אמונה ובטחון/ד

פרק ד

א. תורת המדות העמידו חכמי היראה לפרק מיוחד בשלמות העבודה, ואף שקדו עליהם לפרקם למדות מספר, כמו כעס, גאוה, תאוה, אהבת הכבוד, אהבת הנצוח, נקמה, צרות עין וכיוצא בהן, ומרב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלימות היא בעלת אברים נפרדים, ואמנם זה אמת מצד חלי הנפש ומצד מערכת הקרב כנגד משחתותם, אבל בשרשם אין כאן רק מדה אחת טובה ומדה אחת רעה, המדה הרעה היא ההזנחה את החיים הטבעים על מהלכם הטבעי, ובלי כל השתדלות ישתלם במדות הרעות כולן, יהי' כעסן מצוין, נוקם מצוין, גאה מצוין וכן הלאה, לא יחסר לו מכל המדות הרעות שמנו חכמים מאומה:

והמדה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על רגש התאוני ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל מדות הרעות יחד, ולא יתכן שתהיה הסכמה זו לחצאין, שזה האיש אשר אור השכל וסגולת הנפש הקיצוהו וישפיעו עליו לבחירת הטוב, הוא שואף בשעה הטובה לטוב בלי מצרים ואינו רואה שבע לנפשו בכל הטוב שיעשה, והוא רואה עולם נצחי בלתי קץ ובלתי תכלית, וכרגע יתעב כל מדות רעות יחד:

ב. ואמנם אם אנו מוצאים לפעמים יחידים שיחוסן למדות אינו על צד השויון בכל מדה ומדה, כמו שראינוהו שמדת התאוה להערב לחך לא תעבירנו על דעתו ואהבת הכבוד תעבירנו על דעתו, וכיוצא בו במדות אחרות, סיבת הדבר אינו בשרשו ולא בשביל שהסכמתו הראשונה היתה למדה זו בלבד, אך בהיות שמלחמה זו כבדה מאד ואין נצחונו השלם בטוח והיא נטושה כל ימי חלדו, זה האיש עדיין לא הגיע במעלתו לנצח הרבה ולא מצאה ידו רק לעמוד בנסיונות קלים ולא מצאה ידו לעמוד בגדולות, וזה מתחלף אצל אנשים בגיל אחד וששניהם במעלה אחת בשרשם, זה שטבעו נוטה אל הכעס יותר מנטיתו להערב, מתקדם אצלו הפרישות מן הערב לפרישתו מן הכעס, וזה שנטיתו אל הערב יותר מנטיתו אל הכעס מתקדם אצלו הפרישה מן הכעס לפרישתו מן הערב, וכן כיוצא בו בשאר המדות, ועל הרוב אנשים אלה לא מכלל השוקדים על השלימות הם במדה הראויה אלא יש להם הכנה טבעית למקצת הטוב הנוח להם והמותר הם מוזנחים לטבע האדם אשר עיר פרא יולד:

ג. וכן מדרך הרפואה להרבות בהפרדה, כי נוח למצוא הרצאת דברים בגנות של כל מדה רעה בזמן שהבקיעוה והפרידוה ויעצבוה לעצב מיוחד, אבל הדיבור על כללות רפואת הנפש מבלי לפרטו לפרטים רבים גורם צמצום בהרחבת הדברים וגרעון בהגיון של הרופא המעיין להטיף חזיונותיו על לב חניכו להטותו אל הטוב, גם מצד החולה נחוץ ההפרדה ולהזדקק לפרט את הגנות של כל מדה רעה בפני עצמה ולחפש תחבולה לכל אחת מבחינת ההשקפה האנושית וטבעת ההרגשים:

ואמנם אחרי שבשרשם כל מדות הרעות מדה אחת היא, וכל מדות הטובות מדה אחת היא, תועלת הריפוי של מדה פרטית היא תועלת רפוי לכולן, ועל ידי החלמת אבר אחד מתחזק כל הגוף וגורם עילוי למדה הטובה הכלולה מכל מדות הטובות:

ד. ויתכן שזה שנחלקו אבות פ"ב מ"ט, איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם כו' ר"א אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי ראב"ע שבכלל דבריו דבריכם:

שבאמת לכו"ע לב טוב היא המדה הטובה של כל מדות הטובות המתאחדות להיות נמצא אחד מיוחד, אבל הלא הדיון על האמצעים הפעילים לקנין של לב טוב, ואמרו שיבור לב טוב אינו מלמד כלום בהאמצעים לבוא לידי בירור המבוקש:

ואמנם להיות חלשות הרבות בחליי הנפש כפי חלשת הטבעיות של כל איש ואיש, ניתן חליפות בלב החכמים והסתגלויות מיוחדות לכל אחד, וברבות המזורות והתעלות תוצרת החכמים ראשונים כפי מדת החכמה של כל אחד מוצא כל אחד רפואת תעלה למרי מדותיו. וכאשר דנו החכמים איזו דרך ישרה שיבור לו האדם, אינו דיון על פסק דין יבש לומר לאדם עשה כך, אלא להעמיד את החלי על אופיו הנאמן ולהעמיד רפואתה על מתכונתה הנאמנה, ומנקודה זו צריך החכם לערוך את תורת המוסר לתקן משנתה ולסדר פרקיה ולמוסרה לציבור להגות בה, לשנותה ולשלשה עד שימצאו בה מזור, וכל אחר מחכמים האלו מצא בקרבו המתגלות לבוא לעזרת בני אדם בתיקון המדות בדרך אחרת וחייב את עצמו לחבר תורת המוסר מנקודה זו אשר תועלתו ודאית, אם לא לכולם, לאלפים ולרבבות מהם, אשר חליים מוכנה להרפא במאמרים אלה וימצאו מזור למכתם בהם ובמשנתם, וחלק ד' מחכמתו ליראיו וכל אחד נוטל חלקו, וכשאמר לתלמידיו צאו וראו היינו לחבר ספר המדות:

ור"א ב"ע מצא את עצמו להמתגלות לומר לאדם קנה לב טוב, ואמירה זו היינו מסירה תורה שלימה לציבור לתיקון הלב להלהיב את הלבבות לבקשת אור האמת לאהבת חיי עולם ולהניח חיי שעה, לגשת אל המדה הטובה היחידה כלילת כל המדות הטובות מבלי צורך לפרקה לפרקים, וריב"ז אמר להם רואה אני דברי ראב"ע, והאי ראיה היינו עיון הלב בעמק המושכלות והבנת התורה בהלכות המוסריות שחלקו של ריב"ז בזה היה כשל ראב"ע בהגשה ישרה אל תיקון הלב:

ה. מן המונחים הקימים כי תיקון המדות מתיחס לאלה המצוות שהן בין אדם לחברו, וחובת היראה בשביל מצוות שבין אדם למקום ית', ומן המונח הזה קימת הדעה כי יש בני אדם שלמים במצוות שבין אדם למקום ית' וחסרים בתיקון המדות והן רעים בין אדם לחברו:

אמנם אין דעה זו קימת באמת לחודר אל פנימית חזיון הזה, כי באמת זה שמדותיו כברייתן ולא הותקנו ע"פ המוסר והדעה, והוא מסור ביד יצרו ואין יצרו מסור בידו, לא יתכן שיהא שלם במצוות שבין אדם למקום, ואם מקיימן במדה ידועה הוא רק מפני שאינו פוגש בהן התנגדות מטעם אחת המדות המגונות, אבל בהפגשו בהתנגדות שלהן לא תעמוד יראתו בפניהן, ומעשים בכל יום שהחרד הזה לא עלה לתורה כאשר קראוהו לעלות באשר חשב כי לא לפי כבודו היא זו המנה שחלק לו הגבאי כפי סימני הכבוד המוחזקים בציבור ההוא, וכרגע לא חת ממה שאמרו ועוזבי וגו' זה שקורין לו לעלות לתורה ואינו עולה, זאת אומרת שאדם זה מקולקל בשרשו שיצר הרע שופטו וכל עשיית מצוותיו הן פרי ההרגל המתאימות לכבודו ולתאותו ולמהלך חייו בשטפו הטבעי, אבל נס נא לפגוע בו כי אז יהפוך הקערה על פיה:

ואמנם להיות הפגשו במלחמת המדות בדברים שבין אדם לחברו מצויה, והפגישה עם התנגדותם לתפלה וק"ש וכיוצא בהן אינה מצויה, נדמה לבני אדם כי הוא חרד לחצאין ויש בו מחיצה מפסקת בין מצוות למצוות, אבל האמת שזה וזה אין בו:

ו. ומעשה בחרד אחר מסוג זה, שבא אורח נכבד לעירו ויבקשו החרד לבקרו בביתו והאורח הבטיחו לבקרו בליל ש"ק. החרד שמח על הבטחתו כי היה זה לו לכבוד ולענג:

מה עשה השטן, השכיחו להוסיף נפט בנרו והדליק את הנר במעט הנפט שנשאר מליל ה', והיה ליל ש"ק בימות החורף והאורח עדנה לא בא והנר חשב להכבות, החרד הזה לא שלט בנפשו לנחול הקלון הזה שיבוא האורח וימצאהו בחשך ויוסף נפט בנרו בשבת:

מעשה זה איננו מן המקרים הבודדים שהאדם נכשל בהן אלא זו תופעה קבועה בזה הגבר אשר לא נבחן בכור המדות וכל הנהגתו מצות אנשים מלומדה:

ז. אחר שקבענו כי תקון המדות הן יסוד המוסד למצוות החוקיים ולמצוות המשפטיים גם יחד, יצא לנו דרך השימוש לתיקון המדות שמירת ההלכה, כי אם אמנם המצוות המעשיות בצביונן השטחי כפי מצבן הקיים בשדרות ההמונים קלים הם לשמרן ולעשותן, כבדים הם מאד לאלה היודעים חומר הדין ואשר אהבת ההלכה קבועה בלבם, כי אלה הררים התלוים בשערה, אשר לפיהם נשקלו בפלס האסורים והמותרים, הכשרים והפסולים, ואשר רבותנו ערכו לנו ארבעה שלחנות וסדרו לפנינו ההלכות לסעיפיהם, לבקרים יעמידו את שומר שלחנות אלה ומקיים המצוה לפרטיה ודקדוקיה, לפני נסיונות כבירים, ואחרי רב עמלו למצוא תפלין כהלכתן, אתרוג כהלכתו, ציצית כהלכתן, יחודש אצלו ספק חדש אשר לא הרגיש בו מראש וכל עמלו לריק וצריך להלחם במדותיו לפעמים במדת העצלות כאשר כבר הוא עיף למעלה מן המדה, ופעמים הדבר מקושר בבזיון מבני אדם ופעמים בהפסד ממון, ופעמים אנשי ביתו יקניטוהו, ועוד אלף כיוצא בו, ובכלל המדקדק עבודתו עמלה בהיותו יחיד בדבר וצריך אמץ שלא להגרר אחר סביבותיו:

ח. ואמנם ההרגל בדקדוק הדין נגד מדותיו הטבעיות ונגד נטיותיו בתולדתו, מרגילין אותו לשום את שבט מושלים בכף התבונה ואת הרסן ביד השכל, ומגבירים בלבו ההכרה התמידית להכנע להרגש הפנימי ולמצפון האציל, ומכשרתו להיות איש הרוח, ומרחיקתו מן הגסות תכלית הריחוק:

ואם דקדוק הדין ושמירת השלחן ערוך הם האמצעים היותר נוחים והיותר מועילים לתיקון המדות בררך כלל, עוד יוסיפו להיות מזור לכל מדה משחתה בדרך פרטי, כמו הרגל סבלנות - המרפא לכעס וקפדנות, הרגל הזריזות - המרפא לעצלות ואדישות, הרגל קבלת הבזיון - המרפא לרדיפה אחר כבוד, כי המדקדק במעשיו קונה קנין אדיר וחזק לאהבה את הדקדוק אהבת עולם, ובאהבה זו יבוז את כל העומדים לנגדו אף שהמתנגדים האלה הם אהוביו מנוער, ר"ל חבר מדות הרעות אשר השתעשע עליהן בימי נעוריו:

ט. וקרוב הדבר לומר כי דקדוק הדין היא הדרך היחידה לתיקון המדות, כי בבחינות אחרות המצוה להתרחק מנסיונות ואין שוה לאדם לחפש נסיונות כדי להתרגל בתיקון המדות, ואדרבה חובות המוסריות שלא להכנס למקום שעלול לבוא לידי נסיון, כמו שאדם נזהר שלא לעמוד במקום סכנה, וכמו שאמרו שבת ל"ב א' לא יעמוד אדם במקום סכנה, ואם בסכנת הגוף כן כש"כ בסכנת הנפש, וגם במדת דרך ארץ כן, שאין נכנסין לעסק בספק השקול של ריוח והפסד בזמן שההפסד הפסד עולם אף שהריוח ריוח עולם:

והדבר מבואר בתו' ע"ז י"ז ב' ד"ה ניזיל, שכתבו מכאן יש ללמוד שדרך להתרחק מפתח עכו"ם כל מה דאפשר שהרי היה רוצה לילך אפתח זונה, ולכאורה אינו מובן הרי אמר הטעם כדי לקבל שכר וכמו דמסיק משום שהיה הולך ודבר ד"ת וכמו שפרש"י, אלא שפשוט להם לרבותנו בעלי תו' דלולא האיסור לילך על פתח עכו"ם אין היתר לילך על בית זונה ולעמוד בנסיון ואף שסומכין על זכות התורה:

ואין הנזיר רשאי ליכנס לכרם לעורר תאותו לענבים האסורים עליו כדי לכוף ליצרו ולהשתלם במדה המתוקנה במבחן התאוה, וכמו שאמרו סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב, וקירוב למקום התורף הקירוב עצמו עבירה וכמו שאמרו עשו משמרת למשמרתי, וכל זה בכלל מה שאמרו סנהדרין ק"ז א' לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון כו' ור"ל אפי' בשביל להתרגל לנסיונות ולעלות בעבודתו ית':

ואם כה אפוא לא נשאר שימוש הנסיון אלא במקרים ידועים כאשר נזדמן עם העבירה בפונדק אחד והם מקרים בודדים לא ישלימו את תפקיד הראוי על שדה שימוש המעשיי, אבל שומר מצוה ודקדוקיה הנסיונות מצוים לפניו ומערכה תדירית נטושה לפניו ונוח לו להתאמן יפה כדי להרגיז יצרו הטוב על יצרו הרע, וההזדמנות לפניו לנסיון הבחינה בכל שעה ועליתו בטוחה ותיקונו נאמן:

י. ואם דקדוק הדין מן המתקנים של המדות, עזיבת הדקדוק היא מן המפסידות את ההתפתחות של התיקונים, כי זה שעושה המצוה ופורש מן האיסורים בדרך הרגל על הרוב לא נעלם ממנו כי יש בזה דינים רבים ובכל זאת מונע את עצמו מלבוא לפני החכם ולשאול, ואין ספק שמתלוה עמו מן המדות המעכבות אותו בזה, וההרגל להשלים עם נטיות הטבעיות נגד דרישות המוסריות הם מוסיפים כח בסטרא אחרא, ותחת האמצעים לתיקונם הוא מתמיד במפסידיהם, ומה יועילוהו האמצעים המתקנים אשר הוא שוקד עליהם בהיותו משמש כנגדם באמצעים מפסידים, וגדול כח השולל מכח המחייב בהיות השלילה ראשונה והחיוב מחודש:

וקלות ראש בדקדוק הדין אשר קבענוהו למפסיד המדות בכללותו, עוד ירבה הפסדו אם קלות זו מתלוה עם גבר דוגל ביראת שמים, וחבלו בהמטת לקח לאחרים על מוסר ותיקון המדות, ולעתים רחוקות הוא הולך אצל חכם לשאול בקיום מצוה או בענין פרישה מאיסורא, אבל אינו שולט בנפשו לכונן כל ררכיו בדקדוק הדין פן יפסיד רבנותו האהובה לו, כי על הרוב זה האיש לא עמל בהויות דאביי ורבא, ולא יגע בהלכה, וכאשר לא יגע לא מצא, ואם לא עמל בתורה ולא הורגל בדקדוק הדין מדותיו לא נבחנו ולא הותקנו, ובנטיותיו הטבעיות הרבנות וכבוד המדומה הם יסודי חייו ורצון חלדו, ונפשו סולדת בשרט דק בכבודו, ומבלי משים מתכונן בקרבו דרך קיימת במהלך רוחו שלא ליתן כבוד גדול לחלק ההלכה החסר לו, וזה יעכבהו מלהיות מסור לחכם, ובכלל זה שלא להיות שואל תמידי אצל חכם, וסיבת העדר הלימוד יצרה את המסובב של עזיבת השמירה כהלכתה במצוות ובאיסורין, והמסובב שב לסיבה להוסיף קלקול המדות ולהרבות השחתתן, וכן מוסיף המסובב להיות סיבה ומוסיפה מסובבות וחוזר חלילה:

[הדברים אמורים מנקודת ההלכה בתורת המדות וחובת המצוות וטוהר העבודה, אבל משפט האיש הפרטי אשר כבר נתערה בחינוכו מימי נעוריו ואין לבו רואה אחרת, ראוי לדונו לאנוס אשר זדונותיו נעשו לו כשגגות, וראוי לאהבה ולכבוד על הטוב הנמצא בו שדוגל בתורה ובאמונה ומגדל בניו לתורה ועוד הרבה מן הטוב השורה עליו]:

יא. דקדוק הדין ימצא לפעמים אף בזה שלא עמל בתורה כראוי, רק שהיה מחונך מנעוריו מאבותיו או מרבותיו בדקדוק הדין והיה מחונך לשאול לחכם בכל מעשיו, הרגל התמידי הזה נעשה לו לקנין נפשי לירא מקלקול הדין:

ואמנם קנין הטוב הזה יש לו אב של תלמיד חכם שהיה אביו או רבו תלמיד חכם או רבו דרבו, וכח התורה של רבו הכה שרשים גם בתלמידו או בבנו להיות דבוק בדקדוק הדין, אף שתלמידו לא זכה לעמל התורה בהלכה במדה מספקת, זאת אומרת שהתורה עומדת לו לאדם לעצמו ועומדת לדורות הבאים אחריו שחפפו בצלו:

ותלמידים אלו הם ברום המעלה מאד והם סגולת החמדה בין בשמירת המצוה ובין בתקון המדות, אבל הם מעטים מאד במספרם, כי על הרוב צריך שיתלוה בהם מדות מתוקנות בתולדותם, אבל אלה אשר טבעיותם קשות צריכים בהכרח לעמל התורה להכשרתם:

יב. מן האמור נלמד כי אם אמנם שם מדות הוכרח להברא בשלימות העבודה, וכן ספרי היראה קבעו את המדות כפרק בפני עצמו בספר החיים של האדם, באמת אין המדות מציאות נפררה אלא בהיות יסודו של האדם המורכב בגוף ונפש ואשר נטיותיהם נגדיות שהגוף נוטה אל הערב, והמשכלת מגעלתו, לקחו החכמים את מבטא של שם מדות על נטיותיו של הגוף, ואשר על ידי הפירוט של נטיותיו לפרטים רבים, יוקל למצוא הזיון להלחם בכל פרט באמצעים פרטיים באופן יותר מוצלח, וכגון נטיות של התאוה לרפא בסמים הנאותים לה, ושל הכעס בסמים אחרים, ושל קנאה בסמים אחרים, ושל כבוד באחרים, אבל ביסוד הדבר שרש אחד לכל הנטיות המתועבות, ושרש אחד לנועם הנפשי:

ופעמים רבות ספרי היראה קובעים להם למטרה בדבריהם הקדושים להלהיב את אור הצחצחות של הנפש, ואשר אור הזה הוא מרפא כללי לכל הנטיות המזויפות יחד, ומנקודת הבחינה שגם ההטפה הפרטית הנטויה למדה פרטית אין כחה להרפות את הנטיה הטבעית רק להלהיב את אור הצחצחות וכתולדה מחויבת היא רפיון הטבעי, וכאשר איש הנלבב שונה משנת נוח לכעוס ונוח לרצות כו' לוטש בקרב לבו את המראה ומעורר את התענוג הנפשי אשר הוא למעלה מכל חיי הבשרים, ונפשו תתהלל במדת הריצוי ותגנה את מדת הכעס:

ובשביל זה רבות הנה החליפות בקצבות התועלת של לימוד המוסר בין הלומדים, פעם התועלת מהירה גלויה ונכרת, ופעם הנטיות הטבעיות לא יזיזו ממקומן, וסיבת הדבר - חזק האור שלהם אינו על משקל שוה, ואשר אצל אחד הוא אור בהיר קרוב לעירון נפשי, ולמשנהו אור כהה רחוק מצחצחות:

מחובת החינוך להתעמק בכל יחיד ולחקות על שרשו, כי מבחינת הסמים שאם לא יועילו יזיקו, וגם לימוד בחינת המדות אם אינו מתרגש עליהם ונפשו לא תרגיש בם, כי אז טבעו לוקחת את משנתו ללטוש חרבו לקראת ריעיו, ולראות על ידם מומי בני אדם ומשחתותם ונפשו זכה בעיניו מכל בני גילו:

כהית האור הנפשי קראוה שפלות הנפש. שפלות היא כדלת סוגרת את השער ואין מקום למוסר נפשי, האוכל בשוק אין עוסקים עמו בזמרת עדנים, ומי שדרכו לרכוב בעיר לא ירכב על במתי שמימיים:

שפלות הנפש יסודה בנפש ולא במעשה, והמעשים השפלים הם זרע השפלות הנפשי והמעשים המעידים על השפלות, שונים, מהם גסים וגשמיים כאכילה בשוק ורכיבה על הסוס בקרית חוצות, ומהם בלתי ניכרים כל כך כמו הדיבור בביטוים גסים ובניבול, נוח לחרף, לקלל, חדל הבושה וקל לדבר עזות, אינו חש לכחש ולשקר ואינו אחראי בעד אמרי פיו, אנשים כאלה אינם ראוים ללימוד של בחינות המוסר המיוסד על דקות ועדינות, ולעולם לא ימצאו אלה מזור למשחתותם בלימוד המוסר:

שפלות הנפש אינה דבר ממשי וחיובי רק אפיסה ושלילה, נטול האור של צחצחות הנפש, ואשר רפואתה בטוחה בעמלה של תורה, ואור התורה מחיהו:

כללו של דבר מי שחש בשפלות יעסוק בתורה הרבה עד שישנן שכלו וילאה גופו, וכאשר יקנה תורה הרבה, והשפלות תמס תהלך, ושב ורפא לו, ואז יוסיף לקח בספרי היראה לעלות למעלה למשכיל:

יג. וראוי לקבוע הדיבור במדת האמת המתוקנה ובמדת השקר המקולקלה, כי חז"ל החמירו בזה מאד וקלקולה מצוי מאד והפסדיה עצומים:

והנה שינוי הדיבור מאמתת המדובר בשם שקר יקרא, וגנות השקר אינו בשביל המרמה שבו שמשתמש בשקרו בשביל ריוח המקווה לו ברמותו את רעהו, אלא אף השינוי שאינו משמש לגורם של אונאה, בסיפור דברים של מה בכך, בשם שקר יכונה, ובכלל עון השקר הוא, וכמו שאמרו ב"מ כ"ג ב', בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במיליהו במסכתא כו', הנה הותר הדבר רק משום שכאן הגדת האמת יש בו מן הגנות ונבחר כאן השינוי והנליזה מן האמת, אבל בדברים אחרים כיוצא בהן אף שהן דברים של מה בכך ואינו גורם בשקרו שום הטעה לחברו בכלל שקר הוא:

