אלשיך על אסתר א יא

(יא) להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות וכו'. דרך כלל נשים לב לשינוי הלשון בכתובים אלו זה שלש רגלים. ראשונה אמר להביא את ושתי המלכה, ואחר כך אמר ותמאן המלכה ושתי שהיפך התיבות, ואחר כך חזר לנוסח הראשון ואמר כדת מה לעשות במלכה ושתי, ואחר כך שב והיפך לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה. אך לזה נעיר באומרו המשרתים את פני המלך אחשורוש, כי אומרו אחשורוש הוא מיותר כי עליו ידבר. אמנם אין ספק שחשש המלך פן תמאן באמרה שהיא מלכה בת מלכים גדולים, כמאמרם ז"ל (מגילה יב ב) שאמרה אני מלכה בת מלכים גדולים בת בלשצר בן נבוכדנצר, והוא אהורייריה דאבא. אך שב ורפא לו כי אמר בלבו שהלא הוא מלך בעצם מטרם יקראו שמו אחשורוש, כאשר כתבנו בשם רבותינו ז"ל (שם), שהיה בן דריוש מדיא שקבל מלכותיה דבלשצר, ולקח את ושתי בתו והשיאה לאחשורוש בנו, כי מזרע מלכים היה ומהולדו היה המלכות מתייחס אליו. וזה רמז הכתוב באומרו את פני המלך אחשורוש, לומר שעל כן ערב אל לבו ואמר למהומן וכו'. ולשמא תאמר היא, שהיא גם כן בת מלכים גדולים ממנו, על כן אמר בשלחו בעדה להביא את ושתי המלכה, כלומר שאין המלכות עצמיי אליה רק שמה לבד ככל נשי העולם, כי אין המלוכה דבקה בה מאב לבת, כי המלכות אשר לה נוסף עליה, שבא אליה מצדו באשר היא אשתו ועל כן הקדים שמה למלכות. והיא הבינה בדברים ואמרה כמו שאמרו ז"ל שהיא מלכה בת מלכים, שמצד עצמה היא מלכה מלבד היותה אשת המלך אחשורוש. וזה שאמר הכתוב ותמאן המלכה ושתי, כלומר שהמלוכה עיקר אצלה והשם טפל אליה, ואפשר כי שינוי הלשון זה העיר את רבותינו ז"ל לומר שהיא אמרה שהיתה בת מלכים וכו'. ולהיות בלב המלך אחר כך בהגיש משפטו לפני יודעי העתים לזכות את המלכה כאשר יתבאר בס"ד, על כן לבל ישפטוה משפט מות אמר בטענותיו כדת מה לעשות במלכה ושתי, ירמוז אל היותה מלכה מצד עצמה כדי לזכותה בדין. והשיב ממוכן החפץ מיתתה ואמר, עותה ושתי המלכה, לומר שאין עיקרה מלכה כי אם שמה לבד והמלכות נוספת על שמה מפאת המלך, כי אין מלכות אביה נמשך לבת. באופן שהוא אדוניה ובת מות היא כי עברה את פיו:   ונשוב אל ענין הכתוב, הנה המלך ראה והנה תוכל להתנצל. א. באומרה שהיא מלכה בת מלכים מצד עצמה כאשר כתבנו. ב. כי קיא קלון על כבודה הוא שתבוא לפני העמים והשרים. ג. כי אולי לא תהיה יופיה לחן בעיניהם ותהיה נסיונה לבוז לה ולבעלה, כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה ג יד) שאמרה היא כך. על כן בא ותיקן בשליחותו מעמד שלשתן, על הראשונה אמר להביא את ושתי המלכה, כאשר כתבנו כי עיקרה הוא שמה ומלכותה מאתו הוא. ועל השנית אמר לפני המלך, כלומר לא לפניהם היא באה כי אם לפני המלך שהוא העיקר, והראיה כי הלא היא תבא בכתר מלכות שאין תכסיס זה רק לבא אל המלך, ולא אל העמים ושרים הטפלים אל הכתר. ושמא תאמר הלא כמה פעמים באה אל המלך אך הפעם אין הדבר רק למען יביטו יראו בה עמים ושרים, כי עיני המלך כבר שבעו מהביט עליה, באופן שאליהם תתייחס ביאתה שם ולא אליו. על כן אמר להראות העמים ולא אמר לראות העמים וכו', לומר אלי תבואי ואני אתיחס למראה את יפייך אליהם. ועל השלישית אמר כי טובת מראה היא, כלומר היא ואין זולתה, כלומר ולכן אל תיראי כי לא תבושי. והנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יב ב) שצוה להביאה ערומה וכמו זר נחשב העדר רמז דבר זה בכתוב. ואפשר שמו לבם אל כפל הכתוב, כי באומרו את יפיה ידוע שטובת מראה היא, ועוד כי אומרו טובת מראה הוא גדר גרוע מלשון יפיה, וגם למה שינה ולא אמר כי יפה היא מעין אומרו את יפיה. אמנם הנה לשון אומרו טובת מראה יצדק על מראה הפנים, אך אומרו יפיה יכלול כל מציאותה. על כן אמר מה שרצה להראות הוא את יפיה הכולל כלה, כי לראות פניה לבד אינו כלום כי הלא ידוע הוא לכל כי טובת מראה היא, מהם על פי הראיה ומהם לשמע אזן. או יאמר להראות את יפיה כלומר שהיופי הוא עצמיי, וזהו אומרו יפיה, כלומר מצד עצמה ולא מתמרוקי הנשים, ואין זה רק בגוף, כי הלא בפנים טובת מראה היא, ואפשר שהוא על ידי תמרוקים הנתנים בפנים. או את יפיה באופן ידוע שטובת מראה היא, כלומר היא מצד עצמה ולא מקשוטיה ולא יבחן רק על ידי הראות אותה ערומה. ולפי זה נאמר כי להיותו חש על בזיונה ובזיונו שתתבזה אשתו לעיני העמים והשרים, על כן הקדים ואמר שתבא בכתר מלכות, כי זה לעומת זה עשה, כי הרואה אותה בניוולה לא תקל בעיניו כי גם יראה בגדולתה וביקרותה כי כתר מלכות בראשה: