לדלג לתוכן

אור ישראל/מכתבים/יג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

מעמיל שנת תר"ך כו'.

ראיתי דבריו, הרבה עשו ולא עלתה בידם, וגרמו חילול השם, ויראתי להלביש את עצמי, באיצטלא שאינה ראויה לי עכ"ל – על סוף דבריו אתווכח, כי נפל בטעות העולם להחזיק לימוד המוסר בבית מיוחד לזה, לאיזה מדרגה או למדת חסידות, בזאת כאשר יראו אחד הולך לבית המוסר, ירמזון עליו בעיניהם, מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות ולהחזיק במדרגה, וידקדקו על הנהגתו, האיש כזה יעשה ככה:

לא כן אחי הדבר, אין זה מעלה ולא מדרגה רק הכרחי – לאיש החולה נגוע בעונות ופשעים, אשר מרה תהי' באחרונה, לילך שמה לשפוך נפשו בלימוד המוסר, אולי הצילהו מעט מצרתו, תכניע מה יצרו, לבל ילך שובב בדרך לבו, ובאמת אין מקום לחוש לח"ה, אין כאן מקומו, כי גדר שמירת ח"ה, להחזיק יותר בשמירת התורה והמצוה, לא למעטה, היא רק תאוה מה שהאדם אינו רוצה שילעגו עליו חבריו, פושטת טלפיה להלבישה במעיל הצדק:

מה יתן ומה יוסיף דברים, אם האדם ישכח אחריתו, לבל לחפש איזה תעלה לנפשו אם מעט כו'. בצרכי הגופני ובחליו, האדם מחפש בכל עוז, את אשר יהי' לאל ידו, לכה"פ להקל מה עניו ומרודו ומחלתו, ומדוע לא יעשה האדם בה לנפשו – החולה לא יתבייש עשות דברים, אשר אינם לפי כבודו, ומדוע לנפשו יציץ וישגיח על דברת האדם, אשר אינם יודעים מאומה מה הוא – הוא רק טיפול האדם, בטרדת רעיונו למעלה ראש, להרבות צרכי הגופני, אשר תטמטם את לב האדם, מבלי להשגיח על תכליתו הנצחי:

אחת היא להאדם, בפרט להעמוס במו"מ, לעשות חוק חזק לילך לבית המוסר, לשפוך נפשו ורוחו, וכל הרוחות שבעולם לא ינזרנו אחור מאומה מזה, אז חי יקרא, לא מת ח"ו שאינו מרגיש מאומה, וכל אשר אל החיים יחובר יש בטחון: