אברבנאל על שמות כה

<< · אברבנאל · על שמות · כה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו' עד סוף הסדר. ויש לשאול בסדר הזה שאלות:

השאלה הא' למה צוה יתברך במעשה המשכן ואמר ושכנתי בתוכם כאלו היה יתברך גשם מוקף ומוגבל במקום מה שהוא בהפך האמת כי הוא יתברך אינו גשם ואינו כח בגשם ואיך יחסו לו מקום. והוא יתברך אמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי גם שלמה אמר על בנין הבית הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי והם מאמרים סותרים זה את זה:

השאלה הב' בענין הכרובים שצוה יתברך לעשות על הכפורת כי הנה יראה שהיה עובר בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעלו אשר בארץ מתחת. ואיך צוה אותם לעשות מה שהוזהרו עליו:

השאלה הג' בענין השולחן ולחם הפנים אשר עליו כי מה היה הוצרך במצוה הזאת לשום י"ב חלות לחם על השולחן ההוא ולבונה בתוכם ושלא יאכל אדם מהם כל השבוע עד היום הז' האם היה זה לצורך גבוה והנה הלחם לא היה נאכל שמה ולא היה הי"ת צריך אליו כי הוא הנותן לחם לכל בשר ובדין כתב הרב המורה שלענין השלחן ולחה הפנים לא ידע ולא מצא טעם עד היום ההוא:

השאלה הד' במנורה שצוה שידליקו בה נרות בבקר בבקר ובן בערב וכתב הרב המורה שהיה לכבוד ולתפארת הבית כי הוא יותר הדור בהיות בו נר דולק מבהיותו בחשך ואם היתה הדלקתה בלילה בלבד היה טעם הרב נכון אבל ההדלקה ביום מה ההוד והתפארת אשר לבית בנרות דולקים בצאת השמש בגבורתו כי הם לא לעזר ולא להועיל אף כי לא נתן הרב סבה כלל לששת הקנים ולגביעים ולכפתור ופרח:

השאלה הה' במזבח הקטורת שהיה בהיכל בין השלחן והמנורה מה היה הצורך בו והרב המורה כתב שהיה כדי להסיר ולבטל ריח הבשר השחוט והנקרב על המזבח החיצון ובאשו וסרחונו. אבל זה לא יתכן כי אם זה היה תכלית ההקטרה היה ראוי להקטיר בעזרה סמוך לבית השחיטה לא בהיכל הקדש שלא היה שם בשר מת וכ"ש בקדש הקדשים שהיה הכ"ג מכניס הקטרת ביום הכפורים. וידוע שלא היה שם סרחון בשר מת חלילה וחס:

השאלה הו' בפרכת ובמסך שנזכרו בכתוב זה אחר זה והיו שניהם להבדיל חלקי המשכן כי אחרי שהיו שניהם משמשים בדבר א' ושניהם היו מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר בשוה למה זה התחלפו הפרכת מהמסך בשאר הדברים שבפרכת אמר שיהיה מעשה חושב כרובים. ובמסך לא אמר אלא מעשה רוקם לא חושב ולא כרובים גם בפרוכת היו ארבעה אדני כסף ובמסך היו חמשה אדני נחושת:

השאלה הז' במזבח העולה למה לא היה בו כסף ולא זהב כמו שהיה בשאר הכלים אבל היה הכל מנחשת. והנה במזבח הקטרת היה המזבח וכליו זהב טהור ולמה במזבח העולה נעשה רשת תחת כרכוב המזבח מלמטה. והיה הרשת עד חצי המזבח ולא היה דבר מזה במזבח קטורת:

השאלה הח' בחצר שצוה יתברך שיהיו בו האדנים נחשת ווי העמודים וחשוקיהם כסף כי הנה המזבח הקטרת היה המזבח וכל כליו זהב טהור ובמזבח העולה היה צפוי גופו וקרנותיו נחשת. אמנם בחצר לא היה כלו כסף ולא כלו נחשת אבל היה קצתו כסף וקצתו נחשת:

השאלה הט' למה זה צוה הקדוש ברוך הוא על מעשה המשכן וכליו בחלוף סדר הנחתם וזה כי הנה במעשה ובהנחה היה המשכן בראשונה נמתח יריעותיו וקרסיו קרשיו עמודיו אדניו ובריחיו. אחר כך היה מבפנים מונח בדביר לפני לפנים. הארון והכפרת עם הכרובים. ואחריהם היה מונח הפרכת להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואחר זה היו בהיכל השלחן והמנורה ושמן למאור ומזבח הקטרת. ואחריהם היה מסך הפתח. ואחר זה היה החצר. ובו מזבח העולה וכיור וכנו. ואחר זה נעשו בגדי הכהנים. וכפי הסדר הזה תמצא בפרשת ויקהל שצוה משה לישראל על עשיית כל הכלים האלה ובזה הסדר עצמו נזכרו בעשייתם. ובזה הסדר עצמו כתוב בסדר פקודי שהביאו האומנים לפני משה את כל המלאכה. ובזה הסדר עצמו צוה ה' למשה להקים את המשכן וגם בזה הסדר נזכר שם שהוקם המשכן והונחו הכלים. ולכן הוקשה לי מאד למה כאשר צוה יתברך על מעשה המשכן וכליו לא זכר הדברים בסדר הזה עצמו כי הנה נפסד הסדר בצואתם בשנים עשר דברים. האחד שהתחיל בצווי הארון והיה לו להתחיל בצווי המשכן והב' שלא זכר הפרכת אחרי זכרון הארון כמו שהיתה הנחתו. (א"ה נל"ח. הג' שזכר השלחן והמנורה מבלי זכרון הפסק הפרכת ע"כ): והד' שזכר המשכן אחרי השלחן והמנורה שלא במקומו. והה' שלא זכר מסך הפתח סמוך לשלחן ולמנורה בהנחתו. והו' שזכר הפרכת ומסך הפתח אחרי זכרון המשכן שלא כראוי. הז' שלא זכר הכיור וכנו סמוך למזבח העולה כפי הנחתו. הח' שקודם השלימו זכרון כלי המקדש צוה על השמן למאור בפרשת תצוה. הט' שצוה על בגדי הכהנים ועל קדושתם קודם השלימו צווי המשכן וכליו. הי' שצוה על מזבח הקטרת בסוף סדר תצוה אחרי בגדי הכהנים וקדושתם וקדושת המזבח החיצון. הי"א במה שצוה על השקלים ומנין העם קודם צווי הכיור וכנו והי"ב במה שצוה על הכיור וכנו בסדר כי תשא אחר כל שאר הדברים שלא היו מכלי המשכן הרי לך מבואר (א"ה נל"ח מה שיראה בתחלת המחשבה ע"כ). מהבלתי סדור והבלבול בצוויים האלהיים בי"ב הדברים האלה ומי יתן וידעתי הסבה בהם כי אין להאמין שהיה זה במקרה:

השאלה הי' למה זה באו כל צווי המשכן בדבור אחד בלבד והוא אומרו וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ותחת אותו הדבור באו כמה מצות ואזהרות מכל המלאכה והכלים ויוכללו בו כל סדר ויקחו לי תרומה וכל סדר ואתה תצוה כי לא נאמר עוד וידבר ה' אל משה לאמר עד תחלת פרשת כי תשא ושם נזכר דבור על כל מצוה ומצוה. וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא וגומר וידבר ה' אל משה לאמר ועשית כיור נחושת וגומר. וידבר ה' אל משה לאמר ואתה קח לך בשמים ראש וגומר ויאמר ה' אל משה קח לך סמים וגומר וידבר ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגומר ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי וגו' והוא באמת דבר זר ומתמיה מאד שכל הצוויים הרבים והגדולים ההם שבאו בפרשת תרומה ובפרשת תצוה כלם נכנסו והוכללו תחת דבור אחד בלבד. אמנם בסדר כי תשא שצוה על ששה ענינים באו עליהם ששה דבורים על כל אחד דבור או אמירה אחת. ואין ספק שזכרון הדבורים והתחלפותם הוא לאחת מג' סבות אם מפני שנפסק הדבור או האמירה הראשונה ובא דבור אחר בזמן אחר מחודש. ואם מפני חלוף הנושאים שעם היות שני הדבורים בזמן אחד יזכור הכתוב וידבר ה' בכל אחד מהם מפני חלוף הנושאים ואם מפני מעלת הדבר שאף על פי שיהיה הזמן אחד והנושא אחד יאמר הכתוב וידבר ה' להיותו דבר רשום ומעולה ומפני מעלתו יוסד בו הדבור ההוא וכאשר תתבונן לא תמצא אחת מאלה הסבות בדבר הזה. כי הנה כל מה שנאמר למשה רבינו בהר היה בזמן אחד מדובק ומקושר מבלי הפסק זמן וכמו שאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. גם לא היו בכאן נושאים מתחלפים בין מה שנאמר בסדר תרומה ובסדר תצוה ובין מה שנאמר בתחלת סדר כי תשא כי הכל היה מעשה המשכן וכליו שנאמרו יחד גם לא היו הדברים שצוה עליהם בסדר כי תשא גדולי המעלה מהנזכרים בשאר הפרשיות כי הארון והשלחן והמנורה ומזבח הקטרת היו הכלים היותר קדושים ונכבדים מכל כלי הבית. ולמה א"כ לא נאמרו בהם ובכל אחד מהם וידבר ה' כמו שנאמר בכיור וכנו ובשמן המשחה וסמי הקטרת ושאר הדברים שנזכרו שם בסדר כי תשא. וזו באמת היא חקירה נכבדת והגונה למקום הזה ולא קדמני אדם לדבר בה דבר קטן או גדול. והנני מפרש הפסוקים כפי ענינם ומתיר השאלות כלם:

וידבר ה' אל משה לאמר וגומר ויקחו לי תרומה עד ועשו ארון עצי שטים. כאשר רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולהגדיל מעלת משה עבדו בהנהיגו אותם בעצמו ולא על ידי המלאך שאמר לשלוח לפניהם צוה אותם שיעשו מקדש ויכינו אותו באופן שתשרה שכינתו בתוכם ויהיה כבוד ה' על הארון כאשר היה על הר סיני ומשם יצא הדבור והקול האלהי למשה כמו שהיה בהר ולכן צוה משה שיאמר אליהם שיעשו גזברים וגבאי צדקה שיקחו לשם ה' תרומה והפרשה שכל איש מהם ירים ויפריש מנכסיו וממונו כאשר ידבנו לבו והנה כלל במאמר הזה כוונות. ראשונה שלא יחשבו שהנשיאים וראשי העדה בלבד מאשר להם יעשו מלאכת המשכן אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו קטן וגדול שם הוא אם ידבנו לבו יקחו מידו נדבה. ושנית שלא יכריחו לשום אדם לתת בנדב' הזאת. אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו יקחו מה שיתן ברצון נפשו ולא באונס. והשלישי שגם לא ישאלו לשום אדם שינדב דבר מה. אבל הם מעצמם יביאו תרומתם מבלי שאלה ולכן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי לא שישאלוהו ממנו אבל שיקחו מידו מה שיתן. וד' שאם אדם יתן את כל אשר לו ויפזר ממונו בזה לא יקחוהו מידו כי הפזור אינו שלמות אבל חסרון. ואחז"ל (כתובות ס"ו) באושא התקינו המבזבז לא יבזבז יותר מחומש ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו שבנדבות שהיה המצוע בחר ה' לא בפזור ואולי שעל זה קרא אל הנדבה הזאת תרומה שתהיה תרי ממאה כתרומת הקדש וכפי אלה הכוונות הוצרך לחזור לומר תקחו את תרומתי רוצה לומר התרומה הנפרשת לשמי כי הדברים פעמים ייוחסו לפועל אות' ופעמים למקבל את פעולתם כמו שמצינו בתפלה ואני תפלתי לך ה' שנתיחסה התפלה למתפלל אותה ונתיחס' גם כן לאל ית' כמו שאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי ואמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם להגיד שאלה הדברים שיזכור יקחו מהם בתרומה אבל אם ינדבו ויתנו דברים אחרים כאלו תאמר ברזל ועופרת בגדים ודברים אחרים לא יקחו מאתם כי לא רצה יתברך שיתנו אי זה דבר שיזדמן ויקחו מאתם כמציל מן הדלקה אלא אותם הדברים שהיו צריכים למלאכת המשכן בעצם ואמת. והנה זכר אותם הדברים כסדר חשיבותם. והתחיל במתכות שהם מההויה הראשונה באמרו זהב וכסף ונחשת. כי היה הזהב למלאכת כלי הקדש והכסף גם כן לכלי השרת וגם לאדנים. והנחשת למזבח העולה ולכליו. ויש מפרשים זהב וכסף ונחשת לעשות מטבע ואינו נכון כי הם לא קנו דבר למלאכת הקדש. אבל בא הכל בנדבה כי בה חפץ השם. ומחצית השקל שנתנו כל הנמנים היה מפני שבא הכסף מועט בנדבה. והיו צריכים אליו הרבה לאדנים ולכן עשו מהמטבע ההוא אשר נתנו הנמנים כסף למלאכה לא שיצטרכו בו למטבע. עוד אמר תכלת וארגמן ותולעת שני והרלב"ג כתב שהי' כל זה צמר צבוע במראות והצבעים ההם. ואינו נכון כי הצמר קרא אותו הכתוב עזים. אבל התכלת וארגמן ותולעת שני הם כלם משי והתכלת הוא המשי הצבוע בצבע דומה לים והארגמן הוא המשי הצבוע אדום והתולעת שני הוא המשי שהוא נאה כפי תולדתו ואין לו צבע אחר ושש הוא פשתן מצרי שהוא משובח מאד במינו וכשהוא כפול ומכופל ששה חוטים ביחד נקרא שש או שש משזר וכשהוא חוט אחד לבדו נקרא בד כי בד מורה על היחידי כמו שש שמורה על ששה ושם הדבר בעצמו הוא פשתים או בוץ ועזים הוא צמר העזים הרך ההווה בעזים סביב שרשי השערות הקשות שהוא בתכלית הרכות. והנה לא זכר צמר הרחלים והכבשים לפי שבארץ מצרים וגם בשאר ארצות המזרח צמר העזים הוא משובח מאד וצמר הרחלים הוא פחות ונבזה. והתנדבו אם כן צמר העזים שזור או טווי או פשוט אך לא ארוג ונעשה בגדים. ולכן יעשו בארצות המזרח בגדים מצמר הכבשים ועורות אלים מאדמים הם עורות זכרי הצאן שהם מאדמים במלאכ' בצבע אדום. אך עורות תחשים אחז"ל שתחשים היה מין חיה שנמצאה בימים ההם שהיו לה גוונים הרבה. והרלב"ג כתב שתחשים הם תישים גדולים שעורותיהם יותר חזקים ויותר קשים ונבחרים מעורות האלים וע"כ כתב ואנעלך תחש שהוא הנבחר שבעורות לעשות מנעלים. ועצי שטים הוא מין ממיני הארזים והם עבים וקלים מאד. ובדרש אמרו שנטעם יעקב במצרים אבל רחוק הוא שנאמר שהוציאם עמהם והעבירום בים. והראב"ע כתב שיער היה סמוך להר סיני ומשה כרתו אותם לחצריהם ולסחורותיהם והתנדבו כל מי שנמצא אתו הראוים לקרשים. והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים. ואמר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים כאלו אמר ובשמים גם כן לשמן המשחה. ואמנם לקטרת יביא הסמים רוצה לומר הנהוגים להקטיר ולא נזכרו כאן בפרט והראב"ע פירש הכתוב כמשמעו ובשמים לשמן המשחה ולקטרת כי יכנסו בקטרת נרד וכרכום קנה וקנמון כדברי חז"ל ונכון הוא כי בשמים הוא שם כולל למזונות שיש בהם ריח ובושם ולתרופות שאינם נאכלים יקראו ביחוד סמים וכמו שהוכיחו הרמב"ן מכח הכתובים. ואבני שוהם היו שתים מהם לאפוד ואחד מהם לחושן. ואבני מלואים היו כלם לחושן. האמנם מה רצה במלת מלואים כתב רש"י שעל שם שעושים מושב זהב כמין גומא ונותנים האבן שם למלאת הגומא ההיא נקראו אבני מלואים והגומא נקראת משבצות. והרמב"ן חולק עליו בטענות צודקות והוא פירש אבני מלואים שיהיו אבנים שלמות שנבראו כן ולא נכרתו ממחצב ולא נפסל מהן כלום וגם דעתו זה בלתי נכון אצלי כי האבנים היקרות כלם יכרתו ממחצבים וכאשר יכרתו משם הם מבלי זוהר והצטרכו בהכרח אל הפיסול והחיתוך וההשואה כדי לתת בהם התמונה הראויה והזוהר הראוי ואיך יהיו א"כ בשלמותן כמו שנולדו כ"ש שאבני החושן היו מפותחות עליהם שמות בני ישראל. וא"א שיהיה זה בהיותם בשלמותם מבלי חתוך דבר מה ואף שיהי' הפתוח על ידי השמיר כדבריהם ז"ל בהכרח השמיר יחתוך ויסיר מהם חלקים לצורך הפתוח ומה שפירש הרב ובחרושת אבן למלאת שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלואותם. הנה הוא באמת דבר נמנע מעצמו ובמסכת סוטה (ד' מ"ח) אמרו אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו שנאמר פתוחי חותם ואין מפרישין עליהן באיזמל שנאמר במלואותם. אבל מביא שמיר ומראה להם והן נבקעין מאליהם. הנה ביארו שהיו האבנים נבקעות ולא היו אם כן בשלמותם מבלי חסרון דבר כי לא אמרו זה אלא להגיד שלא יניפו עליהן כלי ברזל. אבל לא יכחישו שיסירו מהם חלקים מגופיהם בפתוח. ולכן אומר אני שבעבור שהיו אבני השוהם באפוד מועטות וגדולות שהיו ששה משמות השבטים מפותחים על האבן האחת. וששה על האבן השנית ולכן היו מונחות באפוד על שתי כתפיו כל אבן בפני עצמה משובצת זהב בכתף ולכן שלא היו אבני השוהם אשר באפוד מחוברת זו לזו לא נאמר בהם במלואותם. אמנם בחשן שצוה שיהיו י"ב אבנים סמוכות ומחוברות זו לזו והוא היה קטן כמו שאמרו זרת ארכו וזרת רחבו. והיו בו ד' טורים מהאבנים ועשה החשן כלו מלא אבנים ומפני שהאבנים ההם היו ממלאים את החשן נאמר באבני החשן לשון מלוי ולשון הכתוב מורה עליו בביאור שאמר ומלאת בו מלואת אבן ד' טורים אבן שפירש לך שהמלוי היה מרוב האבנים שהיו ממלאים בהנחתם את החשן כלו ואמר בסוף זכרונם משובצים זהב יהיו במלואותם ר"ל שאותו המלוי אשר ימלאו האבנים את החשן יהיה עם משבצותיהם אחת סמוכה לחבירתה מבלי רקות ולא הפרש ביניהן. ויצא מזה שהשמיר אם היה שהביאו מרע"ה לפסול את שמות השבטים באבנים גם כן נצטרך לאבני האפוד כמו לאבני החשן כי לא הניף ברזל על אחת מהן וצדקו דבריהם ז"ל שאמרו בהגדת איכה שמיר דאיתי משה לאבני האפוד ולא כמו שחשב הרמב"ן שקראו שם את החשן בשם אפוד על דרך העברה כי באמת דבריהם היו מדויקים ולא נאמרו אלא כפי האמת הברור. והנה זכר בנדבה הזאת ט"ו דברים שיבואו בנדבה. ואתה תמצא שארבעה מהם היו מהמתכות והדוממים שהם מההרכבה הראשונה מהיסודות והם זהב וכסף ונחשת שדבר בתחלת הנדבה והאבנים היקרות שסיים בזכרונם הנדבה וכן זכר ד' מינים מהצומחים שהם מההרכב' השנית מהיסודות והם השש שהוא הצומח מן הארץ ועצי שטים והשמן שהוא מהזית והבשמים שהם מהצמחים גם כן. וכן זכר ד' מינים מד' ב"ח המרגישים שהם מההרכבה השלישית מהיסודו' והם תולעת שני כי המשי נעשה מתולעים חיים. ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים. וכן זכר מהצבעים ד' והם תכלת וארגמן ושני ומאדמים. ואמרו אנשים שהיו הדברים הבאים בנדבה ט"ו כנגד ט"ו דברים שמהם ובהם הושתת העולם והם החומר הראשון והצורה הגשמית וד' היסודות בצורותיהם ותשעת הגלגלים. והיו הרביעיות האלה אשר זכרתי כנגד המרכבה העליונה מד' חיות הקודש וכנגד ד' רביעי הגלגל וד' תקופות השנה וארבעת היסודות והאיכיות והליחות. ואחרי שזכר הדברים שיתנדבו אמר ועשו לי מקדש. (א"ה נל"ח כאלו יאמר לא בקשתי ע"כ) זה מהם לאסוף הון ועושר רב אלא כדי שמכל זה אשר יתנדבו יעשו לי מקדש מקום קדוש באופן שתחול שכינתי בתוכם כאשר היתה בהר סיני לעיניהם כבוד ה' כאש אוכלת והענן סביבו והנה נקרא הבית המקודש בשמות מתחלפים אהל מועד. משכן ה'. משכן העדות. מקדש ה'. כי הנה נקרא אהל מועד לפי שהי' במדבר בתמונת אהל ביריעות וקרשים ונקרא משכן ה' מפני שחלה שם שכינת השם. ונקרא משכן העדות לפי שהתורה והלוחות שהוא העדות בין ישראל לאביהם שבשמים היה שם ומקדש מפני שלא יבאו שם ערל וטמא וכמו שאמר ואת מקדשי תיראו. ואמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' להודיעו שיהי' המשכן וכליו רומזים לצורת העולם וחלקיו ולדרך הישר שיבור לו האדם כדי להגיע לתכלית הצלחתו כמו שאבאר ברמזים. ולפי שהקב"ה הראה למשה בהר סודות המציאות וסדרו ודרכי התורה ותעלומותיה לכן הודיעו כאן שהכל היה נרמז במלאכת המשכן וזה הוא וכן תעשו רוצה לומר מכל אשר אני מראה אותך מטבע המציאות וקשורו וחלקיו כן תעשון דוגמתו במשכני וכלי עבודתי. והמפרשים אמרו שצוהו יתברך בזה שבאותו אופן שצוה לעשות המשכן וכליו כן יעשו בית עולמים לדורות לא שיעשו אותו בשיעורי המשכן אלא בתמונת הדברים וציורם וגם נכון הוא. וכפי הפשט מבלי פנות אל דרכי הרמזי' נראה לפרש מסכים למה שאחז"ל שהראהו הקב"ה למשה בהר בראיה מוחשת נגד עיניו את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו כאלו היו שם במציאות מוחשים והיה הנס הזה אצלי כדי שיצייר תבנית המלאכה בשלמותה לצוות אותה כן לאומנים שיעשוה כי היו הדברים ההנדסיי' התלויים בצייור הדמיוניים מוכנים ומצויירים עם השגת החוש את מרחקיהם ומצביה' יותר בשלמות ממה שיציירו אותם מפאת הדברים כי הנה הרעיון לא יכול הדברי' הנשמעים כמו שיעשה הראות אל הדברים הנראים. וככה היה ויראהו ה' את כל הארץ כמו שיתבאר במקומו ומפני זה היה משה ע"ה שומע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים בהשגה מוחשת כי הנה נתיחדו לאדון הנביאים נבואותיו שמה באותו קול מוחש כדי שיכתוב את התורה באותם הדברים והמלות שהיה שומע מפי הגבורה והבן זה מאד כי הוא עיקר גדול בעניני הנבואה ומעלת מרע"ה. הנה התבאר שהיתה כונתו יתברך במעשה המשכן וכליו כדי שתדבק באמצעות קדושתו והכנתו השכינה האלהית בקרב ישראל ולא ימנעה רוע ארץ המדבר ופחיתות מחוזו והיו התועלת בשרות השכינה ביניהם שתדבק בהם השגחת הש"י ושמירתו ושלא יחשבו שעזב ה' את הארץ ולא יהיו כשאר העמים בארצותם לגוייהם שהיו מכחישים ידיעת הש"י בפרטים והשגחתו בהם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והגדולים שבחכמיהם גזרו שא"א שיושגו הענינים הפרטיים אלא בחוש ובכח הגשמי ובהיותו יתברך משולל מכל גשמות לא ידע הפרטים ולא ישגיח בם ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אדם במעלה ומציאות. וכדי להסיר מלבות בני ישראל האמונות הכוזבות האלה צוה שיעשו לו משכן קדש ומקודש כאלו הוא יתברך בעצמו ישכון בתוכם שיאמינו עם זה כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם וזה ענין ושכנתי בתוך בני ישראל והתהלכתי בתוככם השוכן אתם בתוך טמאות' שהוא כלו משל ומליצה להשראת שכינתו ולדבוק השגחתו בהם באמצעות ההכנות והקדושות אשר יהיו שמה ולכך היו שמה הכהנים הקדושים שעבודתם התמידית היתה אומנות' וצוה לשום לפניהם הכיור וכנו כמזהיר אותם רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם. ומזבח העולה לשרוף שמה תאוותיהם הגשמיות ויצרם הרע ובהיכל היה השולחן והמנורה ומזבח הקטרת כאלו הם כלים לשרת לפני מלכו של עולם לא שהיה הוא יתברך צריך לדבר מכל זה חלילה וחס. אלא להשריש בנפשותם כי ה' אלהים מתהלך בקרב מחניהם וכמו שאמר ע"ד השיר (שיר השירי' ט') הנה הוא עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים כל מעשיה' ומחשבותיה' וזו עצמה היתה כונת מאמרו (ישעיה ס"ו ח') השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה וגומר ר"ל אין בית ומשכן שצריך אני אליהם כי את כל אלה ידי עשתה. אבל צויתי לעשותם כדי להשריש בלבותיכם השגחתי. והוא אומרו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' וכן שלמה לזה עצמו כיון בתפלתו. והותרה בזה השאלה הא':

פסוק י

ועשו ארון. קודם פירוש הפסוקים אשר בפרשיות המשכן וכליו ראוי כפי העיון הטוב לבאר ראשונה. אם יש רמז ונמשל במשכן וכליו. או אם צוה בו ית' לכבוד ולתפארת הבית בלבד מבלי שום כוונה אחרת. ורחוק הוא שנאמין שלא היה בזה משל ורמז כלל לדבר אחר לפי שהיות על הארון שני כרובים בצורת ילדים קטנים זכר ונקבה והיות להם כנפים בהיות שאינם בע"ח מעופפים ידמה פועל בטל. והיות בהיכל מנורת זהב כולה ושבעה נרותיה עליה ובמנורה שלשה ציורים מתחלפים גביעים כפתורים ופרחים וכן היות ג' גביעים משוקדים בכל קנה כפתור ופרח וכפתור תחת שני הקנים ממנה מלבד מה שהיו במנורה עצמה היתכן שצוה יתברך על כל זה מבלי רמז והערה מה וכן השולחן ולחם הפנים אשר עליו ולבונה זכה שמונה ימים ואין מי שיאכל ממנו. אין ספק שהשכל מורה ומחייב שיש בזה הערה והוראה לדברים אחרים זולת פשוטי המאמרים האלה ולכן השתדלו חז"ל לתת טעמים והערות על קצת הדברים האלה בדרכים שונים. אמרו (בשמות רבה פרשה ל"ה) מה למעלה שרפי' אף כאן עצי שטים עומדים מה למעלה ככבים אף במשכן ככבים דאמר ר' חייא בר אבא מלמד שהיו קרסי זהב במשכן נראים כככבים ברקיע. וגם כן אמרו מה תורה קדמה לעולם במעשה בראשית כך הארון במעשה המשכן קדם לכל הכלים ואמרו ג"כ שהיתה המנורה רמז לנפש האדם לזכך עצמה וכו' וגם בזמן בית שני היו החכמים שבישראל עושים רמזים במשכן וכליו ראה דברי יוסף בן גוריון בספר הקדמוניות שעשה לרומיים מ"ג פי"א ממנו כתב וז"ל. הנה המחפש ימצא כי כל אשר נעשה במשכן היה על דמיון הדברים הטבעיים כי אם ישקיף אל זה השקפת דעת מופשטת מהקנאה והתאוה יראה כי המשכן שהי' ארכו שלשים אמות היה נחלק לג' חלקים. והב' החלקים הראשונים החיצונים נתנה רשות לכהנים ללכת בו. והם רומזים אל הים ואל היבשה שהם מקומות מיוחדים אל האנשים ללכת בהם. והחלק האחר מהמשכן שהיה קדש הקדשי' רומז אל השמים אשר לא יעבור שם רגל אדם כי השמים שמים לה' ושנים עשר לחמי הפנים הנתונים על השולחן רומזים אל התחלק השנה לי"ב חדשים. והמנורה אשר בה שבעה קנים. רומז אל ז' הפעולות או כחות שופעות מכל אחת משבעה ככבי לכת ומשבעת הככבים האלה תתבאר תנועת הגלגלים. ואמנם היות הקלעים כלם בעלי ד' גוונים ירמוז לטבע הד' יסודות כי שש רומז אל הארץ למה שהפשתן צומח בה ומראת הארגמן דומה לים כי הוא עשוי מדם דג מיוחד. והתכלת רומז ליסוד האויר ותולעת שני רומז ליסוד האש. ומלבוש הכהן שהיה של שש רומז אל כללות הארץ והמלבוש של תכלת רומז לשמים והרמונים רומזים אל הברקים והלפידים השמימיים והקול הנשמע מן הפעמונים רומז אל הרעמים. ומעיל האפוד רומז לכל הדברים הטבעיים. ולזה צוה האל שתהיה אריגתו מארבעה צבעים מעורבים עם זהב רומז לדעתי אל האור המפוזר בעולם. ואמנם הושם החשן באמצע האפוד לדמיון הארץ אשר היא מרכז לשמי' והיא באמצעותם מכל הצדדים. וחשב האפוד היה רומז אל הים הגדול או אל ים אוקינוס אשר הוא סובב הכל. והנה השמש והירח נרמזים באבני השהם אשר על כתפות האפוד ושתים עשר' אבני החשן אם שירמזו לי"ב חדש השנה או אל חגורת י"ב המזלות הנקראים אצל היונים עגול זודיאקו. והמגבעות או הנובע ירמוז אל השמי' בכלל לפי דעתי על שם התכלית כי באופן אחר לא יצדק היות מונח עליו שמו יתברך והיה מחוקה השם על הציץ ובטס זהב וזה בסבת האור אשר הוא באמת אצל הש"י וזה מספיק בביאור אלו הדברים כי גם בלעדי זה הרבה דרכים יש להורות מעלת נותן תורתנו ית' עכ"ל. הנך רואה שחכמינו הקדושים האמינו שהיו רמזים ומשל בכלי המשכן ובית האלהים. ואמנם הרב המורה בפמ"ה ח"ג השתדל לתת רמז בכלים ההם וכתב שהיו הכרובים להעיר על מציאות השכלים הנבדלים מחומר לפי שהקדמונים עובדי עו"ג לא היה עובר עיונם מהמורגש והיו חושבים שהנמצא הקדמון אשר לא ישיגהו ההעדר הוא הגלגל וככביו וכאלו בענין הכרובים השריש הקדוש ברוך הוא את ההמון להאמין במציאות הנמצאים הנבדלים מחומר שהוא הדעת האמיתי. וצוה שיהיו הכרובים שנים להורות על רבוים. כי אם היה אחד בלבד ידמו הרואים שהוא היה צורת הסבה הראשונה ושהושמ' המנורה לכבוד ולתפארת הבית כי הבית בהדלקת המנורה בה יש לה בנפש הרואה מעלה גדולה. ושמזבח הקטורת היה להסיר הריח רע המתילד מהבשר השחוט לקרבנות עם אותו הקטורת המורח שמה. ואמנם השולחן ולחם הפנים אמר הרב שלא ידע לו טעם וסבה עד היום ההוא ושהיה הכיור לרחוץ בו הכהנים ומזבח העולה להקריב קרבן לגבוה מפני שהיה זה מנהג עובדי עו"ג הקדומים. ואתה רואה כמה מהחולש' יש בדבריו אלה אם במה ששם תכלית הכרובים להשריש העם באמונת מציאות המלאכים הרוחניים. והוא באמת מדע שלא היה להם בו הכרח רב אלא שידעו את ה' אלהיהם בלבד. ואם במה שחשב שלא תרמוז המנורה בדבר כלל כי אם לכבוד ולתפארת ואם במה שלא מצא מענה לשולחן וללחם הפנים. ואם בטעם הקטרת שזכר כמו שזכרתי בשאלות. וגם בענין הקרבנות כמו שכתב עליו הרמב"ן. ואמנם הרלב"ג הרחיב המאמר בביאור רמזי המשכן וכליו. וכתב שהיו שני הכרובים מעידים על השכל הפועל ועל השכל ההיולני ושלזה היו פניהם איש אל אחיו להדבקם יחד והיו פורשי כנפים למעלה לפי שמגמתם לעלות מזה המציאות אל מציאות יותר גבו' ושהיו על ארון העדות להעיר שהנבואה תבוא באמצעותם. ושהיה הפרכת אחרי הארון להורות ההבדל אשר בין הצורות האלה המשכילות ובין שאר הצורות ההיולניות שרומזים אליהם השולחן והמנורה רק שהשולחן מעיר על הנפש הזנה והמנורה על המרגשת. ולהיות' יותר נכבדת מהזנה היה מקום המנורה בדרום שהוא הימין והשלחן בצפון שהוא השמאל. ואמר שמזבח העולה ומזבח הזהב שניהם היו מורים על ההפסד. אם לא שמזבח הזהב מורה על הפסד האדם. ומזבח העול' היה מורה על הפסד שאר המורכבים. ושלכן בא הצווי מזבח הקטורת סמוך לפרשת התמידין הנקרבים על מזבח העולה תמיד. ואמנם למה היו בשולחן י"ב חלות לחם התעצם החכם הזה לתת בו סבה כפי התקופות באמצעות הגלגלים הנוטים והמזלות באופנים רחוקים והרבה עליו דברים כי לא יכול לו. ואמר ששבעת הנרות שהיו במנורה היו רומזות על שבעת ככבי לכת שומרים כח הנפש המרגשת. והשתדל לבאר המשל ההוא בגביעי' כפתורי' ופרחי' שהם מעירים על הכחות והחושים פנימיים וחצוניים וכן אמר שהיו יריעות המשכן מד' מינים להורות על ארבעת הצורות. דומם וצומח חי ומדבר. ושהיו עשר' להורות על מספר השכלים הנבדלים שהם עשרה. וכאשר מצא במשכן חמשים קרשים כתב שהיו כן לפי שיש שם מ"ח גלגלים עם גלגלי הקפה ויוצאי מרכז שלהם ולהם מ"ח מניעים הנבדלים ועם השכל הפועל והשם יתברך היו הנבדלים חמשים וכמו שהאריך בזה בפירוש התורה אשר לו וגם בפירוש ספר מלכים הוסיף עליו דברים. ואתה עתה ברוך ה' המעיין ראה גם ראה כמה מהכפל והדוחק יש בדרכיו. והנה לא ראיתי להשיב פה על חלומותיו ועל דבריו פן תכבד המלאכה הזאת אך הדברים עצמם יורוך יאמרו לך כי הבל המה מעשה תעתועים ושלא כוונה תורה בדבר מהרמזי' אשר דמה החכם הזה:

ואמנם חכמי האומות אמרו שהיה המשכן מורה על המציאות בכללו. ולהיותו נחלק כפי מהות הנמצאים אל ג' חלקים היה שיתחלק המשכן האלהי אליהם. והיה קדש הקדשים מורה על עולם המלאכים ולזה היו שמה הכרובים והיו שני' להורות על רבוים. והיו פורשי כנפים למעלה להורות שמציאותם וקיומם אינו להם מעצמם אלא מפאת עלתם יתברך והיה ההיכל והוא הקדש מעיר על עולם הגלגלים ולכן היו שמה השלחן אשר עליו י"ב חלות לחם רומז לגלגל השמיני אשר בו י"ב המזלות. והמנורה אשר בה שבעה נרות שרומזת לשבעת ככבי לכת והיה שם ג"כ מזבח הקטורת שרומז לגלגל העליון החלק. ולזה היו כל כלי הדביר וההיכל זהב להיותו עומד ובלתי נפסד להורות על נצחייות השכלים הנבדלים והשמימיים ושהיה החצר רמז לעולם השפל. ולכן היה בו מזבח העול' המור' ההוי' וההפסד וכיור וכנו המורה על טהרת האדם במעשיו ובמדותיו ולכן לא היה בחצר זהב כלל אלא נחשת לפי שלא היה מורה על נצחיות כי אם על הפסד ואמרו ששאר הדברים ומדות ושעורים היו מהכרח המלאכה ולתכלית הנוי והיופי. ובזה הדרך דרכו האחרונים ממפרשי עמנו. ולהיותו כפי הנרא' דרך ישר והמה קצרו בביאורו ובישובו על פי הכתובים ראיתי אני להרחיב המאמר בו ולהשלימו ולהסכים הפסוקי' עמו בכל צד שאפשר. ובקצת הדברים אסתייע מדברי המפרשים כי את הטוב נקבל מהם ומה שלא ימצא באמתחותיה' ה' יגמור בעדי ואנכי אשלימהו. ואזכיר המקומות אשר יראה מהם בזה הספור הסכמת המעשה הזה ליצירת העולם אחד לאחד למצוא חשבון. אח"כ אזכור דעתי ואמונתי ברמזי המשכן וכליו שהוא דרך אחר כפי העיון התוריי וכה אומר:

המקום הא' הוא מנדבת המשכן כי בעבור שהיה המשכן נעשה על תמונת העולם בכללו כמו שאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו כמו שביארתי בראשונה לכן צוה יתברך שיעשו המשכן מהדברים שירימו ויתנו בנדבה בתורת חפץ ורצון מוחלט לא בחיוב ולא בהכרח כי כן נברא העולם על צד הרצון והחפץ האלהי בתורת חסד ונדב' לא על צד החיוב כדברי הפלוסופים ולכן עשה מזה עיקר גדול בשעת המעשה כמו שיתבאר וכמאמר המשורר (תלים פ"ט) עולם חסד יבנה.

המקום הב' ממה שזכר ט"ו דברים הבאים בנדבה ההיא שבהם נשלמה המלאכה לגמרי כמ"ש מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה כמו שנמצא במציאות שנבראו בנדבת השם תשע' גלגלי' והחומר הראשון והצור' הגשמית וארבעת היסודות שמהם ובהם הושתת העולם ונעשו כל המורכבים שראת' החכמה האלהית לברוא אותם ושרצה שלא יתפשטו עוד הנמצאים כמו שאמרו חז"ל (חגיגה ד' י"ב) והיו נמתחים והולכים עד שגער בהם הקב"ה שנאמר ויתמהו מגערתו. ודוגמת זה נאמר במשכן אחרי הנדב' ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגומר כי היה די במה שהביאו כפי הרצון העליון:

המקום הג' ממה שצוה בראשונה במלאכת המשכן על עשיית הארון כמו שעולם השכל קודם במעל' וסבה לכל שאר הנמצאים ולהורות על השכלים הנבדלים אמר ועשית שני כרובים זהב. וכמו שראה ישעיהו שרפים עומדים ממעל לו והיו הכרובים שנים אחד בצורת זכר ואחד בצורת נקבה להורות שיש בשכלים עלות ועלולים כי העלה הוא הפועל והמשפיע כזכר והעלול הוא המקבל כנקבה וכמו שתקנו לומר על זאת הכונה ומקבלין דין מדין כדברי המתרגם. והיה הכפרת לרמוז הגלגל העליון שהוא המכונה בכפרת להודיע שהיו הנבדלים מעל השמים במעלה ורוממות. והיה הכפרת על ארון העדות לרמוז שעל ידי הנבדלים מניעי השמים יושפע אור הנבואה ועמהם הגיעה התורה ממנו יתברך וכמו שאמרו ואת' מרבבות קדש מימינו אש דת למו והיו מקשה להורות על העדר הריבוי האישיי בהם כי הם נפרדים מחומ' וממשיגיו ולכן יבוטל מהם הרבוי האישיי. ואמנם היו שנים להיותם מתחלפים במין כמו שהתבאר באלהיות. והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה להורות שטובם ומציאותם והשפעת' יגיע אליהם מלמעלה רוצה לומר מסבתם ואליו תשוקת' ועכ"ז הם סוככים בכנפיהם על הכפרת להשפיע השמים וגם כן הנבואה והישרת התורה בשלמים. ואמר ופניהם איש אל אחיו להגיד שמלבד השכלת' למעלה בעלתם יתברך השכלתם למטה במה שישפעו בנביאים. הנה עוד תהיה השכלתם בשכלים האחרי' אשר בעולמם. הנה התבאר שענין הארון ומה שעליו מסכים לסדר מציאות עולם השכלים. ומזה תדע שלא היה מעשה הכרובים עובר בלא תעשה לך פסל וכל תמונה לפי ששם נאסר להם עשיית הפסל והתמונה לעבדם לשם אלהות או לשומם אמצעי בינם לבין אלהיהם וכמו שאמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם. אבל הכרובים לא היו לתכלית הזה:

והמקום הד' הוא מהשלחן שהיה בהיכל הקדש כי ההיכל היה רמז לעולם הגרמים השמימיים והשולחן היה רמז לגלגל השמיני אשר הוא גלגל המזלות. ולכן היו עליו לחם הפנים שתים מערכות שש המערכת כי המזלות כן הם תמיד נחלקים ששה מהם למטה מן הארץ וששה למעלה ממנה והם גם כן ששה צפוניים וששה דרומיים והם משרתים תמיד ששה בליל וששה ביום. ובזה יתפרנס העולם תמיד באמצעותם. וצוה לעשות בשולחן מסגרת לרמוז לסכלותנו בגלגל הככבים הקיימים אם הוא העליון אם לא ובחומרו וגשמו מה הוא. ואמר בענין השולחן ועשית קערותיו וכפותיו וגומר לזרז שצריך לאדם שיחבר ההשתדלות האנושי בכל המלאכות כדי להגיע אל מה שיגזרהו המזל כמ"ש חז"ל יכול יהא יושב ובטל תלמוד לומר בכל מעשה ידיך אשר תעשה ואמר ביום השבת יערכנו הכהן. לרמוז כי הוא המעשה הטבעי שנאמר עליו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות כי אחרי שהשלים מלאכת החדוש המוחלט ששבת ממנו התחילו הככבים ממסילותם להנהיג את העולם במנהג הטבע. ולזה היה לחם הפנים מתחלק לכל המשמרות מדי שבת בשבתו. לרמוז שמשם יצא אוכל לעולם והוא יתברך נותן לחם לכל בשר באמצעות הגלגל הזה והיו האוכלים ממנו מתברכים כי שם צוה ה' את הברכה. והיה נותן לבונה אצל המערכות. לרמוז שבזכות השם הטוב מהצדיקים ואנשי מעשה משפיע הקדוש ברוך הוא שפע שבע רצון:

והמקום הה' מהמנורה שהיו ששה קנים יוצאים מצדיה שלשה קני מנורה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני. והיא היתה רומזת בזה לשבעת הגלגלי' אשר לשבעת ככבי לכת בסדר שצ"ם חנכ"ל כי הנה השמש שם אהל באמצעותם ושבתאי וצדק ומאדים מצדו האחד רוצה לומר למעלה ממנו ונוגה ככב ולבנה מצדו השני כלומר ממטה ממנו. הנה אם כן שבעת קני המנורה הם רמז לשבעת גלגלי ככבי הנבוכה. ושבעת הנרות רומזים לשבעת ככבי לכת עצמם. והיתה כלה מקשה אחת בגוף אחד נאחזים קניה מן הקנה האמצעי מפה ומפה לרמוז שהנהגת העולם בכללו מיוחסת אל השמש כי הוא הפועל הגדול אלא שניתנו לו ששת המשרתים להשלים בהם מעשיו בענינים מיוחדים חלקי' מיוחסים לכל אחד מהם כמו שנודע מטבעיהם לפי מה שכתבו החכמים. ואמנם היות ג' גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח ובמנורה ד' גביעים כפתוריה ופרחיה וכפתור תחת שני הקנים ושאר הדברים שצוה במנורה היה לרמוז לעניני הגלגלים עצמם והוא כפי מה שנראה לי באחד משני דרכים. הדרך הא' הוא לרמוז אל שלש תנועות שימצאו לכל אחד מששת גלגלי הנבוכה האח' מיוחסת לגלגל ההקפה שהוא קבוע בו. והב' מיוחסת ליוצא מרכז שגלגל ההקפה קבוע בו ובה נדין גודל הככב או קטנותו. והג' תנועת משוה המהלך והיא שאינה מחלקי תנועת הכוכב שילך חלקים שוים בכל הימים בה ולרמוז להם אמר ג' גביעים משוקדים ואמר עוד כפתור ופרח לרמוז אל שתי תנועות אחרות שיש לגלגל כל ככב מהם הכרחיות. הא' היא היומית שהגלגל העליון יכריחהו להתנועע עמו ממזרח למערב כמו שתנועת החלק בכל והיא בכ"ד שעות. ואותה כינה בשם כפתור והאחרת היא אשר כינה בשם פרח מפני קטנות' והיא גם כן תנוע' הכרחית שהגלגל השמיני מכריח את גלגלי ככבי הנבוכה בסדר הילוך המזלות שהוא ממערב למזרח בכל שבעים שנה מעלה אחת שיתנועעו הככבים הקיימים שלהם מהמקום שהיו בתחלת הסבוב של שבעים שנה. ומפני שכל הככבי לכת ישתוו בתנועות האלה לכך נאמר עליהם כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה כי היה ענין כלם שוה באלו התנועות. והיו במנור' ד' גביעי' משוקדים כפתורי' ופרחיה רוצה לומר שבקנה האמצעי שהיא הנקראת מנורה היו ד' גביעים כפתורי' ופרחי' כלומר שהגביעים וכפתורי' ופרחי' כלם ד' רוצה לומר שני גביעי' וכפתור אחד ופרח אחד לרמוז שאין לשמש אלא ד' תנועות בלבד הא' היא היומית שהגלגל העליון יכריחהו להתנועע עמו ממזרח למערב בכ"ד שעות כתנועת החלק בכל. והב' התנועה ההכרחית שיכריחהו הגלגל השמיני כמו שזכרתי. והג' תנועת השמש עצמו ביוצא מרכז שלו. והד' תנועה משוה המהלך כמו שזכרתי למעלה בשאר הככבים. וכנגד ארבעת התנועות ההמה שיש לשמש צוה לעשות בקנה האמצעי ארבע' מהגביעי' והכפתורי' והפרחים. זה הוא הדרך האחד ששערתי ברמזי פרטי המנורה. והדרך השני בזה הוא שהגביעים שבכל קנה רומזים לגלגלי' עצמם. הא' מהם מיוחס לככב בגלגל ההקפ' שלו. והב' הוא היוצא מרכז שגלגל ההקפה קבוע בו. וכבר ידעת שנקרא היוצא מרכז כן בעבור שהוא יוצא ממרכז הארץ. ואנחנו צריכים לצייר בכל ככב וככב שבכלל תנועתו ילך על מרכז הארץ ולפיכך הוצרכנו להניח לו שני גלגלים אחרים. אחד למלאת הקערורית שלו כדי שיבוא במרכז הארץ. והשני בגבנונית שלו כדי שיבוא על מרכז הארץ. אם כן יש לכל ככב ד' גלגלים ועוד הככב עצמו הרי הם חמשה. והנה הג' גביעים רומזים ליוצא המרכז ולקערורי ולגבנוני שלו שהם מדובקים בגלגל אחד ועל זה אמר ג' גביעים משוקדים בקנה האחד. והכפתור ירמוז לגלגל ההקפה והפרח ירמוז לככב עצמו או שירמוז הכפתור לגלגל והפרח לתנועה. ולפי שהיה זה כלי שוה בששת ככבי לכת אמר כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה. אמנם לרמוז אל השמש אמר ובמנורה ד' גביעים שהם הקערורית שלו והגבנונית שלו והשמש בעצמו שהוא תקוע ביוצא המרכז. ובאמרו עוד כפתור ופרח ירמוז לשתי התנועות ההכרחיות שיכריחהו הגלגל היומי להתנועע בכ"ד שעות ממזרח למערב והגלגל השמיני להתנועע ממערב למזרח מעלה אחת בשבעים שנה כמו שזכרתי. והנה אמר וכפתור תחת שני הקנים ממנה. לרמז אל מה שאמרו חכמי התכונה והביאו הרב המורה בפכ"ד ח"ב שמפני מה שהתבאר במופת שהריקות בלתי נמצא ומה שהונח מיציאת המרכזים יתחייב כי כשהתנועע העליון יניע אשר תחתיו בתנועתו. וסביב מרכזו ולא נמצא הענין כן. אבל נמצא כל אחד משניה' המקיף והמוקף לא התנועע בתנועת חבירו ולא על מרכזו ולא על קוטרו. אבל לכל אחד תנועה מיוחדת ולזה הביא בהכרח להאמין גשמים אחרים מגשמי הגלגלים בין כל שני גלגלים. ולזה רמז באמרו וכפתור תחת שני הקנים כי היוצא מרכז הוא מהכרח שני הגלגלים למלאת ביניהם המקום הריק ובדין אחז"ל (במדבר ר' פ' ט"ו) שנתקשה משה במעשה המנור' כי הוא ציור הנחות הגלגלים ותנועותיהם וגלגלי הקפותיהם ויוצאי מרכזיהם דבר קשה על השכל מאד וכמו שביארו הרב בפרק הנזכר. ואמר כפתוריהם וקנותם ממנו יהיו רוצה לומר שהית' המנורה כלה מקשה לרמוז שהיו הגרמים השמימיים כגלדי בצלים ואין ביניהם מקום ריק. ואמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שהוא הנר המערבי הרומז לשמש ונחלקו חכמי ישראל בסדר הנחתם כמו שנחלקו חכמי התכונה עצמם כי מהם אמרו שהיה השמש באמצע ושצ"ם למעלה ממנו ונכ"ל למטה ממנו. ומהם אמרו שהיו שצ"ם נכח"ל רוצה לומר שהיו השמש והלבנה בסופם היותר קרובים אלינו. הנה התבאר שמצות המנורה תרמוז לעולם השמימיי. ואמנם מזבח הקטרת שהיה בין השולחן ובין המנורה אבאר ענינו בסוף הרמזים האלה. ולהיות השולחן מורה על גלגלי המזלות והמנורה על גלגלי ככבי לכת. לכן הונח השולחן בצד ימין הנכנס בבית כי הארון היה במערב כדי להרחיקם מעבודת השמש למזרח. והשולחן היה לצד ימין הנכנס באהל מועד והמנורה היתה לצד שמאל הנכנס. כי היה הימין צד נכבד מן השמאל כמו שגלגל המזלות נכבד מגלגלי הנבוכה. וכן אמר הכתוב ונתת את השולחן מחוץ לפרוכת. ואת המנור' תתן נכח השלחן להורות שהמנורה היתה מקבל' שפע מהשלחן ולכן הית' נכחו:

והמקום הו' הוא מהמשכן כי הנה צוה שיהיה המשכן עשר יריעות לרמוז לעשרת הכדורים והם תשעת הגרמים השמימיים וכדור היסודות אשר בתוכם. והיו היריעות כרובים מעשה חושב לרמוז שהגלגלים השמימיים הם חיים משכילים ובעלי מחשבה והיו שמונה ועשרים אמות בכל יריעה כי כן הוא נמדד מהלך האורך בכל הגלגלים במדת כ"ח מחנות הלבנה כי היא המשערת כל המזלות ושאר הגלגלים באלו המחנות הידועות בכל חדש וחדש. ואמר ורוחב ארבע באמה כנגד ד' רביעית הגלגל ואפשר לומר שמדת הרוחב ד' באמה מורה על ד' תקופות השנה אשר בה משתנה תנועת השמש במשמרותיו ברוחב הגלגל בתוך מעלה הידועה למזלות לצפון ולדרום. ואמר חוברות אשה אל אחותה לרמוז שאין בתוך הגלגלים ריקות ולא מקום פנוי. והנה חלק היריעות לשתי חלוקות החמשה באחת וחמשה באחרת להורות על חלופיהן הידוע שחמשה הגלגלים אשר למעלה מהשמש והם היומי העליון והשמיני ושבתאי צדק ומאדים הראשון מהם מדה לכל התנועות והשאר שתחתיו עד השמש הם כלם מאוחרי התנועה יותר מהשמש. אמנם השמש והגלגלים אשר תחתיו הם ממהרי התנועות. והיה השמש אמצעי ביניהם להיות תנועתו בשנה תמימה נשלמת ושלשת העליונים יותר מזה והתחתונים פחות מזה. ולפי שעכ"ז אין ביניהם מקום ריק אמר וחברת את היריעות בקרשים והיה המשכן אחד. והנה היו בהם חמשים לולאות לרמוז לחמשים תנועות שזכרו החכמים בהם כלם והקרסים היו רומזו' למזלות ולככבים. והיה המשכן אחד כמו שהמציאות כלו הוא כאיש אחד. ואמנם י"א יריעות העזים שהיו על המשכן היו לרמוז על חוזק הגרמים השמימיים ושלא יקבלו הקריעה והשבירה ולא הפסד בעצמותם ולכן היו לאהל על המשכן רוצה לומר להגין עליו לבל יפסדו יריעות המשכן וקראם יריעות עזים מלשון עוז ותעצומות. גם היו יריעות העזים מסתירים את יריעות המשכן מעיני האנשים אשר מחוץ לבל ישלטו בהם עיניהם כמו שהוא בגרמים השמימיים שעבים סתר להם עד שלא ישלטו בהם עיני בני אדם. האמנם צוה שתהיין י"א יריעות עזים ובשתי חלוקות והלולאות ושאר הדברים שזכר בהן לא לרמוז דבר מהחכמה אלא כפי מה שהיה צריך לשלמות המלאכה ההיא. אבל היו להן קרסי נחשת ולא קרסי זהב כמו שהיו ביריעות המשכן. לפי ששם היו הקרסים רומזים לככבים כדבריהם ז"ל. אבל קרסי יריעות העזים לפי שלא היו רומזים לככבים אבל נעשו לצורך המלאכה לא היו אלא מנחשת. והנה צוה עוד שיעשה מכסה על האהל מעורות אלים מאדמים ועורות תחשים לרמוז שהשגת הדברים העליונים קשה עלינו מפני קוצר המשיג והוא חומר האדם המונע השגת שכלו. ולזה היה רומז עורות גופי הב"ח ההם. ואמנם הקרשים שצוה לעשות היו רמז לשכלים הנבדלים כי כמו שהם בהשפעותיה' מעמידים לאותם הגלגלים בתנועותיה' התמידיות ומבלתם לא יתנועעו ולא יתקיימו הגלגלים בקומתן וצביונן. ככה יריעות המשכן הן מעצמן לא יתקיימו ולא יעשו אהל מבלתי הקרשים ההם המעמידים את היריעות לעשותן אהל חזק ונכון תמיד ולזה צוה שיהיו הקרשים עצי שטים עומדים על לשון שרפים עומדים ממעל לו. ולרמוז על מעלת מציאותם ועצמותם צוה לצפות את הקרשים זהב וטבעותיהם זהב וגם הבריחים שהיו לשלימות המלאכה יצפה זהב והיה עשר אמות אורך הקרש לפי שמספר העשרה היה מיוחד לשכלים הנפרדים מחומר ורמז בעשר אמות אורך הקרש שהיו עשרה נבדלים בהשתלשלות השפע נשפעים זה מזה ואחז"ל לא ירדה שכינה למטה מעשרה כי היו מספר הנבדלים עשרה כמו שזכרתי פעמים. והיה אמה וחצי האמה רחב הקרש האחד לרמוז שכל אחד מהשכלים יש לו שתי השכלות האחת בעלתם והיא השכלה שלמה משובחת ואליה רמז באמרו אמה שהיא מדה שלמה. והשנית היא השכלת העלול ממנו והיא השכלה פחותה ואליה רמז באמרו וחצי האמה שהיתה חסרה בערך האמה השלמה. וכבר יראה שנטו חז"ל לזה רוצה לומר שהיו הקרשים רמז לשכלים המניעים. באמרם מה למעלה שרפים עומדים אף כאן עצי שטים עומדים. והנה היתה האמה התחתונה מהקרשים תחובה בשני אדני כסף לרמוז אל השכל העשירי הפועל נותן הצורות והמושכלות כי הוא יצא מהמדרגות הראשונות שהיה שלמותם בפועל ונתנה אל מין מהשלמות בכח שנגמר ויוצא אל הפעל על ידי הכוסף והתשוקה האנושית והיו שני אדנים לרמוז אל שני מיני האדנות שיש לשכל הפועל ר"ל בנתינת הצורות כחומר והמושכלות בהשכלה כי להיות' שלמיות קראם אדנים בשם אדנות. ואפשר שהיו שני האדנים רומזים אל השכל העיוני והשכל המעשי. וצוה ועשית את הקרשים למשכן עשרים וגו' לפי שהישוב בכללו הוא ק"פ מעלות שהוא האורך ממזרח למערב ורוחב הישוב אינו אלא בחצי הכדור הצפוני וגם לא בכלו אלא ס"ו מעלות ממנו. ומפני זה היה מדת אורך הקרשים שלשים אמות כי כאשר תמנה אותם על הקצוות שהם ששה עולים ק"פ מעלות באורך וכן הרוחב שהוא עשר אמות בהפאה הנזכרת עולה לששי' שהוא העיקר מרוחב הישוב כי הששה הנותרים לא יתקיים בהם הישוב לגמרי. אם לסבת קורבתם לחום הדרומי או לקור הצפוני. הנה התבאר איך ירמוז המשכן יריעותיו וקרשיו וקרסיו לגרמים השמימיים:

והמקום הז' הוא מהפרכת שצוה לעשותה מארבעה דברים תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר והיה על ד' עמודי שטים להבדיל בין הקודש ובין קדש הקדשים והיה זה לרמוז שיש ארבעה הבדלים בין השכלים הנבדלים לגרמים השמימיים. הא' שהשכלים הנבדלים אינם גשם. והגלגלים הם גשמים. והב' שהגלגלים להיותם גשמים נכנסים תחת המספר האישיי אשר תחת המין מה שאין כן השכלים הנבדלים שאינם נכנסים תחת המספר האישיי וכמו שזכרתי למעלה. והג' שהגלגלים הם בעלי תמונות סדוריות. אמנם השכלים הנבדלים אין להם תמונה כלל. והד' שהגלגלים הם בעלי תנועה מקומות במצב חלקיהם והשכלים הנבדלים אין להם תנועה כלל. ולהיות הפרכת מבדיל בין השכלים הנבדלים ובין הגרמים השמימיים צוה שתהיה מעשה חושב כי כלם רוצה לומר השכלים והגלגלים הם בעלי מחשבה ודעת ושיעשה אותה כרובים שהוא המורה על היותם בעלי שכל. הנה התבאר למה היתה הפרכת המבדיל מורכבת מד' דברים ומונחת על ד' עמודים וצוה שיהיו מצופים זהב וויהם זהב לרמוז אל נצחיות אלו ואלו רוצה לומר השכלים והגלגלים כי לכך היו כל כלי היכל הקדש וכלי קדש הקדשים זהב טהור והיו על ד' אדני כסף לרמוז אל החשק והכוסף והתשוקה שיתנועעו בה הגלגלים. ואמר ונתת אותה תחת הקרשים לבאר ההבדלה הזאת שתבדיל הפרוכת בין קדש הקדשים אשר שם ארון העדות והפרוכת עליו ובין הקדש שהוא מחוץ לפרוכת במקום השלחן והמנורה:

והמקום הח' מהמסך שצוה לעשות לפתח האהל שהוא פתח ההיכל לצד העזרה וצוה שיהי' המסך מד' דברים תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר כי הם המורים על קצת ההבדלים אשר בין העולם השמימיי והעולם השפל כמו שאבאר ב"ה ומפני שהיה המסך רמז להבדל ההוא מהשמימיים לשפלים היו העמודים מצופים זהב וויהם זהב בערך נצחיות הגלגלים. האמנם היה על ה' עמודים וה' אדני נחשת לרמוז על ה' הבדלים שיש בין הגשמיים העליונים לגשמים התחתונים והם אלו. הא' שהשפלים התחתונים הם מורכבים מהחומר הראשון ההיולי. והעליונים אינם היולניים. הב' שהתחתונים הם משתני' באיכותם ועצמותם והעליונים אינם כן כי הם לא ישתנו. השלישי שהתחתונים הם מורכבים מד' יסודות ולזה היה מסך מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר והעליונים אינם כן כי אינם מורכבים מהיסודות. הד' שהתחתונים הם כלם הווים ומתחדשים והעליונים אינם כן כי הם נצחיים. הה' שהתחתונים הם נפסדים בעלי התכה והשחתה ואין כן העליונים כי הם בלתי נפסדים ולא נשחתים. ולרמוז לזה היו אדניהם נחשת שהוא מלשון השחתה ולא היו מכסף כאדני הפרוכת:

והמקום הט' הוא ממזבח העולה שהיה בעזרה. כי הנה העזרה היתה כנגד העולם השפל ולזה צוה שיהיה בה מזבח עצי שטים. והיה חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב לרמוז אל חמשת הדברים אשר זכרתי במסך שבהם יובדלו התחתונים מהעליונים שהם היותם היולניים ומורכבים מד' היסודות משתנים ומתהוים ונפסדים. ויש אומרים שהיו חמש אמות לרמוז לחמש מאות שנה שיש במהלך באורך ממרכז הארץ עד הגלגל. והיה שלש אמות קומתו לרמוז על שלשת התחלות ההויה חומר וצורה והעדר ואפשר שהיה גם כן לרמוז שיש בתחתונים התחלה וסוף ואמצע מה שאין כן בעליונים כי הם כדוריי' מתדמים מבלי התחלה ולא סוף ולא אמצעי. וצוה שיעשה למזבח ד' קרנותיו לרמוז אל ארבעת הצורות דומם וצומח חי ומדבר. או לרמוז אל ארבעת היסודות והליחות והאיכיות אשר בחי. וצוה שיצפה אותו ואת כל כליו נחשת. לרמוז אל ההשחתה וההפסד שישיג לכל נוצר ולכן לא היה בעזרה לא זהב ולא כסף אלא נחשת. וסירותיו לדשנו הוא רמז אל הכח המכיר ומזלגותיו ומחתותיו רמז לכח המושך ולכח המעכל את המאכל. ויעיו ומזרקותיו הם רמז לכח המחזיק ולכח הדוחה. ובכלל אמר לכל כליו תעשה נחשת לרמוז שכל אלו הכחות הם נפסדים ונשחתים בעצמם והמכבר מעשה רשת הוא רמז אל המות שהיא המצודה והרשת הפרוסה על כל החיים ולכן היתה מנחשת. והיו עליה ארבעה טבעות נחשת על ארבע קצותיו רמז לארבעת היסודות שהם סבת המצודה והרשת וצוה שיהיה הרשת תחת הכרכוב מלמטה עד חצי המזבח לרמוז שאין המצודה והרשת אלא אל חצי המורכב מלמטה והוא הגוף לא לנפש שהוא החצי מלמעלה. ואמר ועשית בדים למזבח בדי עצי שטים וצפית אותם נחשת לרמוז שהאדם במעשיו עושה פעולו' נשחתות ורעות מלשון (תלים ק"א) עשה סטים שנאתי שבה' ישא את מזבח ההפסד וההריג' ואמר והיו הבדים על שתי צלעות המזבח לרמוז אל פאות העולם מזרח ומערב שהוא אורך הישוב שמזבח ההפסד יכללהו כלו בשאת אותו. וגם זה רמז הוא להפסד עצמו כי הנה מלת בשאת אותו הוא מלשון (שמואל ב' ה' כ"א) וישאם דוד שפירושו וישרפם ולפי שהחי נראה מבחוץ כאלו הוא בריא וזך ובקרבו ישים ארבו שהוא מעופש ומוכן להפסד. לכן אמר נבוב לוחות תעשה אותו ולפי שאין תרופה להפסד ולמות אלא כשרון המעשים לכן היה בחצר גם כן כיור וכנו לרמוז ששלמות האדם וטובו היא שירוחץ מהמעשים המגונים ויטהר מהם והיה לפי זה בחצר מזבח אדמה כנגד יסוד הארץ וכיור המים כנגד יסוד המים. והיה מגולה לאויר לזכרון יסוד האויר. ואש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. הרי שהיו שם כל ארבעת היסודות בעצמותם:

והמקום הי' הוא מהחצר שצוה שיהיה מוקף מקלעים והיה לכל פאה מאה באמה וברחב חמשים באמה ועמודיהם עשרים ואדניהם עשרים לרמוז לחיים כי היו מאה אמות אורך לרמוז כי רוב מה שיחיה האדם בעולם הזה הוא מאה שנה וכמ"ש אם יחיה איש מאה. כי הוא רוב שני חייו. ורוחב חמשים אמה לרמוז שעיקר חיי האדם הם חמשים שנים הראשונים מימיו ואמר ועמודיו עשרים ואדניהם עשרים נחשת לפי שימי הנערות שהם פרי ימי האדם הם עד עשרים שנה. האמנם היו אדניהם נחשת. לפי שהשחתה והמות גם כן יקרו לנערים ולבחורים פעמים רבות. והיו ווי העמודים וחשוקיהם כסף לרמוז שבכל אלה השנים האדם עם היות תולדתו שפלה ומחומר פחות תשוקתם והכוסף שלהם היא גדולה ורבה מאד ושאר הדברים שזכר בחצר היו לשלמות המלאכה וצרכה. והתבונן עם זה שהמשכן שעורו הראשון היא מאה אורך וחמשים רוחב. והיה נחלק לשני חלקים כל חלק חמשים על חמשים. והיה מוקף זה השיעור בקלעים. אך בחמשים אמה החצוניים שהיה שם מזבח עולה והכיור וכנו היה החצר ההוא מגולה לאויר. ובחמשים אמה הפנימיים היה אהל מועד כמו שנזכר בגמרת עירובין והוא היה מכוסה והיה זה לרמוז שהעולם השפל שהוא עולם היסודות והמורכבים מהם גלוי וידוע לכל והשגנו עניניו וטבעו. אך עולם הגלגלים שנרמז באהל מועד וכ"ש עולם השכלים הנרמז בקדש הקדשים היו מכוסים ביריעות ועליהם יריעות עזים ועליהם בגד מכסה האהל עורות אלים מאדמים ועורות תחשים לרמוז שהם נעלמים ממנו ובלתי מושגים לדעת האנושי:

והנה נשאר מכל כלי משכן ה' שלא נתתי בו רמז מזבח הקטורת שהיה בהיכל הקדש בין השולחן והמנורה ולא פירשתיו עד הנה לפי שלא נזכר בזה הסדר ובא ענינו בסוף סדר ואתה תצוה. ולשלמות מלאכת הרמז הזה אומר בו כפי זה הדרך שהוא היה לרמוז לגלגל התשיעי החלק שאין בו ככב ולכן היתה הנחתו לפני הפרכת שהיתה מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים והיה מזבח הקטרת בהיכל בין השולחן והמנורה לנכח הארון והכרובים שהיו בקדש הקדשים ואמר שיהיה אמה ארכו ואמה רחבו ואמתים קומתו. כדי שיהיה הכהן יכול להקטיר עליו כי קומת כל אדם שלש אמות והיה רבוע וממנו היו קרנותיו לפי שגם כן נשער בו ארבעה רביעיות ולהיותו נקי מכל הרכבה נצחי ועומד צוה לצפותו זהב וצוה שיהיה לו זר זהב סביב כדי שלא ישפוך ממנו הקטרת ולרמוז כי לו משפט הבכורה המעלה והעטרה והכבוד על כל שאר הגלגלים ולפי שבתנועתו יתנועעו כל שאר הגלגלים בכ"ד שעות לכן אמר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר כי כמו שעשן הקטרת ההוא היה ממלא כל ההיכל והמנורה וגם השולחן וכן בגלגל העליון בתנועתו יתנועעו גלגלי ז' ככבי לכת הגלגל השמיני בכל יום וזה הוא בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה כי כאשר יעשה זכר תנועות ושאר הגלגלים יעשה ההקטרה. בזכרון הגלגל הזה. ואמר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד כי היתה תנועת הגלגל היומי ניכרת ומשוערת מצד הבקר ומצד הערב ולפי שהיה המניע הגלגל העליון ההוא כפי הדעת האמתי הוא הי"ת לכן אמר קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם ואמר קדש קדשים הוא לה' וכדי לבטל ולהרחיק דעת האומרים שהיה המניע הראשון עלול ממנו יתברך לא עצמו יתברך אמר לא תעלו עליו קטרת זרה שהוא רומז אל התיחסות. (א"ה נל"ח המניע ע"כ) הראשון בלתי לה' לבדו. ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו כי אותם הדברים מההפסד ייוחדו למזבח החיצון אשר בעזרה ואינם מחוק המזבח הפנימי. ולהיותו כסא כבוד ה' אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה שהוא רמז שפעם אחת בשנה ביום הכפורים יום על מזבח הקטרת כאשר יזה בקדש הקדשים וזה מוכיח שהיה למזבח הקטרת הקשר ודבוק עם קדש הקדשים. והוא היות מניעו הסבה ראשונה יתברך. ולכן חתם הדברים באמרו קדש קדשים הוא לה' ולא אמר כזה בשולחן ולא במנורה מהסבה אשר ביארתי. האמנם למה לא נזכר מזבח הקטורת בפרשה זו היא מפני שהראשונים מהחוקרים לא השיגו מציאות הגלגל התשיעי כי כלם חשבו שהשמיני הוא היה היומי ולא היה גלגל למעלה ממנו וגם בימי אריסט"ו לפי שלא נשלמו בלמודיות היו חושבים כן ולפי שהאחרונים מהחוקרים חכמו השכילו מציאו' הגלגל התשיעי לכן בסדר ההיכל זכר השולחן והמנור' בלבד כפי דרך הראשונים ואחרי שזכר בגדי הכהנים וקדושתם שהם יודעי דעת עליון צוה על מזבח הקטרת לרמוז שתהיה השגתו באחרית הימים לאחרוני החכמים החוקרי'. הנה התבאר כפי זה הדרך מהרמז שהיה המשכן וכליו רומזים לעולם בכללו ובחלקיו כמו שיראה מעשרת המקומות האלה אשר בזה הספור ואין ספק שיש בפסוקים עוד פרטי ענינים אחרים שלא נתתי בהם רמז לקוצר דעתי. והמעיין ידין ממה שזכרתי על מה שלא זכרתי משום ישמע חכם ויוסיף לקח. ולפי שהיה המשכן וכל אשר בו רומזים לנמצא וחלקיו והיה שהמציאות ממציאו ומנהיגו ושומר אותו ומעמידו הוא הש"י כפי רצונו וחכמתו לכן זכר הכתוב שהיה המשכן חונה ונוסע על פי ה' כמו שהנהגת העולם וקיומו והשארותו הוא על פיו ורצונו. וכבר יראה מדבריהם ז"ל שהדרך הזה מרמזי החכמה הוא דרך ישר ובריא אולם. כי הם אמרו (ש"ר פ' ל"ה) במדרש רבה בשעה שאמר לו הקב"ה למשה מעשה המשכן אמר לפניו רבש"ע יכולין ישראל לעשותו אמר לו אפי' א' מישראל יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ובמדרש חזית אמר הקב"ה למשה. וראה ועשה. אמר לפניו רבש"ע אלוה אני שאעשה כמותו אמר ליה כתבניתו רבי ברכיה בשם רבי למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש נאה של מרגיליטון ואמר לו עשה לי כמוהו. אמר ליה אדוני המלך וכי יכול אני לעשות כמוהו כך אמר לו הקב"ה למשה עשה משכן אמר לו יכול אני לעשותו אמר לו וראה ועשה כשם שאתה רואה למעלה כך עשה אותו למטה. ומבואר שהלבוש האלהי אשר לו למעלה הוא תמונת העולם במדרגותיו כלה והוא נצב עליהם ומנהיג אותם וכמו שהראה לנביא ישעיהו ועל אותו הלבוש אמר ושוליו מלאים את ההיכל. והמשורר אמר הוד והדר לבשת. והתחיל לזכור היצירות כלם עוטה אור כשלמה וגו' ולפי שהאיש החכם בדעתו ורעיוני לבו יכול לצייר תמונת העולם אף על פי שלא יוכל להוציא בפועל בחומרים. לכן אמרו שכל א' מישראל יכול לעשותו. זה הוא כלל הדרך הזה מהרמז והחכמה. וכבר יותרו עם מה שביארתי במקומות האלה כל השאלות אשר העירותי בפרשה הזאת דוק ותשכח:

ואשר אאמינהו אני בזה הוא שלא היה הרמז והמשל במשכן האלהים וכליו לדבר החכמות והדברים המושגים מתוך החקירה והעיון כי לא היה צריך יתברך לעשות רמז והערה המשלית בבית מקדשו בקדש הקדשים ובהיכל המקודש ובעזרה לדבר שהיה ידוע ומושג לחכמים מתוך חקירתם ועיונם ואולי שיש בו כפי מחשבותיה' הרבה שוא ודבר כזב. וכמה טעיות ושבושים נכללו בחקירותיהם בדברים העליונים האלה מהגלגלים והשכלים הנבדלים ותטה הרמז לצווי המשכן ותורותיו על החקירות והסכמות ההן כמי שישען על משענות קנה רצוץ. ולכן יותר ראוי שנאמר שהית' ההער' והרמז במשכן וכליו לדבר יחוייב שנאמינהו בחוק התורה ומצותיה באופן שיהיה המשלי והרמז מדריך האדם למה שיעשה וכבר גלה אמיתת זה הנביא יחזקאל ע"ה באמרו אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית. ואם יכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו ואת כל חוקותיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת חוקותיו ועשו אותם. ואמר זה לפי שבזמנו היו תועים בעבודת השמש והירח ולכן אמר שיתבודדו ויבינו ענין הבית וימדדו את תכניתו שהוא המשליי יורה להם טעותם כי לה' המלוכה והוא המושל והמשגיח ולא אחד מהמשרתים ולו חכמו בזה יכלמו מעונותיהם בראותם כי לא מעבר לים הוא אבל בבית מקדש' ימצאו מה שילמד' להועיל בזה אם יתבוננו בו. ולהיות זו כוונת הפסוקים אמר הגד את בית ישראל את הבית ואמ' הודע אותם ולא אמר הרא' להגיד שאין הדבר תלוי בראות העין כי אם בהבנת הרמז והנמשל בו. ואמנם למה אמר צורת הבית ותכונתו ושאר השמות אשר זכר. הנה שם בפי' הפרשה פרשתי כל דבר על מתכונתו וענין רמזי המשכן וכליו לדעתי כך הוא. הנה המשכן היה בגופו ראשונה יריעות תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חושב כרובים. והיה שם שנית מכס' להם יריעות עזים ועליהן למכסה האהל היה שלישית עורות אלים מאדמים ועורות תחשים. והיה רביעית מעמיד את האהל הקרשי' שהיו שם מצופים זהב ואדניהם כסף. והיו הדברים האלה ארבעתם לרמוז שיש בכל קבוץ וכללות בני אדם ארבע כתות ומדרגות אנשים והם כת החכמים המתבודדים והמעולים וכת הפועלים עובדי אדמה ובעלי אומניות ובעלי סחורה. וכת אנשי הצבא הגבורים ואנשי מלחמה. וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. וכנגדם היו הדברים האלה כי הנה תכלת וארגמן ושאר הדברים מורים על כת החכמי' והמתבודדי' ולכן היו מצבעונים מתחלפי' והיו כרובים ומעש' חושב כי הם כלם משיגי' במחשב' ועיון. ולרמוז לדקותם היו משש משזר ושאר הדברים הדקים ולכך לא זכר בהם זהב ולא כסף. ואמנם יריעות העזים שהיו אחריהם היו רמז לכת עובדי האדמ' ולכן לא היה גם כן בהם כסף ולא זהב כי אם נחשת לגסות הפועלים ואמנם מכסה האהל בגגו למעלה שהיה מעורות אלים מאדמים ועורת תחשים היה רמז לכת הלוחמי' והגבורים כי הם מאדמי' מהדם שישפכו על הארץ ולזה לא היה בהם גם כן לא זהב ולא כסף כי חרב פיפיו' בידם ואמנ' הקרשים היו רמז לכת השרי' אדוני הארץ שהמוסר והכבוד אתם ולכן היו עצי שטים עומדי' להורות על גדולת' והיו מצופים זהב וטבעותיה' זהב. ואף הבריחים היו זהב ואדניהם היו אדני כסף שהכל הוא רמז לעושרם ולכבוד' ולכספם ותשוקתם בממשל'. הנה אם כן היה המשכן רמז לקבוץ בני אדם ולכתותיה' ומדרגותיהם בעצמם האמנם היה במשכן חלקים מתחלפים במעלה וקדושה וכבוד. והיותר מקודש ממנו היה הדביר והוא הנקרא קדש הקדשים או לפני לפנים ובו היה הארון ובתוכו לוחות העדות ועליו הכפורת ושני כרובים משני קצותיו. והיה זה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי נקנה בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי אדמה ולא מן הגבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף אבל תכלית האדם והצלחתו וטובו הוא העסק בתורת האלהים ושמירת מצותיו וכמו שאמר ראש החכמי' (קהלת י"ב י"ג) סוף דבר הכל נשמע את האלהי' ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. ולזה הושמו בתוך הארון לוחות הברית וספר התורה בצדו והיה זר זהב על הכפרת להגיד שהכתר והעטר' האמתית היא בתורה כי היא תכבד את האד' תשים לראשו עטרת פז בהצלחתו. והונחו על הארון שני הכרובים לרמוז שהית' התור' האלהית נתונה מהשם ית' באמצעות השכלים הנבדלים ולכן היו פורשי כנפים למעלה להודיע כי מן הגבוה מעל גבוה היה השפע התוריי מגיע. וכמו שאמר מרע"ה ה' מסיני בא וגומ' ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו. והיו פניהם איש אל אחיו לרמוז היותם כלם אהובים כלם ברורים כמו שאמרו הקדושים עליהם. ואפשר עוד אצלי שהיו הכרובים ההם על הארץ כדמות שני ילדים קטני' אשר אין בהם כל מום ולא טעמו חטא. הא' בצורת זכר. והב' בצורת נקבה. לרמוז וללמד שכל איש ואשה אשר מבני ישראל המה ראוי שמילדותם יתמידו ויכלו ימיהם על תורת האלהי' ויהגו בה יומם ולילה אם בקריאתה ואם בקיום מצותיה כי בזה יקנו שלמותם ואשרם וכזה אמר המשורר (תהלים קי"ט) במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך כי כאשר יהיו מילדותם נקיים מעון דבקים בתורת ה' יהיו פורשי כנפים למעלה מפני שהמה סוככים בכנפיהם על הכפרת ר"ל דבקים ומעיינים בתורה אשר תחתיו וידבקו בעליוני' היושבים ראשונה במלכות עילאה. והיו פניהם איש אל אחיו לרמוז שכל אשר בשם ישראל יכנה ראוי שיהיו ראשונה כנפיו ומחשבתו פרושות למעלה כלומר לעבוד את קונהו יתברך בדברים שבינו למקום. וג"כ יהיו פניהם איש אל אחיו ר"ל באהבת הרעים במה שבינו לחבירו. ואמר שנית אל הכפרת יהיו פני הכרובי' להגיד כי בב' הדברי' האלה ר"ל במצות שבינו למקו' ובמצות שבל"ח בכלם יתנהג כפי התורה אשר בארון ובה יהיה פנותו ומגמתו וגלה עוד בזה שבאמצעות התורה תגיע הנבואה שהנה בארון תגיע ביניהם הנבואה ולכן כשנגנז הארון נחתמה הנבוא' ואין עוד נביא וז"ש ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים כי לזכות ישראל ובאמצעות התור' יזכו לנבואה ולזה לא חלתה נבוא' באומ' אחרת וזה הוא את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. ואחר הדבו' היה במשכן הקדש הזה הפרכת המבדיל' בין הקדש ובין קדש הקדשים וכותל היה בבנין שע"כ מבדיל המחיצה הזא' והיה ענין הפרכ' או המחיצ' לרמוז שהתור' האלהי' ראוי שישמו' אותם האדם לשמ' ולא לקבל פרס כדברי אנטיגנוס. לפי שהעובד האמתי אין ראוי שיביט אל ד"א כי אם אל עבודת אלהיו ושמירות תורתו ולא יעבוד לתקות שכר שיקוה ממנו. ולזה היו הפרכת והכותל מבדילים את קדש הקדשי' שהוא עצמו' ההצלח' מן ההיכל הרומז אל השכר והטובות הנמשכות ממנו כמו שיתבאר. ואחר הפרוכת היה ההיכל שהוא מחיצ' אחרת והיו בו ג' כלים והם השולחן והמנור' ומזבח הקטרת לרמוז ששומר התור' והמצות ומקיים אותם לשמ' אע"פ שהוא לא יעבוד לו מפני השכר. הנה הקב"ה לא יקפח שכ' פעולותיו ושג' מיני השכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמי'. הא' השכר הגופני עושר והכבוד כי לא יעזוב את חסידיו וכמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ואמר שלמה בחכמתו על התורה אורך ימים בימינה בשמאל' עושר וכבוד. ולזה היה רומז השולחן ועליו לחם הפנים ונאמר בו לחם פנים לפני תמיד ר"ל שכבודו ועושרו יהיה עליו בהשגחתו ית'. והנה היה השולחן זהב טהור לרמוז אל העוש' והיו לשולחן רגלי' וכלי' מכלים שוני' מנקיותיו וכפותיו קערותיו כלם זהב לרמוז הכבוד. כי השולחן מורה על הגדול' והכבוד. והיה בשולחן מסגרת וזר זהב לרמוז אל הכבוד. כי גם בטובות הזמניות האלה פעמים הדבר סגור ומסוגר מדוע דרך רשעים צלחה ויש צדיק אובד בצדקו. והיו על השלחן י"ב חלות לחם אם לרמוז לי"ב שבטי ישראל שיזכו בזה או לשנים עשר חדשי השנה שכן יהיה תמיד כפי' יוסיפון או לרמוז לי"ב מזלות שיחייבו כן תמיד ברצות השם. והיו מנקיות זהב מונחות בין החלות להורות על הכבוד והמעלה. והיו שם ב' כפות הלבונה לרמוז על השם הטוב. הרי לך מבואר שהכלי הא' מן ההיכל שהוא השולחן היה לרמוז המין הא' מהשכר. והשכר הב' אשר יתן השם לאוהבי שמו הוא החכמה והמדע. כי אם בתורת ה' חפצו יחכם ויבין דבר מתוך דבר ויתגלו לו תעלומות חכמה שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ובשמירת מצותיו חכמתו מתקיימת. והמנורה היתה רומזת לזה המין הב' מהשכר המתחייב משמירת התורה שהוא שכר נפשיי. לפי שנר ה' נשמת אדם והיו שבעת הנרות שבמנור' רומזי' אל שבע החכמות שכלם ימצאו בתורת האלהים. והיו הנרות כלם פונות אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי והוא היה פונה אל קדש הקדשים לרמוז שהתכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון. והיתה המנורה זהב כלה. להורות על מעלת החכמ' וקיומה לעד ושלא ימצאו בה דעות זרות ובלתי מסכימות אל הדת כי היא כולה זהב טהור. ולזה היה מעריך אותם אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' לרמוז שהם ילמדו את העם להועיל כי הם אנשי חיל יראי אלהים ויערכו וילמדו את החכמות לפני ה' ר"ל מסכימות לדעת התור' והיו במנור' גביעים כפתורים ופרחים לרמוז אל הסתעפות החכמות והידיעות כלם אלו מאלו והיות זאת החכמה הכנה לזאת. והיתה המנור' מקשה כלה וככר זהב טהור יעשה אותה. לפי שהחכמות בצד מה יתאחדו כלם להיותו כפי הנמצא והנמצא כלו כאיש אחד ולכך אמר שלמה חכמות בחוץ תרונה וגו' (משלי ט') חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה. כי החכמ' כלה אחת היא כמו שהבית הוא בנין אחד בכללו. אלא שנחלק' לשבע' חלקים למספר חלופי הנושאי' אשר התחלק' אליהם מצד דרושיה עד שלזה נקראו שבע חכמות וכמ"ש שלחה נערותי' תקרא וזה ענין המנור' בעצמ' שהיתה כלה מקשה אחת היא ונחלקה לז' קנים היוצאים ממנה וכמה רמזים עשו חכמי הדורות בענין המנורה. ומה שזכרתי פה הוא היותר מתישב אצלי בה הרי לך רמזי הכלי הב' שהוא המנורה כנגד המין הב' מהשכר המגיע מהתור'. והשכר הג' האחרון הנמשך משמירת התור' הוא ההשארות הנפשיי הבא לאד' אחר המות לאור באור החיים וכמאמר האשה החכמ' (שמואל א' כ"ה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. ולרמוז לזה היה מזבח הקטרת בהיכל שהיה ענינו העלות העשן למעלה רמז לנפש הצדקת העול' היא למעלה והיה המזבח הזה מכוון לנכח קדש הקדשים ולא מדובק עם השולחן ולא עם המנורה. לרמוז שההשארו' הנפשיי אינו נקנה ברבוי העושר והכבוד הנרמז בשולחן ולא בקנין החכמות המחקריות כי אם באמצעות התורה והוא ההתאחדו' האמתי עם הכרובים פורשי כנפים למעלה. וכבר ביאר הרב האלהי הר' יוסף שם טוב זצ"ל אשר שמעתי בבחרותי חכמה מפיו בהרב' ממאמריו. והוכיח איך מדברי אריסט"ו ומפרשיו לא יתחייב שהנפש תשאר נצחיית אחר המות בעבור החכמ' כי היא עם היותה לדעתו הצלחת האדם ענינה כענין הכבוד שהוא נבחר לעצמו. אבל לא שישאר נצחיי אחרי המות ושאין לנו ראיה ולא מופ' על ההשארו' הנפשיי ולא דרך לקנותו אלא באמצעו' ידיעת התורה וקיום מצותיה ומה יפו דבריו בזה דברי פי חכם חן. יעויינו דבריו בפי' אפשרות הדבקות ובמאמ' כבוד אלהי' כי הוא דרוש נכבד ומעולה מאד ביארו שם בשרשיו. ולהיו' השכר הזה יותר יקר ועליון היה הכהן הגדול ביו' הצו' הנבחר בהכנסו לקדש הקדשי' מוליך שם הקטר' ומניחו לפני הארון והכרובי' כאו' שובי נפשי למנוחייכי. והיה הקטר' עוצר המגפ' כי ההשארו' הנפשיי הנצחי ובזה המית' הגופנית ויעצור צער' ולזה היה הכ"ג מקטיר בבק' ובערב במזבח זה נאמר בו קטר' תמיד לפני ה' קדש קדשי' הוא לה' כי הבקר והערב הם רמז לחיי' ולמו'. והיה ההשארו' לפני ה' מפני נצחיותו והיה קדש קדשי' להיותו דבר אלהי' רוחני ושכר טהור ועליון כשכלים הנבדלים ולכך לא נאמ' כזה לא בשולחן ולא במנור'. והנה היה מזבח זה זהב להורו' על מעלתו ונצחיותו. האמנם היה מצופ' על עץ לרמוז שבאמצעות המעשים הגשמיי שהם דברי' נפסדים כעץ יגיע האדם אל ההשארו' הנצחיי הנרמז בזהב. ובסדר אח"מ אצל הקטר' אזכור בו דעת אחר. ואמנ' למה לא צוה כאן בפ' תרומה על מזבח הקטר' אצל השולחן והמנו' וצוה עלי' בסוף סדר תצוה יתבא' סבתו אח"ז. הנה ביארתי רמז ג' הכלים הקדושי' שהיו בהיכל ה' המחיצ' האמצעי' מהמשכן. והיה אחריה' המסך כדי להבדיל את היכל הקדש מהחצר. והכלל שהיו ג' הכלי' מהם רומזים על ג' מיני השכר האלהי וכנגדם עליהם היה מתפלל הכ"ג כשהיה נושא כפיו לברך את העם. כי באמרו יברכך ה' וישמרך. (א"ה נל"ח. כיון אל השכר הא' מהעושר כי הברכה היא תוספת טובה ואמר בו וישמרך כי העושר צריך שמיר' פן יהיה שמור לבעליו לרעתו ובאמרו יאר ה' פניו אליך ע"כ) כיון לשכר השני מהחכמה שהוא האור השכלי ולכך אמר ויחונך כי הוא ית' חונן לאדם דעת. ובאמרו ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום כיון אל השכר האחרון הנפשיי שהוא השלם האמתי. כמו שאמר (ישעי' נ"ח) יבא שלום ינוחו על משכבותם ועוד אדבר על זה במקומו. ואמנם המחיצה הג' מהמשכן הנקראת אצלנו האולם או החצר היו בה שני כלים בלבד. הא' הוא מזבח העולה והב' הוא כיור וכנו. והנה מזבח העול' היה רמז למות הגופנית שהיא אשר תבוא לאדם באחרית החלד וא"א להמלט ממנה ולכן היה בעזרה בתחילת הבית לרמוז שמי גבר יחיה ולא יראה מות לא יזכור את יום מותו לא יירא את ה' ולא ישמור תורתו. ולא יזכה לשמירת התורה ולטובות ולמיני השכר הנמשכים ממנה. אבל המעיין ביום המו' מיום הולדו בהכנסו בצאתו בבואו אל בית ה' אלהיו. יזכה לשמירת התו' ומצותי' אשר בקד' הקדשי'. ואל ג' מיני השכר הנרמזי' בכלי ההיכל גם שהשארו' הנפשיי לא יזכה האד' בו אלא בהקדי' אליו המות הגופנית ומפני זה היה מזבח העולה בחצר ומזבח הקטרת אחריו בהיכל. להודיע שאחר המות תבוא הדבקות הנפשיי. והיה מזבח העול' רבוע לרמוז להרכבת הד' יסודות שהם סבות ההפסד. והיה נחשת ולא זהב לפי שענינו השחת' וכליון והיה לו מכבר מעשה רשת לפי שהמו' הוא רשת פרוש' על כל החיים כמו שזכרתי כל זה למעלה והיה נבוב לחות לפי שענינו העולם הזה הם כוזבי' יחשוב אד' שיש בהם קייו' כפי הנרא' מהם והם נבוכי' בוקי' ומבולקי' מבפני'. והיה לו כבש סמוך אליו לפי שהמות יכבוש בני אדם כלם. ולא היו עולים במעלו' על המזבח לפי שאין שלטון ולא מעלה ביום המות. ואמנם הכיור היה לרמוז שהנה יזכה האדם למעלת החכמ' העושר והכבוד שנרמזו בשולחן ובמנו' ולהשארת הנפשיי שנרמז במזבח הקטרת באמצעו' המדו' המשובחות והטהרה והרחיצ' מהמדות מגונות. ומפני ששלמות המדו' הוא היות' כפי התור' ולשם מצו' ולא באופן אחר לכן היו נותני' בכיור מים לרמוז לתור' להגיד כי היא אשר תגביל המדות המשובחו' ותסיר המגונות. ומכונות הכיור היו רמז לתכונות נרמזי' שהם גדרים למדות ולכך עשה שע"ה במכונות מסגרו' לרמוז אל הסייגי' שיעש' האדם להדריך חומרו ולהשוות מזגו באופן ראוי. הלא כתבתי לך דעתי ומחשבתי ברמזי המשכן וכליו ועליך להוסיף תכמה ודעת כהנה וכהנה. ואני בפירושי לספר מלכים כתבתי בפי' הבחינה הזאת עם דברים אחרים מתיחסים למקום ההוא ונחזור עתה לפי' פסוקי הפרשה על דרך הפשט:

ועשו ארון עצי שטים וגו' עד ועשית שולחן. הנכון אצלי על דרך הפשט שזכר הכתוב כלי המשכן בקדימה ואיחור כפי החומר שהיו נעשי' ממנו מהדברי' שנזכרו בנדב' כי הנה לפי שהתחיל' הנדבה בזהב וכסף ונחשת ואחריו תכלת וארגמן וגו' התחיל לבאר מיד מה יעשו מן הזהב. וביאר הארון והשולחן והמנור' שהיו מזהב. ולכן לא התחיל במשכן אלא בארון. ולפי שבמשכן היה גם כן זהב בקרסים והטבעות וכסף באדנים ונחש' בקרסי יריעות העזים. והיו גם כן ביריעות המשכן תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר לכן זכר המשכן אחר אלה הכל כפי ערך החומ' ומעלתו מהדברי' המתנדבי' ואחרי המשכן זכר הפרכת והמסך שהיו ג"כ מחומר המשכן ואחר כך זכר מזבח העולה לפי שהי' מעצי שטים ומנחשת בלבד. ואח"כ קלעי החצר שהיו משש בלבד. הרי לך בזה טעם וקשור הפרשיות כפי הנגל' מפשוטיה'. ועוד אזכור בזה אחר כך טעם אחר על צד הרמז. ונבוא לביאור הפסוקים ואקבל מענינו מדברי המפרשי' הטוב והישר בעיני. ואומר כי בעבור שהיו שתי תכלית מעולים במעש' המשכן האחד לכללות האומה שתדבק בהם השגחת הש"י. ותשרה שכינתו ביניהם. והב' למש' רבינו שתהי' נבואתו מעל הכפרת מבין שני הכרובי' ולא על ידי מלאך כשאר הנביאי' כלם. לכן זכר הכתיב שניה' ויחסם לישר' שהמה בתרומ' אשר ירימו לה' יסבבו שתי המעלות האלהיות האל'. וכמו שאחר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכ' והוא התכלית הא' משרו' השכינ' ביניהם. ועל השלמו' הב' אמ' כאן באותו לשון עצמו ועשו ארון וגו' ובסוף הצווי אמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וגו'. ולכך לא אמר ועשית ארון כאש' אמר בשלחן ובמנור' ושאר הכלי' אלא ועשו ארון להגיד שישר' יסבבו עשייתו במה שינדבו. האמנם כדי שלא יחשב שהית' הכוונה באמרו ועשו ארון שכל ישר' יתעסקו במלאכתו נאמ' אחריו וצפית אותו זהב ויצק' לו וגו'. ונתת על ד' פעמותיו וגו' כי כל מעש' הארון למש' בלבד נצטות' מלאכתו. ובמדרש אמרו (ש"ר פ' ל"ד) מפני מה בכל הכלי' כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו ארון. אמר ר"י בר שלום אמר הקב"ה יבואו הכל ויתעסקו בארון כדי שכלם יזכו לתור'. והעסק הזה אין הכוונ' בו שיתעסקו במלאכתו אלא שיתנדבו כל אחד כלי זהב אח' לארון והודיע הקב"ה שכמו שתכלית התרומ' הית' מאת העם לעשו' ארמון ובית מקדש מלך ככה תכלי' המשכן והארמון ההו' היה לשמירת הארון כי הוא היה כמו הלב באד' שעומ' בתוכו ונותן חיים לכל איבריו. והנה צוה שיהי' הארון עצי שטים ר"ל מעצי שטים להיות' קלים מאד כדי שיהי' הארון נקל לשאת אותו ולא נודע עבים של הדפנו' אלא מפי הקבל' שהי' עבים טפח. וצוה שיהי' אמתים ארכו כפי הפשט כדי שיעמדו שני נושאי הארון בין הבדים כי עובי האדם הוא אמה. וכפי קבל' חכמינו זכרונ' לברכ' היה אורך הלוחות ורחבם ו' טפחים. והיו מונחים זו בצד זו לאורך הארון ועובי הלוחות לא נתפרש רק ידענו שהיו כתובי' משני עבריה' מזה ומזה הם כתובי'. ונאמר לוחות אבן משמע שהיו כצור' לוח דק. ולפי זה לא חשש שיהי' מקום פנוי בארון ואחשוב שהי' צפוי הזהב דק ורחוק הוא שיהיו שלש ארונו' כי יהי' המשא כבד ולא יוכלו לשאת אותם ד' אנשי' על כתפיה' כל שכן עם כובד הכפרת והכרובים. ואמר ועשית עליו זר זהב סביב שיעש' בעליון הארון זר זהב סביב כדי להקיף עובי הכפר' באופן שלא ישמט מעל הארון והצפוי היה רקיעי פחים ואמר ויצקת לו ארבע טבעו' זהב להגיד שיתן הזהב בדפוס. כי היה מקש' מעשה פטיש. ואחר ויצקת לו כלומר לצורכו כי יצטרך לשאת אותו בהן שיתיך הזה' ויעש' ממנ' ד' טבעות שיהיו לד' פעמותיו ר"ל על ד' רגליו. והיו אם כן בארון ד' רגלים לד' זויותיו ועליהם היו הד' טבעות וביאר הכתוב איך היו מונחו' שם באמרו ושתי טבעו' על צלעו הא' ושתי טבעו' על צלעו השנית. הרי שהיו שתי טבעו' לצד אחד בשתי הרגלי' מאותו צד ושתים מהצד האחר לשתי רגליו וכן צוה שיעש' בדים עצי שטים ר"ל מעצי השטי' הקלים והחזקי' ויהי' ג"כ מצופי' זהב ויכניס הבדי' ההם בטבעות אשר זכר כדי לשאת את הארון בהם כי היו הכהנים מכניסים כתפותיהם תחת הבדי' ההם והיו בזה האופן נושאים את הארון מבלי שיגעו בו בידיה'. והיה לפי זה הארון בשאתם אותו עליון למעל' מכתפיה' לפי שהבדים היו בטבעו' שהיו ברגלי הארון למט'. והכהני' יכניסו כתפיהם תחתיה' וישאו את הארון למעל' ולפי שהיו הטבעות לצורך הבדים והבדים כדי שלא יגעו בעצם הארון הוצרך להזהיר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. והית' כל השמיר' ההיא בעבור שעל הארון יתן את העדות שהם הלוחות האלהיות שהיה עתיד לתת לו כי זה נאמר למשה בהר קודם קבול הלוחות וכל זה כדי שיהיו לוחות העדות שמה בשמיר' מעליא כדי שלא ישתברו הלוחות ואפשר לפרש העדו' הנזכר כאן שיתן אל הארון את ספר התור' וגם שירת האזינו שצוה יתברך שתהי' שם לעד. והענין שיתן זה סמוך לארון ולצדו. ויהי' לפי זה אמרו ואל הארון תתן את העדו'. כאלו אמר ועם הארון וסמוך אליו תתן את העדות אשר אתן אליך וצוה עוד שיעש' כפורת זהב טהור ר"ל מזוקק שבעתי' ולא היה הכפר' עצי שטים כמו הארון אבל היה כלו זהב טהור. והיה צרכו כדי לכסות את הארון להיטיב שמיר' הלוחות אשר בו. והי' במדת הארון לפי שהי' לצורך כסותו בלבד כי כפר' הוא לשון מכס' וכן אכפר' פניו במנח' אכס' כעסו שלא יתרא' נגדי. וצוה עוד ועשי' שנים כרובי'. ואחז"ל (סוכ' ד' ה') שכרוב הוא כרבי' שהיו כצור' ילדים קטני' וכאשר הוקש' להם מה שרא' יחזקאל במרא' הג' פני אדם פני אריה ופני נשר ולא זכר פני שור כמו שזכר במרא' הראשונ' וזכר במקומו פני כרוב ומצד אחר קראם כלם כרובי'. הבדילו ביניה' ואמרו אפי זוטי אפי רברבא. וכן כתב הרב המור' שכרוב הוא הצעי' לימים בני אדם. אבל הראב"ע כתב שכ"ף כרוב היא שורש ואינ' כ"ף הדמיון וע"כ פירוש שכרוב ר"ל צורה ושמפני זה כשרא יחזקאל פני כרוב לא שינ' דבר מהמרא' הראשונ' כי פני שור הוא עצמו פני הכרוב. ולכן קרא החיו' כלם בשם כרובי' ר"ל צורו' אבל עדיין הקש' לדעתו אם היו כלם כרובי' למה יסד פני שור בשם כרוב ואמנם מ"ש מהכ"ף שהיא שרשיי' אינה קושי' לחז"ל שכן מצינו כ"ף כדור שהיא אצלם שרשיי' כמ"ש הכדור והאמוס ונאמ' כמלך עתיד לכידור והיא גם כן כ"ף הדמיון כדור אל ארץ רחב' ידים וחניתי כדור עליך. ובילמדנו ובמדר' קהלת אמרו דברי חכמי' כדרבונו' מה כדור הזה מתגלגל וכו' הנה שמכ' הדמיון עשו שורש. וככה יהיה כ"ף כרובי' פעם לדמיון ופעם לשור' ואין לנו עסק עתה במעש' מרכב'. ובמקומו פרשתי נבוא' יחזקאל ודי במקו' הזה לדע' שהיו הכרובי' בצור' ילדים קטני' עם כנפי'. וכמו שאחז"ל בפ' הוציאו לו (יומא ד' כד) את הכף והנה צוה בכרובי' דברי'. הא' שיהיו מקש' משני קצות הכפרת כי היה זהב הכפר' גוף מלא בלתי חלול מבפני' כחתיכ' אחת ויכו אות' בפטיש עד שיציירו ממנ' הכפר' והכרובי'. והב' צוה בהם ועש' כרוב א' מקצ' מזה וכרוב א' מקצ' מזה. ויראה הפסו' הזה כפל ומות'. אבל הוא אינו כן רק להודי' שלא יהיו שני הכרובי' מונחים מהצד האח' מהארון או בלתי מכוונ' זה כנגד זה אלא שיעש' כרוב אחד מקצה האחד וכרוב אחד מקצ' האחר ולא שיעש' אותם בפני עצמ' ויחברם בכפרת. אלא שמן הכפורת יעש אותם על שני קצותם ר"ל לארכו. והג' צוה שיהיו הכרוב' פורשי כנפים למעל'. והיה ראוי שיצוה ראשונ' לעשות כנפי' לכרובי' ואח"כ יצוה שיהיו פורשים אותם למעל'. אלא שהוא כמו שאמרתי ששם כרוב הוא הצעיר מבני אדם עם כנפי' ולכך נאמר וירכב על כרוב ויעוף. ולא הוצרך לעשו' להם כנפים כי בהיותם כרובי' היה הדבר נודע מעצמו. אבל צוה שיהיו פורשי כנפים למעל' להודיע שמגמת' אל עלתם יתברך כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהי' עליה' ושעם היות מגמת' הראשונ' למעל' יפנו גם כן להיטיב למה שלמטה מהם וזה הוא סוככים בכנפי' על הכפור' וכן יהיו פניה' איש אל אחיו. הרי כאן פנים למעל' ופנים למט' ופנים באמצע. והנה חזר לומר אל הכפר' יהיו פני הכרובי' להודע שבכל פניותיה' אם למעל' ואם למט' ואם איש אל אחיו ישמרו דרך התור' אשר מתחת הכפרת. ואמנם אמרו ואל הארון תתן את העדות. בהיות שכבר אמרו למעל' יהי' להגיד שלא יתן הכפר' על הארון אלא אחרי שישי' בתוכו לוחות העדות וכאלו אמר ונתת את הכפר' על הארון מלמעל' אחרי אשר אל הארון תתן את העדו' אשר אתן אליך כי אז תשים הכפר' עליו ובהיו' שמה הכפר' עם הכרובי' למעל' על הלוחו'. אז תבוא הנבואה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובי'. ר"ל ולא תצטרך לעלו' אל ההר להנב' כי שם מבין שני הכרובי' בהיותם על העדו' אצוה אותך את כל הדברי' הצריכי' אל בני ישר'. וכבר זכרתי על מה היה רמז הכפר' והכרובי' כפי רמזי דרך החכמ' וכפי דרך התור' אשר בחרתי בו ולפי דרך הפשט הזה ולכל אחד מדרכי הרמזים ההם במצות הארון והכרובי' לא היו עוברי' על לא תעש' לך פסל וכל תמונ' כי שם הית' האזהר' שלא יבואו לעובד' כמי שאמ' לא תשתחו' להם ולא תעבד'. אך מלאכ' המשכן וכליו היו לשם ה' ולא היו הכרובים להיותם אמצעיים בינם לבין אלהיה'. אלא לזכר מעשי' הנוראים והותרה בזה השאלה הב':

פסוק כג

ועשית שלחן וגו' עד ועשית מנור'. לפי שנעש' המשכן בדמיון מקדש מלך רב ובית מלכות. לכן יחד הדבור שהוא קדש הקדשים כדמיון הבית הפנימי החדר המיוחד למלך אשר לו שם ארגז ממונו וארון חפציו שלא נמסרו מפתחותיו לשליח ואחרי הדבי' הקדוש ומקוד' ההוא המיוחד למלך לבדו שלא יכנס בו אדם היה ההיכל והוא בית מושבו אש' שם שלחן המלך וכסא והמנור' ושם יכנסו משרתיו ועבדיו לעובדו כי היה השולחן כשולחן המלך בעושר ובמעל' רמה והמנור' נגדו ומזבח הקטרת היה במקום כסא מלכותו. ולכן היו מקטירים שם קטרת סמים בבקר ובערב דמיון מה שיעשו למלכים בעת מאכלם שתי פעמים ביום בבקר ובערב. והנה היה השולחן גם כן מעצי שטים כדי שיהי' נקל לשאת אותו. והיה אמתים ארכו כאלו יאכל עליו אדם אחד בלבד. כי רוחב האד' הוא אמה. ונשאר חצי האמ' מזה וחצי האמ' מזה לשתי מערכו' הלחם. אחד בקצה האחד וישאר מקום פנוי לאכול שמה. והיו כל אחת משתי המערכות שש חלות לחם כנגד ששת הימים שהי' המן יורד לישראל שצריך לחם אחד בבקר לכל אחד מהם ולחם אחד בערב. והיו י"ב לחם בששת ימים אך ביום השבת יערכנו הכהן לפני ה' מפני שלא היה יורד בו לחם מן השמים. והיה השלחן אמה רחבו כדי שיהי' המקו' הנשאר פנוי לפני האוכל אמה על אמה. והיה אמה וחצי קומתו כדי שיהי' השולחן בקומת האדם עד טבורו כי קומת כל אדם ג' אמות. ומן הרגלים אשר בארץ עד הטבור הם אמה וחצי האמה. ומזה תדע שלא בחר הקב"ה שיהי' שולחנו נמוך ועל פני הארץ כמו שאוכלי' בני קדר. אלא שיהי' השולחן גבוה מן הארץ כמנהג היום באלו הארצות האוכלים על שולחנו' גבוהים וכל שכן הגדולים והמלכים מהם. כי הוא באמת המנהג המשובח והמתיחס אל הכבוד ואמר וצפית אותו זהב טהור ר"ל שיהי' השולחן כלו בעליון ובתחתון כל העץ מצופה מכל צד מזהב טהור מזוקק שאין סיגים מעורבים בו. ואמר ועשית לו מסגרת וגו' להגיד שבעליון השולחן מצד חוץ יעשה זר אחד סביבו ולפנים מן הזר יעשה המסגרת מעצי שטים ורוחב טפח מכל צד. ועוד יעשה זר אחד סביב למסגרת. ואין ספק שהיה גם כן מצופ' זהב והיה החיצון כדי שהמסגרת אשר עליו יהיה קיום במקומו ולא יזוז ולא יפול. והיה המסגרת והזר הפנימי שאחריו כדי שלא יזוז לחם הפנים מהמערכ' ולא יפול לכאן ולכאן. ולענין ההולכה נישיאות השולחן והעתקו ממקום למקום. צוה ועשית לו רוצה לומר לשולחן ארבע' טבעות זהב ושיתן אותם על ארבעת הפאות אשר לארבע רגליו והרגלים היו בתחתית השולחן ושם היו הטבעות בזויו' השולחן ורגליו וכדי שלא יחשוב לתת הטבעות במסגרת עצמו שהוא בעליון השולחן הוצרך לומר לעומת המסגרת תהיינה הטבעות כלו' שיהיו למטה בנכחיו זויות המסגרת ויהיו הטבעות ההם בתים לבדים שיכניסו הבדים באותם הטבעות לשאת את השולחן. ונמשך מזה שבעת המסעות והדרך היה השולחן עליון על כתפי הנושאי' אותו ולכך צוה מיד על מעשי הבדים וצפוים זהב. וכן צוה על הכלים הצריכים לשולחן באמרו ועשית קערותיו והם הדפוסי' שבהם יאפו את לחם הפנים העומדים בשלשה דפנות חי"ת. ולפי שהיה הלחם עשוי כמו תיבה פרוצה משתי רוחותיה ושולים בו מלמט' וכופל מכאן ומכאן כלפי מעלה כמין כותלים. לכן נקרא לחם הפנים. והיה נאפה בדפים של ברזל וכשמוציאו מן התנור ביום ששי נותנו בדפוס של זהב עד למחר ביום השבח שמסדרו על השולחן. ואותו דפוס של זהב נקרא קערה. וכפותיו הם המזרקים לשמש בהם לחם בשולחן ורש"י כתב שכפותיו הם הבזיכין שנותנין בהם הלבונה וקשותיו הם כמין חצאי קנים חלולים נסדקים לאורכו והיו של זהב מונחי' בין לחם ולחם כדי שיכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו. ומנקיותיו אשר יסך בהן כתב רש"י שהם סניפים כמין יתידות של זהב עומדין בארץ וגבוהים עד למעל' מן השולחן כנגד גובה מערכת הלחם ומפוצלין ששה פצולין זו למעל' מזו וראשי הקני' שבין לחם ולחם סמוכין על אותם פצולין כדי שלא יכבד עליהם משא לחם העליונים על התחתוני' וישברו. ואמר אחר זה זהב טהור תעש' אותם להגיד שעם היותם כלי שרת לא יקלו בעיניהם אותם הכלים לעשותם מזהב בלתי מזוקק כדי שיהיו יותר חזקים לשמש. אבל על כל פנים כלם יהיו זהב טהור. והיה תכלית השולחן לשיתן עליו לחם הפנים רוצה לומר שיש לו פנים לכאן ולכאן מצדי הבית או שנקרא לחם הפנים מלשון לפני ה' תמיד כדברי הראב"ע. והנה הלחם הזה לא היה נאכל שמה אבל היה נחלק למשמרות. והוא המוכיח שלא היה זה לצורך גבוה אלא לרמוז על מעשי ה' כי נורא הוא שהיה השולחן רמז לגלגל המזלות כמו שביארתי בדרך רמז לחכמה. או היה הערה ורמז שהטובות הגשמיות העושר והכבוד הם מלפני ה' לאוהביו ולשומרי מצותיו. והותרה בזה השאלה הג':

פסוק ל

ועשית מנורת זהב טהור וגו' עד ואת המשכן תעשה. אחרי שכבר באר מעשה השולחן שהיה לצד ימין מהנכנס להיכל זכר מעשה המנור' שהיתה לצד שמאל הנכנס שמה וצוה שתהיה המנורה מקש' שפירושו לדעת רש"י שתהיה כלה גוף מלא ולא יעשנה חוליות ולא יעשה קניה ונרותי' איברים איברים ואח"כ ידבקם ויחברם כדרך הצורפים. אבל יעשה המנור' וקניה כפתורי' ופרחי' וגביעי' הכל מחתיכת זהב אחת. ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד האיברים אילך ואילך והוא אמרו מקשה תעשה המנור' יריכה שהוא הרגל שלה למט' העשוי כמין תיבה שעליה נשענת המנור' וקנה והיא הקנה האמצעי שלה העול' באמצעי הירך זקוף כלפי מעל' ועליו נר האמצעי גביעיה שהם כמין כוסות בולטין ויוצאין מכל קנה וקנה במנין שנתן בהם הכתוב. וכפתוריה הם כמין תפוחים עגולין ובולטין סביבות הקנה. ופרחיה והם ציורים נעשים בה כמין פרחים כלם ממנה יהיו מאותה החתיכה של זהב אבל הראב"ע כתב שהיתה המנורה חלולה. ולזה אמר ירכה וקנה וששה קני' יוצאים מצדיה שהיו הקנים כלם חלולים שאם לא היו כן לא היו קנים. ונראה לי שאין לו טענה בענין הקנים כי אפשר היה לעשותם מלאים בחיצוניהם עגולים בצורת קנים. כי כבר ימצאו הרבה קנים מלאים מבלי רקות ופנוי כלל ואלמלא כן לא יצדק אומרו מקשה תעשה המנורה כי לא יוכלו לעשות חלולים מחתיכה אחת. ואמר תעש' המנורה לפי שנתקשה בעיני משה ענין המלאכה הזאת. והודיעו יתברך שאפשר להעשות המנורה מקשה על ידי האומנים ואמנם דרך הדרש הוא ידוע שנעשית מאליה. אבל אני לפרש הכתוב על פשוטו באתי. ואמר וששה קנים יוצאים מצדיה להגיד שיהיה קנה המנורה באמצע ושלש' קנים מצד זה וג' קנים מצד זה וכולן יהיו יוצאים מצדיה כי כלה מקשה היא ואמר שלשה גביעי' משוקדים וג' גביעים וגו' להגיד שבקנה האמצעי שהוא גוף המנור' יהיו ארבע' גביעים לא שלש' כאשר הם בשאר הקנים כי בקנה ההוא היה גביע אחד בירך והשלש' למעלה סמוכים לכפתור ופרח ולנר כמו בשאר הקנים עוד צוה שיהיו בקנה האמצעי ההוא שלש' כפתורים ומכל אחד מהם יצאו שני קנים אחד לכאן ואחד לכאן כאלו מאותו הכפתור היו יוצאים הקנים ההם וזה שאמר וכפתור תחת שני הקנים. וכפל לומר זה ג' פעמים להגיד שהם ג' כפתורים שיוצאים מהם ששת הקנים כמו שזכרתי. ועם היות המלאכ' רבה ומשתרגת. הנה הזהיר שעל כל פנים כפתוריהם וקנות' היוצאים מהם הכל ממנה ר"ל מהמנור' יהיו לפי שכלה תהי' מקשה אחת מחתיכה אחת של זהב כמו שפירשתי. והוצרך לומר עוד זהב טהור. להגיד שעם היות שהיו הקנים מלאים וכן הכפתורים והפרחים לא יעלה בלבבם לומר הדברים האל' מפני היותם דבר אינו נרא' לעין אינו צורך שיהי' זהב מזוקק ואין אדם רואה אותו די שיהי' זהב מעורב. לכן אמר לא תעשה כן כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ולכן יהיה הכל זהב טהור ואחרי שצוה על המנור' צוה גם כן על הנרות ועשית את נרותי' שבע' והעלה את נרותי' והאיר אל עבר פניה רוצה לומר שתהיה המנורה כלה וששת נרותיה שבראשי הקנים היוצאים מצדיה מסובין כנגד האמצעי באופן שהנרו' כשתדליקם יאירו אל עבר פניה לקנה האמצעי שהוא גוף המנור' והנכון שאמר והאיר על כל נר ונר מששת הנרות שיאיר אל עבר פניו אל גוף המנור' ויהיה זה כשידליק הפתיל אל מול פני המנורה והאמצעי שהוא העיקר היה מאיר לצד מערב אל מול הארון ונכחו. ולכן נקרא נר מערבי שממנו היה מתחיל ובו היה מסיים בהטיבו את הנרות. והיו אם כן הנרות שבעה רוצה לומר ששה בששת קנים והנר האמצעי וכפי דעת בעלי הפשט היו הגביעים והכפתורים והפרחים לנוי וליופי. ואני כבר ביארתי בדרך רמזי החכמה שהיו שבעת הקנים רומזים לגלגלי שבעת הככבי לכת והגביעים והכפתורי' והפרחים לעניני הגלגלים ההם ותנועותיהם. ואמנם כפי הרמז התורני היתה המנורה רמז לחכמה העיונית ולכן היו בה שבעה קנים ושבעה נרות לרמז לשבע חכמות ושאר הדברים הרומזים להסתעפות החכמות. והיות המנור' מקשה אחת היה רמז על התאחדות החכמות כפי מה שיתאחדו הנושאים שהמציאות כלו באיש אחד. וכפי כל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הרביעית. ואמר ומלקחים ומחתותיה זהב טהור. להגיד שמלקחות שבהם לוקחים הפתילים והמחתות שבהם מרימים הדשן מהנרות הכל יהיה עשוי מזהב טהור אף על פי שיהיו כלי שרת ויהיה משקל המנורה עם כל הכלים ההם ככר זהב טהור לא שהיו המלקחים והמחתות מקשה עם המנורה כי אם שהמנורה בעצמה תהיה ככר זהב אחד כדברי רבי יהודה אבל הכלים לא היו בכלל הככר אלה להודיע שיהיו גם הן זהב טהור וכן כתב הרמב"ן. ואמנם מזבח הקטרת לא היה להסיר ריח רע מבשר השחיטה כי האש היה מתיך כל זה אלא לרמוז בדרך רמזי החכמה אל הגלגל התשיעי העליון שאין בו ככבים ואם לרמוז להשארות הנפש אחר המות כמו שביארתי ברמז התורני. והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם למה לא נזכר כאן סמוך לשולחן ולמנור' יתבאר בסוף הפרשה הזאת בתשובת שאלה הט':