בדרך לא סלולה/ירושלים

ירושלים

הפיקוד על מחוז ירושלים הוטל עלי ערב האחד במאי, 1946, וחייב אני לומר, כמעט להצהיר, כבר בפתיחה, שהתפקיד הזה לא היה דומה לשום דבר אחר שהכרתי, לפני ואחרי. עכשיו, אחרי שכבר אמרתי כמעט את הכל, מבל לומר, בעצם, שום דבר, אני חייב לכם הסבר. ובכן, שוב היה זה הרמ"א, משה סנה, אשר ביקשני להזדמן אליו ממשרדי בש"י, באופן שהוא למעלה ממיידי, באחד הימים של שלהי אפריל 1946. בחללה של ארץ-ישראל עמדה אז פריחה ריחנית, מהממת. אביב משגע שיכר את החושים ובלילות הבהירים של ערב פסח, בבית, בלב הפרדסים של הרצליה, היה דרוש מאמץ נפשי לא קטן כדי לעמוד בפני מעשי השטות הבאים ומערפלים ראשו של אדם עסוק, בעטיים של הריחות. ובכל זאת, כל אימת שהיית מנער את עצמך ולו לרגע מן האורגיה המתמשכת של האביב, היו ארועים ותחושות דרמטיות הולמים בתודעתך ללא הפסק. אכן, המצב המדיני היה על סף רתיחה. זה עתה מלאה שנה לסיומה של מלחמת-עולם, בה נספו עשרות מיליוני בני אדם. על אף ההלם, שתקף את העולם למראה ההרס הנוראי ביותר בהיסטוריה, הנה באו ועלו ניצנים ראשונים של השתקמות. הזמן הוכיח שוב כי הוא הרופא היחיד ששום מחלה או אסון אינם יכולים לו. נקל לשער, על רקע זה, עד כמה היה מצב הרוח בארץ-ישראל קודר. אמרתי "קודר" ואני חייב לדייק ולומר כי היתה אווירה של "אופטימיות פסימית" או "פסימיות אופטימית". וכל כך למה ? ובכן, הנתונים כולם, בהתקבצם יחד, ציירו תמונה שהיא מעבר ליאוש: באירופה ההרוסה ממתינים מאות אלפי יהודים עקורים במחנות, לפיתרון מהיר. רובם רוצים לשכוח הכל ולהגיע לארץ-ישראל. מאות אלפי אחרים משוטטים בדרכי אירופה, בנסיון נואש להגיע אל המקום שהיה פעם ביתם ועתה, במקרה הטוב הוא עיי חורבה ובמקרה הרע הוא משכן חדש לשכנים. הגויים. שמבטם משפד אותך על שנשארת בחיים למרות הכל. וכאן בארץ, המצב איננו בהכרח טוב יותר. למי לא היה מישהו שם, באירופה ? מי לא קרא כל מלה שהגיעה מבית הקברות הענק הזה ? מי לא כתב עשרות מכתבים לכל מי שרק אפשר היה ? אך מעל לכל. מי יכול היה להשלים עם חידושן של גזירות ה"ספר הלבן" תחת שלטון הלייבור הבריטי ? כאשר הסתבר כאן לתדהמתנו כי המכסה הידועה לשימצה של 1500 פליטים לחודש היא מספר שהבריטים אכן מתכוונים להגן עליו באמצעות ספינות-מלחמה, גדודי צנחנים והוצאות להורג... עלו דמעות של זעם עצום בעיני רבים. אכן, אביב 1946, ספוג בנתונים שכאלה, יכול היה בהחלט לעורר מרה שחורה מריבצה הרדום ואף על פי כן, לא כך קרה, דווקא משום כוח הנעורים המתפרץ, אותו כוח שמבהיר את קדרותן של התחושות הקשות על ידי להט מונה בעתיד, ויוצר את אותו אנדרוגינוס מוזר שקראתי לו קודם אימיות-אופטימית. ואכן, היתה אמונה אדירה בלב. השתוקקות אל ה"משהוא" הרחוק כל כך, הבלתי מחוור לפרטיו, המרטיט אפילו מתוך שינה - אותו משהו שקראנו לו אולי "התקווה בת שנות אלפיים". והנה אותם נתונים מקומיים, לכשהתחברו עם אותו זעם נעורים מתפרץ, רוחש תקווה עצומה, יצרו תרכובת כימית עממית, שהובילה את הציבור כולו אל התופעה שזכורה בהיסטוריה של תקומת-ישראל כ"תנועת המרי העיברי". הנה כי כן, בגיל 43, כבר לא כל כך צעיר בשנים, אך מכפר על כך בנסיון ונסחף כמו כל בני דורי בהתלהבותם של ה"צברים" שרבים מהם הם כבר מפקדי גדודים בפלמ"ח - אני מוצא עצמי לפתע נשלף מחשכת המרתפים האפיינית של הש"י ונזרק אל מרכזה של היורה הרותחת, היא ירושלים של שלהי המנדט הבריטי. על מנת שתחוש, קורא יקר, ולו חלק זעיר מן האווירה של אותה תקופה, הבה נתיישב, ברשותך, על ספה נוחה, ניטול לנו צלוחית פיצוחים ומשקה תפוחים צונן ונדפדף יחד בספר היסטוריה ולו לרגעים מספר, וכך נקרא שם, בוודאי: בסוף חודש מאי 1945, שלושה שבועות בלבד לאחר שהנאצים חתמו על כניעה ללא תנאי, שלח הדוקטור חיים ויצמן תזכיר לא ארוך לראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ובו כותב נשיא ההסתדרות הציונית לאיש שהציל את העולם המערבי מנפילה אל עידן הברבריות הנאורה, כך: אדוני ראש הממשלה. . . היהודים לא יוכלו להתייחס בסבלנות להמשך קיומו של משטר ה"ספר הלבן" והם תובעים מן הממשלה הבריטית החלטה מיידית על הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל והעברת הזכויות לעליה ופיתוח הארץ לידי הסוכנות היהודית. התזכיר, לא עשה את הרושם המקווה. באנגליה נערכו בחירות ותוך שבועות מעטים הוחלף צ'רצ'יל באיש הלייבור. המדיניות לא רק שלא השתנתה אלא אף החריפה. שר החוץ בווין, שיזכר לדראון בספרי ההיסטוריה היהודית, הידק את המצור על חופי הארץ. פעולות אלו הוכיחו לארגון מתון כמו ה"הגנה" כי יש מצבים בחיים, שצריך לקחת את החוק לידיים. הוחלט להוכיח לבריטים כי בעיית ארץ- ישראל לא תיפתר, בלא שילקח בחשבון כי פתרונות אנטי-ציוניים יתקלו בהתנגדות נמרצת של העם היהודי כולו, ובמיוחד - הישוב היהודי בארץ- ישראל. המאבק בירושלים כינס תחת כיפתה של "תנועת המרי העברי" את ה"הגנה" עם האצ"ל והלח"י. ב- 1 באוקטובר 1945 שלח דוד בן-גוריון לרמ"א, משה סנה, הוראה לפתוח במאבק. הצעד הראשון, כך אני זוכר עד היום וספר ההיסטוריה מאשר זאת, היה חידוש השידורים של "קול-ישראל". זה היה ב-10.45. 4. שמה של התחנה הוסב והיא קראה לעצמה "תחנת השידור של תנועת המרי העברי". הצעד השני היה שחרור המעפילים ממחנה "עתלית" על ידי יחידת פלמ"ח. זה קרה חמישה ימים לאחר מכן, ב-9 בחודש אוקטובר. ב- 1 בנובמבר פגעה "תנועת המרי העברי" ברשת מסילות הברזל בכל רחבי הארץ. ב-23 לנובמבר, הצליחו הבריטים לתפוס בחוף שפיים את אוניית המעפילים "ברל כצנלסון". בתגובה - הרסו יחידות פלמ"ח את תחנות המשטרה והתצפית בגבעת-אולגה ובסידני-עלי, אותה כבר הזכרתי בסיפורי. בסוף חודש דצמבר, התקיפו אצ"ל ולח"י את מרכזי המשטרה בירושלים וביפו. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-46. 1. 19 נתפשה אניית המעפילים "אנצו סירני" על אנשיה. למחרת חזרו אנשי הפלמ"ח והתקיפו את תחנת המשטרה בגבעת-אולגה, שבינתיים הושלם בניינה מחדש. שלטונות המנדט החלו לחוש עצמם כמו שחשו בהודו, בקניה ובסודאן - כאשר החלו להרגיש, ובצדק, כי השליטה על הנעשה ברחוב הולכת ונשמטת מידיהם, עשרה ימים לאחר שמשטרת גבעת-אולגה נהרסה בשנית, בפעולה ששמה ללעג ולקלס את כל אמצעי הביטחון שננקטו - פרסמו שלטונות המנדט תקנות חירום נוספות, שהטילו עונש מוות, או במקרה הטוב - מאסר עולם - על כל נושא-נשק ותחמושת. אף על פי כן, 4 ימים בלבד, לאחר פרסום התקנות (ב-2.2.46) הותקפו יחידות ניידות של המשטרה הבריטית בשרונה (הקריה בת"א), בבסיס לייד כפר ויתקין, בשפרעם ובג'נין. התוקפים שבאו ונעלמו כאילו בלעתם הארץ היו אנשי פלמ"ח וחי"ש. עוד בטרם הצליחו הבריטים להתאושש ממכה סימולטנית זו, הנה באה התקפה מתואמת, בו זמנית של האצ"ל והלח"י, על שלושה שדות-תעופה ששימשו את חיל-האוויר האנגלי בקסטינה, כפר סירקין ולוד. בדרך הטבע. נקטו הבריטים בצעדים הנמרצים ביותר דווקא בירושלים, מקום מושבם של המוסדות המרכזיים הן של שלטונות המנדט והן של היישוב היהודי המאורגן. העיר הפכה שדה חיפושים בלתי נדלה. עם תכוף ההתקפות סיגלו לעצמן יחידות הצבא והמשטרה שיטות כוננות, אזעקה, חסימת דרכים ונוהלי רדיפה חדשים. היחידות אומנו לצאת לפעולה מקיפה תוך דקות ספורות מרגע שניתן האות. המשטרה הבריטית פתחה בפעולות בילוש לרוחב ולעומק. סוכניה, אפשר לומר ללא חשש להגזמה, שרצו בכל פינות העיר. יתר על כן : ירושלים חולקה לאזורי ביטחון מיוחדים, מגודרים ונשמרים בקפדנות. אזורי הביטחון ביתרו למעשה את ירושלים, שכן המעבר מאזור לאזור נתון היה בהשגחה מתמדת וניתן להפסקה מוחלטת בכל רגע. היתרון בכך היה ברור והוכח בארצות אחרות באסיה ובאפריקה, בהן שלט הקולוניאליזם הבריטי. לאמור : כאשר מתבצע פיגוע באחד מחלקי העיר, מייד נסגר אותו חלק - אין יוצא ואין בא. קל יותר לחפש מבית לבית באזור מוגדר ומצומצם מאשר בעיר שלמה. במסגרת הכוננות, שוטטו יחידות ניידות ברחבי העיר. כוחות עתודה גדולים היו זמינים תוך דקות באמצעות רשת קשר משוכללת שהוקמה במיוחד. האמצעים איפשרו פיקוח על כל תנועה חשודה בעיר וכן חסימה מהירה של קווי תחבורה וסגירה של רבעים שלמים. תוך זמן קצר, יש לציין, עברו האנגלים גם לפעולות יזומות, תוך שיפור מתמיד של מהירות התגובה : לפתע היו מכריזים על עוצר או מטילים מצב צבאי ומבודדים רובעים שלמים, תוך חיפושים מבית לבית. השוטרים והחיילים נעזרו במגלי-מוקשים וחיישני-מתכת, קירות ורצפות נהרסו, ללא כללי נימוס מיותרים ואנשים הובלו לחקירות. הפעולות בירושלים עלו בחומרתן וביסודיות הביצוע על פעולות דומות בשאר חלקי הארץ. זו הסיבה לשיתוק כמעט מוחלט בפעולות ה"הגנה" בעיר, שחל בשנה שאחרי סיום מלחמת העולם -השניה. זה היה, אם כן, המצב הכללי בסוף חודש אפריל 1946, כאשר יצאתי מן הפגישה עם סנה ובידי מינוי חירום כמפקד מחוז ירושלים מטעם ה"הגנה". כבר אמרתי בפתיחת הפרק, כי הפיקוד על ירושלים לא היה דומה לשום דבר אחר שכבר הכרתי. במחשבה שניה נראה כי היתה זו הכרזה מתונה מדי, אף כי אין אני עצמי נוטה להתרגשות יתרה ואף ידוע בין חבריי ופיקודיי כאיש קר-רוח למדי, הרי תחושת האחריות שנפלה עלי - היתה כבדה. כבדה מאוד. ירושלים - היתה ירושלים. ירושלים, עליה חלמו אבות אבותיי בליטא. ירושלים, שלמשמע שמה בלבד היתה מתחוללת בי התרגשות פנימית בעודי ילד השותה בצמא את סיפוריו של דודי, הפרופסור יוסף קלויזנר. סיפרתי כבר על הימים הראשונים בארץ, אותם עשיתי בירושלים. שנה תמימה (1923 ) גרתי בעיר. אהבתי להלך בלילות על חומות העיר-העתיקה

ולשוטט ביום בסימטאותיה. בימים בהירים נהגתי לשאוף מלוא ריאותי אוויר הרים ירושלמי מובהק, תוך שאני מביט לסירוגין ובהשתאות למראה הים התיכון המבצבץ במערב וים-המלח המונח בדממה כחולה במזרח הצהוב. במהלך אותה שנה, עבדתי כפי שכבר סיפרתי, בהר-הצופים ואף הצטרפתי, מתוך התרוממות-רוח מיוחדת, כחבר לארגון ה"הגנה". ערכנו סיורים וטיולים רבים באזור. כל ואדי, כל פינה העלו כבמטה קסם פרקים שלמים מתוך התנ"ך, ותחושת הנשק הנלפת בחשיכה או באימון סודי - רק חיזקה את התחושה החזקה ; "הרי כבר היינו כאן קודם". הנה כי כן, 23 שנים לאחר אותה שנה בירושלים, מצאתי עצמי, בימים גורליים, מופקד על שלומה מטעם עם-ישראל. כך בפירוש חשתי. אך לא היה לי זמן רב למחשבות. סנה ביקש שאטול את הפיקוד עוד לפני ה-1 במאי. הוא אמר לי כי בתאריך זה צפויות מהומות של הערבים וצריך לארגן את העניינים במהירות. זה מספר חודשים היתה העיר ללא מפקד. נחום שדמי, ששימש בתפקיד קודם לכן, נשלח לאירופה עוד בתחילת 1946, כמרכז פעולות ה"הגנה" שם ובצפון אפריקה. בירושלים מילא את מקומו שלמה קדר-קסלר - אחד הקצינים הבכירים במטהו. עליתי, איפוא, לירושלים, בגפי, לארגן קודם כל את אמצעי הביטחון לקראת ה-1 במאי. לרווחתי עבר היום ללא תקלות. למחרת התחלתי בקבלת פיקוד על המחוז (רעייתי ושני ילדיי הצטרפו אלי זמן קצר לאחר מכן. שכרנו דירה קטנה ברחוב עזה בשכונת רחביה ושם גרנו במשך למעלה משנתיים).

הגנת ירושלים-רבא

ודאי הבחנת כבר, ידידי הקורא, כי בטרם שאני נכנס לסוגיה היסטורית- אישית, אני נוטה לפרוס רקע רחב ככל האפשר, על מנת שהדברים האישיים יובנו בהקשרם הנכון. כך הולכתי אותך על פני מרחבי השרון הדרומי מתל- אביב להרצליה, כדי שנסייר יחדיו בתחום שיפוטי החדש דאז. אחר כך הצצנו יחד אל מערות מסתוריות וסליקים רבי דמיון, פתחנו סדק אל פעולות ריגול וייצור נשק במחתרת - עכשיו אוליך אותך סביב סביב לעיר ירושלים ובעיקר - אפרוש בפניך רשת עשויה עבודת נמלים שקדניות אותה טווינו עקב בצד אגודל בתוככי העיר הזאת. הסיור הזה לא יהיה תמיד מרתק. לעתים הוא לא יגיע גם לדרגה של מסקרן ואפילו מעניין. עם זאת, יהיה בו תמיד נדבך נוסף חשוב להבנת מה שהיה ומה שנעשה. ומכיוון שאינני כותב אך ורק לצורך ההנאה הספרותית, מבקש אני ממך הקורא להתאזר בסבלנות ובהבנה, שהן מידות נאצלות כשלעצמן, אך ערכן עולה כאשר זוכרים מהו העניין המשמש נושא לסיפורנו, הנה כי כן, לאחר הקדמה זו, שיש מי שהיא עצמה כבר מוגיעה את עיניו, מבקש אני לגשת ולתאר מה מצאתי בירושלים כבר בבוקרו של היום השני במאי 1946. ובכן, ראשית : גבולותיו הגיאוגרפיים של האזור עליו הופקדתי, חרגו הרבה מעבר למה שמכונה היום ירושלים רבתי. בצפון היה גבול סמכותי עטרות ונווה-יעקב ; במזרח - מפעלי צפון ים-המלח ( !), מלון קליה קבוצת בית-הערבה ואפילו המפעל בסדום, בדרום ים-המלח, בדרום - הגיעה אחריותי עד ישובי גוש עציון, כולל; ובמערב - מוצא תחתית, מוצא עלית, ארזה, קריית-ענבים, מעלה-החמישה ואפילו הר-טוב, מה שאיפיין את כל הישובים הללו, היתה העובדה שהיו מוקפים מכל צד ישוב ערבי צפוף. הללו חצצו בינם לבין ירושלים וכן בינם לבין עצמם. לא היה בסביבה הקרובה להם כל ישוב יהודי, ורק הכביש מערבה הוביל לישובים יהודיים שבשפלה ולתל-אביב. כהערה מקדימה, אני יכול לומר כי זה היה גם מצבו של הישוב היהודי בירושלים העיר. לאמור : בין שכונה יהודית אחת לאחותה חצצו בדרך כלל, שכונות ערביות. רק במרכז העיר אפשר היה למצוא גוש יהודי רצוף יחסית. מספרם של תושבי ירושלים היהודית הגיע באותו זמן לכ-90,000. עם זאת, מבחינת הרכבו הסוציו-אקונומי (זהו המונח היום), היה הישוב היהודי בירושלים שונה מזה שבתליאביב וחיפה. בעוד אשר שתי הערים בשפלה התפתחו כמרכזי תעשיה, מסחר ושירותים, הרי בירושלים היו הללו דלים ביותר. דורות רבים שימשה העיר נקודת משיכה ליהדות החרדית. יהודים קשישים וזקנים היו מגיעים מכל תפוצות הגולה בכדי לחיות בה את שארית חייהם ולהיקבר, במותם, בהר הזיתים. הרבה יהודים חרדים עלו לירושלים בכדי לחונן עפרה. כל מה שביקשו הוא להיות קרובים למקומות הקדושים ולבלות לידם את שארית חייהם, אם אפשר - בתורה ובתפילה. הנה כי כן, מספרם של בני ה-50 ומעלה בירושלים היה גדול בהרבה בהשוואה לשאר הישוב היהודי. לעומת זאת, אחוז הגברים בגילאי 18 - 50 הגיע לכדי 40 אחוזים בלבד בהשוואה לכ-55 אחוזים בישוב בכללו. יתר על כן: חלק ניכר מהצעירים היו בחורי-ישיבה, שבילו את ימיהם בישיבות הרבות שהיו פזורות בסמטאות ירושלים. כל מעייניהם של אלה היו בתורה. רובם היו רחוקים מבעיות חולין כגון "הגנה" וכדומה. ואשר לישוב הערבי : הישוב הערבי בירושלים העיר מנה רק כ-32,000 נוצרים וכ-34,000 מוסלמים. עם זאת, היתה ירושלים העיר מוקפת כולה בטבעת צפופה של כפרים ערביים. בנפות ירושלים ובית-לחם בלבד היו למעלה מ-300,000 תושבים, בנפות רמאללה, חברון וים-המלח היו למעלה מ-100,000. ירושלים שימשה גם כמקום מושבם של המופתי והוועד הערבי העליון. מלבד היהודים והערבים היו בירושלים גם הבריטים. כבר הזכרתי כי כחודשיים לפני בואי חולקה העיר לאזורי ביטחון. עתה אתעכב עליהם בקצרה. באיזור בטחון א' היתה ממוקמת המפקדה הבריטית של מחוז ירושלים. בתחומיו נכללו גם תחנת הרכבת, מחסני המזון, מחסני הדלק וכן תחנת הכוח. איזור בטחון ב' כלל את מרכז השלטון האזרחי והצבאי של הבריטים בארץ. היו בו הבניינים המרכזיים שברחוב המלך ג'ורג' ובשכונת רחביה. קיומו של אזור זה סיכן את הקשר בין שכונת מונטיפיורי (ימין משה) לבין דרום העיר ומרכזה. איזור בטחון ג' (הידוע בכינויו "בווינגרד") כלל את בנייני מוסדות השלטון המחוזי, מגרש הרוסים, בניין אפ"ק, הדואר ובניין ג'נרלי. איזור בטחון זה איפשר לבריטים שליטה לכל אורך רחוב יפו וביקורת על הקשר בין צפון העיר ודרומה. הצבא שבמיתחם נוטרדאם ומפקדות חיל-האוויר המלכותי שמול שער שכם, איבטחו את עורפו הצפוני-מזרחי של האיזור. בית הספר לשוטרים, בית החולים האיטלקי וכן אוגוסטה-ויקטוריה היו גם הם אזורי בטחון, שאיפשרו שליטת הבריטים על חלקים נוספים של העיר. מחנה אלנבי ומחנה אל-עלמיין סגרו על תלפיות, ארנונה, מקור-חיים ורמת רחל. עכשיו, כמה מלים על מצב ההגנה בירושלים. ובכן, הגנת ירושלים ידעה תקופות שונות. היו בה עליות וירידות. היו תקופות של פעילות נמרצת והיו תקופות של שפל יחסי, לאו דווקא מתוך קשר למה שנעשה בחלקים אחרים של הארץ. במלחמת העולם השניה, התנדבו מפקדים וחברים ב"הגנה", לצבא הבריטי. במאי 1946, חזרו רבים מהם לבתיהם, והיו עסוקים בלעשות לביתם. מצב התעסוקה בירושלים היה גרוע ולא מעטים ירדו לערי השפלה. את עיקר המעמסה הביטחונית צריך היה, כפי שנאמר לנו, לשאת החי"ש, והנה בבואי, בימים הראשונים, לסקור את מצבן של ה"דיוויזיות" העומדות לרשותי, קשה לומר שרוויתי נחת וזה רק בלשון המעטה. מצב החי"ש היה, ירוד מאוד, ומספר החברים קטן, מחמת מבנהו הדמוגרפי המיוחד של הישוב היהודי, כפי שכבר הזכרתי. עם זאת, אחטא לאמת, אם לא אציין כי לא מעט מאלה שנמנו על החי"ש היו בחורים צעירים ותוססים, צמאי פעולה. עקב גילם, תפקידם, עיסוקם או בגלל סיבות אחרות, רבים מהם לא הצטרפו בימי מלחמת-העולם השניה לצבא הבריטי או לפלמ"ח, ולא זכו מימיהם לטעום טעמה של פעולה ממשית. וכל כך למה ? ובכן, בידוע הוא שאין לירושלים חוף-ים. שלא כמו אחיהם לנשק בשפלה, לא יכולים היו אנשי חי"ש ירושלים להשתתף בפועל בהורדת מעפילים לחוף. לא יכלו למצוא פורקן לרצון לעשות משהו בשכיבה דרוכה בלילות על התוף תוך ציפיה לעולים חדשים. הם לא זכו לטעום טעמים של אותם רגעים מאושרים הממלאים את לב מי שהצליח להביא על גבו מעפילים מן המים המלוחים. יתר על כן: המצב הבטחוני בירושלים שאחרי מלחמת עולם שניה ובמיוחד בתקופת המרי, גרם לכך שאנשי החי"ש בעיר לא חשו עצמם שותפים פעילים במאבק. יתר על כן: אפילו אימוני הנשק הלכו והצטמצמו וטרם בואי לירושלים כמעט ופסקו לגמרי. כל החי"ש, מנה שתיים וחצי פלוגות בסך הכל ומספר האנשים בהן הגיע בקושי ל-300. כמי שהיה מפקד הרצליה דו שנה קודם לכן, והצליח להביא לכך שכל חברי המושבה, כמעט, היו חברים ב"הגנה", הרי המצב בירושלים נראה לי הרבה מעבר לחמור. צריך היה להתחיל כמעט מהתחלה, ומהר. הרי כל מי שהיו לו עיניים ואוזניים יכול היה לראות כי השמיים הולכים ומתקדרים. אכן, במהלך השבועות הראשונים שלי בעיר, תוך כדי נסיונותי לקשור קצוות קרועים מתוך חדר קטן בבנייני המוסדות הלאומיים, הדרדרו היחסים בין שלטונות המנדט להנהגה היהודית והגיעו לשפל המדרגה, ב"שבת השחורה" הזכורה לכל ילד שפתח אי-פעם ספר היסטוריה. האירוע הזה התרחש ב-29.6.46 .

"השבת השחורה" מאוד

יש להודות כי ל"שבת השחורה" קדמה פעולה שלא יכולה היתה לעבור בשקט, היתה זו פעולה ארצית הזכורה, בשם "ליל הגשרים", במהלכה פוצצו יחידות פלמ"ח את כל הגשרים שהובילו מארץ-ישראל ואליה. אור ליום 17.6.46, פוצץ במסגרת זו גשר אלנבי המחבר את ירושלים עם רבת-עמון. פעולה זו בוצעה ע"י יחידת פלמ"ח מהגדוד השני. גשר אלנבי היה במחוז שלי והיה עלי לדאוג להצלחת הפעולה. עם סיום הפעולה צריכים היינו להגיש את מלוא העזרה בטשטוש עקבותיהם של המבצעים. ב-29.6.46 הוכרז בירושלים על עוצר. חיילים ושוטרים בריטים השתלטו בזעם בולט על משרדי המוסדות הלאומניים : הסוכנות-היהודית, הוועד-הלאומי והקרן-הקיימת-לישראל, וערכו בהם חיפוש יסודי. המנהיגים הראשיים נעצרו ונכלאו. כשלושה שבועות החזיקו הבריטים בבנייני המוסדות מתוך מאמץ להגיע, לא רק למסמכים הסודיים של הסוכנות, כי אם גם לחומר שיוביל אותם לארגון ה"הגנה". וכאן יש לי סיפור שילמד משהו על הדילמות היומיומיות של מפקד ירושלים : על החיפוש הצפוי בבנייני הסוכנות נודע לי יומיים קודם. קראתי למחסנאי הראשי של ה"הגנה" בירושלים, שמואל יפה, וביקשתי שיראה לי את מיקומם המדוייק של מחסני הנשק בבניינים הללו. היה ידוע לי כי נמצאים שם שני מחסני סתר ובתוכם כמות רצינית של נשק. יפה הוליך אותי למחבואים. בדקתי באופן יסודי את מבנה המחסנים, את שיטת ההסוואה וכן את דרכי הגישה אליהם. תחושתי היתה שאחד המחסנים עלול להתגלות. הוריתי לרוקנו מייד ולהעביר את הנשק שבו למקום מבטחים. לעומת זאת, קבעתי שהנשק במחסן השני ישאר במקומו. במודע נטלתי עלי סיכון רב. ואכן, במהלך הסריקות לא נרתעו החיילים והשוטרים ממעשים חריגים : נהרסו קירות, הורמו מרצפות, והובאו מגלי מוקשים. המבנה, ששימש יומיים קודם כמחסן נשק - אכן נתגלה, אך לא נותר בו סימן כלישהוא, שילמד על כך. המחסן השני, בו הוריתי להשאיר את הנשק, לא התגלה. לו היה מתגלה, היה העניין הופך נשק רב-עצמה בידי הבריטים במלחמתם נגד הסוכנות והישוב. אין ספק שמעמדי ב"הגנה" היה נפגע, אולי לתמיד. נקטתי צעד זה לא מתוך רצון לשחק באש ולא מתוך כוונה להיות גיבור. נטלתי אחריות כבדה מתוך החלטה מוצקה, שאין לרוקן את ירושלים, למרות הסיכון הרב, ממעט הנשק השמור ב"סליקים" הפזורים בה. אילו הייתי מרוקן את הסליק בסוכנות, לא היה נותר בידי שום נימוק להרבה יהודים פשוטים שבבתיהם ביקשנו לבנות סליקים, ואפילו לאלה שבבתיהם כבר היו סליקים. אכן, בעקבות ה"שבת השחורה" באו ימים לא קלים, בעצם - קשים מאוד. חברי הנהלת הסוכנות נאסרו, יחד עם מנהיגים אחרים ועימם אלפי אנשים שהוחשדו כפעילים ב"הגנה". עובדה זו חייבה אותנו להקפיד עוד יותר על תנאי מחתרת ועל זהירות יתר באימונים, בפעולות ובכל הנוגע לטיפול במחסני הנשק. היה לי ברור שבשום תנאי אין לתת לריפיון להשתלט על פעולותינו. החלטתי שעל אף המצב המיוחד, יש להוציא את ה"הגנה" דווקא עכשיו מהקיפאון בו היתה שרויה. בפגישות חשאיות עם חברים-מפקדים קבעתי כי יש לעשות עכשיו הכל כדי להרחיב את פעולת הארגון, ולחזק אותו כדי שיוכל לעמוד במשימות המיידיות, כמו גם במבחני העתיד. אני חוזר עכשיו למצב החי"ש : ובכן, כבר אמרתי - 300 איש על הנייר ; שני חדרונים לאימונים בנשק ; מוגבלים לאקדוחים, רימונים ותת-מקלעים, ומצב רוח ירוד למדי. העבודה חייבה אותי לפעול לשיקום בשני מישורים בו זמנית: המישור הפסיכולוגי והמישור המבצעי. לעתים היתה תחושת חוסר האמון קשה מחוסר האפשרות להשתמש בתחמושת חיה. אם כן ; על שתיים וחצי הפלוגות של החי"ש פיקד זלמן מרט, לימים סגן אלוף בצה"ל. בפלוגה א' היו שתי מחלקות ומפקדה היה אפרים לוי. פלוגה ב', הורכבה משתי מחלקות גם היא, האחת מחלקה דתית, השניה - מחלקה של סטודנטים. המפקד היה יואל קרסני וסגנו שלמה חרל"פ. על פלוגה ג', שהיתה יחידת הכשרה לטירונים, פיקד שמואל פרודובסקי (פיפי). בפגישה ראשונה עימם לאחר אירועי השבת השחורה, הוריתי למצוא מייד מקומות נוספים בהם נוכל להתאמן בהפעלת נשק על אף הסכנה. לאחר מסע חיפושים החלטנו על מקום בשטח האוניברסיטה העברית (הר הצופים) וכן על בית המדרש למורים בבית הכרם, הבית במעלה החמישה ועוד כמה בתי-ספר בעיר.

החי"ש וכל השאר

לאימונים בהפעלת רובים ומקלעים (לואיס) החלטתי לנצל באופן מלא יותר את משטרת הישובים העבריים. נציג הסוכנות וקצין המטה לענייני הנוטרים בירושלים היה אז נעמן סתווי, אחד המפקדים הבכירים של ה"הגנה". צריך לציין שכל הנוטרים ומפקדיהם נמנו אז על חברי ה"הגנה" ועמדו לפקודתה. על פי הוראה שלי רוכזה, איפוא, בתחנת הנוטרים בביה"ס "אליאנס" (במרכז העיר). כמות מכובדת של רובי נוטרים. חברי "הגנה" נרשמו כנוטרים והיו מגיעים לביה"ס לקבל שיעורי רובה. זה קרה לאור היום, בלב העיר אך בכך לא היה די. היה ברור לנו שללא מטווחים באש חיה, קשה לחנך חייל ואפילו הוא מתנדב. קבענו כי יש לחפש מייד מקומות מתאימים לירי. המטווח הראשון נפתח בנווה-יעקב. כבר בסוף 1946. מטווח זה היה מיועד בעיקר להטלת רימוני-יד וכן לנשק קל -- אקדחים וסטנים. אני חייב לומר לזכותם של אנשי ירושלים, שעל אף שההחלטה היתה נועזת מאוד - לא נרתעו מן הסכנה ולבסוף ראו כי הנסיון שהבאתי אתי מהתע"ש הוכיח את עצמו. אכן, לכאורה היתה סכנה רבה במקום זה: הישוב - קטנטן, מוקף כולו שכנים ערבים, ממוקם סמוך לדרך הראשית רמאללה-ירושלים, ולבית- הספר לשוטרים בשיחי-ג'ראח. הייתי בטוח, עם זאת, שאיש מבין הזרים לא יעלה על דעתו שנעז לפתוח מטווח במקום כה קרוב לערבים ולאנגלים. והנה - עשינו והצלחנו. יתרונו העיקרי של המטווח היה בקרבתו לירושלים. שוב לא היה צורך לבזבז זמן יקר של חברים על נסיעות למרחקים. יתרון נוסף : בתקופת העוצר בלילות (הללו הפכו תכופים יותר ויותר) אפשר היה לצאת למטווח לאחר שעות העבודה ולהספיק לחזור בטרם שהתרוקנו הרחובות. פרט חשוב : כדי להסוות את המטווח קיימנו אותו סמוך למחצבה. קולות של התפוצצויות לא הסבו שם תשומת-לב יתרה, כי התושבים כבר היו מורגלים בהם. השתמשנו במטווח כמהלך כל שנת 1947 ואני חייב לציין שלא ארעה לנו שם שום תקלה. הנה כי כן, פעולת האימונים הלכה והעמיקה. הלכה והתרחבה. הדגש באימוני המחלקות הוותיקות הושם על השתלמויות מקצועיות. כל כיתות החי"ש החלו לעבור מחדש אימונים כיתתיים מרוכזים בני שבוע ימים. ההשתלמויות כללו קורסים לחבלנים, רגמים, מקלענים, חובשים, סיירים ועוד. על כל יחידת חי"ש הוטל לשלוח להשתלמויות חברים רבים ככל האפשר, ובעלי רמה. הכוונה היתה להביא לכך שכל יחידה תוכל להיות מופעלת בשעת הצורך - באופן עצמאי. אורגנו גם קורסים מרוכזים לנשק מסייע - מרגמות ומקלעים בינוניים. כן החלה פעולה יסודית ומקיפה להכשרת מפקדים. הכשרת מפקדי הכיתות והמחלקות התקיימה במסגרת ארצית. המכסה להכשרת מפקדי כיתות, שהוקצבה לנו במסגרת זו, לא הספיקה. פתחנו, על כן, במקביל בית-ספר למפקדי כיתות עבור חי"ש ירושלים. המקום שנבחר - גוש עציון. שם, הרחק מעיניים זרות, קויימו גם קורסים לנשק מסייע, לחבלה ועוד. בית-ספר מחוזי הופעל גם בנווה-יעקב. התקיימו בו קורסים לסיירים, וכן השתלמויות מפקדים. קורסים מרוכזים קויימו גם בהר-טוב וכן בתחנת המשמר הנע בנחלת-יצחק. על מנת להוציא אנשים לקורסים צריך היה להתגבר על שני מכשולים עיקריים : ראשית, הבעיות הכרוכות בהוצאת חבר לשבוע ויותר, שנית: התנגדות המעבידים להיעדרות ממושכת של עובדיהם. נדרשו מאנשינו הרבה סבלנות ותבונה לטפל בבעיות אלו. עם הפיכת הקורסים למוסד קבע, הרשינו לעצמנו לבצע גם חילופי פיקוד. פיפי (שמואל פרודובסקי), מפקד פלוגה ג', עבר לנהל ולהדריך בקורסים, וצבי סיני, מ"פ שבא ללמוד באוניברסיטה, קיבל את הפלוגה שלו. כמו כן הגיע אז לירושלים מ"פ נוסף, ישראל פונט שמו, שחזר מים-המלח. הערת ביניים נוספת: באותה תקופה שותף החי"ש באופן פעיל גם בפעילות מודיעינית. אנשיו שיצאו לסיורים סייעו בהכנת תיקי הכפרים הערביים, וכן בעידכון תיקים של אישים שנחשבו פעילים בציבוריות הערבית. בפעולה זו שותפו באופן פעיל גם בנות החי"ש. אימוני החי"ש הלכו והסתעפו. כל כיתה שהיתה יוצאת לאימון מרוכז היתה מסיימת את אימוניה במטווח של רימונים חיים. מטווח נוסף לנשק קל ורימונים הותקן גם בגוש-עציון. כן נערכו מטווחים לרובים במסגרת משטרת הישובים העבריים. מטווח נוסף לרובים ומקלעים התקיים גם בפשחה, על חוף ים-המלח. בפשחה התקיימו גם תרגילי שדה, תוך שימוש באש חיה. החי"ש הלך והתפתח. נוספו חברים חדשים, הכיתות, המחלקות והפלוגות הגיעו להרכבן המלא והתגבשו מבחינה חברתית ופיקודית. כל יחידה עברה את המסלול המלא של האימונים. זרם הטירונים לחי"ש נמשך באופן מתמיד. המחסור הקבוע במפקדי כיתות ומחלקות כבר פינה מקומו לרווחה מסויימת. נוצרה רזרבה קטנה של מפקדי כיתות. הללו הופנו לקליטתם של חברים חדשים. הישובים הכפריים שנכללו במחוז אורגנו גם הם ביחידות חי"ש, וקיבלו אימון מתאים. בגלל מצבם המיוחד של הישובים הללו הוצמדו היחידות הכפריות לחבלים ולגושים שבמקום מגוריהם ופעלו שם בשעת הצורך, ה נ ה כי כן, באפריל 1947, כשנה לאחר הגיעי לירושלים, הגיע מספרם של אנשי החי"ש המאומנים ל-550. לכל פלוגת חי"ש, חייב אני להזכיר, היתה מצורפת גם מחלקת בנות. הבנות היו מאומנות בנשק וגם בעזרה-ראשונה. במלחמה הן מילאו תפקיד ראשון במעלה. רעייתי, רבקה עמיר, היתה מפקדת פלוגת הבנות. עובדה חשובה נוספת: משטרת הישובים העבריים, שפעלה כחלק מן המשטרה הבריטית, היתה גם היא לעזר רב. מספר הנוטרים הכללי בבסיסים שסביב ירושלים היה 127. השקעתי מאמץ אירגוני ומחשבתי בנסיון לרתום כמה שיותר תושבים למסגרות לוחמות. אחד הפתרונות היה החייאת המסגרת ששמה חי"מ, חיל- המשמר, ובעיקר - הקמת גדודי נוער - הגדנ"ע. במסגרת החי"מ נקראו לדגל, כפי שאומרים, כל המפקדים הוותיקים של ירושלים. הם קיבצו בעבודה שקדנית את החברים שפרשו עם הזמן. הנוטרים, אותם כבר הזכרתי, סייעו לנו באמצעות טריק אירגוני לאמן בהפעלת נשק את אלה מאנשי החי"מ שהיו זקוקים לכך. מרכזי האימונים היו בתוך תחנות הנוטרים ליד בי"ס אליאנס, בנווה-שאנן, ברמת- רחל, בבית-הכרם ובנווה –יעקב. אימונים בלתי לגליים, באקדחים, ברימונים ובתת-מקלעים, אורגנו גם הם, בנפרד. דאגנו שכל איש חי"מ יעבור אימון ירי בתחמושת חיה. בחי"מ הופעלו גם נשים, שפרשו מהמסגרות. חלקן עסקו בהעברת נשק וכן בעזרה-ראשונה.

גדנ"ע - עתודה לוחמת

גדודי הנוער היו המקור הטבעי לכוח אדם עתידי לחי"ש. הגברתי להם, איפוא, את קצב האימון בנשק. מעתה יכלו לראות את עצמם לא רק כקשרים ומדביקי כרוזים, כי אם גם שותפים מלאים בפעולות הארגון. הפעולה בקרב הגדנ"ע החלה מייד עם תחילת הלימודים, במחצית השניה של שנת 1946. השאיפה היתה לצרף לגדודיו את מרבית הנוער הירושלמי על שכבותיו השונות. המבנה של גדודי-הנוער בירושלים התאים לכך במיוחד: היה לנו גדוד לנוער לומד (בפיקודו של יגאל קרצבניק), גדוד של נוער עובד (בפיקודו של דודו כהן) וגדוד של נוער דתי (בפיקודו של זאב גרייזמן- גריזים), אשר חדר באיטיות, אבל בהתמדה, גם לחוגים החרדיים, שהיו עד אז רחוקים מאתנו. בעבודה הדרגתית התגברו המפקדים על ההתנגדות של הורים ולעתים פעלו גם ללא ידיעתם. הערכתי מאוד את עבודת הגדנ"ע ואת הישגיו. לכאורה לא בנינו עליו כעל כוח-לחימה מיידי, עם זאת - חשיבותו לירושלים, כעתודה לוחמת, היתה רבה. את המצטיינים מבין חברי הגדנ"ע הפנינו לנוטרות. שם הכשרנו אותם, תוך שירותם במשמר-הנע, כמפקדי כיתות חי"ש. חלק מן החניכים אף נשלח, במסגרת חיל-הנוטרים, לקורסים ארציים של מפקדי מחלקות. באפריל 1947 כבר מנה הגדנ"ע יותר מ-1000 נערים ונערות. מפקד הגדנ"ע בעיר היה יהושע אריאלי (היום פרופסור באוניברסיטה העברית). אם הייתי נדרש לסכם פרק זה, שעיסוקו הרחבת מסגרות, הייתי אומר שבמהלך השנה הראשונה שלי בירושלים - זה היה הנושא העיקרי בו טיפלתי. נעשה נסיון, באמצעות גיוסים, לחדור לעומק החברה הירושלמית כולה מתוך כוונה לדלות כל איש כשר, למילוי המשימות שמספרן הלך וגדל. היתה זו עבודת שיקום של ממש, שכן מה שמצאתי בבואי, היה דל ביותר, כמעט מייאש. אינני טוען כי הגעתי אל הקרקעית, אינני יודע גם אם בכלל אפשר היה לעשות זאת בירושלים, שאוכלוסייתה היתה שונה באופן בסיסי מזו שהכרתי במקומות אחרים, מכל מקום - הנסיון לחדור נעשה והצליח במידה לא מעטה. עשיתי זאת יחד עם קציני הסברה ובעיקר - יחד עם כמה מיקירי העיר. נעזרתי בעבודתי בראשי הוועד הלאומי, ובראשי המחלקה המדינית של הסוכנות. קשרתי יחסי עבודה עם יצחק בן-צבי, לימים נשיאה השני של המדינה ועם רעייתו, רחל ינאית וכן עם אישים מחוגי הסתדרות העובדים : ראובן שרי (שרייבמן) לימים נציב שירות המדינה ; משה ברעם (לימים שר העבודה) וכן אברהם ארסט. כן נעזרתי במשה אורבך, מנכבדי הסוחרים בירושלים.

מחסני הנשק החשאיים

מייד לאחר בעיית כח-האדם, עמדה בתור הנושאים הלוחצים בעיית מחסני הנשק. בעיה זו הועמדה בפניי בכל חריפותה, עוד בטרם עלותי לירושלים. הקושי העיקרי נבע מכך שאמצעי החיפוש של הבריטים הלכו והשתכללו והעונשים על נשיאת נשק הלכו והחמירו. יותר מכך: כאשר הסתבר לתושבים, במהלך השבת-השחורה, שגם בנייני הסוכנות והוועד הלאומי אינם חסינים בפני חיפושים פראיים - קשה היה למצוא אישים או מוסדות, שיסכימו לאחסן אצלם מחסני נשק. למעלה מזה : אחרי החיפוש בסוכנות, פנו כאלה שכבר החזיקו בביתם נשק בסליקים ודרשו שנבוא וניקח מהם אותו. חלק מהדרישות היה מוצדק. אפשר היה להבין את הפחד מפני העונש הדרקוני. ואכן, חלק מן המחסנים פונה. עם זאת, היו כאלה, שעמדתי בכל תוקף על כך שהנשק בהם ישאר. לא יכולתי להסכים שירושלים תתרוקן ממעט הנשק שהיה לה. ידעתי כי בקביעה זו אני נוטל עלי אחריות רבה, שכן, כל נפילת מחסן - לא זו בלבד שהיתה חורצת את דינו של בעליו להרבה שנות מאסר, כי אם היתה גם מכבידה על הקמת מחסנים חדשים ועל שמירת הקיימים. מכל מקום, ההוראות שנתקבלו מהמרכז דרשו להטמין את הנשק, עד יעבור זעם, עמוק באדמה ובמקומות שמחוץ לטווח החיפושים. החלטתי לעשות הכל כדי להפסיק תנועה זו של הנשק מהעיר אל הכפר. יותר מכך : החלטתי כי יש לעשות סדר כולל בעניין. הממונה על מחסני הנשק בירושלים באותה תקופה היה, כאמור, שמואל יפה, אחד ממפקדיה הוותיקים והמסורים של העיר. קראתי לו וסיפרתי כי בדעתי למנות ועדה מיוחדת לתכנון מחסני-נשק חשאיים. וכך אכן עשיתי. בוועדה, נוסף לשמואל יפה, היו אליק סוחצ'ובר - המכונן הראשי של האוניברסיטה, איש בעל "ראש פתוח" ויכולת טכנית רבה, המהנדסים כתריאל ודוד טחוז', מבעלי אחד המפעלים המכניים הגדולים בירושלים, וכן ירחמיאל צסיס (עציון) - קבלן בניין ירושלמי ידוע (היו עוד חברים שאינני זוכר את שמם). אם כן, הטלתי על ועדה זו את תכנון ה"סליקים" המתאימים לכל איזור ואיזור. החברים צריכים היו להחליט על שיטות הבנייה, ההסוואה והגישה המהירה והנוחה. ואכן, הוועדה הוכיחה עצמה מעל ומעבר. עם סיום עבודתה יכולים היינו להבטיח לאיש שאיפשר לנו להקים סליק בביתו כי הסידור יעמוד בפני כל חיפוש, ואכן, יכול אני לציין היום בגאווה שמכל עשרות המחסנים לנשק שבנינו באותה תקופה לא נפל לידי הבריטים, אף לא מחסן אחד. זאת על אף החיפושים הנרחבים. אספר על כמה מן הסליקים המיוחדים : ובכן, אחד הסליקים החשובים שבנינו באותה תקופה נבנה ברובע-היהודי בעיר העתיקה, היה ברור לנו, שכאשר יחלו מאורעות רציניים או לחימה של ממש, עלולים הערבים לנתק את הרובע משאר החלקים היהודיים של ירושלים. חשש זה חייב מחסן קבע רציני. בחרנו את בית-הכנסת על-שם יוחנן בן-זכאי, במרכז הרובע, להקמת הסליק המרכזי. ערכנו במקום סיור מוקדם ומצאנו כי באחד האולמות, מצוי מעין חדר, או כוך גדול ונסתר. החלטנו כי המקום מתאים לצרכים והתחלנו, למחרת, בעבודות. תוך שמירה על כללי סודיות מוחלטת נבנה במקום קיר נוסף, שטויח וסוייד עד לבלי הכר. כאשר הסתיימה העבודה ראינו כי הוא דומה בכל לשאר הקירות. לכוך הוביל פתח מיוחד, מוסווה היטב, אך מאפשר גישה קלה. עם סיום הבנייה, הובאו למקום בחשאי, 20 רובים, 20 תת-מקלעים, 90 אקדחים, מקלע אחד, 2 מרגמות "2, וכן רימוני יד ורובה ותחמושת. כל אלה רוכזו לאורך הקירות ועל האצטבות של מחסן סתר זה. מעטים בלבד ידעו על קיומו. מעניין היום להיווכח, שרק מעטים ביותר מבין מגיני הרובע, ששהו במקום כל תקופת הלחימה והמצור. אכן ידעו מהיכן מגיעים אליהם. מפעם לפעם, הנשק והתחמושת. למותר לציין כי נשק זה הוא שאיפשר את עמידתם של מגיני הרובע לאורך שבועות וחודשים.

הארכיון בהר-הצופים

לא פחות מהסליקים לנשק הטרידה אותי הבעיה היכן למקם ארכיון נאות לכל הניירת הקשורה בניהול השוטף של ענייני ה"הגנה" בעיר. בארכיון היו שמות וכתובות של חברים, מפקדים, פירוט החילות וכן תכניות המיגננה, ההדרכה וכדומה. הבעיה החמירה, כמובן, עם תחילת פעולותיה של "תנועת המרי העברי". הסידורים הארעיים הקיימים לא הלמו את המצב שנוצר כאשר החלו הבריטים בחיפושים ירדו פעולות ה"הגנה" למחתרת עמוקה. התעורר צורך בארכיון מסודר ומאורגן, לפי המתכונת שהנהגתי בתפקידי הקודמים. הקושי העיקרי היה למצוא שיטה ומקום. ידעתי שאם חלילה יתגלה, הארכיון על כל כרטיסיותיו, תיקיו ורשימותיו, יתמוטט כל הארגון. אף על פי כן, לא ויתרתי על סידור ארכיון נאות. לבסוף אותר מקום מתאים, סודרה גישה נסתרת והארכיון החל לקבל צורה ותוכן. היכן היה המקום ? הנה סיפור ותשובה בתוכו : עם תום מלחמת ששת-הימים, סרתי באחד הבקרים לסיור באוניברסיטה על הר-הצופים. תוך כדי סיור נתקלתי באחד מפיקודיי לשעבר. "ישראל", הוא אמר לי, "בוא ואראה לך דבר יפה". האיש לקח אותי לבניין רוזנבלום ושם, באחד הפרוזדורים, הצביע על פתח בקיר, שגודלו 60 x 60 סיימ. הפתח הוביל לחדר גדול, סגור ומסוגר מכל צדדיו. חייכתי ואמרתי : ידידי היקר, הרי זה החדר שגזלנו בזמנו מהשטח שכאן עבור ארכיון ה"הגנה". הראיתי לו כיצד את הפתח, שהיה פתוח עכשיו, הסווינו בזמנו ע"י תיבת-פח קטנה ושטוחה בה ניתלו על ווים בדופן האחורי המפתחות לכל חדרי הבית. הארון שנבנה בתוך הקיר, תפס שם רק 4 - 5 ס"מ לעומק ולא עורר כל חשד, אך די היה לסובב וו מסוים כדי שהארון - הדלת לחדר הסמוי - תסתובב, ותיפתח הכניסה לחדר-הארכיון. תשע-עשרה שנים עברו מיום שניתק הר-הצופים ועד חזרתו אל חיק ירושלים. עשרות אנשים הסתובבו בשטח ולא הרגישו בקיומו של החדר הסמוי. בתחילת 1947 הקמתי ועדת תכנון מורחבת, שתסייע לקצין התכנון שבמטה (פליכס דורון) לבחון תכניות להגנת העיר וישובי המחוז. על ועדה זו נמנו נוסף לקצין התכנון - פליקס דורון: יגאל ידין (לימים - רמטכ"ל בצה"ל) - שהיה אז בחופשת לימודים בירושלים, וכן ציון אלדד - קצין תכנון בפלמ"ח. מאיר בץ - מהנדם ומפקד בכיר. יעקב שטיגליץ - מפקד חי"מ ירושלים, אליהו ארבל - לשעבר מדריך ארצי לנשק כבד, שלום בורג - קצין הדרכה מחוזי, שלמה קידר וזלמן מרט - מפקד החי"ש. הטלתי על הוועדה להתוות קווים מנחים לקצין התכנון וכן לבחון התפתחויות צפויות ודרכי תגובה. אחת הפעולות הראשונות של הוועדה היתה - לבחון את תכנית ההגנה הקיימת של ירושלים. עם סיכום הממצאים הוכנסו בתוכנית שינויים מסוימים, כמו חלוקת העיר לחמישה חבלים במקום ארבעה שהיו עד אז ועוד. ליוויתי אישית את פעולות וועדת התכנון ונטלתי חלק פעיל בישיבותיה. על מנת להבין את תכנית ההגנה של ירושלים, אני חייב ברקע קצר כדרכי: ובכן, התפתחותה ההיסטורית של העיר גרמה לכך שירושלים היתה בנויה שכונות שכונות, כאשר אלו היהודיות מעורבות בערביות. יתר מכן: בעיר התפתחו גם שכונות מעורבות, בהן גרו יהודים וערבים לעתים באותו בניין. אם בדירות מושכרות ואם בדירות שרכשו בכספם. אם לחדד את הבעייתיות עוד יותר - אציין שהיו מקרים, שיהודים שכרו חדרים בודדים בדירותיהם של ערבים. הנה כי כן, אם בשאר הערים ה"נורמאליות", היתה התכנית בנויה על הגנה לעומק, הנה בירושלים לא היה עומק כלל. על כן נדרשה תוכנית הגנה מיוחדת לכל אזור ואזור ולעתים גם לחבל. על מנת להבין את הבעייתיות עוד יותר. אציג במהירות את מבנה החבלים והאזורים. כפי שנקבע על ידי ועדת התכנון, ואושר על ידי ב-1947 : חבל 1 כלל את אזור 2 - רמת רחל ; אזור 3 - ארנונה, תלפיות, צפון- תלפיות, חוות הלימוד ; אזור 4 - מקור חיים ; חבל 2 כלל את אזור 5 - בית וגן, יפה-נוף ; אזור 6 - בית הכרם, שכונת הפועלים ; אזור 7 - קרית משה, גבעת שאול ; חבל 3 כלל את אזור 8 - מקור ברוך ; אזור 9 – תל-ארזה, מחניים, סנהדריה, נחלת-שמעון, שמעון הצדיק ; אזור 10 - בית ישראל החדשה ; אזור 11 - הר-הצופים - האוניברסיטה ובית-החולים "הדסה" ; חבל 4 כלל את אזור 13 - רחביה ; אזור 14 - נחלאות ; חבל 5 כלל את אזור 1 - הרובע היהודי בעיר העתיקה ; אזור 12 - ימין משה, המרכז המסחרי; אזור 15 - מרכז העיר. זו היתה, אם כן, החלוקה הארגונית של ירושלים. וזה טוב ויפה, אבל הבעיה האמיתית לא היתה בתכנון ההגנה אלא בביצועה. איך עושים את זה בשטח. זאת היתה הבעיה שהעיקה עלי. החלטתי לקבוע סדר עדיפויות. כלל ראשון: אין לעזוב, בשום מקרה, שכונה שיושביה יהודים. וראשון לכלל זה - הרובע היהודי בעיר העתיקה. קווי הגבול של הרובע לא תמיד היו ברורים. היו אזורים בעלי ישוב מעורב, אך דבר אחד היה ברור : כ-2000 יהודים יושבים ברובע המוקף כ-20,000 ערבים. ואלה האחרונים מסוגלים לנתק בקלות את הרובע מן הישוב היהודי שבירושלים החדשה. בעיה שניה : האוניברסיטה העברית ובית חולים "הדסה" על הר-הצופים. הגישה אל ההר היתה אך ורק דרך שכונות ערביות. באוניברסיטה ובבית החולים לא היו למרבה הצער תושבי-קבע, ועם גמר שנת הלימודים היתה האוניברסיטה מתרוקנת מתלמידיה. במקום היו נשארים רק כמה שומרים. המצב ב"הדסה" לא היה טוב יותר. בבית-החולים היו נשארים ללילה רק החולים והצוות התורן. אף על פי כן, היה ברור שאת הר-הצופים אין לעזוב ויש להגן עליו, בכל מקרה. פחות חריפה היתה בעיית ההגנה של קבוצת שכונות שהיו סמוכות זו לזו. לדוגמא : בית וגן, בית הכרם, גבעת שאול. בהחלט התאפשרה כאן יצירתו של גוש הגנה רצוף יחסית. הבעיה היתה, שאפילו בין חבל זה לבין מרכז העיר חצצו שכונות ערביות, ובהן ליפתא, שיח'-באדר, רוממה ועוד. מצב דומה שרר גם בגוש רמת-רחל, ארנונה, תלפיות וחוות הלימוד. בחבל זה היה קשה במיוחד מצבה של השכונה "מקור חיים", שכונה יהודית קטנה מוקפת בשכונות ערביות מכל עבריה. כאב ראש לא קטן גרמו השכונות המעורבות. גם כאן היה ברור שאסור לפנות אפילו בית אחד. ומה על היהודים הבודדים המתגוררים בשכונות ערביות? כיצד משהים את עזיבתם? כיצד דואגים לבטחונם, לאחר שמשכנעים אותם להישאר?' הבה נתקדם הלאה בנתיב הבעיות. הנה למשל, הפקידים היהודים בממשלה (רדיו, דואר, טלפונים, משטרה, צבא, משרדים ממשלתיים וכד') ופקידים אחרים בעיריה ובחברות הבין-לאומיות. הללו כולם עובדים כבודדים בין "חבריהם" האנגלים והערבים. מצד אחד - אסור שמוסדות אלה יתרוקנו מעובדיהם היהודים. נהפוך הוא : אנו מעודדים אותם להמשיך בעבודה. מצד שני, איך נבטיח להם ביטחון במקרה של התפרצות או סתם "מהלך עויין" של אחד מחבריהם לעבודה? ואם נצייד אותם ב"נשק אישי", כיצד נדאג שיחדירו אותו פנימה, שהרי דרושה היתה התחכמות רבה כדי להגניב למשרד ממשלתי בתקופה זו אקדח, רימון-יד או פצצה פרימיטיבית, אפילו שצורתה כשל קופסת סיגריות, קופסת-גפרורים, פנס-כיס, מקל- שוטרים, או מיכל קוסמטיקה. הנה כי כן, היה ברור כי אין ברירה אלא לפתור כל מצב לגופו, הן בעניין היחידים והן בעניין השכונות. בהתאם לתכנון המפורט, שהוכן עבור כל איזור ואיזור נקבעו העמדות ונקבע הפיקוד לכל עמדה ולכל קטע. כדי לייעל את ההגנה האזורית, ולאפשר לה להתארגן תוך זמן קצר ביותר, גם בפני התקפות בלתי צפויות - הוצמדו כל אנשי החי"מ שבשכונות הקריטיות (שכונות מעורבות או שכונות הדלות באוכלוסיה לוחמת) לאזורי מגוריהם. נוסף לכך, תוכננה לאזורים אלה תגבורת של כוחות מבחוץ. זה היה, אם כן, המצב בירושלים העיר. אך בה לא תמה הבעייתיות. עמדה לפנינו שאלה גדולה, לא פחות, מה יהיה על הישובים שסביב ירושלים, או "ישובי המרחב הכפרי", כפי שקראנו להם. הושבתי את הוועדה לדון בעניינים מייד לאחר שסיימה את עבודתה על תכנון הגנת העיר.

בעיות המרחב הכפרי

השטח הכפרי של מחוז ירושלים הסתעף לארבעה כיוונים, לאורכם של ארבעה עורקי-תחבורה ראשיים אשר קישרו את העיר לשאר חלקי הארץ. נעבור עליהם אחד אחד: בצפון שכן חבל נווה-יעקב ועטרות. הישוב עטרות היה מושב, שישב מערבה מכביש ירושלים-רמאללה בקילומטר העשירי. המושב היה מוקף כפרים וישובים ערבים, כגון : מכמש, ג'בה, א-רם, קלנדיה, רפאת, בירה ורמאללה. במושב כ-35 משפחות. כל התושבים שהיו מסוגלים לשאת נשק נמנו על ה"הגנה", אולם בגלל מספרם המועט, קשה היה להם לאייש בשעת הצורך את כל העמדות. היישוב הכפרי נווה-יעקב שכן בק"מ ה-6, על כביש ירושלים-רמאללה. התגוררו בו כ-40 משפחות. פרנסתם של מרבית התושבים קשרה אותם לעיר. מדי בוקר היו הגברים עוזבים את המקום וחוזרים רק לפנות ערב. גייסנו מהם לא מעט לשורות ה"הגנה". עם זאת, לא היה בכוחם לאבטח את המקום לבדם. פתרון חלקי לבעיה מצאנו על-ידי קביעת המקום כבסיס לאחד המשמרות-הנעים של משטרת הישובים. משמר-נע זה שימש גם כעתודה חבלית. גם נווה-יעקב היתה מוקפת בטבעת צפופה של כפרים ערביים. נרד עתה לחבל צפון ים-המלח. חבל זה כלל את מפעל האשלג, מלון "קליה" וקבוצת בית-הערבה, והיה מאורגן בשלושה אזורים : מחנה העובדים והמפעל. העובדים הקבועים בשני המקומות הללו היו מאורגנים ומאומנים. מלון "קליה", שבו המצב היה דומה. בית הערבה. קבוצה שכל חבריה נמנו על חברי ה"הגנה". לכאורה, מצב לא רע, אבל בסיכום סופי נכחנו שמספרם הכולל של המגינים הוא קטן, מה עוד שהמרחק מן המקום לישוב היהודי הקרוב ביותר היה 40 קילומטר. ואשר לחבל סדום. ובכן, מפעל האשלג בקצהו הדרומי של ים-המלח, היה מנותק לגמרי מן הישוב היהודי. הקשר היחידי עמו היה באמצעות סירות שהובילו אותך אל צפון ים-המלח ומשם הגעת ברכב. לירושלים (אני עצמי, עם זאת, הצלחתי להגיע לסדום במכוניתי, בדרך-לא-דרך - שיצאה מבאר-שבע), על אף הניתוק. הודות לעירנותו ולפעילותו הנמרצת של מפקד החבל, לוי שפיגלמן ז"ל, אורגנו במסגרת ה"הגנה" כל הפועלים והפקידים שעבדו במפעל. נעבור לגוש עציון : הגוש שוכן צפונית-מערבית מכביש ירושלים-חברון, במרחק של כ-22 ק"מ מירושלים. בתחילת 1946 היו במרחב זה רק שני ישובים : כפר-עציון ומשואות-יצחק. היה ברור כי שתי נקודות אלה אינן מסוגלות לעמוד בפני התקפה רצינית. הפיתרון היה בהגדלת הישוב העברי במרחב זה, בהקדם, ואכן, בסוף 1946 נוספה לאזור נקודה חדשה - עין-צורים, ובתחילת 1947 - רבדים. ארבעת הישובים הפכו גוש-הגנתי ושמו - גוש עציון. אני חייב לציין כי, ישובי הגוש היו מוקפים מכל העברים בכפרים ערביים, אשר אוכלוסייתם נודעה לשימצה בפרעותה ובקנאותה. מספרם הכולל של הכפריים הללו באזור הגיע לב-100,000. אם לערוך את "מאזן הכוחות", אפשר לציין כי בכפר-עציון היו בין 90 ל-100 מבוגרים. במשואות-יצחק - בין 60 ל-90, בעין-צורים בין 45 - 55 חברים וברבדים היו - 40 מתיישבים, אנשי עתודה של הפלמ"ח. בתכנית-ההגנה שהכנו לגוש, נלקחה בחשבון האפשרות שכל נקודה ונקודה תצטרך להילחם לבדה. לבד מכך תוכננה גם תכנית-הגנה כוללת של הגוש. כל חברי המשקים הללו נמנו על חברי ה"הגנה" וקיבלו בה אימון משלים. לכל משק ומשק היו מחסני נשק עצמאיים. עם זאת, היה ברור לנו כי על אף כל זאת לא יוכל הגוש לעמוד, מול מתקפה כוללת ללא כוחות הגנה נוספים. על-כן קבענו את גוש-עציון כאחד ממקומות האימון הקבועים של חי"ש ירושלים. בגוש התקיימו באופן שוטף גם הקורסים למפקדי כיתות. יתר על כן; החזקנו במקום באופן קבוע גם מחסן נשק מחוזי. למחסן היה תפקיד כפול : לספק נשק לאימונים - בזמן שלום, ונשק לעתודה הגושית - בשעת חירום. על אף שהחבלים האחרים לא זכו, למזלם, לפרסום היסטורי כפי שזכה גוש עציון, הרי אני חייב להמשיך ולומר עליהם ולו כמה מלים בלבד, למען ההגינות לפחות אם לא בשל סיבות נעלות יותר. אעבור, אם כן למרחב המערבי, כאן אפשר היה למצוא את: חבל מוצא, למשל. חבל זה כלל את מוצא תחתית, מוצא עילית, ארזה ומחצבת צובא. מוצא תחתית ישבה על כביש ירושלים-יפו (בק"מ ה-7). ישובה היה דל, כ-7 משפחות בלבד. הישוב שכן לרגלי הר דיר-יאסין, בשכנות קרובה לכפר הערבי קולוניה. מוצא עילית ישבה במקום קצת יותר גבוה, בכיוון לקסטל. מבחינת המבנה היתה מוצא עילית מושב עובדים ובו כ- 40 משפחות. ראשי המשפחות ברובם עבדו בירושלים. ארזה היתה בית- הבראה עם אוכלוסיה של מבריאים מתחלפים וכ-100 עובדים. במחצבת צובא - מחצבה של אבן וסיד מקבוצת סולל-בונה - עבדו פועלים שהגיעו יום-יום מירושלים. חבל קריית ענבים, החבל כלל את הקיבוצים ; קריית-ענבים, מעלה החמישה ונווה-אילן. שלושת הישובים היו מאורגנים ומתוכננים להגנה בחבל, עם עתודה חבלית מקומית. החבל היה מוקף כפרים ערביים בית-טול, קטנה, קוביבה, בידו, בית סוריק, סובא, חר'אל אל-אומר וסריס. הר-טוב היוותה בעיה מיוחדת. המושבה הוותיקה, ישבה במרחק של כ-30 ק"מ מירושלים (כ-7 ק"מ משער הגיא) על דרך צדדית. המקום היה דל אך התושבים - יהודים טובים ומסורים - התגייסו ל"הגנה" וכל מי מביניהם שיכול היה לשאת נשק מילא את חובתו. אך מה יוכל לעשות קומץ אנשים זה (כ-30 משפחות) בשעת חירום, כשהר-טוב מוקפת ישובים ערביים גדולים ותקיפים כמו ; דיר-איוב, בית-מחסיר, עיסלין, אישוח, דיר-אבן, בית-נטיף, זכריה, בוריג' ועוד. גם כאן, ידעתי, לא יוכלו להחזיק מעמד ללא תגבורת מהחוץ. אלה היו, אם כן, הישובים הכפריים אשר נכללו במחוז ירושלים. דאגנו שכל תושביהם, עד אחרון האנשים המסוגל לשאת נשק, יהיו מאורגנים ומאומנים. עם זאת, הרוב הגדול של הישובים היה זקוק לעזרה מבחוץ בנשק ובאנשים בכל שעת סכנה. אגב, בספטמבר 1947 מנה הישוב הכפרי 1300 אנשי חי"מ מאומנים. 120 אנשים אומנו ואורגנו בחי"ש.

אבטחת התחבורה

הבעיה השלישית, מתוך שורת הבעיות הקרדינליות שהעסיקו אותנו היתה בעיית התחבורה. היום, במבט לאחור אל שלדי המכוניות בשער-הגיא, אפשר לומר כי המצור התחבורתי על ירושלים ופריצתו - הפכו מיתוס מרכזי בהיסטוריה של מלחמת השחרור. אני חייב לומר כי גם אז, עוד בטרם שכל זה התרחש, היה ברור לנו כי אבטחת התחבורה לעיר וממנה תהווה נקודת מוקד מרכזית בהגנת ירושלים. כאשר הגעתי למסקנה זו, נקטתי בתחילת 1947 בצעד שכבר הפך אצלי שיטת עבודה מוכחת : הטלתי זאת על ועדת התכנון המורחבת. בוועדה, שקמה לייד מפקדת המחוז, היו חברים כמה מן הדמויות שכבר הכרתם מוועדות קודמות, לאחר סיורים וישיבות, התוותה הוועדה תוכנית, שאושרה על ידי, ואלה עיקריה : בעניין התחבורה הפנים-עירונית הוחלט כי יש להשתלט, במידת האפשר, על השכונות הערביות החוצצות בין השכונות היהודיות. כדי ליצור שטח יהודי רצוף לאורך עורקי התחבורה. באם המלצה זו עדיין איננה ניתנת לביצוע בכל המקומות, המליצה הוועדה לנקוט במספר שיטות : א. לצרף נושאי נשק למכוניות ; ב. במידת הצורך והאפשרות להשתמש במשוריין ; ג. ליווי התחבורה על ידי נוטרים ממשטרת הישובים העבריים ; ד. אבטחת הדרך על ידי יחידה מיוחדת. ובאשר לאבטחת התחבורה הבין-עירונית : בנושא ירושלים - שער הגיא, ממליצה הוועדה לנסות ולהשתלט על המשלטים שלאורך הדרך. זוהי המלצה חד משמעית וכוללת. במידה והדבר עדיין איננו בכוחנו הרי יש לנקוט, כך הוועדה, בפעולות-ביניים כגון : צירוף נושאי-נשק לשיירות, לליווי מזויין של נוטרים ; שימוש במשוריינים ואבטחת הדרך על ידי יחידות מיוחדות - בדיוק כשם שהומלץ לגבי התחבורה הפנימית. בעניין התחבורה לנווה -יעקב ועטרות - הוחלט כי יש ללוותה על ידי נוטרים מזויינים. אשר למפעל ים -המלח, מסרה הוועדה כי בגלל שיתוף הון בריטי במפעל, התחייבו השלטונות לספק אבטחה לתחבורה בקו זה. אף על פי כן, קבעה הוועדה כי יש להקדיש מחשבה לארגון נכון של השיירות, לשיריון הרכב, לאספקת נשק לנהגים ולמלוויהם. בעיה מיוחדת היווה גוש עציון והוועדה הקדישה לו פרק מיוחד ורחב. אני קורא עכשיו מתוך הדו"ח : בגלל מצבו המיוחד של הגוש, מוצעות בעניין מספר אפשרויות וכללים מנחים : יש לתת לשיירות לגוש ליווי מזויין. עם החרפת המצב יש לשאוף להיעזר גם בגורמי הפתעה וזריזות. יש לארגן את השיירות בזמנים בלתי צפויים לאוייב. יש להשתדל ולבצע את הנסיעה בחזרה במהירות האפשרית ובזריזות, כדי שהערבים לא יספיקו לחסום את הדרכים. יש לנצל עד כמה שאפשר דרכים אלטרנטיביות ולא לחזור בא ותה הדרך (האמת היא שבקו זה היתה רק דרך אלטרנטיבית אחת והיא יצאה מבריכות שלמה, דרך אל-קאדר להר-טוב. דרך זו היתה ארוכה לאין שיעור מן הדרך הרגילה ועברה כולה בתחום ישוב ערבי). הוועדה הציעה לבדוק אפשרות של השתלטות זמנית, לקראת מעבר שיירה, על משלטים המאבטחים קטעי כביש בשטחים הקרובים יותר לישובים עבריים. דהיינו - מצד ירושלים ומצד ישובי הגוש. אני חייב לציין כי אמצעי זה אכן ננקט עם תחילת מעשי-האיבה ערב הכרזת העצמאות. המלצות הוועדה אכן מומשו כמעט בשלמותן. מצב התחבורה בעיר ואליה השתפר במידה ניכרת. עם זאת נשארה הבעיה הבסיסית בעינה עד אשר החילונו, ביוזמתנו, לגרום בשקט להתרוקנות שכונות ערביות בתוך ירושלים ויצירת רצף יהודי. אך על כך, מאוחר יותר.

חימוש: איפה הנשק ?

את הפרק על מצב החימוש בירושלים, ערב החלטת האום על חלוקת א"י ולפניה, אני יכול לפתוח בהצהרה "מפתיעה" ועיקרה : היחס בין כמויות הנשק לבין הצרכים הממשיים היה במקרה הטוב - מצחיק ובמקרה הרע - "מבכי". בניגוד לערים וישובים אחרים, ירושלים לא רכשה נשק על חשבונה. מבחינה זו היתה עיר-הנצח עיר-ה"נעבך" ונמנתה על הישובים הנתמכים. את הנשק קיבלה ירושלים ממרכז ה"הגנה" ללא תמורה. רק שכונות כמו בית-הכרם, תלפיות וקבוצת רמת-רחל, רכשו נשק בכוחות עצמן. האם עבד כבר אז העיקרון האמריקאי you get what you pay, או שמא זהו רק הרהור- סרק אנכרוניסטי ? אינני יודע. מה שאני כן יודע, ובוודאות, הוא שכבר מיומי הראשון כמפקד מחוז ירושלים, חשתי במחסור חמור בנשק ובפער המשווע שבין התקן לבין המצבה. אמנם קיבלנו מפעם לפעם תוספת נשק ותחמושת, אך כל אלה היו כאין וכאפס, כמו שאומרים, לעומת הצרכים הממשיים. אם אציץ בנתונים הסטטיסטיים בספרו של מחליפי, דוד שאלתיאל, הנה אני רואה כי ב-31 בדצמבר 1947 היו לנו 169 רובים, 22 מקלעים, 2 מכונות יריה, 2 מרגמות של 3 אינץ', 23 מרגמות של 2 אינץ', 316 תת-מקלעים ו-371 אקדחים. נתונים קצת יותר טובים יש במחקרו של יעקב שטיגליץ-אשר, איש ירושלים, אך גם הם עלובים ביחס לגודל האוכלוסיה. אני חייב להודות שבעיית הנשק הדירה, לעתים, שינה מעיני. שוב ושוב שאלתי את עצמי איך מסתדרים עם כלי-נשק אחד ל- 7 - 8 לוחמים ? מכל מקום. אני מניח שלא אגזים אם אומר שבמושבה הקטנה דאז, הרצליה - היו במחסנים לא פחות רובים מאשר בירושלים רבתי, על כל שכונותיה הבעייתיות. אני חייב לציין עם זאת, שבגלל אותו מחסור משווע בנשק ובתחמושת הוחלט, עם תחילת המערכה, להקים בירושלים תעשיה צבאית עצמאית. בראש ה"תע"ש" הירושלמי עמדו שלושה : כמנצח על המלאכה - ד"ר אהרון קצ'לסקי (קציר), איש המדע והחזון ; אליהו סוחצ'ובר, הגאון הטכני - הופקד על מלאכת הייצור; יחיאל בן זאב - הועמד בראש הארגון והמינהלה. תרומתו של תע"ש זה לעמידתה של ירושלים, ביחוד בכל הנוגע לייצור חומרי-נפץ, מוקשים, רימוני-יד וכדומה - היתה משמעותית ביותר. ואם כבר מדברים על חומר-נפץ, הנה הערת שוליים : לקראת דצמבר 1947 היו במחסני ה"הגנה" בירושלים רק כמה עשרות ק"ג של חומר נפץ (ג'לניט). עם תחילת פעולות התקיפה שלנו על שכונות ערביות - עליהן ידובר כהמשך - נשארנו, תוך ימים ספורים, ללא חומר-נפץ להמשך הפיצוצים. החומר שהצלחנו לרכוש או להחרים מפעם לפעם באמצעות פועלי ובעלי המחצבות, היה דל למדי, וכך כשנדרש חומר לפיצוץ מלין "סמירמיס", התפתח ויכוח ער בין היחידה שקיבלה עליה את המשימה לבין יחידה אחרת, שלה הוקצב החומר שנועד לפיצוץ המועצה המוסלמית. כשנערכו ההתקפות על שיח-ג'ראח, נאלצנו להסתפק בהצתת פנים הבתים במקום לפוצצם (בתי-אבן כולם), כי לא היה בידינו באותו יום חומר- הנפץ הדרוש לכך. כל כמות של חומר-נפץ שהגיעה לידינו מהמרכז, או נרכשה על ידינו, היתה מנוצלת לפעולות פיצוץ - תוך 20 שעות. לאחר מכן שוב היה מתחיל המירוץ אחר החומר.

1 בספטמבר - 29 בנובמבר (1947)

ב- 1.9.1947 פורסמה תכניתה של הוועדה המיוחדת מטעם האו"מ לפתרון שאלת א"י. הוועדה הציעה שהארץ תחולק לשבעה אזורים. שלושה מתוכם יהוו את המדינה הערבית, שלושה את המדינה היהודית והשביעי - ירושלים - ייהפך לאזור בין-לאומי. על פי ההצעה כל ישובי המחוז : ים-המלח על מפעליו, גוש עציון, עטרות ונווה-יעקב, קריית-ענבים, מעלה החמישה ונווה- אילן וכן הר-טוב - כולם יצורפו למדינה הערבית. פרסום ההצעה היכה רבים בהלם. מכל הישובים הללו החלו להגיע אלינו משלחות ושאלה אחת בפיהן: מה יהיה ? והאם, באמת, נפקיר אותם לחסדי הערבים ? שאלה גדולה עוד יותר נשאלה על ידי תושבי העיר. הללו שאלו, ובצדק: ומה יהיה על ירושלים ? האם נשלים עם כך ש-90,000 היהודים בה יתלשו ממדינת-ישראל ? האם נסכים שיגוז ויחלוף החזון של ישראל עצמאית שירושלים בירתה ? תשובתנו הנחרצת היתה : לא ! טרם ויתרנו על ירושלים כבירת ישראל. טרם ויתרנו על אף ישוב במחוז. נילחם על כל נקודה. נילחם על ירושלים. במשנה מרץ נמשיך להכין כוח ולחשל את הפלדה. אלה לא היו הבטחות, אלא משאלות-לב, אך בה בעת המשכנו להתכונן ביתר נחישות: בגדנ"ע הקיפונו כבר את הנוער בכל בתי-הספר התיכוניים והמקצועיים וכן בכל המוסדות הציבוריים והמפעלים החרושתיים. שורות הגדנ"ע של הנוער הדתי הלכו וגדלו. שורות החי"מ התרחבו גם הן. ובספטמבר גם החל הגיוס למשמר-העם. החי"ש גדל למעלה מפי שלושה לאחר הקמת חטיבת "עציוני", היא חטיבת ירושלים, ומנה יותר מ-1000 לוחמים. לרשותנו כבר עמדו באותה עת יותר ממאה בוגרי קורסים למפקדי כיתות. עם זאת, פעולת ההכשרה נמשכה בהתמדה ובקדחתנות, בימים, בערבים ואפילו בשעות העוצר בלילה בכפר ובעיר. כל זאת, צריך לזכור, תחת שלטון זר ועויין, ההצהרה, הנשמעת חגיגית היום, על כך שהחלטתנו נחושה להמשיך ולהתכונן בכל המרץ לקראת המאבק הגורלי ההולך וקרב, לא נשמעה אז סיסמה מספרי ההיסטוריה, אלא היתה מציאות חיה.

תחילת המערכה

ב-29 בנובמבר 1947 החליט האו"ם לקבל החלטה על חלוקת ארץ-ישראל. השמחה ברחוב היהודי נמהלה חיש מהר בחששות מתגובה ערבית. לא היתה לנו ידיעה ברורה כיצד זו תיראה. בינתיים הכריז הוועד-הערבי-העליון על שלושה ימי שביתה כללית. למחרת ההכרזה, בצהרי ה-30 בנובמבר, עם הגיע הידיעות הראשונות על אי- שקט ברחבי הארץ, הפעלתי את התכנית למצבי-חירום ובה 4 סעיפים: 1. תוגברו מייד אזורי תורפה בשכונות וביישובים סביב. 2. הונהגו סידורי-בטחון מיוחדים כדי להגן על חיי היהודים, בשכונות המעורבות והערביות. 3. ננקטו "סידורי-בטחון" כדי להגן על חייהם, ולאפשר את עבודתם הסדירה של הפקידים היהודים במוסדות השונים של הממשלה, בעיריה ובחברות הבין-לאומיות. 4. ננקטו צעדים לאבטחת התחבורה אל ובתוך העיר. היקף הכוח, שנערך בהתאם כבר ב-30 בנובמבר, הסתכם בכ-400 אנשים. המשימה כפי שהוגדרה בפקודה היתה : "להגיב תגובה מיידית במקרה של התפרעות ספונטנית". אנשי החי"ש התפזרו במהירות באזורים השונים של העיר. בפעולת בזק של יחידות-קשר מיוחדות גוייס, בהתאם לתכניות, גם מספר הלוחמים הדרוש, מקרב חברי החי"ש. אני חייב להודות, עם זאת, כי גיוסו המיידי של החי"ש על יחידותיו הסדירות נתקל באותו יום בקושי. בגלל השמחה הרבה, שהשתררה עם היוודע החלטת עצרת האו"מ, לא הגיעו חלק ניכר מהחברים ללימודיהם או למקומות עבודתם. בשל כך השתבשו סדרי הקשר המקובלים. עם זאת, חברי החי"ש שגוייסו, רוכזו בארבעה מקומות איסוף. משם נשלח חלק מהם כתגבורת לנקודות התורפה בעיר וחלק רוכז כעתודה.

פרשת המרכז המסחרי

היתה שעת בוקר של ה-2 בדצמבר, ואני יושב עם יחיאל בן-זאב, שליש המחוז, על בעיות שוטפות. לפתע צלצל הטלפון. ממטה-המחוז הודיעו לי כי הצופים מודיעים על התקהלויות של ערבים לייד שער יפו ושער שכם. ההנחה היתה כי מתארגנת הפגנה ערבית. הפסקנו מייד את ישיבתנו ומיהרנו למטה- המחוז. המטה שכן בבניין של קופת-החולים הכללית ברחביה, באחד החדרים הצדדיים של הבית. קבעתי שם את מקום המפקדה, משום שהתנועה בבניין הקופה היתה רבה, ושיערתי כי איש לא ישים לב לתנועתם של כמה אנשים נוספים. סברתי גם כי לא יעלה על דעתם של אנשי הבולשת להתחקות אחר שיחות הטלפון אל ומתוך הבית. כל המחשבות הסיכומיות הללו עלו בראשי בשעה שמיהרנו להגיע למקום. מצאנו במטה את הקצין התורן, שלום דרור (בורג), קצין ההדרכה המחוזי, מבכירי המפקדים במחוז. הוא סיפר לי כי מייד עם קבלת הידיעה על ההתארגנות להפגנה, מיהר להוציא סיור מפקדים כדי לעמוד מקרוב על הנעשה בשטח. בסיור זה השתתפו שני מפקדי פלוגות, צבי סיני וישראל פונט. עימם יצאו עוד כמה מפקדים שנמצאו אותה שעה בהישג טלפון. עוד אנו מקבלים את הדיווח מפיו של שלום דרור ולמטה מגיעים צבי סיני וישראל פונט ובפיהם הדיווח הבא : בהיותם בסיור ברחוב הנסיכה מרי, ראו המון ערבי עולה מרחוב ממילא. עם התקרב ההמון, ירו אנשי הסיור יריות מספר באוויר. המפגינים נעצרו, פנו עורף והחלו במנוסה לעבר שער-יפו. יחידת משטרה בריטית, שהיתה במקום, שמעה את היריות ופתחה ברדיפה אחרי היורים. אלה מיהרו להסתלק מהמקום והגיעו בדרך לא דרך למטה. מכאן החל המצב להידרדר. זמן-קצר לאחר שחזרו המפקדים הגיעה ידיעה על כך שההמון הפרוע עצר ממנוסתו במרכז המסחרי ושם, מעודד מהתנהגות המשטרה שלא נקטה כל אמצעים נגדו, התעשת והחל בשוד החנויות והמחסנים. נמסר לנו עוד כי יחידה של אנשי "הגנה", שהוצבה במרכז המסחרי מבעוד מועד, לא הצליחה למנוע מן הפורעים לפתוח בשוד, שכן המקום הוקף בשוטרים ובצבא בריטיים, אשר סגרו על המרכז המסחרי בשרשרת אנשים ומשוריינים. למי שאינו זוכר את ירושלים של אותם ימים, אני צריך לעצור ולהסביר שהמרכז המסחרי החדש היה אז שכונה קטנה ובה כמה עשרות (כ-40) מחסנים, חנויות ובתי מלאכה, שמרביתם הוחזקו על ידי יהודים. בקומות עליונות, במידה והיו, גרו על-פי-רוב ערבים. זו גם הסיבה שבקושי רב נמצא בשכונה מקום מתאים לסידור סליק ולאיכסון יחידת ה"הגנה". צריך לציין שהמקום חייב היה להיות בדירת מגורים, שכן החנויות והמחסנים היו נסגרים בערבים. אם כן, אופיה המסחרי של השכונה, הנעזבת עם תום שעות העבודה מאוכלוסייתה היהודית ונותרת בידי אוכלוסיתה הקבועה, הערבית, הכתיבו לנו את שיטת האבטחה באיזור. קבענו כי זו תיעשה באמצעות יחידות ניידות (נוסף ליחידה הקבועה). נשוב לארועי הבוקר של ה-2 בדצמבר 1947 : חולית חי"ש, אשר נמצאה אותה שעה ברחוב ממילא, הוחשה למרכז המסחרי. כאשר מצאה כי הכניסה למקום נסגרה על-ידי שוטרים ומשוריינים בריטיים, תפסה עמדה בדירה פרטית ברחוב סנט יוליאן, מול המרכז המסחרי. על אף הוראה מפורשת, בטלפון, למפקד היחידה להפעיל את הנשק נגד הפורעים, נמנעה היחידה מלעשות זאת. טענת המפקד היתה : הבריטים חוצצים בינה לבין ההמון הערבי. החלטנו לשגר למקום יחידה נוספת. היחידה אכן הגיעה לרחוב הנסיכה מרי, אך בהיתקלה בשרשרת שוטרים בריטיים נסוגה "כדי לא להסתבך". מייד עשיתי נסיון נוסף. הפעם ביקשתי להחדיר תגבורת למרכז המסחרי במסווה של "מכבי אש". אלא שהצבא והשוטרים הבריטיים מנעו את הכניסה גם מהכבאים. אני חייב לציין כי, בין היחידות ששוגרו על ידינו לתקוף ולפנות את הפורעים מהמרכז המסחרי, היתה גם היחידה לפעולות מיוחדות. אנשיה הצליחו, אמנם, לזרוק רימונים מספר, אבל נאלצו גם הם לסגת, לאחר שהבריטים מיהרו לקראתם ואסרו כמה מהם. עתה החלטתי לשלוח למקום יחידת חי"ש, עם הוראה מפורשת להפעיל את נשקה בשעת הצורך. היחידה תפסה עמדה בבניין חברת החשמל, שבפינת רחובות סנט-יוליאן והמרכז המסחרי, ומשם פתחה ביריות על פורעים שנמצאו בקצה הרחוב. והנה תוך דקות ספורות כבר הוקף הבניין על-ידי יחידת צבא. כל אנשי היחידה נאסרו ונלקחו למרכז הבולשת ב"בווינגרד" (משם הובאו בערב, למשטרת רמאללה). יש לציין, כי חוליית חי"ש, מהיחידה שהוצבה בימין-משה, ניסתה גם היא להגיע למרכז המסחרי, אך גם היא לא הצליחה בכך בגלל נוכחות הצבא והמשטרה. כאשר ראיתי שזה המצב, החלטתי לשגר מחלקת חי"ש ובה 40 איש, בפיקודו של המ"פ ישראל פונט, עם הוראה לפרוץ לאיזור בכל מחיר, המחלקה אכן הגיעה עד סביבות קולנוע "רקס" ושם עוכבה על-ידי מחסום של אנשי צבא ומשטרה. לאחר משא-ומתן נמרץ עם הקצינים הבריטיים שהיו שם, הורשו 10 - 15 מאנשי המחלקה לרדת למרכז המסחרי כדי להיווכח כי אין יהודים במקום וכי הערבים עזבוהו, והאש דועכת. על הארועים מנקודת מבטו סיפר המ"פ צבי סיני: "ערב האירועים במרכז המסחרי היתה במקום כיתה וחצי. הנשק, שכלל אקדחים ורימונים, היה מאוחסן בסליק. למחרת בבוקר, עם הגיע הידיעות על ההפגנה מכיוון רחוב הנסיכה מרי, נשלחתי לעמוד על המתרחש יחד עם ישראל פונט, מוסה סלומון, זאב הרלינגר, נועם גרוסמן (שני מ"פ, שני מ"מ ומ"כ אחד) וכמה בחורות "סליקריות", שהסתירו אקדחים על גופן. כאשר הגענו לסביבות קולנוע "רקס", ראינו את המפגינים מתקרבים. בידיהם היו מקלות, סכינים ואבנים. ראינו גם משטרה בריטית החוסמת את הרחוב, כאילו היא נערכת לפזור ההפגנה. אלא שההמון התקדם ולא נעצר על-ידם. כשהגיעו המפגינים סמוך אלינו שלפנו את האקדחים וירינו כמה יריות באוויר. ההמון פנה לאחור ופתח בבריחה לעבר המרכז המסחרי. לשמע היריות שלנו החלו כמה שוטרים בריטיים רודפים אחרינו. נכנסנו לחנות סמוכה, יצאנו ביציאתה האחורית ונעלמנו בתוך הקהל. אחר כך מיהרנו אל מטה-המחוז כדי לדווח על הנעשה". מכאן כאמור, התגלגלו העניינים כפי שפירטתי. זו היתה, אם כן, ההתנגשות הראשונה עם הערבים לאחר החלטת האו"ם. במהלך ארוע זה התברר לנו שהאנגלים החליטו לעמוד לצד הערבים באופן ברור וכי יש להם עניין שבירושלים לא תהיה ידם של היהודים על העליונה. עם זאת, נמנענו מלירות על הבריטים, שכן היתה הוראה ברורה של הפיקוד, על דעתה החד-משמעית של המחלקה המדינית בסוכנות, שאל לנו להיתפס למעשי הפרובוקציה של השלטונות הבריטיים, ואסור לנו לפתוח חזית גם נגדם. נקבע כי יש לעשות הכל כדי להימנע מצעד כזה או נכון יותר: אין לעשות דברים רבים, שבאופן טבעי היית נכון ומוכן לעשותם. ראשי הסוכנות טענו בצדק, שאסור לתת עילה לשלטונות הבריטיים לתבוע הישארותם בארץ לאחר תום המועד שנקבע על-ידי עצרת האו"מ. לסיכום האירוע במרכז המסחרי אפשר לומר, שעל אף שלא נפל אף יהודי, הרי ההרגשה הכללית לא היתה מרוממת. היו שסברו כי היינו צריכים להורות ליחידות לירות בבריטים. לעומתם סברתי אז, ואני סובר כך גם היום, שפתיחת יריות על שוטרים וחיילים בריטים יתכן והיתה נותנת אז פורקן מיידי לרגשות, אבל מסופקני באם היתה תורמת למערכה הכללית. ומשפט סיום : 17 חברי "הגנה" נאסרו באותו יום, בנסיונם למנוע את השוד במרכז המסחרי.

הלקח : לא עוד

הפעילות הקדחתנית, בה פתחנו באותו יום, אכן מנעה התפשטות המאורעות אל מקומות אחרים בעיר. לבד משני יהודים שנפצעו מדקירות סכינים, לא היו לנו נפגעים. למחרת היום, ב-12.47. 3 כינסתי את סגל הממפקדים. עמדתי על השתלשלות האירועים של יום-אתמול ונזפתי קשות באותם מפקדים שהיססו ולא מילאו אחר הפקודה לפתוח באש על הפורעים, למרות נוכחות הבריטים. הודעתי שלהבא אין להסס לירות בפורעים במגמה לפגוע ולגרום לאבידות. הדגשתי שננהג כך גם אם נהיה צפויים, כתוצאה מכך, למאסר ולמשפט. בו ביום פירסמתי פקודה ברוח זו בין כל מפקדי-היחידות. מסקנה נוספת שהסקתי: התנהגות הבריטים במרכז המסחרי הוכיחה כי אין לראות בהם כוח נייטרלי, כי אם כוח עויין. לכן יש להבטיח עתודות חי"ש בכל מרחב ומרחב כדי שניידותם לא תוגבל על-ידי המשטרה והצבא הבריטיים באמצעות אזורי הביטחון שלהם. כלקח מן האירועים הוצבו מחלקות חי"ש כעתודות : ברחוב הנסיכה מרי ; במרכז העיר ; במרכז המסחרי (כיתה) ; בעיר העתיקה (2 מחלקות) ; בימין משה ומחלקה בעתודה כללית. כעתודות לישובים במחוז שימשו באותו זמן : חבל קריית-ענבים - מחלקת פלמ"ח (שם גם היה מטה הפלוגה). בית הערבה וצפון ים-המלח - מחלקת פלמ"ח. רמת רחל - מחלקת פלמ"ח, ובגוש עציון - קורס מפקדי כיתות חי"ש (25 חניכים). בהר-טוב היו 2 כיתות חי"ש. כאן המקום לציין, כי מפקד כוחות הפלמ"ח שחנו במחוז, היה אמנם כפוף למטה הפלמ"ח, אך היה תיאום מלא בינו לביני בכל הנוגע לפעולות במרחב ירושלים בשעת הצורך. וכך, כאשר הקימותי ב- 30.11.47 , בנוסף לוועדת התכנון גם מטה-קרבי מצומצם, נמנו על מטה זה, בנוסף לקצין התכנון (פליכס דורון) ושני מפקדי הגדודים (זלמן מרט ושלום דרור) גם מפקדי הפלמ"ח צבי זמיר ועמוס חורב (סוחצובר). הנה כי כן, ההוראה שהורדה מעתה למפקדים היתה : למנוע בכל מחיר התפרצות של אוייב. הלקח מהשתלשלות האירועים במרכז המסחרי הפך להוראה ברורה וחד-משמעית : יש לפעול בתקיפות וללא היסוסים. בינתיים, בהתאם לפקודת המבנה-הארצי החדש, שזה עתה נתקבלה ממטה ה"הגנה", נמשכה במרץ הפעולה להקמת גדוד חי"ש שני. אכן, התארגנות חי"ש ירושלים כחטיבה בת שני גדודים (עציוני) הסתיימה כבר ב- 15.12.47, כשבועיים לאחר הארועים במרכז המסחרי. במצבת הגדודים שובצו חברים אשר היו מאורגנים עד אז ביחידת מילואים של החי"ש. היו בתוכם חיילים משוחררים ממלחמת-העולם השניה, סטודנטים, אשר בגלל לימודיהם לא נמנו עד אז על היחידות הפעילות, וכן יחידות חי"ש חדשות אשר הלכו והשלימו אימון טירונות מזורז. גידולו המהיר של החי"ש וארגונו בשני גדודים, איפשר היערכות הרבה יותר מקיפה של יחידות החיל וכן הצבת יחידות חי"ש גם במספר חבלים עירוניים ובחבל הכפרי.

המלחמה

המלחמה החלה. עדיין לא היה ברור מהו היקפה וכמה זמן תימשך. מה שכן היה ברור הוא, שאת מצב הכוננות הזמני, צריך להפוך למצב של קבע. יתר על כן, צריך היה לתגבר את הכוחות בחזיתות השונות. כל זאת עדיין ללא תקציב וללא אפשרות לספק למגוייסים, המתנדבים, את המינימום הדרוש להם ובעיקר לקיום משפחותיהם. בשלב זה היתה זו מלחמה ללא חזית מוגדרת - מצב נוח לערבים. הללו יכלו לרכז כוח ולתקוף כל נקודה שתיראה בעיניהם כנוחה להתקפה. הפיתוי היה רב, ביחוד כלפי נקודות מבודדות בשטח ערבי רצוף. גם בירושלים עצמה יכול היה האוייב לרכז כוח במספר מקומות נוחים, לדעתו, ולתקוף שכונות ומבנים מבודדים. אכן, מצב דברים זה חייב אותנו לגמישות רבה, אי-תלות במוסכמות, העזה, ומיצוי מכסימלי של היש. אני חייב לומר, שעמדנו במלחמה זו בכבוד. פרט לפרשת השוד במרכז המסחרי, אשר נעשה, בסופו של דבר, בחסותם ובעזרתם של הבריטים ושימש לנו לקח טוב, עמדה הגנת ירושלים מהיום הראשון של המערכה, בכל המשימות שהוטלו עליה. בימיה הראשונים של המערכה היתה המשימה העיקרית : לוודא שאף שכונה בעיר ואף ישוב יהודי במחוז לא ייעזבו. לא אפרט את כל הנסיונות של הערבים לתקוף שכונות יהודיות שונות. אציין רק שכולם נהדפו על-ידי כוחותינו. על-פי-רוב נגרמו לתוקפים אבידות משמעותיות. אני יכול להוסיף שהתגובה הנמרצת מצד המגינים, אכן ציננה בהרבה את התלהבותם של הערבים לתקוף נקודות שלנו. היא לא יכלה, עם זאת, למנוע התקפות על יהודים בודדים בשכונות ערביות וכן התקפות על התחבורה שלנו, שנאלצה לעבור בשכונות ובישובים ערביים. כאן המקום לציין, שלרשות מפקדת ה"הגנה" בירושלים לא עמדו כל תקציבים לרכישת מכוניות ושריונן. את ארבעת המשוריינים הראשונים קיבלנו מהמרכז רק במחצית חודש ינואר 1948. היו אלה משאיות משוריינות (ללא גג) והשתמשנו בהן לראשונה, סמוך לבואן, להעברת מחלקת הל"ה להר-טוב, אך זהו כבר סיפור אחר שיסופר בהמשך. בכל אופן, לאבטחת התחבורה בירושלים עצמה השתמשנו באוטובוסים שחלונותיהם רושתו. בחודשים דצמבר 1947 - פברואר 1948 יצא לי להימצא בתוקף תפקידי גם בדרכים. נסעתי פעמים רבות בין השכונות השונות ובדרכים המקשרות את ירושלים ליישובים השונים שבמחוז. כמובן שנסעתי גם לתל-אביב. אני מוכרח להתוודות שרק לעיתים רחוקות ביותר השתמשתי בתחבורה המאובטחת. אם רחל ינאית בן-צבי היתה מבקשת, למשל, שאגש עימה לביקור בחוות הלימוד, הייתי מושיב אותה לידי במכונית ומוסר לה את האקדח. היא היתה מסתירה אותו אי שם בין בגדיה וכך היינו עושים שנינו את דרכנו לחווה. אם נדרשתי לרדת לפגישה דחופה בתל-אביב, ולא היתה שהות להמתין לשיירה, הייתי מתקשר לאחד מחברינו, שהיה בעל משאית. ובעל רשיון לאקדח. הייתי לוקח איתי את רובה-הציד שהיה לי ברשיון. ושנינו. ללא כל ליווי, היינו עושים את דרכנו לתל-אביב ובחזרה. עם גבור ההתקפות על הדרך לשפלה, הצטרפתי פעם לנוסעים באחד המשוריינים (במשוריין זה נסע לתל-אביב גם חבר הנהלת הסוכנות, זלמן ארן). והנה, דווקא בפעם זו, כאשר התקרבה מכוניתנו לסביבות מקווה-ישראל הופעל על-ידי אוייב מן המארב מוקש חשמלי. למזלנו לחצו התוקפים על המתג שניה או שתיים לפני הזמן הנכון והפיצוץ אירע כמה מטרים לפני המכונית, מבלי לגרום נזק לנוסעיה מייד עם תחילתה של אותה מלחמה ללא חזית, נוצר צורך ליידע את התושבים באופן שוטף בכל הקשור להתפתחויות. הוחלט להפעיל לצורך זה באופן שיטתי וקבוע את "קול המגן העברי" (קול ירושלים). הרדיו הפך מייד מכשיר אינפורמטיבי בטחוני ממדרגה ראשונה. באמצעותו הזרמנו לציבור, נוסף לידיעות על המתרחש, גם הודעות, הוראות והנחיות-פעולה. כדי שהמשטרה והצבא הבריטי לא יגלו את תחנת השידור החשאית, צריך היה לשנות מפעם לפעם, את מיקומה. במלים אחרות: צריך היה להעביר את המכשיר מקום למקום, בתנאים של חיפושים בלתי פוסקים. היתה זו משימה קשה למדי. הזמנו, אם כן, אצל חבר שלנו, נגר מצויין והבעלים של נגריית וייסמן - שרפרף מיוחד. השרפרף שקיבלנו היה אכן מרופד יפה מכל עבריו. הוא היה קפיצי למגע ונעים לישיבה, ושימש יפה כמקום מחבוא ("סליק") למכשיר השידור. עתה קל היה לטלטל ולהעביר את המכשיר ממקום למקום, בלי לעורר חשד כלשהו. באחד הימים, במסגרת החיפושים בשכונת מגוריי נערך חיפוש גם בדירתי. לא עלה כלל על דעתם של אנשי המשטרה להציץ באופן יותר יסודי בשרפרף התמים למראה (ובתוכו מכשיר השידור) אשר נמצא באותו יום בביתי.

סיורים בשכונות ובכפרים ערבים

בינתיים התחלנו לבצע סיורי הרתעה אל תוך שכונות וכפרים ערביים. סיורים אלה, בהם פתחנו כבר ב-12 בדצמבר בוצעו על-ידי יחידות חי"ש. תוך כדי הסיור בכפרים ובשכונות, היו אנשינו מפיצים כרוזי-אזהרה בערבית, בהם נקראו תושבי השכונה או הכפר, שלא לשתף פעולה עם הכנופיות. הוצע להם להמשיך בחיי-שלום ושכנות טובה עם היהודים ולא להיפגע. לסיורים, ולהפגנת הכוח שבהם, היתה השפעה מרתיעה על הישוב הערבי. פחד נפל על התושבים. חלק מהכפרים הזדרז, בעקבות זאת, לכרות עמנו בריתות שלום. כך נחתמו בזמני בריתות שלום עם מלחה, צור-בחר וקסטל ונפתח משא-ומתן על כריתת ברית שלום עם צובא, קטנה, עין-כרם, דיר-יאסין ועוד,

כרוז ה"הגנה" "אל שכנינו הערבים"

אל שכנינו הערבים (תרגום) ה"הגנה" העברית פונה אליכם בקריאה לשלום ולשקט ובאזהרה חמורה. זה שני ימים שהשלום בארץ הופרע ביריות, הצתות ורציחות במקומות שונים, על-ידי ערבים מוסתים. הננו יודעים כי הציבור הערבי בהמוניו אינו חפץ בהפרת הבטחון. אולם כנראה גוברת השפעת המסיתים שפתחו בהתקפות. התאפקנו לפי שעה, כי פנינו לשלום, ליחסי שכנים. לעבודה שקטה ולאושר משותף. הננו קוראים לכם לשלום אולם אנו מזהירים אזהרה חמורה : באם יימשכו מעשי הדמים נהיה נאלצים לאחוז באמצעים חמורים נגד הפורעים והאחראים להפרת השלום. שימו לבכם לקריאתנו לשלום. שימו לבכם לאזהרתנו. 4 בדצמבר 1947

הסיורים השיגו מטרה חשובה נוספת : אנשינו למדו מחדש את היעדים ואת דרכי הגישה אליהם. הסיורים החלו לשמש, אגב, דוגמה למרחבים אחרים בארץ, ביחוד לאחר שהצלחנו להוכיח כי הודות להם נחתמו הסכמי שלום עם חלק מהכפרים הערביים. הסיורים הלכו ותכפו והקיפו את מרבית השכונות הערביות בעיר וכן את הכפרים שסביבה. ברשימה חלקית אני קורא את השמות הבאים : קטמון, עמק המצלבה, כרם-א-סילה, ואדי ג'וז, ג'ורא-אל עינב, בתי שנלר, שיח'-באדר, חלאת-א-טרחה, ליפתא, מלחה, באב-אל-זהרה, ביתוניה, דיר-יאסין, צור- באחר, עין-כרם, תל-אל-פול, שוואפת, בית-צפאפה ועוד. נוסף להפעלת הסיורים, הוקמה והחלה לפעול מייד, יחידה מיוחדת למלחמה פסיכולוגית. יחידה זו הצליחה לרשום לזכותה הישגים ניכרים. בעזרת כרוזים, קריקטורות, מכתבים, שיחות טלפון וכד' שוכנעו התושבים הערביים לעזוב. פעולתה של היחידה זרעה פחד ובהלה בין התושבים הערבים. ואכן, שילוב של פעולות סיור ותקיפה עם לוחמה פסיכולוגית, גרם לכך שכבר בתחילת ינואר נעזבה שכונת רוממה על-ידי תושביה הערביים. זמן מה לאחר מכן נעזבה גם שיח'-באדר. כך חודש הקשר בין החלק המערבי של ירושלים למרכזה. שבועיים וחצי לאחר פרוץ מעשי האיבה בירושלים החלטתי לעבור מפעולות-התגוננות לפעולות התקפיות יזומות, בנוסף לסיורי ההרתעה בשכונות ובכפרים הערביים. אחת מן הפעולות הראשונות ברוח זו היתה ההתקפה על התחבורה הערבית בכביש רמאללה-לטרון. התקפה זו באה כגמול לפעולה של הערבים על שיירה שלנו. לפני שאספר על ההתקפה, הנה כמה מלות הסבר : כבר מהימים הראשונים למלחמה, החלו הערבים לתקוף את התחבורה העברית בכביש ירושלים-תל-אביב. עד ה-9 בדצמבר 1947, היה מטה מחוז-ירושלים אחראי לאבטחת הדרך. אבטחה זו בוצעה, בדרך כלל, על-ידי יחידת משמר- נע של נוטרים על ריכבם, שליוותה את השיירה. לנוטרים אלה, שהשתייכו למחוז המשטרתי של ירושלים, מותר היה לנוע ולפעול רק עד באב-אל-ואד - גבול המחוז. מאחר והשיירות היו צפויות להתקפות גם בהמשך הדרך, הוטלה מה-9 בדצמבר 1947, האחריות לאבטחת שיירות אלו על הפלמ"ח. ואמנם, ההתקפות על השיירות בקו תל-אביב-ירושלים הלכו ותכפו. וכאשר ב-20 לדצמבר הותקפה שיירה בדרך לירושלים ונפלו בה חללים, החלטתי שיהיה זה מהנכון לפגוע, בתגובה, בתחבורה הערבית בדרך רמאללה-לטרון. ההתקפה בוצעה בחשאי, עמוק בשטח האוייב, לייד הכפר ביתוניה. במהלכה הותקף אור ליום ה-21.12.47 אוטובוס ערבי. הפעולה באה להזהיר את ראשי המחנה הערבי שאם ימשיכו לפגוע בתחבורה שלנו לתל-אביב וממנה, יועמד בסכנה גם עורק ראשי שלהם המקשר בין ירושלים, רמאללה ולטרון. על המארב לייד ביתוניה סיפר בשעתו צבי סיני (קצין התכנון בגדוד מוריה) : "שבועיים לפני הפעולה יצאנו לסיור מוקדם למקום, כדי לאתר איזור מתאים למארב. עמי היו יצחק בר, מוסה ירקוני, שלושה מ"כים וארבעה חיילים. בליל המארב יצאנו מעטרות בשעה עשר. היינו כעשרים איש. בשעה ארבע בקירוב הגענו למקום המארב. היו ברשותנו שקי הסוואה פרימיטיביים. נתתי הוראה שכולם יתכסו בשקים ויסתתרו בין הסלעים שלייד הכביש. בשעה חמש וחמישים בבוקר, עבר אוטובוס ובו 5 - 6 נוסעים. פתחנו במטח והסתערנו. האוטובוס נעצר. פרצנו לתוכו ופתחנו באש. כל הנוסעים, פרט לנהג, נהרגו או נפצעו. הנהג הספיק לקפוץ ולברוח. העלינו את האוטובוס באש. בשמונה בבוקר הגענו לעטרות. חי"ש עטרות הוציא, אמנם, כיתת אבטחה כדי לחפות על נסיגתנו, אך לא היה בה צורך". עד כאן צבי סיני. בין המטרות הראשונות לפעולות יזומות היו רוממה, שיח'-באדר וחלאת- א-טרחה. הללו חצצו בין מרכז העיר לבין השכונות היהודיות המערביות. הן גם שלטו על הכניסה לעיר מכביש יפו-ירושלים וסיכנו את התחבורה שלנו שם. פעולות נוספות נערכו במקומות שונים ובלתי צפויים בעיר ובסביבה. ב-23.12 הותקף ונהרג על-ידי יחידת חי"ש בעליה הערבי של תחנת-הדלק ברוממה, שהיה מודיע הכנופיות. ב-25.12 ביצעה כיתת חי"ש סיור אלים לג'ורא-אל-עינב. מאז אותו סיור נעזבה שכונה זו מתושביה. ב-26.12 פוצץ על ידינו בית ערבי בחלאת-א-טרחה. באותו לילה פשטה יחידת חי"ש, בפיקודו של חיים ויגוליק, על בית-קפה ברוממה, פרצה פנימה, והציתה אותו באמצעות בקבוקי בנזין ובקבוקי-מולוטוב. הבית נהרס כולו, חרץ מאגף קטן אחורי, ששרד כשהוא קרוב להתמוטטות. ב-26.12 הותקפה לייד עזריה שיירת האשלג, אשר נעה בחסות הצבא הבריטי. מפקד איזור סדום (לוי שפיגלמן) אשר היה בשיירה זו בדרכו לירושלים, נפצע פצעי מוות. החלטנו להגיב על התקפה זו ולמחרת בלילה, ב-27.12 , פשטה יחידת חי"ש על כפר-השילוח, מתוכו נורו יריות על השיירה. היחידה פוצצה שישה בתים וגרמה לאבידות (מתוך ידיעות סודיות של השלטון בארץ נודע כי מספר הנפגעים בכפר בפעולתנו זו היה 51. מספר זה מתקרב למספר שנמסר ברדיו לונדון - 54). על הפעולה בכפר השילוח מספר מוטקה פנקס : ביחידת הפשיטה היו 13 איש בפיקודו של מוש (משה זילברשמידט). האנשים לקחו איתם מקלע אחד, מרגמה אחת, תת-מקלעים ורובים. היציאה היתה מצפון-תלפיות, אחר כך ירדו לסילואן. גוש של בתים בודד באש המקלע. בתוך גוש זה הכניסו רימונים לכל בית. המרגמה ירתה בינתיים לקצה השני של הכפר וריתקה תגבורות. בתום הפעולה החליט מוש לסגת לצפון- תלפיות. היו לו ארבעה פצועים קל. בזמנו אמר מוש שהיו לערבים 50 הרוגים (בפגיעה מרימונים). המשטרה הבריטית לא התערבה. אגב : ההתקפה על האוטובוס הערבי לייד ביתוניה בוצעה ללא אישור מוקדם של הפיקוד העליון. על כך ננזפתי כבר למחרת היום. עתה ניתנה הוראה שאין לנקוט בעתיד בפעולות דומות בלי לקבל אישור מוקדם. במהלך הבירור עימי הסברתי, ונדמה לי שגם שכנעתי, שבאבטחת התחבורה שלנו אין להסתפק רק בהגנה. יש להבהיר לאוייב, באופן ברור, שגם התחבורה שלו נמצאת בהישג ידם של כוחותינו. שמחתי, כאשר מקץ ימים מספר הגיע מהפיקוד העליון ביטול להוראה הקודמת. ניתנה לי הרשות להחליט בעצמי על כל פעולה יזומה נגד התחבורה הערבית. ב-28.12.47 הגיעה גם הוראה בכתב ועיקרה : יש להגיב על כל פגיעה בתחבורה שלנו, בקטע שבין שער-הגיא וירושלים, בהתקפת נגד על התחבורה של האוייב בכביש רמאללה-לטרון. הנה כי כן, בפשיטה על סילואן כבר לא נדרשתי לאישור מראש וכך גם בפשיטה על בית-סוריק, שנערכה גם היא בליל ה-27.12 , הלילה בו הותקפה סילואן, היא כפר השילוח. על פשיטת יחידת החי"ש בבית-סוריק, סיפר בשעתו יעקב סלמן, אחד ממפקדי החי"ש בירושלים, שהשתתף בה : "השתתפתי בפשיטה על בית-סוריק בפיקודו של אפרים לוי. הפשיטה היתה אחת משלוש פשיטות של ה"הגנה" בירושלים ; האחת על דיר-סוק, השניה על בית-סוסין והשלישית על בית-סוריק. המטרה היתה לפגוע בכנופיות שהתרכזו בכפרים והיו יוצאות לתקוף את הישובים העבריים, ובעיקר את התחבורה מתל-אביב לירושלים. בסיס היציאה שלנו היה בקריית-ענבים. יצאנו יחסית די מוקדם. התקדמנו בשטח האוייב כשבעה קילומטרים, אך כאשר הגענו לנקודת הזינוק התברר לנו, בניגוד לידיעות מוקדמות, שהכוח הערבי במקום הוא גדול הרבה יותר מכפי שמסרו לנו. בכל זאת הוחלט לתקוף. יחידה קטנה התגנבה אל הכפר וחיסלה בשקט את הזקיפים ששמרו במקום. אחר כך ערכנו סיור חשאי בכפר וחזרנו אל הכוח העיקרי. בשלב זה התחלקנו לארבעה כוחות-משנה וקבענו את מקומות המפגש לאחר הביצוע. הסתערנו בו זמנית על בית-הקפה במרכז הכפר שבו התרכזה כנופיה של מתנדבים עיראקים, וכן על שלושה יעדים אחרים בתוך הכפר. כל הפעולה נמשכה כ-12 דקות. הנפגעים בכפר היו רבים. הצלחנו להרוס למעלה מעשרה בתים, הנסיגה היתה קשה מאוד כי היו לנו שני פצועים, אחד - קשה מאוד. אף על פי כן, הצלחנו להגיע לשטח הכינוס. מייד לאחר תחילת הנסיגה לכיוון קריית-ענבים, הותקפנו על-ידי כוח שהספיק להתארגן בכפר. עצרנו ויצרנו בסיס-אש כדי לחפות על היחידה שהמשיכה בנסיגה לכיוון קריית-ענבים, עם הפצועים תוך ניהול קרב מגע עם האויב. אני נסוגותי עם הכוח לארזה דרך קולוניה, שהיתה אז ערבית, מאחר שלא ניתן היה לסגת לקריית-ענבים. בהתקפה זו של כוחות האוייב נתקלנו לראשונה בפרשים עם מקלעי "ברן". לאחר מכן הסתבר לנו, שהיה זה משמר-ראשו של עבדול קאדר אל חוסייני, ראש למנהיגי הכנופיות, שמפקדתו חנתה באותו לילה בבית-סוריק". הפעילות נמשכה גם למחרת ובימים שבאו לאחר מכן. הנה פרטים על כמה פעולות בדיווח טלגראפי: ב- 27/28.12 הופעל על ידינו מארב בדרך עין-כרך - דיר-יאסין. ב-28.12 פשטה יחידת חי"ש על חנות ערבית, ששימשה בסיס להתקפות האוייב בקטמון. ב-29.12 פשטה יחידת חי"ש על חלאת-א-טרחה. כתוצאה מסידרת פעולות שבוצעו נגד הערבים ברוממה וחלאת-א-טרחה נעזבה רוממה מתושביה הערבים לקראת אחד בינואר. כך הושג השלב הראשון ביצירת שטח יהודי רצוף בכיוון מערב. ב-1.1.48 פשטה יחידת חי"ש מגדוד "מוריה" על בניין המועצה המוסלמית (בשיח'-ג'ראח) ולמרות התנגדות האוייב הצליחה להפעיל מטען חומר נפץ, שמוטט קירות פנימיים בבניין. באותו לילה קויימו גם סיורים לקלנדיה ושועפאת.

חילוקי דעות

למדיניות זו של מפקדת מחוז ירושלים היו גם מתנגדים. אחד מהם היה אליהו ששון, ראש המדור הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות. ששון, לימים שר הדואר, היה מומחה גדול בנושא הערבי. למדתי להוקירו כאשר הייתי ראש הש"י. אף על פי כן, נחלקו דעותינו בנושא הפעילות המבצעית באותן שבועות של סוף 47' ותחילת 48'. ביומן המלחמה אני מוצא את אליהו ששון מתאונן בפני דוד בן-גוריון ( 1.1.48 ) על כך שה"הגנה" חיסלה את הערבי, מוכר הבנזין ברוממה ( 24.12 ) וכן על תקיפתנו את כפר השילוח (סילואן) ב-26/27.12 . ואלה היו דבריו בפגישה זו: "עד לפני חמישה ימים היתה ירושלים שקטה - בערך. היו מקרים בודדים של מטיילים יחידים (שהותקפו) בעיר-העתיקה ובשער שכם. פתאום החליט המפקד (של ה'הגנה') בירושלים שברוממה יש ערבי בעל אופנוע ומוכר בנזין - שמודיע על שיירות יהודיות (העוברות על פניו). הוא החליט לחסל אותו בחנותו ברוממה ועשה זאת. הערבי הוא מקולוניה ולא מליפתא (שהיתה בין הפוגעות). למחרת באו אנשי קולוניה, פגעו באוטובוס יהודי ונפצעו שבעה אנשים. החל מעגל קסמים - תגובה ותגובה שכנגד, גם של אנשי ליפתא - ולמה עשו זאת בתוך רוממה ולא בדרך. "דוגמא שניה" - ממשיך ואומר ששון - "תקפו את כפר סילואן. (בעקבות ההתקפה) היו רפורטים ענקיים של עיתונאי חוץ. למה עשו זאת? ..." כאמור, הערכתי מאוד את אליהו ששון. בכל זאת, בשני המקרים המוזכרים לעיל, היתה דעתי שונה מדעתו. היה לי מלוא היסוד לקבוע שהערבי אכן שימש מודיע לכנופיות על שיירות יהודיות שעוברות בדרך, וכן חשוב היה שהפעולה תבוצע בתוך רוממה - ולא בדרך, וזאת במסגרת הפעולות היזומות על ידינו, בכוונה לפנות את רוממה מתושביה הערבים. לא היה לי כל קושי לשכנע את בן-גוריון בנכונות ההחלטה על חיסולו של המודיע. באשר להתקפה על כפר-השילוח ב-26.12 טענתי בפני בן-גוריון כי זו באה כפעולת עונשין על תקיפת השיירה מים-המלח בכניסה לירושלים, והריגתו של מפקד סדום, לוי שפיגלמן, שהיה בשיירה. טענתי כי העקבות אכן הובילו לכפר השילוח, וזו הסיבה שהחלטתי לתקוף בו בלילה. לא היה לי כל קושי לשכנע את בן-גוריון גם בנכונותה של פעולת הרתעה זו.

ועוד חילוקי דעות

אם חשב אליהו ששון, כי פעולותינו נמרצות מדי, הרי היו גם כאלה, אם כי בודדים, שראו אותן כהססניות מדי, צר היה לי להיווכח, שעל בודדים אלה נמנה גם קצין הש"י המחוזי, לוי יצחק (לויצה), שאף פירסם לאחרונה ספר מקיף. לויצה התמנה לתפקידו בספטמבר 1947 על-ידי ראש הש"י, דוד שאלתיאל, מחליפי. בהיותו חדש בתפקידו, טרם הבין לויצה נכונה את הכוחות הפועלים במחנה הערבי בירושלים. הוא לא הבין את יחסינו המסובכים עם השלטון הבריטי, ואפילו לא את הנעשה במפקדות של חילות ה"הגנה" במקום. מאחר ונמנע מלהימנות על מטה המחוז ולשתף פעולה עם מיפקדותיו, היו שיקוליו כה חסרי בסיס מציאותי עד שרק לעתים רחוקות יכולתי ליהנות משרותו בתפקיד כה נכבד כקצין ש"י מחוזי. עד מינויי כמפקד מחוז-ירושלים עמדתי בראש הש"י. בתוקף תפקידי זה ידעתי היטב שהמלחמה העיקרית עודה לפנינו. זו היתה גם הסיבה, שתוך מאמץ עילאי וחריקת שיניים נמנענו, עם תחילת המערכה מלהרחיבה באופן בלתי מבוקר בשטח הערבי, ולפתוח חזית נוספת - נגד הצבא הבריטי. קצין הש"י המחוזי לא הבין זאת אז, ואיננו מבין זאת עד היום, וחבל. אין דבריי אלה באים לגרוע מהערכתי את חבר העובדים הבכירים מוותיקי הש"י הירושלמי, אשר השתדלו לתרום כמיטב יכולתם לניהולה התקין של המערכה על ירושלים. לפעולות שנקטנו היו תוצאות. המצב במחנה הערבי בירושלים בסוף חודש דצמבר 1947 -תחילת ינואר 1948, הלך והחמיר. נוצרו בעיות של פליטים ואשפוז פצועים. מצבם של הערבים נעשה קשה מיום ליום. מפחד ה"הגנה" גברה הבריחה משכונות מעורבות ואפילו משכונות ערביות. ביומן-המלחמה שלו, מביא בן-גוריון קטע בו מתאר אחד המנהיגים הערביים את המצב מתחילת ינואר: "ביום 2.1.48 טילפן (ד"ר) חאלדי למופתי (בקהיר). 'המצב בירושלים חמור מאוד. התקפות מכל עבר. עד עכשיו התנהל הקרב מסביב לשיח'- ג'ראח. התושבים נסערו מאוד. באו לבתינו, מתקיפים ומקללים אותנו על ימין ועל שמאל. אין לשתוק על מצב זה. התחמושת ששולחים אינה מועילה. לא יכולים לעשות שום דבר. המצב מתוח, פצועינו מלאים בכל מקום. בתי החולים גדושים. אין תכריכים. הלילה הפציצו (היהודים) בקטמון. הבוקר בשיח'-ג'ראח, בניין הוואקף מוקש בלילה. אנרכיה שוררת בעיר"'. הנה כי כן, בתחילת ינואר 1948 החלה במחנה הערבי התרוצצות בנסיון למצוא פתרון. בינתיים, נמשכה בריחתם של הערבים מן השכונות אשר היו נתונות ללחץ יחידותינו. כך התרוקנו ממרבית תושביהן השכונות הערביות, שיח'-ג'ראח, קטמון, חלאת-א-טרחה וליפתא עילית. הכפרים אבו-גוש, איסוויה ואחרים, חיפשו את ישועתם בברית שלום עם ה"הגנה". הוועד הערבי העליון, התקשה לספק שומרים להגנת השכונות הערביות. על כן, כדי שיוענק למגינים מעמד רשמי, ביקש מן השלטונות לגייס שוטרים על חשבונו. ואכן, ממשלת-המנדט נענתה והכריזה על גיוס 300 שוטרים, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים. היה זה הרקע למינויו של עבד-אל קאדר חוסייני למפקד החזית הערבית של ירושלים והסביבה. וכך, החל מאמצע ינואר 1948, עם התארגנותו המחודשת של המחנה הערבי בפיקודו של עבד אל-קאדר חוסייני, שוב חזרו היריות וההתקפות הערביות על שכונות הספר. מצב התחבורה בעיר, כמו גם מתוכה ואליה, שוב חזר והחמיר. המצב דרש עוד ועוד כוח-אדם מגוייס, הן בגיוס מלא, הן בגיוס חלקי. פעולות הגיוס והאימונים נמשכו בכל המרץ. רוב החברים הוותיקים של החי"ש, כבר רכשו נסיון. חברים חדשים גוייסו ועברו אימונים מזורזים באזור מגוריהם. הצמדתם המיידית לאיזור, הן באימונים, הן בתפקידי שמירה, איפשרה לקלוט במהירות עוד ועוד מגוייסים חדשים. חל גידול נוסף ומהיר במספרם של אנשי החי"מ שהיו אחראים על השמירה הפנימית בעיר ובישובים הכפריים. כל מי שרק יכול היה לשאת נשק גוייס. המעמסה על אנשי החי"מ היתה כבדה ביותר. עדיין לא היה תקציב להחזקתם בגיוס מלא. על כן רובם צריכים היו לעבוד ביום למחייתם. אלה מהם, שעבדו במוסדות עירוניים, ממשלתיים ובין-לאומיים, אף קיבלו מאיתנו הוראה מפורשת להמשיך ולהתייצב לעבודה יום-יום. המטרה היתה, כמובן, לשמור על מעמדנו במוסדות אלה. אין פלא, על כן, שבלילות - בשמירה בעמדה או בהמתנה כעתודה אזורית או חבלית – היו ראשים רבים נופלים שדודים מפאת העייפות. ההגבלות בתקציב מנעו גם את גיוסו המלא של החי"ש. הוכרחנו, על כן, לבסס חלק ניכר מהכוח על מתנדבים. לכן הופנתה התביעה לגיוס מלא בראש וראשונה לצעירים, שהיו פטורים עדיין מחובות משפחתיים וכלכליים. רק ב- 31.12.47 ניתנה הרשות לגייס את המפקדים החסרים לסגל מפקדת החטיבה ולגדודי החי"ש, בתנאי שכר שהיו נהוגים במנגנון ה"הגנה". הדרישה לגיוס מלא של הצעירים נתקלה בבעיה. מוסדות האוניברסיטה עמדו על כך, שהלימודים לא יושבתו. בשל דרישתם זו, ובגלל החשש שעם הפסקתם המוחלטת של הלימודים, יעזוב חלק מהסטודנטים את ירושלים וישוב לביתו, נאלצנו להסכים להסדר לפיו יאורגנו הסטודנטים בחי"ש לפי פקולטות שונות. כל פקולטה היתה מגוייסת שבועיים-שלושה ושבועיים- שלושה היתה פנויה ללימודים. אף על פי כן, חלק מן הסטודנטים עזב את הלימודים מייד והתמסר כולו לתפקידיו ב"הגנה". ההסדר עם האוניברסיטה לא עמד במבחן המציאות. לאחר זמן לא רב נאלצו חברי החי"ש, מבין הסטודנטים, לזנוח לגמרי את לימודיהם ולהתמסר לתפקידי הביטחון בירושלים והמחוז. כבר סיפרתי על המחסור החמור בנשק. המצב לא היה טוב יותר בציוד אישי : מעט הציוד האישי, שהיה במחסני המחוז, היה ציוד אימונים. כאשר החל מצב החירום, שהעסיק מאות רבות של מגוייסים בתפקידי שמירה, סיורים, מארבים ולחימה - התעורר מייד מחסור חמור בציוד אישי. בתחילה לא היה כל תקציב לכך. יתר על כן ; גם כאשר נמצאו הכספים -- לא תמיד אפשר היה להשיג את כל הדרוש. בחורף הירושלמי - מחסור במעילים, מעילי גשם, שמיכות, מגפי גומי, נעליים, חגור קרבי וכדומה היה בעל משמעות קריטית. מחסור זה - אם יש ספק למישהו - נותר בעינו לאורך כל המלחמה.

סוף ינואר 1948

מאז הכרזת האו"ם על החלוקה - עבר חודש ימים. לאנשים רבים היה זה החודש העמוס ביותר בחייהם. בפעולות ה"הגנה" בירושלים חל מהפך. מפעולות התגוננות בימים הראשונים, עברו עתה אנשי החי"ש יותר ויותר לפעולות תקיפה, אף כי במקומות מסויימים עדיין עסקו, ולא מעט, בפעולות שמירה, שהיו בעיקר תפקיד החי"מ. היה זה בעיקר באזורים שהיו דלים באוכלוסיה יהודית. מכל מקום, כבר בימיה הראשונים של הלחימה, החלה להיווצר רציפות בין השכונות היהודיות השונות. הובטח גם קו-הגנה רצוף החל מבית-וגן, בואך יפה-נוף, בית-הכרם, קריית-משה וקריית-שאול, עד לכביש ירושלים-תל-אביב. כדי להבטיח תחבורה סדירה בין השכונות הצפוניות למרכז העיר נעשתה כאמור, פעולה נמרצת של החי"ש בשכונת רוממה הערבית. בסוף דצמבר- תחילת ינואר אכן פונתה רוממה מתושביה הערבים ונתפסה על-ידי כוחותינו. המשימה הבאה היתה פינוי השכונות הערביות שייח'-באדר וכארם-א- סילה שחצצו בין שכונות הצפון ללב העיר. לאחר התקפות מספר פונו גם שכונות אלו ובחודש ינואר נתפסו על-ידי כוחותינו וצורפו לחבל 4. כינויו החדש של האזור - "גבעת רם" (ר"ם - ריכוז מפקדי (גדנ"ע)). המשימה הבאה היתה להבטיח את עורק התחבורה ירושלים-השפלה, הנכנס לירושלים אז, כמו גם היום - בצפון-מערב העיר. שתי שכונות ערביות סיכנו קטע זה של העורק: חלאת-א-טרחה וליפתא. כאמור: בלחץ יחידות החי"ש פונו בסוף ינואר גם שכונות אלו מתושביהן ונתפסו על-ידי כוחותינו. אף כי אבטחת התחבורה שבין ירושלים לתל-אביב הוטלה, החל מ- 12.47. 9 על הפלמ"ח, הרי עם הזמן שולב גדוד החי"ש "מוריה" באבטחת קטע מן הכביש הזה, הקטע שבין ירושלים העיר לבין קריית-ענבים. במקביל לפעולות בצפון-מערב העיר, ניהלנו סידרה של תקיפות משולבות בצפון ירושלים, כדי לאבטח רציפות יהודית בין השכונות סנהדריה ותל- ארזה, בית-ישראל, נחלת-שמעון ובתי זיבנברגן. ההצלחה לא האירה לנו פנים רק בשכונת "שמעון הצדיק" -- שכונה קטנה - בת כשבעה בתים קטנים ליד שייח'-ג'ראח, שנעזבה על-ידי תושביה. בעיה מיוחדת בחזית זו היו האוניברסיטה העברית ובית-החולים "הדסה" על הר-הצופים. איזור הר הצופים היה מבודד והדרך היחידה אליו עברה בשכונת שייח'-ג'ראח העויינת. כדי לפתוח דרך להר-הצופים החלטתי להוציא את הערבים משייח'- ג'ראח. התקפותינו על השכונה הלכו ותכפו. ואכן, תוך זמן קצר התרוקנה שייח'-ג'ראח מתושביה הקבועים. עם זאת, חזרה ונתפסה השכונה מדי פעם בפעם על-ידי כוחות ערביים מבחוץ. ניסיתי לקבוע בשכונה עמדות-קבע של כוחותינו. נסיונותיי בעניין זה סוכלו בשיטתיות על-ידי הצבא הבריטי, שכן דרך השכונה עבר הכביש לרמאללה-שכם. זה שימש לבריטים עורק תחבורה ראשי לירושלים. אף על פי כן, החלטתי לצמצם את הבעיה על ידי פיצוץ בתיה של השכונה. כדי למנוע ישובה מחדש או תפישתה על ידי כוח חיצוני. בהיעדר חומרי-נפץ בכמות מספקת השתמשנו, כאמור, בחומרי הצתה. הללו לא גרמו את האפקט המקווה, אך הקטינו את האפשרויות של הכנופיות. עיקר תשומת הלב בחזית המזרחית הופנה, כמובן, לרובע היהודי בעיר העתיקה. עם הכרזת "מצב הכן" בעיר ב-30 בנובמבר, הועמדו בכוננות גם 18 הבחורים תושבי-הרובע שנמנו על החי"ש, וכן 24 תושבים שהיו חברי חי"מ תושבי הרובע. למחרת ההחלטה באו"ם ירד לרובע גם המפקד, איש-חי"מ, עם מפקד הכיתה שבא גם הוא מחוץ לחומות. שניהם, יחד עם מפקד כיתה תושב הרובע (אברהם אבידן), דאגו לגיוס ולהיערכות במקום. בליל אירועי המרכז המסחרי, הורדה אל הרובע מחלקת חי"ש בת 35 לוחמים כתגבורת, בפיקודו של מפקד המחלקה אברהם עוזיאלי. החלטה זו הוכיחה את עצמה. שכן בין ה-2 ל- 11 בדצמבר אירעו בעיר העתיקה מספר תקריות בין הערבים לכוחותינו. הפותחים היו בדרך כלל הערבים. המגינים הגיבו ביריות אקדח או בהשלכת רימון. באופן זה הונסו התוקפים שוב ושוב. הקרב הרציני הראשון בעיר העתיקה היה "קרב שבע השעות" שהתחולל שם ב-11 בדצמבר. לפני שאתאר את שהתרחש, אני צריך לציין כי יום קודם, ירדו לעיר-העתיקה, בשני אוטובוסים של "המקשר", שחלונותיהם מרושתים ובשלוש מוניות, שתי מחלקות חי"ש נוספות ובהן 60 לוחמים, בפיקודו של מפקד הפלוגה ישראל פונט, הפלוגה נערכה מייד להגנה וישראל פונט קיבל על עצמו את הפיקוד על הרובע כולו. למחרת היום, כאמור, ב-11 בדצמבר, בשעות בוקר מוקדמות, החלה ההתקפה. תחילה ניתכה אש על עמדתנו בניסן-בק (מכיוון מושב זקנים). התוקפים נענו באש אנשינו שהיו בעמדה זו. לאחר מכן נפתחה אש גם מגג הכנסיה היוונית, אשר ברובע הארמני. אש זו כוונה לעמדותינו שברחוב חב"ד. הירי נענה באש מעמדות אבידן ולילית. גם היריות שנורו מכיוון חוש ג' לעבר עמדת-ורשה נענו באש המגינים. והנה, זמן קצר לאחר חילופי היריות הללו נפתחה התקפה על עמדת פורת-יוסף (ישיבה ידועה ברובע, גם היום). כאן נטל מפקד המחלקה, מנחם ריצ'מן, יוזמה. הוא לקח עמו את יצחק סלומון ודרך חורבת תורג'מן התקרבו לאוייב והטילו בתוקפים שני רימוני-יד. כאשר שלף סלומון ניצרת רימון שלישי והזדקף להטילו, נפגע ונפל, ראשו שתת דם. אף על פי כן הספיק עדיין לצעוק : "הניצרה פתוחה ! " מנחם חטף את הרימון ומיהר להטילו אל קבוצת הערבים. התפתח קרב יריות ורימונים וההתקפה נבלמה לזמן מה. ההתקפה התחדשה מכיוון הרובע הארמני. מן האש שלנו נהרגו ונפצעו כמה מהתוקפים. כאשר נפתחה התקפה נוספת מכיוון שער הברזל, שילשלו אנשינו שבעמדת לובינסקי רימונים על ראשי התוקפים והניסום. במשך הקרב הופעלו ילדי השכונה כקשרים. סמוך לשעת הצהריים פסקה האש. בקרב "שבע השעות" נפצע קשה המפקד הערבי, צובחי אבו-גרבייה. יש לציין, כי התקפה רצינית ראשונה זו, שנערכה על ידי כוחות אוייב גדולים ממש ומכיוונים שונים, נהדפה, בלי שהתוקפים הצליחו לפגוע פגיעה של ממש, אף לא בעמדה אחת מעמדותינו ברובע.

הבחורים הטובים והבחורים הרעים

הארועים רדפו זה את זה במהירות, שלא היתה אופיינית קודם לחיי העיר. כבר למחרת היום, ב-12 בדצמבר, נכנסו יחידות של הצבא הבריטי לעיר העתיקה ותפסו עמדות בין הרובע היהודי לבין השכונות האחרות. הצבא השתלט על כמה מן העמדות שלנו ובמקביל, על כמה עמדות של הערבים וייצר חייץ בין שני הצדדים. האחריות לשמירה על הסדר והביטחון בעיר העתיקה הוטלה על-ידי שלטונות הצבא על גדוד מהרגימנט. I.L.H , אשר חנה במחנה אלנבי. גדוד זה החזיק בקביעות פלוגה אחת בעיר העתיקה. העמדות שתפס, חצצו בין הרובע-היהודי לבין הרובעים הערבי והארמני. הפלוגות היו מתחלפות אחת לשמונה ימים. היו בין החיילים הבריטים שגילו ידידות, והיו שייחסם למגינים היה עויין ביותר. פלוגתו של מייג'ור דוידסון הצטיינה לטובה. בתקופה בה שהתה פלוגתו בעיר העתיקה, לא נערכו חיפושי נשק בעמדותינו ולא היו כל פגיעות בכוחותינו. היתה גם פלוגה אחרת, שאת הנעשה בה קבע הרס"פ, סרג'נט-מייג'ור בל. פלוגה זו כינתה את עצמה בשם "פלוגת ריץ". ב-13 בנובמבר 1947 ישבו חיילים בריטיים ב"קפה ריץ" שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. אנשי אצ"ל הטילו רימוני-יד לתוך בית-הקפה. בהתקפה זו נפגעו רבים מהחיילים. מאז החליטו אנשי "פלוגת ריץ" לנקום ביהודים בכל הזדמנות. מכיוון ששירתו מפעם לפעם גם בעיר-העתיקה, חשו מגיני הרובע בעויינותם הגלויה. החיילים ערכו חיפושים אחרי נשק בעמדותינו, אסרו מגינים, פוצצו אחדות מן העמדות והרסו חלק מהביצורים. המצב הבטחוני והכלכלי ברובע הלך והחמיר. תושבים שהיו קשורים בפרנסתם בעיר החדשה, נטשו את העיר העתיקה. חלק אחר אכן ניתק ממקור פרנסתו והלך בטל. ומי שזוכר, יודע, שמקרים סוציאליים לא חסרו ברובע גם קודם. . . אם לא די בכך, הרי גם מצב האספקה הלך והחמיר. יש שכבר הזהירו כי צפוייה לרובע דמורליזציה גמורה. כאשר התברר שהמלחמה, בעצם, רק החלה וכי על הרובע לעמוד במצור ממושך, הוחלט לשלוח למקום בתחילת ינואר 1948, את אחד המפקדים הבכירים ב"הגנה" הירושלמית, אברהם הלפרין, שמו. הלפרין היה בזמנו מא"ז הרובע והכיר יפה הן את בעיות הביטחון והן את מרבית תושביו. הנה כי כן, לאחר זמן קצר החליף הלפרין את ישראל פונט, שהועבר ב-15 לינואר לעיר החדשה, וניגש במרץ רב לעבודה. תוך זמן לא ארוך חולל הלפרין מפנה במבנה ובארגון ה"הגנה" במקום. בתוקף צו שהוציא גוייסו מרבית הצעירים שגרו ברובע. הם צורפו מייד לחי"ש. שאר תושבי הרובע אורגנו אף הם. הוקם "משמר העם" והוטלה עליו השמירה על הסדר הפנימי, והחפירה של המעברים. כן שותף "המשמר" בשיפוץ העמדות, בחידוש הביצורים ובעוד עיסוקים. המוכשרים שבין אנשי "משמר העם" צורפו לחי"מ, עברו אימונים והפכו שותפים מלאים בהגנה על הרובע. הלפרין הלך הלאה ואירגן גם את שאר התושבים. כל תושב חוייב לעבוד לפי כושרו והכשרתו. תמורת עבודתו קיבל פיצוי כספי שאיפשר לו לקנות מצרכים חיוניים לכלכלת משפחתו. זקנים ותשושים אוגדו גם הם לקבוצות של לומדי תורה. תמורת עבודה זו קיבלו גם הם כסף. נפתח אפילו מועדון למגינים. מושג מה מהנעשה אז ברובע, ניתן לקבל מתוך קריאה ביומן המלחמה של דוד בן-גוריון : "8.2.48 (אליהו) לולו נכנס שלוש פעמים לירושלים העתיקה. בפעם האחרונה שהה שמונה ימים בעיר העתיקה. בעיר העתיקה 1700 יהודים, מהם כ-100 פועלים ופועלות (רובם ספרדים), עוסקים בעבודות ציבוריות: קירות מגן, ניקוי, תיקון גג, זכוכית ועוד. האמצעים ניתנים על-ידי ועד הקהילה. התקציב הוא 200 לא"י לשבוע (מחוץ לביטחון). השאר - 18 חנוונים (רובם ספרדים), 3 בתי קפה, 3 בעלי מלאכה (2 נגרים וחייט), מסגר אחד, 18 מורים ומדריכים (אלה אינם בני העיר העתיקה), 60 לומדי תהילים (מקודם היו כלי- קודש, מנקרים, קצבים. שוחטים ועוד). 60 - 70 בחורי ישיבה (בעלי משפחה). בכלל, זה מהציבור הגרוע בארץ, חיים על צדקה". ממשיך וכותב בן-גוריון : "יש שני בתי-ספר : לבנים (מזרם 'המזרחי') ולבנות (מהזרם הכללי). 500 ילד עד גיל 14, בסך הכל. כולם מבקרים בבית הספר. . . הסטודנטיות שבארגון (ה'הגנה') אספו ילדים שלא למדו -- ונותנים להם שיעורים. מהארגון יש 120 - 125. לאצ"ל יש כ-25 אנשים. יש תיאום ביניהם. המפקד - אברהם (הלפרין) -- איש 'הפועל המזרחי', ממתישבי כפר-עציון, יודע מלאכתו ומשבחים אותו, מוצא דרכו גם לישוב חדש וגם לישוב ישן. מתהלך בנעימות עם אנשי כל המפלגות (התחלף עם (ישראל) פונט, שהיה מפקד מקודם) ... בשבוע שעבר נכנסו בדרך זו (בתוך משוריין של המשטרה) 12 בחורים מהעיר החדשה לעתיקה, תגבורת ל'הגנה'. "הרובע הפך להיות ער, תוסס, שותף פעיל בכל הקשור להגנתו". עד כאן דוד בן-גוריון. פלוגת החי"ש, שהוצבה בעיר העתיקה, עסקה בעיקר בתפקידי שמירה בעמדות, בסיורים ברובע, באימונים ובעבודות הקשורות בשיפור העמדות. מפעם לפעם גם בנו הלוחמים עמדות נוספות ופרצו מעברים חדשים בין הבתים. כל זאת, כזכור, תחת עינם הפקוחה של חיילים בריטיים. התחבורה הציבורית אל הרובע נותקה כבר בתחילת דצמבר והתאפשרה רק בליווי ובפיקוח בריטיים. וכך, כאשר צריכים היינו להכניס נשק או לוחמים, עשינו זאת כאשר המכוניות והאנשים מוסווים כאילו הם מועסקים על ידי השירות הרפואי - מגן-דוד אדום. כפי שכבר הזכרתי, היה ברובע סליק קבוע בבית-הכנסת על שם רבן יוחנן בן-זכאי. במחסן זה היתה כמות רצינית של נשק ותחמושת. נוספה לו מפעם לפעם כמות קטנה שהובאה על ידי התגבורות. נשק ותחמושת בכמות קטנה, נרכשו מפעם לפעם גם מחיילים בריטיים. עם זאת, מתוך הנחה שמצב הבידוד צפוי להמשך לאורך ימים, ניתנה למגינים הוראת-קבע לחסוך בתחמושת ולפתוח באש רק על מטרות ברורות. כהערת ביניים אני רוצה לציין, כי במסגרת התכניות להשתלטות עתידית על העיר העתיקה, הטלתי על יחידות החי"ש שלנו בגיזרה המזרחית תפקיד נוסף : לגרום לבידוד (ניתוק) של העיר העתיקה מהצפון. על כן, נערכו מפעם לפעם התקפות על שער-שכם, על שכונת ואדי-ג'וז ועל מוסררה. כתוצאה מכך, התרוקנה מוסררה ב-30 בינואר מתושביה הערבים. פעולות יזומות נוספות ערכו היחידות שבגיזרה נגד הכפרים הערביים : שועפאת, ענתא, קלנדיה. כן בוצעו פעולות ברמאללה. כתוצאה מלחץ כוחותינו, נעזבו בתחילת חודש פברואר הבתים הערביים היושבים מערבה לחורשת-שנלר ונתפסו בו ביום על-ידי כוחותינו.

שכונת ימין-משה

כבר בימים הראשונים שלאחר החלטת האו"ם, הפכה שכונת ימין-משה אזור של התנגשויות. מיקומה הטופוגרפי, גרם לניתוק צפונה של ירושלים הערבית, לרבות העיר העתיקה, מהשכונות הערביות אשר בדרום העיר. מיקום זה הפך את השכונה לאחת המטרות העיקריות של האוייב. וכך, מדי יום היו באיזור זה התקפות וצליפות בלתי פוסקות של הערבים. השכונה היתה מבודדת, שכן איזור ביטחון ב', שהקיף את ימין-משה מדרום, ניתק אותה משאר השכונות העבריות. לקראת ה-23 בדצמבר, תוגברה השכונה בשתי כיתות חי"ש. עם החמרת המצב הוצבה במקום מחלקת חי"ש ולאחר מכן פלוגת חי"ש, שמנתה כ-60 -70 לוחמים, בפיקודו של שלמה חרל"פ. על פי הוראות, ששיגרנו אליהם, ניתקו הלוחמים לעתים קרובות את התחבורה הערבית בדרך היחידה הפתוחה לערבים מצפון לדרום : דרך ירושלים - בית-לחם – חברון. עד למחצית חודש פברואר 48' הסתכמו אבידות הערבים כתוצאה מפעולות מגיני ימין-משה ב-70 - 80 נפגעים. הסיורים והתקפות האש שלנו הבריחו גם את תושביהן של שתי שכונות ערביות סמוכות: ג'ורה אל-עינב ושאמע. בתוכניות המטה שונו יעדינו. לימין-משה חשיבות רבה. השכונה סוגרת על העיר-העתיקה בגבולה הדרומי-מערבי. בבוא הזמן ידענו כי תשמש נקודת-מוצא, ו/או קרש-קפיצה לכוחותינו כאשר ידובר בהשתלטות על הסיר-העתיקה ובהתחברות לרובע היהודי. תכנון נוסף למגיני ימין-משה - סיוע בהשתלטות על איזור ביטחון ב', שהיה, כאמור, בשליטת הצבא הבריטי. יש לציין כי המוצב בימין-משה מנע את חדירתם של כוחות-אויב בחזית זו לתוך השכונות היהודיות שבמרכז העיר, ומאוחר יותר שימש בסיס ממנו נכבש הר-ציון. פעילות מקבילה התקיימה גם בדרומה ובדרום מזרחה של ירושלים. המגמה גם כאן - ליצור גוש הגנה רצוף של השכונות היהודיות השונות שבחבל (רמת-רחל, ארנונה, תלפיות, צפון-תלפיות וחוות הלימוד), המשימה העיקרית המיידית היתה אבטחתה של מקור-חיים - שכונה מבודדת בגבולו המערבי של החבל, מוקפת מכל עבריה בשכונות ערביות, כגון: קטמון, המושבה היוונית, בקעה ובית-צפאפה. משימה נוספת, מעבר לכך: יצירת רציפות-שטח בין מקור-חיים לתלפיות, לקראת המאבק הצפוי בעתיד עם עזיבת הבריטים - על שטחי הביטחון - מחנה אלנבי ואל- עלמיין - המפרידים בין מקור-חיים לתלפיות. הכוח שבדרום העיר נועד לסייע גם בהשתלטות כוחותינו, בבוא הזמן, על קטמון והמושבה היוונית כדי ליצור רציפות עם מרכז העיר. הנה כי כן, במסגרת המשימות השוטפות, וכהכנה לקראת ההתחברות, התקיפו כוחותינו שבחבל דרום ובמקור-חיים, שוב ושוב, את בית-צפאפה לעתים גם את הכפרים צור-באחר ורעפאת. כן תקפו את התחבורה בכביש ירושלים - בית-לחם - חברון העוברת בקטע זה. מחלקה של אנשי חי"ש, בפיקודו של חיים הלברייך, הוצבה במקור-חיים כבר עם תחילת המערכה. עם בוא תגבורת מתל-אביב, ב-25 לינואר, הוחלפה המחלקה על-ידי פלוגה מאנשי "גבעתי". ועתה, לפרשת הפיצוץ של מלון "סמירמיס" בקטמון. הפרשה ארעה ב-5 לינואר 48'. במהלך פעולות האיבה שימש המלון ראשי כנופיות. פעולה זו בוצעה, לצערי, ללא אישור שלי, כאשר שהיתי בתל-אביב. הנה הסיפור: ב-3 בינואר הגיע לירושלים מישאל שחם, מי שהיה ממונה על אבטחת התחבורה מירושלים לשפלה. לפי המכתב שהביא עמו, הוא נועד לכהן כסגני במחוז. למחרת בבוקר ירדתי לתל-אביב לפגישות שנקבעו לי בפיקוד העליון. בהעדרי, זימן מישאל כמה מקציני הש"י ולאחר התייעצות עימם נתן את ההוראה למרט, מפקד גדוד חי"ש "מוריה", לתקוף את "סמירמיס" ולפוצצו. ע"פ הדיווח, אני יודע היום שהיתה למבצעים בעיה קשה במיוחד בהשגת חומר-הנפץ שנדרש לביצוע הפעולה. הכמות האחרונה שהיתה במלאי המחוז הועברה כבר לפלוגה ג' של גדוד "מוריה", עליה הוטל לפוצץ את בניין המועצה המוסלמית. נדרשה התערבותו של מישאל בכדי להכריח את פלוגה ג' להחזיר את חומר-הנפץ. את פיצוץ המלון ביצעה יחידה בפיקודם של שמואל גוטליב ויואל קרסני. סיפר גוטליב : "למבצע 'סמירמיס' יצאנו בשתי מכוניות. במכונית ראשונה - חוליית אבטחה ובשניה, החבלנים. היינו 12 איש. קרוב ליעד ירדנו מן המכוניות במהירות והן חזרו העירה. היה ליל סערה וגשם בלתי רגיל. הפתילים, אף שהוסתרו בתוך מעילי החבלנים, נרטבו וסירבו להידלק. הפיצוץ הראשון של דלת הכניסה עורר את הערבים. מכל בתי הסביבה פתחו באש. לבסוף הצליח המפקד, יואל קרסני, לייבש את הפתיל באוד בוער שנטל מן הדלת שנפרצה - ולהציתו. נסוגונו בריצה לאורך הרחוב, שכוסה באש כבדה, ועברנו דרך הרכס לגיא המצלבה. בהגיענו לגיא ראינו מאחורינו את חלקי הבניין מתעופפים באוויר". לאחר הפיצוץ התברר, שבין דיירי בית-המלון, שמצאו את מותם בין ההריסות, היה גם סגן הקונסול הספרדי. רק למחרת היום, עם שובי לירושלים, נודע לי על הפעולה אשר בוצעה בהעדרי. לפיצוץ זה של "סמירמיס" היו הדים קשים ותרעומת כבדה במחלקה המדינית של הסוכנות. מישאל שחם נתבקש לחזור תל-אביבה.

פניה לראשי הדתות

יומיים לאחר האירוע הזה, נותקה העיר העתיקה. וכך מתאר התפתחות זו דוד בן-גוריון ביומן המלחמה שלו:

7.1.48 – (בישיבה משתתפים:) ישראל זבלודובסקי (עמיר), יצחק שדה, ישראל גלילי, ראובן (שילוח), יעקב (דורי): העיר העתיקה נותקה. הברירות הן: לפרוץ בכוח שער-יפו או שער-ציון (שם עומד הלגיון הערבי); לסגור שער יפו על-ידי יריות מבית הקברות המוסלמי. סיכמנו שיזהירו הערבים: אם לא ישחררו העיר העתיקה - נמרר חיי הערבים בעיר החדשה. מגוש עציון הוציאו 70 ילדים בלוויית צבא. בארבע נקודות בגוש (הגוש) יש נשק ל-150 לוחמים. מספר המתישבים כ-250 איש. עומדים לשלוח שמה עוד כ-100 איש, חציים מאומנים, חציים צריכים להתאמן. הנשק לא יספיק. בכפר עציון ובמשואות דרושים ביצורים. גדרות שהיו, אינן מתאימות עוד. ידרשו לפחות עוד 4000 עד 5000 לא"י. יצחק (שדה) מציע להביא לירושלים תוספת של 350 איש, כי האנשים עייפים. בסביבת ירושלים מגוייסים 200 חי"ש. תוספת חדשה תאפשר לחי"ש בירושלים להתאמן. עכשיו מגוייסים בירושלים כ-700 איש. ישראל (עמיר) אומר שהערבים מתכוננים לתקוף עטרות ונווה-יעקב, לאחר עזיבת הצבא (הבריטי). הערבים פינו את קלנדיה (ליד עטרות). יצחק מציע להפוך הר-טוב לבסיס מחוזק שיבטיח דרך לירושלים (גישה לבאביאל-וואד). מסרתי לישראל (זבלודובסקי - עמיר, מפקד ירושלים) הוראות בעניין התגובה בירושלים". עד כאן דברי בן-גוריון. הנה כי כן, עם תום הישיבה העביר אלי ישראל (הלל) גלילי, ראש המפקדה הארצית, מכתב. הנה נוסח המכתב : מאת הלל אל עציוני בזה סיכום הישיבה, שהתקיימה היום בת"א בהשתתפות אמיתי - הוראות לפעולה : א. להפעיל בעזרת המחלקה המדינית את הרבנים הראשיים במטרה ליזום פנייה של כל ראשי הדתות בדבר הפסקת האש בירושלים בכלל ובעיר העתיקה בפרט. תעיר אזנה של המחלקה המדינית בדבר חיפוש קשר עם הארמנים במטרה להשיג עזרה או נטרליות. ב. העיר העתיקה : 1. בחשבון החימוש שיש להוסיף למחוז צריך לכלול תוספת חימוש לעיר העתיקה. 2. לתכנן אפשרות הפריצה לעיר העתיקה. 3. להזהיר בכתב ובעל-פה את ערביי ירושלים שאם לא יוסר המצור על העיר העתיקה - יגורשו ערביי העיר החדשה ממקומותיהם. ניסוח ההזהרות הוטל על א.ש. ההזהרות תיגמרנה במתן ארכה. 4. אם לא יוסר או לא יוקל במידה ניכרת המצור על העיר העתיקה - לבצע התקפות על השכונות הערביות המתאימות בעיר החדשה. ג. כפר עציון. להקציב מיד לביצורים - 5000 לא"י. ד. כללי: 1. כל פעולת תגובה יזומה בירושלים טעונה התייעצות מוקדמת ואישור מוקדם מאת מנהלת המחלקה המדינית. 2. בבחירת המטרות ובנקיטת השיטות להשגת התכלית, עליך להיוועץ עם מנהל המדור הערבי של המחלקה המדינית. הסבר (לסעיף כללי) : אין לראות את ירושלים כאחת הנקודות, או כאחת הערים בארץ. כל מעשה בירושלים יש לו הד כפול ומכופל בעולם-כולו, והוא עלול לפגוע ברגשותיהם של מליוני אנשים בעלי דתות שונות, ובהתוויית דרכנו במקום זה יש לקחת בחשבון לא רק צרכי ההתגוננות המקומית והתקופה אלא שיקולים פוליטיים ותרבותיים עולמיים. זה מחייב משטר מיוחד בירושלים. דרישותיך והצעותיך בדבר תגבורת באנשים מאומנים ובדבר הבטחת התחבורה לסביבה - נמצאות עדיין בדיון. הלל

מול שער יפו

אכן, זמן קצר לאחר פגישה זו הצבתי מקלע כבד באחד הבתים הגבוהים שברחוב המלך ג'ורג'. המקלע הוצב באחת הדירות העליונות המשקיפות על שער יפו. המקלע כוון היטב לשער יפו ולרחבה שלפניו. מפעם לפעם, כאשר התחיל האספסוף להתקהל בסביבה ולהתפרע, היה נורה צרור כדורים לכיוונם. הצרור היה קצר מכדי שיוכלו לאתר את מיקומה של מכונת היריה, אבל די היה בו כדי לגרום לנפגעים (הרוגים ופצועים) ולפיזור ההפגנה. התקפות-הנגד שלנו על שכונות ערביות נמשכו במשך כל המחצית הראשונה של חודש ינואר 1948. מצב הערבים, על פי הדיווחים, החמיר מאוד. סיפר בשעתו יוסף נבו: "אני זוכר איך תקפנו את השכונה שייח'-באדר, שהיתה מאוכלסת על-ידי הערבים. השתתפתי בהתקפה כזו. ניגשנו ממש עד הבתים. ירינו וזרקנו רימונים. לא נכנסנו לתוך הבתים, כי הכוונה היתה להפחידם שיעזבו את המקום. ואכן, תוך ימים ספורים נעזבה שייח'-באדר מכל תושביה הערבים". עדות נוספת על מצב הערבים בשבועות הללו אפשר למצוא שוב ביומן המלחמה של דוד בן-גוריון. וכך הוא כותב : "11.1.48 : ב-8 לחודש זה, בבוקר, מדבר ד"ר חאלדי מירושלים לפריד בק בחיפה. אצלנו בירושלים קשה. שכונת קטמון פונתה. שייח'-ג'ראח עזבו, חצי (תושבי) מוצררה הלכו". באותו יום מדבר מוחמד עלי צאלח לאלמוני : "אולם הדרך לא בטוחה כי שייח'-ג'ראח נמצאת בסכנה מתמדת ותחת אש מצד היהודים. אתמול לקחו אוטובוס שנסע לרמאללה. עד הרגע יורים שם. כרגע אין שומרים ערבים במקום, היהודים יורים על הדרך. מדוע אין מעמידים שומרים ערבים ביום ?' נדמה לי ששייח'-ג'ראח אבודה. אנשינו אינם שווים פרוטה. טוב שהיהודים אינם יודעים את האמת. . . אין קשר בין הערים השונות, איננו רוצים שהיהודים ידעו את האמת על שייח'-ג'ראח. היא כולה התרוקנה ואין איש בה. עלינו לשמור שהיהודים לא ידעו את מצבנו". 12.1.48 : ביום 10 לחודש זה בשעה 19.00 אומר חאלדי לאבו-זקי (סוחר שנסע לתורכיה לקנות נשק) : "מצבי רע מאוד. זה 40 יום שהוכרז הג'יהאד (מלחמת קודש), אני נשארתי באפיסת כוחות. כולם עזבו אותי. שישה בקהיר, שניים בדמשק - לא אוכל להחזיק זמן רב. יא אבו זקי - ירושלים אבודה. בקטמון לא נשאר איש, שייח'-ג'ראח נתרוקנה, אפילו את העיר העתיקה עוזבים. כולם עוזבים..." עד כאן בן-גוריון. אני ממשיך ומצטט את יוסף נבו המספר על אותו חודש ינואר בירושלים : "בתחילת ינואר נתמניתי למפקד פלוגה ג' בגדוד "מוריה". דומני שזו היתה הפלוגה הראשונה בירושלים שעברה אימוני פלוגה. שטח האימונים שלנו נקרא היום 'גבעת-רם' (שטח האוניברסיטה בעיר), וזה כמובן לאחר ששייח'-באדר היתה כבר בידינו. את האימונים סיימנו בתרגיל פלוגתי - התקפה על יעד מבוצר. היעד הפעם היה שכונת נוה-שאנן, שהיתה אז שכונה מבודדת. בתרגיל המסכם הזה, כללנו את הכינוס הפלוגתי, תצפיות, התקדמות עד לאיזור ההתפרסות והתפרסות במסגרת של פלוגה, אח"כ התקדמות של שתי מחלקות קדימה ואחת מאחור. תרגיל זה תרם גם הוא רבות לכושרה המבצעי של הפלוגה. לאחר זמן מה הוצבתי עם הפלוגה בחבל 3 (בבית-ישראל). החזית שלנו השתרעה מבית-החולים האיטלקי מצד אחד ועד בתי-פאגי וסנהדריה מצד שני. אני נזכר בשתי פשיטות שערכנו אז על שייח'-ג'ראח. בכל פשיטה השתלטנו על חלקים ניכרים של השכונה. עברנו מבית לבית, זרקנו פצצות וסרקנו את השכונה כמעט עד למקום שנקרא כיום גבעת התחמושת. אחת הפשיטות היתה ב-13 לינואר. הצבתי מחסום על הכביש בכיוון בית המועצה המוסלמית, בפיקודו של אלקנא גלי, עם הנחיה, שאם הבריטים ינסו לעבור את המחסום עם המשוריינים שלהם, יש לפתוח עליהם באש. ואכן, הבריטים הגיעו ואכן, אנשי המחסום פתחו עליהם באש. הבריטים נעצרו, בלי להתערב בנעשה בשייח'-ג'ראח. שותפים לי לפעולה זו היו ג'ימי ז"ל (עזריה מרימצ'יק) וחיים ויגוליק. השלמנו את הפעולה ללא התערבות המשטרה". עד כאן יוסף נבו. אני ממשיך ומצטט מיומן-המלחמה של דוד בן-גוריון, המתאר את המצב במחנה הערבי: "15.1.48 : ביום 13 לחודש זה ב-(שעה) 13.45 משוחח ד"ר חאלדי עם המופתי. ד"ר חאלדי מודיע: 'אצלנו המצב קשה מאוד. קשה עוד יותר. ג'מאל אפנדי (ג'מאל אל-חוסייני) מוסר על המצב אצלנו מבלי שהוא עצמו יבוא אלינו ויראה וימסור. ריאד אל צולח (ראש ממשלת לבנון) אמר לי שג'מאל מסר לו, שאין המצב בארץ קשה כמו שהוא, וזה לא יתכן'. 'אין אנשים ואין משמעת. אין נשק, אין תחמושת ויותר מזה - פרודוקטים, מצרכי אוכל. שוק שחור פורח. הכלכלה נחרבת, מבחינה צבאית - הנה פוצצו עשרה בתים בשייח'-ג'ראח, שרפו בתים, הרגו אנשים והצבא והמשטרה יחד עם היהודים - יורים עלינו והורגים בנו. כמה זמן מצב זה יכול להימשך?. . . ערב אחד מתקיפים את בית-צפאפה, ערב שני מפוצצים את שייח'-ג'ראח, ואחריו מתקיפים את ליפתא" הנה כי כן, עדויות מצד זה ומצד זה על מה שהתרחש בירושלים בינואר 1948. בפרק הבא אספר על פרשת הל"ה, כפי שאני זוכר אותה.

ההתקפה על גוש עציון

כבר סיפרתי, כי ארבעה ישובים (קיבוצים) היוו את הגוש; כפר-עציון ומשואות-יצחק הוותיקים, רבדים ועין-צורים הצעירים שעלו על הקרקע ב- 47-1946. כבר ב-20 בדצמבר 1947 פונו כל הילדים והאמהות מהגוש לירושלים. ב- 5 בינואר פונו שאר הבלתי לוחמים. ערב ה-14 בינואר 1948 היו, איפוא, בגוש הכוחות הבאים: כפר עציון - כ-90 לוחמים (70 חברים ו-20 חברות); משואות יצחק – כ- 90 לוחמים (60 חברים ו-30 חברות); עין צורים - כ- 55 לוחמים (38 חברים ו-17 חברות); רבדים - כ-45 לוחמים. בנוסף להם, כתגבורת גושית, היו: שתי מחלקות חי"ש מגדוד "מכמש" בפיקודו של מנחם ריצ'מן, ויחידת פלמ"ח, בפיקודו של עוזי נרקיס (לימים - אלוף בצה"ל), שהחליף את דני מס. הפיקוד על הגוש, בהתאם למקובל במקרים כאלה היה בידי מפקד יחידת הפלמ"ח. התגבורת התמקמה באופן הבא : מחלקת חי"ש אחת - התפרשה בכפר עציון. כיתה אחת מתוכה תפסה את "חירבת זכריה", שהתפנתה מתושביה הערביים עקב הלחץ שלנו וכיתה אחת התמקמה ב"גבעה הצהובה", יחידת חי"ש התפרסה במשואות-יצחק, יחידת חי"ש בעין-צורים ויחידת הפלמ"ח ברבדים. ב-12 בינואר הותקפה שיירה בדרכה מירושלים לגוש. בשיירה היו ארבע משאיות ומונית. בכוח הליווי היו: כיתת חי"ש בת עשרה חברים וחמישה נוטרים. בדרכה נתקלה השיירה במספר מחסומים, הצליחה לעבור אותם והגיעה לגוש בשלום. השיירה הזאת יצאה לדרכה, חזרה לירושלים, רק למחרת בבוקר וזאת למרות ההנחיה החד-משמעית שלא להתעכב במקום מעבר לזמן הדרוש לפריקת המטען. בהרכב יחידת הליווי לא חל כל שינוי. סמוך לבריכות שלמה נתקלה השיירה במחסום. אש כבדה של מקלעים ורובים נפתחה עליה משני עברי הכביש, משאית אחת והמונית נפגעו. בשעת העברת הנוסעים מן המונית נפצע אחד הנוסעים. נוטר שראה זאת קפץ ממכוניתו כדי להגיש לו עזרה. בינתיים נפרץ המחסום והשיירה זזה, בלי שמפקד הכוח ירגיש בהיעדרם של השניים. בהמשך דרכה נאלצה השיירה לפרוץ חמישה מחסומים נוספים. בהגיעה למשטרת בית-לחם דרש מפקד השיירה סיוע לחילוץ המכוניות והשניים שנשארו ליד המחסום הראשון. כשהגיעה המשטרה למקום לא מצאה שם איש מן הנעדרים. בתגובה להתקפה על השיירה הורה מג"ד מכמ"ש למפקד הגוש להציב מארב לתחבורה הערבית על כביש ירושלים-חברון (בירושלים ובגוש טרם ידעו על ההתקפה העומדת להיערך על הגוש למחרת היום). ב-14 בחודש לפנות-בוקר יצאה היחידה, שמנתה 15 אנשים, למארב בקרבת הק"מ 17 - 18 של הכביש ירושלים-חברון, עם השלמת תפקידה פנתה היחידה לדרכה בחזרה לגוש. היה זה בערך בשעה 07.45. בדרך הבחינו אנשינו בכוח ערבי גדול ההולך ומתרכז בשטח. הערבים, שסברו כי זו יחידה ערבית, לא פתחו עליהם באש. מפקד המארב החליט לסגת לח'ירבת-זכריה. הם נעו בגיא הרחב שבין ח'ירבת-האווירה וח'ירבת אל-הבון. עתה פתחו עליהם הערבים באש משתי הח'ירבות. היחידה נעה במהירות, תוך חיפוי הדדי והגיע לח'ירבת זכריה בשעה 08.00. כאן הצטרפה לכיתה שאיבטחה את המקום. האוייב נערך להתקפה של הגוש ב-3 ריכוזים : כמה מאות ערבים, חמושים ברובים ובמקלעים - צפונה מח'ירבת בית סאוויר. כמה מאות ערבים, חמושים בעיקר ברובים, בעמק הברכה - דרומה ממנזר הרוסים. כמה מאות ערבים חמושים בכפר בית-עומר. נוסף לכך נראו כ-500 - 600 ערבים חמושים על הרכסים סביב. על ההתקפה פיקד עבד אל- קאדר חוסייני, שהקים את מפקדתו בח'ירבת-בית-סאוויר. ההתקפה החלה בשעה 0800. האוייב תקף בשתי זרועות: צפונית ודרומית. כיעד ראשון לזרוע הצפונית שימשה ח'ירבת זכריה. הזרוע השניה התקיפה את כפר עציון ומשואות יצחק. אש נפתחה גם על עין-צורים. בשעה 10.00 נתפס אוכף המוכתר על ידי כ-50 ערבים. בשעה 11.00 לאחר שנהדפו פעמיים, הצליחו לכבוש את ח'ירבת בית זכריה לאחר שכוח ערבי נוסף הצטרף אליהם. המגינים נסוגו לרבדים ועין- צורים. אחר-הצהרים עברה יחידה שלנו, אשר יצאה מרבדים, להתקפת-נגד על ח'ירבת בית-זכריה וכבשה איתה בשעה 14.30. לאוייב נגרמו אבידות כבדות. באותה שעה יצא גם כוח שלנו ממשואות-יצחק בכיוון הגבעה הצהובה. האוייב נסוג בבהלה. לפי גירסת הערבים השתתפו בהתקפה כ-2000 אנשים. אבדותיהם הסתכמו בלמעלה מ-100 הרוגים ו-100 פצועים. אבדותינו: 3 הרוגים ו-9 פצועים.

הל"ה נפלו בקרב

לאחר ההתקפה הגיעו מן הגוש קריאות לעזרה מיידית בכוח אדם, בתחמושת ובציוד רפואי. בהתייעצות משותפת עם מפקד כוחות הפלמ"ח במחוז ירושלים - המג"ד, צביקה זמיר (לימים - אלוף בצה"ל וראש המוסד), הוחלט לשגר מייד מחלקה מקובצת מן הפלמ"ח ומן החי"ש לעזרת הגוש. כן הוחלט ליזום פעולות חבלה בתחבורה הערבית, בין חברון לירושלים. שיגור המחלקה תואם עם הפיקוד העליון וקיבל את אישורו. ואכן, המחלקה רוכזה וצויידה במהירות. חימושה כלל 4 מקלעים, 16 רובים ו-20 תת-מקלעים פרט לתחמושת האישית והיחידתית, על היחידה הוטל להביא לגוש גם חומרי רפואה, תוספת תחמושת ותוספת חומרי חבלה. עוד באותו לילה יצאה המחלקה בפיקודו של דני מס בדרכה לגוש בציר בית וגן, מיס קרי, ואדי סראר, עין צורים. המחלקה איחרה לצאת וכשראה מפקדה שלא יצליח להגיע לגוש בעוד לילה, חזר עם אנשיו לפנות בוקר לבית וגן. למחרת אורגנה מחלקת התגבורת מחדש תוך החלפת חלק מיחידותיה באחרות, בהתייעצות משותפת של קציני החי"ש והפלמ"ח, נקבע הפעם ציר התנועה דרך הר-טוב למשואות-יצחק ולגוש. בציר תנועה זה השתמשו יחידות הפלמ"ח לעתים קרובות כאשר סיירו באיזור. כבסיס ריכוז ליציאה שימש הפעם הסמינר בבית-הכרם. בשעה 17:00, יצא הכוח בארבע משאיות משוריינות, שזה עתה הועמדו לרשות מפקדת המחוז ושבהן הספקנו לסדר גם "סליקים" לנשקן מבית-הכרם להר- טוב. בשעה 19:00 הגיעה השיירה להר-טוב. כאן, כנראה, בגלל דיון ממושך עם מפקדת המקום על מצבה הבטחוני של הר-טוב (ודרישתה שחלק מהתגבורת על נשקה יישאר לעזרת המקום), נשתהתה המחלקה ועזבה את הר-טוב כדרכה לגוש עציון רק סמוך לשעה 23:00, כ-4 ק"מ דרומית-מזרחית מהר- טוב עזבו את המחלקה שלושה לוחמים, לאחר שאחד נקע את רגלו והוא הוחזר, בליווי שניים מחבריו, להר-טוב. זה היה האות האחרון מהמחלקה. בבוקרו של יום ה-16 בינואר התברר, לפי ידיעות מגוש עציון, כי המחלקה טרם הגיעה. מטוס שנשלח לפי דרישתי לשטח, לא גילה כל עקבות של המחלקה. במשך היום התחילו להגיע ידיעות על פצועים ערביים המתחילים למלא את בתי-החולים. מתוך הנחה שהל"ה נמצאים במגע עם האוייב ואולי זקוקים לעזרה, הוחלט לשגר בדחיפות פלוגה משותפת לחי"ש ולפלמ"ח, בפיקודו של סמג"ד חי"ש צבי סיני, כדי לסייע להם או לחלצם. דרשתי מהפיקוד העליון סיור-אווירי נוסף כדי לנסות לאתר את הבחורים ולהדריך את הפלוגה המחלצת בפעולתה. האווירון אכן המריא לסיור, אך לא גילה כל עקבות. אף על פי כן יצאה הפלוגה לדרך. מהר-טוב התקדם הכוח במשוריינים עד הסתעפות כביש בית ג'וברין - והדרך לבית ג'מאל. משם התחיל להתקדם רגלית מזרחה. תחילה נתקלה הפלוגה ביחידה קטנה של האוייב. בחילופי היריות נהרג ערבי אחד. בינתיים התחילו להתקבץ יחידות רבות של ערבים חמושים על הרכסים סביב הפלוגה. בינתיים הגיעה הידיעה כי הל"ה נפלו כולם בקרב. לפלוגה המחלצת ניתנה הוראה לשוב למכוניות. פעולה זו בוצעה תוך כדי חילופי אש עם האוייב. אבידותינו באותו קרב היו: הרוג אחד ושני פצועים. אבידות האוייב – כ-10 הרוגים וכ-15 פצועים. לפי ידיעות שהגיעונו, לאחר מכן, נפלו מידי הל"ה 28 ערבים ו-57 נפצעו. פרשת הל"ה, אותה תיארתי מנקודת מבטי, הפכה מיתוס גבורה ומוות. סכיב הפרשה נאמרו ונכתבו דברים רבים אולי רבים מדי, מתוך ידיעה חלקית של העובדות. הנה קטע מתוך יומן הקרבות שנוהל אז בירושלים. יומן זה נמצא כיום בארכיון צה"ל. נעזרתי בקטע זה בקביעת השעה המדוייקת בה יצאו הל"ה מירושלים כמו גם בקביעת שעת הגעתם להר-טוב. הנה הקטע:

אלי חשמונאי, מתחן 16.1.48 מאת: צדיק 1615 2. שיירה להר-טוב מקום היציאה מול "המקשר" שעת היציאה: 17:05 השיירה: 5 מכוניות (4 משוריינות, 1 מכונית משא שרק תא הנהג משוריין). הכוח : 23 אנשי חי"ש, 20 אנשי פלמ"ח, 20 אנשי חי"ש שייעודם כפר עציון. 1 סליקר. 5 נוטרים, סה"כ 69 איש. בדרך התקלקלה מכונית משוריינת גדולה (מן החדשות) וגרמה לעיכובים של 1/2 1 שעות. היה צורך להתארגן מחדש. השיירה הגיעה להר-טוב ב-19:10. הוחלפו האנשים והשיירה חזרה כשהיא מורכבת מ-4 מכוניות. מכונית אחת ונהג נשארה בהר-טוב. חזרו מהר-טוב 18 אנשי חי"ש, 5 נהגים, 4 נוטרים, 2 אזרחים. סה"כ 29 איש. שעת היציאה 20:15. השיירה הגיעה לירושלים ב-21:30. בדרך נורו עליה 2 יריות מאישוע. הדבר קרה כאשר נדמה היה שאחת המכוניות נעצרה לרגע קט. נקבע מראש שבמקרה כזה חייבות המכוניות לאותת. בשל קפיצת המכונית נדמה היה שהיא נעצרה ואז עמדה כל השיירה. הדבר גרם ליריות מצד הכפר. אנשינו לא השיבו אש". עד כאן היומן. דומני שאין צורך להוסיף הרבה על הרשום בו. בשיירת המכוניות שיצאה את ירושלים בשעה 17:05 נמצאו 23 אנשי חי"ש שיעודם להחליף את 18 אנשי החי"ש ששהו עד אז כעתודה להר-טוב וובמידת מה - גם לתגבר אותה). היו בשיירה גם אנשי המחלקה, שייעדה - גוש עציון - היה שם גם "סליקר". ארבע המכוניות המשוריינות, שנשלחו לירושלים, ע"י המרכז בת"א, הגיעו ללא כל סידור מיוחד לנשק עבור אנשי היחידה המוסעת בהן. יתכן וסידור כזה לא נדרש עבור חטיבות אחרות כגון קרייתי, גבעתי, אלכסנדרוני וכדומה, שיכלו לשאת נשק בגלוי. בירושלים, התנאים היו אחרים לגמרי. דבר ראשון שדאגתי לסידורו, עם הגיע מכוניות משוריינות אלו לירושלים, היה התקנת "סליק" מיוחד לנשק יחידתי בכל מכונית ומכונית. ה"סליק" במכונית סודר כך, שתוך שניות ניתן היה לשלוף את הנשק הטמון בו, מוכן להפעלה מיידית. בוודאי שלא היה עניין שעל ה"סליק" ידעו רבים, לכן צורף גם "סליקר", כמלווה לשיירה. אין כל ספק גם בדיוק הנתונים האחרים שברישום : השיירה אכן הגיעה להר-טוב ב-19:10 ואילו בשעה 20:15 עזבו המכוניות את הר-טוב בדרכן חזרה לירושלים ובשעה 21:30 הן כבר היו בחזרה בבסיסן בירושלים. מעבר לוויכוח, הרי פרשת הל"ה, היתה ארוע מר מאוד לכולנו. אבל כבד ירד על הכל בהיוודע גורל המחלקה. היו אלה מטובי חברינו. כל אחד מהם עולם מלא בפני עצמו. גם מפקדם - דני מס, נמנה על טובי המפקדים שבפלמ"ח. גדול היה הכאב. יחד עם זאת, אסור היה לתת לרפיון להשתרר בשורותינו. במשנה מרן צריך היה מעתה להירתם למלחמה, ואכן, חטיבת החי"ש המשיכה, תוך הרחבת שורות ואימון מזורז של היחידות, בפעולות הרתעה ותקיפה אפילו ביום בו היה המטה עסוק בקרב ליד בית- ג'מאל, בחיפוש אחרי מחלקת הל"ה. הפעילות נמשכה כך עד סוף החודש. הנה קטע מיומן הפעילות : 17.1 - מארב בוואדי חיזמה על-ידי יחידת החי"ש שבחבל עטרות. - בשעה 09:00 פתחה יחידת חי"ש המוצבת בבית-ישראל בצליפה על הכביש שערבר ליד שייח'-ג'ראח, מתוך מגמה לשתק בו את התחבורה הערבית. באש זו נפגעו כ-13 מכוניות ערביות. 19.1 - פיצוץ בית בחלאת-א-טרחה. 20.1 - פיצוץ בית חסאן-בק בשייח'-ג'ראח. 22.1 - פשיטה על חלאתיא-טרחה. השכונה וליפתא עילית מתפנות מתושביהם. - בתגובה על תקיפת שיירה לייד הקסטל פשטה יחידת חי"ש (בפיקודו של יעקב סלמן) על בית הקפה של אבו-ג'ורג' ומבנה שלידו שעל הקסטל. הכוח נתגלה על-ידי אנשי הכפר ונפתחה עליו אש. אף-על-פי-כן בוצעה המשימה ושני המבנים פוצצו. בשעת הנסיגה נהרג אברהם הויזמן, איש אגודת ישראל, שנתלווה מטעם הש"י ליחידה התוקפת. 23.1 - מארב בסביבות בתי שנלר. 25.1 - מארב נגד תחבורת האויב על כביש חברון. ב-25 בינואר הגיעה למחוז ירושלים תגבורת של 250 אנשי "גבעתי". תוספת זו הוקצתה מאחר ובמחצית השניה של חודש ינואר התחיל לחץ כבד על התחבררה היהודית לאורך הכביש המוביל לשפלה. כאשר הגיעו הידיעות על ריכוזי אויב בסביבות עין-כרם ובית-זית הוחלט, להעביר תגבורת, ולחזק כאמצעותה את גיזרת מוצא, מוצא עילית, ארזה ונחלת יצחק. כן הורחב ב- 31.1 המרחב המערבי. היחידה אשר הוצבה במרחב נערכה באופן הבא : כיתה במוצא תחתית, כיתה במשק הילדים, כיתה בארזה, כיתה בסובא וכיתה בנחלת-יצחק. לרשות היחידה הועמד גם משוריין. עם בוא התגבורת הוצאה פלוגה (פלוגה ג' מגדוד מוריה) מקווי החזית והועברה לאימונים פלוגתיים בארזה. לאורך תקופת האימונים הוטל עליה להוות גם עתודה מחוזית. קיום עתודה מחוזית בגודל של פלוגה, היווה שלב חיובי נוסף בניהול המערכה.

פיצוץ בית שאהין

חודש ינואר, היה קר וגשום. אף-על-פי-כן היה רצוף כולו אירועים חמים. לקראת סוף החודש, הוגבר הלחץ על הערבים ובוצעו מספר פעולות חשובות. אני קורא ביומן: 26.1 - פיצוץ בית בחלאת-א-טרחה. - ירי על התחבורה הערבית בכביש בית-לחם (אוטובוס מתהפך). 28.1 - סיור בסביבות בית שאהין בקטמון. 29.1 - פיצוץ בית שאהין. על פיצוץ בית שאהין סיפר ולטר כץ (מפקד קריית-שמואל) ; "בקטמון התרכזו באותה תקופה כ-300 אנשי כנופיות. עם התגבורת העיראקית הגיע מספרם ל-700. . . באחד האזורים, גבעת שאהין, שפונתה מתושביה הערביים, עוד קודם לכן, התמקמו בבתיו הריקים רבים מאותם מאות אנשי כנופיות. באגף הצפוני של בניין שאהין הגדול, הקימו הללו עמרת 'ברן' מבוצרת. החלטנו לבער את קן המרצחים החדש. "ביום ה', 29 בינואר, בלילה התחלקה מחלקת חי"ש בפיקודו של יואל קרסני לשני ראשים : האחד -- יחידת הטעייה שבאה ממערב, חימושה היה : שני 'ברנים' ו-2 'סטנים' : 'תומי' ו'פיני' ; כלים קטנים ורימונים. כאשר התקרבו אל הבניין הבחינו בהם אנשי האויב ופתחו באש. באותה שעה ניגשו החבלנים, ממזרח, לדלת הכניסה הכבדה שהיתה נעולה, הניחו ליידה שני מקלות ג'לניט ופרצוה. את הכמות הגדולה של חומרי-הנפץ הכניסו עמוק לתוך הבית. המקלען הערבי וחבריו, שעל גג הבית, עשו נסיון נואש להיחלץ מהבניין האבוד, אולם גורשו חזרה לגג עליידי חולית החבלנים, שקיבלה את פניהם באש הסטנים". וזו לשון ההודעה שנמסרה לעיתונות על הפיצוץ בבית שאהין ; "בית שאהין הגדול שבשכונת קטמון, אשר שימש עמדת צלפים ערבית, פוצץ על-ידי יחידת 'הגנה' בליל אמש. היחידה תקפה את הבית בשעה 0330, ונתקלה באש מקלע ורובים מעמדות הערבים שבתוך הבית. בחיפוי אש חזקה התקדמה חולית אנשי החבלה וביצעה את תפקידה בהצלחה. הערבים שניסו לפררץ מתוך הכניין הותקפו כאש ודרך נסיגתם נחסמה. האגף הימני של הבית, שחלש על הסביכה היהודית הקרובה באמצעות עמדת הצלפים נהרס על שלוש קומותיו. כל אנשינו חזרו לכסיסים ואיתם חבר אחד שנשרט על ידי רסיס". הפעולה היתה יפה ומוצלחת, אבל את קטמון, למרות שנתרוקנה ממרבית תושביה הערביים עקב הפשיטות והלחץ שלנו, עדיין לא יכולנו לתפוש באורח קבע, בגלל עמדת השלטונות הבריטיים, ואכן, הבתים שהתפנו נתפשו על-פי-רוב שוב עליידי לוחמים ערביים מבחוץ. מספרם של אלה הלך וגדל במהירות והגיע למאות. לעומת זאת, היתה לנו הצלחה במוסררה. ב- 30.1 פינו הערבים את השכונה. באותו יום פינו הנוצרים את דיר-אבו-טור. למחרת ב-1.2 נערכה שוב התקפה על קטמון. הפעם היתה זו התקפת הסחה לפשיטת כוחותינו על בית-צפאפה. וזו לשון ההודעה לעתונות מיום 1.2.48 שפרסמנו על הפשיטה : "נסיון התקפה מרוכזת על שכונת מקור-חיים הוכשל מראשיתו על-ידי פעולה זריזה של יחידת 'הגנה' בליל אמש. עמדות חזקות של ערבים זרים בכפר בית-צפאפה הותקפו בשעה 4 לפנות בוקר על ידי יחידת 'הגנה' שגילתה את ריכוז הערבים. (בפעולה) שותקה באש רימונים עמדת ערבים מזויינים במקלע, בתת-מקלעים וברובים גרמניים. שמונה ערבים נהרגו. בפעולה זו נפל חנן סר, מפקד כיתה בן 21, שמואל מורדוכוביץ נפצע קשה. תגבורת ערבית שניסתה להגיע מצד קטמון במכונית, הותקפה בכביש ונגרמו לה אבדות, שמספרן טרם נודע".

1.2.08 1430

על הפשיטה לבית צפאפה ב- 1 בפברואר סיפר בלשונו מפקד גדוד "מכמש", שלום דרור : "בתחילת פברואר הוחלט לפוצץ את בית-החרושת לקמח בבית צפאפה. היה זה בניין בן 5 קומות, אשר שלט על השכונה. הפעולה בוצעה בהצלחה על-ידי מחלקה בפיקודו של מוש (זילברשמידט). בבית צפאפה נמצאה באותם הימים גם מפקדת חזית הדרום הערבית, בפיקודו של מחמוד-אל- עמרי. הוחלט, תוך כדי פשיטה זו על הכפר, לתקוף ולהרוס גם את בית- המפקדה, על המבנים שסביב לו, ששימשו בסיס לכוחות האויב. הפשיטה בוצעה במסגרת גדודית : פלוגה ב', בפיקודו של אברשה טריינין, שימשה כוח פורן ואיתו היו גם החבלנים. הפלוגה התל-אביבית שימשה כבסיס אש וריתקה את כוח האויב מכיוון מקור חיים. פלוגה נוספת איבטחה את איזור הפעולה וחסמה הכבישים, כדי למנוע התערבות בריטית. כן שימשה ככוח רזרבי. הפעולה בוצעה בהצלחה. 6 בתים נהרסו, ביניהם בית- המפקדה, בו נהרג מפקד החזית של דרום ירושלים". עד כאן שלום דרור. הפעולה בבית-צפאפה, מעניקה לי הזדמנות לספר על יחסים מיוחדים שהתפתחו בין ה"הגנה" לבין מספר חיילים וקצינים בריטיים. אכן, בניגוד לתדמיתם הכללית, היו בין הבריטים גם כאלה שאהדו את העניין הציוני, אם מקירבתם הנפשית לתנ"ך ואם מתוך אהדה אנושית פשוטה. כזה היה למשל הקולונל מרפר. מספר ימים לפני הפשיטה לבית-צפאפה הגיע קולונל מרפר, אשר שימש כמפקד גדוד שריון במחנה אלנבי, למפקדת גדוד "מכמש" בתלפיות, והציע תיאום בינו לבין ה"הגנה" בגיזרה. המניעים שלו נבעו מאהבתו את התנ"ך וגישתו החיובית לענייננו. מייג'ור באסאן, שהיה בצבא הבריטי בעת מלחמת העולם השניה, נקבע כקצין-קישור ובערב הפשיטה מסר לקולונל על פעולתנו. בעת הקרב ביקשו הערבים עזרה מהמפקדה הבריטית והקולונל אכן נדרש לצאת לעזרתם. אלא שהוא המתין, תוך תיאום איתנו, עד ליציאת כוחותינו מאיזור הפעולה. הפשיטה על בית-צפאפה מוזכרת גם במקורות ערביים. הנה קטע : "בשעה 0300 התקיפו יהודים את בית-צפאפה מצד מקור חיים. המגינים הערבים השיבו אש. באו יהודים מצד שני והשתמשו במרגמות ובפצצות. הערבים השיבו אש. גם השתמשו בפצצות ואחר כך ברחו. היהודים כבשו את בית האחים המוסלמים. בו בזמן הותקף גם בית ליד בית ענתאו. ביתו של אבראהים אל-עמרי נהרס. סיכום הנזקים בבית-צפאפה : 7 בתים הרוסים, הרוג אחד, פצוע קשה אחד וארבעה פצועים קל",

ירושלים היהודית מתרחבת

הפעולות נמשכו. לעתים בוצעו מספר פעולות באותו יום או באותו לילה. עובדה זו דרשה תיאום ושליטה ברמה מוגברת. מיום ליום רכשנו נסיון נוסף. בטחוננו גבר, הסיורים בחודשים דצמבר וינואר, אשר לוו בפעולות אזהרה והפחדה וכן הפשיטות ופעולות התקיפה שבאו בעקבותיהם, גרמו לבריחת התושבים הערביים משכונות ערביות רבות. לאחר שהשכונות רוממה, שייח'-באדר, חלאת-א-טרחה המערבית פונו, הן סופחו למרחבי ההגנה שלנו והורכב מהן מרחב חדש-נוסף. סיפוח זה חולל שינוי מהותי במרחב היהודי של ירושלים, ביטוי לכך ניתן למצוא בדברי דוד בן-גוריון בספרו "בהלחם ישראל", וכך הוא כותב : "כשאני בא עכשיו לירושלים אני מרגיש שאני בעיר עברית... אמנם לא כל ירושלים היא עברית, אבל יש כבר גוש גדול עברי. בבואך לירושלים דרך ליפתא-רוממה, דרך מחנה יהודה, רחוב המלך ג'ורג', מאה שערים, אין זרים, מאה אחוז יהודים. מאז נחרבה ירושלים בימי הרומאים, לא היתה כל כך יהודית כמו שהיא עכשיו. בהרבה שכונות ערביות במערב - אין רואים אף ערבי אחד", וכאן קורא יקר, אני חייב לעצור משטף האירועים הדרמטיים, על מנת להקדים ולומר כי ממש בתוך הארועים הללו, באמצע חודש פברואר, סיימתי את תפקידי כמפקד מחוז ירושלים, ולפני שאספר כיצד נתמניתי למפקדו הראשון של חיל האוויר הישראלי - הנה כמה פרטים הקשורים מאוד בנושא. ב-15.12.47 התקיימה אצל בן-גוריון התייעצות על פעולות ה"הגנה" בחו"ל. הנטיה הכללית היתה למזג את ה"בריחה" וה"הגנה". נחום שדמי היה כאותו זמן מפקד ה"הגנה" באירופה ובצפון-אפריקה ואפרים דקל היה ממונה על הבריחה. באותה התייעצות הועלתה ההצעה להטיל עלי את ריכוז שני התפקידים גם יחד. הוחלט שלעת עתה, עד השלמת הבירורים הקשורים בחילופים אלה, ימשיך נחום שדמי בתפקידו ולקראת הפסח תינתן ההחלטה סופית, בקשר למיזוג המומלץ ובקשר למינויי לתפקיד חדש זה. מכל מקום, ההצעה למיזוג ה"בריחה" וה"הגנה" באירופה ובצפון- אפריקה תחת פיקוד אחד, נועדה להכין בחו"ל יחידות קרביות מאומנות ומאורגנות שתוכלנה, עם תום תקופת המנדט ולאחר יציאת הבריטים מהארץ להצטרף לכוחות הלוחמים על גורל ארץ-ישראל. באשר לי עצמי : היציאה המוצעת מהארץ בתקופה גורלית זו העלתה בי היסוסים רבים. מכל מקום, עד אשר תיפול החלטה ברורה לא הוספתי לדון בנושא. האירועים כבר החלו לשאת את עצמם וכאשר נמסר לי על סיום תפקידי בירושלים, הבנתי כי יהיה עלי לבחור בדרך החדשה. אם כך או כך, ב-14 בפברואר 1948, העברתי את הפיקוד למחליפי דוד שאלתיאל.

סיכום

ביום בו העברתי את הפיקוד, כשהמערכה על ירושלים בעיצומה, נשאתי נאום בפני מפקדי ירושלים. כיום, כ-40 שנה לאחר מכן, אוסיף הערות מספר : לקראת העברתי את הפיקוד, בפברואר 1948, כבר מנתה חטיבת החי"ש 1720 לוחמים. גידולו של החיל בלמעלה מ-1200 חברים (500 - אביב 1947 ) תוד תקופה של כשלושת רבעי שנה דרש אימונם של לא רק 1200 חברים חדשים אלה. נדרשה גם הכשרתם של מדריכים ומפקדים נוספים. לשם ארגונן והפעלתן של היחידות החדשות נדרשו, פרט למפקדי פלוגות וקציני מטה נוספים, גם עשרות מפקדי-מחלקות ומעל למאה מפקדי-כיתות חדשים. כל זה בוצע בתקופה של חיפושים בלתי פוסקים מצד שלונות המנדט אחרי נשק ואנשי מגן. החיפושים נערכו תוך הטלת עוצר על שכונות ורובעים שלמים. אנשי חי"ש שעלו לפנות ערב להר-הצופים לאימונים בנשק, נאלצו לעתים להישאר ללון שם, בגלל עוצר שהוכרז בינתים. רק בבוקר יום המחרת הצליחו לחזור הביתה ולעבודה. בתקופה זו מי שנתפס עם נשק, צפוי היה לעונש מוות או מאסר עולם. אולי כאן המקום להערה נוספת : בהגדילנו ללא הפסקה את שורות חטיבת החי"ש ובגייסנו לאורך כל הזמן חברים חדשים, הרי תמיד, בצד החברים הוותיקים יותר, נמצאו גם טירונים, אשר גוייסו רק לפני חודש, חודשיים או שלושה. הצבתם בנקודות התורפה השונות והכשרתם המזורזת, תוך כדי לחימה, הם הם שאיפשרו את עמידתה האיתנה ולחימתה של ירושלים באותם הימים. עדיין לא עמד לרשותנו הציוד הדרוש, כמקובל בצבא סדיר. אנשי החי"ש נאלצו להופיע בלבושם הפרטי, גם כאשר עמדו בפני פריצה או תקיפה בשטח אוייב. בתנאי החורף הירושלמי, בחודשים דצמבר, ינואר ופברואר, היתה זו הכבדה נוספת על רמת הלחימה. למרבה הצער, גם הפיקוד העליון ממנו דרשנו אספקה, טרם היה ערוך לספקם. הנה כי כן, כאשר עמדו בפנינו שתי אפשרויות : לשבת בבית ולהמתין עד שנקבל את כל הדרוש, או לצאת ולפעול למרות התנאים הקשים, בחרנו באפשרות השניה. קשה במיוחד היה המחסור בנשק. באם בתחילה היה אקדח, רובה או תת- מקלע אחד לכל 4 - 5 לוחמים. הרי עם גידול השורות. שימש אותו כלי נשק 6 - 7 לוחמים, אף על פי כן, הצלחנו להבטיח את כל נקודות התורפה ואת ביצוען של כל הפעולות היזומות. שלב זה של תחילת המלחמה מוגדר בדרך כלל בספרי ההיסטוריה כשלב בו היוזמה היתה בידי הערבים ואנו, הישוב היהודי בארץ-ישראל, היינו בהתגוננות. מן הראוי לכן לתקן ולציין שבירושלים בוצעה לאורך כל התקופה הזו פעילות יזומה רבה ביותר, אשר ביחד עם מדיניות ההתגוננות , תרמה רבות לעמידת ירושלים במערכה. ברצוני לציין שוב, כי בתקופה בה פיקדתי על העיר הרי פרט לשכונה קטנה אחת, "שמעון הצדיק" והיא בת שבע משפחות בלבד, לא נעזבה אף שכונה יהודית אחת. לעומת זאת, בעקבות פעילות מתמדת ונמרצת מצידנו נעזבו ע"י תושביהן הערביים לא רק השכונות המעורבות, כי אם גם שכונות ערביות רבות. כך אוחדו כל השכונות היהודיות במערב ובצפון ירושלים עם מרכזה של ירושלים היהודית והפכו גוש הגנתי רצוף. גוש זה השתרע מבית וגן במערב עד סנהדריה ונחלת שמעון בצפון, ורחביה במרכז. בגוש נכללה גם שכונת טלביה, אשר נעזבה גם היא על ידי תושביה הערבים. כאמור, הביאו פעולותינו היזומות להתרוקנותן של שכונות ערביות נוספות, ביניהן קטמון, מוסררה ושייח'-ג'ראח, עם זאת : בגלל נוכחותו של הצבא הבריטי, לא ניתן היה בינתיים לספח אותן למערך ההגנתי שלנו. אני חייב לציין כי גם מיישובי המחוז לא נעזב, עד יום העברתי את הפיקוד, אף לא ישוב יהודי אחד. הנה כי כן, ב-14 בפברואר 1948 העברתי את הפיקוד על ירושלים, כפי שכבר סיפרתי. זמן קצר לאחר מכן יצאתי בשליחות דחופה לאירופה. כאמור, הוצע שאקבל עלי את הפיקוד על ה"הגנה" וה"בריחה" באירופה וצפון- אפריקה. אך זהו כבר סיפור אחר.

הפרק הבא   תוכן   הפרק הקודם