אור ישראל/כוכבי אור/ז

הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תשובה כתב וזה לשונו. ומה היא התשובה. הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו'. וכן יתנחם על שעבר. שנאמר כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר כו' עכ"ל ע"ש. ולפי מושכל ראשון אין סדר דבריו מדוקדקין. שהרי הוא חושב בכאן שני עקרי התשובה. והם הקבלה על להבא. וכן החרטה על העבר. והנה מה שכתב ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. זהו שייך ליסוד הקבלה כמובן. ולפ"ז למה הכניס החרטה באמצע. בין מש"כ ויגמור בלבו כו'. לבין מש"כ ויעיד עליו יודע תעלומות כו'. ולפי הענין היה לו לכתוב. ומה היא התשובה כו'. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. וכן יתנחם על שעבר כו':

הנה שני יסודי עקרי התשובה. והם הקבלה על להבא והחרטה על העבר. לפי השקפה ראשונה הדעת נותן. כי רוח אחד להם ויתאימו יחד בד בבד. כי מי שמקבל עליו לעזוב דרכו הרע על להבא. בטח הוא מתחרט על העבר. וכן להיפך כמובן. וע"כ ראוי להיות כי כפי ערך תוקף ההסכמה והקבלה בלב על להבא. לבל יוסיף לעשות עוד הרע בעיני ה'. כן יהיה עזוז ואומץ החרטה על העבר. על מה שחטא נגד ה' ית"ש. וביותר הדעת נותן כי יש יתרון לחרטה על הקבלה. כי יהיה נקל יותר להתחרט על העבר על מה שחטא. מלקבל עליו על להבא שלא יוסיף לחטוא עוד. כי הקבלה על העתיד תגבל עם מלחמה חזקה נגד היצר. לא כן החטאים שכבר חלפו ואינם. וכבר פסק מהם כח התאוה. בקל יניעהו לבבו להתחרט עליהם. הוא מה שאמרו חז"ל רשעים מלאים חרטות. כי לאחר עשותם המזימתה. יתנחמו על מעשיהם. ובכן הדעת נותן כי מי שמקבל עליו להטיב את פעלו לעתיד. בודאי עוד יותר הוא מתחרט על העבר:

ולתמהון לבב. הנה הנסיון יורנו ההיפך. כי החרטה על העבר כבד הרבה יותר לפני האדם. מהקבלה על להבא. וכמה יראי אלקים מבקשי רצון ה' ית"ש. אשר בימים הנוראים יתנו אל לבם. להטיב את מעשיהם. ומקבלים על עצמם להנזר מכמה עבירות אשר נכשלים בהם. וכן להיות זריזים בקיום המצות אשר נרפים מהם נרפים. ובכ"ז יודעים בנפשם כי לא ירגישו בערך זה חרטה על העבר. או כי לא ירגישו חרטה כלל. כי החרטה בהכרח תפעול על החושים. וכמו שהוא בתהלוכות דרכי התבל. כי מי שהוא מתחרט על איזה דבר שעשה בבלי דעת. וסבב לו בעצמו רעה רבה. הנה אחרי נחם על מעשיהו. תהיה החרטה ניכרת בו בפניו וכל תנועותיו. כי לא יוכל להסיח מלבו דאגתו ועצבונו. ויהיה כאיש נדהם. גם בשכבו על משכבו לא יוכל לישן. ככה עוד ביותר ראוי להיות החרטה על עון. והנה האדם יודע בנפשו. כי לא ירגיש דאגה ויגון בלבבו על החטאים שעברו ולא ידריכוהו מנוחה. אף כי יקבל עליו על להבא לשמור ולעשות:

אדמו"ר הגה"ח קדוש ישראל זצוק"ל. כתב באחד ממכתביו וז"ל. מלפנים כאשר ידעתי – כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו ית"ש. איש לפי ערכו. אכן לא לפי מושכל הראשון. אשר להאיש אשר בכל השנה נתרחק מעבודתו ית"ש. תלבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין. ונהפוך היתה שינוי המעשה לטובה. התראה בכפלים בהאיש אשר כל השנה אחז דרכו בקדש – לפי ערכו – מהאיש אשר כל השנה הלך חשכים באין נוגה – לפי ערכו – עכ"ל הטהור:

כבר כתבנו כי בעוה"ר יחסר לנו ההכרה. מהאשמה של עון כמה היא רבה. והחטא כמה כבדה. להמרות רצון ממה"מ הקב"ה. כי עצם האשמה של חטא ועון הוא קל מאוד בעיני האדם. וכבר נתבאר למעלה כי זהו מאשר יחסר לנו ההכרה של רוממותו ית"ש וכבודו הגדול. ולעומת זה שפלות ופחיתות האדם. וכן נעדרים אנחנו גם מיראת העונש כנ"ל:

אמנם סיבה העקרית לקלות העון בעיני האדם. הוא מה שאמרו חז"ל בקידושין דף כ' ובערכין דף ל' אמר ריב"ח בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית. אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו כו'. לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו כו'. לא באת לידו לסוף מוכר את ביתו כו'. מאי שנא התם דקאמר לא הרגיש ומ"ש הכא דקאמר לא באת לידו. כדרב הונא דאמר ר"ה כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו ס"ד. אלא אימא נעשית לו כהיתר עכ"ל הגמ'. ופרש"י בקידושין שם לא הרגיש. לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו. גבי לא הרגיש גרסינן לסוף שמוכר. וגבי לא באת לידו בכולהו גרסינן בתוספתא עד שמוכר. והכי משמע לא תבא בידו הרהור תשובה עד שבא לכלל אלו. מ"ש דקתני לא הרגיש דמשמע אם לא הרגיש סופו לבא לכך. ובכולהו תנא לא באת לידו עד שמוכר דפשיטא ליה לתנא דדרכו בכך דלא תבא לידו שישוב בתשובה עד שיקבל עוד פורענות כו' עכ"ל ע"ש. ובערכין שם פרש"י נעשית לו כהיתר. דומה בעיניו כהיתר הלכך ברישא דלא עבר עדיין אלא פעם אחת. תני לא הרגיש דמשמע שהיה יודע ונותן אל לבו שהיה עובר. אבל לא נרתע מן העבירה ועשאה. ובפעם שניה תני לא באת לידי. שאפילו על לבו אינה עולה שתהא עבירה עכ"ל ע"ש:

מה נורא הדבר הזה. כי היה להם לחז"ל לחזקה פשוטה. כי מי שעושה עבירה אחת שני פעמים. תעשה רושם בנפשו שדומה בעיניו כהיתר ואינה עולה על לבו שתהא עבירה. ובכן יהיה דרכו בכך. ולא תבא לידו שישוב בתשובה וכפרש"י כנ"ל. וביותר כי גם הפורענות שיבא עליו זה אחר זה לא תביא אותו לידי הרהור תשובה. יען כי העבירה נעשית לו כהיתר:

והנה אם כי אמרו חז"ל. כי גם אם רק עבר עבירה ושנה בה פעם אחת נעשית לו כהיתר. בכ"ז בודאי אין לומר שההבדל הוא רק בין פעם ראשונה לשניה. כי רק פעם השנית פועל על נפשו להיות העבירה נעשית לו כהיתר. אולם שוב אין הבדל בין פעם שניה לשלישית. או גם כשכופל אותה כמה פעמים. לא תוסיף רושם בנפשו יותר לקלות העון. כי אין הדעת נותן כן. אכן בלי ספק כי כמו אשר יש הבדל בין פעם ראשונה לשניה. כמו כן ככל אשר יוסיף לשנות על העון ולכפול אותה כמה פעמים. כן תוסיף לעשות רושם בנפשו לקלות העון. ולהיות העבירה נעשית בעיניו יותר כהיתר. כי אין לקלות העון מדה וגבול. זאת היא סיבה העקרית לקלות העון בעיני האדם. יען כי הנה העונות אשר האדם נכשל בהם. כופל אותם פעמים רבות אין מספר. נעשית לו יותר כהיתר. עד אשר לא ירגיש בהם כלל:

הוא הדבר המבואר בדברי חז"ל. כי מי שנושא ונותן בפירות שביעית. הקב"ה מביא עליו פורענות. ואם לא שם לבו לחזור בו מהעבירה מביא עליו עוד פורענות יותר קשה. וכן כמה וכמה פורענות. וכל אחת יותר קשה משלפניה ע"ש בפרש"י. והיינו כי אם אשר בעיני האדם אם עבר עבירה ושנה בה. קל בעיניו יותר כי נעשה לו כהיתר. אולם לעומת זה בדיני שמים הוא להיפך. כי בזה גופה שנעשית לו כהיתר תכבד חטאתו ועונשו יותר גדול. וכמש"כ בס' שערי תשובה לר"י סי' ה' וז"ל. השנית כי השונה בחטאו תשובתו קשה כי נעשה לו החטא כהיתר. ובזה כבדה מאוד חטאתו. כמו שנאמר הנה דברתי ותעשי הרעות ותוכל. ביאור ותוכל. כי הרעות נעשית לך כהיתר וכדבר שהוא ביכלתך וברשותך מלשון לא תוכל לאכול בשעריך שתרגומו לית לך רשו ע"ש. ולפי הנ"ל כי כל אשר יוסיף לשנות על העון. כן תוסיף לעשות רושם בנפשו להיות העבירה נעשית בעיניו יותר כהיתר. נמצא כי כל מה שיוסיף לכפול את העון. כן נעשה העבירה חמורה ביותר. ומעת לעת תכבד חטאתו. ולזאת כשהוא נושא ונותן בפירות שביעית. והחטא הולך וכבד. כן הקב"ה מביא עליו פורענות מעת לעת וכל אחת קשה משלפניה:

ובזה נשכיל בינה להבין מה שאמרו חז"ל בעירובין דף י"ט. אמר ריב"ל מאי דכתיב עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו כו' עוברי אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקב"ה. עמק שמעמיקין להן גיהנם. הבכא שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין ע"ש. ולכאורה יפלא מאוד. כי מה שאמר עמק שמעמיקין להן גיהנם זה היה ענין לומר רק על פרט עבירה חמורה שעונשה גדול. כי בעבורה מעמיקין לו גיהנם. כי כל מה שהשאול עמוקה היא רע ומר ביותר. ובעד שאר עבירות דינם בגיהנם שאינה עמוקה כ"כ. אולם מאחר שאמר כי בני אדם שעוברין על רצונו של הקב"ה מעמיקין להן גיהנם. א"כ מי הם בגיהנם שאינה עמוק. גם הלשון שמעמיקין להם גיהנם הוא מושלל הבנה:

אכן לפי הנ"ל יובן שפיר. כי הנה העונות שהאדם עושה. הנה כל פעם ופעם שכופל אותם. תכבד חטאתו ותרב אשמתו מהעון שלפניה. וממילא כל פעם ופעם שכופל העון. כמו אשר תכבד החטא כן יגדל העונש. וכן הוא עד אין קץ. כי כל עון עונשה גדול משלפניה כנ"ל. והנה בני אדם שעוברין על רצונו של הקב"ה. הוא שאינם חוטאים בדרך מקרה. כי אם שעוברין על רצונו של הקב"ה תמיד. נמצא כי הם כופלים את העונות תמיד. והחטא הולך וכבד. והעונש הולך וגדול כנ"ל. וזה שאמר עמק שמעמיקין להן גיהנם. היינו כי מעמיקין להם גיהנם תמיד. כי כאשר כל פעם ופעם שכופל העון עונשה גדול משלפניה. כן בעד כל פעם שיוסיף לכפול העון מוסיפין להעמיק להם גיהנם. וכן הוא מפעם הראשון שעובר העבירה עד פעם האחרון. מעמיקין להן הגיהנם עמוק עמוק יותר:

וזה שאמרו ג"כ. הבכא שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין. והיינו כי המעין בתחילת נביעתו הוא קטן. ואח"כ הולך ומתרחב וממלא על כל גדותיו. וע"כ כאשר מעמיקין להן גיהנם תמיד. והעונש הולך וחזק. ולזאת כאשר הם בוכין ומורידין דמעות. הנה כפי אשר מעמיקין להן גיהנם תמיד. להעניש אותם בעונשים יותר קשים ומרים. כן יוסיפו לבכות ולהוריד דמעות ביותר. וכמו אשר אין ערך ודמיון בין תחילת נביעת המעין לבין אשר הולך ושוטף אחר כך. כן אין ערך ודמיון להעונש של העבירה בפעם ראשונה. מול העונשים אשר ירבו ויגדלו מעת לעת בעד כפילת העונות. וכן יוסיפו תמיד לבכות ולהוריד דמעות כמעין. עד אשר אין קץ לבכיה:

הוא פשר דבר החידה אשר אנחנו רואים. כי האיש אשר בכל השנה יאחז דרכו בקדש. תלבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין. מהאיש אשר ילך בכל השנה חשכים ואין נוגה. אשר זה נגד דרכי השכל. וכמש"כ אדמו"ר הגה"ח זצוק"ל וכנ"ל. אכן הכל הוא מיסוד הזה ממה שאמרו חז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. ומה גם ע"י כפילות העבירות פעמים רבות. עוד דומה בעיניו יותר כהיתר כנ"ל. וע"כ האיש אשר הוא תועה מדרך השכל תמיד. ושונה באולתו פעמים רבות. לא ירך לבבו ולא יחת מאימת הדין והמשפט. יען כי כל העונות נעשו לו כהיתר. וע"כ למה יפחד פחד:

ועם זה נשכיל. להבין דבר ההבדל ביסודי התשובה. והיינו בין הקבלה על להבא. לבין החרטה על העבר. אשר הנסיון יורנו כי הקבלה נקל יותר מהחרטה. וכי גם אם יתן האדם אל לבו. ויקבל עליו להעיב את פעלו על להבא. בכ"ז עדיין רחוק הוא מן החרטה. להרגיש בלבו חרטה גמורה על העבר. אשר לפי מושכל ראשון הוא נגד דרכי השכל כנ"ל. אכן הוא הדבר. כי כאשר כל איש לפי ערכו. הנה העונות אשר נכשל בהם. כבר עבר ושנה עליהם פעמים רבות. ועשה רושם על לבבו להיות נעשה לו כהיתר. הנה מובן מאליו. כי לא בקל יהיה נעקר משורש גזעם. מה שכבר נשרש בלבבו ע"י כפילות פעמים רבות. להיות נעשה לו כהיתר. להיות נהפך להיות איסור. וע"כ גם כי יקבל עליו להנזר מעון מכאן ולהבא. הנה עם זה לא נעקר הרושם שנעשה בלבבו. ע"י השנות על העבירות פעמים רבות. להיות דומה בעיניו כהיתר. ואף כי מקבל עליו להיות זהיר מהם על להבא. הוא רק כמי שרוצה לפרוש מאיזה דבר המותר. וע"כ החרטה מאין תמצא. אחרי אשר העונות עדיין הם בעיניו כהיתר:

וכדומה מי שמקבל עליו להתנהג באיזה מדת חסידות. אשר לא היה זהיר בזה עד כה. הנה אם כי הוא מקבל עליו להיות זהיר בזה על להבא. בכ"ז האם יתכן לו חרטה גמורה על העבר. אחרי אשר באמת הוא היתר גמור. רק שעתה רוצה להיות נזהר בזה. הנה כמו כן העונות אשר נעשה בעיני האדם כהיתר. בגלל אשר עבר ושנה עליהם פעמים רבות. הנה הם אצלו רק על משקל מדת חסידות. וע"כ כל עוד אשר שולט עליהם רוח ההיתר. לא יתכן לו החרטה והדאגה על העבר. ואם כי הוא מקבל עליו על להבא לפרוש מהם. הוא כמי שמקבל עליו להנזר מדבר המותר:

אכן החרטה הגמורה לא תבא להאדם בנקל. כי אם אחרי יעזוב את דרכו. ברבות הימים ויחלופו עתים. שיהיה בזהירות נוראה מאוד. שלא יבא לידי החטאים שכבר נלכד בהם. ויעמול הרבה ביראה חכמה ומוסר. יראת העונש ויראת הרוממות. וכן שארי חשבונות מחשבון הנפש. להשיב אליו שבות חומר העון. הנה לאט לאט תפשוט את צורת ההיתר מעליה. וכאשר חומר העון תשיב אל קדמת נעוריה. שתהיה אליו על משקל פעם ראשונה כמי שלא חטא מעולם. אז תחל לפעם בקרבו רוח החרטה בכל תוקף ועוז. על אשר נואל ואשר חטא. וככל אשר יוסיף דעת. להבין ולהשכיל גודל האשמה של חטא ועון. וכמה רבה הרעה להמרות רצון ממה"מ הקב"ה. כן יוסיף מכאוב של החרטה והדאגה:

ומעתה יתבאר דברי הרמב"ם הנ"ל. כי הנה מש"כ ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. לכאורה יפלא מאוד. כי הנה משמעות דבריו הוא. כי אם ישוב בשום פעם לזה החטא אין זה תשובה. וזה תימה כי לפי המקובל הנה מי שעושה תשובה גמורה. כל עונותיו נמחלין לו. ואם אח"כ ישוב לחטוא הוא כמי שחוטא מחדש. והראשונות שכבר נמחלו לו לא תזכרנה עוד. וא"כ מה שהקב"ה יודע עתידות שישוב בשום פעם לזה החטא לא ירע ולא ישחית בקדש את התשובה הגמורה:

אכן נראה עפ"י מש"כ אדמו"ר הגה"ח זצוק"ל בס' תבונה. כי הידיעות של העתיד שני מינים המה. הא' ידיעה מוחלטת שאיננה נופלת תחת השינוי והתמורה. וזה איננה בגדר אנושי. הב' ידיעה שכלית לפי קישור הדברים מסיבה לסיבה וממסובב למסובב. וכה יתגלגל הדבר עד בא אל המסובב האחרון. גם בידיעה הזאת קצרה יד אנוש לבא עד תכליתה. מפאת חסרון ידיעתו מכל עניני הסיבות הנוגעים אל הדבר המעותד לצאת לפועל. כן בבחירת אנוש. הידיעה בבחירת האדם נחלקת לשני מינים. הא' ידיעה מוחלטת אשר אין להעלות על הדעת איך לא תהיה סתירה אל הבחירה כו'. הב' ידיעה שכלית. לפי הנהגת האדם טבעו וענינו. לפי קישור הדברים בסיבתם אל נכון. אשר בהידיעה הלזו מנהיג הקב"ה את עולמו לטוב כו' עכ"ל הטהור ע"ש:

ועפ"י דברי אדמו"ר זצוק"ל הנ"ל. נוכל לומר כי גם בבחינת עושה תשובה. בהידיעה אם ישוב האדם לזה החטא. או כי לא ישוב לזה החטא לעולם. גם הידיעה הזאת נחלקת לשני מינים כנ"ל. הא' הוא ידיעה שכלית. כי הנה יסוד התשובה הוא. לעזוב את דרכו. ושלא יוסיף עוד לעשות הרע בעיניו ית"ש. וע"ז צריך קבלה שיגמור בלבו שלא ישוב לחטוא עוד. והנה עפ"י ערך תוקף התשובה בכל פרטיה. יש להבין ולהשכיל. אם מה שגומר בלבו שלא יחטא עוד הוא דבר חזק וקיים. או כי התשובה איננה גמורה כ"כ והוא עלול לשוב לזה החטא. והנה גם בהידיעה הזאת קצרה יד אנוש לבא עד תכליתה. כי ערך התשובה תלוי לפי רוח האדם. תכונתו ומדותיו טבעו ומזגו. ולפי כוחותיו יוָדע את ערך התשובה אם תספיק עפ"י דרכי השכל שלא יהיה עלול לשוב לזה החטא. והנה האדם אינו יודע את עצמו. כמו הצור שברא אותו מאין. והוא בוחן לבבות. הוא יודע ידיעה שכלית. לפי ערך תשובתו וטפ"י כוחותיו. אם עפ"י תשובתו הוא עלול לשוב לזה החטא. או שלא ישוב לזה החטא לעולם:

הב' היא ידיעה מוחלטת. בלי קשור סיבה במסובב. כי גם אם עפ"י ידיעה שכלית. מערך תוקף התשובה. אינו עלול לחטוא עוד. בכ"ז הלא הבחירה ביד האדם. ויוכל היות שיהיה שב על קיאו. וגם זה יודע הקב"ה. אם כי זה תלוי בבחירת האדם:

ועם זה יובן דברי הרמב"ם ז"ל. כי מש"כ ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. הכונה הוא רק עפ"י ידיעה שכלית. והיינו שיהיה תוקף התשובה כ"כ מה שיגמור בלבו שלא יחטא. עד כי יעיד עליו יודע תעלומות הבוחן לבבות. כי לפי ערך התשובה עפ"י דרכי השכל לא ישוב לזה החטא לעולם. ואם התשובה גמורה כ"כ עד שיעיד עליו היודע תעלומות כנ"ל. אף אם הקב"ה יודע בידיעה החלטית מה שעתיד להיות. כי סוף סוף ישוב להיות חוטא. בכ"ז לא ירע בקדש. ולא ישחית את תשובתו הקדומה:

ומעתה גם סדר דברי הרמב"ם מדוקדקין. כי הנה הידיעה במהות תוקף התשובה. לדון עפ"י דרכי השכל. אם מה שגומר בלבו שלא יחטא עוד יהיה דבר המתקיים או לא. הנה מהקבלה לבד אין לשפוט מאומה. כי בקל יתעורר האדם להטיב את דרכו. ולזאת אף אם יקבל עליו בלב תמים ונפש חפיצה להנזר מכל חטא ועון. בכ"ז כל זמן שלא ירגיש בלבבו חרטה גמורה על העבר. לאות הוא כי עוד אינו מכיר ערך אשמת החטא כמה היא רבה. ועוד היא דומה בעיניו כהיתר. ובכן יוכל להיות כי הקבלה לא יהיה דבר המתקיים. כי מהר יהיה נפתה ליצרו. וישוב על קיאו. יען כי עצם העון הוא קל בעיניו. ואינו נרתע ונפחד מעבירה:

אמנם תוקף התשובה להכיר את דרכו על העתיד. לא יושג כי אם ממהות ערך החרטה. כי כאשר יגיע למדרגה להכיר את ערך אשמת החטא כי רע ומר עזבו את ה'. ואת כל הרעה אשר גמל לנפשו. ויתחרט חרטה גמורה על מעשיו הרעים. וישתונן כליותיו. ויאנח במרירות לב. וכמש"כ בס' שערי תשובה לר"י בעיקר החרטה. הנה לפי ערך גודל המרירות ועוצם הדאגה והיגון. וכמה הוא נרתע ונפחד עתה מחטא ועון. יש לשפוט על תוקף התשובה והקבלה מה שגומר בלבו שלא יחטא עוד. אם יהיה דבר המתקיים:

הוא מש"כ הרמב"ם ז"ל ומה היא התשובה. הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד כו'. וכן יתנחם על שעבר כו'. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם כו'. אף כי מש"כ ויעיד עליו יודע תעלומות כו'. זהו ענין לחלק הקבלה. למש"כ ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. בכ"ז כתב מתחילה וכן יתנחם על שעבר. אכן הוא הדבר. כי עם הקבלה בלבד שיגמור בלבו שלא יחטא עוד. אף כי יקבל עליו באמת ובלב שלם. כל עוד שלא ירגיש בלבבו חרטה גמורה על העבר. הוא נמנע שיעיד עליו יודע תעלומות. שלא ישוב לזה החטא לעולם כנ"ל. אכן רק אחר שיתנחם על שעבר חרטה גמורה. אז יוכל להגיע למדרגה. אשר היודע תעלומות ובוחן לבבות. ויודע ומכיר את מרירות לבו ויגונו ועצבון רוחו. ואת ערך העבירה בעיניו כמה הוא נרתע ונפחד ממנה. יעיד עליו עפ"י ידיעה שכלית שלא ישוב לזה החטא לעולם: