באר הגולה (רבקש) על חושן משפט שעה
(א) מימרא דרב ושמואל היורד לתוך שדה וכו' וכדאמר רב פפא ולא פליגי וכו' בפ"ח דב"מ ד' קא ע"א פי' אם השבח יתירה על ההוצאה נוטל ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו הוצאה שיעור שבח
(ב) כ"כ הטור בשם הרא"ש כ"כ שם בפסקיו שיכול לו' לדידי ניחא לי טפי בשדה לבן ושכן כ' הרמ"ה ולא עוד אלא דמחייבי' לבעל אילנות למיגר אגירי לאפקועינהו מארעא דהאיך וכתב הב"י כיון שפשטו דברי הרמב"ם בפ"י מה"ג (ד"ח וט') כך הם ואין הוכחה בדברי ההלכות הכי נקטינן ונלע"ד ראיה לזה מההוא עובדא לקמיה דרב שם
(ג) מסקנת הגמרא שם ריש ע"ב כלישנא בתרא
(ד) ל' הרמב"ם דין ח' ומפורש שם ע"א בעובדא דרב
(ה) שם ד"ז וכתב ה"ה זה מתבאר בפ' חזקת (סוף בבא בתרא דף מב) דאמר (רב נחמן כו') שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשד' שאינה העשוי' ליטע כשדה העשוי' ליטע נראה שכר דינו
(ו) שם ד"ז
(ז) כ"כ ה"ה שם בסוף הפ' וכ"כ הכ"מ שם בשם הרשב"א שצריך להגיה כאן בעל בנכסי אשתו קטנה וכן הוא במימרא דר' יעקב בפ"ח דכתובות (דף פ' ע"א)
(ח) שם ד' ט' מימרא פלוגתא דאמוראי וברייתא שם בב"מ דף קא ע"ח
(ט) כ' ה"ה פי' דה"ל כשדה שאינה עשויה ליטע וכן כ' בהלכות
(י) מסקנת הגמרא שם ע"ב וכ' ה' המגיד בשם הרשב"א שאם אמר בעל החורבה מתחל' הריני נותן דמיה' דנוח לו במה שעשה קנתה לו חצירו כדאיתא בחידושיו וכ"כ הב"י בשם הנ"י בשם הרשב"א ושכ"נ דעת הראב"ד
(כ) שם ד"ו בשם הגאונים כ' הב"י בשם הר"י בן הרא"ש ☜שנשאל על ראובן שהלך למרחוק ונפל הבית ונעשית פרצה בין מגרש היהודים והעכו"ם ואמרו הקהל ינ"ו לסופר בנה בית זה לעצמך ולא נתנזק מאותה פרצה וכן עשה ומת ראובן והלך א' שם וקנה הבית מחורגתו כי אשתו כבר מתה ובנים לא היו לו ובא זה בכח שטרו ונכנס בבית והשוכר טוען שיביא ראיה שהבית של אותה המוכרת והשיב מדין הגמ' וכו' ויותר נכון שיסתלק מי שודאי ירד שלא ברשות בעלי וישימו לו בדין היורד לחורבת חבירו שלא ברשות וישאר ביד מי שקנאו ממי שאפש' שירשתו מאמה ונסמוך קצת אחזקה דאין העדים חותמין אם לא שנעשי' כהלכתה ע"כ
(ל) מדרבי יוסי דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו שם בפ"ג דף נ"ה ע"ב פי' בעל הקרקע
(מ) ולענין שכירות מה שכבר דר בה כ' הב"י בשם נ"י אמתני' דהמוכר זיתיו לעצי' בפ"ח ד' ק' ע"ב שדקדק הרשב"א אם מעיקרא לא הי' קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר ואי מעיקרא הוי קיימא לאגרא אפי' לשכר מועט צריך להעלות לו שכר בדמים של עכשיו והביא ראיה מפ' כיצד הרגל (דף כ' ע"ב ומבואר בסי' שס"ג)
(נ) שם די"ו כתב ה"ה זה נלמד מההיא דאמר בפ"ח דכתובות (משנה דף ע"ט ע"ב) הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע"ג דבעל כיורד ברשות פירוש כשהיתה ידוע שההוצאה היתה יתירה על השבח ושדינו לטול ההוצאה אחר שנשבע בנק"ח יכול לומר תנו לי בלא שבועה הפחות דהיינו השבח כפי שישומו אותו וכן פירש הסמ"ע
(ס) שם דין י"א וכתב ה"ה דין זה נראה פשוט שכל המחויב לתת בכיוצא בזה ויודע כמה הוא חייב נאמן לומ' נתתי וכשאינו יודע אינו נאמן וכדאמרינן בפ"ק דבבא בתרא ממשנה וכו' בחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן ואמר טעמא (שם דף ה' ע"ב) מי יימר דמחייבי לי רבנן ומכאן הוציא הרב דין זה לפי דעתו: