אור ישראל/מכתבים/ג

ידידי! הנה אנכי חשבתי למשפט, כי דברי הראשונים יספיקו למדי לעורר לבבכם אל חיזוק לימוד הלזה הוא לימוד המוסרי, אשר לא ככל הלימודים לימוד המוסרי הלזה, אין לך לימוד אשר יקיף חיובו על כל הנפשות, הנשים פטורות מתלמוד תורה, קשי יום וחסרי דעת במצוקות רעות ח"ו יש מקום הרבה לפוטרם; איש איש לפי ענינו ישולל מחיובם, לא ראי זה כראי זה, כל אשר ירחיב לאדם, כן יגדל החיוב וכן ירבה:

לא כן לימוד הלזה הוא חיוב מוקף לכל הנפשות אחת לא נעדר, כי המלחמה פרושה על כל החיים המדברים, היא מלחמת היצר ותחבולותיו, תאוות האדם ועלילותיו, אשר המה ילבדוהו במכמריהם, לבל יהי' לו תקומה ח"ו, אשר כמעט קט יפשע האדם למרבה באין מעצור לרוחו, להוציא כל מפעל רע ונתעב לעיני השמש, אוי! מה נעשה ליום פקידה, כי יפקוד ד' המשפט על כל החיים, טעימה האדם ותחבולותיו, במה נאזר עוז ותעצומות, לעמוד נגד המלחמה החזקה הלזו, אם לא בלימוד הלזה לימוד המוסרי, לזכך מעט הרעיון, להלהיב מה הלב, ולתת אחריתינו על לבינו, למען להיות לגו לאור מאיר, אשר האברים החיצונים לאורם יהלכו, ובגבורתם יעשו מלחמתם למען האמת והצדק, כי זה כל פרי מגמתינו, רק על האברים החיצונים לשומרם מכל נגע רע ומחלה, הן במדות והן בדינים, אשר לא יאוסרו כי אם בחזקה ובהרגל רב:

אכן מי יאסרם, מי יכבשם, מי יזרזם לכל טוב ומועיל, אם לא לימוד המוסרי, לשבר הלב ולטהרה מעט מזוהמתה, לעורר הדעת הנכון אל המלחמה הלזו, היא כבישת האברים בחזקה, להשמר מכל נגע וחלי רע, ובזאת כל אשר יצר להאדם עוד תרבה עליו המלחמה, ויוגדל החיוב בלימוד המוסרי הלזה, והן עתה הימים לא טובים, המלחמה מתגברת, כן גדלה החיוב:

והנה כאשר לקחה אזני, נרפים אתם נרפים בזה, לזאת אמרתי הלא חכמת המוסר, היא רק הרחבת הדברים הפשוטים והנגלים, וזאת אין טוב רק להרחיב מה הדבור בענין המכתב הראשון:

כאשר נשקיף על רצונינו ומאוינו, העולה על כל היא תאות החיים המדומים הלזה, הרצון הלזה תקוע בעומק לבבינו יתד נאמן, וכל אשר לנו נתן ניתן בעד נפשנו, מסופקים אנחנו לא נדע עת אחריתינו, אין לנו להשען בזה אלא על אבינו שבשמים, הרוצה לחיותינו למען נעבוד אותו באמת ובאמונה, ואם לקיבול שכרינו בעולם ההבלי הלזה, אם לא מצאנו חן בעיניו. ועתה אם נחפש מצבינו רחוקים אנחנו מאוד ממרכז החיים, עבודתינו לא לה' היא, רוב העתים בחשיכה נהלך, למלאות בטננו, לרוות תאוותינו השפלים והנבזים, ונוסף לזה בחטאים ופשעים למעלה ראש, המעט אשר נצדקנו שבורים המה כשברי נבל, בלי ראות ובלי דעת דרך הנכון והישר:

ולזאת אין נחת מוצא לה' ית' מחיותינו, כי הכל הולך אחר הרוב, ואם לקבל שכר מעט צדקותינו, כדי בזיון וקצף, מי יודע מעמדינו בזה, אולי עונותינו עלתה יותר מידי צדקותינו, כי חסרונותינו בתאוות המדומות אשר יחסר לנו, הוא נובע רק מרגשת חפצת רצונינו, ואם נשובה אחור על כמה מדרגות פחיתות מאתנו, מי יודע אם לא עלה הרבה יותר מדאי על כל צדקותינו, וכל חיותינו הוא רחמי שמים, ובנס אנחנו עומדים, ואולי לאו כל יומא מתרחש ניסא, ולזאת אם נעמיק בדבר הרבה בהתבוננת רב, אשר בכל רגע מאן דלא יליף קטלא חייב, ואין לך שעה שאין המות עומד ח"ו לנגד עינינו – במה נמצא תרופה לתאותנו הלזו היא תאוות החיים, הבוערת בקרבנו כאש בוערת לעורר רחמי שמים, אם לא שנמסור עצמינו לצבור אם מעט ואם הרבה, ואל כביר לא ימאס ובצלם נחיה, ובזכותם נעמוד לאורך ימים:

ומה נעשה כי דלים אנחנו, מוצא לכסף אין להחזיק התורה ולומדיה – ולזאת נחפש דברים לחזק ידים רפות, לעוררם בדעת ובתבונה אל הלימוד המוסרי, המעותדה לבל מרפא לחלי הנפש, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ככל האמור בה, למען תהיה תקוה טובה לאחריתינו, כי כל אשר יחובר אל החיים יש בטחון, אם במוסרי יתלו להתהפך מרע לטוב, ולהוציא יקר מזולל, וד' הטוב יחזק לבבינו, אם נהי' ממזכי הרבים אשר אין חטא בא על ידם:

עתה נראה נא בעין חודרת, היה לך איש ורגלים אין לו? הישקיף איש ועינים אין לו? כן לא יכון התורה והעבודה, אל האדם הנחלה בתחלואי היצר, אם לא בלימוד המוסרי:

עתה נחפשה דרכינו ונחקורה, חולים אנחנו מכל צד ופינה, התאוה והכבוד יסוככונו, הגזל והעולה יסובבונו, הגאוה והכעס, הקנאה והקפדנות, הם דרכינו, הלשון ישלוט בנו באין מעצור, ומדוע לא ננוס אל בית הרופאים; אולי נמצא אתה מזור ותרופה למכתינו, כי מי פתי חסר לב אשר לא יבקש מזור למחלתו, אין זאת בי אם עצת היצר המלומד במלחמותיו, כי איש מלחמה מנעוריו הוא, לא יעצרוהו טרדי הבלי הזמן כמונו, וכל מגמותיו הוא רק להסיר מלפנינו כלי מלחמתינו, הוא לימוד המוסרי, ובזה יאסור אותנו לפניו ואין מושיע:

לזאת ממנו נלמוד ואח דרכיו נקח לנו למופת, להחזיק במוכר ולא נרף, לגדלו ולהאדירו להלבישו במלבושי התאוה המדומה למען ישלוט בו השלא לשמה, אשר ממנה יבא הלשמה הצרופה, וכל אשר יכבד ענינו, אות היא כי לא דבר רַק הוא לחיותינו כיום הזה, למען נלמד עצמנו לכבוש תאוותינו, ולאהבת ריעינו להטותם אל דרכי ד' ותורתו, בצדק משפט ומשרים וכל מדה יקרה, ובזה נמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואנשים:

אתם רעי חנוני נא בזאת, להודיעני מי ומי ההולכים לתומם, ומי המה הנרפים. ידידם דו"ש וטובתם: