לדלג לתוכן

אליהו זוטא א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

מעשה דבי אליהו הנביא, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: לעולם יהא אדם ערום ביראה, ומענה רך משיב חמה, ומרבה שלום עם אביו ואמו ועם רבו ועם חבירו ואפילו עם גוי בשוק - כדי שיהא אהוב מלמעלה ונחמד מלמטה. וכדי שיהא מקובל על הבריות וכדי שיתמלאו כל ימיו בטובה.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: בזמן שישראל שרוים בצער ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת ומניחים את ידיהם על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש את עצמו מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור.

אלא בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליי נפשי. ואם עשה כן - עליו הכתוב *אומר: והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות (ישעיה כב;יג).

מה כתיב בתריה?

ונגלה באוזני ה׳ צבאו-ת אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון - עד כאן מידת בינוניים.

אבל במידת רשעים מה כתיב?

אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאוד (שם נו;יב).

מה כתיב בתריה?

הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו׳ (שם שם:יג).

אלא יצער אדם את עצמו עם הציבור, שכן מצינו במשה רבינו עליו השלום שהיה מצער את עצמו עם הציבור שנאמר: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה (שמות יז;יב).

וכי לא היה למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה?

אלא, כך אמר משה: הואיל וישראל שרוים בצער, אף אני אהיה עמהם בצער.

וכל המצער את עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמות ציבור.

ושמא יאמר אדם מי מעיד בי?

אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידים עליו, שנאמר: כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה (חבקוק ב;יא).

דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת המלווים את האדם, שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהילים צא;יא) הם מעידים עליו.

רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר: משוכבת חיקך שמור פתחי פיך (מיכה ז;ה).

ויש אומרים: איבריו של אדם מעידים בו, שנאמר: אתם עדיי נאום ה׳ (ישעיהו מג;י).

משום דבי אליהו אמרו: לעולם יהא אדם כשור לעול וכחמור למשוי וכבהמה שחורשת בבקעה ובשדה, כך יהא אדם עוסק וחורש בדברי תורה בכל יום תמיד, שנאמר: אשריכם זורעי על כל מים (שם לב-כ). ואין מים אלא דברי תורה, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים (שם נה;א).

וכיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה ומדרש והלכות ואגדות ושנה הגמרא ושנה הפלפול לשמה מיד רוח הקודש שורה עליו, שנאמר: רוח ה׳ דיבר בי ומילתו על לשוני (ש״ב כג;ב).

פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני קסדור אחד (ממונה מהמלך) ונתן לי שלום ולא הכירני, ואמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה?

ואמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים וסופרים ורבנן.

ואמר לי: רבי, בוא שב עמי במקומי שאני מראה אותך ואני אתן לך חיטים ושעורים ופולים ועדשים וכל מיני קיטניות.

אמרתי לו: בני, אפילו אם אתה נותן לי אלף אלפי אלפים דינרי זהב אין אני מניח מקום תורה ודר במקום שאין בו תורה.

אמר לי: רבי, למה?

אמרתי לו: שלא חרב העולם אלא מפני פשעה של תורה. ולא חרבה ארץ ישראל אלא מפני פשעה של תורה. וכל הצרות הבאות על ישראל אינם אלא מפני פשעה של תורה, משום שגדול ורב הוא לפני הקב״ה פשעה של תורה שנאמר: בפשע יעקב כל זאת (מיכה א;ה). ואין זאת אלא תורה, שנאמר: מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דיבר פי ה׳ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ ניצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה (ירמיה ט;יא-יב).

מיד אמר לי: רבי, ברוך המקום שבחר בכם מכל העמים ומכל הלשונות ונתן לכם את התורה משום שאתם בוטחים בו בכל מקום.

בימי רבי דוסא בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחים, והיה הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול וזקן היה ועיניו כהו מלבוא לבית המדרש.

אמרו: מי ילך ויודיעו?

אמר להם רבי יהושע: אני אלך.

ואחריו מי?

ר׳ אלעזר בן עזריה.

ואחריו מי?

ר׳ עקיבא.

מיד הלכו וישבו על פתח ביתו, נכנסה שפחתו ואמרה לו: רבי, חכמי ישראל באים אצלך.

אמר לה: יכנסו.

כיון שנכנסו, תפס את ר׳ יהושע והושיבו על גבי מיטה של זהב

אמר ר׳ יהושע לר׳ דוסא: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב.

אמר לו: מי הוא זה?

אמר לו: רבי אלעזר בן עזריה.

אמר לו: יש בן לעזריה חברינו, קרא עליו המקרא הזה: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהילים לז;כה).

ועוד, אמר לו: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב.

אמר לו: מי הוא זה?

אמר לו: עקיבא בן יוסף.

אמר לו: אתה הוא עקיבא הדרשן ששמך הולך בכל העולם מסוף העולם ועד סופו? שב בני, שב. כמותך ירבו בישראל קרא עליו המקרא הזה: כפירים רשו ורעבו ודורשי ה׳ לא יחסרו כל טוב (שם לד;יא).

התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת, כיון שהגיעו לצרת הבת אמרו לו: רבי, צרת הבת מהו?

אמר להם: מחלוקת הלל ושמאי.

אמרו לו: והלכה כדברי מי?

אמר להם: הלכה כבית הלל.

אמרו לו: והלא משמך אמרו הלכה כבית שמאי שאמר צרת הבת מותרת.

אמר להם: דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם?

אמרו לו: חיי רבינו, סתם שמענו.

אמר להם: אח קטן יש לי בכור שוטה הוא, ויונתן שמו ומתלמידי בית שמאי הוא. והיזהרו בו שמא יקפח אתכם בהלכות ויאמר לכם צרת הבת מותרת, לפי שיש עמו שלוש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת - אבל אני מעיד עליי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר שלושה דברים:

צרת הבת אסורה, ועמון ומואב מעשרים מעשר שני בשביעית, ומקבלין גרים מן הקרדויים ומן התרמודים.

כשנכנסו, נכנסו בפתח אחד - וכשיצאו, יצאו בשלושה פתחים. ופגע יונתן ברבי עקיבא, ואמר לו: אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך בכל מסוף העולם ועד סופו? אשריך זכית לשם. והעבודה אין אתה מגיע אפילו לרועה בקר.

אמר לו רבי עקיבא: אפילו לרועי צאן. אבל אין מקבלים גרים מן הכותיים, מפני עשרה שבטים שנבלעו ביניהם עד שיבואו אליהו הנביא ובן דוד ויפרשו אותם, שנאמר: הנה אני שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג;כג-כד).

משום דבי אליהו אמרו, גדולה צדקה שמיום שנברא העולם עד עכשיו - העולם עומד על הצדקה. וכל הנותן צדקה הרבה הרי זה משובח וממלט את עצמו מדינה של גיהנום, שנאמר: אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה׳ (תהילים מא;ב). ואין יום רעה אלא דינה של גיהנום, שנאמר: וגם רשע ליום רעה (משלי טז;ד). ואומר: אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת (תהילים קו;ג).

אבותינו הראשונים מפני מה זכו לעולם הזה ולימות בן דוד ולעולם הבא?

מפני שנהגו את עצמם בצדקה. אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה בנו - לא נשתבחו אלא בצדקה.

אברהם מנין? שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח;יט).

יצחק לא נשתבח אלא בצדקה מנין? שנאמר: ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו׳ (שם כו;יב). ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: זרעו לכם לצדקה (הושע י;יב).

יעקב לא נשתבח אלא בצדקה מנין? שנאמר: קטונתי מכל החסדים (בראשית לב;יא). ואין קטונתי אלא מעט, ואין מעט אלא צדקה, שנאמר: טוב מעט בצדקה (משלי טז;ח).

אהרון משה לא נשתבחו אלא בצדקה מנין? שנאמר: תורת אמת היתה בפיהו (מלאכי ב;ו). ואין אמת אלא צדקה, שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהילים פה;יב).

דוד לא נשתבח אלא בצדקה מנין? שנאמר: ויהי דוד עושה משפט וצדקה (ש״ב ח;טו).

ושלמה לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: וצדקתך לבן מלך וגו׳ (תהילים עב;א).

ואף הקב״ה משתבח בצדקה, שנאמר: והא-ל הקדוש נקדש בצדקה (ישעיהו ה;טז). ואף כסא הכבוד משתבח בצדקה, שנאמר: ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו (תהילים צז;ב).

גדולה צדקה שמצלת את האדם מדרך המיתה, גדולה צדקה שהיא מארכת ימיו ושנותיו של אדם, גדולה צדקה שהיא מביאה את האדם לחיי עולם הבא, גדולה צדקה ששוותה לתורה, גדולה צדקה שהתורה שוותה לה, גדולה צדקה שהיא ממהרת ימות בן דוד ושנות גאולתנו, גדולה צדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כיסא הכבוד.

ומנין שהצדקה מצלת את האדם מדרך המות?

שנאמר: לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות (משלי יא;ד).

בוא וראה, שבמידה שאדם מודד - בה מודדים לו. אדם נותן צדקה בעולם הזה ומתכוון עליו שיחיה העני ולא ימות - אף הקב״ה מתכוון על הנותנה שיחיה ולא ימות.

ומנין אתה אומר שכל מי שסיפק בידו ואינו עושה, ולקיים נפשות ואינו מקיים גורם מיתה לעצמו?

שנאמר: ויען נבל וגו׳ ולקחתי את לחמי ואת מימיי ואת טיבחתי אשר טבחתי לגוזזיי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה (ש״א כה;יא).

ומיד נענש מיתה, שנאמר: ויהי כעשרת הימים ויגוף ה׳ את נבל וימות (שם שם;לח).

ומנין לצדקה שהיא מארכת ימיו ושנותיו של אדם?

שנאמר: כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל;כ). ואומר: עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג;יח). ומה מצוה הקלה שבקלות שבתורה (שילוח הקן) מהו אומר בה? למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כב;ז). קל וחומר לצדקה שהיא מצוה חמורה שבתורה על אחת כמה וכמה.

ומנין לצדקה שהיא מביאה את האדם לחיי עולם הבא?

שנאמר: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו׳ (תהילים א;א). ונאמר: אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת (שם קו;ג). נאמר אשרי בתורה ונאמר אשרי בצדקה - מה אשרי האמור בתורה הוא בן עולם הבא, אף אשרי האמור בצדקה הוא בן עולם הבא.

ומנין לצדקה שהיא שוותה לתורה?

שנאמר בתורה: אם בחוקותי תלכו וכו׳ (ויקרא כו;ג). ונאמר בצדקה: ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח;כב). בתורה הוא אומר: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם (ויקרא כו;ו). ובצדקה הוא אומר: והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות (ישעיהו לב; יז-יח).

ומנין שהתורה נמשלה לצדקה ושוותה לה?

אלא לפי שאין לך מידה טובה שברא הקב״ה בעולמו גדול מן התורה, שנאמר: סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך (משלי ד; ח-ט). אף התורה עצמה אינה נדמית אלא לצדקה, שנאמר: וצדקה תהיה לנו (דברים ו;כה).


ומנין לצדקה שהיא ממהרת ימות בן דוד וימות הגאולה?

שנאמר: שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות (ישעיה נו;א).

ומנין לצדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כיסא הכבוד?

שנאמר: הולך צדקות ודובר מישרים וגו׳ הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. מלך ביפיו תחזינה עיניך (ישעיהו לג; טו-יז).