אתוון דאורייתא/כלל א
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
בעניין חולין בעזרה:
תמורה כג א: "יאכלו (דכתיב גבי שירי מנחות) מאי תלמוד לומר? מלמד, שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהיה נאכלת על השובע". וברש"י ותוספות שם הקשו הא אסור להכניס חולין בעזרה, עיין שם.
ונראה לעניות דעתי ליישב, דהנה איסור הכנסת חולין בעזרה הרי אין לו שום מקור בפ"ע ומקורו בהכרח רק ממה שאסרה תורה לשחוט חולין בעזרה, כדדרשינן בקידושין נז ב מקראי, עיין שם. והנה נראה פשוט דענין איסור שחיטת חולין בעזרה הוא רק שבזיון הוא לקדשים אם חולין נשחטים במקום המיוחד לקדשים, ולפי זה אם יהיה מקום בעזרה אשר איננו כשר לשחיטת קדשים, שפיר יהיה מותר לשחוט שם חולין והוא הדין להכניס ואף אם יהיה למקום ההוא דין עזרה לענין אכילת קדשי קדשים וכמובן. ולפי זה נראה לפי המבואר בזבחים נו א: "לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש, כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים", וכולי יעוש"ה. דמבואר שם, דלשכות הנ"ל דין עזרה להם לענין שמותר לאכול שם קדשי קדשים, אבל לעניין שחיטת קדשים אין להם דין עזרה וילפינן ליה התם מקרא. ולפי זה שפיר היו הכהנים יכולין לאכול שירי מנחות עם חולין בלשכות הנ"ל דחשיבי עזרה לענין אכילה, ואלו להכניס בהם חולין שרי וכנ"ל ודו"ק:
ועל פי דבר זה יש להבין מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בנזיר כט א אמתניתין. דתנן: "האב (תיקון גרסא:האיש) מדיר את בנו בנזיר". סבירא ליה לרבי יוחנן דהלכא למשה מסיני היא בנזיר, וריש לקיש סבירא ליה דהוא מדרבנן כדי לחנכו במצוות, ופריך. בשלמא לרבי יוחנן, היינו דמתייתי קרבנות לסוף מניינו, אלא לריש לקיש הווא ליה חולין בעזרה, ומשני דסבר ריש לקיש חולין בעזרה לאו דאורייתא, ופריך. בשלמא לרבי יוחנן, היינו דכי מיטמא מייתי ציפרין וקאכיל כהן מליקה. אלא לריש לקיש הא הווא ליה נבילה ומשני דסבירא ליה לריש לקיש דאין שחיטה לעוף מן התורה, ופריך מהא דתני דחטאת העוף הבא על הספק קרב ואינו נאכל, דאין ללמדו מאשם תלוי דקרב ונאכל, דמה לאיסור תורה דהוי רק איסור אחד, חולין בעזרה, תאמר בחטאת העוף דהוי שני איסורים מדרבנן קאמר. עד כאן סה"ג הצריכה לעניינו.
ובספר חידושי אריה דבי עילאי דף ו הקשה דאמאי לא קאמרה הבריתא דבחטאת העוף איכא שלושה איסורים, דהא אם אינו מחויב חטאת העוף הווא ליה המליקה נבילה, אם כן כשיאכלוהו הכהנים יטמאו בטומאת נבילת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה, וכשישהו במקדש הוי חיוב כרת, עיין שם, דנחית לומר שאם יצאו מייד ולא ישהו שיעור שהיה יופטרו.
ולעניות דעתי, אפילו כשיצאו מיד עם כל זה בגוף האכילה הרי טימאו עצמם במקדש, והמטמא עצמו במקדש שלא באונס איבעיה דלא איפשטא היא בשבועות טז ב "אי בעי שיעור שהייה", עיין שם. ויש לומר, דכיון דיש חיוב אכילה מכח ספק מצוות עשה דאכילת קדשים על כן חשיבא האכילה אונס. ויש לדבר בזה ואין כאן מקומו. אולם על פי דרכינו הנ"ל הנה גוף קושיתו לא קיימא לן, וזה לפי המבואר בסוגיה דזבחים שם (דף נו.) דלשכות הנ"ל הבנויות בחול ופתוחות לקודש חשיבא עזרה לענין אכילת קדשי קדשים, ואף על פי כן אין חייבים בם משום טומאה מן התורה כי אם מדרבנן, עיין שם היטב. ואם כן הרי היו הכהנים יכולין לאכול חטאת העוף הבא על הספק בלשכות הנ"ל דחשיבא שפיר אכילה בעזרה, ואף על פי כן לית ביה משום טומאה. וא"ל דאם כן איך יצאו משם דכיון דפתוחות רק לקודש, אם כן בהכרח יבואו בקודש בטומאה. דזאת אומרת דכיון דגוף הטומאה על ידי אכילה לא היתה בעזרה, אם כן לענין היציאה שוב אין כאן איסור אם יצאו בדרך קצרה. וכמובן:
אולם, זה יונח לרבי יוחנן, דסבירא ליה דשני איסורים דברייתא הנ"ל הכוונה על איסורים דאורייתא. אם כן, שפיר לא שנאה הברייתא שלושה איסורים מפאת טומאת נבילת עוף טהור, שהרי יש עצה שיאכלו בלשכות הנ"ל דאז לא הוי איסור דאורייתא מפאת הטומאה, וכנ"ל, ואלו הברייתא הרי רצתה לשנות רק איסורים דאורייתא. מה שאין כן לריש לקיש, דסבירא ליה דשני איסורים דברייתא הנ"ל הכוונה על איסורים דרבנן וכנ"ל, אם כן הא דקיימא לן דהווא ליה לשנות שלושה איסורים דנתוסף איסור משום טומאה, כיון דגם בלשכות הנ"ל יש איסור דרבנן משום טומאה, וכנ"ל:
ונראה ליישב לפי המבואר בחולין קג ב, עיין שם, דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש. דלרבי יוחנן חשיבא הנאת גרון אכילה ולריש לקיש הנאת מעיים. ומבואר באחרונים דבכרך איסור בסיב ובלעו תלוי בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש הנ"ל, דלרבי יוחנן לא חשוב אכילה, כיון שלא נגע בגרון שהרי הפסיק הסיב ולא נהנה גרונו. ולריש לקיש חשיב אכילה, כיון דאיכא הנאת מעיים שהרי נתעכל במיעיו. והנה מבואר ברמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות ג ה דנבילת עוף טהור אינו מטמא על ידי כריכה בסיב, עיין שם. והוא מן התוספתא כמו שאמר הכ"מ עיין שם. ונראה פשוט דגם ריש לקיש מודה בדין זה, דוודאי לא פליג ריש לקיש אתוספתא. ותו דטומאת נבילת עוף טהור וודאי דגם לריש לקיש תלוי רק בגרון, וכמבואר במשניות לרוב שנבילת עוף טהור מטמא בגדים בבית הבליעה, דהיינו בגרון, כמבואר ברמב"ם בהלכותיו שם. ומקרא ילפינן ליה, דכתיב: ו"כל נפש אשר תאכל" (ויקרא יז, טו), אינו מטמא אלא כשהיא בבית הנפש. וכמבואר ברמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות ג א עיין שם. ואם כן כיון דגם לריש לקיש הטומאה היא רק בגרון מגזירת הכתוב וכנ"ל, ואם כן יש עצה לריש לקיש, שיאכלו הכוהנים חטאת העוף הבא על הספק על ידי כריכה בסיב דלא יגע בגרון ולית ביה משום טומאת נבילת עוף טהור וכנ"ל. ואילו ידי מצוות אכילת קדשים שפיר יצאו בזה אם היא חטאת, כיון דלשאר מילי הרי כריכה בסיב שפיר חשיב אכילה לריש לקיש, כיון דאית ביה הנאת מעיים וכך נראה לי:
אולם, התינח ריש לקיש לטעמיה, מה שאין כן רבי יוחנן לטעמיה. דסבירא ליה דבכהאי תני נמי הנאת גרון הוא דחשיבא אכילה, ואם כן על ידי כריכה בסיב גם מצוות אכילת קדשים לא יצאו, ואם כן נסתלקה העצה הנ"ל, ועל כרחך לומר דיאכלו בלשכות הנ"ל. ואי דאיכא איסור דרבנן משום טומאה, צריך לומר דברייתא לא מיירי מאיסורים דרבנן רק מאיסורים דאורייתא ואם כן על כרחך דיש שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה דאורייתא. ואם כן רבי יוחנן לטעמיה, שפיר הוכרח לומר דהלכה היא בנזיר, הא דאב מדיר וגומר, דאם לא כן רק הוא כדי לחנכו במצות ומדרבנן. אם כן, תיקשי קושיית הגמרא דאיך מייתי קרבנות לסוף מניינו וציפרין כשנטמא הא הווא ליה חולין בעזרה ונבילה. אולם, ריש לקיש לטעמיה, דסבירא ליה דהנאת מעיים בעיא שפיר סבירא ליה, דהוא כדי לחנכו במצות. וכך נראה לי כן יש לומר על דרך החידוד.
באופן שני יש לומר בהסברת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, דנזיר הנ"ל בסגנון הנ"ל. וזה דלכאורה יש לומר ביישוב קושית האריה דבי עילאי הנ"ל, דהיו יכולים לאכול חטאת העוף הבא על הספק על ידי תערובות מין בשאינו מינו בפחות משישים שיהיה בו כדי נתינת טעם, דאז שפיר יצאו ידי מצוות אכילת קדשים. וכדמבואר בזבחים עח א, דיוצאין ידי מצה אף שרובה אורז אם הטעם דגן נרגש, עיין שם היטב. אבל לעניין טומאת נבילת עוף טהור, הרי אינו מטמא על ידי הטעם, וכמבואר בתוספות בכורות כב א ד"ה הנך מיעוטא, דלענין טומאה לא אמרינן טעם כעיקר, עיין שם. אולם, זאת אומרת דרק בטומאת מגע דאיירי ביה התוספות שם, על כן שפיר לא שייך ביה טעם כעיקר, דמה עניין טעם למגע ורק אכילה יוכל להיחשב על ידי שמרגיש טעמו, אבל אין לו עניין למגע. מה שאין כן נבילת עוף טהור דאין לו שום טומאה, רק בבית הבליעה מטעם אכילה, אם כן שפיר ראוי שיטמא על ידי טעם כיון דטעם כעיקר חשוב אכילה וכן נראה לי:
אמנם, באמת יש להסתפק בגוף טומאת נבילת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה, אם ענין הטומאה הוא בתורת אכילה שגזירת הכתוב היא שאכילת נבילת עוף טהור מטמא, או דלמא גם היא טומאת מגע היא, אלא דשאר המטמאים במגע מטמא בכל מקום שיגע מן הגוף, ונבילת עוף טהור גילתה תורה דאינה מטמאה במגעה רק במקום מיוחד בבית הבליעה וגזירת הכתוב הוא שמטמאה על ידי מגע בית הסתרים. ועכ"פ רק מטעם מגע היא לא מטעם אכילה ודו"ק. ונראה דספק זה תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש דחולין הנ"ל, אי חטאת גרון חשיבה אכילה או הנאת מעיים דלריש לקיש על כרחך דטומאת נבילת עוף טהור אינו מטעם אכילה, כיון דמטמא בבית הבליעה דהיינו בגרון, וכנ"ל. והנאת גרון הרי לא חשיבא אכילה לדידיה כלל, ועל כרחך דהטומאה רק מטעם מגע, מה שאין כן לרבי יוחנן דהנאת גרון חשיב אכילה שפיר. יש לומר דהטומאה היא מטעם אכילה, ויותר מסתבר לומר כן משנאמר שהוא מטעם מגע, כיון שמגע בית הסתרים הוא, וגם אין לו מגע בשום מקום משארי מקומות הגוף. ולפי זה רבי יוחנן לטעמיה, דסבירא ליה דטומאת נבילת עוף טהור היא מטעם אכילה, אם כן אי אפשר לו לתרץ קושית האריה דבי עילאי הנ"ל, ולומר דאכלו חטאת העוף הבא על הספק על ידי תערובת מין בשאינו מינו, דהא אכתי ראוי שיטמא על ידי הטעם כיון דהטומאה היא מפאת אכילה והרי טעם כעיקר חשיב אכילה, וכן נראה לי. וההכרח לתרץ דאכלו בלשכות הנ"ל, ושוב יש הכרח לומר דזה תלוי, וכן נראה לי. מה שאין כן לריש לקיש לטעמיה, דסבירא ליה דהטומאה היא מטעם מגע, אם כן שוב אין מטמא על ידי טעם, וכן נראה לי. ואם כן שפיר יש לומר דאכלו על ידי תערובת מין בשאינו מינו, וכן נראה לי. ואין צריך לתרץ דאכלו בלשכות הנ"ל, ושפיר סבירא ליה כדי לחנכו במצות, וככל הנ"ל.
והנה אשוב לענינינו לברר מה שהתחלתי לחדש דמותר לשחוט חולין בלשכות הנ"ל, ואומר דלעניות דעתי להוסיף עוד, דבלשכות הנ"ל יש חיוב מחמת שחיטה בחוץ אם שוחט שם קדשים. וראיה לזה מהא דאמרינן בזבחים קז ב, דהיה הווא אמינא דשוחט עולה בדרום יהיה חייב משום שחיטה בחוץ, אלא דמקרא דמחוץ למחנה ילפינן דבעיא דומיא ד"מחוץ למחנה", שהוא מקום שאין ראוי לשחיטת שום קדשים יצא דרום שהוא ראוי לשחיטת קדשים קלים, יעויין שם היטב. ואם כן, לשכות הנ"ל דאינם ראויים לשחיטת שום קדשים, שוב שפיר יש בם חיוב משום שחיטה בחוץ אף על גב דחשיבי פנים לענין אכילת קדשי קדשים וכמובן, דהא לא עדיפי מדרום דהוי פנים ממש, ואף על פי כן היה בו איסור שחיטה בחוץ אילו לא היה כשר לשחיטת קדשים קלים, וכן נראה לי. ועיין עוד בזבחים קיד ב דקאמר ד"פנים דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי", עיין שם היטב ברש"י שכתב דפנים דגלגל אינו כשר לחובות ע"כ חשוב כחוץ לעניין חובות. ואם כן, הכא נמי לשכות הנ"ל דפסול לשחיטת קדשים חשיבי חוץ לענין חובות. ולפי זה, הנה על כרחך דאין בלשכות הנ"ל משום שחיטת חולין בעזרה, דהא רבי יוחנן יליף משום רבי מאיר בקידושין שם (דף נז:), איסור שחיטת חולין בעזרה בממה נפשך, דמה שלי בשלך אסור, דהיינו שחיטת קדשים בחוץ, אף שלך בשלי אסור, דהיינו שחיטת חולין בעזרה, עיין שם היטב. ואם כן, לדידיה איסור שחיטת קדשים בחוץ ואיסור שחיטת חולין בעזרה בהכרח עומדים זה לעומת זה, ובמקום שיש בו איסור שחיטת חוץ וחשיב שלך אי אפשר שוב שיוחשב שלי ויהיה אסור לשחוט בו חולין, וזה פירושו. ואם כן, נהי דחוזר שם בקידושין מדרשא דרבי מאיר הנ"ל, על כל זה הרי חוזר בו רק מן הטעם לבד, ואין הדין איפוא משתנה מכח זה, עיין תוספות יבמות מב א ד"ה סתם. ואם כן, בלשכות הנ"ל דיש בם איסור שחיטה בחוץ, וכנ"ל שוב שפיר אין בם איסור שחיטת חולין בעזרה.
עוד נראה, דאפילו לפי דרשת המסקנא בקידושין שם (דף נז:), דילפינן איסור שחיטת חולין בעזרה מדכתיב "וכי ירחק ממך המקום... וזבחת... ואכלת" - בריחוק מקום אתה זובח, ואי אתה זובח בקירוב מקום, הרי לכאורה קשה, דנימא דאסור לשחוט חולין בכוליה ירושלים, דכולי ירושלים הרי נקרא 'מקום', עיין תוספות עבודה זרה ח ב דיבור המתחיל "מלמד". אלא דנראה מדבריהם שם, דביאור תיבת מקום יובן בכל מקום לפי הענין שנאמר בו, אם קאי אירושלים, או אבית המקדש, עיין שם. ואם כן, על כן צריך לומר דהכי נמי מובן מסברא, דרק במקום המיוחד לשחיטת קדשים הוי בזיון הקדושה אם ישחוט שם חולין, ועל כן מפרשינן תיבת מקום אמקדש לא על ירושלים. ואם כן, ממילא לא קאי גם כן אלשכות הנ"ל, כיון דפסילי לשחיטת קדשים, וכן נראה לי. ואי נימא דקאי אלשכות הנ"ל אף על גב דפסילי לשחיטת קדשים, הואיל והם בכלל עזרה לענין אכילת קדשי קדשים, וכנ"ל, ונקראים מקום מכח זה, אם כן הוא הדין דיש לומר דקאי אכוליה ירושלים, דגם כן נקראת מקום. ומנא לנו דקאי אעזרה דווקא אם לא שנאמר דאזלינן בתר סברא הנ"ל, דבמקום המיוחד לשחיטת קדשים דווקא הוי השחיטת חולין בזיון, וכן נראה לי:
ועוד, נראה ראיה ברורה דאין בלשכות הנ"ל איסור חולין בעזרה, שהרי בקידושין שם (דף נז:) הצריך הש"ס מקראות מיוחדים לאסור שחיטת חולין בעזרה או חיה עש"ה, ומוכח דהאיסור שייך רק מפאת שאפשר לשחוט הבהמה בתורת קדשים ,דאז הוי שחיטתה כשהיא חולין בזיון לקדשים, מה שאין כן כשאינה ראויה לקדשים לא חשיבא בזיון. וכעין הא דאמרינן בזבחים ג א "דלאו מינא לא מחריב בה". ואם כן, מובן ממילא דהוא הדין במקום שאינו ראוי לשחיטת קדשים, וכלשכות הנ"ל שפיר שרי לשחוט חולין דנהי דילפינן מקראי שם לאסור גם שחיטת בעלי מומין וחיה בעזרה, עם כל זה אך גזירת הכתוב הוא. ולענין מקום שאינו ראוי לשחיטת קדשים דאין לנו גילוי לאסור, שפיר בהיתירו עומד כסברא החיצונה.
ועוד, דזיל בתר פשטא דקרא. דכתיב - "וכי ירחק...וזבחת..." (דברים יב, כא), דכוונת הכתוב שאם ירחקו מבית המקדש, ולא יוכלו לזבוח שם כל בהמותיהם בתורת שלמים, כמו שעשו במדבר, אזי יהיו מותרים לזבוח בכל מקום בתורת חולין, ובא הכתוב להתיר בשר תאוה. ואם כן אף על פי כן איירי קרא רק ממקום הראוי לזביחת שלמים, ואם כן הלשכות הנ"ל דאינם ראויות לזה שפיר שרי לשחוט בהם חולין:
והנה יש לומר עוד, דהך מילתא אי אסור לשחוט חולין בלשכות הנ"ל, ראוי שיהיה תלוי בפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא. דאי אמרינן הכי, הכא נמי ראוי שנדרוש טעמא דקרא דאוסר שחיטת חולין בעזרה, דהוא משום בזיון הקדשים אם שוחטין חולין הפחותים במקום המיוחד לשחיטת קדשים, וממילא דשרי בלשכות הנ"ל, וכך נראה לי. ואי לא דרשינן וכולי, אם כן הכא נמי כיון דכתיב "כי ירחק ממך המקום..." (דברים יב, כא), אסור לשחוט בכל העזרה, שכולה נקראת מקום, וגם הלשכות הנ"ל בכלל, הואיל ויש להם קדושת עזרה לענין אכילת קדשי קדשים, וכך נראה לי.
ולפי זה יתיישב מה שהעיר על דברי האברך החריף ובקי מוה' צבי לופטע נ"י מפה, מהא דפריך במנחות מח א "דפריק להו היכא? אי (דפריק להו) מאבראי, (כיון דכתיב - "לפני ה') איפסל להו ביוצא. ואי גוואי, הוי חולין בעזרה." ומשני: "לעולם דפריק להו גוואי וחולין ממילא הויין." ואי איתא, הא מצי למיפרק להו בלשכות הנ"ל דליכא פסול יוצא, דאדרבה, מנחות נאכלים שם. ואף על פי כן, משום חולין בעזרה ליכא, וכמו שחידשתי, עד כאן תוכן דבריו. ולפי מה שאמרתי, שפיר עדיפא מיניה משני שינויא, דהוי אליבא דכולי עלמא משיאמר שפדו אותם בלשכות הנ"ל, דהוי רק למאן דאמר דדרשינן טעמא דקרא, וכנ"ל, מה שאין כן סוגיה דתמורה הנ"ל, יש לומר דאתיא אליבא דמאן דאמר דדרשינן טעמא דקרא, ושפיר קאמר דיאכלו עמה חולין וכולי, והכוונה אלשכות הנ"ל, וכך נראה לי. אולם בזבחים עז א פריך הש"ס גם כן "דפריק להו (תיקון גרסא:ליה) היכא..." וכסוגיה דמנחות הנ"ל (דף מח.). ושם בזבחים קאי אליבא דרבי שמעון, עיין שם. ורבי שמעון הא איהו מרא דהך סברא דדרשינן טעמא דקרא, ואף על פי כן לא משני הש"ס דפריק ליה בלשכות הנ"ל. אולם באמת קושיה הנ"ל בפשיטות לק"מ דהש"ס קמשני, שפיר עדיפא מיניה לקושטא דמותר לפדותו בכוליה עזרה מטעמא דחולין, ממליא הויין ואין צריך לפדותו ולאוכלו דווקא בלשכות הנ"ל, וזה פירושו:
ודע, דסברתינו הנ"ל - דשחיטת חולין במקום המיוחד לשחיטת קדשים חשיב בזיון לקדשים, לכאורה יש לה סתירה מש"ס זבחים נה א דקאמר דשחיטת קדשים קלים כשירה בצפון מקל וחומר, "דמה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון, קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שיהו מוכשרים בצפון? עיין שם. ואי איתא הא, יש סברא להיפוך לאסור ולומר - דהואיל וקדשי קדשים קדושתם עדיפא מקדשים קלים, על כן הוי בזיון לקדשי קדשים אם נשחטים קדשים קלים הפחותים מהם במקום המיוחד לשחיטת קדשי קדשים, וכמו שמטעם הנ"ל שחיטת חולין אסורה בעזרה המיוחדת לשחיטת כל קדשים.
ועיין עוד בזבחים נח א בתנן: "קדשים קלים ששחטן בראש המזבח, רבי יוסי מכשיר (תיקון גרסא: אומר) כאילו נשחטו בצפון, רבי יוסי ברבי יהודה (אומר) מחצי המזבח ולדרום כדרום, מחצי המזבח ולצפון כצפון." וקאמר התם בגמרא ד"שניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב: "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ, כ) דרבי יוסי סבר - כולו לעולה וכולו לשלמים, ורבי יוסי בר יהודה סבר - חציו לעולה וחציו לשלמים. דאי סלקא דעתך כולו לעולה כשר, השתא כולו לעולה כשר, כולו לשלמים מיבעיא?" עד כאן לשון הגמרא. ואי איתא מה זה הפשיטות הא יש סברא להיפוך גם כן דכיון דמדריגת המקום נעלה וכולו כשר לעולה שהיא קדשי קדשים על כן היא בזיון אם ישחוט שם קדשים קלים:
ועיין עוד במנחות ג א דפריך (לר"ש דסבירא ליה התם דמחשבה פועלת בקדשים רק אם אין ניכר ממעשהו היפוך מחשבתו) דק"ק ששחטן בצפון לשם קדשים קלים לירצו דמעשיהן מוכיחין עליהן דק"ק נינהו דאי קק"ל הן בדרום הוי עביד להו ומשני אימר דאמר רחמנא אף בדרום בדרום ולא בצפון מי אמר הא תנן קק"ל שחיטתן בכל מקום בעזרה עכ"ל הגמרא ותמוה טובא דאיזה סברא היתה להמקשן לאסור שחיטת קק"ל בצפון והתוספות שם ד"ה דאי הסבירו דדעתו הי' דאסור לשחוט קק"ל בצפון כדי שלא יבואו לטעות שהם ק"ק עיין שם אולם לפי מה שאמרתי יש לומר דזהו באמת טעמא דמקשן דסבירא ליה דאסור לשחוט קק"ל הפחותה במדריגה בצפון מפאת שהוא בזיון לקדשי קדשים הנעלים מהם הנשחטים רק במקום ההוא וכנ"ל ובאתי רק להעיר:
והנה לפי האמת דשחיטת קדשים קלים כשירה בכ"מ בעזרה עכ"ז אין מזה סתירה לסברתינו דשחיטת חולין בעזרה הוי איסורו משום בזיון הקדשים דיש לומר שחולין שאינם קדושים כלל שפיר הוי שחיטתם במקום המיוחד לקדשים בזיון לקדשים ולא כן בקדשי קדשים וקדשים קלים דגם הקק"ל יש בם קדושה ע"כ לא הוי שחיטתם בצפון בזיון לק"ק וז"פ.
עוד אני חוזר להביא ראיה דשרי לשחוט חולין בלשכות הבנויות בחול וכו' וזה ממה שמצאתי דבר חידוש בענין חולין בעזרה ברש"י זבחים פה א וזה עניינו דבזבחים פד ב שם גרסינן אמר רבי יוחנן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב לא תהא פחותא משוחט בחוץ ומעלה בחוץ (פירוש דשוחט בהמה בלילה בפנים והעלה אחר כך בחוץ חייב משום מעלה בחוץ ואפילו לרבי יהודה דסבירא ליה דנשחטה בלילה אם עלתה תרד ואם כן אינה מתקבלת בפנים וראוי שיופטר אהעלאת חוץ עכ"ז לא תהא פחותה משוחט בחוץ דג"כ אין מתקבלת עוד בפנים ואף על פי כן אם העלה אחר כך בחוץ חייב גם על ההעלאה) מתיב רב חייא בר אבין (מהא דתנן) השוחט עוף בפנים ומעלה בחוץ פטור שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב (גם על ההעלאה) ואמאי נימא לא תהא פחותא משוחט בחוץ ומעלה בחוץ תיובתא ואי בעית אימא שחיטת עוף בפנים מיקטל קטליה ע"כ וברש"י ד"ה מיקטל קטליה כ' וז"ל לא שייכא שחיטא בפנים כלל בין בחולין ובין בקדשים (רוצה לומר דבעוף לא שייכא שחיטא בפנים כלל לא בחולין משום חולין בעזרה ולא בקדשים שהרי עוף קדשים טעון מליקה ולא שחיטה) אבל שחיטת לילה (רוצה לומר בבהמה) שחיטה היא בחולין הילכך בקדשים שחיטה פסולה היא קרויה (רוצה לומר דלא הוי כמיקטל קטליה ואינו נשחט כלל רק הוי שפיר שחיטה אלא ששחיטה פסולה היא) עכ"ל ולכאורה אין שום הבנה לדבריו דכמו דבעוף לא שייכא שחיטה בפנים כלל לא בחולין מצד חולין בעזרה ולא בקדשים דעוף קדשים טעון מליקה ה"נ שחיטת לילה לא שייכא בפנים כלל לא בחולין מצד חולין בעזרה ולא בקדשים מצד לילה שהרי שחיטת קדשים זמנן רק ביום ואי דשייכא שחיטת לילה בחולין בחוץ ה"נ יש שחיטת עוף בחולין בחוץ ועל כרחך צריך לומר דכוונתו דס"ל דבלילה ליכא איסור שחיטת חולין בעזרה וע"כ שחיטת לילה בבהמה בפנים שפיר חשיבא שחיטה הואיל ואפשר לשחוט אז בהמת חולין בפנים מה שאין כן שחיטת עוף בפנים ביום דא"א לשחט אז בפנים לא עוף חולין ולא עוף קדשים ע"כ לא חשיבא שחיטה כלל והוי כמיקטל קטליה והכוונה הזאת כמעט מפורשת היא בדבריו במה שכתב "אבל שחיטת לילה שחיטה היא בחולין" שהרי בפנים איירי וכמו שהתחיל בדבריו לא שייכא שחיטא בפנים כלל כו' ועל זה כתב ששחיטת לילה היא שחיטה בחולין אם כן מפורש דסבירא ליה דבלילה מותר לשחוט חולין בעזרה וכזה ראה וחדש:
ונראה לעניות דעתי בטעמו עפמ"ש התוספות ישנים יומא כט ב דיבור המתחיל ניהדריה וזה לשונו ועוד אפילו נתקדשה (המנחה בכלי) מבעוד יום חשיבא מיהא בלילה כמנחה בכלי חול הואיל ואינה ראויה להתקדש בלילה עד כאן לשונו ונראה כוונתו דכיון דאין בכח הכלי שרת לקדש בלילה ע"כ נחשב אז ככלי חול והמנחה המונחת בו כמונחת בכלי חול ואם שי"ל בכוונתו באופנים אחרים עכ"ז גם כדברינו הנ"ל י"ל ואכ"מ לדבר בזה ולפי זה נרארה דכוונת רש"י הוא גם כן עד"ז דכיון דאיסור שחיטת חולין בעזרה נלמד בקידושין נז ב מוכי ירחק ממך המקום וזבחת וגו' בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום וע"כ בסירא ליה לרש"י ז"ל דכיון דאין זמן שחיטת קדשים בלילה במקדש על כן לא חשיב אז המקדש מקום לענין שחיטה והוי כנשחט בריחוק מקום וכמו במנחה דכיון דאין הכלי שרת ראוי לשרת בלילה ע"כ הוי המנחה המונחת בו כמונחת בכלי חול. ויש לומר עוד בטעמו של רש"י בפשיטות טפי לפמ"ש למעלה דטעם איסור שחיטת חולין בעזרה הוא רק לפי שהוא בזיון לקדשים אם חולין נשחטים במקום המיוחד לשחיטת קדשים וע"כ ס"ל לרש"י ז"ל דחשיב בזיון רק אם נשחטים החולין בזמן הראוי לשחיטת קדשים מה שאין כן בלילה דאין קדשים נשחטים אז ע"כ אין השחיטת חולין בזיון לקדשים בזמן ההוא ואיך שיהיה בטעמו של רש"י ז"ל עכ"פ יש לנו ראיה מדבריו למה שכתבתי דבלשכות הבנויות בחול וכו' דפסילי לשחיטת קדשים שרי לשחוט בם חולין דהא בלילה נמי הרי קדושת המקדש על כל המקדש לענין אכילת קדשי קדשים ואיסור כניסת טמאים וכמה עבודות שעושין בלילה ועל כרחך דאיסור שחיטת חולין בעזרה איננו תלוי בקדושת המקדש לשארי דברים ורק בקדושת המקדש לענין שחיטת קדשים הוא תלוי ועל כן בלילה דאינו ראוי לשחיטת קדשים שרי לשחוט בו חולין ואם כן ה"ה בלשכות הנ"ל דפסילי לשחיטת קדשים שפיר שרי לשחוט בם חולין אף על גב דהוי כעזרה לענין אכילת קדשי קדשים ודע דלדעת רש"י דזבחים הנ"ל יש ליישב גם כן הך דתמורה דקתני שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין וכו' דבלילה שפיר שרי להכניס חולין מדשרי לשחוט וכנ"ל וז"פ.