אגרות דב בר בורוכוב/מכתב 1912.19 אל שמואל ניגר
מכתב 1912.19
[עריכה]- מאת דב בר בורוכוב אל שמואל ניגר[1]
"עיזבון ניגר, ייווא, ניו-יורק.
אל: שמואל ניגר, ברן.
ד' בטבת תרע"ג, 14 בדצמבר 1912, וינה (נכתב ביידיש).
סלח לי, ידידי האהוב והמכובד מאוד, על שלא השיבותי לאלתר למכתבך האחרון. חוג חיי מסוחרר מאוד על ידי עניינים פרטיים, מפלגתיים ומדעיים. [...]
אינני משווה לפילולוגיה שום תפקיד מרכזי, אלא רק אחד מן התפקידים העיקריים בתחיה הלאומית. [...]
תכליתי איננה הלשון, גם לא הספרות ולא ההתפתחות החברתית – אלא רק התרבות, המבליעה בתוכה את הכל, ונדמה שאף כל מטרותיך שלך שקועות בתרבות. [...]
יהודי אירופה המערבית מגלים יחס בלשני וחובבני ללשון היידיש ולפולקלור. אין הם שואלים כיצד יש לנקות את הלשון או להעשירה. היא בעבורם "אנטיקה" מעניינת, "מקרה" ספציפי, ואילו אנו רשאים בעבודתנו המדעית לחתור למטרות מסוימות ולהציג דרישות מעשיות. לשון היידיש צריך שתנוקה, תועשר ותתוקן. אלו דרישות פילולוגיות, לא מגמות או נטיות. הפילולוגיה היא אמנות מעשית! זוהי אמנות של עיצוב לשון וחינוך לשוני. [...]
מושג "הפילולוגיה", כפי שאני מגדירו, אינו חופף את המושג האקדמי המקובל, ואולם אין זה מפריע. כפי שאני רואה ממכתבך, הננו קרובים זה לזה בפרט הנדון. [...]
וכעת עובר אני לסוגיית הכתיב. קשה לי לחוות דעה קונקרטית, שכן אני עצמי טרם גיבשתי לי את נוסח הפשרה שיש לעשות בין העיקרון הפונטי הטהור לבין הכתיב המסורתי.
קל לי לכתוב בשיטה הפונטית גרידא. הנה לדוגמה כיצד הייתי מעתיק פיסקה משל בעל-מחשבות ('געקליבענע שריפטן'[2], כרך 2, עמ' 92):
"ארעם אלס שעפערישער גאיסט מיט[3] [...]"
ההסבר: האלפבית היידי הוא כדלקמן: א, אָ, בּ, ב, ג, ד, ה, ו, וו, ז, ז', ח, ט, י, כ, ל, ל רפויה, מ, נ, ס, ע, עִ, פּ, פ, צ, צ', ק, ר, ש. [...]
זו פרוגרמת המקסימום האורתוגרפית שלי.
כאשר כותבים לפי שיטה זו, יש לזכור רק את האלף-בית, לשכוח את הכתיב המקובל, השכיח (וזה הקשה מכל), ולהקשיב כיצד מבוטאות המילים.
אולם בינתיים אי אפשר לשקול ברצינות רפורמה כזו. [...]
העיקר שיתאמצו לכתוב כמו שמדברים, או אז תתגבש עם הזמן אורתוגרפיה עקבית יותר. רק לא לחקות את הגרמנית!
היסוד לתיקון כתיב רציונלי יימצא בחקירת הפונטיקה היהודית. הכתיב שלי אכן מיוסד על חקירה כזו. אינני יכול להפוך את מכתבי למאמר, ואיאלץ להסתפק בהערות חשובות אחדות.
לא קשה להוכיח שכתיב היידיש של היום אינו עומד לא במבחן ההיסטורי, לא במבחן הפונטי ולא במבחן האטימולוגי. היסטורית, נוצר הכתיב על ידי מחברים בעלי השכלה מועטה, ובמובן ההיסטורי אינו משקף לא את הצורות של מיטל-הוך-דויטש ולא את הגרמנית הספרותית. מבחינה פונטית, הכתיב כאוטי ומהווה מפגע של ממש לילדים בבית-הספר העממי, בו המורה חסר הדעת נצמד אל כתיבו המסורתי כאל הלכה של משה מסיני. אפילו עתה, כשאין יותר בית-ספר עממי, מעריך עם הארץ הרגיל כי הכתיב שהוא מוצא בספרים, מקודש הוא. במו אוזני שמעתי "חכמים" התובעים למשל שיכתבו זענען[4] ב"ע", וואקסן[5] ב"כ" וכדומה, כחוק מקודש. [...]
והסיכום הוא: עבודת הרפורמה הפילולוגית צריך שתלך יד ביד עם חקירה יסודית של הפונטיקה היהודית והדקדוק, ועם הקביעה של מילון היידיש השלם. לעת עתה היה מספיק לו היו מתחילים לתקן את הלשון במידה כלשהי, שכן כפי שכבר אמרתי, דעתי היא שמוטב רפורמה בלתי עקבית על בסיס של עיקרון נכון, מאשר היצמדות עקבית לעיקרון גרוע, ובפרט כאשר העיקרון הגרוע איננו עיקרון ואיננו עקבי.
הנה כי כן, כתבתי כבר מגילה שלמה! אני לוחץ את ידך בחוזקה ומברך מקרב לב בשמי ובשם משפחתי את רעייתך ואחיך.
בברכת אמת מידיד אמת,
ב. בורוכוב".