אלשיך על אסתר א יז

(יז - יח) ועל השלישית שהיה מאמר המלך בלי מיתון, אמר כי יצא דבר המלכה וכו'. לומר כי בצאת והתפשט הדבר לא יצא שהיה מאמר המלך משולל מחשבה רק דבר המלכה לומר המלך וכו'. ועל הרביעית אמר באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה שמה קודם למלכותה, להורות כי היא טפלה אליו שממנו בא לה המלכות, ואם כן איך ישערו היותו אהורייריה דאבוה. וגם החמישית שהוא היות על ידי סריסים, אמר הנה לא יאמרו המלך אמר שיביאוה סריסיו רק אמר להביא סתם. ועל השישית אמר ולא באה, לומר לא יאמרו שלא כרצונה יביאוה, כי אם ולא באה, שהוא אפילו דרך בחירה כבאה לעשות חפצו כמעצמה בנערותיה לא באה. ועל פי דרכו כיוון בל יאמר לו לא יבזו את בעליהן, כי דבר המלכה היה להביאה לפני כל השרים והעמים מה שאין כן בין איש לאשתו. לזה אמר הכתוב כי יצא דבר המלכה, לא יצא לומר המלך אמר להביא את ושתי לפניו ולפני השרים והעם, רק לפניו ולא באה:   או יאמר באומרו על אשר לא עשתה וכו' בשום לב אל לשון עשייה וגם אל רבוי האת, כי מהראוי לא יאמר רק על אשר לא באה במאמר המלך. אך הנה ידענו מרבותינו ז"ל (מגילה יב ב) כי צוה להפשיטה ערומה ולהציגה כיום הולדה לעיני השרים והעמים, וזה יתכן עשה המלך עיקר לזכותה בדין באומרו כדת וכו', כי הוא על אשר לא עשתה את וכו', שהוא להפשיט עצמה ולבא ערומה. וזהו אומרו עשתה ולא אמר אשר לא באה, וגם זה ריבה האת לומר כי אינה בת עונשין על כך, כי אדרבה אולת היא לו וכלימה, וגם יתר הטענות הרמוזות בכתוב כמדובר בקודם. ועל זה פקח עיניו ממוכן ואמר על העדר ביאתה לא על המלך לבדו וכו' כמדובר. ועל אשר רמזת שאמרת שגזרתך היתה שתתנוול וכן לא יעשה, הנה כי יצא דבר המלכה וכו'. לא יצא לומר המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי ערומה ולא באה, אלא יאמרו אמר להביא את ושתי המלכה, שאדרבה יראה שהיה באופן הראות חשיבות היותה מלכה ולא באה:   ולבא אל התכת הכתובים, הנה הערנו אומרו באמרם שהראוי יאמר באומרן בנו"ן. ועוד אומרו והיום הזה תאמרנה וכו' מה הדבר אשר תאמרנה כי לא נזכר בכתוב. והנה שמעתי אומרים שאמר אין בזיון הנמשך לשרים דומה לבזיון הנמשך להמון העמים. כי נשי ההמון למה שהם נקלות לא יבושו כי ידברו את בעליהן בזיונם בגלוי. כי יענו ויאמרו המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי וכו' ולא באה כלומר ואיך אחשיבך אנכי, הטוב טוב אתה מהמלך אחשורוש. אך השרות לא יקילו ראשן כל כך נגד השרים לפרוש להם בזותן אותם בשפה ברורה. כי אם יטמינו ברמז לומר זכור היום ההוא של משתה המלך, והוא יבין לאשורו ממוצא דבר את אשר לא עשתה ושתי מאמר המלך, ולכן גם הוא יטה שכמו לסבול באומרו כי כמוהו כפרעה. וזהו והיום הזה תאמרנה שרות וכו', כי השרות מה שיאמרו הוא זכרון היום הזה בלבד. אך כל הנשים יאמרו המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה וכו' כמו שנאמר באמרם המלך אחשורוש וכו'. והנה הוא צחות במציאותו אך לא נכון בכתוב, ראשונה, כי אומרם המלך אחשורוש אמר להביא וכו' אינו מאמר נשי ההמון, כי אם כן היה לו לומר באומרן בנו"ן. ועוד כי כאשר יצא דבר המלכה על כל השרות לא יאמרו היום הזה כי כבר חלף הלך לו, אך יאמרו היום ההוא. ואם הוא שיזכירו היום הזה אך בלשון אחרת לומר היום ההוא היה ראוי יאמר יזכירו, אך אומרו תאמרנה נראה שאלה הן הדברים שתאמרנה. ועוד כי לפי זה אומרו אשר שמעו את דבר המלכה הם אמרי מותר ומשוללי הבנה, ומהראוי לומר והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי לכל שרי המלך. גם נשים לב באומרו וכדי בזיון וקצף, כי איך יצרף שני דברים אשר לא מסוג אחד המה, כי הביזיון הוא הנמשך מושתי, וקצף הוא קצף אשר יקצוף המלך לנקום, ואיך יאמר כי זה כדי שני דברים הבלתי מתאחדים:   והנה הנכון אצלי על פי לשון הכתוב הפך הדרך אשר הזכרנו, שקלון נשי ההמון גדול וגלוי מקלון בית השרים ושרות שירמזו רמז. אך אדרבה בא ממוכן להחמיר על קלון הנמשך לשרים אשר הוא גדול וכפול מאשר לנשי ההמון. והוא כאשר כתבו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ג י) על גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות, שזימנה את כל שרות פרס ומדי וכל השרים. כי אמרה אם ימרדו השרים תהיינה נשיהם ממושכנות אתה בבית, אך לא זימנה לנשי ההמון בית המלכות. נמצא כי השרים היו בשושן עם המלך במשתה ונשיהם בית המלכות עם ושתי. ונבא אל הענין, אמר ממוכן הנה בשתים רעות תעדיף קלון השרים על קלון העמים, אחת בזמן, שנית באיכות הבזיון. והוא כי נשי כל העמים אשר בכל מדינות המלך לא ידעו מעשה שהיה, כי אם בהמשך הימים ישמע הדבר. וכל איש אשר ישמע יספר בביתו ויאמר לאשתו הלא שמעת כי המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה, ואז בשמוע אשתו תבזהו בעיניה. וזהו כי יצא דבר המלכה וכו', כלומר מה שימשך להבזות בעליהן הוא באמרם בעליהן להן המלך אחשורוש אמר וכו', וזה לא יהיה היום רק יצא בהמשך זמן דבר המלכה וכו' אשר בכל המדינות. אך השרות היום הזה תאמרנה וכו', כי כלם פה והשרות בשושן הבירה, והיום תמשך להם הבזות בעליהן בעיניהן:   שנית העולה על זאת ורעה רבה היא, כי אינו דומה הראיה כשמיעה. והוא כי נשי המון העמים אשר בכל מדינות המלך לא שמעו באזניהם את המלכה אומרת שלא תחשיב את המלך לבא במאמרו, כי אם לשמע אזן, באמרם בעליהן להן כי המלך אחשורוש אמר להביא וכו' יבזום בעיניהן. אך לא שמעו את המלכה אומרת הדברים בפיה, כי לו שמעו היו מתפקרות אז יותר, כי הראיה עושה רושם יותר מהשמיעה. אך השרות תהיה להפך ולא ייחלו עד אמור להם השרים בעליהן המלך אחשורוש אמר להביא וכו'. אך הן יאמרו להם מה לכם תספרו אשר העזה פניה המלכה מלבא בדבר המלך, הלא אתם לא ידעתם העותה ומיאונה רק מפי הסריסים, אך אנחנו באזנינו שמענו מפיה הדברים אשר דברה ומיאונה לבא בדבר המלך, כי שם נמצאו ושם היו עמה במשתה. וזהו והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי ולא אחר זמן כיתר ההמון, ומה תאמרנה אשר הן שמעו את דבר המלכה ממש זה יאמרו אל שרי המלך. וכמאמרם ז"ל (ילקוט אסתר תתרמט) שהתפקרה לדבר סרה ולומר מה לו למלך הטפש הזה אהורייריה דאבא, אנא מלכה בת מלכים גדולים, אבא לקבל אלפא חמרא שתיא ולא היה עושה דברי שטות, וזה במעט יין נשתטה. נמצא כי זולת המיאון הכתוב, בשוט לשון חירפה וגידפה אותו. ואין ספק כי השלוחין יקצרו במאמרי גדופותיה בהשיבם דבר אל המלך, וגם כי יגידו אולי השומעים יעלה על רוחם שמא השלוחין הוסיפו סרה על מאמרה, אך לו שמעו ממנה ודאי היו מתפעלים יותר. והנה בזה נשים לב אל ייתור האת באומרו את דבר המלכה, והוא שריבה האת דברי חרופיה זולת מיאונה, והיא מדרגה שלישית מבזיון הנמשך לשרים יותר מאשר לשאר העם. ובזה יבא לשון הכתוב נכון מאד, להורות כי רע ומר הבזיון הנמשך לשרים מהנמשך לעמים. כי בכל הנשים יש תלתא לטיבותא, אחת כי הן לא ידעו דבר רק על פי הבעלים באמרם וכו', שנית שלא שמעו המיאון מפיה, שלישית שלא יאמרו להן מה שדברה כי אם שלא באה. אך השרות לא זה בלבד כי יאמרו להם הלא אתם לא שמעתם ביד הסריסים רק שמיאנה לבא, וגם אם ספרו רוע דבורה לא שמעתם מפיה. אך אנו באזנינו שמענו את דבר המלכה, כלומר דברים הרומזים שהיא מלכה לא הוא, כי הוא אהורייריה דאבוה, זה תאמרנה לכל שרי המלך. וזה אינו בנשי המון העמים, שלא ימשך להן לקצוף על בעליהן כאשר קצפה ושתי על המלך וחירפה אותו, רק להבזות בעליהם שלהן בלבד. אך השרות שתאמרנה אשר שמעו את דבר המלכה ממש, שזולת מיאונה קצפה עליו, והוא כדאי ימשך בזיון וקצף שיקצפו גם הן על בעליהן כאשר עשתה ושתי למלך, וזהו וכדי בזיון וקצף. נמצא כי רבה רעת השרות על השרים, אשר תמשך מזה קצף שיקצפו עליהם כאשר עשתה ושתי לעיניהן, ולא להבזות בלבד בעיניהן כנשי העמים על השתלש רעתם:   או יאמר וכדי בזיון וקצף, כי ראה והנה יכול להשיב לו המלך האם בזיון שיבזו הנשים את בעליהן תחת זאת תמות מלכה גדולה כזאת בת מלכים גדולים. על כן אמר וכדי הוא הצטרפות בזיון הנשים את בעליהן וקצף אשר קצף המלך באומרו ויקצוף המלך מאד, ויגיעתה שני אלה להגיעה עד שערי מות:   ובמדרש (אסתר רבה ד ח) על סוף פסוק זה, ז"ל: וכדי בזיון וקצף, רב ושמואל, חד אמר כדאי הוא הבזיון הזה לקציפה הזאת, וחד אמר כדאי היא הקציפה הזאת לבזיון הזה, ע"כ. ונראין דבריהם פה אחד ודברים אחדים במלות שונות. אך הוקשה להם אשר הערנו כי בזיון וקצף אינם מסוג אחד, כי בזיון הוא הבזות הנשים את בעליהן בעיניהן, וקצף הוא הקצף אשר יש למלך לקצוף ולנקום נקם, ואיך יאמר וכדי בזיון וקצף, ועוד כי על הבזיון הוא מדבר ואיך יאמר שהבזיון הוא כדאי בזיון. על כן באו להשיב, חד אמר כדאי הוא הבזיון הזה לקציפה הזאת, והוא לבל יאמר המלך האם על דבר שלא יבזו הנשים את בעליהן תחת זאת תומת מלכה בת מלכים גדולים. לזה אמר אל יקל הבזיון הזה בעיניך כי הנה כדאי הוא הבזיון הזה לקציפה הזאת שתקצוף עליה, כלומר וכדי הוא זה להיות שוה לזה. וחד אמר כדאי היא הקציפה וכו', לומר לא כדבריך שהוצרך לומר שלא יקל הבזיון בעיניו, כי נהפוך הוא, כי היה מקום יאמר המלך הלא גם כי ראויה המיתה אליה לא תעלה ארוכה למחלה זו באשר נקצוף עליה ונמיתנה. כי הלא לא יבצר מהנשים להבזות בעליהן, באמור להם גם כי מתה הלא יצאת בהעותה נגד בעלה, וגם שהרגה המלך הלא היה כי יש לאל ידו כי מלך גדול הוא, אך בעל אשה זולתה אשר אין לאל ידו כיד המלך יטה שכמו לסבול, כי לא טוב הוא מהמלך אחשורוש. באופן שפתחה ושתי פתח לכל הנשים להבזות בעליהן גם כי תמות היא בגלל הדבר. ומחמת טענה זו יש שפירש באומרו ולא יעבור אשר לא תבא ושתי, שיביאוה בעל כרחה לפני המלך, ולא יעבור כטפשותה. למען יוסרו כל הנשים ולא תעשנה כמעשיה, כי יאמרו כבר לא יצאת במיאונה ויהרגוה אחר כך. וגם כי אין זה פירוש הכתוב לפי האמת, כאשר יבא בס"ד, נינקוט מיהא שמבלי עוברה לפניו יש מקום לומר כי לא יוסרו הנשים גם כי תקבל עונשה. וזה יהיה דעת האומר כדאי היא הקציפה וכו', לבל יאמר המלך האם תחת זאת תומת לא יתוקן, כי תאמרנה נשים הלא יצאת בטיפשותה ואם כן מה בצע במותה. על כן הוצרך לומר למלך כי לא כן הוא, כי אם כדאי היא הקציפה שתקצוף עליה להמיתה לסלק הבזיון. כי לא יבצר מהם מלומר לולי היה מהראוי לתת הנשים יקר לבעליהן לא שפטה משפט מות. וזה וכדאי בזיון וקצף, כלומר כדי הם זה כזה, יחדיו יהיו תמים זה לעומת זה. ולא תאמר שהאחד קטון מהכיל רעת האחר, לומר שאין הקציפה כדי הבזיון לסלקו, כי אם שקולים הם ויבואו זה לעומת זה:   גרסינן בגמרא (מגילה יב ב) והקרוב אליו כרשנא וכו' אמר רבי לוי כל פסוק זה על שם הקרבנות נאמר כרשנא, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך. שתר, כלום הקריבו לפניך שתי תורים. אדמתא, כלום בנו לפניך מזבח אדמה. תרשיש, כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש שהם וישפה. מרס, כלום מירסו בדם לפניך. מרסנא, כלום מרסו במנחות לפניך. ממוכן, כלום הכינו שלחן לפניך, ע"כ. והלא קשה מה ענין זה אצל דין ושתי אשר לא עשתה את מאמר המלך. ועוד שמכל הקרבנות לא הזכירו רק כרים ותורים, ואנה עזב פרים ועזים. ועוד למה אחר הקרבנות הזכירו מזבח אדמה ולא הקדימוהו לקרבנות כי הוא קודם במציאות. והיה ראוי להקדים בגדי כהונה אל הקרבנות. ועוד הזכיר מירוס הדם ולא יתר עבודות, וכן מירוס המנחה, וטוב טוב היה לומר כלום הקריבו מנחות מלעשות עיקר מהמירוס. ועוד אומרו ענין השלחן, ולמה הזכיר השלחן ולא המנורה. וגם מהראוי שלא להזכיר רק דברים של כפרה כמעשה הקרבנות וכיוצא. אמנם הנה מדרש חזית (אסתר רבה ז יג) מסכים הולך שעל עון סעודת אחשורוש נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה. שאמרו שהמן הרשע יעץ תחבולות להפריד בין ישראל לאביהם שבשמים, ויוליכם קרואים והולכים לתומם למשתה המלך שיתגעלו בפת בג המלך ויין משתיו ולהעמיד נגד פניהם זונות לקלקלם באומרו אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו', ונפשו אותה ויעש. ולולי ה' היה לנו אזי חיים בלעונו. ותקטן בעיניו יתברך לומר דיה לצרה בשעתה, לבלתי הצמיח ישועה עד עת בואה להשמיד וכו', או עד עבור זעם מעשה הרעה. כי אם עודם ישראל ביד פשעם בסעודתו של אחשורוש חשב מחשבות להעמיד להם גואל קרוב, היא אסתר בת דודו. בהעיר את רוח המלך יקשה לשאול להביא את ושתי וכו', וגם רוח ממוכן, ולהבאיש את ריחה בעיני המלך להעבירה למען תחתיה תעמוד אסתר בת אביחיל השמה את נפשה מנגד להציל את ישראל מיד שוסהו. והן זאת אחשוב בכונת המסורה כי שלשה להראות במקרא, א. אתה החלות להראות את עבדך (דברים ג כד), ב. להראות העמים והשרים את יפיה (אסתר א יא), ג. להראות את אסתר ולצוות כו' (אסתר ד ח). ויהיה הענין, ה' אלהים רחום בדין אתה החלות להראות את עבדך ישראל את גדלך, במה שבטוב לב המלך ביין, שבו העוו ישראל, אמר להביא את ושתי להראות את יופיה. ולמה היה זה, הלא הוא כדי שימשך מזה ענין, להראות את אסתר ולצוות עליה לבא אל המלך על עמה. מה שאין כן אם לא מתה ושתי בהתעוררות מאמר המלך להרגה, כי לא היתה מגעת אסתר למלכות ומבקשת מהמלך על עמה. והנה אילו היו חולקים על ממוכן חביריו לאמר לא כן דברת, כי תחת זאת לא תמות ושתי לבל יבזו הנשים בעליהן בעיניהן, יבטל בששה חביריו, כי אחרי רבים להטות, ואיככה תבא אסתר ותמלוך תחת ושתי. ואין זה כי אם חרב לה' נוקמת דם בני ישראל אשר היה עתיד המן לשפוך על הארץ כמים. על כן מעתה ה' צבאות יעץ תמות ושתי ויקום תחתיה מי שאת הבא להורגנו תשכים להורגו, ואותנו תוציא מתוך ההפכה:   ובזה נבוא אל ענין המאמר, והוא שהוקשה לרבי לוי מי הכניס פסוק והקרוב אליו בין הדבקים, כי אחר פסוק ויאמר המלך לחכמים כו' היה ראוי להביא פסוק כדת מה לעשות וכו' כאשר הקשינו למעלה. על כן הודיעונו רבותינו ז"ל כי אין זה כי אם שבהגיש המלך משפט ושתי בפני חכמים, היה למעלה התעוררות מדת הדין על ישראל על עונם לבל ישפטוה חכמי המלך משפט מות לבלתי תבא אסתר להושיעם, לולי הליצו על ישראל מלאכי השרת. וזהו והקרוב אליו וכו', לומר כי הדבר הקרוב אליו יתברך אז למען הטות לבבם אל דבר ממוכן היה מה שהליצו על ישראל. ואמר כרשנא וכו', והוא הנה כתבנו הסכמת המדרש (אסתר רבה ז יג) וגם למאן דאמר בגמרא (מגילה יב א) כאשר נכתוב לפנים בס"ד, כי על עון הסעודה נתחייבו אז ישראל בנפשם. והנה לא יבצר מאישי ישראל אשר בשלחן המלך מהמצא בם שבעה סוגים, א. אשר חטאו בהרהור ומחשבה על הזונות אשר נגד פניהם או על איסורי מאכלם. ב. אשר חטאו בדבור. ג. אשר חטאו במעשה ויאכלו נבלה וטריפה. ד. אשר רבים שתו מיין נסיכם, והוא עוון עבודת אלילים כמה דאת אמר ישתו יין נסיכם (דברים לב לח). ה. גם הוא מעשה, אשר היו מאשר יראו אלהים ולבל ישימו לב מצד המלך אם היו שותים היו מתעסקים במזיגת כוסות ומזרקי יין ומושיטים אל הגוים אשר במסיבה או אל זולת העוברים. ו. אשר נגע אלהים בלבו וגם זה לא היה עושה כן ביין נסיכם כי אם בלחם, פותת אותו פתים וחותך בשר לפני האורחים. ז. אשר היו טובים מאלה אשר לא עשו לא זה ולא זה, כי אם יושבים מסובים על שלחן המלך ופת בגו ומאכל שולחנו ערוך לפניהם על דבר כבוד המלך:   כנגד שבעה אלה דברו מלאכי השרת. על האחד שהוא עון הרהור הלב אמרו, כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה, הם כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל מועדי ה' בזמן משתאות חגיהם, שבעה כבשים לעולה, מלבד כבשי עולות היחידים שמכפרים על הרהור הלב כנודע מרבותינו ז"ל (ויקרא רבה ז ג). הנה אם חטאו בסוג זה הלא עשו מה שהוא תיקונו, מה שאין כן האומות העולם על כל רוע מחשבותם, ואיך תגעל בישראל לבלתי סבב מות ושתי להביא את אסתר להחיותם ברעה. ועל השני אמרו כלום הקריבו כישראל שתי תורים הבאים על בטוי שפתים, כמה דאת אמר (ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע וכו' והביא שתי תורים וכו', וגם כי שם נאמר על בטוי של שפתים בשבועה הרי ענינה עון דבור. ועל הסוג השלישי של מעשה אכילה שהוא הנאת החומר, כלום עשו מזבח אדמה כאשר עשו ישראל מזבח אדמה בבית המקדש לקדש אדמה שמשם לוקח חומרם כנודע, כי אדם מאדמת מקום כפרתו נברא. ועל הרביעי הוא שתות יין נסכם שהוא ענין עבודה זרה, כלום עשו בגדי כהונה שבהם אפוד לכפר על עבודה זרה שלהם כישראל. ועל החמישי שהוא מזיגת היין והושטתו שהוא הכנה לשותים, כלום מירסו לפניך את הדם שהוא הכנה לזריקה. ועל הששי שהוא פתות את הפת פתים וכיוצא בו, אמרו כלום מירסו לחמי מנחות. ועל השביעי שהיה שולחן ערוך לפניהם, גם כן זכור נגדם לחם פנים שהעמידו בשולחן לפניך תמיד, ויגינו הדברים האלה אשר נמצאו בם. כלל הדברים כי למה שהדברים האלה המה היו לפניו יתברך בהעריך ערך משפט ושתי לפני שופטיה לבל תצדק בשופטם, על כן שם נאמר פסוק זה והקרוב אליו וכו', כי הוא מה שהליצו לפניו יתברך. על כן גם שאמר כדת מה לעשות וכו' שסידר טענותיו נוטים לכף זכותה כמפורש למעלה, לא שוה לו:   והנה עדיין יש מקום לחלוק ולומר, כי טוב היה יכתב פסוק זה אחר פסוק כדת וכו', ואחר כך יאמר פסוק והקרוב אליו וכו'. לומר כי על מה שהליצו על ישראל מלאכי השרת, על כן מה' יצא כי כל החכמים יודעי העתים עמדו לא ענו עוד, וידמו למו עצת ממוכן, וייטב הדבר בעיני המלך והשרים:   אמנם להשיב על זה אחשוב כיוונו במדרש חזית (אסתר רבה ד ה), וז"ל מאמרם: כדת מה לעשות לחזירתה כדת, ולאומה שלימה שלא כדת, אלא כדת מה לעשות במלכה ושתי, כל שכן מלכה שאינה ושתי, ע"כ. כי הנה ראוי לשום לב, גם שקושייתם מפורשת שהוקשה להם איך על אשה אחת חש על נפשו לבלתי המיתה אם לא על פי הדת, ולאומה שלימה לא שת לבו לזאת כי אם שלא כדת חפץ המיתם יותר מהמן כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה ז כ). וגם יתכן הוקשה למו גם כן ייתור אומרו המלכה ושתי, כי מי לא ידע כי עליה ידבר, או לפחות את שמה לא יזכיר כי אם במלכה לבד, וידוע כי ושתי היתה. אך הנה תשובתם לא תצדק, כי היתכן יאמר אחשורוש כדת מה לעשות במלכה ושתי וכל שכן במלכה שאינה ושתי. הלא אדרבה הוא היה בעוכרי ישראל שהם בת ירושלים המלכה שאינה ושתי, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה משל לבעל התל ולבעל החריץ, כי על כן הוא נתן הטבעת לקונה. ועוד כי עדיין לא ידע ולא היה אפילו במחשבת המן לגזור על היהודים לאבדם, ואיך מעתה המלך דבר שיעשה להם כדת. ועוד שלא כן עשה לולא ה' ברחמיו הפליא חסדו לנו. אך אין זה כי אם דעתם כדעת המאמר הקודם, כי באומרו והקרוב אליו וכו', הוא מה שהליצו מלאכי השרת על ישראל, לומר שלפי הדת הם זכאים מהאומות. על כן סמך אחר כך כדת מה לעשות וכו', לרמוז תשובתו יתברך אשר השיב אל מלאכיו. והוא אל תפחדו ואל תראו שיעשה לישראל שלא כדת, כי הלא כדת מה לעשות במלכה ושתי, כל שכן במלכה שאינה ושתי, היא כנסת ישראל. ושיעור מאמרם כדת מה לעשות וכו' אין זה בעצם מאמר אחשורוש כי לחזירתה כדת, ולאומה שלימה שלא כדת. אך לא אוהב משפט היה. אלא שכונת הכתוב בעצם הוא על הרמז, לומר כדת מה לעשות במלכה ושתי כל שכן במלכה שאינה ושתי. והן דבריו יתברך רמז תשובתו יתברך אל אשר הליצו מלאכיו בפסוק הקודם עם שהפשט אינו זז ממקומו. ועל רמז זה נאמר פסוק כדת וכו' אחר פסוק והקרוב וכו', עם היות שפשט הכתוב אינו זז ממקומו נכתבו סדר הדברים ברוח הקדש באופן נשכיל הרמז הרומז כמדובר: