בא"ח שנה שנייה פרשת כי תצא

הלכות שנה שניה - פרשת כי תצא - הלכות כיבוד רבו ותלמיד חכם

פתיחה

"שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב,ז). נראה לי, בסיעתא דשמיא דידוע התורה נקראת אם דכתיב ""כי אם לבינה תקרא" אל תקרא אם בחיר"ק אלא אם בציר"י" (ברכות נז.), וידוע דהלומד תורה לשמה יוכל לעשות בה בירור נצוצי קדושה, אבל בתורה שלא לשמה לא יוכל לעשות בירור נצוצי קדושה כיון דחסרה מצד המחשבה דהבירור בה. גם ידוע מה שכתב התנא (אבות ו, ז) "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא" ופרשו דזה איירי בתורה לשמה ולא בתורה שלא לשמה. גם ההפרש בין לשמה ובין שלא לשמה הוא בלב, כי תורה לשמה יוצאה מן הפה ומן הלב דהכונה היא בלב, אבל שלא לשמה היא שלמה בפה דוקא ואינה בלב.

וזה שכתוב "שלח תשלח את האם", רוצה לאמר התורה הנקראת 'אם', "שלח תשלח" -- תרתי, מן הפה ומן הלב, שזו היא תורה לשמה. ועל ידי כך יהיה לך תרתי למעליותא, חדא -- "את הבנים" אלו נצוצי הקדושה, "תקח לך" שבתורה לשמה יהי הברור נצוצי קדושה. ועוד "למען ייטב לך" בעולם הבא "והארכת ימים" בעולם הזה כמו שאמרו על תורה לשמה "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא".

ולכן אמרו רבותינו ז"ל "חייב אדם בכבוד רבו יותר מכבוד אביו" (בבא מציעא לג.), כי אביו הטיב לו בעוה"ז בלבד אך רבו שלמדו תורה הטיב לו בעולם הזה ובעולם הבא כמו שכתוב "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא".

הלכות

א

חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר משל אביו כי אביו הביאו לחיי עולם הזה ורבו מביאו לחיי עולם הבא ואע"פ שיש אומרים דאם אביו הוא רבו מובהק לא יקראנו אבי אלא יקראנו רבי לא נהגו בכך אלא אפילו אם אביו הוא רבו מובהק יקראנו אבי ויש טעם למנהג הזה:

ב

כל שרוב חכמתו ממנו זה נקרא רבו מובהק וכל זמן שרבו המובהק קיים אם קובע התלמיד מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו אע"פ שהוא במדינה אחרת הרי זה כחולק על השכינה אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין כן דכל שהוא דרך משא ומתן שרי ומיהו לא יחלוק כדרך החולקים לנצח אלא אומר ראיותיו ואם ישרו בעיניו מוטב ואם לאו ישתוק וכן לכתוב לעצמו ראיותיו אף שהם כנגד רבו מותר אבל לכתוב פסק או הוראה נגד רבו ומוסר לאחרים אסור ואם נחלקו החכמים ועמדו למנין לא ימנה כנגד רבו עם החולקים עליו וכל זה בחייו אבל אחר מותו מותר לחלוק עליו ולפסוק כפי סברתו ולעשות מעשה אף שהוא כנגד רבו אבל לא יאמר רבי היה אומר כך ואני אומר כך שזה מבזה את רבו אך יוכל לכתוב סברת רבו וראיותיו ויכתוב עליו דברי עצמו וראיותיו אע"פ שהם סותרים כי הרואה דבריהם יבחר וכן עשו כל הראשונים ועל הכל יהיו דבריו לשם שמים כך כתב הגאון הרדב"ז ז"ל והביא דבריו הרב ברכי יוסף ז"ל אות ג' ושם העיר הרב ז"ל מגמרא דראש השנה דף י"ח עמוד ב' דאמר רבי שמעון ארבעה דברים היה דורש רבי עקיבא ואין אני דורש כמותו וכו' ונראין דברי מדבריו ורבי שמעון תלמיד רבי עקיבא הוה וכתב אגדה שאני, ודברי הרדב"ז בהלכה למעשה שעושה נגד רבו וזה זלזול לרבו ופשוט עד כאן דבריו והרואה יראה דאחר מחילה רבה לא העלה מזור להערתו בזה החילוק. ולי אנא עבדא נראה לי, דברבו המובהק, גם באגדה אין לאמר כן כמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי אך החלוק הוא דכל זה אמור ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו אבל רבי עקיבא אע"ג דהוא רבה דרשב"י לא היתה רוב חכמתו של רשב"י ממנו כדי שיהיה לו דין רבו מובהק שצריך להזהר בכל אלה. עוד אנא עבדא העירותי בהא דתנן בסוף פרק ג' דכרתות: אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבי אליעזר, העושה וכו' אמר לי: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר וכו' אמרתי לו אם אמרת בנדה וכו' אמר לו הבא וכו' אמרתי לו לא אם אמרת בבא וכו' ואיך יאמר לא, שדוחה דבריו בלשון זה והלא איתא בסנהדרין (דף פא.) דאמר רב יהודא לרב יחזקאל אביו לא תתני הכי והוכיחו שמואל ואמר לו לא תימא לאבוך הכי ותרצתי דרבי עקיבא לא היה רוב חכמתו מן רבי אליעזר, ולכן לית לה דין רבו מובהק ולכן גם לרבי יהושע אמר לו רבי עקיבא באותו הפרק הנזכר (כריתות טו:) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה דגם רבי יהושע אינו נקרא רבי מובהק דלא הוי רוב חכמתו ממנו ועיין בפסחים פרק שישי (דף סו.) מה שהשיב רבי עקיבא על דברי רבי אליעזר ואיתא בירושלמי שם הלכה ג' שלשה עשר שנה נכנס רבי עקיבא בבית מדרשו של רבי אליעזר ללמוד תורה ממנו ולא היה יודע בו רבי אליעזר ולא החשיבו וזו התשובה של הזאה תוכיח, היתה תשובה אחת שהשיב רבי עקיבא על דברי רבי אליעזר ואמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר הלא זה העם אשר מאסת בו צא נא עתה והלחם בו עיין שם ובמקום אחר כתבתי בזה בס"ד:

ג

כל העושה מריבה עם רבו המובהק כעושה עם השכינה וכל המתרעם עליו והמהרהר אחריו כאלו מתרעם ומהרהר אחר השכינה והאי איסורא דמהרהר לאו במחשבה אלא הכונה בזה לומר שהוא מדבר ומחפה עליו דברים ועיין ברכי יוסף אות ב':

ד

אסור לקבוע עצמו להוראה להורות בקבע אפילו רחוק מרבו המובהק מהלך כמה ימים אלא אם כן נתן לו רבו רשות ואם נתן לו רשות יכול להורות אפילו בפניו ויש אומרים דלפניו ממש אסור ולא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו אבל אם שאלו אותו הלכה שאינה לענין מעשה יוכל לומר מה שבדעתו ואפילו אם מורה על מעשה אינו אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שפשוטה לכל כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בשישים וכיוצא מותר אפילו בלי נטילת רשות ויש מי שכתב דכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יוכל להורות בלי נטילת רשות רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על עצמו לדמות מלתא למלתא ובסה"ק מקבציאל העליתי דכל דין שפסקו מרן ז"ל בשולחנו הטהור שקבלנו הוראותיו יכול להורות בלי נטילת רשות ולאפרושי מאיסורא כגון שרואה אדם עושה איסור יכול לומר לו שהוא אסור בפני רבו שבכל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב:

ה

אסור לתלמיד לקרות לרבו המובהק בשמו בלבד לא בחייו ולא במותו אלא יאמר רבי פלוני ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשמו אסור אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין בו:

ו

לא יתן שלום לרבו המובהק ולא יחזור לו שלום כדרך שאר העם אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום אומר לו שלום עליך רבי ומורי:

ז

לא יחלוץ תפילין לפני רבו המובהק ולא יסב לפניו אלא יושב כיושב לפני המלך ולא יתפלל לפניו ולא לאחריו ולא בצדו ממש וכל שכן דאסור לילך בצדו וחוץ לארבע אמות הכל שרי ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב ולא יעמוד לילך עד שיטול רשות ממנו וכשיפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו:

ח

לא ישב במקומו ולא יכריע דבריו ולא יפתור דבריו אפילו במילי דעלמא וחייב לעמוד מפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו או עד שישב ואפילו היה רבו רוכב צריך לעמוד מפניו דחשיב כמהלך וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו:

ט

ראה רבו עובר על דברי תורה אפילו איסור דרבנן אומר לו כך למדתנו רבינו ובשמזכיר את רבו תוך י"ב חודש צריך לאמר הרני כפרת משכבו ואם רק בפני רבו הוא בכלל "כל משנאי אהבו מות" אלא יסתלק משם וירוק או יבלענו בכסותו ויש מתירין ברוק בעלמא ואין אוסרין אלא בכיחו שהוא דבר שיוצא מגופו בכח וצריך לחוש לדברי האוסרים אפילו ברוק בעלמא:

י

כל אלו הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם את רבו לא נאמרו אלא ברבו מובהק דוקא שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא ואם משנה משנה ואם גמרא גמרא אבל אם אין רוב חכמתו ממנו אינו צריך לכבדו בכל אלה הדברים שאמרנו אבל עומד מלפניו משיגיע לארבע אמתיו, וכן נכון נמי כשמזכיר שמו יאמר רבי פלוני:

יא

אע"ג דאמרינן דחייב לעמוד בפני רבו אע"פ שאינו רבו מובהק מכל מקום אם זה רבו שלמדו מן אל"ף בי"ת עד גמר התנ"ך אבל לא למדו גמרא ותורה שבע"פ מפני שזה המלמד אינו יודע ללמוד גמרא והלך זה התלמיד ולמד גמרא לפני רב אחר ונעשה תלמיד חכם חשוב אינו חייב זה בתלמיד לעמוד לפני זה המלמד אע"פ שלמדו כל המקרא כולה יען כי זה המלמד נחשב עתה לגבי זה התלמיד חכם לעמא דארעא, ואיך זה שהוא חכם ובעל הוראה יקום מפניו כי זילותא לתלמיד חכם לקום בפני הדיוט וכל שכן אם זה המלמד שלמדו כל המקרא כולה לא למדו בחנם אלא לימדו בשכר דמחמת כן נמי בציר ליה יקריה על כן אינו קם מפניו ומכל מקום ראוי לעשות לו הידור ולנהוג בו איזה כבוד והכי הוי סוגיין דעלמא וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף ובשיורי ברכה יעוין שם ואלו המון העם שלומדים תנ"ך ומעט מדרשי רז"ל באגדה לפני מלמדי תינוקות ויוצאים לשוק לעסקים ואין לומדים יותר דנמצא זה האדם כל חכמתו וידיעתו בתורה או רובה הוא מן המלמד הזה חשיב המלמד הזה רבו מובהק וחייב לנהוג בו כל הלכות רבו מובהק שכתבנו דעל זה כתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור בדין רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא ואם משנה משנה ופשוט:

יב

כתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן והיינו שיבה אדם שהוא בן שבעים שנה וזקן זה החכם שקנה חכמה וגם הנשים חייבות במצוה זו לקום מפני הזקן ומפני החכם ואפילו אם הזקן עם הארץ צריך לקום מפניו ובלבד שלא יהיה רשע ולכן אלו הבריונים שיודע בהם שאין מתפללין בכל יום ואינם מניחין תפילין אינו חייב לקום מפניהם כלל כי על זקן כזה לא צותה התורה לכבדו ואע"ג דכתבנו שחיוב מצוות עשה לקום מפני זקן היינו בן שבעים שנה כל זה הוא כפי דברי הפוסקים הפשטנים אבל לפי דעת רבינו האר"י ז"ל צריך לקום בפני הזקן מבן ששים שנה ומעלה וצריך להזהר בזה כי דבריו נאמנים על פי הסוד דברי אלהי חיים:

יג

מאימתי חייב אדם לקום מפניהם משיגיעו לתוך ארבע אמותיו עד שיעברו מכנגד פניו או ישבו ואם רוצה לקום מפני הזקן או החכם קודם שיגיעו תוך ארבע אמותיו אינו רשאי ועיין מה שכתבתי בס"ד בסה"ק רב ברכות במערכת הפ' אות א' יעויין שם ויש להסתפק אם נכנסו החכם או הזקן לבית הכנסת או לחצר המוקף אי אמרינן כל הבית חשיב כארבע אמות וחייב לקום אע"פ שהם באו וישבו רחוק מן האדם היושב שם יותר מן ד' אמות, או דלמא, גם בזה יש דין ארבע אמות הנזכר ועיין מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף ונראה לי כיון דהוי ספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא וצריך לקום מפניהם אע"פ שישבו רחוק ממנו מיהו אם הוא יודע שהם באים להתקרב לישב סמוך לו לא יקום מפניהם אלא עד שיגיעו לתוך ארבע אמותיו כן העליתי בסה"ק מקבציאל בס"ד: עוד העליתי שם בס"ד דאם האדם יושב בביתו למעלה באכסדרה שהיא גבוה ורשות בפני עצמה והזקן או החכם נכנסו לחצר וישבו למטה סמוך לאכסדרה ולא עלו למעלה לאכסדרה דאינו חייב לקום כיון דהוא יושב ברשות בפני עצמה, ואין זו קימה שיש בה הידור. אבל אם הוא יושב בבימה אשר באמצע בית הכנסת והם הולכים למטה בבית הכנסת וקרובים לבימה יקום מפניהם יען כי דין בימה אשר בבית הכנסת קימא לן דבטלה היא לגבי בית הכנסת ואינה נחשבת רשות בפני עצמה בענין הצירוף כמו שכתבתי בהלכות בית הכנסת.

יד

אפילו אם החכם או הזקן רוכבים בין על בהמה בין בעגלה צריך לקום מפניהם ועין ט"ז, סימן רמ"ב סעיף קטן י"א והתורה הזהירה שאסור לעצום עיניו מן החכם או הזקן בעודנו רחוק ממנו כדי שלא יקום כשיגיע לתוך ד' אמותיו דלכן כתיב במצוה זו ויראת מאלהיך היודע מחשבות לב:

טו

אפילו בשעה שעוסק בתורה חייב לעמוד בפני החכם או הזקן ואילו בבית הכנסת ואפילו בשעת תפילה כשקורא זמירות ויוצר וקריאת שמע שזהו כבודו יתברך כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד לפני החכם והזקן וכמו שכתב הרב ז"ל שם מיהו אם העומד הוא סגי נהור נסתפק בזה נחלת צבי והניח בצריך עיון יעויין שם ובודאי צריך לקום דספק תורה להחמיר וכל שכן בהא דהסברה נוטה שיקום:

טז

יש אומרים דאשת חבר דינה כחבר לענין זה לצריך לקום מפניה ויש אומרים דאינו חייב מדינא אלא ממדת חסידות ונכון לחוש לסברה ראשונה ולקום ועיין ברכי יוסף חושן משפט סימן טו"ב אות ה' יעויין שם והרב הנזכר בברכי יוסף יורה דעה, כתב שרבינו האר"י זצ"ל כתב דאין חיוב לעמוד לפני אשת תלמיד חכם וגם לא לעשות לה הידור יעויין שם ואנא עבדא לא ידעתי היכן ראה הרב ז"ל דבר זה בדברי האר"י ז"ל דבשער המצוות כתב וז"ל ובאשה נאמר ויראת מאלהיך יראה בלב ואין צריך לה לא קימה ולא הידור עד כאן לשונו ודבריו אלו קאי על אשה זקנה ואשה חכמה אבל אשת תלמיד חכם חיוב קימה גבה הוא משום כבוד בעלה שהיא כגופו וחשיב כאלו הם קמים בפני בעלה וזה פשוט ודע דאפילו מאן דסבירא להו אשת חבר כחבר לענין זה מכל מקום מודה דלא אמרינן אשת זקן כזקן דכבוד תורה שאני וזה פשוט וברור;

יז

אין עומדין לא בבית הכסא ולא בבית המרחץ דכתיב תקום והדרת קימה שיש בה הידור אבל בבית החיצון של המרחץ עומדין ואין בעלי אומנויות חייבי לעמוד בפני החכם או הזקן בשעה שעוסקין במלאכתם ואם רוצה להחמיר על עצמו ולעמוד רשאי אבל אם הוא שכיר יום שעוסק במלאכת אחרים אינו רשאי להחמיר לקום וכתב הכנסת הגדולה בשם הרב רבנו אברהם הלוי ז"ל. דאפילו בפני רבו המובהק אינו חייב לקום כשעוסק במלאכתו:

יח

אפילו חכם עומד בפני הזקן אך אינו חייב לקום מלא קומתו אלא כדי להדרו וכן שני חכמים ושני זקנים אין אחד צריך לקום מלא קומו אלא יעשו הידור זה לזה ואם רוצים לקום רשאים וכן הרב לתלמידו יעשה לו הידר קצת:

יט

חכם אפילו מופלג בחכמה רשאי לעמוד בפני אדם בעל מעשים ויש אומרים שיש חיוב לעמוד בפני בעל מעשים ונכון לעמוד בפני גבאי צדקה בשעה שגובין, וכן בפני כל עושה מצוה בשעה שעושין. ודוקא אם עושין בחנם אבל אם עושין בשכר אין חייבין לעמוד בפניהם ונהגו פה עירנו בגדאד יע"א אם אדם יושב בביתו ויודע שמוליכין המת ברחוב שכנגד ביתו ומלוין אותו שיקומו כל אנשי הבית ויעמדו מלא קומתם בתוך ביתם עד שיעברו כל המלוין מאותו רחוב שכנגד הבית ההוא:

כ

אע"פ דאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כח:) אסור להשתמש במי ששונה הלכות היינו דוקא שימוש של עבדות כגון הך דריש לקיש שנשאו על כתפו או כהך דיבמות דף מ"ב עמוד ב' דמסתמיך ואזיל רבי אבוה אכתפיה דרבי נחום שמעיה אבל שמוש שרגיל אדם לעשות לחבירו בדרך גמילות חסד אינו בכלל זה. דאם לא כן לא מצאנו ידינו ורגלינו לקבל שימוש מבני תורה מאחר שאין אצלינו תלמיד שרוב חכמתו מרבו כיון שלומדים מהספרים, כן כתב הרב בנין ציון ז"ל בסי' פ"ג יעויין שם:

כא

מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה וכשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו דכתיב (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך" וחייב להשכיר מלמד כדי ללמד את בנו ואת בן בנו ואי לא ציית לשכור כייפינן ליה. ואם אינו בעיר ויש לו נכסים אי אפשר לאודעי ליה, מודיעין ליה ואם לאו בית דין יורדין לנכסיו ושוכרין מלמד לבנו או לבן בנו:

כב

משיתחיל לדבר מלמדו אביו פסוק שמע ישראל וכו' ופסוק תורה צוה לנו משה ופסוק ברוך ה' לעולם אמן ואמן וגם מלמדו לענות אמן על הברכות וכאשר יתחיל ללמדו מקרא בבית הספר יתחיל ללמדו מן פרשת ויקרא דאמרו רבותינו ז"ל יבואו טהורם ויתעסקו בטהרות. ועיין ספר חסידים סימן תתש"ם וישתדל ללמדו ברכות הנהנין וברכת אשר יצר בעל פה וגם קריאת שמע וירגילו ללמוד קריאת שמע בבוקר ובערב על המטה ולא יניחו לישן בלי קריאת שמע ובזה יהיה לו תועלת הרבה ליראת שמים לבסוף:

כג

ישכיר לו מלמד פקח שמכיר בסדר הלימוד עם ילדים לפי טבען וגם שיהיה מדקדק היטב כי גרסא דינקותא לא תשתכח וגם שיהיה נאמן שלא יעשה מלאכת ה' רמיה וגם שיהיה משגיח על הילדים לשמרם מכל מעשה כיעור ואיסור וגם ישגיח היטב עליהם בהליכתם לבית הכסא וישגיח שלא יתייחדו עמהם בני אדם שאינם מהוגנים כי הילדים יתפתו בנקל ולא אמון בם והמלמד אם יש לו תענית יארצייט לא יתענה וכל שכן שאר תעניות של נדבה כי בזה ממעט מלאכת שמים שבידו ואם אדם רואה שאין המלמד מתנהג כשורה ולמודו מקולקל יקח בנו מידו ויניחנו אצל מלמד אחר ולא יהיה לו רחמנות על המלמד בשביל פרנסתו כי בזה הוא מתאכזר על בנו וחוטא לאלהים:

כד

המלמד יזדרז ללמד את הילדים שעה אחת ביום הלכות דרך ארץ ודברי מוסר חנוך לנער על פי דרכו ויבאר להם הכתובים בתנ"ך בהרחבה לפי השגחתם ודעתם שלא יהיו הכתובים בפיהם כזמר בעלמא שאין מבינים מה הם הדברים שיציאו מפיהם וכאשר יתרגם להם המקרא בלשון המדינה יזהר לדקדק בלשון ההוא שיהיה מתוקן במקומות הצריכין תיקון כל דבר לפי עניינו:

כה

המלמד תינוקות אינו רשאי לתרגם מגלת שיר השירים בלשון ערבי או שאר לשונות כפי משמעות המילות ממש בלבד יען כי דברים אשר במגילת שיר השירים לא נאמרו כפי פשוטן ממש אלא רק נתנו להדרש בלבד. ולכן תמצא בעל התרגום לא תרגם מגילת שיר השירים כשאר תרגומים שהם תרגומי המילות בפשוטן אלא הביא על כל פסוק דברי מדרש יען כי פשוטן הוא נאמר דרך משל ודמיון בלבד וגם בתרגומי התנ"ך כולו בשאר לשונות שמלמד לתינוקות יזהר וישמר בכמה דברים להרחיק ההגשמה וכאשר תמצא בתרגום אונקלוס שמוסיף מלות בתרגום המקרא כדי להרחיק ההגשמה ודע כי תמצא פה תרגום המקרא בלשון ערבי ולשון פרסי מיוסד מרבנו סעדיה גאון ויש בו כמה דברים מתוקנים היטב בלשון ערבי ואזכיר פה דבר אחד אשר בו תדע יקרת פנינים של התרגום הזה והוא כי פסוק "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" (בראשית ו, ו) תרגם הגאון הנזכר "ותוואעדהום אללה למה צנעהם פי אל ארץ ואוצל אל משקה אלי קלובהם" וכן פסוק (בראשית ו, ז) "כי נחמתי כי עשיתים" תרגם הגאון "אד תווהעדתהום כמה כלקתהם" נמצא הגאון מפרש נחמה מגזירת וועד שגזר לאדם מועד וזמן קצוב ולא שיחיה לעולם כי בתחלה כשבראם ידע שסופם לחטוא ולא אפשר שיחיו לעולם וקצב להם במחשבתו זמן מוגבל שיהיו חיים בארץ הלזו וכן תרגם הגאון פסוק "ועשו אחיך מתנחם לך להרגך" (בראשית כז, מב) - "מתואעדך לייקתל" כלומר, קבע זמן ועת להריגתך. אך תרגום פסוק "והנחם על הרעה לעמך" (שמות לב, יב) תרגם הגאון תיבת "והנחם" - "ואצפח" עיין שם והנה מה שתרגם נחמה לשון ווע"ד הוא אמת וככה ראוי לאדם שיתרגמו המלמדים לילדים ועד למדנו מתרגומים שתרגם ויתעצב אל לבו דקאי על האדם והא ביארו נכון וכן יזהר המלמד להוסיף דבר בתרגום בשאר לשונות כמו "וראית את אחורי" (שמות לג, כב) שתרגם הגאון "אואכר נורי" וכן "ותסיתני בו" באיוב (ב, ג) צריך להוסיף מלת "דמיתה" יען כי אות ו' של תיבת "ותסיתני" משמש במקום תיבת "דמיתה" כמו "אביו ואמו" (שמות כא, טו) דאות וא"ו ישמש במקום "או", וכן פסוק "הנמלים עם לא עז, ויכינו בקיץ לחמם" (משלי ל, כה) דאות וא"ו של "ויכינו" משמש במקום "אף על פי כן". וכן "ועבדיך באו לשבר אוכל" (בראשית מב, י) אות וא"ו משמש במקום "אבל" וכן פסוק "כי היה ארון האלהים ביום ההוא ובני ישראל" (שמואל א יד, יח) דאות וא"ו של "ובני" הוא במקום תיבת "עם" כאלו כתוב עם בני ישראל וכאלה רבות. ובדרך זה התנהג אנקלוס בתרגום שלו, ישמע חכם ויוסיף לקח: