אוהב ישראל/פרשת בראשית

אוהב ישראל · פרשת בראשית · >>

פרשת בראשית

ויקרא אלהים ליבשה ארץ [א, י]. הנה אנו רואים שדבר הרגיל אצל האדם בתמידיות אינו תענוג. ועיקר תענוג האדם הוא כשיוכל להשפיע לזולתו לשאר בני אדם ויוכלו ליהנות ממנו. כמו כן בבורא כל העולמים ב"ה וב"ש שהוא אין סוף ואין תכלית וכל הדברים הנאצלים ממנו הם גם כן בבלי תכלית ואין מגיע כל כך מזה תענוג לו יתברך. אמנם עיקר תענוג הש"י הוא מה שצמצם כוחו מן ההתפשטות אל תוך הקווין כדי שיוכלו הנבראים ליהנות ממנו ולקבל שפעו אשר עבור זה התענוג עלה ברצונו יתברך לברוא כל העולמות להטיב לברואיו. וזה שנאמר ויקרא אלהים ליבשה. מה שנתהוה היבשה שבני אדם הולכין עליו ונהנין ממנה זה קרא ארץ. ר"ל ארץ החפץ שמזה נהנה השי"ת כדרכו להיטיב. ולמקוה המים. ר"ל לאותו בחינה של הבינה אשר על ידי החסד נכנס לתוך הקווין כדי שיוכלו הנבראים לקבל שפעו וטובו וזהו עיקר תענוג כביכול. קרא, לשון קריאה מורה על חיבה. ימים, ר"ל הוא ים עילאה הכוללת רצונו ית' בכל הנבראים להיות זה הצימצום הנעשה על ידי הקוין. והבן:

ויאמר אלהים תדשא הארץ גו' עץ פרי גו' ותוצא הארץ גו' עץ עושה פרי גו' [יא, יב]. ופירש רש"י ז"ל עץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כך אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי לפיכך כשנתקלל אדם נפקדה גם היא על חטאה עכ"ל. וכבר צווחו בזה קמאי דהאי לפיכך שהביא רש"י ז"ל אין לו שייכות וקשר להקודם, גם מה שייכות יש לחטא האדם עם חטא הארץ. ונראה ליישב דברי רש"י ז"ל בטוב טעם ובזה יבוארו כמה כתובים על נכון. דלכאורה יפלא מאוד מאין בא זה שתחטא הארץ נגד יוצרה וקונה יתברך. בשלמא מין האדם שהוא בשר ודם שייך שפיר לפעמים שיחטא מפני היצר הרע השוכן בקרבו ומטהו בכל עת מדרך הטוב והישר ח"ו ומאתו יתברך ניתנה הבחירה חפשית להאדם לעשות כרצונו וחפצו ולילך בדרך אשר יבחר לעצמו לטוב או כו'. אך שאר הנמצאים הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים כולם כאחד ששים ושמחים לעשות רצון קונם באין מונע כי אין להם יצר הרע, אשר על כן מאין בא להארץ זה הרצון לחטוא ועוד לה יותר שתפגום מעלתה בזה שהקב"ה פקד עליה לטובתה שזה העץ שתוציא יהא גם כן טוב למאכל כמו הפרי עצמו והיא קלקלה ונתנה טעם לפגם:

ובהעיר לב י"ל, הנה באמת הארץ לא חטאה כלל ואדרבה עשתה עבדות גדול ומסירות נפש בזה ולא חסה על קלקולה וכבודה וכמאמר חז"ל (נזיר כג ב) גדולה עבירה לשמה. דהנה הארץ היינו סוד ארץ עליונה השכלית הסתכלה והבינה וראתה בריאת אלהים כל מעשה בראשית כי נורא הוא כל מיני פלאים מראשית הנקודה כל השתלשלות העולמות עד תהום ארעא אשר כמה מיני נמצאים דוממים וצומחים כו'. וחכמות אלהות והם נפלאות וחכמות הבורא יתברך. ועל כולם השליט את האדם אשר נחלק גופו מן העפר מהאדמה ונשמתו היא מאוצר הנשמות החצובות מתחת כסא כבודו יתברך והכל בידי האדם ותלויין במעשיו אם ילך בדרך הטוב והישר אז יהיה עליה לכל העולמות וכל הנמצאים ואם ח"ו יקלקל מעשיו יפגום הכל ח"ו וירדו למטה כל הנבראים הרוחניים והגשמיים בבחינה התחתונה. אז התיישבה הארץ בלבה ואמרה כיון שהאדם קרוב לחטוא מחמת יצרו הרע ואז יבא פגם גדול בשורש נשמתו ולא יועיל לו שום תיקון ותשובה. אשר לזאת התחכמה האדמה ושינתה תחילה ציווי הבורא יתברך כדי שאחר כך כשיחטא האדם ח"ו יהא לו אמתלא נכונה והוא מפני ששורש גופו הוא מן האדמה ששינתה מכבר רצון הבורא יתברך ותולין הקלקלה במקולקל ולא יתלו החסרון והסרחון בנשמה הרוחנית. וחסה הארץ על כבוד שמים ועל האדם להקל מעליו עונש החטא מחמת ששורש האדם אשר נלקח משם הוא האדמה הרע את מעשיו ואם כן אין חטא האדם גדול כל כך ונמצא שעשתה בזה הארץ עבדות גדולה ולשם שמים נתכוונה. ועל כן לא נענשה הארץ תיכף כי קמי שמיא גליא כוונתה הרצויה שהיתה רק לכבוד יוצרה ולטובת האדם. אך כשחטא האדם אז נפקדה על חטאה כדי להוציא רצון הארץ מכח אל הפועל דאם לא נתן לה השי"ת עונש כלל אז לא היה נודע הדבר שחטאה כלל והיה אם כן חטא האדם קשה מאוד ולא היה נשלם רצון הארץ אשר עיקר כוונתה בחטאה היה רק עבור זה שיתלו חטא האדם בה. וזה שכתב רש"י ז"ל לפיכך אז כשנתקלל אדם על חטאו נפקדה גם הארץ על חטאה כדי להוציא רצון הארץ מכח אל הפועל ולהקל מעל האדם עונשו מאחר שנלקח גופו מהאדמה אשר חטאה תחלה ונמשך האדם בטבעו אחר שורשו. והבן היטב:

ועל פי זה תבין דברי קדשו של שלמה המלך ע"ה (משלי י, א) בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו. ולכאורה יפלא למה ייחס הטוב והשמחה להאב והרע והתוגה להאם. ולדרכינו יבואר על נכון דהנה עינינו רואות כשהאדם הולך בדרך הטוב והישר בעיני אלהים ואדם אז כל רואיו יאמרו כמה גדלה נשמתו של זה האיש ומייחסין הטוב אל הנשמה ואם ח"ו הולך אדם בדרך לא טוב אז מרגלא בפומייהו דאינשי כמה חומרו עכור ותולין הקלקלה בחומר המגושם היינו האדמה שהוא בא ממנה וכל זה פעלה האדמה במעשיה שכל הפעולות הרעות אשר יעשה האדם יתייחס אליה דהיא האם והשורש לגוף החומר אבל מעשה הטוב יתייחס אל האב שהוא הנשמה אשר שורשו הוא חכמה עילאה. וזהו שאמר הכתוב בן חכם ישמח אב, כשהבן הוא חכם והולך בדרך הטוב והישר אז ישמח אב"א שהוא הנשמה הבאה מחכמה עילאה המכונה בשם א"ב. אבל בן כסיל בחושך הולך ומקלקל מעשיו תוגת אמו. היא האדמה אשר היא האם והשורש שהולידה את הגוף ותולין הקלקלה בה והבן זה:

ועל פי זה תבין דברי הכתוב (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' והארץ אזכור. דבשלמא זכירת האבות ניחא דבזכותם יגן עלינו אבל מה אהני לן זכירת הארץ. אך לדרכנו ניחא ר"ל דאזכור את הארץ אשר חטאה וממנה נלקח האדם והארץ גרמה שקילקל האדם וילך אחר חומרו הרע אבל מצד נשמתו לא היה חוטא כלל כמש"ל באריכות.

ובזה י"ל פירוש הפסוק בפרשת קדושים (ויקרא יט, כג) וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. דהאי כל אינו מובן. ולדרכינו יבואר על נכון דכיון שהארץ כיוונה לטובתינו וקלקלה את עצמה שלא להיות טעם עץ ופרי שוין רק עושה פרי וקבלה עונשה עבורינו לכן מוטל עלינו וראוי ונכון לתקן את פגמה וכגמול ידיה נשיב לה. וכי נבוא אל הארץ מחוייבים אנחנו לתקן פגם האדמה. וזהו שאמר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל היינו שכל העץ יהא ראוי למאכל ולא הפרי לבד אלא יהא טעם עצו ופריו שוים. והבן כל זה היטב. והמשכיל יעיין בדברי האריז"ל בפרי עץ חיים בשער קריאת שמע שעל המטה וימצא קצת מדברינו אלה:

ויברך אלהים את יום השביעי וגו' [ב, ג]. במדרש (ב"ר יא, ב) ר' ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן שכל ימי השבוע היה יורד בכל יום עומר אחד. ובערב שבת שני עומרים. וקדשו במן, שלא ירד בשבת כל עיקר. ע"כ. ולכאורה יפלא דבשלמא ברכו במן ניחא היינו שבערב שבת ירד שני עומרים. כדי להכין עבור שבת מה שהיו צריכין בני ישראל לסעודות שבת וזהו ברכה באמת. אמנם וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר הוא פלא מהו קדושה זאת. דלכאורה הוא להיפך דמזון קדוש וטהור ורוחני כאשר היה המן מהראוי היה לירד בשבת קודש דוקא, ואז היה קדושתו במן שמזון עליון רוחני וקדוש ירד בו דוקא. אבל כשלא ירד בו מהו הקדושה:

אכן בהעיר לב ושום שכל יש לפרש: דהנה כתיב (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה גו' ואת הארץ. היינו שבריאת העולם מתחלתו לא היה רק על ששת ימים ולא יותר. רק כשבא שבת קודש אזי נתחדש מחדש מעשה בראשית עוד על ששת ימים. וכל הוא"ו ימים כלולים בשבת קודש. וכל ההשפעות והברכות והחסדים אשר צריכים הוא"ו ימים קבלו הכל משבת קודש, שהכל כלול בו. היינו שבשבת קודש נתעורר עוד מחדש מוח החכמה והזכרון ומשח רבות עילאה קדישא מן י"ג נהרות המושכין שמן אפרסמון ונתחזק על מעמדו כל המעשה בראשית. והוא"ו ימים מקבלין שפע קדוש להשפיע מידי יום ביומו לפי מה שהוא צריך. וזהו זכרון למעשה בראשית, כמבואר. והנה אצלינו ואצל עולמות התחתונים הוא קדושה גדולה ונפלאה איך שאנו מקבלין שפע עליונה וטהורה ממקום גבוה בשבת קודש. אתר דחיין דכולא ביה אשתכח כמו שכתוב (קהלת ז, יב) החכמה תחיה בעליה, אבל אצל השפע עצמה הוא ירידה כביכול מעולמות עליונים וקדושים לעולמות התחתונים. ואם היה ירידת השפע בשבת קודש עצמו היה זה כביכול ירידה אצל השפע עצמה. ולזה קדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. ר"ל בשבת עצמו אינו ירידת השפע רק כל יום ויום מוריד השפע ביומו לפי מה שהיה כלול בשבת קודש וכפי שהיה כלול בשבת קודש ככה משפיע ביומו. וזה שאנו אומרים בכל יום היום יום פלוני בשבת. אבל בשבת אין בו שום ירידה לכל דבר שבעולם. וזהו וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר, והבן:

עוד במדרש פרשה הנ"ל. ר' יוחנן בשם ר' יוסי בן חלפתא אומר, אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש העולם במדה שנאמר (בראשית יג, יז) קום התהלך בארץ לארכה גו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר (שם לג, יח) ויחן את פני העיר שנכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום ירש העולם שלא במדה שכתוב (שם כח, יד) ופרצת ימה וקדמה וגו' ע"כ. והוא פלאי הלא ידוע דרשת חז"ל (יומא כח ב) על פסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי גו' (בראשית כו, ה) שקיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה עד שלא ניתנה ואפילו עירובי תבשילין, ומסתמא קיים כל מצות שבת כהלכתן כללותיהן ופרטיהן ודיקדוקיהן, ואיך אפשר לומר שלא קיים מצות שמירת שבת ח"ו. ואם מפני שלא כתוב בו בהדיא בהתורה שקיים מצות שמירת שבת כמו ביעקב, זה אינו מובן כלל כיון שבאמת קיים כל מצות השבת כהלכתן כמו יעקב אבינו ע"ה וכי מפני שלא כתבה התורה עליו בפירוש שקיים כמו שכתבה על יעקב מחמת זה לא יזכה ח"ו לנחלה בלי מצרים ולא יירש העולם רק במדה:

אכן בשום לב י"ל שזה ודאי אמת ברור שאבותינו הקדושים קיימו כל מצות התורה עד שלא ניתנה כללותיהן ופרטיהן ודיקדוקיהן אך כיון שלא ניתנה עדיין התורה הקדושה על כן היו יכולין לקיים מצות התורה שלא על ידי לבושים של עכשיו הכתובים בתורה הקדושה. ולהבין זה, דהנה כל מצות התורה הם אורות עליונים וקדושים אשר אנחנו ישראל בני אל חי צריכים בעשיית כל מצוה לקשר ולייחד אורות עליונים ומצוחצחים היינו בעשותינו כל מצוה בדחילו ורחימו ובכוונה קדושה אזי מתייחדים ומתקשרים כביכול אורות עליונים הטהורים והקדושים אשר כל מצוה נמשך מהם. אך אי אפשר לייחד ולקשר ולקיים אורות עליונים רק על ידי לבושי התורה דוקא. כגון מצות ציצית ותפילין סוכה לולב וכדומה. ובלא הלבושים הכתובים בהתורה אי אפשר לנו לייחד ולקיים ולזווג אורות העליונים. אבל האבות הקדושים כיון שאז עדיין לא ניתנה התורה היו יכולים לייחד ולזווג האורות העליונים בשאר דברים שעשו כדאיתא בכתבי האר"י הקדוש ז"ל שיעקב אבינו ע"ה קיים מצות תפילין בהמקלות שהציג ברהטים. ברהיטא דמוחא. ע"ש דבריו הקדושים. ועל כן נשא יעקב אבינו ע"ה שתי אחיות הגם שקיים התורה כולה עם כל זה נשא שתי אחיות כיון שראה טוב הנמשך מזה שיוליד מהם י"ב שבטי י"ה. לכן נשא ב' אחיות וקיים מצוה זו על ידי איזה דבר אחר. וייחד וקשר אורות העליונים אשר נמשכו מזו המצוה כיון שעדיין לא ניתנו לבושי התורה בזה העולם והבן. וכן הוא ממש אצל אברהם אבינו ע"ה הגם שקיים התורה כולה ובפרט מצות שבת ששקולה ככל מצות התורה (שמו"ר כה), עם כל זה כיון שלא כתוב בתורה שקיים מצות שמירת שבת בפירוש, אפשר שלא קיים מצות שמירת שבת על ידי לבושי התורה שלנו רק שקיים מצות שמירת שבת באורות עליונים על ידי שאר דברים וכנ"ל. אבל יעקב אבינו ע"ה כיון שכתוב בתורה שקיים מצות שמירת שבת על ידי לבושי התורה כמו שהוא עתה אחר נתינתה, והנה שבת הכתוב בתורה הוא עלמא דחיי עלמא דחירו ולית בה מדה ושיעור כלל. ולכן ירש יעקב אבינו ע"ה נחלה בלי מצרים ושיעור וגבול והמשכיל יבין כל זה:

ונהר יוצא מעדן [ב, י]. ר"ל מכח תענוג הנקרא עדן כשיש לו ורודף עוד אחרי התענוגים אזי הבהירות יוצא ממנו אחרי שנקרא התענוג רחובות הנהר שמתרחב על כל. היינו כיון שבא לתענוג אז אוהב אפילו מה שהיה שונא אותו מכבר. כדאיתא בזוהר הקדוש (ויצא קמח ב) למה וחסידיך ירננו (תהלים קלב, ט) ולא לוייך ירננו כי זה דרכם. אך כשיש לו תענוג אוהב אפילו מה שאינו בטבע. ופעם א' שמעתי מאדמו"ר שעיקר תענוג הוא ממה שנשתנה הדבר מטבעו דרך משל בא שמחה לבני אדם ממה שמשנין מלבושי איש לאשה ומאשה לאיש. ועוד אמר שבעליית העולמות עולם העשייה לעולם היצירה ויצירה לבריאה. נמצא שפנימית יצירה מתלבש בלבושי אותיות העשיה. והבריאה באותיות היצירה. ומחמת שינוי הלבושים באה שמחה להעולמות. והנה בה' בראם (מנחות כט ב) בה' מוצאות הפה ויפח באפיו נשמת חיים נופח תוכו נופחי נמצא שהבל האותיות מגיע עד שורשו כי שורש החיונית עולה למעלה תמיד עד שורשו כי כן הוא תמיד בסוד מטי ולא מטי. ובזה הדיבור כשבא לשורשו שעושה גוונין היינו גוונין לתתא מסטרא דיליה. ואף שלמעלה לא יש גוונין מכל מקום מסטרא דיליה גוונין. וכן המחשבה הוא באותיות והולכת למעלה. וכן במעשה יש אותיות. כי כח הפועל בנפעל היינו החכמה שבו כמבואר. וזהו שלשה ספרים נפתחים. מחשבה דיבור מעשה. שאלו עושין רושם למעלה לכן נאמר בספר יצירה המליך אות יו"ד במעשה כי כן כוח הפועל החכמה שהוא אות יו"ד במעשה. ועיקר התגלות במעשה כי סייג לחכמה שתיקה (אבות ג, יג). ומחשבה זו מתיייחדת תחלה באות ה' ובלב וממנו בא ההבל והאותיות לחוץ ואז נופל בושה ויראה עליו. כי כן באות יו"ד מתגלה היראה ואז מתגלה הניקוד קמץ (כי כן כשיש לו תענוג מגודל החדוה והשמחה נפתחים לו אורות הרבה) כי כן בקריעת ים סוף היה להם תענוג כשנגאלו גאולה שלמה וכן כשהתינוק בא לאביו אז מגודל התענוג מהתחברותו אל אביו נפתחו לו מקורות הרבה. ואחר קריעת ים סוף היה להם מתן תורה שיצאו נשמתן וזהו רמז ניצוץ כשבא לאביו נפתחו לו מקורות והוא פַתַח. המקור שנפתח הוא רקיע שנתגלה העיקר והוא ניצוץ ורקיע נקוד קמץ נתגלה על ידי זה. והנה נאמר (איוב לג, לג) ואאלפך חכמה, ואאלפך בינה. אל"ף בינה (שבת קד א) כשלומד מבין. נמצא האל"ף נתגלה במחשבה קודם הה' מוצאות הפה שכן בקול לא נתגלו עדיין המוצאות ואף על פי כן היא באל"ף. וזאת האל"ף היא הולכת עם כל המבטאות כי כן הוא שאין שום אות שלא יחובר בה האל"ף כי האל"ף היא הברת האותיות. אמנם זו האל"ף הנסתרת היא בקמץ והנראית במבטאות שבתוך האותיות אחה"ע היא בפתח שכן אלפונו וה"א בעצמה היא בניקוד קמץ. והקול הולך על שית ענפי הריאה כי הן חמש נגד ה' מוצאות הפה והששית נגד ה"א. וזהו לית אתר פנוי מיניה (תיקו"ז תי' ע) במחשבה אותיות, ואחר כך נצמצם כי אחר כך בא לקול ונצמצם בלא אותיות. כי קול הוא בלא אותיות. ואחר כך העולם נבנה מבנין אב כי בחכמה נבראו העולמות ואית חכמה עילאה וחכמה תתאה. כי כן היה אברהם בתחלה עובד לחמה ומזלות (ב"ר, לט). וכי אברהם אבינו ע"ה בתחלה עבד עבודה זרה. אלא בתחלה הכיר בוראו וכוחו מכח הנבראים ואחר כך הכירו מכח עצמותו יתברך. לכן וירא אליו ה' (בראשית יח, א). ששם הוי"ה ב"ה וב"ש הוא עצמותו יתברך. מה שזולת הנבראים. וזהו חכמה עילאה וחכמה תתאה. וזהו יהב חכמתא לחכימין (דניאל ב, כא). וזהו שנקרא (תיקו"ז תי /סד) חכמת שלמה חכמה תתאה שראה חכמה בהנבראים. וידע כח הבורא מהם. אמנם לחכמה עילאה לא השיג. כי היה מלך ומלך שמחל על כבודו כו' (כתובות יז א) ולזה אינו יכול להיות עניו והחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב). ולמה אין המלך יכול למחול כי מלכותא לאו דיליה כי עבדיו המליכו אותו. וגם אבא יסד ברתא וה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט) ונמצא קיבל בחכמה: חסר

ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו' אם כל חי [ג, כ]. ופירש רש"י ז"ל כי הוא לשון נופל על לשון (חיה). ולכאורה יפלא מאוד למה קרא שמה חוה בוא"ו ולא חי"ה ביו"ד כי היא אם כל חי. ובשום לב ועיון היטב יבואר על נכון. דהנה כמה מיני חיות יש בעולם. יש חיות טוב כמו מעלת הצדיקים ההולכים תמיד בתורת ה'. דהתורה הקדושה היא השורש והחיות לכל העולמות דעל ידי התורה נבראו מציאות כל העולמות ואם כן הצדיקים אינם הולכים חוץ מגדר התורה והמצות והתורה הקדושה היא אצלם מרכז אמצעי אשר על זה סובב והולך כל מיני עשייתם כמו הדיבור והשמיעה והראיה וההליכה הכל הוא על ידי דרכי התורה ואז הם דבוקים בחי העולמים. וזהו בחינת מלאפום וּ שהנקודה היא באמצע האות. ר"ל שהם דבוקים במרכז האמצעי שהיא התורה אשר היא נקודה פנימית וחיות לכל העולמות. אך נמצאים כמה בני אדם שמורידים חיות זו מן העולמות למטה וח"ו עד עפר ישפילנה מחמת שהם יוצאים חוץ מגדר התורה והמצות ואם כן איך אפשר להם להיות דבוק בחי העולמים כיון שכל חיות העולמות הוא על ידי התורה והמצות והם נפסקו מגדר התורה ושורש המצות. ומעתה מאין יבוא עזרם וחיותם מחמת שהם הורידו החיות תחת העולמות וזהו בחינת חירק וִ שהנקודה היא תחת האות והאות רוכב על הנקודה דבאמת הנקודה היא חיות של האות ומנהגת את האות. וכשהאדם משפיל החיות של כל המדות הקדושים אז הוא משפיל הנקודה תחת האות ואם כן אין תקנה לאנשים כאלו ח"ו לחזור לשורשם. כי אם כשישים ללבו באמת ותמים איך הוא נפסק משורש החיות של כל העולמות והיאך הוא למטה מכל הנמצאים שבעולם ואין לו על מי להשען כי אם על רחמי וחסדי השי"ת ב"ה וב"ש מרצון מחשבתו הקדומה לבריאת העולם. וכמאמר חז"ל (פרקי דר"א, יא) כשרצה הש"י לברוא את העולם אמרה התורה לפניו והלא עתיד למחטי קמך והשיב לה הש"י וכי למגנא אתקרינא ארך אפים. וא"כ התשובה קדמה לעולם דהוא יתברך היה צופה ומביט מיד כשעלה ברצונו לברוא העולמות עד סוף כל הדורות וממכון שבתו השגיח איך שיהיה נמצא בעולם כמה בני אדם שיהיו נפסקים מחיות העולמות ויצאו מגדר התורה. והקדים הש"י רפואה למכתם כשיחזרו בתשובה שלימה לפניו וישובו לשורשם אז יקבלם השי"ת. ואם כן במחשבה זו של עולם התשובה שם יש לו מציאות. על כן כשאדם רוצה לשוב ולתקן את אשר עיוות צריך להתבונן בשכלו היאך הוא מרוחק מכל חיות העולמות ואין לו שום תקנה במציאות רק במחשבה הקדומה אשר קדמה לכל העולמות והוא השורש והחיות של כל העולמות וכל האותיות ושם יש לו מציאות. ואם כן הוא דבוק בבחינה עליונה דהיא האם והשורש של חיות כל העולמות שהוא תשובה עילאה. וזהו נקודת חול"ם שהנקודה הוא למעלה מן האות וֹ, ונמצא מה שהיה מקודם בבחי' תחתונה למטה מהעולמות והאותיות דהוא בחינת חיר"ק נתעלה עכשיו למעלה להיות הנקודה עולה ויושב בראש האות וזהו בחינת חולם ומזה נתהפך ונעשה מוח"ל ומשם ממשיך מחילה על כל חטאיו:

וזהו כוונת רז"ל (ברכות לד ב) שאמרו מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי מעלת השב בתשובה הוא רם ונשא ממעלת הצדיק כי איך יוכל הצדיק לעמוד על בחינה זו מחמת שלא טעם טעמא דאיסורא מעולם ולא יצא חוץ מגדר התורה והמצות רק הוא תמיד דבוק וקשור בחיות העולמות והמדות אשר שם הוא חיות העולמות מה שאין כן השב מחטאיו שאין לו מקום בחיות העולמות וצריך לחזק את עצמו ולהדביק נפשו במחשבה ורצון הקדום הוא עולם התשובה. אך מכל מקום הגם שהוא דבוק שם בעולם המחשבה כיון שהוא למטה בעולם המציאות צריך להמשיך לעצמו חיים ממקור החיות ושורש השרשים לתוך העולמות. וזהו בחינת קו הוא ו' המורה על המשכה מנקודת היו"ד רצון העליון נמשך דרך קו וא"ו חיות לתוך העולמות והבן:

ועל פי זה יש לכוין הפירוש מהפלוגתא של האמוראים בגמרא ראש השנה (יז א) חד אומר נושא וחד אמר כובש. והוא אחד דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דחד מדבר מבחינת השב איך שהוא בא לדביקות עליון אל המחשבה עילאה וזהו בחינת נושא, שהקב"ה וב"ש מסתכל בכח מעשה התשובה הנולד מענין זה. היינו על ידי שחטא ושב על ידי זה בא לידי מעלה גבוהה, ונדבק בעולם העליון שורש התשובה שהוא למעלה מחיות העולמות. וזהו הפירוש של נושא עון (שמות לד, ז) שעל ידי העון בא התנשאות לאדם שנדבק בה' עילאה בחינת תשובה תשוב ה'. וחד אמר כובש. זה מדבר מבחינת המשכתה למטה אחר כך מדביקות העליון לתוך מציאות העולמות הורדת השפע למטה. וזהו תענוג עליון שהשי"ת משפיע, וזהו כובש על דרך (מיכה ז, יט) יכבוש עוונותינו. ר"ל שעל ידי העבירה בא כבישת השפע למטה. והבן היטב:

והנה קודם שחטאה חוה והחטיאה את אדם אז היו דבוקים בחי העולמים במרכז האמצעי באותיות התורה. מה שאין כן לאחר שחטאו ועשו תשובה אז נדבקו בעולם העליון רצון הקדום שהוא שורש מחיות כל העולמות. ולזה קרא אדם שם אשתו חוה היינו שנעשה מן יו"ד וא"ו על ידי שהמשיכו חיות מעולם המחשבה הקדומה לתוך עולם התחתון לכך קראה חוה. כי היא היתה אם כל חי ר"ל שעל ידי החטא שעשתה והוצרכה לשוב על ידי זה נדבקה באם והשורש של כל חי. והמשכיל יבין את כל זה:

ליקוטים

במדרש רבה זה ספר תולדות אדם. בן עזאי אומר זה כלל גדול בתורה ר"ע אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה עכ"ל. נראה דהנה סיפא דקרא זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים את האדם בצלם אלהים ברא את האדם ובא להורות אותנו שהאדם נברא בצלם אלהים ומהות הצלם הוא תקונין קדישין ואורות עליונים אורות מקיפין הנמצאים מן המעשים ישרים ותורה ומצות שהאדם עוסק בהם באהבה ויראה והנה הצלם הזה מה מאוד צריך לשמור אותו לבלתי יסתלק וילך לו ע"י רוח שטות שיכנס בהאדם כי אמרו חז"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות והענין הוא כי באמת קשה על האדם הנברא בצלם אלהים ואורות עליונים מקיפין אותו איך יכול לעשות עבירה בפועל לכך אמר אין אדם עושה עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות וכשנכנס רוח שטות לתוך איבריו יסתלק הצלם מעליו ח"ו ואז יכול לעשות עבירה בפועל לכך צריך לשמור א"ע לבלתי יכנס רוח שטות לתוך מוחו ולבו ועיניו ואזניו ודבוריו בזה יהיה צלם אלהים חופף עליו כל היום וכל איש הישראלי צריך להתבונן על זה אם הצלם עודנו עליו או לא ח"ו והסימן הוא כי הצלם בעודנו על האדם נמשך לב האדם אחר עבודתו ית' ורצונו תמיד לעסוק בתורה ובמצות באהבה ויראה ולהיפך ח"ו נמשך לבו אחר התאוות רעות וע"ז אמר בן עזאי שזה כלל גדול בתורה והיינו שבכל עת יעיין האדם בעצמו אם הצלם עודנו עליו וכנ"ל ובענין הזה פירשנו דברי הגמרא כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה והדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה והוא תמוה מ"ש דומה כמי שיש לו ומשמע שח"ו האמת הוא שאין לו אלוה וח"ו על חכמינו לומר כל זה אבל הענין הוא כמו שאמרנו כי האדם נברא בצלם וכמש"ה אך בצלם יתהלך איש והנה יש כמה מדריגות בהצלם כי אות צ' הוא בחי' צלם ואות ל' הוא בחי' צלם ואות מ' הוא ג"כ בחי' צלם ויש עוד בחי' אחת והיא בחי' דמות כמש"ה ודמות אדם להנה והחילוק שבין בחי' צלם לבחי' דמות היא שצלם הוא דכר בחי' אדם היושב מלמעלה ובחי' דמות הוא נוקבא וזה הדר בח"ל דומה היינו אף מי שזוכה לבחי' דמות הוא ג"כ כמו שאין לו אלוה כי בח"ל צריכין אנחנו לבחי' צלם דווקא אבל הדר בא"י דומה היינו מי שזוכה רק לבחי' דמות הוא ג"כ כמי שיש לו אלוה אבל העיקר היא שצריך להשתדל לזכות לבחי' צלם. והבן. או יתבאר דברי בן עזאי והוא ע"פ המשנה דפ' שלישי דאבות דאיתא החנות פתוחה וכו' ועוד בפ"ב דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. והנה מהות הספר הזה הוא אוירין קדישין שבג"ע סוד ג' ספרים הנפתחין בר"ה כידוע כי כשהאדם עושה דבר טוב אז נרשם ונחקק הדבר ההוא על אוירין קדישין שבג"ע ולהיפך ח"ו הוא נרשם ונחקק על אוירין טמאין דסט"א. והנה תולדותיהם של צדיקים הם מעשיהם הטובים כמ"ש רש"י ע"פ אלה תולדות נח וכן להיפך תולדותיהן של רשעים הם מעשיהם הרעים וזהו זה ספר תולדות אדם היינו כל תולדה ותולדה שאדם מוליד הן לטוב הן להיפך הכל נכתב על הספר הטוב והמצוה שאדם עושה הוא נכתב על ס' קדוש וכן להיפך ח"ו כנ"ל וע"ז אמר בן עזאי שזה כלל גדול בתורה היינו שכל איש הישראלי יזכור תמיד איך שכל מעשיו ותולדותיו ותנועותיו המה נכתבים על הספר וישים זה נגד פניו ובוודאי כלל גדול הוא כנ"ל: ומעתה נבוא לבאר דברי ר' עקיבא שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. הנה חוץ מה שהפשוטו ג"כ כלל גדול שצריך לאהוב את חבירו כגופו אבל יש לפרש עוד בדרך אחר כי הבורא ית"ש נקרא ריע כמש"ה רעך ורע אביך אל תעזוב וזהו ואהבת לרעך כמוך פי' כשבא לאדם ח"ו איזה תאוה רעה מתאוות הגופנית יזכור אהבת הבורא לאהבה אותו יותר מגופו ואז לא יעשה תאותו וז"ש ר"ע שזה כלל גדול בתורה כשבא לאדם איזה הרהור או מחשבה רעה שהוא דבר גופני יאהוב את הבורא יותר מגופו ויתבטל אהבת הגוף מפני אהבת הבורא ית"ש וכי"ר: