בדרך לא סלולה/הש"י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הש"י[עריכה]

סוף ינואר 1942 היה גשום מן הרגיל. דרכי השרון, הפרדסים והשדות היו מוצפים מים ובוץ. כאשר עשיתי את דרכי לתל-אביב במכונית הפורד הישנה לפגישה עם משה סנה, הרמ"א, היה הבוקר עגמומי משהו. גם החדשות בראש גליון "דבר" מאתמול, שהיה מונח במושב לידי, היו קודרות. הגרמנים, זעקה הכותרת באותיות גדולות, עומדים בשערי מוסקווה. סטאלין הורה על גיוס כל המאמץ להדיפתם. לנינגרד במצור. הרהרתי בחורף הרוסי הקשה. תשע- עשרה פעמים התנסיתי בו טרם עלייתי ארצה. עתה נדרסים אותם מישורים אינסופיים תחת שרשראות הפאנצרים הגרמנים, נזכרתי בעיר הולדתי, וילנא, ירושלים דליטא. זה מכבר היתה כבושה בידי הגרמנים. 19 שנה לא הייתי שם. התנתקות מנטאלית. הייתי איש העליה השלישית. ארץ-ישראל היתה המוקד. כאן הלכה והתהוותה חברה חדשה, צעירה, תוך עבודה קשה, תוך ויכוחים אידיאולוגיים. אירופה היתה העולם הישן, המנוון, השוקע. רבים מבני משפחתי נותרו שם. היה בינינו קשר מכתבים. עם הזמן נחלשו גם התחושות. הקמתי משפחה בארץ-ישראל. בן ובת. מעולם לא הרהרתי בניתוק באופן כה נוגה, והנה באותו בוקר, שעה שעשיתי דרכי ברחובות הגשומים של תל-אביב לפגישה מפתיעה עם סנה, עלו בי כל ההרהורים הללו בעוצמה שדחקה את תחושת הסקרנות והציפיה לפגישה. סנה קיבל את פני בחדר קטן בבית בן שלוש קומות ברחוב ברנר, שהיה שייך למועצת פועלי תל-אביב. לחצנו ידיים. ד"ר סנה חייך בחמימות. כבר אז נחשב איש יוצא דופן ; אינטלקטואל מבריק, רופא, מנהיג ונואם בחסד. פגשתי בו מספר פעמים קודם שמונה לראש המפקדה הארצית. התפעלתי מפשטות הליכותיו ונעימותו. סנה הזמין שתי כוסות תה, התיישב מולי ואמר כפשטות: "ישראל (הוא ביטא את השם במלרע ובריש דגושה.) אני מבקש שתקבל על עצמך את הש"י". כאשר אני מנסה לשחזר היום את תגובתי להצעה זו, שהיתה גם קביעה למחצה, נראה לי כי צריך הייתי להיות מופתע יותר. אך אם לדבוק באמת, הרי חייב אני להודות, קודם כל בפני עצמי, כי תגובתי היתה עניינית. אמרתי כי אקבל על עצמי כל תפקיד שה"הגנה" סבורה כי אוכל למלא היטב. באותם ימים, שימשתי בתפקיד מפקד נפת-הירקון מטעם ה"הגנה" (רמת- גן, בני ברק, גבעתיים ופתח-תקווה). מילאתי תפקיד זה תקופה קצרה יחסית מאז סיימתי את תפקידי כמנהל התע"ש. בטרם שאכנס לסיפור על עסקי הש"י ברצוני לכסות לכם ולי חלל צר בן קצת יותר משנה. כיסוי זה קשור בסיפור די סנסציוני במושגי אותם ימים, ויתכן ויש לו קשר עם ההחלטה למנותני לתפקיד ראש הש"י. ובכן, את הפיקוד על הרצליה וגוש השרון הדרומי - עזבתי כאמור, בספטמבר 1937, כדי לנהל את התע"ש. היה זה בעיצומם של מאורעות 1936 - 1939, כאשר נוצר צורך דחוף בנשק להגנה על ישובנו שמצאו עצמם מותקפים על ידי כנופיות ערביות. תפקידי החדש העסיקני מעל לראש, ימים ולילות, ורק טבעי הוא שהתרחקתי מבעיותיה השוטפות של ה"הגנה" בהרצליה. והנה, בקיץ 1940, התרחש בהרצליה ארוע, אשר היכה בתדהמה כל מי ששמע עליו. וכך מתאר את האירוע ספר תולדות ה"הגנה" : "באביב ת"ש, לאחר חיפוש וגילוי הנשק בבן-שמן, הועברו גם מחסני הנשק של ה'הגנה' בהרצליה למקומות סתר חדשים, לפי הוראה שבאה מהמטכ"ל. לשם כך הוכנו במסגריה מקומית שמונה דוודים מיוחדים לאחסנת נשק. לאנשי האצ"ל נודע הדבר, והם עקבו אחרי העברת הנשק והחבאתו בפרדסים שבסביבות המושבה. מפקד האצ"ל במקום היה יעקב פוליאקוב, מחניכי קורס האצ"ל בפולין. בין ה'הגנה' לבין אנשי האצ"ל במקום שררו יחסי סובלנות, על פי הכלל שאחד לא יתערב בעסקו של השני. אולם על פי הוראת המפקדה שלו הוטל על פוליאקוב לגנוב את נשק ה'הגנה' בהרצליה ולהעבירו לרשות האצ"ל. בסוף מאי הורקו שלושה מחסנים ובהם כשלושים רובים, שני תת- מקלעים, רימונים ותחמושת. לאחר ששמועות על כך ודברי התפארות של אנשי האצ"ל שבמקום הגיעו למפקדי ה'הגנה' במושבה, הוחל בבדיקת המחסנים ושלושה מהם נמצאו ריקים". . . עד כאן ספר ה"הגנה". מכאן, הסיפור שלי ; מאחר ומאמצי אנשי ה"הגנה" בהרצליה להחזיר לעצמם את הנשק עלו בתוהו, נתבקשתי על-ידי מרכז ה"הגנה" להניח כל עבודה אחרת ולסייע למפקדת הרצליה בחיפושיה אחרי הנשק הגנוב. אני חייב לומר שבמשך כל השנים, בהן הייתי מפקד הרצליה, עדיין לא היה במושבה שום ארגון פורש. הללו קמו מאוחר יותר. תושבי הרצליה, כולל האיכרים, הפרדסנים והתושבים האחרים היו מאוגדים בארגון מגן אחד ויחידי - ארגון ה"הגנה". מי אם כן גנב את הנשק? ובכן, תוך ימים ספורים עלינו לעקבותיהם של כמה בחורים, שנראו לנו כחשודים בביצוע המעשה. את אשר ארע בתום המעקב, מתאר ספר ה"הגנה" כך: "אור ליום 20.7 הקיפו אנשי ה'הגנה' את צריפו של פוליאקוב, שבו התכנסו אותה שעה כמה ממפקדי האצ"ל, ולאחר דין ודברים חתמו אלה על תעודה, שבה הודו בגניבת הנשק :

אנו מאשרים שהורקנו 3 מחסנים (חתימות)

על יסוד תעודה זו פנו אנשי ה"הגנה" למפקדת האצ"ל המרכזית ודוד רזיאל התחייב להחזיר את הגניבה תוך שבועיים. לפי תנאי ההסכם עם האצ"ל מותר היה לוועדי הביטחון של הרצליה להמשיך בשבועיים אלה בחיפושים, אבל לא לפתוח בסנקציות נגד אנשי האצ"ל. והנה, תוך כדי החיפושים, מצאו אנשי ה"הגנה", בפרדס השייך למשפחת פוליאקוב, כד חלב ובו ארכיון האצ"ל שבמקום. בין השאר נמצאו בכד רשימות של "חברי השמאל" באיזור השרון, תכנית למעשי טרור וחבלה נגד ה"הגנה" והוראות לעיקוב ולריגול אחרי אנשים בהרצליה. אחד המחסנאים של אצ"ל שנתפס על ידינו גילה בחקירתו את מקום מחסן הנשק של הארגון בהרצליה. יצאנו מייד למקום ומצאנו נשק השייך להם, וכן חלק מכלי-הנשק שנגנבו ממחסני ה"הגנה". עם זאת, רוב הנשק הגנוב לא נתגלה. הסתבר שהוא הועבר בעוד מועד אל מחוץ למושבה. חיפושינו הובילו אותנו אל אחד הצעירים בכפר-סבא. בחקירה הודה שהוא אחד המחסנאים של הפורשים. הבחור גילה לחוקריו את מיקומם של כמה מן המחסנים בסביבות כפר-סבא. יצאנו לשם ואיתרנו את המקומות אך לא מצאנו בהם את הרובים הגנובים מהרצליה. עברו שבועיים. רוב הנשק הגנוב טרם הוחזר. בינתיים היכה העניין גלים ועורר סערה במושבה : הייתכן שאכן יש בהרצליה בחורים יהודים שהסכימו לגנוב נשק המיועד להגנת המושבה? כל התושבים על רבדיהם היו מאוחדים בדעה שיש לעשות הכל כדי להחזיר את הנשק הגנוב. ואכן, חיפושים נמרצים נערכו בפרדסים חשודים, ותוך זמן קצר נתגלו מחסני סתר ובהם גם שאר הנשק הגנוב. החזרנו אותו למחסני המושבה.

ארגון הש"י[עריכה]

עם תום פרשת הנשק בהרצליה, מוניתי כמפקד נפת-הירקון. נפה זו כללה את גוש פתח-תקווה וגוש דן (רמת-גן, גבעתיים, בני-ברק וסביבתם). הפעם היה לי עניין עם שתי מפקדות נפרדות : האחת בפתח-תקווה והשניה בגוש-דן. כן היו לי שני מטות נפרדים. עובדה זו לא הפריעה לי והתאקלמתי מהר למדי בתפקידי החדש. לא מצאתי כל קושי ליצור יחסים תקינים עם אנשי מפקדת גוש-דן. גבעתיים נחשבה מאז ומתמיד למעוזה של ה"הגנה". אם היו לי ספיקות, הרי זה לגבי היחסים הצפויים עם אנשי פתח-תקווה. המושבה נחשבה למעוזם של הארגונים הפורשים. במיוחד חששתי ליחסם אלי לאחר פרסום חלקי בגילוי הנשק הגנוב בהרצליה. חששות אלה נתבדו. תוך פעילות נמרצת להפעלת חברי ה"הגנה" במקום, קידום אימוניהם, השלמת תכניות ההגנה של המושבה על שכונותיה השונות, וכן הכשרת חבר המפקדים לקראת הבאות - נוצר שיתוף-פעולה אמיץ גם עם מפקדת פתח- תקווה. בתקופה זו זכיתי להנות גם מהיכרות קרובה יותר עם אברהם שפירא, זקן-השומרים במקום, וללמוד ממנו פרק על שכנינו הערבים ויחסי-השכנות האפשריים עמם. בשנת שהותי בנפת-הירקון נהניתי רבות משיתוף הפעולה של חבר המפקדים - צעירים תוססים, המסורים לבניין כוח המגן של הישוב. בימים האחרונים של ינואר 1942, כאשר נקראתי אל הרמ"א, משה סנה, קשה היה לי לקבוע על מה ולמה הוטל עלי תפקיד חדש זה.האם מינוי זה בא לאור פעולותי כמנהל התע"ש או שמא קשור הוא בהצלחתי להחזיר את הנשק שנגנב לפני כשנה וחצי בהרצליה. באותו מעמד, בת"א, בו פתחתי את הפרק, סנה לא נתן על כך תשובה, ואני לא שאלתי. גם בעניין המינוי לא נתן סנה הוראות מיוחדות, באותה פגישה חורפית על כוס-תה. איש מאיתנו לא עסק בריגול קודם לכן, אבל לשנינו היתה ברורה חשיבותה של אינפורמציה מקדימה ומונעת. היתה תחושה כי הישוב ניצב בפני תקופה הרת-גורל. העולם הישן געש כשם שלא געש מעולם. בריטניה היתה בשיא גיוסה הצבאי. הערבים, שלוש שנים אחרי "המרד הגדול", ארבו להתפתחויות. נשמעו בקרבם נימות פרו-גרמניות חזקות. בריטניה הביטה בחשש על מצרים ועיראק. הקורפוס הצפון-אפריקאי של רומל טרם נחת אז, אך שמועות על נחיתה צפויה בלוב ומהלך המלקחיים הצפוי לעבר שדות-הנפט של דרום רוסיה - נראו כאיום ממשי. הרוסים, אם לשפוט על פי החודשים הראשונים לאחר הפלישה, עמדו בפני התמוטטות כללית. בריטניה נותרה המעוז האחרון. בן- גוריון ביטא היטב את תחושת השניות של הישוב כלפי ה"ספר הלבן", כאשר הצהיר : "נילחם ב'ספר הלבן' כאילו לא היתה מלחמה. נילחם לצד בריטניה כאילו לא היה 'הספר הלבן'" המצב הזה דרש פתרונות סבוכים, חורגים מכל מה שהיינו רגילים לו. מקבלי ההחלטות דאז, בתוכם ראשי הסוכנות, ה"הגנה" והבריחה, היו זקוקים למידע מעודכן מכול סוג שהוא. מאז קיבלתי על עצמי את ראשות הש"י ועד היום חלפו 45 שנה. מילאתי את תפקידי למעלה מארבע שנים. עד מאי 1946, החודש בו מוניתי מפקד חזית ירושלים. במשך כל הזמן הזה ועד היום לא סיפרתי ולא כתבתי דבר על עבודתי בשירות הידיעות של ה"הגנה". חמישים חודשים כאילו נמחקו מזכרוני. לא פעם מצאתי הערות די הומוריסטיות נשלחות לעברי בעניין זה. וכי מה אתה מסתיר, שאלו אותי אנשים צעירים בלגלוג חביב. הרי הכל כבר סופר ונכתב על ידי מי שמוסמך, ובעיקר בידי מי שלא מוסמך. הנה כי כן, יש כאן איזה קושי בסיסי בהבנה מצד מי שמתבטא כך. הבעיות הכרוכות בהקמת אירגון כלשהו ברמה לאומית ללא נסיון קודם הוא אדיר. מי שלא התנסה בכך, לא יוכל להבין מעולם. קשה היה הדבר שבעתיים כאשר הכל חייב היה להיעשות במחתרת, מתחת לעיני הבריטים, וכבר כאן חייבים לציין כי גם מי שלא נמנה על אוהדיהם, חייב היה להודות כי טפשים הם לא היו. נסיונם הצבאי-משטרתי בזיהוי מוקדי התארגנות לאומית היה רב. הוא נצבר במשך 70 שנות קולוניאליזם תקיף באסיה ובאפריקה. בתנאים אלה, הקמתו של ארגון סמי-צבאי - קשה. קשה עוד יותר הקמתו של גוף חשאי בתוך אותו ארגון. לא כל אחד יכול היה לעמוד בהתנסויות שהיו כרוכות בכך. היתה כאן מלחמת מוחות מתמדת ואכזרית בין יצר ההישרדות וההתחכמות היהודית לבין מסורת משטרתית עתירת נסיון. מובן מאליו מדוע היתה הקונספירציה, הפעולה בחשאי, מילת מפתח כמעט בכל מעשה ממעשינו המשמעותים והפחות משמעותיים. אני מוכרח להודות כי היו בה גם אלמנטים מגוחכים לשני הכיוונים, אבל אלה היו תופעות לוואי מובנות. ברור על כן, מדוע כל אחד מבני-דורי שעסק בפעילות מחתרתית כלשהי, חש עד היום שמץ צמרמורת וחוסר נוחות עקבית כל אימת שהוא נדרש לגלות טפח ממה שעשה אז. קונספירטורים ותיקים אינם מתים, כנראה, לעולם. התכונה הנרכשת הופכת לטבע, להשקפת עולם. יותר מכך: מדינת-ישראל טרם הגיעה אל המנוחה והנחלה. מדהים לעתים עד כמה שבות וחוזרות סיטואציות מוכרות מדי דור ודורשות מאיתנו פתרונות דומים, שכבר בחנו בעבר. מדוע, אם כן, לנדב חינם אינפורמציה, שיתכן ונזדקק לה, אולי כבר מחר. אספקט אחר של אותו נושא הוא ההיבט ההיסטורי; עם ישראל עוסק בהיסטוריה באופן שאיננו פחות אינטנסיבי מעיסוקו בהווה. לעתים אני נדהם עד כמה אקטואלי אצלנו העבר. מחלוקות ישנות שחצו את הישוב, עשויות לעורר התלקחות מיידית אפילו בהרצאה אקדמית. אין טעם, איפוא, להזין מחלוקות ציבוריות ואישיות בישראל דהיום, משום סיפוק צרכי הסקרנות בלבד. הדברים העיקריים מתועדים במקום בו יש עליהם פיקוח ובבוא העת הקצובה בחוק - יפתחו. ובכל זאת, מכיוון שחלף כמעט יובל מאותם ימים ואינני הולך ונעשה צעיר, יש בי צורך להתיר משהו בסיסי על פעולות הש"י באותן שנים גורליות. אספר, על כן, בעיקר על דרכי הארגון, על האופן שבו קיבלתי את איסר הראל ועוד כמה מהבכירים לעבודה ועל כמה פעולות עיקריות. אמנם המרחק בין מה שיסופר לבין העבודה האפורה, היומיומית המפרכת אך רבת התחבולות של הש"י, הוא רב אך בטוח אני כי גם במה שיאמר עדיין יוותר ניחוח של עניין המעיד על הכלל. מי שיחוש את עצמו מקופח, אני מבקש מראש את סליחתו הכנה. במאמר כללי אפשר לציין כי התקופה בה ניהלתי את הש"י היתה תקופת שינוי דגשים. זו היתה תקופת מעבר בין התגייסות הישוב לצבא הבריטי, למלחמה בנאצים לבין הקמתה של תנועת המרי העברי (ה"הגנה" עם ארגוני הפורשים) שפעלה נגד השלטון הבריטי בארץ. המשתמע מכך לגבי הש"י היה : מעבר ממאבק נגד בוגדים ומלשינים בודדים מקרבנו (כולל אגירת ידע על הארגונים הפורשים) לאיסוף אינטנסיבי של ידיעות החיוניות לקרב הגורלי על ארץ-ישראל, הן עם הבריטים והן עם הערבים. האמצעים שעמדו לרשות הש"י לצורך העניין היו דלים ביותר. עיקר כוחנו היה, כמו גם בתחומי עשיה אחרים : שכל ישר, תחבולנות ומסירות מלאה של החברים. הנה כי כן, ימים מספר לאחר הפגישה עם משה סנה, נקבע מחליפי בפיקוד על נפת הירקון. החפיפה בינינו היתה קצרה ביותר ולאחר כמה ימים כבר מצאתי עצמי שקוע בתפקידי החדש, בתל-אביב, כאשר על שלט הכניסה לדירה ברחוב מלצ'ט 16 מצויין : "האגודה למען החייל". האיש ממנו קיבלתי את הפיקוד היה דוד שאלתיאל, אשר החליף אותי אחר כך בתפקיד מפקד מחוז-ירושלים. כאמור, המושגים שלי על פעילות מודיעינית חשאית היו בעיקר מן הצד הנגדי, דהיינו : צד הקורבן, נגדו מתנהלים המעקב והחקירה. הכוונה היא, שכמו כל חבריי ופיקודיי ב"הגנה", למדתי להיזהר מאנשי ה-.ס.ז.נ, הבולשת הבריטית. תפקידה, בין השאר, היה להתחקות אחר חברי ה"הגנה", מפקדיה, מחסני הנשק שלה, מפעלי התעשיה וכמובן אחרי האצ"ל והלח"י. העובדה כי היינו שרויים בעיצומה של מלחמת העולם הקלה, עם זאת, במשהו על ארגון הש"י. פעולות האינטליג'נס הבריטי היו מדוברות ומדווחות בגלל החזית המתקרבת, הן בכלי התקשורת והן על ידי אנשינו. אף על פי כן, הדבר הראשון שביקשתי לעשותו כראש הש"י היה לימוד יסודי יותר של האינטליג'נס שנחשב אז לאחד המעולים בין ארגוני הביון בעולם. התיעצתי בעניין זה עם טדי קולק, מבכירי המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים. סוכם כי ינסה להסדיר לי פגישה עם אבא אבן, אז קצין בכיר באינטליג'נס הבריטי. באמצעות טדי הזמנתי את אבן ורעייתו, סוזי, לארוחת צהריים בביתנו, בהרצליה. רעייתי, רבקה, שקדה על הכנת ארוחת צהריים טעימה. גם טדי הגיע. שוחחנו על המצב ועל מה שאפשר לעשות. בעקבות אותה ארוחה נפגשנו שנית, הפעם בביתו של טדי, בירושלים. בשיחותי עם אבן התעניינתי בעיקר בשני נושאים : מבנה המודיעין הבריטי ושיטות הפעלתו. השאלה המרכזית, על סמך החומר שקיבלתי היתה : מהו, בעצם, מודיעין טובי ובזכות מה זוכה שירות להגדרה "שירות טוב". . . אבן היה מאוד קואופרטיבי. היו לו ידיעות רחבות מעבר לעיסוקו המיידי. הבעיה היתה כיצד ליישם את הידע התיאורטי, שקיבלתי בשיחות, לחיי המציאות דלת האמצעים. על אף זאת, החלטתי מראש כי אבנה את שירות הידיעות שתחת אחריותי, לא רק כספק ידיעות לבעיות השעה השוטפות אלא כמכשיר עזר, שיעמוד גם לצורך המאבק המדיני והצבאי הצפוי בעתיד הקרוב. האם היה זה רעיון יומרני מדי על סמך האפשרויות הכלליות שהניח המצב? יתכן, אך זה היה אופיין של החלטות רבות שהתקבלו אז, מכל מקום, אם לשפוט על פי רמתו של הש"י שהעברתי לשאלתיאל כעבור ארבע ורבע שנות פעילות, אני מרשה לעצמי לומר כי לפחות חלק מן ההחלטה יצא אל הפועל : העמדתי לרשותו שירות, שלדעתי היה בעל מנגנון פעולה מעולה, מופעל על ידי חבר עובדים מסור ונאמן. פועל ברובו בהתנדבות.

איך מגלים מרגלים[עריכה]

כיצד נראה השירות שקיבלתי ? ובכן, בשיחה ארוכה שהיתה לי עם דוד שאלתיאל בתקופת החפיפה הקצרה, למדתי להבין כי המחלקה עוסקת בעיקר בריגול נגדי (ר"ן), המחלקה הוקמה לייד המפקדה הארצית של ה"הגנה" בראשית 1940 ובתוך המסגרת הנתונה עסקה בעיקר בשלושה תחומים : א. גילוי משתפי פעולה עם הנאצים ; ב. איסוף ידיעות על המשטרה הבריטית ; ג. איסוף ידיעות על ארגוני הפורשים. באשר לנושא הראשון: היה מדובר במרגלים שגוייסו על ידי המודיעין הגרמני, הן בין הזרים והן בין גורמים כישוב. הללו התעניינו, כמובן במצב הכוחות הבריטיים, אך גם בנעשה בישוב פנימה. הכוונה היתה להקים תאים שיעזרו לגרמנים לכשתתקרב החזית לשערי ארץ-ישראל. שיתוף הפעולה של אלמנטים מסויימים בתוך הישוב, שמניעיהם היו השנאה לבריטים, הוא שהדאיג במיוחד. היה צורך, איפוא, להניח מעקב על פעולותיהם. העיקוב אחר הנעשה במשטרה, היה תפקיד טבעי יותר. ברשימת אוייבי ה"הגנה" הופיעה המשטרה לאחר הערבים. בשנים בהן מדובר, הלכה וגברה מעורבותה בחיי הישוב המאורגן וכך גם הצורך של ה"הגנה" לדעת מה זו מתכננת. אפשר לומר כי בתקופתי עברה המשטרה למקום הראשון ברשימה. המשטרה הבריטית נעזרה בבוגדים ובמלשינים יהודים. חשוב היה להתחקות אחרי המודיעים הללו ואחר הידיעות שסיפקו. היה צורך לדעת מה ידוע למשטרה על נושאים שונים ובעיקר על ה"ספינות שבדרך" (בתקופה זו החלה העפלה רחבה). מטרה מיוחדת שימשה אז, ובמיוחד אחר כך, הבולשת המשטרתית. אשר לעניין השלישי בו עסקה המחלקה : איסוף ידיעות על ארגוני הפורשים היה לפי דעת המפקדה חיוני ביותר. הללו פעלו שלא על דעת המוסדות המוכרים של הישוב והתנועה הציונית, ולפעמים גם בניגוד למדיניותם ולדעתם. פעולה זו, שנתפסה אז כחסרת אחריות ותבונה, עשויה היתה לסכן את שלומם של אנשי ה"הגנה", מפקדיה, פעיליה ומחסני הנשק שלה, במשרד הראשי מצאתי עם כניסתי מספר מצומצם של עובדים. הפעולה התבססה בעיקר על סניפי הר"ן בשלוש הערים הגדולות. הראשון והגדול בהם היה סניף תל-אביב. בראש הסניף עמד אפרים (קרסנר) דקל, לימים מפקד ארגון הבריחה ותת-שר לענייני ימיה. הכרתי אותו זה שנים. עוד מן התקופה שהייתי בין מפקדי ה"הגנה" בתל-אביב. שנים רבות לפני הקמת הר"ן, אירגן אפרים רשת להשגת ידיעות עבור מפקדת ה"הגנה" של המחוז. זו התבססה בעיקר על השוטרים היהודים. הללו נתבקשו על ידי אפרים ואנשיו לפקוח עין, לגלות ערנות ולהודיע בעוד מועד על כל חיפוש צפוי אחרי נשק, או מאסר מתוכנן של חבר "הגנה". הוא אירגן גם רשת בין עובדי הדואר וביקש להעביר אליו מכתבים של אנשים שנחשדו על ידי ה"הגנה" בפעולות העלולות להזיק לה. כאשר כבר היה מרכז הר"ן - דאג לארגן האזנה למברקים סודיים של המשטרה, שהועברו באמצעות גלי-רדיו. עבודתו בר"ן היתה בהתנדבות. להלכה היה עובד בכיר בעיריה ושימש גם ראש שירותי הכבאות בתל-אביב. כך, אגב, יכול היה להשתמש באופן חופשי בכלי-רכב, בציוד ובמתנדבים מבין הכבאים. בראש סניף הר"ן בחיפה מצאתי את לוי אברהמי. בחור נמרץ וכשרוני. לוי היה זה שנים מפקד יחידת הפו"ם (פעולות מיוחדות) בחיפה. למעשה ניהל אותה מיום היווסדה ב"הגנה". גם אותו הכרתי שנים לא מעטות. רק את חיים בן-מנחם, מרכז הר"ן בירושלים, לא הכרתי עד כניסתי לתפקיד. בן-מנחם (לימים מנכ"ל משרד הדואר) היה עובד בכיר באוניברסיטה העברית על הר הצופים. עבודתו בר"ן היתה בהתנדבות. כמובן שמיהרתי לפגוש אותו ולשמוע את הערכת המצב שלו, בדיוק כשם שעשיתי עם שאר המרכזים. בשלב זה אני מבקש להבהיר לקורא מספר מושגים. כאשר אמרתי בראשית דברי, שנתמניתי לתפקיד ראש הש"י, לא דייקתי עד הסוף. המחלקה שקיבלתי תחת פיקודי היתה, כאמור מחלקת הר"ן של ה"הגנה". במקביל לה, היה קיים שירות-ידיעות (ש"י) לייד המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אפשר לומר כי מוסד זה היה מקביל למחלקת החקר של משרד-החוץ, שהיא חלק מתוך ארבעת המרכיבים של קהיליית המודיעין הישראלית כיום. שירות זה התמקד בעיקר בנעשה בציבור הערבי. פעולה זו ריכז, בהתנדבות, עזרא דנין. עם זאת, החל הש"י כבר אז להתעניין גם בנושאים רחבים יותר, כולל ידיעות המגיעות מאירופה וכן בידיעות כלליות על הצבא הבריטי. כאשר בדקתי, מייד עם כניסתי לתפקיד, את מצב "קהיליית המודיעין", היה ברור לי כי יש לאחד את מחלקת הר"ן עם מחלקת הש"י, תחת קורת גג אחת. לא היה לי קושי לשכנע בכך את משה סנה, הממונה עלי והן את שאול אביגור, שעמד אז בראש המוסד לעליה ב' והיה ממייסדי הר"ן. נפגשתי עם משה שרת, ראש המחלקה המדינית, ושכנעתי גם אותו. הר"ן והש"י אוחדו לקראת הקיץ של שנת 1942, כאשר רומל מניס את הבריטים מלוב וניצב בשערי מצרים. המבנה הפיקודי עליו סוכם, היה זה : ראש השירות המאוחד כפוף ישירות לרמ"א. ליידו פועלת מעין מועצת מנהלים (הוקמה על ידי) ובה שלושה חברים ; זאב שרף (לימים שר המסחר והתעשיה) כנציג המחלקה המדינית של הסוכנות ; כתריאל כץ (לימים שגריר ישראל בברה"מ) נציג המחלקה היהודית בסוכנות ומשה כרמיל (צרבינסקי) נציג המוסד לעליה ב'. השלושה היו שותפים מעולים לעבודה, אף כי לא היו שותפים לניהול הישיר. כל אחד מהם תרם רבות להעלאת רמתו של השירות, אשר סיפק ידיעות לשלושה "אדונים" : ה"הגנה", המחלקה המדינית של הסוכנות והמוסד לעליה ב', שתי בעיות ארגוניות עיקריות עמדו בפניי עם כניסתי לתפקיד. האחת - מבנה הלשכה המרכזית, השניה - ארגון העבודה בשטח - ההיערכות המרחבית. את הלשכה המרכזית החלטתי לבסס על ארבע מחלקות עיקריות, ולכלול בתוכה גם את הש"י הערבי. כן ביקשתי להרחיב ולהכיל את פעולות הש"י גם על הנעשה בשטח המדיני. על אף הלאות המסויימת שבדבר, חשוב למנות את המחלקות אחת לאחת: 1; המחלקה הכללית: בטיפולה : המשטרה, מוסדות השלטון ופעולות יזומות על ידינו. זמן מה ריכזתי מחלקה זו אישית. עם התרחבות פעולותיה נלקח ממנה הטיפול בנושא הבריטי והועבר למחלקה חדשה : המחלקה הבריטית. בראשה הועמד משה בר-אילן, ששימש עד אז כקצין המטה-הכללי של ה"הגנה" לענייני נוטרות. לעזרתו צורף, כמזכיר המחלקה, שמואל גנזי. 2. המחלקה היהודית: בטיפולה היו הארגונים הפורשים. בראש המחלקה הוצב יוסף קרקובי, מורה בבית החינוך. את תפקידו בש"י מילא בהתנדבות, בשעות אחרי-הצהרים ובערב, ולפעמים גם בלילות, לאחר שהיה משלים יום עבודה בבית-הספר, רק בנובמבר 1944, עם התרחבות העבודה בש"י, נדרש קרקובי להפסיק את עבודתו כמורה ולהקדיש את מלוא זמנו לענייני הש"י. 3. המחלקה הקומוניסטית : בטיפולה היו מגעים דו-סטריים בין מוסקווה לבין המפלגה הקומוניסטית פ.ק.פ. בראשה פעל, גם הוא בהתנדבות, ד"ר דוד אריאן. בעבודתו היום-יומית שימש פקיד בכיר בבנק. עד עלייתו ארצה, היה ד"ר אריאן אחראי לנושא הקומוניסטי במשטרת ברלין. 4. המחלקה הערבית : למחלקה זו לא נקבע מנהל יחיד. היו לה כמה מנהלים, נכון יותר - מתווי פעולה. לפיתוח המחלקה תרם רבות עזרא דנין, פרדסן אמיד מחדרה, בן לאחת המשפחות הספרדיות הוותיקות והמכובדות בארץ. למשפחה היו קשרים ענפים וטובים עם אישים בולטים בציבוריות הערבית. דנין ניהל את שירות הידיעות הערבי, שלייד הסוכנות בירושלים ממקום מגוריו בחדרה. הוא הפך להיות יועץ ומתווה פעולות גם לנו - לש"י של ה"הגנה". גם הוא עשה את עבודתו בהתנדבות. איש נוסף בניהול המחלקה היה ג'וש פלמון. ג'וש ריכז את פעולות המחלקה הערבית בשדה. בנושאים הקשורים למודיעין הקרבי, נעזרה המחלקה הערבית בזיאמה דיבון, איש מנגנון ה"הגנה" ומבכירי מפקדיה. כמזכיר המחלקה מונה יעקב שמעוני (לימים שגריר ישראל בבורמה). במשך הזמן רוכזו כל המחלקות בבניין אחד בתל-אביב (רחוב בן-יהודה 190 - פינת ז'בוטינסקי). כמשרד שימשה לנו דירה מרווחת בקומה ב'. השלט שעל הדלת נדד עמנו מרחוב מלצ'ט. גם כאן היה "הוועד למען החייל" הכיסוי שלנו. העבודה התנהלה כך : כל מחלקה היתה מנחה את העובדים בשדה באשר לסוג החומר הדרוש. מתפקידה היה לקלוט את החומר, למיינו ולהעביר בהקדם כל מידע דחוף לידיעת הנוגעים בדבר. כן היה עליה לערוך את הסקירה השבועית של המחלקה ולדאוג לתפוצתה, לתייק את החומר ולדאוג לניהול כרטסת אישית מעודכנת. הקפדנו על קיום תיקים מסודרים לכל נושא ונושא.

הבריטים שילמו המשכורות[עריכה]

מקובל לחשוב ששירות ידיעות מתבסס בעיקר על עבודת בילוש, מעקב ועל מודיעים בשכר. אני חייב לציין כי בתקופתי הש"י כמעט לא העסיק מודיעים בשכר, ובנה מעט מאוד על בילוש ומעקב. העבודה התבססה בעיקר על מודיעים מתנדבים. יתר על כן : תוך זמן קצר למדתי לדעת כי חומר מודיעיני רב-כמות ומשמעות ניתן לדלות מכל מיני פרסומים גלויים כגון: עתונים, שבועונים, כתבי-עת שונים, ספרים וכדומה. לסוג זה של איסוף גם לא נדרש מנגנון גדול, ואכן, הדירה, אליה הועברה הלשכה המרכזית הספיקה לכל העובדים. מספרם היה זעום למדי: לכל מנהל מחלקה היו עוזר אחד או שניים, כן היתה מזכירות כללית, מצומצמת אף היא. לזכותם של כל האנשים שנטלו חלק בעניין ייאמר, שעבדו בכישרון רב ובמסירות ללא גבול. בעיה אירגונית שניה, בפניה ניצבתי עם מינויי היתה - ארגון המערכת המרחבית. על מנת שהש"י יקבל את התנופה הדרושה לדעתי, החלטתי לבנותו באופן שיהיה מקביל למבנה הארצי של ה"הגנה". ללא קושי הגעתי להסדר עם ה"הגנה", שבנוסף לשלושת קציני הש"י שבערים הגדולות, ימונו ליד מפקדי הגלילות קציני ש"י גליליים. אלה נקבעו בהיוועצות עם מפקדי כל הגלילות. מבחינת מעמדם ותפקידם נקבע כי יהיו כפופים לי, כראש הש"י. עם זאת, יהיה כל אחד מקציני הש"י הגליליים חבר במטהו של מפקד הגליל, וישתתף דרך קבע בישיבות. למפקדי הגלילים היה זה סידור נוח. מעתה עמד לרשות כל אחד מהם קצין ש"י מקומי, שניתן להיעזר בו בכל הנושאים הנוגעים לתחומי אחריותו. קצין הש"י יצא נשכר גם הוא מארגון זה, שכן יכול היה להיעזר במילוי תפקידו במפקד הגליל ובחבר המפקדים הכפופים לו. באורח דומה נבחרו ונקבעו גם קציני הש"י הנפתיים, שלייד כל מפקד נפה. לעתים אף הצבתי קציני ש"י חבליים, לייד מפקד החבל. באופן זה כוסתה הארץ ברשת מסועפת של קציני ש"י. איש מהם (כמעט) לא קיבל את משכורתו מן ה"הגנה". את זו כיסתה, למעשה, ממשלת הוד-מלכותו, שכן מרביתם היו סרג'נטים או בעלי תפקיד בכיר אחר בחיל הנוטרים. להסדר היו יתרונות נוספים. לרשות כל אחד מקציני ש"י אלה עמד סגל רחב למדי של נוטרים הסרים לפקודתו, בדרך כלל כולם חברי ה"הגנה". ניתן היה להפעילם גם לעבודת הש"י. לנוטרים היה קשר למשטרה, שהרי היוו, למעשה, חלק ממנה. כך ניתן היה לדלות באמצעותם מידע אודותיה. לסרג'נטים הבכירים היה קשר ישיר למפקדים הבריטים הממונים על חיל- הנוטרים. לרשותם עמד על-פי-רוב גם רכב משטרתי, שהדלק לו סופק ע"י השלטונות. היה ביכולתם להסתובב בשטח, להימצא בכל מקום נדרש בלא לעורר חשד. תנועתם היתה חופשית, יחסית, אפילו בשעת העוצר, שהיה אז "אורח" תדיר למדי. לתפקיד קציני-ש"י נפתיים או חבליים נבחרו גם חברי "הגנה" אחרים כמו שומרי המקום או הסביבה. כן נתמנו לתפקיד חברי קיבוצים, שזה להם עיסוק משני, או חברי "הגנה" אחרים, שהתבלטו ונמצאו מתאימים לתפקיד ואף יכלו לשלבו בעבודתם השוטפת. גם לאלה היה על-פי-רוב רכב פרטי או ציבורי, והם "רתמו" אותו לעבודתם, על-פי הצורך. רק לייד קצין הש"י הגלילי היתה מזכירה בשכר. על מזכירה זו נפל כל הנטל המשרדי, משרדים כאלה פעלו בטבריה, בחדרה וברחובות, נוסף לשלושת המשרדים הקיימים זה מכבר בשלוש הערים הגדולות. כך כוסתה הארץ ברשת ענפה של מודיעים מתנדבים, הנעזרת רק בכמה עובדים בשכר. על קציני הש"י הגליליים והמחוזיים נמנו לאורך התקופה : אפרים דקל, חיים בן-מנחם, לוי אברהמי, אהרון רוטברג (סלע), משה ברון, מאיר נוביק, אריה שיל (אשל), יוסף קצקו ויהודה בונג, כולם בעלי כושר ארגון וביצוע מעולים. במבנה ארגוני זה השתבץ גם תפקיד של קצין מודיעין קרבי. אם כי במהותו היה עדיין רחוק מהמקובל בצבאות סדירים. עם כניסתי לתפקיד, הטלתי על אנשי הש"י תפקיד נוסף והוא : להגדיל את מספר אנשי הש"י... ביקשתי מהם לבדוק היטב את מי מחברי ה"הגנה" הרבים ניתן לנצל לצרכינו ; מי מהם עובד או קשור למשטרה וניתן להיעזר בו בהשגת ידיעות משם ; מי מהם עובד או קשור למחנות צבא, למשרדי ממשלה וכדומה ואיך ניתן לנצל אותם. רבות, שונות ומשונות הן הדרכים להשגת הידיעות. שאיפתנו היתה לנסות ולהגיע לידיעה רחבה ככל הניתן באשר לנעשה בכל משרד ומשרד, ממשלתי או ציבורי. בעניין זה נעזרו קציני הש"י בחברות ה"הגנה". רבות מהן שימשו כמזכירות, כתבניות וכדומה במשרדי הממשלה השונים. הבחורות גילו נכונות להסתכן בהעתקת חומר סודי ולעתים גם בהעברת העתקים ממנו לאיש הקשר שלהן בש"י. על קציני הש"י הוטל לברר מי הם הפונקציונרים במשטרה ובמשרדי הממשלה שיש להם מגע עם ערבים, פעיליהם ונכבדיהם. כן נתבקשו לברר אצל מי מתרכז מידע על הקומוניסטים והפורשים. את כל חברי ה"הגנה" הללו צריך היה להדריך, על מנת שיבינו מה הם הנושאים בהם מעוניין הש"י. כן התעורר הצורך לאמן אותם באשר לדרכים השונות להשגת הידיעות המבוקשות וכן בדרכים להעברתן אלינו. במסגרת עיסוק זה צריך היה, לעתים, לתת את הדעת גם על פרטים משונים למדי. כמו למשל : למצוא חבר "הגנה" מהימן ביותר שיש לו בית-מלאכה לייצור תיקים ומזוודות. צורך כזה אכן התעורר ותוך זמן קצר אמנם אותר איש כזה, שהיה בעל בית-מלאכה קטן באחת החצרות שברחוב נחלת-בנימין. מאז התאפשר לנו לצייד את החברות המופעלות על ידינו בתיק יד אישי, על פי בחירתה של כל אחת מהן. כך יכלה החברה לבחור את הגודל, את הצורה ואת צבע התיק הנראה בעיניה. התיק היה, כפי שניחשתם בוודאי, בעל דופן כפולה. די היה בלחיצה קלה על סגר מוסווה ומייד נפתח בתיק מעין סליק, בו ניתן היה להטמין בקלות את המסמך המבוקש. לחיצה נוספת על הדופן, והתיק היה חוזר להיות שוב תיק רגיל ותמים. סידורים דומים עשינו גם לגבי מזוודות בעלות תחתית כפולה, נרתיקים ותיקים שונים עם סידורי סליק מתוחכמים. ב-1948 כשיצאתי בשליחות מטעם ה"הגנה" לאירופה, עברתי את רוב הארצות שם. חציתי הרבה גבולות וברשותי אחת המזוודות הללו וכן ארנק לכסף, תיק לסיגריות ועוד, ששימשו גם הם כסליקים לחומר סודי במסעי זה. למרות הבדיקות הקפדניות בגבולות הרבים לא נתגלה אף אחד מאלה וכולם עמדו במבחן.

קוד הסתרים הנעלם[עריכה]

ועכשיו תמונה, אולי פתיחה של תסריט שייכתב פעם : המצלמה משוטטת בחדר סגור בשכונת פועלים בת"א. אחר כך היא מתמקדת באיש הרכון על שולחן ועליו מכשיר רדיו. האיש מטה אוזן לקולות הבוקעים מהמכשיר, ומפעם לפעם מעלה על גבי גליון נייר, סימנים שונים. האיש חבר ב"הגנה". תפקידו : להאזין לתשדורות היוצאות ממטה המשטרה הבריטית. התשדורות מועברות בגל קבוע אל תחנות המשטרה השונות ברחבי הארץ. הקוד - משתנה מדי שבוע. ההאזנה מאורגנת על ידי הממונה על הש"י במחוז ת"א - אפרים דקל. את האותות השונים מעכירים לקבוצת מתנדבים אחרת. זהו "טרסט המוחות". חבריו מתמחים כ"שבירת קודים". על קבוצה זו נמנה גם מתנדב בשם זאב שרף - לימים מזכיר הממשלה, ושר בישראל. על חבריה גם רעייתו של אפרים דקל - שושנה, ועוד. . . לא תמיד מאירה ההצלחה פנים, אך כאשר מצליחים אנשי הטרסט בעבודתם, הופכות התשדורות של אותו שבוע לחומר מודיעיני רב-ערך. הלחץ הוא בלתי מבוטל. חומר רב-ערך מצוי בידיך. יש בו לקבוע גורלות. אם אינך מצליח לפענחו - מעשה שקורה - לעתים הוא רובץ על מצפונך. לעתים מגיעה ההצלחה רק בסוף השבוע, ובינתיים הפעולות המשטרתיות כבר בוצעו, והידיעה שבשידור - עבר זמנה. לעתים חולף שבוע, הקוד נותר בתעלומתו, וכבר צריך לעמול על שבירת הקוד החדש, זו היתה תמונת המצב שמצאתי בנושא הקודים עם כניסתי לתפקיד, כאמור, בתחילת 1942. האזנה היתה, כמובן, רק חלק מפעולות הש"י. בצורתה זו היה אופיה הפכפך : מחד גיסא, אם אינך מצליח לפענח את הקוד כבר ביומו הראשון מצטמצם מאוד ערכה של האינפורמציה, מאידך גיסא ; ה"האזנה" יכולה להיהפך למכשיר רב-ערך לש"י, אם ניתן לשבור את הקוד או. . . להשיג אותו סמוך לתפוצתו. זו הפכה להיות אחת ממשימותיי הראשונות. מה היתה תפוצת הקוד ? ובכן, הקשר האלחוטי התבצע בין המטה הראשי של המשטרה לבין המטות המחוזיים. מסקנה : הקוד חייב להימצא בכל מטה מחוזי. בדיקה מהירה מגלה שלייד כל מטה מחוזי - נמצא קצין בריטי הממונה על גדוד הנוטרים. ממאמץ איסופי נוסף יתברר שגם הוא ברשימת התפוצה של הקוד המשטרתי. הנה כי כן, תוך זמן קצר מתמנים על ידי סרג'נטים גדודיים (גושיים) מחיל הנוטרים לשמש במקביל גם קציני ש"י גליליים : בטבריה, בחדרה וברחובות. מעתה מוטל עליהם תפקיד נוסף : לברר היכן מחזיק קצין הנוטרים האנגלי את קוד המברקים. הטלתי עליהם להעתיקו מייד עם הגיעו, ולהעבירו בהקדם למרכז הש"י. אותו תפקיד הוטל גם על קציני הש"י המחוזיים. מאז קרה לא פעם, שביום אחד הגיע אלי הקוד משלושת המקומות גם יחד. שוב לא חזר המצב שהיה בעבר. לפחות קוד אחד תמיד נמצא בידינו בזמן. כך הצלחנו לפענח את כל מברקי המשטרה, מייד עם שיגורם. באופן זה הופכת ה"האזנה" לאחד הכלים החשובים בפעולות הש"י, בכל הנוגע לפעולות המשטרה. המגרעת היחידה - "טרסט המוחות" נותר ללא עבודה. אך אל דאגה : מייד מצאנו לאנשיו תפקידים חשובים אחרים במערכת הש"י. אגב, את פעולות ההאזנה ריכז מרדכי אלמוג (וירצמן), שוטר-אלחוטן, לשעבר ממפקדי ה"הגנה" ופעיליה בתל-אביב. זרם הידיעות הזורם למשרדו של קצין הש"י הגלילי הולך ורב. אותן ידיעות שלפיקוד המקומי עניין בהן, מועברות אליו מייד. במקביל הן מועברות למרכז הש"י. אחת ליומיים, עוברת שליחה מיוחדת, מרים פבזנר (לימים סגן-אלוף בצה"ל), נוהגת במכונית, בין כל משרדי הש"י. היא מעבירה להם חומר ואוספת את הכתבות והחומר, שהצטברו עבור הלשכה המרכזית. בנוסף לסידורי סליק אישיים, אפשר היה להבחין בתא המטען של מכוניתה במיכל רזרבי. המיכל היה תמיד מלא בדלק. לא קל היה להבחין שהוא למעשה בעל מבנה כפול ומשמש סליק לחומר הסודי. ה"כתבות" שהעבירה מרים, אינן מה שאנו קוראים היום כתבות. בשם זה קראנו לדוח"ות של הקצינים הגליליים שלנו. כדי לחסוך עבודת יתר סומנה בראש הכתבה סידרת אותיות וספרות. אלה נועדו לציין מאיזה משרד וקצין גלילי באה הכתבה ; מהי המחלקה אליה היא מיועדת ; מה מקור הכתבה, מה מהימנותה וכדומה. יש לציין כי במקרים דחופים היתה מועברת הידיעה, מייד עם קבלתה, על ידי שליח מיוחד. אחת לשבוע נהגה כל מחלקה ומחלקה לערוך תקציר של הידיעות אשר הצטברו אצלה במשך השבוע. גם בראש תקציר זה הופיעה שורה של אותיות וספרות לציון תפוצה, מקורות וכדומה. לכאורה, אלה דברים ארגוניים קטנים אבל, למעשה הם תורמים רבות לזרימה שוטפת של החומר, ממוצאו עד תעודתו. הסימונים הקלו על מקבלי ההחלטות להעריך במהירות את המצב ולקבוע את אשר יש לעשות. לעזר רב היה בימיי הראשונים בש"י אחד המפקדים הבכירים בגוש-דן. למדתי להעריך אותו ולהוקירו עוד בתקופת היותי מפקד נפת הירקון, האיש הוא אהרון סלע (לימים - מפכ"ל משטרת ישראל). סלע ז"ל, היה אז צעיר תוסס, מלא מחן וכושר ביצוע. בתקופה מאוחרת יותר עמד בראש הש"י בחיפה. הנה כי כן, העבודה בש"י הלכה ונכנסה למסלולי קבע. ב-1943 התקיים בג'וערה סמינר ארצי לחברי סגל הפיקוד הבכיר של ה"הגנה". הסמינר נמשך כחודש ימים. בהסכמת הממונים עלי התפניתי להשתתף בו. תוך כדי הלימודים המשכתי לפקח על העבודה השוטפת בש"י. ההפרעות ללימודיי, בשל כך, היו קלות בלבד. אחת הדרישות המיידיות שדרשתי מאנשי יומן הממונים עליי היתה : הקפדה מוחלטת על סודיות השירות. דרישה זו חלה על משרדי הש"י, על מפעיליו, סוכניו ופעיליו בשטח. עמדתי על כך שעבודתנו תתנהל בסודיות מוחלטת, שכל אחד מהפעילים יכיר רק את מפעילו או את איש הקשר שלו. חשוב היה לי שעובדי הש"י יהיו ידועים עד כמה שניתן פחות בציבור הרחב. לא היה לש"י כל קשר לשלטונות - פרט למשימה להשיג ידיעות מהם ועליהם. השתדלנו שגם במוסדות אותם שרתנו, רק מעטים יכירו אותנו. הקשר עם המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים היה בדרך כלל באמצעותם של זאב שרף וכתריאל כץ. לעתים הייתי מזדמן אישית לפגישה עם מנהל המחלקה או עם אחד מעוזריו הראשיים. הקשר למוסד לעליה קויים בדרך כלל באמצעות משה כרמיל. סודיות זו אכן נשמרה. עד כמה הצלחנו בה, ניתן היה להיווכח בימי "השבת השחורה", 1946, כאשר השלטונות פתחו במאסרים נרחבים של פעילי ה"הגנה". עד כמה שזכור לי, רוב פעילי הש"י הראשיים לא נמצאו ברשימת המבוקשים. למרות היותי אז מפקד ירושלים, גם אני לא נמצאתי ברשימת המבוקשים ויכולתי להרשות לעצמי לטייל חופשי ברחובות העיר.

החבר איסר הראל[עריכה]

עכשיו אספר על איסר הראל. ובכן, בין שאר גרעיני ההתיישבות, שהגיעו מדי פעם בפעם להרצליה, לקבל שם, תוך עבודה, את הכשרתם החקלאית - היתה גם חבורת צעירים מפלוגת הקיבוץ המאוחד. רק טבעי היה שתוך זמן קצר הפכו מרביתם חברי ה"הגנה" במקום. היו אלה בחורים ובחורות תוססים, מלאי מרץ, מכינים עצמם לעליה על הקרקע, סמוך להרצליה (קיבוץ שפיים). על חברי הקבוצה נמנה אז גם זאב שרף, אותו פגשתי שוב בש"י, כשותף פעיל בניהול וכנציג המחלקה המדינית של הסוכנות. בין חברי הגרעין היה גם בחור צעיר בשם איסר הלפרין. הוא היה חבר "הגנה" וגם אותו למדתי להכיר ולהוקיר באותה תקופה בהרצליה. חלפו שנים. אני שקוע כולי בעבודתי בש"י, כאשר שמו של איסר שוב עולה לפני, והפעם הוא קשור בסיפור פיקנטי למדי. השנה היא 1944. המלחמה היתה בעיצומה. איסר פנה להתגייס לצבא הבריטי, אך מפקדיו ב"הגנה" היפנו אותו לשרת כנוטר במשמר-החופים, בתחנה על שפת-הים, לייד הרצליה. והנה באחד הימים, כאשר נהג "אגד" העליב קבוצת נוטרים יהודיים, טיפס איסר, שהיה גם הוא בין הנוסעים, לתא הנהג, והרביץ בו מכות נאמנות. כלפי הקצין הבריטי, שבא להטיף לו מוסר על התנהגותו זו, הגיב איסר במשפט קצר: "לאור הקשרים שלך בעבר עם אנשי "אגד", חשוד מאוד בעיניי שזיקתך ל"אגד" עוד עולה על זיקתך לתפקיד". עברו ימים מספר. הגיע ערב פסח. הקצין הבריטי שוב הגיע לתחנה. ובין השאר שאל את איסר: "ואת המצות לפסח כבר קיבלתם" איסר השיב בשלילה. הקצין התפרץ : "כל המצות הללו ! זו המצאה של הרבנים שלכם, כדי שיוכלו לסחור בזה בשוק השחור" ! על כך באה תגובתו של איסר: "אני לא דתי, אבל לאיש שגונב בשר בזמן מלחמה מהצבא ומוכר אותו בשוק השחור, ודאי אין כל זכות למתוח ביקורת על רבנים יהודים" ! הקצין הבריטי הניף ידו בתנועה מאיימת. איסר לא היסס והרביץ בו, בו במקום, מכות נאמנות. מפקדיו של איסר במשמר-החופים, כולם מפקדים ב"הגנה", ניסו להחליק את העניין. הם דרשו ממנו להתנצל בפני הקצין. איסר לא הסכים ובחר לעזוב את מקום השירות. הסיפור מצא-חן בעיני. למחרת היום זימנתי אותו אלי לפגישה. במהלך השיחה הצעתי לו לעבור לעבוד עמי בש"י. איסר נענה להצעתי. התפקיד בו החל היה - עוזר ראשי ליוסף קריב, מנהל המחלקה היהודית.

סידורי סודיות חמורים דרשתי להכיל גם על הארכיונים של הש"י. השאיפה היתה לאחסן את החומר הארכיוני שלנו במוסדות שאינם מושכים אליהם תשומת-לב מיוחדת, ושלא יעלה על דעתו של איש לחפשו שם. כך הגענו למנחם גנסין, מראשוני וראשי שחקני "הבימה", שגר ברחוב דב הוז בת"א, ברובע בו השתכנו רבים משחקני תיאטרון "הבימה". גנסין נעתר לפנייתנו והסכים להשכיר לנו את דירתו. היתה זו דירת רווקים קטנה, בת חדר אחד ארוך מאוד, שחלקו האחורי נמצא תחת חדר המדרגות של הבניין, לאחר בדיקה, הסתבר לנו שאם חלק זה יעלם, לא יתן איש דעתו על כך, הטלתי את ביצוע הפרוייקט על איסר הלפרין (הראל). איסר נעזר בבנאי, איש ה"הגנה" בהרצליה. על אף היותו חבר נאמן בארגון, לא סיפר לו איסר מהו יעדו האמיתי של המבנה המיוחד. סביר להניח שסבור היה, כי המקום מיועד לשמש מחסן נשק מרכזי. וכך, בסודיות מוחלטת בנה האיש את קיר-המחיצה והעלים חלק מהחצר. דלת ברזל מיוחדת, מרופדת יפה בלבני סיליקט, מצוידת במנוף מיוחד לפתיחה וסגירה מהירה, שימשה מעבר לארכיון הסודי שסודר במקום, הדלת הוסוותה, באמצעות מסגרת, למיטה-מתרוממת עם וילון, מיטות כאלה היו מקובלות באותם הימים, שכן שטחי המגורים היו קטנים. המיטה כיסתה יפה על הסדקים בין הדלת לקירות. הדלת לחדר הסתר הוסוותה כך, שאיש לא חשד בקיומה. יחד עם זאת, ניתן היה להפעילה בקלות ובמהירות. החדר החדש לא היה גדול במיוחד, אך באותה עת הספיק לחומר הקיים. תנאי העבודה בו היו קשים למדיי. לעומת זאת, סודיותו - מושלמת. על דעתו של מי יעלה לחפש את ארכיון הש"י בביתו של השחקן הדגול. תשומת-לב מיוחדת ניתנה גם לסידורו הפנימי של הארכיון. לכל מטופל היו 3 כרטיסים : 1) לפי אלף-בית ; 2) לפי מקום מגוריו ; 3) לפי הנושא בו הוא מעורב. בסידור זה הושקעה עבודה לא קטנה, אבל זו חסכה לאחר מכן לנזקקים לארכיון הרבה זמן יקר.

סודו של שולחן הכתיבה[עריכה]

לאיחסון החומר הארכיוני היו לכל קצין ש"י גלילי או מחוזי פטנטים משלו. חיים בן-מנחם למשל, ראש הש"י בירושלים, העביר את הכרטיסיה ואת החומר הארכיוני להר-הצופים, לצריף בו חקרו את מחלת הצרעת. ובאמת, האם יכול להיות מקום בטוח יותר לארכיון הש"י? והיתה בעיה נוספת שדרשה פתרון : במשרדים נמצא תמיד חומר שוטף, סודי, בעבודה. בדרך כלל לכל משרד היתה הסוואה משלו. ובכל זאת, החשש מפני חיפוש בלתי-צפוי היה לא קטן. מה גם שלא בכל משרד ניתן היה לבנות סליק מיוחד, נוח להפעלה. את הפתרון חיפשנו בסליק נייד, אך המוצא שנמצא הדהים גם המנוסים שבינינו. מקובל שלכל עובד משרד יש שולחן עבודה. שולחנות עבודה מסוג זה היו גם במרבית משרדי הש"י. החלטנו להפוך אותם לסליקים. ואכן, שולחנות עבודה רגילים עם מגרות ומדפים כמקובל, קיבלו תפקיד כפול. הקיר האחורי הפך קיר כפול. מכסה השולחן, לכאורה קבוע, למעשה ניתן להזזה קדימה ואחורה. כאשר תלחץ בנקודה מסויימת, תוכל להזיז את מכסה השולחן, על כל מה שנמצא עליו, ואז מתגלה הפתח של הסליק. תוך דקה-שתיים - החומר הסודי בפנים. דחיפה קלה והמכסה בחזרה. הפתח נעלם ואיננו. לאורך כל השנים הללו לא עלה על דעתו של איש לחפש אחרי סליק בשולחן שכזה. העבודה הולכת ומשתכללת. נוצרות יותר ויותר אפשרויות להשיג במשיכה, לזמן קצר, מסמכים ותיקים סודיים בעלי חשיבות עבורנו. לייד הלשכה מוקמת, אם כן, גם מחלקה להעתקת תעודות ולצילום. המושג "מחלקה" עלול להטעות, על כן יש לציין כי בינתיים לא התווסף למרכז אף לא עובד אחד. התווספו רק : מכונה להעתקת תעודות וכן מצלמה מיוחדת על אביזריה השונים. כמה מעובדי הלשכה אומנו בקלות לעסוק גם ב"עבודה נוספת". כך צולם באחד הלילות, בירושלים, ספר הקוד, באמצעותו הוצפנו המברקים ש"רצו" בין לונדון לירושלים. פעולה זו איפשרה מאז את פיענוח המברקים המדיניים, שנשלחו אל ומאת הנציבות העליונה בארץ-ישראל. לצורך העניין גוייס לש"י בירושלים איש מיוחד. היה זה עובד המברקה, שקיבל על עצמו להעתיק מברקים המופנים אל הנציב-העליון ואל המזכירות הראשית. העתקי מברקים אלה היו מועברים ללשכה בתל-אביב ושם, בעזרת ספר הקודים, מפוענחים. בהנהלת סניף הש"י בירושלים מצוי היה חבר עובדים מעולה. בראש הסניף, כאמור, חיים בן-מנחם. לעזרתו - מרים בן-אהרון (רעייתו של יצחק בן-אהרון). השגת העתקי המברקים הסודיים המגיעים לנציב העליון או לפקידים בכירים בצמרת השלטון היה הישגו הנאה של סניף זה. הצלחתו עודדה אותנו להעזה נוספת. הטלנו עליו להצמיד האזנה קבועה גם לשיחות הטלפוניות שהתנהלו בין הנציב-העליון לבין עובדי המזכירות הראשית וכן בין אלה לבין מוסדות הממשל באנגליה. הייתי רוצה לספר על פעולה זו בלשונו של חיים בן-מנחם, כפי שסיפר אותה בזמנו. סיפר חיים : "בסידור ההאזנה עמדו לפנינו בעיות אחדות וקודם כל בעיית מקום. צריך היה למצוא מקום מתאים באיזור בו נמצא זוג פנוי של חוטי-טלפון, כלומר חוטים בלתי מנוצלים. זוג חוטים זה צריך היה להפוך למרכז האזנה. קשה היה למצוא מקום כזה וגייסתי, לשם כך במיוחד, את ישראל מייברג. אמרתי לו, אתה בא אלינו למספר שבועות והטלתי עליו לעבור ברחובות ולגלות מקום מתאים לפי הכבלים התלויים על העמודים. ישראל הסתובב בעיר שעות. כאשר היה מגלה זוג חוטים במקום שנראה לו מתאים למטרה - היה מודיע לנו, ואנחנו היינו פונים לדואר לברר אם אמנם החוטים פנויים. לרוע המזל לא הצלחנו. כל החוטים עליהם הצביע ישראל היו תפושים. כאשר ראיתי את המצב החלטתי לעזוב את העבודה למשך שבוע ויצאתי בעצמי לחיפוש בעיר. כעבור יום גיליתי מקום מתאים, וקיבלתי אישור מהדואר שזוג החוטים אכן פנוי. היה זה בבית-שיבר. למטה, במרתף, שכן מועדון של השומר-הצעיר ומחסן עזוב של קופת-חולים, בו נערמו מזרונים ומיטות ישנות. כאן במרתף הותקן מכשיר בעל שפופרת האזנה, אך בלא מיקרופון. אפשר היה לעלות באמצעותו על כל גל שנבחר ולהאזין לשיחות. אנשינו התחילו לשבת שם יומם ולילה. ביום היו מאזינים לשיחות בין משרדי הממשלה השונים, ובערבים - לשיחות בערבית שהתנהלו מבתי הקפה, מבית אנטוניוס או מביתם של מנהיגים ערביים אחרים. על ההצלחה הרבה העיבה אכזבה מסויימת. בהאזנה לשיחות הטלפוניות שבין ראשי השלטון המנדטורי בארץ דהיינו: הנציב העליון, המזכיר הראשי ואחרים, נתקלו אנשינו בקושי רב. בשום אופן אי-אפשר היה להבין את תוכן השיחות, שנשמעו כבליל צלילים. הסתבר כי השיחות הוצפנו בשני הצדדים באמצעות מכשיר, המערבל קולות. כדי להבין את השיחות היה צורך לבנות מכשיר כזה. אולם כיצד להשיג את שרטוט המכשיר? משימה זו נטלתי על עצמי. לאחר חקירה ודרישה נודע לי שהשרטוט נמצא בידי פקיד יהודי, מראשי פקידות הדואר (לימים - מנהל שירותי הרדיו). וחבר ה"הגנה". תחילה החלטנו לשים את ידינו על המסמך. השרטוט נגנב, אם כן, ממנו, בתוך משרד-הדואר, מבלי שחש בכך. אלא שהשרטוט בלבד לא הספיק. צריך היה שמישהו גם יבין אותו. האדם היחידי שיכול היה להסביר לנו, כך הסתבר, היה האיש עצמו. בהעדר אפשרות אחרת החלטתי לפנות אליו. ביום שישי אחד, יותר נכון בערב שבת, באתי לביתו בתלפיות, מבלי להודיעו על הביקור מראש. האיש פתח לי את הדלת. כשראה אותי - החוויר כסיד. הוא הכניסני לחדר ושם בסודי סודות מסרתי לו על מבוקשי. האיש התחיל להתחנן וביקש שאניח לו. הנימוק שלו היה : נתתי מלת-כבוד לשלטון ונשבעתי שלא אגלה את הסוד. גילויו יהיה כפצע במצפונו. התחלתי לדבר על ליבו. הזכרתי לו את מעשי האנגלים, את אניות המעפילים וכו'. זה היה אחרי טביעת "סטרומה", לבסוף, הוריתי לו לבוא לאוניברסיטה ביום שלישי ולהסביר את השרטוט. האיש הופיע במועד שנקבע ואני ישבתי ללמוד מפיו את השרטוט והשימוש במכשיר כמי שלומד בעל-פה שיר בשפה שאינו מבין. חזרתי ושניתי לפניו את השיעור עד שאישר כי אני מסביר נכון. אחר כך חזרתי על הדבר בפני בעל-מקצוע ובהתאם לשרטוט נבנה מכשיר כזה במעבדתו של פרופ' אולנדורף". מאז ניתן היה לא רק להקשיב לשיחות, כי אם גם להבינן. היתה זו תרומה רצינית נוספת של הש"י למחלקה המדינית בסוכנות. אגב, על עובדיו הבכירים של הש"י בירושלים נמנו במשך הזמן גם : יעקב לובליני, מפקד חיפה ב"הגנה", לימים אלוף משנה בצה"ל. משה ריבלין - כיום יוייר הדירקטוריון של קרו-קיימת לישראל ויצחק נבון - לימים - נשיא המדינה.

תיקים לכל אפשרות[עריכה]

מהומות הערבים בין השנים 1936 - 1939, או כפי שנקראו אצלנו "המאורעות", נרגעו עם תחילת מלחמת העולם השנייה. אף על פי כן, מאחר והיה זה גל שני לאחר פחות מ-7 שנים, היה ברור לי שהתפרצות מחודשת היא שאלה של זמן ומצב בלבד, וכי הפעם תהיה המערכה קשה יותר. חשבתי שחשוב להתכונן למערכה איתם לא רק מן ההיבט המודיעיני הכללי כי אם גם בגיבוש מודיעין קרב. תוך כדי הכנת כרטיסיות של פעילים ערבים בארכיון הש"י הלך והתגבש בקרבנו הרעיון להתחיל בהכנת תיקים מיוחדים לכפרים ואישים ערביים, שעימם צפוי עימות. הרעיון התחיל לקרום עור וגידים. תחילה הגענו להחלטה על צורת התיק ותכנו. קבענו כי יהיה זה תיק קרטון בצבע ירקרק וכי על דפנותיו המודפסות ניתן יהיה למלא פרטים עיקריים המתייחסים לכפר, כגון : שם הכפר, מיקומו, הדרכים אליו, חלקו במאורעות 1936 - 1939, אספקת מים אליו, בארות, מעיינות, אספקת חשמל, טלפון וכדומה. לתוך התיק ניתן היה לצרף את מפות הכפר והסביבה, וכן פרטים אחרים החשובים לתיכנון ולביצוע פעולות נגד הכפר או נגד אישים מסויימים בו, הנמנים או שנמנו בעבר עם המסיתים, מנהיגי כנופיות וכדומה. חלק ניכר מן הפרטים הנוגעים לכפר או לאישיו הפעילים השלימה המחלקה הערבית בלשכה. אח"כ צורפו לתיק גם המפות הדרושות. כן נוספו בו ידיעות ופרטים שונים שברשות הש"י ואשר עשויים לסייע ליחידות שתצטרכנה לפעול בשטח. אך גם בשלב זה התיק עדיין לא היה מושלם. הוחלט ששאלון מיוחד יועבר למחלקות הסיירים שלייד כל פיקוד גלילי ומחוזי, ואנשיהן תוך כדי סיורים משלימים את הפרטים החסרים. כך הלכה ונוצרה בש"י תיקיה של כפרים ואישים ערביים, ובה תיקים מוכנים לשליפה ולפעולה בכל רגע שיידרשו. תיק כזה מקל גם על עבודת הסיירים. הרבה מהפרטים הנדרשים בפעולה נמצאים בתיק כבר עם תחילת הסיור. על הסיירים להשלים הפרטים החסרים. תוך כדי סיורים אלה הם גם לומדים להכיר את שדה פעולתם העתידי, הנה כי כן, תוך זמן קצר, נוצר קשר אמיץ בינינו לבין כמה מעובדי מחלקת המדידות הממשלתית וכן עם עובדי בית-הדפוס הממשלתי. מהם קיבלנו את כל המפות הדרושות וכן העתקים למחסן מיוחד למפות, שהקמנו אצלנו. נעזרנו בו כדי להיענות לכל דרישה דחופה.

רשתות וזיופי מסמכים[עריכה]

בנובמבר 1944 הצטרף אל מנגנון השי'י בלשכה המרכזית רחבעם עמיר (לימים - שגריר ישראל בארצות שונות). רחבעם נמנה על קבוצת הבחורים הארץ-ישראליים שהתנדבה לצבא הבריטי כדי לצנוח בשטח האוייב. בתור שכזה היה קשור בשירותו עם המודיעין הבריטי. רחבעם הוצנח לתוך יוגוסלביה והצטרף אל צבא הפרטיזנים של טיטו כאלחוטן. לאחר שיחרורו מהצבא הבריטי, מיהרתי לצרפו אלינו. בין הרעיונות שהביא עמו היה גם הרעיון להקים, בנוסף לרשת המודיעים הקיימת זה מזמן, רשתות מודיעים נוספות הבנויות לפי מקומות עבודה, מקצוע, מקום מגורים וכדומה. הרעיון מצא-חן בעיני ותוך זמן קצר התחיל לקרום עור וגידים. וכך, בנוסף לרשתות השוטרים והנוטרים הקיימות, התחלנו בארגון רשתות גם בין עובדי מחנות צבא, שדות-תעופה ונמלים, וכן בין נהגי טכסי, מלצרים, עובדי בתי-מלון, מורים, מנהלי בתי-ספר וכדומה. כל סניף ש"י, על רשתותיו, היה מותאם לתנאיו המיוחדים של כל מקום ומקום. רשתות אלו הוכיחו עצמן במיוחד בתקופת "תנועת המרי העברי". ב-1945 גייסתי לש"י צנחן נוסף בשם חיים ולדנר (יערי). חיים היה מיועד לצנוח בטרנסילבניה. בינתיים, עד הצניחה המיועדת (שלמעשה לא יצאה אל הפועל) העסיק אותו שירות-המודיעין- הצבאי הבריטי בהכנת תעודות מתאימות לצנחנים אחרים. בתפקידו זה למד חיים יפה את מלאכת ה"ייצור" של תעודות אלו ובמלים פשוטות, מלאכת זיוף תעודות. עם שיחרורו מהצבא הבריטי, מיהרתי לגייסו ולהציבו בראש המחלקה הטכנית שבלשכה המרכזית. מאז החלה המחלקה להרחיב את פעולתה. בין השאר ייצרה תעודות שונות. כגון : תעודות זהות. אישורי תנועה בדרכים. תעודות צבאיות כגון אישורי כניסה למחנות צבא. וכן רשיונות נהיגה. רשיונות לנשיאת נשק וכדומה. לעזרתו של יערי עמדו מנהלי בתי-דפוס, כולל בית-הדפוס הממשלתי, בעלי צינקוגרפיות, מומחים לחותמות וכדומה. כל אלה, חברי "הגנה" מסורים ונאמנים, הגישו לו את מלוא העזרה, וכמובן, בהתנדבות. חברי "הגנה" שעבדו במוסדות ממשלתיים או צבאיים סיפקו במשיכה טפסים משרדיים שונים, דגמים של חותמות וכדומה. העתקנו כל מה שאפשר וייצרנו מגוון רחב של תעודות ואישורים לצרכים שלנו ואח"כ לכלל פעילי ה"הגנה", וכן לפעילי העליה והבריחה באירופה. כאשר התגברה "תנועת המרי העברי", הוכנו תעודות כיסוי לפעילי "הגנה" ומנהיגי הישוב, שנרדפו על ידי השלטון. בתקופה זו הפך זיוף התעודות ל"תעשיה" של ממש. אגב, חיים יערי, שנפטר לא מכבר, הפך עם השנים לאחד מראשי ה"מוסד".

ריקוד המפתחות[עריכה]

פעולה, בה השתתפתי אישית, כמו ברבות אחרות היתה "פעולת המפתחות". הדבר היה בשנת 1945 והוא מחייב רקע קצר. ובכן, על תושבי הרצליה נמנה זה שנים איש רב-פעלים. יעקב פת שמו. יעקב היה איש "השומר", חייל בגדוד העברי, פעיל ב"הגנה" ומטעמה אף התמנה כמפקד חיפה ולאחר מכן כמפקד מחוז ירושלים. ב-1945 התמנה מטעם ה"הגנה" כאחראי על ענייני הרכש בארץ-ישראל. היה מדובר לא רק על רכש תמורת תשלום. לעתים היה זה "רכש" ממחסן בריטי, או מרכבת משא שהובילה נשק ותחמושת בדרכה מהדרום לחיפה. החיפוש המתמיד אחר "מקורות-דליפה" של-נשק, הוביל את פת גם למחנה הצבאי בנחל שורק (ואדי סאראר), הסמוך לחולדה. במחנה זה היו ממוקמים מחסנים עצומים של נשק ותחמושת של הצבא הבריטי. יעקב פת שם עינו גם על מחסנים אלה, אלא ש"הרכישה" משם היתה כרוכה בקשיים עצומים, והתאפשרה עד אז רק לעתים רחוקות. היה צורך להמתין עד אשר באותו מחסן שאתה מעוניין בו אכן יעבוד איש שלך, ואכן יהיו בידו מפתחות המחסן, ואם לא די בכך הרי צריך היה האיש להיות מוכן ולהסתכן בהרפתקאה מסוכנת מעין זו. לכאורה לא היה זה מתפקידי כראש הש"י לעסוק בנושא הרכש מוואדי סאראר, ובכל זאת, העניינים הללו היו הרי קרובים ללבי וללב העובדים עמי. הנה כי כן, תוך כדי התעניינות בנעשה בוואדי סאראר, לומדים אנשינו לדעת שהשמירה על המחנה מתחלפת מדי כמה שבועות. בכל פעם מגיעה יחידה צבאית אחרת והיא זו שאחראית לשמירה על המחנה ומתוך כך גם על שער הכניסה והיציאה. לייד השער - צריף המשמר. עם סיום יום העבודה ננעלים המחסנים והמפתחות מועברים לצריף הזה. שם הם ננעלים בארון מיוחד, ונשמרים עד למחרת היום, תחת עינם הפקוחה של חיילי המשמר. שאלתי הראשונה היתה : למה, בעצם, לא יעמדו גם לרשותנו מפתחות תואמים ? ובאמת. למה לא ? תוך כדי התעניינות בנעשה במחנה זה, קלטנו ידיעה, שהיחידה הצבאית שעומדת להחליף את המשמר הנוכחי של המחנה והשער, תהיה הפעם יחידה מהבריגדה. ביררנו בהקדם פרטים על היחידה, כמו כן ביררנו מי הקצין שיפקד על היחידה. מתברר שזהו חבר "הגנה" מסור ונאמן, מכר טוב שלי מפעולה משותפת ב"הגנה". נפגשתי איתו ולאחר בירור ממצה הגענו לכלל סיכום : בערב, בשעה שתיקבע בינינו, ימתין לי לייד שער המחנה. בידיו יהיו כל המפתחות של מחסני הנשק והתחמושת שבהם אנו מעוניינים. לרשותנו תעמודנה 20 דקות. כאשר יסתיים הזמן הקצוב - חייבים יהיו המפתחות להיות שוב בידיו. הוא הסביר לי כי מקובלות ביקורות-פתע על ידי קצינים בריטיים. התקשרתי לקיבוץ חולדה, וסיכמתי עמם את פרטי הסידורים לאותו היום והשעה. אח"כ התקשרתי גם לכמה אישים. בראשונה ל"צלם החצר" של ה"הגנה", בוזיק, ממנו קיבלתי נייר צילום גזור בדפים קטנים בגודל מחצית הגלויה בערך. כל דף היה עטוף בנייר שחור. אח"כ התקשרתי לנפתלי רייפמן, מהנדס ששיתף עמי פעולה בתקופה שניהלתי את ה"תע"ש". דנתי איתו על הדרך הטובה ביותר להעתיק מפתחות וכן על החומרים הדרושים. בערב שנקבע יצאתי לנחל שורק. עמי במכונית היו: המהנדס רייפמן וכן יוסף קראוז, חבר "הגנה" מהרצליה, שהיה טכנאי מעולה ואדם אוהב הרפתקאות. ואכן, בשעה היעודה כבר היינו בשער המחנה. היה לילה חשוך. עצרתי את המכונית. הקצין אכן חיכה לי. הוא הושיט לי צרור מפתחות, ומייד המשכתי הלאה. דהרנו בדרך וכעבור כמה דקות כבר היינו בחולדה. בקיבוץ חיכו לנו כמה מחברי הש"י וניגשנו מייד לעבודה. וזה היה התהליך: בחדר הראשון חושך, אתה לוקח מפתח, שם אותו על דף נייר הצילום, מדליק לשנייה את נורת החשמל ומכבה אותה. אח"כ - עוטף את נייר הצילום בנייר השחור, מוסר את המפתח שצולם לחדר השני וחוזר לצלם מפתח נוסף. בחדר השני נמצא עובד וליידו חתיכות סבון. האיש מניח את המפתח בין שתי חתיכות סבון ומהדקן זו לזו. אחרי כן מפריד את חתיכות הסבון, מוציא את המפתח ומעבירו לאיש שלישי. ליידו גבס כחול, מן הסוג שמתייבש מהר מאוד. האיש מטביע את המפתח כגבס ומעביר אותו לעובד נוסף. כאן -- פרימוס דולק ועליו סיר מים חמים. בתוך המים גושים קטנים של חומר ורדרד - חומר שמשתמשים בו טכנאי שיניים לנטילת מידות לתותבות, תוך שניה מעתיק האיש את המפתח באמצעות חומר ורוד זה. המפתח עובר, בשלב זה, לאיש האחרון בשרשרת, זה מנקה אותו יפה ומצרפו לצרור המפתחות שעלינו להחזיר. לא עברה, אם כן, רבע שעה ובידינו כבר היו טביעותיהם של כל המפתחות. בדיוק עשרים דקות מרגע שקיבלנו את המפתחות, היינו שוב לייד השער ואני מחזיר אותם תוך לחיצת-יד חמה לקצין. וכבר אנו בדרך הביתה, כשעמנו 4 העתקים של כל מפתח ומפתח : בנייר צילום, בסבון, בגבס ובגושים הוורדרדים. למחרת טיפלו אנשינו בהכנת המפתחות התואמים. יעקב פת שמח מאוד כאשר הגשתי לו צרור מפתחות לכל מחסן במחנה.

ימי המרי העברי[עריכה]

מפעם לפעם חלו חלופות ותמורות בייעדים העיקריים של פעולות הש"י. בתחילה - עיקר תשומת הלב היה נתון למשטרה הבריטית ובמיוחד למשטרה החשאית, ה-.D.I.C, היא הבולשת. לאחר זמן מה התווספו כיעד - הפורשים, על כל צבעי הקשת שלהם ; אצ"ל, לח"י והקומוניסטים. לאחר זמן מה, היעד המתמיד - הערבים. יעד קבוע נוסף - המשרדים הממשלתיים. ב-1945 חלו בארץ-ישראל תמורות רבות, איתן עלו יעדים נוספים, מרתקים לש"י. בחודש מאי 1945 הסתיימה מלחמת העולם השניה. לצערנו התברר לנו יותר ויותר שמלחמתנו אנו, הפעם נגד השלטון הבריטי, רק מתחילה. ואכן, בקיץ שנה זו נערך בלונדון כינוס ציוני עולמי בהשתתפות למעלה ממאה צירים משבע-עשרה ארצות, ובהם גם שליחי שארית הפליטה ממזרח אירופה. בכינוס אמר דוד בן-גוריון: "אם ה'ספר הלבן' יעמוד, ולא תבוא מדיניות חדשה, ובמקום ה'ספר הלבן' לא תבוא מדינה יהודית - תפרוץ בארץ התקוממות נגד השלטון הברוטלי הבלתי-חוקי של ה'ספר הלבן'. יש בארץ גרעין של אומה יהודית, וגרעין זה ילחם, והוא ינצח, באשר הוא יגן על זכויותיו, ויגן עליהם לא במלים בלבד". בעקבות הכינוס התקיים בארץ במשך שבועות אחדים משא ומתן קדחתני בין ה"הגנה" לארגונים הפורשים, כדי ליצור חזית עברית מאוחדת. בסיומו, הוקמה "תנועת המרי העברי". מטרת ההסכם היתה להטיל על הפורשים את מרות הכלל לכשיפתח הישוב בפעולת המאבק נגד הבריטים. סוכם כי בראש תנועת המרי העברי יעמוד מטה ה"הגנה" והוא יתאם פעולותיו עם נציגי האצ"ל ולח"י. ב-5 באוקטובר חידש "קול-ישראל" המחתרתי את שידוריו שהופסקו בתחילת המלחמה. ב-10 באוקטובר שיחררו יחידות פלמ"ח 208 מעפילים ממחנה עתלית. זו היתה ההתחלה לסידרת פעולות נגד השלטון הבריטי, במחאה על מדיניותו. לאחר מספר חודשים, ב-28.1.46 פירסמה ממשלת ארץ-ישראל תקנות חירום נוספות ובהן קבעה, בין השאר, כי יוטלו עונש מוות או מאסר עולם על כל נושא נשק ותחמושת ועל כל מי שיימצא מתקרב לרכוש ממשלתי, תוך כוונה לחבל בו. במשך שנת 1945, בהתאם לשינויי המדיניות חלים שינויים גם בסדר העדיפויות בעבודת הש"י. את המקום הראשון בין יעדי הש"י תופסים מעתה הבריטים על מוסדותיהם המדיניים, המשטרתיים והצבאיים. הש"י, על עובדיו ומתנדביו, נרתם למאבק הגורלי. מהיום הראשון להפעלת "קול המרי העברי", תחנת השידור קול-ישראל (5 באוקטובר) - פעולתה הראשונה של תנועת המרי, היינו בש"י בכוננות מתמדת. בתחילה עקבנו אחרי פעולותיה של המשטרה לגילוי התחנה. ריכזנו את המאמץ בנסיון לגלות מה יודעת המשטרה והיכן היא עומדת מדי יום ביומו בחיפושיה. לפני מבצע שיחרור המעפילים ממחנה עתלית (10 באוקטובר), סיפקנו לפלמ"ח את הנתונים הדרושים על המחנה, בתוכם : סדר היום, סידורי השמירה, מי ומי בשומרים וכדומה. מפקדת הש"י היתה זו אשר יצרה את הקשר בין מפקדי הפעולה לבין חלק מחברינו המועסקים בתוך המחנה. הללו הפכו להיות שותפים להצלחת הפעולה. עם פעולותיה של תנועת-המרי החלו כוחותינו לתקוף ולפוצץ תחנות משטרה שונות. לפעולות נדרשו מפות של סביבת היעדים. לא היה לנו כל קושי לספק את המפות וכן תכניות מפורטות של המבנים הללו. כך נחסכו סיורים מסוכנים ליעדים שנבחרו. את תכניות בנייני המשטרה הצלחנו להשיג ללא מאמץ מיוחד. כל שצריך היה לברר הוא : מי הקבלן שבנה את הבניין. כאשר קיבלנו מידע זה, הרי השגת השרטוטים היתה רק עניין של זמן. לפעמים הפך הש"י שותף בביצוע הפעולה עצמה. כך היה בפעולה נגד תחנת המשטרה שבגבעת אולגה. כאשר הוחלט לפוצצה בשנית, התברר לנו שמועסקים שם צבעים בעבודות צביעה שונות. לאחר בירור נוסף העלינו, שצבעים אלה הם חברי ה"הגנה". מכאן ועד הכנסת פחים עם חומר נפץ לתוך הבניין, בהסוואה של פחי צבע, הדרך קצרה. פעולה זו הקלה כמובן מאוד על יחידת הפלמ"ח לבצע את המשימה שהוטלה עליה, לפוצץ את הבניין. גם הרשתות המיוחדות שבהקמתן התחלנו בעוד מועד, בתחילת 1945, החלו להוכיח את עצמן. כאשר התעורר הצורך לארגן הפגנה "ספונטנית" המונית באחת הערים, די היה לנו לפנות לרכז שלנו ברשת מנהלי בתי הספר בעיר, וההודעה על ההפגנה, יעדה, מקום יציאתה והשעה - כבר נפוצה תוך זמן קצר בין המורים. אלו היו מוצאים את שעת הכושר לספר על כך גם לתלמידים, שעם שובם הביתה היו מספרים על כך כמובן, להורים. כך נפוצה הידיעה על ההפגנה המתארגנת בין חוגים רחבים בעיר ובשעה היעודה היתה מרוכזת במקום הפגנה רבת משתתפים, כאשר נוצר צורך דחוף ניתן לשחרר את התלמידים מלימודיהם גם שעה אחת קודם. לעתים התנהל מירוץ עם הזמן בהעברת ידיעה לנוגעים בדבר. כך בענייני העפלה, הרכש ולעתים - בקשר לחיפוש או מאסר צפוי וכדומה. הנה סיפור: ערב אחד (בשלהי 1945 או תחילת 1946) ואני עדיין במשרד, צילצל הטלפון. אנשינו מודיעים לי שזה עתה התקבל ופוענח מברק חשוב ומבקשים שאמתין לשליח שיצא עמו אלינו. כעבור כמה רגעים הגיע השליח. המברק הוא ממטה המשטרה אל משטרת החופים בחיפה. מודיעים בו כי לפי ידיעות ממקור מוסמך, עומדת ה"הגנה" לחבל הערב באמצעות יחידה שתגיע דרך הים, בסירות-המשמר הבריטיות העוגנות בנמל חיפה. במברק נאמר כי על משטרת החופים להגביר את עירנותה כדי לתפוש את אנשי ה"הגנה" בטרם יבצעו זממם, ליתר דיוק - לקצור אותם באש מקלעים, שיוצבו במקום מבעוד מועד. הידיעה שלהם היתה נכונה. ידעתי כי סירה ובה כמה בחורים מיחידת הפלמ"ח, שבסיסה בקיסריה, מתוכננת להגיע בהיחבא לנמל חיפה, ולהצמיד מוקשי-עלוקה לסירות המשטרה. מייד ניסיתי להתקשר עם הנוגעים בדבר במקום ולא הצלחתי להשיג קשר. הטלתי על התורן במשרד להתמיד ולהשתדל להשיג קשר ואני עצמי התיישבתי במכוניתי ו"טסתי" לחיפה. כאן התנהל מירוץ עם הזמן. לרשותי לא עמדו שעות כי אם דקות. ידעתי שאם לא אצליח להעביר את הידיעה בעוד מועד, החברים שבסירה יאסרו או יהרגו, תוך כדי נסיונם לבצע את המשימה. נסעתי במהירות מטורפת, עד הגיעי למטה הפעולה בחיפה. שם הסתבר לי כי הסירה כבר עזבה את בסיסה וכי היא משייטת בים, בדרכה לחיפה. התחלנו בפעולה קדחתנית. תוך רגעים ספורים עזבה סירה משלנו את הנמל, כדי לפגוש את הסירה המתקרבת ולהזהיר את אנשיה. שעות חיכו אנשי המארב המשטרתי, על מכונות-היריה שלהם, כדי לקצור באנשי הסירה. ציפייתם, הפעם, היתה לשווא.

סיכום[עריכה]

במשך כל השנים שעמדתי בראש הש"י, כמעט ולא הטרידה אותי הבעיה התקציבית. השתדלתי לבנות את מנגנון-הקבע ואת המערכת כולה על מתנדבים, אשר משכורתם משולמת להם על-ידי גופים אחרים. מדובר היה בנוטרים שמשכורתם על ממשלת הוד-מלכותו או על עובדי עיריות, בנקים, מערכת החינוך או חברי קיבוצים וקבוצות. משה כרמיל, מזכיר המוסד לעליה ב', היה שותף בהנהלת הש"י וגזבר- כבוד של השירות. מיכאל קופל, מהפקידים הבכירים בבנק-הפועלים, היה אחראי לניהול החשבונות של הש"י. העבודה בשטח בוצעה כמעט כולה ע"י מתנדבים. בתקציב שהועמד לרשותנו השתדלנו לבצע עבודה רחבה ככל היותר, יסודית ומקיפה. אם בכל זאת נדרשה לפעמים תוספת תקציב - הרי זו ניתנה לנו תמיד בנפש חפצה. אם לא ממקורותיה הכספיים הדלים של מפקדת ה"הגנה", הרי ממקורות המוסד לעליה ב' או מהמחלקה המדינית של הסוכנות, אשר הערכתם את עבודת הש"י היתה רבה ביותר. הש"י היה שירות של ה"הגנה", ולפי המקובל, הכפיפות הרשמית שלי היתה ישירות לרמ"א (ראש המפקדה הארצית). עם זאת - לאורך כל תקופת היותי בתפקיד זה השתדלתי שלא להבליט כפיפות ישירה זו. נעניתי ברצון לכל פניה של הרמטכ"ל ואנשיו. כן השתדלתי להיות מעורה בענייני המוסד לעליה ב', כדי שנוכל להגיש לו מבעוד מועד כל עזרה אפשרית. השתדלתי ללמוד ולברר מה הם סוגי המידע הדרושים למחלקה המדינית של הסוכנות ולגרום לכך שידיעות אלו אכן תיאספנה ותסופקנה לעומדים בראשה. בעניין זה נעזרתי רבות בזאב שרף ובכתריאל כץ, אנשי המחלקה המדינית ושותפיי בהנהלת הש"י. לאורך כל התקופה, בת ארבע שנים ורבע (פברואר 1942 – מאי 1946), בה עמדתי בראש הש"י, לא נרשמה אף תקלה אחת. על אף שהעבודה הלכה והתרחבה ללא הרף, הלכה והקיפה נושאים וחוגים נוספים. בציבור היה ידוע אך מעט מאוד על עבודתו, עובדיו ודרכי פעולתו של הש"י. חשאיות מוחלטת ליוותה את עבודתנו, פרט אולי לידיעה אחת שנמצאו לה מהלכים במשך הזמן : שלישראל שירות ידיעות מעולה.

הפרק הבא   תוכן   הפרק הקודם