בא"ח שנה שנייה פרשת ואתחנן

הלכות שנה שניה - פרשת ואתחנן - הלכות ריבית

פתיחה

"ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו וכו'" נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל "השמש נקראת יום". גם ידוע מה שאמרו חכמי הטבע כי מהלך השמש ממזרח למערב הוא נגדיי אליה ורק היא הולכת לקיים רצון הבורא שגזר עליה מהלך זה ואע"פ שהוא נגדיי לטבעה, וכתבו כן הוא דרכן ומהלכן של צדיקים במעשה המצות שאע"פ שהם נגדיים אל טבע חומר האנושי עם כל זה הם עושים בשמחה המצות כדי לעשות רצון הבורא ונמצא הם דוגמת השמש. ולכך כתיב "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". וזה שאמר "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים וכו'" בשביל "לטוב לנו כל הימים לחיותנו" חיות הנפש וטובת הנפש. ועסקינו בהם מצד הגוף דומה "כהיום הזה" הוא השמש הנקרא יום שהוא מהלכו ועסקו נגדיי אל טבעו, כן גופינו בעסק זה של החוקים הוא נגדיי אל טבעו ומחמת כן "וצדקה לנו" רוצה לומר קבלת שכר הנקרא בשם צדקה יהיה לנו על המצות מאחר שאנחנו עוסקים בדבר שהוא נגדיי אל טבעינו על כן יש לנו יתרון שראוי לקבל שכר:

ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו "לחיותינו כהיום הזה" כי בחורף שהוא בתחילת השנה היום מלוה שעות ללילה, כי בזמן החורף הלילות ארוכים והימים קצרים. ובימי הקיץ משלמין ופורעין הלילות לימים שעות שהלוו להם בחורף. והלואה זו היא לצורך, כי "לא אברי לילה אלא לגרסא" (עירובין סה, א) ובחורף יוכל האדם ללמוד תורה בלילה לכן מלוה היום ללילה כמה שעות, כדי שירבה בהם האדם תורה כי זה העסק של התורה הוא מלאכת הלילה דלא אברי לילה אלא לגרסא. אבל בקיץ קשה הלימוד של התורה בלילה מחמת החום אז הלילה פורע ליום מה שהלוהו. ונמצא הלילה לוה מן היום לצורכו כאדם שלוה מחבירו מעות להתעסק בהם בשביל הרוחתו. והנה ימי השנה זמן החורף שלה הוא קודם זמן הקיץ. ואע"פ שהיום מקדים בחורף להלוות ללילה ואינו נפרע ממנו אלא בקיץ במחצית השני של השנה -- עם כל זה אין היום לוקח רבית על אשר הלוה לילה, שאינו לוקח בקיץ שעות יותר משעות שהלוה בחורף אלא לוקח מה שנתן דוקא. ומזה ילמוד האדם מוסר שגם הוא יתנהג בצדקה זו שעושה היום עם הלילה להלוות לה בחנם, כן הוא ילוה לחבירו בחנם בלא רבית:

והנה הקב"ה צונו בכלל המצות בצדקה שיתן העשיר לעני בלא כסופא ואנחנו נלמוד להזדרז במצוה זו מן השמש שנקרא יום שעושה צדקה עם הירח שהיא דלה ונותנת לה אורה להאיר. ומעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כדי שלא תכסיף, וגם אנחנו נתנהג בכך זה עם זה. ועוד צונו השי"ת בכלל המצות במצות גמילות חסדים להלוות האדם לחבירו חנם בלא רבית דכתיב "אם כסף תלוה את עמי וכו' לא תשימון עליו נשך" ואנחנו נלמוד להזדרז במצוה זו מן הימים שהם מלוים ללילות בחנם בלא רבית:

והנה ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל ע"פ "וצדקתו עומדת לעד" דרושם אור נעשה על האדם ממצות הצדקה וגמילות חסדים, נשאר קיים ואינו עובר, וכנזכר בשער הפסוקים עיין שם. ולפי זה מצות צדקה ומצות גמילות חסדים יצדק עליהם לשון "אלה" שהוא מורה על דבר קיים ועומד בעין. וזה שאמר "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה" הם מצות צדקה ומצות גמילות חסדים ד"אם כסף תלוה את עמי וכו'" שיצדק עליהם לשון "אלה" מפני שהם קיימים ועומדים בעין כמו שכתוב "צדקתו עומדת לעד". גם אמר עליהם "כל", כי אמרו רבותינו ז"ל מצות צדקה שקולה כנגד כל המצות והם לטוב לנו "כל הימים", שבקיום שלהם יש טובה לבני אדם בעולם הזה שהוא "לחיותינו" כמו שכתוב "וחי אחיך עמך", הנה אנחנו צריכים להזדרז לדמות עצמינו בהם "כהיום הזה" שנדמה לשמש שנקרא יום שהוא עושה צדקה עם ירח בלא כסופה. ונדמה גם כן ליום ממש כמשמעותו שהוא מלוה שעות ללילה בחורף בחנם בלא רבית. וצדקה זו הנמצאת אצל השמש הנקראת יום וצדקה נמצאת אצל יום ממש בהלואה צריך ש"תהיה לנו", כלומר תמצא אתנו גם אנחנו נתנהג כזאת במצות הצדקה ובמצות הגמילות חסדים, "כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה'...כאשר צונו", רוצה לומר שניתן הצדקה לעני בלא כסופא ונלוה לאחינו בלא רבית כאמור.

הלכות

א

צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו שהמלוה עובר בששה לאוין:

הא' לא תהיה לו כנושה
הב' את כספך לא תתן לו נשך
הג' ובמרבית לא תתן אכלך. כי באמת אין חלוק בין נשך כסף לנשך אוכל ולא חלקן הכתוב אלא כדי לעבור בכל אחד בשני לאוין
והד' אל תקח מאתו נשך ותרבית
והה' לא תשימו עליו נשך
והששי לפני עור לא תתן מכשול .

והלוה עובר בשלשה לאוין

הא' לאחיך לא תשיך
והב' לא תשיך לאחיך, ששני לאוין אלו יש בהם אזהרה ללוה גם כן שלא לגרום למלוה לישוך
והג' לפני עור לא תתן מכשול.

והערב והעדים והסופר עוברים בשני לאוין:

הא' לא תשימו עליו נשך
והב' לפני עור לא תתן מכשול.

והסרסור וכל המסייע בדבר או המורה מקום ללות או להלוות עוברים בלאו דלפני עור וכו':

ב

אע"פ שאם לא ילוה המלוה הזה ללוה זה, ילך הלוה הזה וילוה מישראל אחר אפילו הכי עובר המלוה בלפני עור והלוה גם כן עובר, אע"פ דאם לא היה לוה הוא מזה הישראל היה לוה ממנו ישראל אחר אבל הערב והעדים והסופר אינם עוברים בלפני עור אלא דוקא בעני שאלולי הם לא היה זה המלוה מלוה לזה, אבל אם גם בלעדם היה מלוה אותו אינם עוברים בלפני עור ורק עוברים על לא תשימון עליו נשך ואע"ג דאין עוברים בלאו דלפני עור הרי הם מחזיקים ידי עוברי עבירה דיש בזה איסורא דרבנן והסרסור וכל מי שמסייע בדבר אין בידם אלא איסור דרבנן דמחזיקין ביד עוברי עבירה:

ג

גם ברבית דרבנן רמו רבנן על המלוה כל איסורי לאוין הנזכר לעיל אבל על הלוה לא רמו רבנן אלא רק איסור לאו דלפני עור ויש אומרים דגם העדים אין עוברים ברבית דרבנן אלא רק על איסור דלפני עור ועיין חות דעת בחידושים:

ד

מן התורה מותר להלוות לנכרי בריבית וללות מהם דכתיב לנכרי תשיך ובזמן התנאים אסרו חז"ל להלוות להם כדי שלא ילמוד ממעשיהם ולא התירו אלא כדי חייו ואח"כ חזרו החכמים ז"ל והתירו הלואה לנכרי בריבית לגמרי אפילו יותר מכדי חייו כדין של תורה וכל ישראל שמלוה מעותיו לישראל ברבית ותולה אותם בנוי שאומר של גוי הם הקב"ה יפרע ממנו:

ה

מומר שיצא מן הכלל מותר להלוות לו ברבית אבל אסור ללוות ממנו בריבית מיהו אם זה המומר הוא נכנס בדת ישמעאל שמודין ביחוד ואין להם שיתוף אז גם להלוות לו בריבית אסור וכן הקראים אסור להלוותם בריבית וכל שכן דאסור ללות מהם:

ו

מן התורה אין הריבית אסור אלא דרך הלואה ורבותינו ז"ל עשו הרחקה משמרת לדבר ואמרו כללא דריביתא כל שהוא אגר נטר אסור פירוש כל שמרויח בשביל המתנת מעותיו אסור בין שבא לו החוב בדרך הלואה בין בדרך מקח וממכר בין דרך שכירות בין דרך מלאכה בין ריבית מוקדמת שמקדים הריבית קודם ההלואה בין ריבית מאוחרת דלאחר שהחזיר לו מעות שהלוה לו נותן לו ריבית ואע"פ שלא קצץ עמו בשעת הלואה כלום אלא אחר שזה תבע ממנו המעות שנושה בו נתן לו ריבית כדי שירחיב לו הזמן ואפילו שחוב זה לא היה עיקרו הלואה אלא של מקח וממכר וכיוצא בכל זה אסרו רבותינו ז"ל הרבית:

ז

אפילו אם מלוה ראובן מעות לשמעון ואינו קוצץ עמו הריבית אלא מלוהו בענין שאם ירויח יתן לו ריוח ואם יפסיד יהיה ההפסד כולו על הלוה ונמצא שהמלוה קרוב לשכר ורחוק מהפסד גם בזה אסרו חז"ל:

ח

לא יאמר ראובן לשמעון הלויני היום ואח"כ גם אני אלוה לך ואפילו אם ראובן לוה משמעון סתם ולא אמר לו כלום ואח"כ חוזר ראובן ומלוה לשמעון ואומר לו אני מלוה לך בשביל שהלויתני מקודם אסור אלא ילוו זה מזה בסתם באין אומר ואין דברים:

ט

לוה בסתם ופרעו ואח"כ שגר לו הלוה דורון בשביל שהלוהו זו רבית מאוחרת ואסורה מדרבנן מיהו דבר מועט שרי כיון דאינו מפרש ששולח לו בשביל שהלוהו ויש מתירין אפילו בדבר מרובה אם שולח לו הדורון אחר שעברו ימים הרבה מעת הפרעון ויש מתירין באופן זה אע"פ שהלוה מתכוין בלבו לשלוח הדורון בשביל ההלואה שהלוהו עם כל זה כיון שעברו ימים הרבה אחר הפרעון ואינו מפרש בפיו כלום מותר ועיין בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן סעיף ז' ועיין חוכמת אדם ושאר אחרונים:

י

אם בעת הפרעון שהוא פורע לו מוסיף לו יותר מן סך שהלוהו אפילו מוסיף לו דבר מועט ואפילו שאינו מפרש כלום אסור מדברי סופרים במה דברים אמורים? כשהוא חייב לו מעות בתורת הלואה ובא עתה לפרוע לו מעות שהלוהו אבל אם ראובן נתן לשמעון על סחורה כגון שנתן לו מעות כדי לתת לו חיטין וכיוצא כנגד המעות ועתה כשבא שמעון לפרוע לראובן החיטין הוסיף לו חיטין יותר מכנגד מעותיו מותר דאמרינן אוזלי קא מיזל גביה כלומר מוכר לו הסחורה יור בזול ממה שהתנה עמו ומיהו אם מוסיף לו הרבה שניכר בודאי שמוסיף לו בשביל שהמתין לו בפרעון הסחורה אע"פ שהוא קיבל המעות בתורת מכר, הרי זה חשיב כמפרש ואסור לקבל ממנו התוספת שהוסיף לו ועיין בשולחן ערוך לרבנו זלמן סעיף ח':

יא

אם מכר ראובן סחורה לשמעון בהקפה על זמן ידוע ועבר זמן הפרעון שלא פרע לו בזמנו ואח"כ בעת שפרע לו הוסיף לו יותר אע"פ שנתן בסתם שאינו מזכיר שנותן בשביל עכבת המעות שנתעכבו אצלו אסור אע"פ דמעות אלו הם דמי סחורה יען דהכא ליכא למימר אוזלי קא מיזל גביה ועוד כיון שזקף עליו דמי הסחורה יש לזה דין מלוה ועיין חוכמת אדם:

יב

אם הלוה בעל מלאכה ועושה למלוה מלאכה בזול יותר מלשאר אדם כדי שירויח לו הזמן הרי זה ריבית של תורה ואם כבר הרויח לו הזמן ואינו תובעו ואחר זה עושה לו בזול הרי זה דבק ריבית ואסור מדרבנן:

יג

אסור להקדים שכר מלאכה לאומן כדי שיעשה לו בזול, מפני שנראה כמלווה לו היום כדי שיוזיל בשכרו: כיון שהאומן יכול לחזור בו, מן הדין, שלא לעשות המלאכה לבעל הבית, והמעות שקבל מבעל הבית הם חוב עליו, והרי זה כהלואה ואסור: אבל אם בעת שמקדים לו השכר הוא מתחיל לעסוק באותה מלאכה, מותר, מפני דנכר הדבר דאלו המעות הם דמי השכירות, ולא נראית כהלוואה.

יד

ראובן שיש לו חצר ורוצה להשכיר לשמעון לשנה או שנתים מותר להוזיל השכירות כדי לקבל עתה דמי השכירות ולא עוד אלא מותר נמי לומר לשמעון אם תתן לי השכירות עתה אני משכירו בעשר ואם לאחר זמן אני משכירו לך בשנים עשרה יען כי השכירות דינה הוא דאינה משתלמת אלא לבסוף נמצא סכום שיפרע לבסוף זהו שוויה של שכירות החצר וכשפורע לו עכשיו עשר מוזיל הוא לו בשבי הקדמתה במה דברים אמורים? כשאומר לו קודם שיקנה השכירות באחד מדרכי ההקנאות אבל אם כבר גמר עמו ערך שכירות החצר בעשרה שיפרע לו עתה במזומן ונתן לו שטר ההקנאה שאין בעל החצר יוכל לחזור בו ולא השוכר ואחר שהקנה השוכר כפי הדין בערך העשר אומר לו תמתין בעד השכירות לאחר זמן ואשלם לך י"ב הרי זה אסור דזה התוספת הוי ריבית גמורה:

טו

אם ראובן מכר סחורה לשמעו בעשרה על מנת שיתן לו הדמים מיד אסור להוסיף אח"כ על המקח ולומר אמתין לך עד עשרה חדשים ותתן לי י"ב בדמי הסחורה וריבית גמורה היא זו ואפילו קודם שנגמר המקח, אסור מדברי סופרים לומר המוכר: אם תקנה במעות מדודים לאלתר אמכור בעשר ואם לאחר י"ב חדשים אמכור בי"ב יען כיון שאמר אם ישלם לאלתר ימכור בעשרה נמצא דמי הסחורה ההיא עשרה ואם אח"כ יקחנה בי"ב בשביל שממתין לו י"ב חודש הרי זה ריבית דרבנן:

טז

כל סחורה ששומתה ידועה שהיא נמכרת בעשרה במעות מדודים אסור למכרה בסך יותר בהקפה מיהו בזמן הזה נוהגים העולם למכור כל מין סחורה בהקפה בסך יותר יען כי אע"פ שיש לה שער ידוע בשוק באותה העיר שהיא נמכר בעשר במעות מדודים וזה מוכרה בי"ב בהקפה אין זה נקרא שער ידוע יען כי אפשר שבזו השעה שהוא מוכר שוה עשר בי"ב בהקפה, יבא ידיעה מערי אירופא שנתחדש איזה דבר הנוגע לאותו המין ועלה השער שאז גם בעיר זו יעלה השער ותהיה שווה י"ב במעות מדודים וכל שכן אחר שנתחדש התילגרא"ף בעולם. ולכן נהגו היתר בכל מיני סחורות למכור דבר ששוה עשר במדודים בי"ב בהקפה והסיבות אשר יסבבו עליית השער במיני הסחורות הם מצויים בזמן הזה וקרובים להיות יותר מאותו הטעם שכתב ראבי"ה ז"ל שוא משום דלפעמים באים שרים ויחמדו המעילים לקנותם ביותר משוויום וכמו שכתב ב"שלטי הגבורים" בפרק איזהו נשך עיין שם. וכן סמך על זה הרב מהר"י הלוי ז"ל כלל וא"ו סימן נ"א דף ק"ג ע"א ועיין מה שכתב הרב הכנסת הגדולה ז"ל סימן קע"ג הגהת הטור אות ז' יעויין שם:

יז

אם מכר סחורה בי"ב בהקפה לזמן י"ב חדשים ונגמר המקח בזה וקנאו הלוקח ונעשה שלו אז מותר למכור לומר ללוקח אם רצונך תן לי עתה מעות מדודים ואנכה לך עשרה למאה או י"ב למאה מן המקח ואם הלוקח לא רצה בכך אלא אמר אני אשלם י"ב בזמן הפרעון כאשר קניתי אין בכך כלום ומותר למוכר לקבל ממנו י"ב בזמן הפרעון אע"פ שאמר לו שהוא מרוצה לקבל פחות מי"ב אם יתן לו מעות מדודים מפני שאלו הדברים אמר המוכר אחר שנגמר המקח ונעשו הי"ב חוב על הלוקח:

יח

יש מתנים בתחילת המקח שמוכרים בהקפה לכמה חדשים שכל זמן שיהיה ללוקח מעות יביאם למוכר וינכה לו מן הדמים אחד למאה בעד כל חדש הרי זה אסור דהוי לה כמפרש אם מעכשיו הרי הוא לך בעשר סלעים ואם לגורן בי"ב דקימא לן דאסור, כן כתב מהר"ש אבוהב ז"ל בספר הזכרונות והביאו הכנסת הגדולה סימן קמ"ג הגהת הטור אות ט"ו יעויין שם: והנה כי כן אם המוכר מכר סחורה בי"ב לזמן י"ב חדשים והתנאי היה ביניהם גמר המקח דמעתה ומעכשיו כל זמן שיביא הלוקח המעות ינכה לו המוכר מן הדמים אחד למאה בעד כל חדש וזה הלוקח לא הביא המעות קודם הזמן כלל אלא הביאם אחר שנשלם זמן י"ב חדש הנה שורת הדי נותנת לדעת הרב מהר"ש אבוהב ז"ל הנזכר לעיל, שצריך המכר לנכות מדמי המקח י"ב למאה יען כי כפי התנאי הנזכר אם היה הלוקח מביא הדמים לאלתר היה מנכה לו י"ב למאה ונמצא המוכר גילה דעתו שהוא מרוצה למכור הסחורה ההיא במעות מדודים בחסרון י"ב למאה מן הסך שמקבל עתה ואיך יקבל עתה סך על זה שנמצא מקבל היתרון בשביל הזמן?

יט

אם מכר בי"ב לזמן י"ב חדשים והתנה עם הלוקח שמחויב להביא המעות אחר שני חדשים ואז הוא ינכה לו מדמי המקח עשרה למאה הנה בודאי אם הלוקח הביא המעות כפי התנאי אי בזה חשש יען כי בזה התנאי שעשה המוכר נתברר שהוא מרוצה למכור סחורה זה פחות עשרה למאה מן הערך שהיה ביניהם וכך הוא קבל באמת את דמי המקח פחות עשרה למאה: ברם מה שיש לכאורה לאסור באופן זה הוא בהיכא דהלוקח לא הביא דמי המקח אחר שני חדשים אלא נשאר אצלו עד סוף י"ב חדש דלכאורה נראה דאסור למוכר לקבל ממנו י"ב אלא צריך לנכות לו עשרה למאה מדמי המקח מיהו ראיתי להגאון מהרשד"ם ז"ל ביורה דעה סימן ס"ט, שהביא נדון כזה והעלה מאחר שנעשה הדבר ע"י תנאי והיה אפשר לקימו ולא קימו אם כן נתבטל המקח ונמצא שלבסוף קונה הלוקח את המקח מחדש ואז המוכר יוכל ליקח ממנו י"ב דהוי כמוכר במעות מדודים בי"ב יעויין שם טעמו ונימוקו עמו ונראה שגם מהר"ש גאון ז"ל במשפטים ישרים סימן ס"ט הסכים עמו בעיקר הדין ומה שתמה עליו ומה שרצה ליישב דבריו העירותי עליו בסה"ק מקבציאל ושם המלצתי בעד המהרשד"ם ז"ל באופן אחר ואיך שיהיה בעיקר יש לסמוך על מהרשד"ם ז"ל להתיר בזה ועל אותו אופן שאסרנו בסעיף הקודם הנה שם בסה"ק מקבציאל עשיתי תקנה שני אופנים להתיר הדבר:

כ

ראובן יש לו חוב על שמעון מאה דנרים לזמן שלשה חדשים מותר לומר לשמעון תפחות מן החוב שלשה דנרים ותתן לי תשעים ושבע דנרים היום והפטר! ואין בזה שום איסור כלל:

כא

ראובן שיש לו מלוה על פה לזמן על שמעון מותר למכור החוב ללוי בפחות כדי שיקבל המעות מלוי אך צריך לזכות לוי בחוב זה במעמד שלשתן דאין חוב בע"פ נקנה אלא במעמד שלשתן שיאמר ראובן לשמעון בפני לוי תן ללוי חוב פלוני שיש לי אצלך ואם לא תקנהו במעמד שלשתן לא קנה לוי ואז המעות שנתן לוי לראובן הם חשיבי הלואה ולא דמי מכר הם ולהכי, הרווחת הפחת שלוי נותן תשעים ושבע ולוקח מאה הוי ריבית ואסור: במה דברים אמורים? בחוב שיש לישראל על ישראל אבל אם החוב שיש לישראל על הנכרי אינו נקנה במעמד שלשתן כיצד יעשה יאמר הקונה למוכר אתה תמחול לנכרי ותפטרהו מכל וכל בעד מעות אלו שאני נותן לך ובמעות אלו אני קונה ממך כל מה שאני יכול להוציא מן הנכרי ואז אע"ג דאין החוב הזה אשר על נכרי נקנה לישראל מכל מקום הרי נסתלק ממנו ישראל המוכר בתורת מחילה ואין ישראל הקונה נוטל כלום משל ישראל המוכר ובלבד שלא יהיה ישראל המוכר ערב להקונה אפילו בעד הקרן לבדו אלא תהיה כל אחריות החוב על הקונה ואין על המוכר כלום וכנזכר בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן סעיף ס"ט יעויין שם:

כב

ישראל שיש לו שטר חוב על ישראל חבירו במאה דינרים לזמן שני חדשים או יותר ורוצה למכרו ישראל אחר בפחות כדי לקבל המעות מיד צריך שימכרנו לו בכתיבה ומסרה דהיינו שיכתוב על גוף השטר או בשטר אחר איך מכרתי לפלוני בן פלוני שטר חוב זה איהו וכל שעבודא דאית ביה כתקנת חז"ל ומסרתי לו השטר ואמרתי לו קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה וכן יעשהה ממש שימסור לו השטר ויאמר לו קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה ועל ידי כך נקנה החוב שבשטר לישראל הקונה ומותר לו להרויח הפחת שפוחת מן החוב וכל זה בשטר שיש לישראל על ישראל אבל שטר חוב שיש לישראל על הגוי אי אפשר למכרו בדרך זה שאין החוב אשר על הנכרי נקנה בשום קנין ותקנתו לעשות באופן שכתבנו בסעיף קודם:

כג

אע"ג דאין השטר נקנה אלא בכתיבה ומסירה כאמור לעיל מכל מקום בזמן הזה שטר שקורין כמבייאל"ה (שטר למוכ"ז, לפקודת מציג השטר) שכתוב בו אני מחוייב לאמר בפני פלוני סך כך וכך ויכתוב בו הזמן וגם יכתוב בו שם העיר שהוא כותב וחותם בה וגם יכתוב שהסך הזה הגיע לידו במדודים או בחשבון או דמי סחורה הנה לשטר זה קורין אותו כמבייאל"ה. וכיון דנעשה באופן הנזכר שאמרנו אז זה נמכר בדינא דמלכותא כמנהג הסוחרים מזה לזה ע"י כתיבה זו שקרוין גירו (הסבה) דהיינו שזה ראובן אשר שמעון נתחייב לו בשטר כסך הכתוב בו יכתוב הוא על גוף השטר נוסח זה ועננ"א תדפ"ע לאמ"ר (=נא לשלם לפקודת) יהודה בן יעקב סך הכתוב בשטר זה וכתיבה זו קורין אותה גירו ותספיק בדינא דמלכותא כמנהג הסוחרים שיהיה נקנה שטר הכמבייאל"ה הזה מאחד לאחד על דרך זו ומאחר דקימא לן בענינים כאלה דינא דמלכותא דינא לכן גם בדיננו נקנה שטר הכמבייאל"ה בדרך זה ואין צריך כתיבה ומסירה ומהני גם לעני איסור ריבית וכנזכר בפוסקים ז"ל וכלן גם אם יהיה שטר כמבייאל"ה זה לישראל על הנכרי יוכל למכרו לישראל בדרך כתיבה זו הנזכרת לעיל שקורין גירו:

כד

הא דאמרנו דמותר לישראל למכור שטר חוב שיש לו על חבירו בכתיבה ומסירה בפחות כדי לקבל המעות מיד היינו דוקא אם תהיה אחריות החוב על הקונה דהיינו שאם העני הלוה ואין לו לשלם לא יוכל הקונה לתבוע מן המוכר כלום אבל אם אחריות זו על המוכר שאם העני הלוה יתבע הקונה את המוכר לשלם - אסור לקנות בפחות למסור תשעים ושבע בעד מאה. וכן הוא הדין בשטר זה של הקמבייאל"ה אשר נקנה ע"י כתיבה הנזכרת שקורין גירו צריך שיפרש המוכר בפירוש בכתיבה זו של הגירו שהוא אינו מקבל עליו אחריות דהיינו שכתוב כך "ועננא תדפע מבלג אל מדכור לאמר פלאן חואלה קבאלה כאלץ אל תובעה מן דון רגוע" (=נא לשלם הסך הנזכר לפקודת פלוני, מבלתי אחריות כלל של שום תביעה מן החתום כאן) שאם כותב את ה"גירו" בנוסח זה, אז בדינא דמלכותא כמנהג הסוחרים פטור המוכר מן האחריות וממילא גם בדיננו הוא פטור ומותר בזה יען כי לדעת מרן ז"ל ודעמיה אין היתר במכירת השטרות אלא אם כן יהיה המכור פטור מאחריות: והנה פה עירנו בגדא"ד יע"א מכירת שטרות אלו שקורי כמבייאל"ה שהם כתובים לזמן ומוכרים אותם בפחות כדי לקבל המעות מיד מצוים הרבה בין ישראל וכל עסק המסחר בעיר זו תלוי בזה ואי אפשר בלעדם אך הם כותבים בסתם ואין מפרשים בהם על האחריות ובדינא דמלכותא במנהג הסוחרים אם כתוב הגירו בסתם ולא פירש על האחריות יתחייב המוכר באחריות דאם לא פרע המחוייב יפרע המוכר וקשה הדבר מאד לתקן שיכתוב פירוש בלתי אחריות ואין אנחנו מוחין בזה אע"פ שאנחנו קבלנו הוראת מר"ן ז"ל ולדידיה צריך שלא יהיה אחריות על המוכר ואמרינן שיש להם על מה שיסמוכו יען כי באמת יש פוסקים דמתירים אפילו אם אחריות על המוכר ועיין בספר כפי אהרן סימן ז' שהאריך בדין שטרות הכמבייאל"ה הנזכר ובירר דאיכא שלש חלוקות בזה יש פוסקים דסבירא להו אפילו אם אין המוכר מקבל עליו אלא רק אחריות הקרן דוקא אסור ויש דסבירא להו אם אין מקבל עליו המוכר אלא רק אחריות הקרן בלבד מותר והעלה דכן היא סברת מר"ן ז"ל ויש דסבירא להו אפילו אם מקבל המוכר אלא רק אחריות הקרן בלבד מותר והעלה דכן היא סברת מר"ן ז"ל ויש דסבירא להו אפילו אם מקבל המוכר אחריות הקרן והריוח נמי מותר יעויין שם הנה כי כן אע"ג דאין אנחנו מוחין ביד הנוהגין היתר ע"פ בעלי סברת המתירים גם בדאיכא אחריות הקרן והריוח על המוכר מכל מקום ירא שמים יזהר לפחות לעשות כסברת המתירים בהיות האחריות על המוכר בעד הקרן בלבד והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה: