איכה רבה ד ג
מעשה שהיה באדם אחד בירושלים שעשה סעודה אמר לבן ביתו: לך והבא לי קמצא. רחמי אזל ואייתי ליה בר קמצא שנאיה. עאל וישב בין האורחים. עאל אשכחיה ביני אריסטייא. אמר לו: את שנאי ואת יתיב בגו ביתאי? קום פוק לך מיגו ביתאי! אמר לו: אל תביישני! ואנא יהיב לך דמי דסעודתא. אמר לו: לית את מסובה! אמר לו: אל תביישני! ואנא יתיב ולית אנא אכיל ושתי. אמר לו: לית את מסובה! אמר ליה: אנא יהיב דמי כל הדין סעודתא! אמר ליה: קום לך! והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיתה ספק בידו למחות ולא מיחה. מיד נפיק ליה. אמר בנפשיה: אילין מסביין יתבין בשלוותהון, אנא איכול קרצהון מה עבד הלך אצל השלטון. אמר לו: אילין קורבנייא דאת משלח ליהודאי, למקרבינהו אינון אכלין להון, ומקרבין אוחרנים בחילופייהו. נזף ביה, אזל לגביה תוב. אמר ליה: כל אילין קורבניא דאת משלח ליהודאי, למקרבינהו אינון אכלין להון, ומקרבין אוחרין בחילופייהו. ואם לא תאמין לי, שלח עמי חד איפרכו וקורבנייא, ואת ידע מיד שאיני שקרן. עד דאתייא באורחא, דמך איפרכו, קם הוא בליליא ועשאן כולן בעלי מומין בסתר. כיון שראה אותן הכהן, הקריב אוחרנין תחתיהון. אמר ההוא שליחא דמלכא: למה לית את מקריב אילין קורבניא? אמר ליה: למחר. אתא יום תליתאה ולא קרבהון. שלח ואמר למלכא: ההוא מילתא דיהודאה קאמר - קושטא קאמר. מיד סליק למקדשה והחריבו. הדא דבריאתא אמרין: בין קמצא ובין בן קמצא חרב מקדשא. אמר ר' יוסי: ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס, שרפה את ההיכל. דבר אחר: מה היתה יקרותן? לא היה אחד מהן מוליד חסר ובעל מום.