אור נערב/חלק ג
חלק ג - באופן וזמן הלימוד
[עריכה]פרק ראשון
[עריכה]בזמן הלמוד: ראיתי ענין זה מתחלק אל שלשה חלקים: האחד בהכנת עצמו להיותו ראוי ליכנס אל ההיכל הזה. והן אמת אין ראוי לכל הבא למלא את ידו, ללבוש את בגדי השרד לשרת בקדש יבא וילבש ח״ו, אלא ראוי ראשונה להפשיט מעליו קליפת הגאוה הגסה המונעת אותו מלהשיג האמת, ויכוין לבו לשמים כדי שלא יכשל, ולא ימנה חלקו מהכת החוטאת שספרנו בחלק א׳ בפרק ו׳: שנית, צריך שיהיה מורגל בפלפול בעומק, כדי שיהיה מורגל ויוכל להפשיט המאמרים מהמשלים ובזה יגיע אל המכוון בחכמה זו: שלישית ידבק עצמו למלא כריסו בדיני הגמרא ופירוש המצות על דרך הפשט בפירוש הרמב״ם ביד החזקה: רביעית ידריך עצמו גם במקרא הן רב הן מעט, כדי שיהיה שלם במקרא ומשנה ובידיעה נכונה ואל יכשל, ולא יהיה מהכת הטועה שפירשנו בפרק ו׳: ואחר יטהר מחשבתו מהבלי הזמן ותענוגותיו כפי האפשר בזמננו זה, ואז ודאי יפתחו לו שערי חכמה.
ואל יחשוב המעיין דברים אלו אליו דרך עצה ויפרע עצתנו, כי דברינו נכונים ונכוחים ומיוסדים על אדני פז דברי רבותינו ז״ל בכמה מקומות: השני בהגעת הזמן. אין ספק שאין ראוי לאדם ליכנס בחכמה זו אם לא נשא אשה ויטהר מחשבתו. ואל תשיבני מכמה שלמדו קודם לזמן זה כי לא כל הדעות שוות: עוד צריך להגיעו לפחות לשנת העשרים כדי שיגיע לפחות לחצי ימי הבינה, ואף אם יש שפירשו עד שיגיע האדם לשנת הארבעים אין דעתינו מסכמת בזה עמהם, והרבה עשו כדעתינו והצליחו.
ועם כל זה הכל לפי טהר הלב כדפירשנו וכפי טוב העצה הנכונה, ויש לזה רמז בזהר בכמה מקומות אמרם (זהר ח״ב כט) עד לא תבשל בשולך וכו׳: השלישי בזמן הראוי ללמוד. ודאי כי בכל יום נקל אל האדם ללמוד, אמנם הזמנים היותר מוכנים להשכיל בעומק הן בלילות ארוכות מחצות ואילך, או ביומא דשבתא דיומא גרים, וכן בערב שבת מחצות ואילך, ובימים טובים, ומה גם בעצרת כי זה נסיתי פעמים רבות ומצאתיו יום הצלחה דרך פלא, וביומי סוכות בסכה כי שם יש הצלחה גדולה. ושעות אלה הנזכרות הן מנוסות אצלי ודרך נסיון אני מדבר:
פרק שני
[עריכה]בדרך הלימוד.
צריך שתשתתפנה אל הלומד היראה והשמחה יחד כדכתיב וגילו ברעדה, ותשתתף אל שתי מדות אלה הענוה. אמנם טעם אל שלש מדות אלה יחד הוא, כי היראה צריכה אליו פן יטעה ויחטא, ועוד שהוא עוסק במקום להבת שלהבת. השמחה דשמעתא בעיא צלותא, ועוד בחדוה תליא אורייתא ודאי.
והענוה עולה על הכל, לומר מי אני מה חיי לעסוק ברזי התורה האלהית כבשים ללבושך, שהעלים הקב״ה מבשר ודם, ומי ידבר במדות המלך והמלך שומע ולא יתבייש.
וקרוב בעיני שצריך גם להצטרף אל שלש אלה הדאגה מזמן הנעורים הפגום, וגם החרטה מהפעולות החולפות שהם מסך קצת מבדיל. ובפירוש אמרו בספר התקונים כי העבירה קליפה אל השכל מהשכיל בנעלם, וכאשר תתעלם מן המשכיל ההלכה יעסוק במצות שהן מימין ואז ישיג הסוד, עד כאן כונתם במלות שונות. ומה שהורגלנו ולמדנו שם, כי בזמן שיקיים האדם מצוה או כיוצא לעסוק בנסתר אז מתגלה המסופק.
עוד יתמיד האדם בלב נשבר להתודות על העון ובודאי מועיל נגד הקליפה: ואל קצת הדברים מצאנו מבואר בפרשת נשא בריש האדרא זו לשונו, "תניא, אמר רבי שמעון לחברייא עד מתי ניתיב בקיימא דסמכא חד דכתיב עת לעשות לה׳, יומין זעירין אינון ומארי דחובא דחוק כרוזא כל יומא קארי ומחצדי חקלא זעירין אינון ואינון בשולי כרמא לא אשגחן ולא ידעין לאן הוא אתר כמה דיאות. אתכנשו חברייא לבי אדרא מלבשין שריין ורמחין, אזדרזו בתקוניכון בעיטא בחכמתא בסוכלתנו בדיעותא בחיזו בידין ברגלין. אמליכו עליכון למאן דברשותיה חיי ומותא למגזר מילין דקשוט, מילין דקדישי עליונים צייתין להו וחדאן למשמע להו ולמנדע להו: יתיב רבי שמעון ובכה ואמר, ווי אי גלינא ווי אי לא גלינא, חברייא דהוו תמן אשתיקו, קם רבי אבא ואמר, אי ניחא קמיה דמר הא כתיב סוד ה׳ ליראיו, והא חברייא אלין דחילין דקוב״ה, וכבר עאלו באדרא דבי משכנא מנהון עאלו מנהון נפקו: תנא אתמנון חברייא קמי דרבי שמעון, ואשתכחו רבי אלעזר בריה, ורבי אבא, ורבי יהודה, ורבי יוסי בר יעקב, ורבי יצחק, ורבי חזקיה בר רב, ורבי חייא, ורבי יוסי, ורבי ייסא, ידין יהבו לרבי שמעון ואצבעין זקפו, עאלו בחקלא ביני אילני ויתבו: קם רבי שמעון וצלי צלותיה, יתיב בגווייהו, אמר, כל חד ישוי ידוי בתוקפי, שוו ידייהו ונסיב לון.
פתח ואמר, (דברים כ״ז) "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה". פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים קי״ט) "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך", מאי עת לעשות לה׳, משום דהפרו תורתך תורה דלעילא דאיהי מתבטלא, אי לא אתעביד בתיקונא דא ולעתיק יומין אתמר (דברים ל״ג) "אשריך ישראל מי כמוך", וכתיב (שמות ט״ו) "מי כמכה באלים ה׳": קרא לרבי אלעזר בריה אותביה קמיה, ולרבי אבא מסטרא אחרא, ואמר, אנן כללא דכלא, עד כאן (נ״א עד השתא) אתתקנו קיימין.
אשתיקו שמעו חד קלא וארכובן נקשן דא לדא, מאי קלא קלא דכנופי עלאה דמתכנפי: חדי רבי שמעון ואמר, (חבקוק ג׳) "ה׳ שמעתי שמעך יראתי", אמר, התם יאות הוא למהוי דחיל, אנן בחביבותא תליא מילתא דכתיב (ויקרא י״ט) ואהבת לרעך כמוך (דברים ו׳) ואהבת את ה׳ אלהיך, וכתיב (מלאכי א׳) אהבתי אתכם אמר ה׳", עכ״ל: והנה מתוך המאמר הזה מבואר כי צריך יראה גדולה אל החכמה הזאת, ומה גם בהיותו עוסק בשעור קומה, וגם צריך אהבה. ושמעתי כי הקדמונים היו נוהגים לישב על גבי קרקע כשהיו מלמדים חכמה זו לתלמידים כדי להכניעם ולאיימם, והכי מוכח בסודות הזקן ושעריו: וגם בזהר מצאתי קצת סמך לזה בפרשת אחרי מות דקאמר רבי שמעון וחברייא אזלו לגבי רבי פנחס, וזו לשונו, "אזלו עד דמטו לבי רבי פנחס, נפק רבי פנחס ונשקיה אמר, זכינא לנשקא שכינתא זכאה חולקי, אתקין ליה תקלו דערסיה קפטורי דקילטא, אמר רבי שמעון אורייתא לא בעיא הכי, אעבר לון ויתבו" עכ״ל, ומתוכו קרוב אל הנאמר:
פרק שלישי
[עריכה]ממי ילמד.
בזולת מה שקדם אלינו בענין התורה שאין ללמוד אותה אלא ממלאך ה׳ צבאות כדפירשו רבותינו ז״ל (מו״ק יז. ), וגם אמרו שלא ילמוד אדם מן האמגושי (שבת עה. ), עוד צריך צווי פרטי אל המתחילים בחכמה זו שלא ילמודו אלא ממי שנהג במדות הקודמות אלינו מריש ועד כען, לאפוקי כת הטועות או כת החוטאת שלא ילמד מהם, כי אני מבטיחו שלא ימצא בידם כלל, וקרוב הוא לבא אל הסכנה הרבה והיא סכנת האמונות הנשחתות, כאשר ראינו רבים טועים בדברים רבים, והיה סבת זה להם המשכם אחר הכתות הנזכר: גם ישתדל ללמוד ממי שנהג בדרכי יושר כפי האפשר כי בידו מסורים גנזי רבו, ואל ירדוף אחר המתגאים בידיעתם כי קולם יהמה כגלי הים ואין להם כדי רביעית, וזה נסיתי אני פעמים הרבה: וקרה גם ענין זה לקצת מחברים יחברו ספריהם בחידות ומליצות וחרוזים עד יבאו דבריהם ברב ענין, ולא נכניס ראשנו בזה ח״ו, שאין ראוי להטיל מום בקדשים.
אמנם הספרים שידבק בהם האדם להשגיח בהם, הם, חבורי הרשב״י ע״ה כמו הזהר והתקונים ורעיא מהימנא ושה״ש וסבא וינוקא. ומהקודמים אליו, ספר יצירה, וספר הבהיר, ומדרש רות, ומדרש איכה מהזהר. ומהמאוחרים, מדרש מגלת אסתר מהזהר. וגם ספר מעין החכמה, ופרקי מרכבה, ופרקי מעשה בראשית, וכיוצא, וקצת פקודין הנמצאים להרשב״י ע״ה. בהם ידבק האדם לאהבה ויצליח בחכמה זו, ובתנאי שיעמיק בהם בעיון נמרץ ואז ימצא מבואר רוב מה שנמצא בספרי המפרשים האחרונים ולא יצטרך אליהם, ולא ח״ו כונתנו לפסול אלא לבחור אל המעיין הדרך הקצרה עם היותה ארוכה: והנה אל המעיין בספרים אלה צריך שני דרכים, האחד, לשנן לשונו פעמים הרבה, ולציין לו ציונים כדי שיזכור הבקיאות, ואל יעמיק ראשונה הרבה. והשני ילמוד במקום שני בעיון רב כפי כחו. נמצא אל המעיין שתי הלכות בקביעות, האחד בעיון בשעות הנזכרים בפרק א׳, השני בבקיאות כפי כחו, פעמים ירבה בזה פעמים ימעט בזה הכל לפי צורך השעה והשקט השכל, ובזה בריא לו כי ילך לבטח דרכו וישיג הדרך הישרה.
ואף אם יראה אל המעיין שאינו מבין, עם כל זה לא יפסיק גרסתם מפומיה, כי נאמן בעל מלאכתו להמציאו נסתר החכמה, כי כאשר ירגיל איש את בנו כן הקב״ה מזכה לעוסק בחכמה זו מעט מעט, ודבר זה נסיתיו פעמים אין מספר. ויש ראיה אל העצה הזו ממה שהעתקנו מהזהר בחלק א׳ בפרק חמישי בס״ד: ואם יסתפק לו ענין בחכמה הזאת ימתין כי במשך הימים יתגלה לו הענין, ועיקר שכר חכמה זאת היא המתנת הסודות שיתגלו לו בהמשך הזמן. וכן מוכח בכמה מקומות מהזהר שפעמים הרבה היה מתחדש להם דבר שנסתפק להם זמן הרבה, ומשל בפיהם על מלה דא רדיפנא כל יומאי, וכן מוכח בפרשת חיי שרה כי על זה נאמר יעשה למחכה לו כאשר נעתיק לקמן בחלק ד׳ פרק ג׳. ונוסף על זה פעמים הרבה כשימשכו הימים יתוסף לו הדעת בדרושים המוקדמים לו, וכיוצא נמצא בזהר ויקרה לעומדים בחכמה זו כי בהפכם בדרושים פעמים הרבה יוסיפו בהם דעת ותוספת בעקר, ועל כזה נאמר אין מדרש בלא חדוש (חגיגה ג. ירושלמי שם א׳ א׳. במ״ר י״ד י״א):
פרק רביעי
[עריכה]הדרך אשר בה יתנהג האדם ללמד חכמה זו לאחרים.
צריך שלא ילמדה אלא לעובד ה׳ בנקיות ובטהרה. והכי איתא בתקונים זו לשונו, "ואלין דאינון באלין מדות צריך לגלאה לון רזין טמירין, אבל מאן דמגלי רזין לרשיעייא כאלו מגלה עריין באורייתא דבני שפחה בישא לילית אימא דרשיעיא ערבוביא בישא, מאן דמגלה לון רזין דאורייתא גרים לצדיק דאיהו יסוד דאתמר ביה סוד ה׳ ליראיו דאסתלק נביעו מיניה ומן שכינתא, הדא הוא דכתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש בההוא זמנא אינון צדיקייא לתתא עניין מכלא, עניין מרזין דאורייתא, עניין בגופא.
וכל מאן דמגלה רזין לצדיקייא גרים לצדיק לאנהרא ברזין דאורייתא ולשכינתא דאו״ר ר״ז אקרי, ובההוא זימנא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע", עכ״ל לעניינינו: ומה שיש בו לדקדק הוא, א׳, אמרו, אבל מאן דמגלה רזין לרשיעייא וכו׳, ואחר כך אמר מאן דמגלה לון גרים לצדיק, אמאי לא קאמר גלי עריין באורייתא כדקאמר לעילא או לימא לעילא גרים לצדיק, אמאי שני בין האי להאי: ב׳ אמר, גרים דלישנא גרים לא דייק, דהוה ליה למימר עביד לצדיק דהכי איהו מאן דפגים לעילא: ג׳ אמרו, בההוא זימנא אינון צדיקייא לתתא כל דרשה זו למה. ושאר דקדוקי הלשון יתבארו בפירושנו בס״ד: והכונה, כי הוא פירש ואלין דאנון באלין מדות, ירצה, שהם מארי מדות מלכים צדיקים חוזים נביאים מארי תורה גבורים חסידים נבונים חכמים ראשי אלפי ישראל, דהכי פירש התם ואמר כי אלו שהם מרכבה אל המדות ועוסקים במצות התלויים בהם ונשמתם אצולה מהם, צריך לגלאה לון וכו׳ ירצה וצריך חובה על האדם לגלות להם רזים טמירין. והנה להוכחת החיוב הזה המוטל על היודע ללמד אל הירא הכריח הדבר מהפכו, ואמר כי מן העון נלמד המצוה, ואמר אבל מאן דמגלי רזין לרשיעייא והכונה הוא שמגלה עריין בתורה, ירצה שהתורה הוא הת״ת וזה שמשפיע סודות התורה ברשעים זהו ערו״ה ע״ר ו״ה, שהרי על ידי הת״ת שמשפיע בחצונים ח״ו, מאחר שהרשע כל כחו הוא מהקליפות אם כן המשפיע בו משפיע בקליפות, וזה משפיע רזים דאורייתא שהוא הת״ת הרי מגלה עריין באורייתא: דבני שפחה וכו׳, הכונה להראות איך הרשע והקליפה הכל ענין אחד, כי אם הרשע הוא בן לילית שפחה בישא אם כן האם והבנים הכל ענין אחד, כי נשמת הרשע וכח רשעתו נמשך מאמו השפחה, ולכן נמצא מלך מתייחד ומשפיע בשפחה בישא והיינו עריין באורייתא ממש, וזהו מה שפועל בידים ממש המגלה רזים לרשיעייא.
אמנם בדרך גרמא פועל פעולה אחרת והוא הסתלקות השפע מיסוד וכו׳, כי בהיות שהמלך משפיע בשפחה ח״ו אינו מתיחד עם הגבירה ואם כן נמצא שמסתלק שפע הת״ת מן היסוד, והוא בהיות שאינו פועל אלא להשפיע בחצונים משם נמשך בדרך גרמא שלא ישפיע בפנימיים ח״ו לצדיק דאיהו יסוד, כל זה להורות כי סודות התורה הם ביסוד. ולזה אמר שנקרא יסוד שפירושו יו״ד של ברית, וסוד שהן רזים דאורייתא. וראיה לזה, סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם, הרי שברית וסוד הכל ענין אחד, וכל זה להכריח כי בהיות הסוד נשפע אל החצונים הוא מסתלק מן הפנימיים: דאסתלק נביעו מיניה, דהיינו שמסתלק מקור היסוד שהוא התפארת כדפירשנו, ואחר שאין השפע ביסוד אינו נשפע במלכות וזהו שאמר, ומן שכינתא וראיה מן הכתוב הדא הוא דכתיב אזלו מים מני ים וגו׳, פירוש, מאחר שאמר כי סבת חסרון מים בים שהוא מלכות הוא מפני שהנהר שהוא יסוד חרב ויבש, אם כן משם ראיה שכל זמן שהנהר יבש אין מים בים, שאין לה קבלת שפע אלא מן היסוד, ולכך בהסתלק מן היסוד מסתלק גם מהשכינה: בההוא זימנא הנהו צדיקייא לתתא כו׳ הוקשה לו שהוא אמר כי בסבת המגלה סודות לרשיעייא נהר יחרב וכו׳ דמשמע שאין שפע כלל, וזה אינו מן הראוי אלא שלא יהיו סודות במלכות מפני שזה השפיע הסוד חוצה, אמנם שאר בחינות השפע למה לא יושפעו עד שאמר דאסתלק נביעו וכו׳ דמשמע שאין שפע כלל. לזה הכריח שכן אמת שאין שפע ונביעו כלל, וראיה מן התחתונים שהם עניים אם בגופם אם ברזין דאורייתא, מורה על הסתלקות השפע מכל וכל ולכן הם עניים בגופם גם כן: ואחר שפירש עון המגלה לרשעים, משם יושכל בהפך מעלת הצדיקים, כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים וכל מאן דמגלי רזין לצדיקייא גרים לצדיק כו׳, מפני שעל ידי שהוא מגלה סוד לצדיק כן הוא משפיע ממקור עליון שהוא הת״ת ביסוד, והיסוד מאיר אותם סודות במלכות, וזהו שאמר, גרים לצדיק שהוא יסוד לאנהרא ברזים דאורייתא שהוא יסוד השפע מהת״ת הנקרא תורה אל השכינה ממש שכן דרכו.
ואמר, גרים ולא מאיר ממש, מפני שמה שפועל הוא היות הצדיק מאיר בעצמו אל בחינת צדיק כמותו, אמנם לאנהרא ברזים דאורייתא שהוא מן הת״ת וגם לשכינתא זה גרמא בעלמא, כי מדה טובה מרובה ומתפשטת מעצמה: דאור רז אתקרי, הוקשה לו שהרי סוד הוא דוקא ביסוד כדמוכח לעיל, ואם כן איך הסודות הם נשפעים מן הת״ת, לכן אמר שאור שהוא ודאי בת״ת נקרא ר״ז שעולה או״ר כמו ר״ז, אם כן גם כן יהיה סוד בת״ת, אלא שבת״ת הם בסוד אור שהם דקים וביסוד הם בבחינת סוד שהוא גלוי יותר, והיינו שעל ידו שנשפע מתגלה.
והענין כי הבינה למעלה מת״ת היינו אור, א׳ בינה על וא״ו, משפיע בסוד רי״ש, שהוא מלכות, ראשית לתחתונים. וביסוד הם ר״ז, דהיינו יו״ד מלכות על וא״ו זעירא ונעשית זי״ן ורי״ש ראשית לתחתונים למעלה: והנה להיות מעלת המגלה הסוד כל כך עליונה אם כן חויב לחזר על צדיק לגלות לו סודותיו, וזהו שאמר לעיל בריש המאמר צריך לגלאה לון רזין טמירין, לישנא דצריך לישנא דחובה איהו כנודע.
והנה מתוך מאמר זה מתבאר עונש המגלה סודות למי שאינו הגון, וגם מעלת המגלה אותם לתלמיד הגון:
פרק חמישי
[עריכה]עוד מצאתי בזהר פרשת אמור (זהר ח״ג צא. ) זו לשונו, "רבי חייא פתח (שופטים ה׳) ה׳ "בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו" וכו׳.
תא חזי זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב״ה אתרעי בהו ואנון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם ה׳, וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל לה׳ כמה דאוקימנא, דהא ישראל מתמניא יומין אתדבקן ביה בשמיה ואינון דיליה רשימין בשמיה לתתא, כמא דאת אמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אחרנין לא מתדבקן ביה ולא אזלי בנמוסוי, ורשימא קדישא אעדיו מינייהו עד דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא: ותא חזי בשעתא דבעא קב״ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו, אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתי, בההוא שעתא אתרגישת ארעא קדישא ובעאת לעאלא לנוקבא דתהומא רבא, אמרה קמיה רבון עלמא פסטירה דחדוה תרין אלפין שנין עד לא אברי עלמא קלטינה קמי דלא רשימין בקיימך, אמר לה קב״ה כורסייא כורסייא, קיימא דאורייתא קדישא לא אזדמן קמייהו. הדא הוא דכתיב ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה, ודאי בגין דאורייתא דאיהו קיימא קדישא לא אתיהיבת אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא, ומאן דיהיב אורייתא קדישא למאן דלא עאל בקיימא קדישא משקר בתרי קיימי, משקר בקיימא דאורייתא, משקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל, דאורייתא להאי אתר אתייהיב ולא לאחרא: רבי אבא אמר, משקר בתלת דוכתי עלאי, משקר בתורה, משקר בנביאים, משקר בכתובים.
בתורה, דכתיב (דברים ד׳), "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".
משקר בנביאים דכתיב (ישעיה נ״ד), "וכל בניך לימודי ה׳" ולא אחרא, וכתיב (ישעיה ח׳), "חתום תורה בלמודי" אנון ולא אחרא.
משקר בכתובים, דכתיב (תהלים ע״ח), "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", וכתיב (תהלים ק״מ), "אך צדיקים יודו לשמך", מאן צדיקים דא צדיק וכנסת ישראל, דמאן דלא עאל בקיימא דלהון לא ידו לשמיה קדישא דאיהו אורייתא.
אמר רבי חייא כיון דאתגלי קוב״ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא, הדא הוא דכתיב (תהלים ע״ו), ארץ יראה ושקטה" עכ״ל: ומה שיש לנו לדקדק בו הוא: א׳, אמרו, דקודשא בריך הוא אתרעי בהו וכו׳ אריכות לשון זה למה: ב׳, אמרו, דהא ישראל מתמניא יומין וכו׳ האיך בראיה זו הכריח כל הנדרש לעילא: ג׳, וכי ראיות צריך להוכיח למנות סדר הבדלות: ד׳, ותא חזי האיך נקשר ענין זה עם הקודם. וכן אמרו, אתרגישת ארעא קדישא מה ענין ארעא קדישא בנתינת התורה, בשלמא כל העולם ניחא שכל העולם אינו מתקיים אלא בזכות התורה, אלא ארעא קדישא בפרטות למה: ה׳, אמרו, ובעאת לאעלא לנוקבא וכו׳ מאי קאמר, אם הכונה להיותה תחת מימי התהום אמאי נקיט האי לישנא, לימא ובעאת לאחזרא לתהו ובהו.
ו׳, אמרו, אמר לה קב״ה כורסיא כורסייא, ארעא ארעא הוה ליה למימר דהא ארעא קדישא הוה, ומה ענין כורסייא הכא.
ז׳, אמרו, משקר בתרי קיימי ואחרי כן מנה שלש, ת״ת, ויסוד, ומלכות, ועוד, הני קיימי האיך משקר בהו.
ח׳, דברי רבי אבא מה כונתו בהם, וראייתו מן הכתובים: ועתה נבא בביאורו בס״ד, והענין, כי רבי חייא אמר, זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, ירצה, שיש להם חלק בעולם הזה שהוא מלכות, ובעולם הבא שהוא בינה. ולהורות על מעלתם עד הבינה ומה שבין בינה והמלכות גם כן אמר דקב״ה אתרעי בהו, נתן סבה קודמת אל קרבתם אל הקדושה ואמר דקב״ה אתרעי בהו, דהיינו אמרנו בחר בנו מכל עם, כי קודם היו ישראל שוין אל שאר האומות אלא שהקדוש ברוך אתרעי בהו ורצה בהם וחלקם משאר אומות, ובזה אינון מתדבקין, ירצה אל דבקות ישראל באלוה, והכונה כענין אני לדודי ודודי לי, שהקב״ה אוהב לישראל וישראל אוהבים אותו.
ואחר שרצון האלוה בהם ורצונם ודבקותם בו, הם להם מדרגה ראשונה בקדושה, ואחרי כן בזה מסתלקין אל התפארת, כי כן הדרך מצד בחירתו בהם הם דבקים בשכינה, שהיא הבוחרת לצרכה ולזווגה עם בעלה, כאמרו והייתם לי סגולה וכו׳, ואחרי כן בהיותם מתדבקים בה הם דבקים בתפארת, כאמרו ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם שהם תפארת ועטרת, וזהו שאמר, ואקרון קדישין דהיינו עם קדוש בתפארת עם ה׳ כדפירשנו. וכן הן מסתלקין על ידי עסק המצות והדבקות עד עלותם אל החכמה שהוא מקום הקדש, וזהו שאמר, וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל לה׳, כמה דאוקימנא בזהר פרשת משפטים (זהר חלק ב׳ קח) יעוין שם: דהא ישראל וכו׳, קשיא ליה, במה נכנסו ישראל במלכות ויסוד כדי שעל ידי הדבקות הם נגשים אל הת״ת כדפירשנו. ותירץ, דהא ישראל מתמניא יומין וכו׳, והנה סוד מצוה זו הוא סוד כניסתם במלכות והיסוד כנודע בסוד מילה ופריעה. וזהו שאמר, מתדבקין ביה בשמיה, פירוש, ביה – ביסוד, בשמיה – במלכות, בסוד שד״י אדנ״י. והנה אחר שיש להם אחיזה זו בשמות אלה שהם שד״י אדנ״י אחר כך הם אוחזים על ידי מעשה התורה בשם יהו״ה, ומי שאין לו דבקות שני שמות אלו אף אם יעסוק במעשה התורה לא ישיג אל שם יהו״ה כלל אחר שאין לו ההתחלה והכניסה, ואף אם יחזיק במעשה התורה אינו דבק בזה למעלה אלא אדרבה פוגם: ואמר, לא מתדבקן ביה ולא אזלין בנימוסוי, ירצה אל הנהגת היושר וטוב המזג, כמדת הרחמנות, ומדת הנדיבות, ומדת השתיקה, אשר ייחסו רבותינו ז״ל בכמה מקומות, ואלו הם מדותיו ית׳ ונמוסוי בזולת ענין התורה כאמרו, (סוטה יד. ) והלכת בדרכיו מה הוא חנון וכו׳, ובזה יורה על טוב הכנתם שהכין להם הבורא ובחר בהם, ובזה הם דבקים במלכות, ואחרי כן ברשימה קדישא דבקים גם ביסוד: וכל זה הקדמה וטעם למה נתרעמה הארץ, כלום ישראל קדושים אלא על ידי התורה, אם כן כל מי שיקבל התורה יקדש עצמו. לזה אמר כי לא כן הדבר, כי בזולת מעשה התורה יש להם חלק בקדושה ובמדות ובברית מילה. וזהו שאמר, תא חזי, הרי ראיה אל הקדושה זו ממה שנתרעמה הארץ, דאם לא כן מאי תרעומת דילה אלא כדפרשנו.
זמין לבני עשו, כבר נתבאר זה במדרש מילתא בטעמא, ויתבאר במקומו בס״ד: בהיא שעתא אתרגישת ארעא קדישא, נודע כי ארץ ישראל לה קורבה ויחס עם התורה כיחס החיות עם הלב, כי חיים אל העולם היא התורה כאמרו, וחיי עולם נטע בתוכנו, ומשכן החיות והנשמה בלב ושם עיקר הוראותיה ומשם מתפשטת אל שאר הגוף, וכן ענין התורה עיקרה בארץ ישראל ורב מצות תלויות בה. ואין ספק כי יתרון למצות הנוהגות בארץ למצות הנוהגות גם בחוצה לארץ, עד שאין אותה הוראה יוצאת ממשכן הלב חוצה כענין הקרבנות.
ולכן בהודע הקדמה זו לארץ ישראל, לחושבה שתנתן התורה לבני עשו, ארץ רעשה ואמרה ימשך מזה שתנתן ארץ ישראל למקיימי תורה שהיא כסא מכוונת נגד ארץ עליונה, והיא נתנה תוך הקליפות אל החצונים, וזהו שאמר, בעאת לאעלא לנוקבא דתהומא רבא, כלומר חשבה היותה יוצאת מתוך קדושתה אל משכן החצונים שהוא בנוקבא דתהומא, וזה כדי שלא יכנסו טמאים ויטמאו את הקדש, ולכן בהכרח הוא שהיא תצא ממקומה חוצה: ולזה הושבה כורסייא כו׳, באמרו אל תחשבי להיותך כסא אל החצונים ח״ו, את כורסייא מקום כסא הכבוד, ולא ישלטו בה אויבים וחצונים כדכתיב אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, ומה שאת רואה שאני הולך בתורה לשעיר ולפארן וכיוצא, ויראה לך שאני מוכרח בנתינת התורה להם כדי שלא יחרב העולם אם ישראל לא ירצו לקבל את התורה, לא כן אלא יאבדון אלף עלמין ותורתי לא תנתן בידם ח״ו, שיש בזה חלול מקום התורה שהוא הת״ת כנודע וכו׳: משקר בתרי קיימי, כבר נתבאר ענין זה במאמר הקודם, כי פגם היסוד והמלכות אחד, ופגם הת״ת אחד, ולכן אמר משקר בתרי קיימי. והנה הפגם הראשון שבת״ת נותן אותו במקום עריין דאורייתא שפירשנו בפרק הקודם. והשני, שאלו השתי מדות יסוד ומלכות ריקנין בלי שפע, וזהו שאמר משקר באורייתא כדפירשנו, שאין ראויה התורה לחול אלא במקום שיש יסוד ומלכות, ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל דאורייתא להאי אתר אתיהיבת, דהיינו במקום יסוד ומלכות, ולא לאחרא דהיינו במקום בני שפחה וערלה כדפירשנו. והיינו להאי אתר חיוב, ולא לאחרא שלילת החצונים. והנה הנותן אותו חוצה גורם שמסתלק ממקומו הראוי ונותן אותו בחצונים: רבי אבא אמר, משקר בתורה שהוא הת״ת, ומשקר בנביאים שהם נצח הוד, ומשקר בכתובים שהם יסוד ומלכות. ואמר מלות אלו לראיה, שכשם שהתורה מתחלקת אל שלשה חלקים אלו, שהם, תורה, נביאים, כתובים, כן המשפיע התורה בחצונים פוגם בשלשה מקומות אלו: ואחר כך הכריח פגם שלשה מקומות אלה בנתינת התורה אל החצונים, ואמר, וזאת התורה אשר שם משה דהיינו ת״ת, והיכן נתינתה לפני בני ישראל דהיינו נצח והוד. ואם תנתן אל החצונים הרי פוגם אל התורה שאינה נתונה במקום הקדש, משקר בנביאים דכתיב וכל בניך לימודי ה׳ אינון לימודי ה׳ ולא אחרא, ירצה, גם נצח והוד יקראו לימודי ה׳, ואמר, וכל בניך שהם בני ישראל מרכבה אל הת״ת הם לימודי ה׳ ולא זולתם, והמסלקם ומכניס זולתם במקומם פוגם ודאי, וכתיב חתום תורה בלימודי, ירצה, כי אין ראוי אל משכן התורה שהיא התפארת אלא הלמודים, והמכניס זולתם פוגם אותם.
משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב וכו׳, ואין ספק היות הכונה יעקב המלכות, כי יש חלוק בין ישראל ליעקב כדפירשנו בספר פרדס. ולפי שאמר ויקם עדות ביעקב כי אין ראוי לקימת העדות אלא במה שהוא יעקב, אם כן המכניס זולתם פוגם, דהיינו המלמד בני לילית שפחה בישא.
ומפני שאין מכאן ראיה אלא אל המלכות הכריח היות היסוד גם בכלל זה, באמרו אך צדיקים שהם צדיק וצדק וזה ירצה אל יחודם יחד, הם יורו דהיינו מאן דגזיר ופריע כדפירשנו.
והנה מתוך המאמר הזה מתבאר, חיוב התרחק האדם מלמוד התורה למי שאינו הגון, ומה גם הסודות כדפירשנו בפרק הקודם: