אמונת חכמים/פרק עשרים
אמת הוא שנתמעטו הלבבות ונפלה מחלוקת בפירוש לשונות הראשונים ותשובות הגאונים כמו שנתהוה ג"כ בדיני התלמוד, ועל-כן כתב בעל האפוד בהקדמתו ז"ל, והכת השלישית כת בעלי חכמת הקבלה, ואלה יאמינו כי חכמת התורה היא חכמה מקובלת מהאבות וממשה וכל הנביאים וכל חכמי ישראל אחריהם זה אחר זה, והיא חכמה כוללת סודות האלקים והמלאכים וענינים נפלאים באלקיות וטבעיות ממה שהשגתו נמנעת בדרך החקירה, אבל היא חכמה ידועה בקבלה, גלה ה' סודו בה אל עבדיו הנביאים וייחד בהם בני ישראל וקראם עמו וסגולתו, והשגתה היא התכלית האחרון וההצלחה האחרונה לאדם ובה ידבק בשם יתברך והמלאכים ויהיו לו מהלכים בין העומדים ההם, ובה נבדלו בהבדל מיוחד מגויי הארצות ולא יכלו הפילוסופים עם רוב חקירתם להשגתה, כי אין חלק לאריסטו וסיעתו באלקי ישראל והתורה כלה וספרי הנבואה מלאים ברמזים נעלמים באלה הסודות וחיבור התלמוד במקומות רבים והמדרשים ג"כ, ויאמרו כי השלמים בחכמה הזאת ידעו לשנות טבעי הנמצאות ולחדש אותות ומופתים בשמות הבורא והמלאכים הקדושים אשר התורה מלאה מהם ברמז, ודעתם כי המעשים התוריים הם לתכלית המשכת השפע מהי"ת ומהנמצאות ההן הקדושות והמלאכים הטהורים, וכי כוונת המעשים התוריים וקיום המצות ראוי ומחוייב שתתישר אליהם אם יבקש מהם השגת התכלית, ובזולת זה תקרא מצות אנשים מלומדה, ויראו שהעבודה השלמה בקיום המצות ראויה שתהיה בארץ-ישראל, כי המצות משפט אלקי הארץ, אמנם החיוב עליהם בכל מקום מפני חובת הגוף, וכמו שכתב הרמב"ן זצ"ל ובעלי הכת הזאת לא יאמתוהו במופת וראיה, כי החכמה הזאת גדולה משתושג במחקר האדם, אבל היא ידועה להם בקבלה בלבד כאמור, והאמת כי התורה וספרי הנבואה ומאמרי החכמים ז"ל מסכימים מאד עם דעת בעלי הכת הזאת יותר מהסכמה עם דעת חכמי המחקר, כי גבהה דרכה מדרכיהם, וכ"ש אם יהיה מה שיאמרו משנותם טבעי הנמצאות בחידוש אותות אמת, אבל מה נעשה וכבר נשתבשו ג"כ בחכמה הזאת ונפל המחלוקת והבלבול בין יודעיה ונעדרה ההסכמה בהם בהרבה מדרושיה היותר גדולים, וכמו שנפל במשפטי המעשה והקבלה עליו והסכנה יותר גדולה בחכמה זו, או אם יאמן בה חילוף האמת מאשר היא במעשה אם יפול בו השגיאה בנטות אחר דעת אחת שלא כמשפט, וגם כי בחלק זה נתנו כללים בתלמוד יודעו מהם הדעת הנכון מהבלתי נכון, עכ"ל. אמנם המחלוקת אשר נתהוו בין החכמים לא יזיק לחכמה כלה, באופן שנסתפק אם מקובלת היא אם לאו, שהרי חכמת התורה בפשט דיניה המפורשים בתלמוד נפלו בה מחלוקות גדולות משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם, ועכ"ז לא נסתפק באמיתת תורתנו באופן שנאמר שהתלמוד הוא בדוי, ושראוי לעזוב אותו חלילה וחס, כי האומר כן נבדל הוא מכלל ישראל, ואין אנו סכלים כל-כך בחכמת התורה עד שלא נדע שום דבר ממנה, אדרבא עיקר התורה שבע"פ אין בה מחלוקת אבל המחלוקת הוא בענפיה, דרך משל הכל מודים שמה שכתבה התורה וקשרתם לאות על ידך הוא מצות תפילין, אבל נחלקו בסדר כתיבתם, וכן יודעים ומסכימים הכל, הן מצד הקבלה הן מצד ספר יצירה וספר הבהיר ומדרש ילקוט שנמצאו הספירות והעולמות ושהן כלי אומנותו של הקב"ה, ושהספירות הם עשר והעולמות ארבעה, אבל נחלקו באיזה פרטים בפירוש לשונות רבותינו ולשונות הקדמונים ומה שכתב בעל האפוד כי החלק זה נתנו כללים בתלמוד, ידעו מהם הדעת הנכון מהבלתי נכון, אין זה כלום, לפי שהכללים שנתנו בתלמוד היו אחר ההסכמה בין החכמים אחר המחלוקת, ועל כן אמרו הלכה כסתם משנה, וכל היכי דשקיל וטרי תלמודא אליבא דחד, הילכתא כותיה והילכתא כבתראי מרבא ואילך, וכן כל כללי הלכה במחלוקת התנאים, כמו הלכה כר' יוסי שנימוקו עמו, הלכה כר' עקיבא מחבירו, וכר' מחביריו, ורבי-מאיר ור"י הלכה כר"י, וכיוצא באלו, ועוד כמה קושיות הקשו בתוספות והניחום בצריך-עיון, וכי מפני שאין אנו יודעים כל הדברים על בוריין, לא נדע ולא נבין בהם כלל אתמהה, ויאמר לנו הפילוסוף אם ן' רשד ון' סינה בא"ה והרמב"ם והרלב"ג ומפרשיהם והר"י עראמה והר"י אברבניל בישראל ידעו איזה דבר דחכמת הפילוסופים של אריסטו, כיון שהמחלוקות בין מפרשי ספריו עצמו מספר, וכי מפני כך עזבו האנשים הללו את דבריו וסברותיו, שנעזוב אנחנו סתרי התורה לפי שנתהוו בה מחלוקות בין החכמים ואפילו לדבריהם, די לנו שנדע מסתרי התורה כמו שיודעים חכמי א"ה בחכמת הפילוסופיאה של אריסטו או חכמי ישראל בחכמת התלמוד, והרי תלמי בספר האלמניס"טי שלו בשער ט' פרק ב' כשבא לחקור על חמשה כוכבי לכת הקטנים ה"ה שבתי צדק מאדים נוגה כוכב כתב שהן אמת שאי אפשר לו לדעת אמיתת מהלכם מחמת טעמים רבים שהביא ועכ"ז לא סר מחקור עליהם, יען כי מוטב לדעת איזה דבר משנהיה סכלים לגמרי, וכן האצטגנינים הבאים אחריו כתבו בזה, ומה שכתב כי הסכנה יותר גדולה בחכמה זו אם יאמין בה חילוף האמת, טעה בזה כי כבר ידעת מה שכתב הראב"ד ז"ל כי דם העוף הכנוס בורידיו אינו יוצא במליחה והוא כדם הכנוס בכלי והאוכל כזית ממנו ענוש כרת, וכן מ"ש הרמב"ם ז"ל כי כל בשר אחר מליחה צריך לחלוט אותו הרותחין ואם לאו פורש ממנו דם האיברים ואסור מן התורה, ואם-כן אם אטעה במעשה הסכנה יותר גדולה כי העונש יותר חמור ואפילו אם ארצה להחמיר ככולי-עלמא, לא יעלה בידי כתפילין דרש"י ור"ת, דבין חיצון שאינו רואה האויר פסול, וכן בכמה דברים אחרים, אבל בסתרי התורה אין סכנה באלו, וכדי שנבין נביא קצת דברי הרמב"ן בפירושו לתורה בפ' אמור שכתב כי גם הוא אצילות הראשונים ואינו באחדות שלהם, וכן בהא דתניא בספר הבהיר מה עשה נטע אתרוג ביניהם והיא מאותם התשעה שעלה בלבו להיות זכרים וכהא דתניא התם משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו גן נאה וחוץ לגן קרוב ממנו חתיכת שדה נאה ואם חשקה הגן בתחילת שקיותיו ילכו להם המים על כל הגן, אך אותה חתיכה שבה לא הושקתה, שהרי כבר אינה דבוקה עמו אעפ"י שהכל אחד עכ"ל, שהר"ר יהודה תפס הדברים כפשוטן ומשמען, ואין כך פירושם, אם כן בודאי נלך אחריהם ונעזוב סברת הר"ר יהודה וכמו כן נחלקו ביניהם אם אותה מדה הנקראת ראשית היא חסד או דין, לפי שמצאו בדברי הגאונים שהיא דין, והוא נגד המקובל בין החכמים, הן אמת שהעלו אח"כ בראיות ברורות שאין לספק עוד אחריהם שהגאונים ז"ל דברו בתעלומות חכמה הנשגבה ובעולם עליון יותר, ואין כאן מחלוקת, אבל קודם שנתברר הדבר היה הדבר מסופק אצלנו ולא היה שום סכנה בזה, כי לא נתחלף המעשה, הן אמת שכל ירא שמים ישתדל בחכמת התורה בין בפשט בין בתעלומות לבחור במחלוקות, הדעת היותר מוסכמת, כי כן כתיב אחרי רבים להטות, ולא יירא מהסכנה כי כל מחלוקת שהיא לשם-שמים סופה להתקיים וכיון שדעת כל החכמים היא להסכים אל האמת, המקום יסכים על ידם ובפירוש אמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה מלמד שכל הרגיל במעשה מרכבה ומעשה בראשית אי-אפשר שלא יכשל, שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידך, דברים שאין אדם יכול לעמוד בהן אא"כ יכשל בהם, אבל באמת זוכה לדרך חיים עכ"ל, וברור הוא כי אם אקיים מצות בוראי ית' ויתעלה, העתיד לשאול לי ביום הדין צפית במרכבה כמו שהעידו חז"ל במדרש משלי, אי אפשר שיקראני עון אשר חטא כי כוונתי לשמים.