וכבר הפליגו חכמים בדבר בפ' חלק צ"ז א', א"ל ההוא מרבנן כו' דאי הוו יהבי לי' כל חללי דעלמא לא הוה משני בדבורי', זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמי' ולא הוו משני בדיבורייהו ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימני' נסיבי אתתא מנהון והוו לי תרתין בנין מינה יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה אתאי שיבבתא טרפא אדשא סבר לאו אורח ארעא אמר לה ליתא הכא שכיבו לי' תרתין בנין כו', הרי שינוי קל עונשו מיתה ר"ל:

ואמרו שם צ"ב א' כל המחליף בדיבורו כאילו עובר עכו"ם כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים, ומבואר דדברי יעקב אבינו ע"ה לולא שהותרו ע"פ רוה"ק ששרתה על רבקה, היה בדבר חטא שהחמירו בו כאילו עובד עכו"מ. ואמרו שם ק"ב ב' צא ממחיצתי שכן כתיב דובר שקרים ל"י לנגד עיניי ואמרו חגיגה י"ד ב' כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים וגו':

והא דמצינו בגמ' ששינו בדיבורם כמו שאמר עולא ב"ק י"א לא מני', הוא בכלל הני תלת מילי שהיו חוששים שאינו לפי מדת הד"א להתרים נגד חכם פלוני, ושחששו שהחכם שגע בהן ויבוא הדבר לידי הקפדה ומצאו דרכי שלו' לשנות בשביל זה:

והדבר מוכרח שהרי יש כאן שאלה למה השתמטו הלא חובת החכם להגדיל תורה ולהאדירה, ואסור למנוע בר, ומי התיר להשתמט, וע"כ שמצא בגון הזה חששות שאדם צריך להתרחק מהן ולא להכנס בנסיונות, ואם הותר לו למשוך ידו מפלפולה של תורה כדי לשמור על מדת הזהירות והזריזות, הותר גם כן לשנות:

ואם שנאוי הוא השקר הקל שאינו פוגע בחברו בשקרו, משנה תועבה היא המרמה שחץ שחוט לשונם דבר מרמה שכונן כזביו כדי להוליך את רעהו שולל, וקראו חז"ל לחלי הזאת גנבת דעת, ואמרו בגמ' חולין צ"ד א' אסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעתו של עובד כו"מ והאריכו שם בגמ' בפרטים הרבה:

וכ' הרמב"ן בפי' התורה בראשית ל"ד י"ג דאנשי שכם היו נדונים למיתה מן הדין שלא היו שומרים ז' מצוות ולא קבעו דינים והרי תפשו את דינה ועינו אותה, ומכל מקום לא הסכים יעקב אבינו עמהם מפני ששימשו בגנבת דעת אחרי שלב אנשי שכם היה בטוח באמונתם ובישרת לבם שלא יעשו עמהם רע:

ומה עצמו פשעי נוכל שברב שקידתו לחקות את התלמיד חכם בלבושו ובדיבורו ובתנועותיו עד שרכש לבות בני עירו לבטוח בו ולהאמינו, ובבטחון זה עושה סחורה להפיח כזבים לתועלתו, ולהרבות הוות למלא כיסו, ובחלקות יכסה ערמו, משים עצמו כתמים לא ידע מרמה, וכאילו כל דרכיו מישרים, הולך תמים ודובר צדק:

אם מגונות הן מדות משחתות לשעתן, מה רבו משחתותם כשהן מתמידות, ההתמדה משרטטת בצורת הנפש שרטוט יציב וקיים, ומראה הפרצוף ותבניתו משאיר אחריו התמדת המעשים הטובים והרעים של בעליה:

בן אדם שדיבר שקר לשעתו צורתו צורת אדם, ויש בו חטא, אך המתמיד בשקריו צורתו שקרן, ואישיותו נעדרת, ואיך יקח מוסר שיסודו אמת וחותמו אמת, אך גם במוסרו יתעתע בתעתועי מרמה חלי אנוש ולא יחוש:

יד. רפאות המדות אינה בסמים גשמים, וכשם שהחולי איננו גוף כך רפואתו אינה מן הגופים, החולי הוא הרגש נפשי, והרפואה הרגש נפשי:

ספר המדות שהכינו החכם בחכמתו, הקריאה בספרו - מרפא לנפש, וההתמדה בעיונו - תיקון המדות, ואמנם אין הקריאה בספרי המוסר רפואה ודאית כמו שאין רפואה בטוחה לחולי הגופים, והכל לפי חוזק המחלה וקלקול הגוף, כן חולי הנפשות ומרורות המדות אין תעלתם ודאית כי גם כן גורלם של הרטיות בחוזק המחלה תלוי:

ואמנם החלי האנוש הוא השפלות, המדה השפלה אין לה מזור בקריאת דברי מוסר, וצריך הבראת נפשו בשרשו ולהרימו מטיט היון, ותיקונו הוא בקניית חכמה, כי בנפש כל האדם אסמים בנוים לרוחה, אוצרות פנוים בשביל חכמה דעה בינה והשכל ונפש כל חי משתוקקת למלאתם, ואמנם מן התאוות הגופניות הפנאה לתשוקות אחרות אשר לא יעזבו שרש וענף לתשוקת החכמה, והשמיעה בלימודים וההאזנה במדע היא המנצחת הבטוחה עלי תאוות ההגשמה ונטיות הזרות, כי אמנם אין תיקון המדות שולל מהאדם אהבת עצמו, כי מציאות הנטיות לכבוד ולעונג היא מציאות חיובית בהרכב המכונה של זה החי הנקרא אדם, ואין שלילת הנטיות האלה בנין בנפש אדם אלא סתירת הויתו, המוסר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד, אבל דע לך מה אשרך עלי חלד, ומה כבודך, אין כבוד אלא תורה, אין כבוד אלא ענוה, אין כבוד אלא עזיבת הכבוד, אין אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות, ולהיות נכנע לד' ולתורתו - תכלית החיים בעולם הזה ובעוה"ב:

טו. ובהתוסף בו חכמה יוזלו בעיניו הגורמים הזוללים לכבוד מדומה ולכעס ולשארי התאוות, כי החכמה תחיה בעליה לחיים של אורה, לחיים של רוממות הנפש, לחיים שמימיים, ועזיבתו השפלים - תולרה מחויבת מקנין החכמה:

ואם התורה מתקנת המדות בעמלה ובקנין החכמה כמשפט חקוק בחק הנפש, עוד יש בתורה סגולת אור אשר לא יושג בשכל אנושי, ואשר אור המגולה הזה מאיר ומזכך את נפש בעליו לראות אור נוגה ונועם טוב טעם ודעת, ואוהב את הענוה בטבעו, ושונא את הגבהות בטבעו, אוהב את החסד בטבעו, ושונא את האכזריות בטבעו, אוהב את הסבלנות ושונא את הכעס, כי כל ישעו וחפצו של החכם לתקן מדותיו ומצטער על נטיותיו הרעות תכלית הצער, ואין כאב לחכם ככאבו על הכשלו במדה של גנות, ואין שמחה לחכם כשמחתו על תיקון מדותיו, וכמעשה של החסיד ששכב בזוית הספינה ולא הקפיד על זה שהטיל עליו השופכין ושמח שמחה גדולה כשהרגיש בנפשו שלא הקפיד:

טז. מן המפסידים היותר עיקריים היות מלמד לרבים בלתי שלם במדותיו, המחנך הבלתי שלם הפסדותיו כפולים, בצד אחד אינו יודע תורת המוסר ואינו יודע על מה להקפיד, ומשגרם בהנהגות מגואלות ע"פ תורת המדות מבלי משים, ואף אם לקחו טוב ונכון, אחרי שאין תוכו כברו, אין דבריו נכנסין אל לב החניך, ולא עוד אלא שלומד ממעשיו יותר משיעוריו, והתיחסות הרב לתלמידיו דורשת תכונות תרומיות ומצוי המדות, וכאשר מיסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על העול אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב, אם יש כאן תועלת תוכחה והחניך מתעורר על חטאו וגומר בלבו שלא לשנות חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך מתרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו שרואהו משמש במגונות אלו בשעת תוכחתו, וגדול שימושה יותר מלימודה, והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו, ועל הרוב גם התוכחה לקויה כשמתלוה עמה ממדות הלא טובות, וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם יתמיד לנחול מדות הרעות מן המחנך, ובהיות המחנך מחזיק עצמו לאיש השלם, כליל מדות הטובות, וכל גנותות שעושה הן נעשות בגאוה ובוז, גם חניכו מתרגל בתעתועיו לעשות תועבות על טהרת תרומה, והמחנך הזה יפרה וירבה תולדותיו כדמותו וכצלמו, ובהיות המחנך ריק מחכמת התורה בעמל ההלכה ונכשל על ידי עץ בצללי התנגדות לבעל הלכה נוחל ומנחיל גם לחניכיו פרי עונו:

יז. נפש האדם רחבה מני ים, אצורה אורות אין קץ, בעל תנועה מתמדת בהגיון סלה, ואמנם רבות כחותיה לא יוצאו לפעולות מפני מונעים מכריעים ביסוד הרכב הנפש בגוף, ואין אדם תחת השמש שיצא ידי חובתו בעולמו לשמש בכחו הטמיר שימוש חסיל וגמור, בכל זאת אין אדם שאין בו מרץ המאכף עליו לעשות מה, ומהם בעלי מרץ כביר לא ידעו שלו ורדם, ואלה בעלי מרץ שפשעו בהם רבותיהם בימי חרפם ולא גדלום בעמל התורה, רב מרצם ימציא להם בהכרח המצאות בדויות שכליות ומדעיות כדי לרוות צמאונם המרצי כטבעת נפש שוקקת למדע ולנועם הגיוני, והיות ששכלם חזק וחכמת התורה אין בהם יבראו בהגיונם תורה חדשה ומצוות חדשות, ואמנם לפי דעתם הן הנה המצוות והיא היא התורה, והם שמחים משנה ששון על שזכו להאיר עינים בתורה, כי אמנם לא יושג אמתת אור התורה בציור המחשבה, רק לעמלים בה, וטועמי מתקה, ידוע צוף מעמה, וכגודל האדם בכשרונותיו המגולות כן יגדל ההפסד המרובה במה שנשאר חוץ לכותלי בית המדרש של התלמוד, שאין לך מדה גדולה מזו, ותחת אשר חסר לנפשו חכמה השכל ודעת, והחסיר לדורו חכם ונבון, עוד יוסיף להביא שיטות בדויות וחכמות מזויפות ומעמיד לו תלמידים לשכחת התורה ולנליזה מדרך מישרים:

יח. ואמנם ברב מרצם יבנו דברים משוכללים ברב תבונות, וינחילו לעצמם ולתלמידיהם אמצעים חשובים להטות לב צעירים ליראה רוממה, ולהלהיב בקרבם שלהבת תורנית, ולהפכם לבני חיל דוגלים בדגל התורה במעוז ומגדל, אבל כולם בדויות לב ולא ממקור התורה נשאבו, ולכן כשלונם בטוחה, והפסדיהם מוחלטה, כי העבודה הרצוי' לפניו ית' אינה מספקת במסירת הלב, אלא בשמירת פקודיו ית', כל מצוה ומצוה כמשפטיה וחקותיה אשר נאמרו למשה ע"ה בע"פ, ואשר מסרה ליהושע ויהושע לזקנים ועד שזכינו לדעתה וללמדה גם בדור אחרון שאנו חיים:

ומה גדלה אשמתו של איש נלבב לאהבת העבודה לפניו ית', בשעה שמזניח את לבו מלחפש אחר פרטיה ודקדוקיה של המצוה שנאמרה מפי הגבורה לשום חובה על כל אדם מישראל לקיימה דוקא בשלימות הדקדוק, ובחסרו תנאי אחר מתנאי דקדוקיה לא קיים המצוה, והאיש הזה שהניח תפלין בראשו והפרשיות לא נכתבו כדין - חבר הוא לזה שלא הניח תפלין כלל, וכן בכל מצוה, וכן במצות לא תעשה, אם כי הוא שומר אותה בכללה עדיין אין שמירתה שמירה בעת שלא שקד על הדינים המסתעפים לחקרם ולדרשם, ואמנם עובר עליה עבירה מספקת בחלקלקות, ומחלל את השבת מתוך נעימות הזמירות לכבוד השבת וקיומה, ונוטל ידיו דרך החלון הפתוח לרה"ר, ונוטל ידיו דרך החלון הפתוח לגינתו, ורוקק דרך החלון הפתוח לרה"ר, ובורר את עצמות הדג מן הקערה, ונושא משא בשבת בהגררו אחר האומרים שהעיר הזאת מתוקנה, ועל הרוב יש בזה מכשולים, וכן הרבה מהלכות השבת הנעלמות ממנו, והוא דש אותם בעקביו, וכן בשאר עבירות, במאכלות אסורות, בנקימה ונטירה, בשנאה וקטטות, בגניבה וגזילה:

יט. וההתמדה בדרך הדביקות מצד אחד וההזנחה בתלמודה של המצוות מצד שני, יוצרת שיטה שלמה הנראית לרבים, ומתבלטת כיצירה מסוימה, המכרזת על עצמה, ועל אלה המתיחסים אליה, כאילו אמרו חלילה הרינו מקבלים עלינו מלכות שמים ע"מ שאין עלינו דקדוק הדין:

וההכרזה הזאת הלא היא מחמורה שבחמורות, חבר הוא לפורקי עול, ולא עוד אלא שהקבלה על הדברים שהם נכנסים במחיצות קבלתו מזויפת בהחלט כאשר סיג וצרורות של המראה מעורבות בה, עירוב מכוון ומבוסס, מחושב ויסודי: