אני מאשים
המכתב הפומבי "אני מאשים...!, " שפרסם אמיל זולא אל נשיא הרפובליקה, בדפו הראשון של L'AURORE מיום 13 בינואר 1898.
אני מאשים!
מכתב אל מר פליקס פור
נשיא הרפובליקה
אדוני הנשיא,
האם תרשה לי, תוך הכרת תודה על קבלת הפנים החמה שערכת לי באחד הימים ומתוך דאגה לתהילתך המוצדקת, לומר לך שכוכבך הנוצץ ביותר עד כה, מאיים להיות כתם מביש ובל יימחה?
עברת בשלום את העלילה הבסיסית וכבשת את הלבבות. אתה מופיע זוהר בהאלהה לה זכתה הברית של רוסיה וצרפת ואתה מתכנן לשבת בראש התערוכה העולמית של פריז, שתכתיר את המאה שלנו כמאה הגדולה של עבודה, אמת וחופש. אך מה גדול כתם הבוץ על שמך - או על שלטונך, כפי שכמעט אמרתי - היא פרשת דרייפוס מתועבת זו! מועצת המלחמה, בפקודה, זיכתה את אסטרהזי, בעלבון נורא לאמת ולצדק הרמוס. זה נגמר, זהו כתם בל יימחה לצרפת וההיסטוריה כולה תזכור שבתקופת נשיאותך פשע חברתי כזה יכל להתבצע.
כפי שהעזו הם, אעז גם אני. האמת אותה אומר, הבטחתי לאומרה, עקב כך שאין הצדק מסוגל לעשות מעשה כזה ולהיוותר שלם. חובתי היא לדבר, אין ברצוני להיות שותף לדבר עבירה. לילותיי נתקפים בסיוטים, מכיוון שאדם זה נרדף בעינויים נוראיים על פשע אשר לא ביצע.
בשבילך, אדוני הנשיא, אני זועק אמת זו, ועמי כל עוצמת הסלידה של אדם ישר. לזכותך ייאמר, כי אני משוכנע שאינך מודע לדבר זה. על כן אני מוקיע את האשמים האמיתיים ברוע זה ולמי עליי להודיע על פשע זה אם לא לך, השופט העליון של המדינה?
...
אך מכתב זה התארך לו, אדוני כבוד הנשיא, והגיעה העת לסכמו.
אני מאשים את סגן-אלוף דו-פאטי דה-קאם כי שימש כלי יוצר לעיוות דין מעשה שטן, תחילה בלא יודעין אני רוצה להאמין, ולאחר מכן הגן במשך שלוש שנים על פועלו, בתחבולות רמייה נפשעות ביותר.
אני מאשים את גנרל מרסיה כי נתן ידו, מכל מקום מתוך חולשת דעתו לאחת הנבלות הגדולות ביותר בדור הזה.
אני מאשים את גנרל ביו, כי היו תחת ידו ראיות ברורות לצדקתו של דרייפוס והוא העלימן בזדון וכי מעל באדם ובמשפט בכוונה פוליטית, וכדי להציל את המטה הכללי מחרפה.
אני מאשים את גנרל דה פליה ואת רב סרן רוורי כי ערכו חקירה כוזבת, וכוונתי לחקירה משוחדת עד זוועה.
אני מאשים את שלושת המומחים לכתב היד כי הגישו עדות כזב ותרמית אלא אם כן יועלה בבדיקה רפואית כי טחו עניהם מראות ומשפוט.
אני מאשים את לשכות המיניסטריון כי ניהלו בעיתונות תעמולה נבזית כדי להוליך שולל את דעת הקהל ולחפות על חטאתן.
אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון, כי עבר על החוק בחייבו אדם על יסוד תעודת סתרים, ואני מאשים את בית הדין השני, כי חיפה על עבירה זו על פי פקודה מגבוה.
בהעלותי את האשמות הללו ברי לי כי חלים עלי הסעיפים 30 ו-31 של חוק העיתונות מיום 29 ביולי 1881, העשויים לענוש בעוון הוצאת דיבה. אני יוצא ברצון לקראת הסכנה.
האנשים שאותם אני מאשים, אינני מכירם. מעולם לא פגשתיהם ואינני דורש רעתם. לדידי אינם הם אלא דמויות, סוכני רעה לחברה. הפעולה אשר אני נוקט אינה אלא אמצעי קיצוני להחיש את התגלות האמת והצדק.
אין לי אלא רצון אחד: להאיר את עיני אלו שהושארו בחשכה, בשם האנושיות שסבלה כה רבות וזכאית למעט אושר. מחאתי הלוהטת אינה אלא זעקת נשמתי. יקומו נא ויאזרו לבם להביאני בפלילים. תיערך נא החקירה לאור היום!
- בכבוד רב עד מאוד,
- אמיל זולא, 13 בינואר 1898