופסור קוריין קיבלנו נתונים מדוייקים לגבי סוג הפלדה הדרוש וכן פרטים אודות בתי-החרושת באירופה מהם ניתן להזמין את הסחורה. עם הנתונים הללו באתי אל אחד היבואנים הגדולים בארץ, חבר "הגנה" שעסק גם ביבוא מתכת, וביקשתי ממנו לכלול באחת ההזמנות שלו מאוסטריה את צינורות הפלדה הנדרשים לנו להכנת 100 קנים.
לא חלפו ימים רבים והצינורות הגיעו לנמל, מבלי שעוררו תשומת לב מיוחדת אצל פקידי המכס. עם הגיע הסחורה לידינו, החלטתי שלא להעמיס את עבודת החריטה על מכון א'. זה היה עסוק ממילא מעל לראש בעבודה שוטפת של יצור רימוני-הרובה. בחרתי לפתוח למשימה זו בית-מלאכה מיוחד. בניגוד למקובל החלטתי שאין הכרח לנקוט בבית-מלאכה זה בכל אותם סידורי-ביטחון מיוחדים הנהוגים במכון א' וכי אפשר לוותר אפילו על סליק.
בתל-אביב קיים היה, זה זמן רב, בית-חרושת למשאבות של "סיניבר". ביקשתי, איפוא, את המהנדס נפתלי רייפמן, איש הוועדה הטכנית שלנו, שהיה מנהלו של בית החרושת, להכין שרטוטים של משאבה, אשר הגוף החיצון שלה תואם במדוייק את גודלו של גוף הקנה של המרגמה. בשעת דחק אפשר יהיה לטעון לתום לב ואף להוכיח, שחור על גבי לבן, שהצינורות שאנו מעבדים אצלנו הם למעשה חלק מהזמנה למשאבות.
את מכון החריטה החדש הקמנו ליד משק הפועלות בצפון-מזרח תל- אביב, סמוך לכפר הערבי סומיל. באזור זה גילינו מבנה ריק, ששימש בזמנו כמחסן. בין אזור זה לבין תל-אביב של אותם הימים הפרידו חולות עמוקים. הישוב במקום היה דליל ביותר וכמוהו גם התנועה. המקום מצא-חן בעיני מבחינה בטיחותית : רחוק ממשטרה וצבא בריטיים, וגם דמי השכירות היו נמוכים ביותר. שכרנו, איפוא, את המבנה. אח"כ ביצענו עבודות שיפוץ תוך הקפדה שלא יוותרו בו סדקים, שדרכם יכול לחדור אבק העלול לפגוע בדיוק עבודתן של המכונות. פעולה זו נעשתה לפי דרישתו של פרופ' קוריין. הוא עמד על כך שבמקום ישרור נקיון מוחלט.
לפי הנחיותיו של פרופ' קורין קנינו, איפוא, מחרטה חדישה. היתה זו מחרטה גדולה בעלת דיוק מירבי, עם הנעה עצמית, ראשונה מסוגה בתע"ש של אותם הימים.
לביצוע עבודת החריטה, בה נדרש דיוק של מאית המילימטר, פניתי למנהל חברת החשמל בתל-אביב, המהנדס אהרונסון. ביקשתי שישאיל לי את החרט הטוב ביותר בבית-המלאכה של החברה. אהרונסון נענה והבחירה נפלה על אריה ברנר. ברנר הסכים ברצון לעבור לעבוד בתע"ש. לא עברו ימים רבים והמבנה הותאם לתפקידו החדש. הוכנסה המחרטה ואיתה גם מכונות נוספות. הגיעו הצינורות ובמקביל גם ההזמנה לחלקי- משאבות שהכין עבורנו המהנדס רייפמן, מטעם ביח"ר סיניבר - הזמנה פיקטיבית כמובן, רק לשם כיסוי. העבודה במכון ב' (שמו של בית המלאכה החדש) החלה בערב חג השבועות, שנת 1938. כמובן שמכון זה נוצל גם להכנת חלקים אחרים של המרגמה או של מנגנון ההדלקה. הקפדנו שכל חלק וחלק יוצר בנפרד. כך לא עוררו חשדות כלשהם. כמנהל המכון מונה אחד העובדים הוותיקים יחסית של התע"ש - זבולון ובר.

פיקניק מסתורי בחורשה

תוך כדי תהליך הייצור, התעוררו בעיות טכניות קשות גם בבניית המנגנון המפעיל את חומר הנפץ שבפצצה - או במלים אחרות; המרעום. החלטנו לא לבזבז בינתיים זמן על ייצור פיקות ודטונטורים - מכיוון שבסוג עבודה זה טרם היה לנו בארץ נסיון כלשהו. כתחליף, יצרתי קשר עם יהודה ארזי, ובאחד המשלוחים של נשק מפולין - העביר לנו פיקות ודטורנטורים, שניפחם קטן יחסית, עבור עשרת אלפים הפצצות הראשונות, הבעיה הבאה דרשה פתרון מקומי: תוך כדי העבודה התעוררו ספקות כקשר לטיב המנגנון שבראש הפצצה הפולנית. שאלנו את עצמנו האם לא ניתן לייצר מנגנון טוב ובטוח יותרי התשובה תבעה ניסויים בשדה. החלטתי כי ניסויים בעין-גדי, עם כל הרומנטיקה הכרוכה בדבר, יש בהם בזבוז משווע של זמן. החלטתי למצוא מקום קרוב יותר. הבחירה נפלה על החורשה שלייד קיבוץ שריד. אמנם, בקרבת מקום שכן שדה-תעופה של מפציצי חיל-האויר הבריטי (רמת דוד), אך הערכתי כי דווקא במקום כזה קולות הירי לא יעוררו תשומת לב מיוחדת, הרי לא יעלה על דעתו של איש, שמקום כה סמוך למחנה צבא בריטי, יבחר על ידינו כמטווח ניסוי לירי מרגמה.
ניסויי הירי נערכו מעתה בפשטות מדהימה : מכוניתנו (או מכוניותינו) היו מגיעות בשבת בבוקר לחורשת קיבוץ שריד וחונות בצל העצים. הנוסעים (אנחנו) היו מסתדרים ומתארגנים כיאה לפיקניק. כעבור זמן מה היתה מגיעה מכונית הסליק של מרכז ה"הגנה" ובה המרגמה וכל אביזריה. תוך דקות ספורות היתה המרגמה ערוכה והירי מתחיל.
כל פרטי הניסוי היו מתוכננים מראש וכל הסידורים בשדה מוכנים : טלפון-שדה מתוח ונכון ; הצופים פזורים לאורך הקו, והטווחים - מדודים מראש. הירי עצמו לא ארך זמן רב. מייד עם השלמתו היתה מכונית הסליק עם המרגמה בתוכה - מחוץ לשטח, בדרכה הביתה. הנוסעים (אנחנו) המשכנו את הפיקניק בחיק הטבע, על מנת להשלים את איסוף התוצאות. לקראת הצהרים כבר היה כל אחד בביתו.
בתחילה מילאנו את הפגז באבקה כלשהי, זהה במשקלה למשקל חומר הנפץ (אח"כ, במקום אחר, התחלנו לירות פגזים אמיתיים), במקום מרעום - פקק הדומה לו בצורתו החיצונית. כך ירינו בחורשה שלייד שריד. אח"כ אנשי המקצוע. החרטים, המהנדסים והפרופסורים החלו שוברים את ראשם על מבנה המרעום. הסתבר כי המרעום הפולני אינו מספק אותנו. חיפשנו משהו טוב יותר. ואכן, תוך זמן קצר כבר הוכנו מרעומים שונים לנסיון. אך הנסיון במעבדה אינו מספק. יש להבטיח ביטחון של 100 אחוזים בתקינות הפעולה. יש לבחון את המרעומים השונים, בתנאי אמת ובפצצות ממולאות בחומר-נפץ. לשם כך יש לבחון גם... חומרי-נפץ שונים.
הנה כי כן, היריות וההתפוצצויות שלייד שדה התעופה רמת-דוד לא רק שנמשכו, הן אף הלכו ותכפו. שוטרי משטרת נהלל היו משוכנעים כי ההתפוצצויות והירי באים משדה-התעופה. החיילים והטייסים של ממשלת הוד-מלכותו לא העלו, בוודאי, על דעתם שחוצפתה של ה"הגנה" כבר מגיעה כדי כך. מכל זה יצאנו אנו נשכרים ותחושת הביטחון ביכולתנו הלכה וגברה, עם התקדמות הניסויים התחלנו לירות גם פצצות מתוצרת עצמית. באותו שלב לא היינו בטוחים שהכל אכן בסדר בתכנון. לכן הכינונו מיתקן, בצורת מלקחיים, שהיה מתלבש על הקנה מבחוץ ומחזיק את הפצצה בעוד חציה הקדמי כבר בתוך הקנה. למלקחיים היינו קושרים חבל. החבל נמתח לאורך כמה עשרות מטרים. היינו מתרחקים ואז משחררים את הפצצה. זו היתה מתחלקת אז לתוך הקנה, ונוצר הירי.
סיפר על כך בשעתו נפתלי רייפמן - מהנדס וחבר הוועדה הטכנית:
"אחרי מספר נסיונות, כשנוכחנו לדעת שהפצצה, המרעום והקנה עומדים יפה בלחץ אבק-השריפה, הורדנו את מיתקן המלקחיים והיינו מחליקים את הפצצה ישר לתוך הקנה. הנוקר היה מוברג בתחתית המרגמה, וברגע שהפגז היה מגיע למטה, לתחתית הקנה, היתה מתהווה נקירה בפיקה של הכדור. אבק-השריפה שבכדור היה נדלק ועימו גם אבק-השריפה במטענים הנוספים שבזנב הפצצה. כך היה נוצר הירי.
היה מקרה שבו ירינו ולא ראינו את ההתפוצצות על פני השטח. בחיפושים שערכנו לא הצלחנו למצוא את הפצצה שנורתה. החלטנו להוציא לאזור חברים, שיתקדמו בשורה חזיתית, במרחק של כשני מטרים האחד מהשני. כך התחלנו לסרוק את השדה. בסופו של דבר, גילה אחד החברים הסורקים חור באדמה. בחפירה מהירה סביב החור התגלה שהפיצוץ היה תת-קרקעי בעומק של כ-35 - 40 ס"מ. מצאנו כי רק שתי סיבות יכלו לגרום לכך ; 1. האדמה רכה והמרעום לא די רגיש למכה ; 2. למרעום השהייה ארוכה מדי. בין הרצליה לרעננה מצוי שטח של כ-500 דונם בשם גן רש"ל. בשטח היה נטוע פרדס והוא נרכש ע"י קבוצת יהודים ציוניים בארה"ב. כולם אמידים. את השם קבעו לפי שמות נשותיהם - רחל, שרה ולאה. השטח גודר כולו. באר נחפרה בו ועם תחילת התנובה - נבנה גם בית אריזה. המקום היה מרוחק מעט הן מבתי הרצליה והן מבתי רעננה. הבדואים, שהתגוררו בשעתו בשטחים הסמוכים, עזבו מזמן.
מכונן הבאר והשומר בשטח - היו חברי "הגנה" מסורים. רק טבעי היה שכאשר חיפשנו מקום מתאים לאימונים ברובים, נפל הפור על הבאר ובית האריזה בגן רש"ל. וכך, לאורך שנים היו מגיעים למקום בערבים חברים או חברות בקבוצות. הם היו משתהים כשעה, משלימים את אימוניהם וחוזרים איש איש לביתו. מצאנו כי מאוד לא נוח להביא כל פעם את הרובים לאימונים. לכן, נבנה בגן רש"ל מחסן סתר. הבעלים היו רחוקים, בארה"ב, ואנחנו חשנו די חופשיים בשטח.
כאן אני קושר בין גן רש"ל לתע"ש: פיתוחו וייצורו של המרעום אשר בראש הפצצה, דרש ניסויים רבים בשטח. רצינו להגיע לביטחון שהפצצה לא תפוצץ טרם הגיעה למטרה. מאידך, רצינו להיות בטוחים שעם פגיעתה במטרה או בקרקע - תבוא מייד גם ההתפוצצות.
כבר סיפרתי, כי לשם ניסויי הירי במרגמה נהגנו לנסוע לחורשה שלייד שריד. החלטתי כי לבחינת התנהגותו של המרעום נוכל להסתפק במטווח קרוב הרבה יותר. בחרתי בגן-רש"ל.
התחלנו לצאת לגן רש"ל בשבתות, בבוקר. במקום כבר המתינה לנו קבוצת נוער, חברי ה"הגנה" בהרצליה, המרגמה הוצבה בין העצים, נורו פצצות מספר לעבר שדה פנוי, ואח"כ היו הצעירים אוספים בזריזות את גופי הפצצות שנורו. בהזדמנות זו גם מדדו את המרחקים שהושגו. כאשר תם הניסוי היינו אורזים הכל בזריזות בסליק שבמכונית, אומרים יפה "תודה" לחברי הקבוצה, שהתנדבו לסייע ומסתלקים מהר הביתה. אגב, בהרצליה שותף בניסויים גם יוסל'ה קראוס, ממכון המים.
ועתה לניסוי אחר. כאן אביא מדבריו של המהנדס רייפמן.
סיפר רייפמן : אחת הפעולות של הוועדה המייעצת היה לטפל בפצצות תאורה, הוצע להשתמש ברימוני-רובה ממולאים בחומרי תאורה מתאימים, במקום חומר-נפץ מרסק. העבודה חולקה בין הוועדה הכימית והוועדה הטכנית. הראשונה טיפלה בהכנת החומר לתאורה ואילו הוועדה הטכנית - בחלק המכני ובמיוחד במצנחים שנועדו להחזיק את מנגנון התאורה באוויר. אחרי שהשלמנו את הנסיונות יצאנו לשרות הרצליה - ל"גן רש"ל". שם התחלנו בנסיונות ממשיים. באחד הניסויים ארעה תקלה והמצנח לא נפתח. החומר הבוער צנח ארצה במהירות גדולה והצית את השדות. למזלנו היו לנו די אנשים כדי לכבות את השריפה בטרם התפשטה.

השתלמות בלוע-הארי

בין הפריטים שנבחנו במרגמה היה גם מבנה החצובה. התברר שיש שוני בין החצובה הפולנית לבין זו האנגלית. היה עלינו לברר, אם כן, את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן ולקבוע את צורתה של החצובה אותה נייצר.
לייצור החצובה על חלקיה, נדדנו לקצה אחר של תל-אביב. ברחוב מזרחי בי, שבדרום העיר. אזור בו מצויים עשרות בתי-מלאכה שונים. שכרנו אולם יצור קטן. במקום היו שני חדרים. הראשון, הפונה לרחוב, הפך להיות מחסן לחלקי צינורות ואביזרי שרברבות כביכול, שתאמו את קוטר הצינורות מהם בנינו את החצובות. החדר האחורי שימש בית-מלאכה ובו התבצעה העבודה העיקרית. לחדר זה הובאה מחרטה וכן מכונות אחרות הדרושות לביצוע העבודה. בחדר זה נבנה גם סליק. לשם כך נוצלו הקומפרסור ומשאבת-השמן לבדיקת לחץ בברזים שהותקנו במקום. עם הפעלתם די היה לסובב ברז אחד ושני והמכונה התמימה למראה החלה מתרוממת כלפי מעלה. תחתיה היה מגלה המבקר הנדהם מחסן סמוי.
כמנהל המכון מונה עמנואל שפי - מעובדיה הבכירים של תע"ש. צורתו של בית-המלאכה לא היתה שונה מזו של בתי-מלאכה ומחסנים אחרים באותה סביבה. ההנחה - שהוכחה כנכונה - היתה, שאיש לא יחשוד כי אותם חלקי צינורות תמימים למראה, הם למעשה חלק מחצובת המרגמה.
הזמן רץ : במכון א' הלכה והושלמה חריטת הפצצות הראשונות. מכון ב' השלים בינתיים חריטת כמה קנים, ובבית המלאכה במזרחי ב' כבר היו גאים על החצובות הראשונות. בסיס המרגמה היה מוכן גם הוא. חלקים נוספים של המרגמה והפצצה כגון הסדן, הזנב, מרעום-הסרק וכדומה הושלמו גם הם. עתה יכולים היינו לגשת לייצור שוטף, אך קודם לכן, חייבים היינו לבחון ולקבוע את המבנה הסופי של המרגמה על כל חלקיה. מאחר והמרגמה צריכה לא רק לספק תעסוקה לתע"ש, כי אם לתת נשק מתאים וטוב ללוחמי יחידות ה"הגנה" במלחמתם נגד הפורעים, החלטתי, כי בטרם שניגש לייצורה השוטף, נקיים סמינר מיוחד בו תבחן המרגמה פעם נוספת. תכננתי כי בסמינר ישותפו המפקדים והמדריכים הבכירים של ה"הגנה".
ואכן, הסמינר התכנס בתל-ליטוינסקי (ותל-השומר) ונמשך ארבעה ימים. באותם הימים היה תל-השומר ישוב קטן, בן רחוב אחד בלבד. משני צידיו עמדו כמה בתים קטנים, מרביתם בלתי מיושבים וסביב, הרבה פרדסים. מקום זה נבחר, בזמנו, לשמש תחנת המשמר הנע של נוטרי האיזור. הנוטרים היו כולם, חברי ה"הגנה".
לייד תל-ליטוינסקי היה אז וגם היום, מחנה צבאי גדול. ב-1938 ישבו בו כמובן הבריטים. התקשרתי למפקד הנפה ודרכו לסרג'נט הנוטרים שבמקום. הסרג'נט לא היסס וסייע לנו בקביעת המקומות לניסויי הירי, כן סידר לנו חדרי לינה וחדרי הרצאות, סידורי כלכלה ובמיוחד - סידורי בטיחות. בעניין זה נעזרנו גם בנוטרים שבמקום.
הנה כי כן, ידידי, באחד הימים של שלהי שנת 1938 התאספו ובאו לתל- ליטוינסקי מדריכים ומפקדים בכירים ממרבית סניפי ה"הגנה". עימם באו כמובן, רבים מחברי הוועדה הטכנית שלנו. במשך ארבעה ימים רצופים היו במקום הרצאות והדגמות על מבנה המרגמה ודרכי השימוש בה. בין ההרצאות נערכו תרגילי הערכות וירי נסיוני. על דעתם של החיילים הבריטיים במחנה הסמוך, לא עלה כלל וכלל שבמרחק כמה מאות מטרים בלבד מהם, עוסקים מפקדי ארגון מחתרת יהודי בירי מרגמה.
במשד ארבעת הימים קיימנו לא רק הרצאות ומטווחים, עסקנו גם בלימוד. חברי הוועדה הטכנית הקשיבו יפה יפה להערות ומשאלות שנשמעו מפי המשתתפים בכל הנוגע למבנה הרצוי של המרגמה. עם תום הסמינר, בחנתי יחד עם חברי הוועדה הטכנית, את כל ההצעות שהועלו. הוספנו לכך את הנסיון שרכשנו בארבעת הימים, ובסופו של דבר קבענו סופית את דגם המרגמה אותו נייצר, ואכן, תוך זמן קצר הוכנו השרטוטים הדרושים, הועברו ההנחיות המתאימות למנהלי המכונים והייצור השוטף של מרגמות "3 החל. הערת סיכום : ביום האחרון של הקורס קיבלנו מד-מרחקים ראשון, מן הדגם שהוזמן באנגליה. ניצלנו אותו עוד באותו יום כדי לנסותו בשטח, ולהדריך את משתתפי הקורס בשימוש בו.
על מי להטיל את יצור הפגזים למרגמה "3 ? שאלה זו עלתה במקביל לתחילת יצורו של הקנה. בית היציקה בנען, כפי שסיפרתי, היה עסוק ביציקת הגופים לרימוני היד והרובה. החלטתי שלא להעמיס עליהם עבודה נוספת, כדי שיוכלו לבצע במקום עוד ועוד עבודות הקשורות בעיבודם של רימוני- היד ורימוני-הרובה. היה ברור לי שאסור לעצור יצור קיים למען מוצר עתידי חשוב ככל שיהיה.
רציתי שבחזיתות השונות לא יחושו מחסור, ולו זמני. יתר על כן - שאפתי להגדיל את הייצור השוטף. האפשרות היחידה שנותרה בפניי היתה : להקים מכון חדש שיעסוק ביציקת גופי הפגזים. לצורך עניין זה נבחרה קבוצת-שילר. קבוצה זו, שוכנת במרכז הארץ (סמוך לקיבוץ גבעת ברנר). עם זאת אין היא גובלת בכבישים הראשיים. מצאתי כי יחסית באים אליה מבחוץ רק מבקרים מעטים. נאמר לי, כי חברי הקבוצה הם גוף מלוכד (כל אחד מכיר את השני) והעיקר: כולם חברי ה"הגנה".
המכון החדש הוקם בצל העצים שבסמוך ללולים. מצאתי אותו מוסתר יפה מעין זרה, גם הארובה, שהעלתה, מפעם לפעם עשן, היתה מוסתרת היטב בין העצים והלולים.
בית היציקה עצמו היה צריף-פח גדול. במשך יומיים הכינו העובדים את התבניות ליציקת גופי הפצצות, וביום השלישי - יצקו. באחת מפינות הצריף - מבנה קטן עשוי פח גלי. זהו "בית השימוש" לעובדים. כמקובל במבני-שדה, "בית השימוש" בנוי בסגנון ערבי, ללא אסלה מחוברת למים זורמים. במקום אסלה מצוי מעל ריצפת הבטון משטח ברזל ובמרכזו חור. מתחתיו - בור סופג חפור באדמה. מקובל היה במבנים כאלה שכאשר הבור מתמלא צואה, כורים בור חדש ומזיזים את כל המבנה שמעליו לבור החדש. בית שימוש זה הפך סליק ראשי לתוצרת. וזה היה הסוד: מבנה הפח היה מחובר לריצפת הבטון ב-4 ברגים, ב-4 פינותיו. מדי בוקר, עם בוא העובדים לעבודה, שוחררו שלושה מארבעת הברגים ואז, במאמץ קל, ניתן היה להזיז את כל המבנה על "תכולתו", על הציר - הוא הבורג הרביעי, או אז היו מתגלות לפתע מדרגות המוליכות למחסן-סתר גדול, בנוי לתלפיות עמוק כאדמה.
עם השלמת היציקה היומית, היו אורזים את הגופים היצוקים בשקיות, מסובבים את "בית השימוש" ומורידים את השקיות לסליק. שם היו הללו נשמרות עד בוא המשאית לקחתן תל-אביבה - להמשך העיבוד במכון א'. חברי הקבוצה טענו תמיד כי הגישה לסליק, אמנם, מסריחה קצת, אבל לעומת זאת, הם ישנים טוב בלילה.
כאשר הושלמה בניית המכון החדש בקבוצת שילר, הגיע למקום ישראל יושפה (שוב) כדי לנהל את הייצור. העבודה דרשה דיוק מירבי. הפצצות חייבות היו להיות בעלות גודל שווה, משקל זהה, עובי דפנות קבוע וכד'. ישראל יושפה, שהיה כבר בעל נסיון רב, השתלט יפה גם על משימה זו. אז וגם היום, אני חש רגשי כבוד לחברי קבוצת שילר מאותם ימים, אשר עם הפעלת המכון קיבלו על עצמם הסגר חמור. תנועת המבקרים במקום הוגבלה וננקטו אמצעי ביטחון קפדניים, שפגעו לא פעם באורחות החיים הנורמאליים.
את הגופים הייצוקים של הפצצות היו מעבירים לעיבוד במכון א'. כבר ציינתי, כי שלא כמו בגופי הרימונים או רימוני הרובה, נדרש כאן עיבוד קפדני ומדוייק ביותר, והחשוב מכל : היה צורך להקפיד כי הגוף אכן יעמוד בלחץ, כללי הייצור חייבו לבדוק כל גוף, בנפרד, כדי לוודא שאין בו נקב או סדק. אילו לא אותרו מראש, עלולים היו להביא להתפוצצות הפגז בתוך הקנה או בסמוך ליציאתו. אם כן, הבדיקה היתה קפדנית והיא התבצעה באמצעות משאבת-לחץ.
השלב הבא בתהליך : חריטת הגוף, חריטת פנים וחריטת חוץ. את הטבעות המובילות שעל גוף הפגז, צריכים היינו לחרוט בדייקנות של מאית המילימטר. היה חשוב, כמו כן, שעוביים של קירות הפגזים יהיה זהה. הסיבה : עובי זהה מבטיח תעופה זהה למטרה. לזכותם של החרטים ייאמר שעשו עבודה טובה ומדוייקת ביותר.
במכון א' בתל-אביב הכינו גם חלקים מסויימים של ה"מרעום" ומנגנון ההפעלה). בתוכם היו : מנגנון ההפעלה המתברג לראש הפצצה וכן חלקים מה"זנב", החלק המתברג לחלק האחורי של הפצצה ובו הכדור ומטעני החומר ההודף.

"סליק" בתחנה המרכזית

עד סוף 1938 השתמשנו לצורך הניסויים במכשיר הכיוון שבמרגמה הפולנית. בהחלט לא מטעמי יוקרה החלטנו בתחילת 1939 כי הגיעה העת להכין מכשירי כיוון משלנו. שוב יצאתי לדרך לבדיקת האפשרויות. לאחר שבועיים נודע לי כי ב"בית המהנדס" שברחוב דיזנגוף בתל-אביב קיימת מעבדה למכשירים אופטיים מדוייקים. בראש מעבדה זו עומד פרופ' גולדברג - מומחה בעל שם בשטח זה, שהגיע לישראל עם גל הפליטים מגרמניה. טרם הגיעו לארץ, עבד - כך למדתי - בחברת "צייס" המפורסמת. התקשרתי אליו והלהבתי אותו לנושא. פרופ' גולדברג נרתם לעניין ברצון. על אף שהיה כבר קשיש ניגש בהתלהבות לתכנון המכשיר. כבר בתחילת העבודה התברר כי בארץ-ישראל לא קיימת אפשרות טכנית לבנות מכשיר דוגמת המכשיר הפולני. לא ויתרתי. רתמתי לנושא גם את המהנדס פרוינד -- חבר הוועדה הטכנית שלנו, שעבד טרם הגיעו ארצה, בביח"ר לתותחים בגרמניה. שעות רבות בילה המהנדס פרוינד בחברתו של פרופ' גולדברג. אף על פי כן, כשהתברר כי אכן אין עדיין באפשרותנו לייצר מכשיר אופטי, סיכמנו כי יש לחפש את הפתרון במכשיר כיוון מכני. ואכן, לא חלף זמן רב ובמעבדתו של פרופ' גולדברג קם ונוצר דגם חדש למכשיר כיוון, מיוחד למרגמה שלנו. דגם זה, לאחר שנבדק במספר ניסויים - אומץ על ידינו ונכנס גם הוא לייצור שוטף.
בינתיים הושלמו גם הניסויים שקדמו לייצור המרעום. מתוך רצון להבטיח בטיחות מירבית הן בהפעלה והן בתחזוקה (בתנאי מחתרת) היה המחקר מקיף וממושך יחסית. הוא כלל ניסויים רבים ובדיקות קפדניות. כך, כאשר הושלם תהליך הניסוי במלואו, נקבע סופית מבנה המרעום וגם הוא נכנס למעגל הייצור השוטף.
קשה להאמין, אך עובדה : מצאתי שאנו זקוקים למכון נוסף, להשלים בו גת הרכבת המרעום, את מילויו בחומר-הנפץ, וכן את הרכבת הפצצה. על כל חלקיה השונים. כולל הזנב על חמרי ההדף שלו. גם לפעולות הקשורות בגימור המרגמה, אריזתה ואריזת הפצצות המוכנות למשלוח, לאכסון ולהפעלה - נזקקנו למקום חדש.
ברור היה לי כי למכון כזה ידרש סליק רציני. הפעם לא רציתי יותר בסליק תת-קרקעי, כמקובל במכונים אחרים. מצאתי כי לפצצות דרוש סליק מרווח, שאין בו חשש לרטיבות או לטחב. עם זאת רציתי סליק שמעניק ביטחון, איחסון קל ונוח למוצרים המוגמרים, וכן : גישה נוחה ומהירה. תוך זמן קצר, מצאתי מקום שנראה לי מתאים למכון מסוג כזה. ברחוב "השרון" בתל-אביב (במקביל לדרך פתח-תקווה), לא הרחק מ"בית הדר", נבנתה והלכה אז שורת חנויות ומחסנים. בכל חנות היו שלוש קומות: קומת קרקע, מרתף (בגודל קומת הקרקע) אשר רק קיר אחד מקירותיו גובל עם הקרקע, ואילו משני צדיו האחרים - המחסנים הסמוכים לו. היתה זו מעין גלריה שיצרה את הקומה העליונה ובה גם יציאה לגג.
בחרתי את אחת החנויות הגדולות שביניהן. מצא חן בעיני סידור המרתף. היה זה חדר גדול שאחד מקירותיו בנוי בצורת מדרגה.
את החנויות בנה חיים פרלין, אחיו של מרדכי פרלין, חבר ועדת הביטחון כהרצליה. שיתפתי פעולה במשך כל שנות היותי מפקד גוש השרון הררומי. שכרנו, אם כן, את החנות על שלוש קומותיה, תוך ימים ספורים נבנה במרתף, בסודיות גמורה, קיר נוסף, הקיר טוייח וסוייד כדי שייראה בדיוק כמו הקירות האחרים. עם סיום העבודה אפשר היה לראות כי לקיר נותרה אותה צורה אך במהופך, כך נוצר חדר גדול, סגור ומסוגר. הייתי סקרן לדעת האם יוכל מישהו לעמוד על השינוי במרתף. ניצלתי הזדמנות וביקשתי את הקבלן חיים פרלין לבוא לביקור. עברנו עמו את קומת הקרקע, ירדנו למרתף, הסתובבנו בקומה העליונה, אך הוא כלל לא הרגיש כיצד גנבנו מהמרתף כ- 12 מ"ר. התעודדתי. עתה הייתי בטוח שאם הקבלן עצמו לא הרגיש בשינוי, הרי קטנים מאוד הסיכויים שמישהו אחר יעלה על דעתו לחפש במקום חדר- סליק.
הבעיה שנותרה לא פתורה היתה רק שאלת הכניסה לחדר. הפיתרון לא התמהמה: לקיר חובר לוח-שיש באמצעותו מסגרת מיוחדת מברזל. הלוח היה, כמובן, מלא פקקים, מפסיקי זרם, וידית בצורת גלגל לוויסות הזרם. כל הלוח היה מחובר באופן טבעי לרשת החשמל. בין לוח השיש לקיר נותר מרווח של כשמונה ס"מ, דרכו השתלשלו החוטים מהפקקים והמכשירים שעל הלוח בדרכם לצינור שבקיר. כל החוטים היו גלויים לעין, לכל מכשיר היה תפקיד מוגדר. לא היה שום אביזר שמקומו איננו שם. הכל היה גלוי, פשוט וברור, כמקובל בלוחות חשמל דומים. על הסדקים שבין דלת הבטון לבין הקירות מסביב סגרה מסגרת הברזל. די היה לסובב את הגלגל שעל הלוח סיבוב של 90 מעלות כדי שמנעול סמוי יפתח והדלת, כולל השיש על כל אביזריו החשמליים, תיפתח על ציריה הסמויים. זרם החשמל ימשיך לזרום דרך הפקקים והאביזרים, ללא הפרעה. זמן קצר לאחר שנרכשה, עמדה החנות (והמחסן) מוכנה לקלוט את העובדים. מייד הוכנס גם הציוד המתאים. הציוד כלל מכבשים, שהורדו לקומת המרתף.
לצורך העבודה במכבשים, קיבלנו מומחה מיוחד. איש בעל נסיון רב בעבודה מסוג זה עוד מגרמניה. שמו היה מר וייסמן, מראשון-לציון. במכון החדש סידרנו גם אגף צביעה משוכלל. כך התאפשר לנו לצבוע חלקים ניכרים של המרגמה והפצצה, טרם שנארזו למשלוח.
נותרה עתה בעיית הבעלות. כדי להשלים את כסות ה"נורמאליות" למקום, צריך היה למצוא מעין "בעל בית", מישהו שעל שמו ייערך חוזה השכירות, ועל שמו גם יתקבלו החשבונות השונים, כגון מסי-עיריה, חשמל, מים וכד'. לתפקיד מסוכן זה התנדב חבר "הגנה" ותיק, סוחר מכובד בצרכי חשמל, דוד זסלבסקי שמו. לדוד היה בית-מסחר (סמוך לרחוב אלנבי) ומחסנים בקרבת ה"חנות". לאחר זמן קיבל על עצמו את התפקיד הזה ישראל דיקנשטיין, אף הוא מהמסורים שב"הגנה".
אינני יכול לסיים את הפרק על "חנות" זו, שמול מטה המשטרה ב"בית- הדר" מבלי לספר סיפור מעניין: היה זה ביוני 1947, ואני אז מפקד מחוז ירושלים. באחד הימים נקראתי לבוא בדחיפות לתל-אביב - למפקדת ה"הגנה". רק כאשר הגעתי התבררה לי דחיפות ההזמנה. נאמר לי כי יום קודם לכן נתגלתה ע"י הבריטים מנהרה שהובילה ל"בית-הדר", מקום בו שכן אחד ממטותיהם הצבאיים. מנהרה זו, שנחפרה על ידי אחד הארגונים הפורשים, הגדילה את עירנות הבריטים ותוך כדי בילוש בסביבה גילו בקרבת מקום למנהרה בית-מלאכה חשוד. החיילים ערכו חיפוש יסודי, ושמו עליו משמר. היתה זו ה"חנות" שלנו.
הסתבר לי כי ביום החיפוש היו במחסן הסתר כ-1000 תת-מקלעים על חלקיהם השונים, מלבד פריטי נשק אחרים. על אף החיפוש המדוקדק הרי שלוח השיש, על אביזריו החשמליים - אשר הסתיר את הכניסה למחסן - לא איכזב ועמד במבחן. שלושה ימים הסתובבו האנגלים בתוך החנות ומסביב לה, אך לא מצאו דבר. בינתיים הורק המחסן ע"י אנשי "הגנה", שפרצו קיר ממחסן סמוך.
רק כאשר נתגלתה הפירצה נוכחו הבריטים לדעת עד כמה גדול היה מחסן הסתר, שרוקן. גם בשלב זה לא ידעו מה בדיוק היה בו.
עכשיו כמה משפטים על בית המלאכה לציפוי אלקטרוליט : ובכן, שלא כמו אצל החתולים, משמש זנב הפצצה מטרה מאוד מוגדרת. הזנב מעניק לפגז את היציבות בזמן שהוא עף למטרה. הזנב בנוי מצינורית, שקוטרה הפנימי כשל כדור ציד סטנדרטי, ומחוברות אליה שש כנפיים. וזה היה סדר הדברים : לתוך הצינורית היו מכניסים את הכדור של רובה-הציד. הכדור היה מלא כולו אבק שריפה הודף - ללא קלעי העופרת. כאשר היו שומטים את הפצצה פנימה לקנה, היה הכדור נתקל בנוקר, נדלק (מתפוצץ) ומעיף את הפצצה לכיוון המטרה. כאשר רצו להגדיל את טווח הירי, היו מוסיפים מטען של אבק שריפה. צורתו היתה כקופסא מעוגלת עשוי צלולואיד. אף היא היתה מלאה באבק-שריפה. מומחים קבעו כי ניתן להוסיף עד שישה מטענים מסוג זה.
כדי להבטיח את כל המנגנון המורכב הזה מפני חלודה, הומלץ לצפות את הכנפים ציפוי אלקטרוליטי בקדמיום. מצאתי כי חבל לתפוס מקום לשם כך במכונים הקיימים. פניתי, איפוא, למנהל "מקס פיין", מר פלדשטיין ותוך ימים ספורים הוקצב לנו חדר בבית-הספר. בחדר הוצבו הבריכות והמכשירים הדרושים לעבודת הציפוי בחשמל וכמה תלמידים שהומלצו על ידי המנהל, הוכנסו בסוד העבודה. מכון זה לציפוי אלקטרוליטי הופעל מעתה מפעם לפעם - בהתאם לצורך, כשהעובדים שלנו נעזרים בתלמידים.
להכנת הכדורים הבליסטיים רכשנו כמות גדולה של כדורי ציד, כולם מסוג אחיד ומתוצרת אחד מבתי החרושת המפורסמים באנגליה. העבודה התבצעה ב"חנות", שם עסקו גם בהכנת המטענים הנוספים להגדלת טווח הירי. גם נושא זה היה תחום פעולה חדש, שטרם התנסינו בו עד אז.
פיזור העבודה בין המכונים ובתי המלאכה השונים, נשא יתרונות רבים בכל הנוגע לבטיחות העובדים וטובת הייצור בתנאי המחתרת הקשים ששררו אז. עם זאת היה בו גם חיסרון : בגלל הפיזור עלול היה להיפגע הדיוק שנדרש בעיבוד המוצר ובהתאמת החלקים זה לזה. הפתרון שמצאתי: הקמת משרד טכני, שיתכנן, וישרטט כל חלק וחלק על מידותיו המדויקות ויפרט את תהליכי העיבוד, ואת מבנה מכשירי הבקרה. בעניין זה באתי בדברים עם מנהל חברת החשמל בת"א, המהנדס אהרונסון, וקיבלתי את הסכמתו שהמשרד הטכני שלנו ימוקם בשטח חברת-החשמל ויהווה כאילו חלק מהמשרד הטכני של החברה. הסידור היה מצויין, כי המהנדס פרוינד, אשר נמנה גם הוא על עובדי חברת-החשמל, כבר היה שקוע רובו בעבודת תכנון מכשיר הכיוון וכן חלקים אחרים למרגמה ולפצצות. מאידך, מיקומו של המשרד החדש איפשר לנו לרתום למשימה גם את המהנדס הראשי של החברה, חיים סלבין, שסייע לנו רבות בנושא. כאשר קם המשרד לא היה קושי למצוא ולצרף למשימה כמה מעובדי המחלקה הטכנית של החברה. אכן, המשרד נתגלה כהימור טוב - הוא סיפק, בהתאם לצורך, את השרטוטים הדרושים לעיבודו של כל חלק וחלק. כן סיפק את השרטוטים למכשירי הבקרה. לבד ממשימותיו המיוחדות.

יצרני "האבקה-הלבנה "

ערימות של אבקה לבנה היו מראה שכיח בכניסה ליקב הישן של רחובות, ששכן לייד בית-החרושת למיצים "יפאורה". במשך הזמן אף הוקמו בקרבת מקום מחנות צבא בריטים. חיילים מצבא הוד מלכותו היו עוברים לייד ערימות אלו לעתים קרובות, אך לא עלה על דעתו של איש מהם שמאבקה לבנה תמימה זו מכינה קבוצת עובדים בתוך היקב את אחד מחומרי-הנפץ המרסקים, החזקים והטובים ביותר - ה"טן".
כאן, חברים, אני מבקש פסק-זמן להסבר קצר:
עם תחילת התארגנותה של ה"הגנה" היה הג'לניט אחד מחומרי-הנפץ המקובלים ביותר על החבלנים. קל היה להשיג את החומר. השתמשו בו רבות במחצבות. על צריכתו לא היה פיקוח מיוחד ולא היה קשה לחוצבים או לבעלי המחצבות להעביר כמויות גדולות ממנו אל מפעלי התע"ש. הבעיה האמיתית היתה דווקא למחסנאים של ה"הגנה" בסניפים השונים. להם גרם הג'לניט הרבה כאב-ראש. הג'לניט לא נמנה דווקא על החומרים היציבים. בתנאי איחסון בלתי הולמים, כגון טחב וכדומה, היה מתפרק. התפרקותו עלולה היתה לגרום להתפוצצות, אם בסליק - בעת הטיפול בו, ואם בעת טלטולו בדרכים. מכיוון שמילאו בו גם פצצות ורימונים, יכול היה להתפוצץ בעת ירי.
ועוד; ב-1936 היה חצ'קו (יחזקאל אוברבגר) מפקד ה"הגנה" ברחובות. עוד בירושלים, בטרם הגיעו לרחובות, התעניין הבחור בייצור נשק וחומרי חבלה, בהיותו מפקד רחובות קשר קשרים אמיצים עם מכון זיו, במיוחד עם ד'ד ארנסט ברגמן, שעמד בראש המכון, ועם אחיו ד"ר פליכס ברגמן שעבד אף הוא במכון. באותה עת, הצליח אליהו גולומב, שעמד בראש מרכז ה"הגנה", להשיג באחד מסיוריו באירופה, נוסחה כימית לחומר-נפץ חדש, חומר זה הצטיין. לפי הנתונים שנמסרו לו. ביציבות גבוהה ויחד עם זאת. בכושר ריסוק גבוה. עם שובו ארצה הוא סיפר על כך לאחים ברגמן ולחצ'קו. מייד הוחלט להתחיל בניסויי-מעבדה להכנת החומר. כמקום ניסוי נבחר היקב הישן ברחובות. הניסויים, יש לומר, עלו יפה. הכמויות הראשונות שיוצרו בתנאי מעבדה, נבחנו בתנאי שדה ונמצאו מתאימות לדרישות. בשלב זה הוחלט לעבור מניסויי מעבדה לייצור שוטף. גם לכך - שוב בחרו ביקב, העובדה כי נמצא בקרבת מכון זיו, היתה בעלת חשיבות רבה ביותר, שכן המכון הגיש כאמור, את מלוא הסיוע המדעי לקביעת תהליכי הייצור. ד"ר פליכס ברגמן הפך להיות אורח קבוע במפעל ה"טן".
לא חלף זמן רב ותוצרת מוגמרת החלה לזרום למחסני התע"ש וה"הגנה". היתה זו אבקה לבנה, לכאורה תמימה לחלוטין. לא נזקקנו להתחכמויות מיוחדות כדי להעבירה ממקום למקום. לא עלה על דעתם של אנשי המשטרה או אנשי הצבא (גם אלה שראו אותו) כי לפניהם אחד מחומרי הנפץ החזקים ביותר. קשים במיוחד היו תנאי עבודתם של החברים שעבדו בייצורו. העבודה היתה כרוכה בעירבוב חומצות שונות, כולל הגפריתנית והחנקנית. כל זה בצריף קטן, ללא אוורור מספיק. כאן גם הכינו חומרים לנסיונות שונים אחרים כגון: גז מדמיע, פצצות תבערה וכדומה.
על עובדי מכון הייטן" באותה תקופה נמנו גם : מישאל שחם (שכטר) - כיום אל"מ במילואים, שושנה ורנר - (לשעבר קצינת חן ראשית), שמעון מקובר וכן שלמה שמיר - כיום אלוף במילואים.
לסיום פרק זה, הנה חוב של כבוד; עם תחילת ייצור ה"טן" במתכונת תעשייתית, נדרשה לנו כמות גדולה של חומצה חנקנית. התברר שיש קושי רב להשיגה בכמויות הנדרשות. הנושא הועלה בוועדה הכימית, ופרופ' היימן מהטכניון בחיפה, נטל על עצמו לסייע במציאת פיתרון למחסור זה. תוך זמן קצר אותר על ידו צריף מתאים בשטח הטכניון. הוכנס לתוכו ציוד דרוש ונקבעו סדרי הייצור. כחומר גלם להפקת החומצה שימשה מלחת-צילי, בה השתמשו החקלאים לזיבול השדות והמטעים. רכשתי בהקדם את כל כמות החומר שנדרשה, ותוך זמן קצר הפך הצריף בטכניון למכון הפקה של החומצה החנקנית. העבודה בוצעה ע"י פרופ' היימן וחבר עוזריו, במסגרת פעולותיה של המחלקה לכימיה שבטכניון. לא עבר זמן רב ולרשות המכון ל"טן" כבר עמדה כל הכמות הנדרשת של החומצה החנקנית. הפעולה כולה בוצעה בהתנדבות ובגלוי, אם כי ללא כל פרסום. ומאחר שנעשתה בהתנדבות וללא כל תקלה, גם נשתכחה מהר מממשיכי בניהול התע"ש, וחבל. שהרי גם כיום, חייב אני לציין, מתקשרת הפקתה של החומצה החנקנית להוצאה כספית ניכרת למדי. אך זהו כנראה גורלם של מפעילים מצליחים, שאינם מעוררים כל בעיות. לעומתם, מפעלים שעולים כסף רב או שהיו בהם תקלות - זכורים בתודעה שנים רבות. חבל.
אם כך או כך, הימים רדפו זה את זה. מרגמות 3 אינץ' מתוצרתנו החלו להופיע במקומות שונים. הידע נצבר במהירות יחסית. אף על פי כן, היו בעיות לא מעטות שדרשו פתרון. למשל: עם תחילת הייצור התעשייתי של ה"טן" התעוררה השאלה האם לערבב אותו בעת מילוי הפצצות עם חומר נייטרלי נוסף. תערובת זו היתה דרושה על מנת להקטין את כושר הריסוק שלו. לא היה לנו עניין שהפצצה תתרסק לרסיסים קטנטנים, שכושר תעופתם קטן ופגיעתם פחות קטלנית.
כדי לקבוע את התערובת הרצויה לפצצה, הוחלט לערוך מספר ניסויים. בחרתי בחורשת משמר-העמק. הגענו למקום בתיאום מראש עם מפקד הקיבוץ. לאחר שבדקנו מסביב, הוצא מן המכונית ארגז עץ. קירותיו היו עשויים לוחות שעוביים חמישה ס"מ. הארגז הוטמן בתוך בור בחורשה, הרחק מעין רואה. במשך היום פוצצנו בתוך הארגז מספר פצצות מרגמה ובהן תערובת שונה של חומר-נפץ מרסק. אחרי כל פיצוץ תרנו אחר הרסיסים שבדפנות הארגזים. הרסיסים נספרו ונמדדו. עם השלמת הניסויים ניתן היה לסכם איזו כמות טן תוכנס לכל פצצה ופצצה, ומה יהיה החומר שישמש כתערובת.
בעיה נוספת היתה קביעת לוח הטווחים, דהיינו: מרחק תעופתה של הפצצה בזוויות שונות של הקנה, ובכמות המטענים הבליסטיים השונים. לניסוי זה דרוש היה מרחב. הפעם היינו צריכים לירות פצצות למרחק של קילומטרים. שדות הניסוי הקודמים - רמת-דוד ותל-לטוינסקי - לא התאימו יותר. צריך היה למצוא בדחיפות מקום גדול יותר, שניתן יהיה לירות בו כ-50 פצצות לטווחים שבין 300 מ' ל-3 ק"מ. לא היה קל למצוא מקום מתאים שיענה על כל הדרישות. הבנתי כי על כמה דרישות נצטרך לוותר. היה ברור לי, עם זאת, כי הוויתור לא יהיה על חשבון הדיוק של לוח הטווחים. החלטתי להסתכן קצת.
בחרתי בחורשה שלייד שפיים. מי ששמע על החלטתי הרים גבות. ההימור היה קשור בהעזה לא מעטה. שפיים השתייכה לתחום הפיקוח של משטרת הרצליה. לשומרים של הרצליה - חברי ה"הגנה" - היו יחסים טובים עם הסרג'נט ועם מפקד התחנה הבריטי. החלטתי להכניס אותם בסוד המטווח. תפקידם היה למנוע סיבוך עם המשטרה.
מיקום המרגמה נקבע מבעוד מועד. בכיוון המטרה המדומה נמדדו וסומנו המרחקים. בשעה היעודה כבר היו כל משתתפי הניסוי במקום. עמם הגיעו גם מכוניות הסליק ובתוכן המרגמות והפצצות. התחלנו לירות. חברים שהיו פזורים לאורך מסלול קירי דיווחו מייד, באמצעות טלפון-שדה, על המרחק אליו הגיעה כל פצצה ופצצה. הפצצות שנורו היו פצצות סרק וכמובן שלא התפוצצו בשטח. הכל עבד מהר מאוד ותוך שעה קלה כבר יכולתי לדווח כי המטווח הושלם. כל הפגזים נורו כמתוכנן. נקבעו מרחק מינימום ומרחק מקסימום, כן הוחלט באילו מטענים ובאיזו זווית יש להשתמש על מנת להגיע אל מרחק ביניים.
כמובן שהתפוצצויות כה רבות של פצצות משכו את תשומת לבם של רבים בסביבה, אולם עד אשר הספיקו הללו להבין מה קורה ולהזעיק את המשטרה, כבר היו מכוניות הסליק עם המרגמה והפצצות הרחק הרחק מהמקום, ואנחנו יושבים ומשפשפים ידיים מרוב נחת. בידינו היו הנתונים הסופיים לשאלה כיצד להגדיל את טווחי הפגיעה ואת דיוקם.
סיפור ביניים קצרצר: בסתין 1939 התקיים ביבנאל קורס ארצי למפקדי מחלקות. במסגרת הקורס ביקשו להקנות לחניכים מושג מה על מרגמה "3. הטלתי את התפקיד על חבר הוועדה הטכנית, המהנדס נפתלי רייפמן. הקורס נערך בתחילת אוקטובר. הצגת המרגמה, השאלות והתשובות אח"כ ארכו כמעט יום שלם. למחרת יצא רייפמן עם החניכים לשדה ותירגל עמם את הפעלת המרגמה.
בערב פנו אליו מפקדי הקורס וביקשו שיישאר ולמחרת יקדיש יום נוסף לתירגול. רייפמן ענה כי ללא הוראה מתאימה לא יוכל להשתהות למעלה ממה שנקבע לו. ואכן, רייפמן ניסה להתקשר ולקבל את האישור המבוקש, אך לא הצליח. בערב, חזר הביתה עם המרגמה.
למחרת, נאסרו מ"ג חברי הקורס בדרכם מיבניאל למולדת. לא קשה לתאר מה היה קורה לרייפמן (ולמרגמה !) לוא השתהה בקורס. מכל מקום, חברי הקורס, שנודעו בשם המ"ג, ישבו בכלא עכו מספר חודשים. ביניהם היה גם משה דיין.

העסקים פורחים וגדלים

בעיית הטווח לא הניחה לנו. חתרתי בעניין זה לשיפורים מהותיים. בניסוי שנערך בשדות שפיים מדדנו את המרחקים למטרות השונות מבעוד מועד. השאלה היתה כיצד לקבוע טווחים בזמן פעולה ממשי, והרי שם התנאים קצת שונים. . . ולפעמים עליך לקבוע את המרחק למטרה על פי מפה או - על פי רוב -- לפי אומדן. צבא נורמלי משתמש לצורך זה במדי-טווח. ידענו שבצבא הבריטי קיימים מכשירים כאלה. תכנונם וייצורם של מדי-טווח - כרוכים בעבודה רבה. לנו נדרשו מרגמות מדוייקות - מייד. על כן - חשוב היה להשיג כמה מדי-טווח של הצבא הבריטי בכדי שיהיה בידינו לפחות דגם. כך התחיל החיפוש אחרי מד-טווח. שלא כמו במקרים אחרים היה הפיתרון הפעם הרבה פחות דרמטי. תוך כדי חיפושים אלה הגענו לחוברת ובה פירוט של עודפי הצבא הבריטי. נאמר כי הללו עומדים למכירה באנגליה. בתוכם היו לשמחתנו גם מדי-טווח. מיהרנו למצוא סוחר רלוונטי. לא עברו ימים רבים והאיש אכן נמצא. ההזמנה לשני מדי-טווח, בצירוף הסכום הנדרש, נשלחה ללא דיחוי. לא חלפו שבועות רבים ושני מדי-הטווח כבר היו ברשותנו. מאז יכולנו לקבוע כל טווח בשדה מבלי להתרוצץ בשטח. יתר על כן : היה בידינו דגם על פיו ניתן היה לייצר גם אצלנו מדי-טווח, אם וכאשר יוחלט על כך. הנה כי כן, הלכו הפעולות והסתעפו. ביטחוננו העצמי גבר. אני יכול כבר לומר כי למרבה הפליאה לא אירעו לנו כל תקלות רציניות, אם מבחינת יצור ואם מבחינת ההסוואה.
בסוף שנת 1939 עמד פרופ' קוריין על כך, שיוקם בית מלאכה מיוחד, להכנת מכשירי עבודה ובקרה, שדוגמתם אין לרכוש מהמוכן. קיבלתי את הצעתו ברצון.
שכרנו, איפוא, חנות-מחסן ברחוב הנגב וסמוך לתחנה המרכזית – (לא רחוק מה"חנות"). ובהתאם להמלצות הפרופסור רכשנו את המכונות ואת הציוד הדרוש. הציוד כלל מכשירים חדישים, משחזות מיוחדות, תנורי חיסום וכדומה, כאשר הגיע הציוד, העברנו לבית המלאכה כמה מהעובדים המובחרים שנתווספו בינתיים לתע"ש. העבודה במכון החלה תוך זמן קצר. כאמור, יצרו בו כלי-עבודה וכן חלקים מסויימים של הפצצה, המרעום והמרגמה שדרשו דיוק רב. לבד מכך, נבנו גם כלי-מדידה שונים לשיפורה של איכות הבקרה.
בית המלאכה לא היה מהגדולים ביותר. עם זאת, בגלל ציודו החדיש ורמת עובדיו, תרם רבות להעלאת היכולת הטכנית של תע"ש.
מלאה שנה ראשונה להיותי בתפקיד. יכולתי לערוך סיכום שגרם לי סיפוק אישי : הושלמו הנסיונות. הוקמו בתי מלאכה. התוצרת החלה לזרום. במהלך שנת 1938 /1939 עברו את ה"חנות" 50 מרגמות ו-5000 פצצות (100 לכל מרגמה). בתהליכי עיבוד שוטפים היו 50 מרגמות נוספרת ו-5000 פצצות. חומר הגלם לייצורם כבר היה במחסנים.
יתר על כן : במהלך שנה זו הוקמו 9 מכונים (או בתי מלאכה) חדשים בנוסף לארבעה קיימים. מספר העובדים גדל פי חמישה (כאשר הגעתי מצאתי כמניין אנשים. בסוף השנה היו כ-50 עובדים). הרבה יותר עבדו בהתנדבות. תנופת הפיתוח והצורך המתמיד לעסוק גם בהסוואתה, דרשו כסף רב. את העבודה בתע"ש התחלתי עם הקצבה של לירה א"י אחת בלבד. מניין, אם כן, נלקח הכסף לשכירת המבנים, לבניית הסליקים, לרכישת המכונות והציוד ? מניין בא הכסף לרכישת חומרייגלם ותשלום לעובדים ?
התשובה היתה טמונה באופן ארגון וניהול העבודה שהנהגתי עם כניסתי לתע"ש, לאורך כל הזמן, ללא הפסק, זרמה מהמכונים תוצרת גמורה, שנחטפה מייד ע"י הסניפים השונים של ה"הגנה" ותמורתה נזקפה לזכות התע"ש. בשעה שהעובדים עסקו בייצור שוטף של מוצר מסויים – כבר עבד צוות אחר, או צוותים מספר, על פיתוחו של המוצר הבא, לדוגמא : עם כניסתי לעבודה בסתיו 1937, דאגתי לכך שהעבודה הן במכון היציקה בנען והן במכון א' והן בחדר, תתרכז בייצור השוטף של רימוני-היד. בינתיים נבחנו השינויים שיש להכניס במנגנון ההדלקה של רימוני-הרובה. לאחר השלמת הניסויים - התהליך לא ארך זמן רב - עברו מכון א' וה"חדר" לייצור שוטף של רימוני הרובה. העבודה על ייצורו והשלמת עיבודו של רימון היד התרכזה יותר ויותר במכון היציקה בנען. וכך הלאה : עם תחילת הייצור השוטף של רימוני הרובה, התחלנו - כבר באביב 1938 - במחקר ופיתוח של מרגמה "3. ייצור המרגמה בוצע במכונים השונים החדשים שהוקמו לצורך זה, כולל המכון ליציקת גופי הפצצות בקבוצת שילר. מכון א', ה"חדר" ובית-היציקה בנען המשיכו בינתיים בייצור שוטף של רימון הרובה. במכון א' - גם בעיבוד פצצות המרגמה.
וכך ייצרנו בשנת תרצ"ח (שנתי הראשונה בתע"ש) למעלה מ-17,500 רימוני יד ו-16,000 רימוני רובה. ביהח"ר ברחובות ייצר 2800 ק"ג טן - חומר הנפץ החדש. מלבד זאת יצרנו באותה שנה מאות מחסניות למקלעים, כדורים בליסטיים, מדוכות וזויתנים (לירי רימוני-רובה), השנה שנת מאורעות. התוצרת נחטפה ככעכים טריים והתמורה זרמה לגזברות מרכז ה"הגנה".
לקראת סיום תקופת המאורעות (1936 - 1939 ) חלק התקדמות נוספת : הוועדה הכימית, שסיימה את פיתוח ק"טן", עברה למוצרים כימיים נוספים כגון : גז-מדמיע, פצצות-עשן, פצצות תבערה ותאורה. כן עסק המחקר בפיתוח חומרי-נפץ שונים : חומר-נפץ הודף למילוי כדורים, חומר-נפץ להכנת פיקות, דטונטורים, מטעני האצה וכדומה. המחקר התקדם יפה וכבר לפני סיומה של שנת 39' התחלנו בייצור חלק מהם. זה היה המצב גם בתחום הערפול - פצצות עשן ועשן צבעוני. בתחום הגזים - גז-מדמיע. בתחום חהצתה - בקבוקי-מולוטוב, בתחום התאורה - נורות תאורה הנורות כפצצות רובה ועוד.
באותה עת עסקה הוועדה הטכנית, בנוסף לפיקוח על ייצור המרגמות, גם בפיתוח שורה של מוצרים חדשים שנדרשו על ידי מרכז ה"הגנה", או לפי יוזמתי אני.
באותה עת הורגש מחסור במחסניות לתת-מקלעים. נתבקשתי לבדוק אפשרות לייצר אותן בתע"ש. התברר כי למחסניות הללו פרופיל מסויים והן עשויות פח ברזל. לאחר התייעצות בוועדה הטכנית הוחלט שאין לנו עניין לייצר את המחסניות בתהליך יצור מלא בבתי המלאכה שלנו. הסיבה : הכמות הנדרשת היא קטנה יחסית במושגים תעשייתיים. התברר לנו כי טוב יותר יהיה לנסות ולהזמין מבית-חרושת רציני בחו"ל צינורות בעלי פרופיל זהה. כך אמנם עשינו. ההזמנה בוצעה באמצעות אחד מסוחרי הברזל בת"א, שקיים קשר עם ביח"ר ויטקוביץ' בצ'כיה. לא עבר זמן רב והצינורות אכן הגיעו, מבלי לעורר חשד מיוחד במכס. עתה היה עלינו לחתוך את הצינורות לאורך הדרוש ולהשלים את עיבודם. העבודה בוצעה בקלות באחד המכונים שלנו. המחסור במחסניות לתת-המקלעים חוסל. התמורה הכספית שנתקבלה נזקפה, כמובן, לזכותנו.

בין הפולני לבריטי

המוצר הבא שבו דנה הוועדה הטכנית היה רימון-היד. זה זמן לא קצר ברור היה שהפעלתו על ידי שפשוף הראש בתופסת גפרורים היא מיושנת ויש להחליפה בהפעלה מכנית. שני דגמים הועמדו, אם כן, לדיון ולהחלטה : רימון-היד האנגלי מסוג "מילס" ורימון-היד הפולני, שהועבר אלינו מפולין ע"י איש הרכש של ה"הגנה" שם, יהודה ארזי. לא היה ספק כי ה"מילס" רימון טוב. הוא הוכיח עצמו בשימוש הצבא הבריטי במשך שנים רבות.
גם ל"הגנה" היו במחסניה כמויות מסויימות של הרימון.
לעומתו. רימון-היד הפולני לא היה מקובל בינינו עד אז. עם זאת, יתרונו העיקרי היה בכך שכדי לייצרו לא היה צורך להתחיל ביצור פיקות ודטונטורים. מוצרים אלה טרם פותחו אצלנו. יתר על כן : אפשר היה לקבל אותם בקלות ובמהירות יחסית באמצעות יהודה ארזי.
נפלה, אם כן, ההכרעה לזכות רימון-היד הפולני. אני חייב לציין כי ההחלטה נפלה בניגוד לדעתו של דוד ליבוביץ, שלצערי פרש עקב כך, זמנית, מהוועדה,
מייד התחלנו בהכנות לייצור : התברר שראש הרימון הפולני - המרעום - מיוצר בשיטת ההזרקה. לתהליך זה דרושה היתה מכונה מיוחדת. ואכן המכונה המתאימה הוזמנה בחו"ל, והגיעה תוך זמן קצר. החלטתי שלא להפריע לעבודה השוטפת במכונים וחיפשתי מקום מתאים למכונה. עבודת היציקה של גופי פגז "3 בקבוצת שילר התנהלה ללא הפרעות בטחוניות. החלטתי, על כן, למקם שם גם את המכונה החדשה. אותר מקום מתאים - בית-משאבה בפרדס סמוך לקיבוץ. מאז הותרה הכניסה לבודדים בלבד. לאחר כמה ימי ניסוי התחילו לזרום משם מרעומים יצוקים למכון א' להשלמת העיבוד. הרכבתם הסופית של הרימונים ה"פולנים" נעשתה ב"חנות". זרם שוטף של רימוני-יד פולנים החל להגיע ליישובים. תקציבנו זוכה בהתאם. אגב, גודלה של הסדרה הראשונה לרימונים פולנים נקבע ל- 50000.
ההצלחה, מעוררת כמובן תיאבון וביטחון. העובדה שהכל התנהל ללא הקלות, שיכנעה אותי ואת הממונים עלי כי עלינו להתקדם למוצרים חדשים. לאור זה הועלה לדיון בוועדה הטכנית נושא מרגמה "2. יש לציין, כי מרגמת "3, שכבר עסקנו בייצורה השוטף, נתגלתה ככבדה, יחסית. לנשיאתה בתנאי- שדה נדרשו לפחות שלושה איש: אחד לחצובה, אחד לבסיס ואחד לקנה, וזאת פרט לפצצות. נכון כי טווח היירי שלה היה גדול, אבל היה צורך ממשי גם במרגמה קטנה וקלה יותר. בצבאות העולם היתה מקובלת אז מרגמה "2, הוחלט לערוך מחקר כדי למצוא דגם מתאים. כך התחלנו לאסוף נתונים על המרגמה ופגזיה והכנו מספר דגמים לנסיון. במהלך עבודת איסוף הנתונים נזדמן לי לבקר גם במחנה הצבא הבריטי בצריפין (סרפנד) וזה היה סיפור המעשה :
אחד המפקדים הבכירים של ה"הגנה" בתל-אביב. ישראל דיקנשטיין, היה מנהלו של בית המסחר הגדול ביותר בת"א לברזל. שם הפירמה, הידועה עד היום היה : פקר. את דיקנשטיין הכרתי כבר שנים מספר קודם לכן, אך עם כניסתי לתפקיד מנהל התע"ש חזרתי והידקתי עמו את הקשרים. מפעם לפעם נעזרתי בו בעניינים הקשורים בהשגת חומרי מתכת שונים, בהם גם מיוחדים. באחד הימים בא אלי דיקנשטיין וסיפר כי אחד ממפקדי הצבא הבריטי החונה בצריפין, עומד עמו בקשר ומבקש שייצר עבורו חלקים מסויימים לכלי-הנשק שברשותם. בין החלקים המבוקשים גם חלקים למקלע הבריטי "ברן".
סיכמנו כי דיקנשטיין יבקש לקבל מקלע כזה, זמנית, לרשותו, כדי שיוכל לברר אפשרות לייצור החלקים המבוקשים. לכשיקבלו - יושיב מייד כמה שרטטים מאנשינו שישרטטו כל חלק וחלק על מידותיו המדוייקות. אם נחליט בבוא העת לייצר "ברנים", שיהיה הכל מוכן. והנה, במהלך המגעים עם המפקד בצריפין, הוזמן ישראל דיקנשטיין לבוא ולשוחח עמו על הזמנה נוספת. להפתעתנו היה מדובר על ייצור חלקים - ל. . . מרגמה "2.
החלטתי להצטרף לדיקנשטיין בנסיעתו לצריפין. כאשר הגענו הציג אותי ישראל בפני המפקד כאחד המהנדסים של חברת פקר. לבקשתנו, הובאה לחדרו של המפקד המרגמה. בדקנו אותה יפה על כל חלקיה, תוך כדי בירור פרטי ההזמנה המבוקשת. מובן כי את הידע שרכשתי בביקורי זה בצריפין העברתי בהקדם למטפלים בתכנון המרגמה "2 אצלנו בתעייש. תוך זמן קצר החילונו בניסויים מעשיים בשטח. ניסויי ירי אלה התקיימו בגן רש"ל, בהרצליה.
אפרופו מקלע הברן. אם כבר סיפרתי עליו אני צריך לציין כי שרטוטים מדוייקים של חלקי הברן נעשו, במקביל, במקום נוסף. על כך סיפר בשעתו המהנדס רייפמן:
באחת ישיבות של הוועדה הטכנית הובאה לדיון האפשרות לייצר בעתיד מכונת יריה. בדיונים אלה הוחלט, שהטוב ביותר היה לוא יכולנו להעתיק דגם של "ברן" אנגלי. אחרי בירורים נודע לנו שבתחנת הרכבת של ראש-העין, מוצבת יחידה בריטית וברשותה מספר ברנים. תפקידה של היחידה - ליווי הרכבת לחיפה ובחזרה. בתיאום מוקדם עם הנוטרים ובסיועם, סודרה לנו האפשרות להימצא באחד החדרים של תחנת הרכבת. ברגע שהמשמר הבריטי היה יוצא לליווי, היה מובא הברן אלינו לחדר, ושם אחרי פירוקו לחלקיו השונים, התחלנו לשרטט חלק חלק על מידותיו המדוייקות.
הליווי נמשך כשעתיים וחצי. כרבע שעה קודם-חזרתם היינו מרכיבים את המקלע במהירות ומחזירים אותו למקומו. אחרי שאנשי הסיור היו יוצאים שוב - היינו ממשיכים בעבודתנו. העבודה היתה מאומצת מאוד, הן בגלל תנאי הבטיחות המיוחדים והן בשל פרקי הזמן הקצרים שעמדו לרשותנו. הציק לנו גם החום הכבד ששרר בחדר הקטן, שהיה סגור ומסוגר.
תוך לימוד ה"שוק", התברר לי כבר מתחילת עבודתי, שאחד המוצרים בו חייב יהיה התע"ש לעסוק בהקדם יהיה : כדורי-רובה. תוך כדי שיחותיי עם פרופ' קוריין מהטכניון התברר לי, לשמחתי ולהפתעתי, כי הפרופסור הוא מומחה גם בתחום זה. הוא אף סיפר לי כי בגרמניה שימש יועץ לאחד מבתי החרושת הגדולים לכדורים. לא פחות. טבעי היה שעם הזמן ביקשתי ממנו ליטול על עצמו את תכנונו של בית חרושת כזה גם אצלנו.
שעות ארוכות בילינו בשיחות על מימדי ה"מפעל". היה ברור כי על מנת שנעמוד בתנאי המחתרת הוא חייב יהיה להיות תת-קרקעי. נקבע כי רצוי שהמפעל יהיה קומפקטי עד כמה שניתן, ושאפשר יהיה לקיימו במינימום של מכונות ושטח. יחד עם זאת - על מערכת המכונות להיות מושלמת. הוסכם, שנתחיל ביצור כדורים בקוטר 9 מ"מ. קוטר זה היה מאוד מקובל במחסני הנשק של ה"הגנה".
פרופ' קוריין קיבל על עצמו משימה נכבדה זו בנפש חפצה. תוך זמן קצר יחסית הכין רשימה מפורטת של כל המכונות הדרושות לייצור 15,000 כדורים ליום. לרשימה זו צורף תיק ובו קטלוגים מתאימים של בתי חרושת המייצרים מכונות שכאלה. בתיק היו תמונות של כל מכונה ומכונה, מידותיה, תכונותיה, וכן שמו וכתובתו של ביהח"ר המייצר.
לפי הנתונים שסיפק הפרופסור התחלנו לתכנן גם את המפעל התת-קרקעי. בשרטוטים נקבע מיקומה של כל מכונה ובשטח התקיים חיפוש אינטנסיבי אחרי מקום מתאים.
בדיוק באותו זמן הציע מתווך פולני ליהודה ארזי, שליח הרכש של ה"הגנה" בפולניה, לרכוש מערכת מכונות ישנות לייצור כדורים. היה ברור שטיבן של מכונות אלו מפוקפק, אך הפרש המחירים בינן לבין המכונות החדשות - היה כה גדול, עד שיהודה החליט לרכוש אותן ושלח את המשלוח ארצה.
סיפור המעשה מתואר ב"תולדות ההגנה" (דף 180) : "בתקופה ההיא הוחל בהכנות לייצור תחמושת. פרופ' קוריין התקשר עם מפעלים שונים באירופה, שעסקו בייצור מכונות לתעשיית הכדורים. הוכנה תבנית מפורטת של מכונות ומכשירים, לייצור שוטף של כ-15,000 כדור ליום. אותה עת נעשה נסיון לקנות בפולין מכונות משומשות לייצור כדורים. עוד בראשית פעולתו הודיע יהודה ארזי כי גילה בוורשה, באחד המחסנים הנידחים, מערכת מכונות לייצור תחמושת מתוצרת "קרופ". הוא קנה את המציאה בחצי חינם, במחיר משקל המתכת. יחזקאל ברעם נשלח לבדוק את הקניה ומצא שהמכונות ישנות ואינן ניתנות לשימוש. אולם מאחר שכבר נעשה המעשה, הוחלט כי יש לתקנן, לשפצן ולחדשן. ארזי התקשר עם בעלי-מקצוע שעבדו בבית חרושת ממשלתי לתחמושת והציע להם לתקן את המכונות בשעות הפנאי שלהם - תמורת תשלום גבוה. משא ומתן זה התנהל שלא בידיעת הממשלה הפולנית, שלא היתה מעוניינת למכור מכונות תעשיה לייצור עצמי של תחמושת בארץ. בעבודת השיפוץ סייעו גם חלוצים מקיבוץ בורוכוב. המתיחות היתה גדולה. חששו מהלשנה או בגידה מצד הפועלים הפולנים. כאשר יצא המשלוח הראשון של המכונות מדנציג לארץ, אכן הועברה ידיעה על כך לקונסול הבריטי. מסתבר כי הידיעה נמסרה על ידי סוכני הממשלה הפולנית שהערימו בדרך זו על ארזי, מבלי לקלקל את היחסים עמו. הקונסול הזדרז להודיע לממשלת הארץ על המשלוח המסוכן, אך הודעתו הגיעה גם לשירות הידיעות של ה"הגנה" על ידי שליחו במנגנון השלטון. בעזרת ידידיו במפקדה הפולנית הצליח ארזי, שקיבל אזהרה ממרכז ה"הגנה" לשלוח מברק לאניה ולהודיע לה כי תוריד את מטענה בבירות, שם אוחסנו המכונות במחסן- ערובה ערבי. מכונות אלו הגיעו ארצה רק בשנת 1941 . . . כך גם נדחתה לזמן רב הקמתו והפעלתו של בית החרושת לכדורים. . .
עד כאן, ספר ה"הגנה".
אנחנו, מכל מקום, תוך כדי הציפיה למכונות, התחלנו ללכת הלאה : לתעשיית הכדורים העתידית דרוש היה, כמובן, אבק-שריפה (חומר-נפץ הודף). החלטתי לגייס עובד מיוחד שיתחיל בניסויי המעבדה המוקדמים להכנת החומר.
הבחירה נפלה על ד"ר אשר שוויגר (שמגר), אחד הכימאים הדגולים של מכון זיו. בחרנו למקם את המעבדה ביקב הישן של רחובות (ביח"ר למיצים "יפאורה"), שם גם יצרנו את ה"טן". המקום נבחר גם בגלל קרבתו למכון-זיו. שיתופם של ד"ר ארנסט וד"ר פליקס ברגמן היה חיוני לפיתוח המעבדה. ד"ר שוויגר החל בעבודה. המכונות עדיין היו תקועות בפולין, אך המחקר החל להתפשט מעבר למה שתוכנן מלכתחילה. כך למשל התפתח מחקר בנושא פיקות. דטונטורים (נפצים). חומרי-האצה וכמובן : אבק-שריפה למילוי כדורים. חלק מן המוצרים הללו אכן יוצרו, לאחר מכן, בתוך אותה "מעבדה". צריך להזכיר כי במעבדה זו עבדו עם ד"ר שווייגר גם שמעון מקובר ומישאל שחם (שכטר) שעסקו קודם לכן בייצור ה"טן".

מתחת למגדל בדיזינגוף

עכשיו נחזור למשחקי הילדות ואספר לכם איך, תוך ימים ספורים, בונים סליק לגופי פגזים.
ובכן, תהליך יציקת הגופים לפצצות מרגמה "3, שהתנהל בקבוצת שילר, יצר כמויות שהיו הרבה מעבר לכושר עיכולם היום יומי. במכון א', הסליק התמלא ומחסן-הסתר של קבוצת שילר הלך ונסתם אף הוא. התקרבנו למצב בו לא יהיה יותר מקום איחסון לגופים. כאשר בדקנו את האפשרות להגדיל את כושר העיבוד במכון א' ראינו כי הדבר לא ניתן לביצוע בשום אופן. המקום צר מדי אפילו לעבודות המוטלות עליהם ואין כל אפשרות להרחיבו. מהו אם כן הפתרון מלבד להפסיק או להקטין את קצב היציקה בקבוצת- שילר, אפשרות שדחיתי על הסף.
הנה מה שעשינו בסופו של דבר :
בצפון תל-אביב, בין הרחובות אבן-גבירול-דיזנגוף, על גבעת כורכר רמה, מתנשא על רגליו מגדל-מים של העיריה. סביבו - שטח ריק, מגודר כהלכה ברשת גבוהה. שער ברזל סוגר על הכניסה למקום, ובסביבה הקרובה אין בתים. גם הבתים הספורים שבמרחק מה, מבודדים ומצויים בשטח נמוך יותר. האחראי מטעם העיריה על ברכת המים הוא חברנו הטוב, בס, מפקד בכיר ב"הגנה" תל-אביב. המקום מצא-חן בעיני, וסברתי כי כדאי להקים בו סליק-ביניים לגופי הפצצות היצוקים. נפגשתי עם בס וסיירנו במקום. הגבעה, גבעת כורכר, וקל יחסית לחפור בה. אין גם חשש למפולת בזמן החפירה, שלא כאדמת פרדס או שדה - הכורכר אינו חדיר בקלות למים. מהבריכה ואליה מוליכים צינורות מים רבים. מכשיר מגלה-מוקשים, אם יופעל, עשוי יהיה להתבלבל.
אליעזר אהרונוב, מהנדס העיריה, היה חבר הוועדה המייעצת הטכנית של התע"ש, ולא עברו ימים רבים ובסביבה נשמע טרטור של פטישי-אוויר. בין רגלי הבריכה, נראו אנשים עובדים. למעשה אין זה ביטוי נכון לומר "נראו". בגלל המבנה המיוחד של הגבעה - הם לא נראו כלל. אולי, נשמעו, ומה שנשמע היה רק טרטור פטישי האוויר שבידיהם. טרטור זה נשמע ימים מספר מבוקר עד ערב וכעבור כמה ימים פסק.
בור עמוק נכרה בין רגלי הבריכה. קירות הכורכר יציבים למדי ואין צורך בקירות תומכים. נותר רק לצקת גג. בזריזות הוכנו התבניות הדרושות ובלילה הגיעו מכוניות משא עמוסות גופי פצצות. הגופים הורדו בזריזות לתוך המחסן ובבוקר נוצק הגג. יצקנו אותו בעזרת מלט מיוחד, המתייבש תוך שעות ספורות. לא היה פה עניין בפתח מתוחכם. די היה במכסה הסוגר הרמטית על הכניסה. ביום שלמחרת כוסה הגג בחלק מהכורכר שנערם בחוץ עם כריית המחסן. הכורכר שנשאר עדיין בחוץ - פוזר יפה בשטח שמסביב, עד כי לא ניכר שנוסף עליו. שום סימן לא רמז לעבודה שזה עתה הסתיימה. שום סימן לא הוביל למחסן סתר המלא גופי פצצות. בקבוצת שילר אפשר היה להמשיך ולצקת במרץ - עד השלמת המיכסה כולה.
בטרם סיכום, הנה דברים קצרים על הנושא שבוודאי חזרתם ושאלתם את עצמכם אודותיו במהלך הקריאה. והשאלה היא : האם תיכננתם, ומתי, לייצר במכוני התע"ש נשק קל על סוגיו ? התשובה היא : כן. ולהלן הפרטים :
חסרונו של נשק-קל הורגש ב"הגנה" לאורך כל השנים. אי לכך האקדח, תת-המקלע והרובה התחרו ביניהם על הראשוניות בתע"ש. לאחר בחינה יסודית הוחלט להתחיל בייצור תת-המקלע. הסיבות : האקדח, טווחו קצר יחסית. הרובה - לא נוח בשימוש בתנאי מחתרת, בייחוד בערים. הקנה שלו ארוך - וטרם רכשנו נסיון בחריטת קנים על סליליהם הארוכים. תת-המקלע נמצא איפוא, כמתאים ביותר הן מבחינת הטווח, הן מבחינת קצב האש, והן מבחינת התאמתו לתנאי מחתרת. האמת היא שגם לא ראינו קושי טכני מיוחד בייצורו : לרשותנו כבר עמדו אז, בשלהי שנת 1939, מספר מכונים מעולים עם עובדים ברמה מקצועית גבוהה ביותר.
הניסויים בחריטת סלילים במחרטות שהוצבו במיוחד בטכניון, בפיקוחו של פרופי קוריין, התקדמו אף הם במידה מספקת, ערכנו, איפוא, מחקר עדיפויות. מבין תת-המקלעים שנבחנו, נבחר לייצור דווקא תת-מקלע פיני. ל"הגנה" כבר היה נסיון בשימוש חיובי בתת-מקלע זה.
מאחר ולא היה לי כל ספק בכושרו של התע"ש לעמוד במשימה, ומאחר שעמדו לרשותנו די תת-מקלעים להעתקה מדוייקת הטלתי על מנכ"ל מכון א', ישראל רבין, להפנות כל עובד שמתפנה מהעבודה בפגזים לייצור אותם חלקי התת-מקלע שאינם דורשים מיכשור מיוחד. בד בבד, נרכש חומר הגלם הדרוש ונעשו הצעדים הראשונים בייצור. היה זה בתחילת שנת 1940. בינתיים הגיעה העת בה היה עלי לעזוב את ניהול התע"ש. גרמו לכך כמה גורמים שחברו זה לזה ושעליהם אעמוד אולי בהזדמנות אחרת. מכל מקום, אציין כי ההתנגדות ליוזמותי באה מלמטה והיתה קשורה לעובדה ששיכבה מסויימת בדרגי הניהול לא השלימה עם כך שעירבתי בתע"ש פרופסורים ודוקטורים, שנטלו לפתע חלק מכריע בהחלטות.
הנה כי כן, את ניהול התע"ש התחלתי בהקצבה של לירה א"י אחת. הנחתי אחרי תע"ש מאורגן ומסודר על 14 מכוניו, מעבדותיו ובתי המלאכה שלו ועל מחסניהם הגלויים והנסתרים, (על התוצרת הרבה שבהם). דמי-המחזור הלכו וגדלו, ובמקום גוף בולע תקציבים וכספים התקרב התע"ש בצעדים מהירים למעמד של מפעל הנושא את עצמו בכבוד.
הנה רשימת המכונים והמפעלים שהוקמו ופותחו על ידי בין השנים 1937 -1940, בנוסף לשלושה שהיו קיימים בבואי, והם ; מכון א', ה"חדר", ומכון היציקה :
ו. המעבדה להפקת "טן" ברחובות.
2. מכון "ב"' (1938 – 1941) - צפון-מזרח תל-אביב.
3. מחלקה לציפוי אלקטרוליטי בבי"ס מקס פיין.
4. מפעל "גבעון" ליציקת פצצות בקבוצת שילר.
5. מפעל "יפתח" - בקבוצת שילר - עסק ביציקת לחץ של המרעומים לרימוני-היד הפולנים.
6. "המעבדה" - ב"יפאורה" - רחובות.
7. המעבדה - ליד התחנה המרכזית בתל-אביב.
8. ה"חנות" - ברחוב השרון בתל-אביב.
9. משרד טכני בתחנת רידינג בתל-אביב וכן בבנין "פלטין" בתל-אביב (נחלת בנימין-שדרות רוטשילד).
10. מכון ג' (1941) ברחוב מזרח ב' ביפו.
11. מפעל להכנת חומצה חנקנית בחצר הטכניון בחיפה.
כל אלה פעלו ועשו את שלהם באמצעות חבר עובדים מסור ומעולה.
במשך אותה תקופה - קצת פחות משלוש שנים - ייצרנו את כל הכמות שנדרשה בתחום רימוני-השיפשוף, ואת כל המכסה שהוטלה עלינו לייצור רימוני-רובה. התחלנו בתנופה בייצור 50,000 רימוני-יד משוכללים מהדגם הפולני. 50 מרגמות "3 עם 5000 פגזים נמצאו כבר במחסני ה"הגנה" ו-50 נוספות ועוד 5000 פגז, נמצאו כבר בתהליך גמר.
כל זה פרט למיני מוצרים אחרים כגון מחסניות לתת-מקלעים, מכשירי איתות וכד', אותם סיפקנו למרכז, במידה והתעורר מחסור בהם. במעבדות נמשכה עבודת המחקר והפיתוח בכל הנוגע לפצצות עשן, פצצות מדמיעות, פצצות תאורה, תבערה וכדומה. נמשכה במרץ רב עבודת המחקר, הפיתוח והניסויים בייצור מרגמות ופצצות "2. בייצור כדורים 9 מ"מ, בייצור חומרי נפץ הודפים ומרסקים. כן הוחל בייצור תת-מקלע פיני. חשוב לציין, כי לאורך כל התקופה לא אירעה בתע"ש אף לא תקלה אחת, הן מבחינת תאונות עבודה, הן מבחינה בטחונית.

פרידה

כאשר נשאלתי פעם ע"י אחד החברים איך הצלחתי תוך תקופה כה קצרה, להעלות את התע"ש לרמה כה גבוהה, עניתי בצחוק - "רק בגלל שלא הייתי מהנדס מדופלם". לכאורה אמרתי זאת בצחוק, אבל היה בזה הרבה מהאמת. דווקא עובדה זו גרמה לכך שלא היה זה למעלה מכבודי לבקש בכל שטח ושטח, עצתם של אחרים, מהמומחים הטובים ביותר שרק היו בארץ.
הגענו לכך, שבנוסף לכל המכונים, המעבדות ובתי המלאכה של התע"ש באותה תקופה, עמדו לרשותנו, ומתוך התלהבות, גם כל המכונים המדעיים על מוחותיהם, עובדיהם, מעבדותיהם ובתי המלאכה שלהם. היה זה הטכניון בחיפה עם הפרופסורים קוריין, היימן, קלוגאי ועוזריהם, היתה זו האוניברסיטה בירושלים עם הפרופסורים אהרון ואפרים קציר ומנהל בתי המלאכה שם, אליק סוחצ'בר, וכמובן מכון זיו ברחובות עם האחים ארנסט ופליכס ברגמן. כן שיתפו עמנו פעולה המכון לאופטיקה בראשותו של פרופ' גולדברג וכן מהנדסים מעולים אחרים שהיו לעזר רב בפיתוח וקידום התע"ש של אותם הימים.

הפרק הבא   תוכן   הפרק הקודם