איזופוס והסופר

על אף שסגנון כתיבתו היה לא-מי-יודע מה, סופר ידוע וגאוותן בלתי-רגיל התייצב בפני איזופוס והחל קורא את ספרו החדש, כשמשורה לשורה נהיה זחוח יותר ויותר והרעיף על עצמו שבחים בל יתוארו. ניתן היה למנות בספרו פגמים יותר מכל דבר אחר: העלילה לא הייתה מגובשת דיה והשפה רדודה. ברם דבר אחד היה בולט בה עד-מאד: הסופר נתן לעצמו אשראי מאין כמוהו, חיבק את יצירתו בהגנתיות, אהב אותה כאילו הייתה בתו. איזופוס האזין קמעה ליצירתו של הסופר, אך לא מצא בה כל ייחוד. בתום קריאת היצירה, שאל הסופר את איזופוס:

– "אני מצפה, לטובתך, שאתה מתמוגג מהיצירה שלי וגם מסכים איתי שאני הוא הגדול באדם. שמעתי קולות מחאה בציבור הגורסים כי הייתי צריך להזכיר את מעמדי הרם בקרב הסופרים פחות. האם כבודו שותף לקולות אלה?"

– "כלל וכלל לא," אמר איזופוס בחצי-חיוך. "זה טוב שאתה משבח את עצמך. לטובתך, אני מעדיף שבנוסף לשבחים תלמד את הגדרת המושג 'דבר-ביקורת'. חן-חן וכל-טוב."