אברבנאל על ויקרא יא

<< · אברבנאל · על ויקרא · יא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

וידבר ה' אל משה וגומר זאת החיה אשר תאכלו עד סוף הסדר. ויש לשאול בזה שאלות:

השאלה הא' למה זה התירה התורה לאכול הבהמ' המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ואסרה באכיל' הבהמה שאין בה התנאים האלה ומה הוא הטוב והיושר שיש בתנאים האלה שבעבורם תהיה הבהמ' טהור' ובלתם תהיה טמאה:

השאלה הב' למה בדגי הים הוכשרו אותם שיהיו להם סנפיר וקשקשת ואסרה תורה כל מה שאין לו כזה כי מיני דגי הים הם רבים ואין שלמותם הסנפיר ולא הקשקשת:

השאלה הג' ביתור הגדול שבא בפסוקי הדגי' והשרצים אם במה שאמר שלשה פעמים שקץ הם כי ראשונה אמר שקץ הם ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ושנית אמר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם ואם במה שאמר שתי פעמים כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגומר והיה די באחד מהם לענין האזהרה:

השאלה הד' כמו שנתן תנאים או סימנים בבהמה להבדיל בין הטמא ובין הטהור וכן בדגים להבדיל האסור מהמותר למה לא נתן גם כן סימנים בעוף כאלו תאמר זפק וקורקבן נקלף ולמה לא נאמר בו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו:

השאלה הה' בסתירה שיראה בפסוקי העוף כי הנה אמר ראשונ' כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם הרי שאסר אותו בהחלט אחר כך התיר אותו באמרו אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע ואחר כך חזר לאסרו וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם הרי הסתירה מבוארת:

השאלה הו' במה שצוה שהבהמ' הטהור' אשר תמות מעצמה תטמא את הנוגע בעצמותה אבל הבהמה שנשחטה לאכיל' אינה מטמאה והוא זר מאד כי הנה השחוט' כבר היא מתה ומה ההפרש שיש בין השחוט' לאשר מתה מעצמה:

השאלה הז' ביתור אשר יראה בפסוקי' אשר בסוף הפרשה שאמר ראשונה אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וחזר לומר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ והוא דבור כפול כי השקוץ והטומא' שניהם ענין אחד:

השאלה הח' למה נאסרו המאכלות האלו שנזכרו בפרש' בבהמה ובעוף ובדגים ובשרצים האם מפני בריאות הגוף וטוב מזגו עינינו הרואות כל האומות האוכלים אותם שמנים ובריאים אין עיף ואין כושל בהם גם יש ב"ח אחרים ארסיים בטבעם שהם יותר מזיקים וממיתים באכילתם שלא הזהיר' תורה על אכילת':

השאלה הט' בטומאות כי למה זה היתה נבלת האדם המת אבי אבות הטומאה והיא החמורה שבכל הטומאות בהיות מזג האדם יותר שוה מכל מזגי שאר המרכבים והיה ראוי שנבלת הבהמ' הטמא' תהיה יותר חמורה מנבל' האדם:

השאלה הי' למה היה האדם בהיותו חולה מטמא גם בחייו גם בהיותו זב ומצורע והאשה נדה ויולדת ולא היו כן הב"ח שבהיותם חיים אינם מטמאים לא בהיותם בריאי' ולא בהיותם חולים והיה ראוי שהאדם בשלמותו יהיה בטומאה יותר קלה:

השאלה הי"א למה זה נבלת העוף אינה מטמא' לא במגע ולא במשא אלא בהיותה בבית הבליע' כמו שזכרו חז"ל והיה ראוי שיהיה דינה בזה כדין נבלת הבהמ' הטמא' ולמה לא זכר הכתוב דבר מטומאת נבלת העוף כאשר זכר מנבלת הבהמ' הטמא':

השאלה הי"ב למה לא זכרה התור' דבר מטומאת נבלת הדג הטמא והיה ראוי שיהי' דין נבלת הדג הטמא כדין נבלת הבהמ' הטמאה או לפחות כדין נבלת העוף הטמא לא שתפטר נבלת הדג מכל טומאה לגמרי. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגומר. זאת החיה אשר תאכלו עד ואת אלה תשקצו מן העוף. אחר שהוקם המשכן והושמו בו כהני ה' וצוה להם שלא ישתכרו מפני שעיני ישראל עליהם להודיעם את דבר ה' להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות חקי השם הוצרך יתבאר לדבר אל משה ואל אהרן יחד ולהודיעם מה הם הב"ח הטהורי' לאכילה. והנה הם הטמאים שאין ראוי לאכלם וזה אם בב"ח ההולכים על ד' ואם במעופף ואם בהחי כדי שיוכל להבדיל בין הטמא ובין הטהור. והנה היה הדבור הזה לשניהם יחד למשה ולאהרן כדי שמשה יכתוב זה זכרון בספר התור' ולאהרן כדי שיורה לישראל בין הטמא ובין הטהור ומה הוא המותר ומה הוא האסור. ומפני שהטמאים בנבלת בהמה ושרץ יהיו נשמרים שלא יטמאו מקדש וקדשיו הוצרך להודיעם דיני הטומאות. וזה טעם סמיכות הפרשיות האלה ובואם במקום הזה. והנה אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר רוצה לומר לאמר לישראל והוסיף לומר עוד דברו אל בני ישראל להגיד שבא הדבור הזה לב' תכליות האחד כדי שאם יבא אדם לשאול מהם אם זה החי הוא טמא או טהור יאמרו אליהם ר"ל לשואלים זה הדבר אשר צוה ה' ומלבד מה שישיבו לשואלים מהם עוד צוה שידברו אל בני ישראל רוצה לומר שיש להם להתחיל מהב"ח ההולכים על ארבע על פני האדמה. ואמרו זאת החיה אשר תאכלו הוא כולל לבהמה ולחיה כי שני מיני הב"ח קראם כלם בשם חיה כאלו אמר אלה הם החיים אשר תאכלו ולכך במקום שנאמר בהן זאת כמו שאמר בתורה זאת הבהמ' אשר תאכלו הוא להודיע שבחיה תוכלל הבהמ' ואמר הכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמ' אשר על הארץ. והנה זכר בבהמ' שני תנאים להכיר שהיא טהורה ונאכלת באמרו כל מפרס' פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמ' אותה תאכלו רוצה לומר שכל בהמ' שהיא בעלת פרסה והפרס' שסועה וחלוקה לשנים יש לה התנאי הראשון מהטהר'. והתנאי השני הוא שתהי' מעלת גרה רוצה לומר שמעל' המאכל מן הגרגרת ומחזרת אותו אל פיה כי בהיות לה שני התנאים האלה היא טהור' וראויה ליאכל. ומפרסת פרסה הוא לשון חתוך ולכן ביארו ושוסעת שסע שיהיו צפרניה קרועות מלמט' ומלמעל' מלשון ( ישעי' נ"ח) הלא פרוס לרעב. ואין הכוונ' באלה התנאים שבעבורם תהי' הבהמ' טמאה כי הם אינם עושי' טהרה בעצמם אבל הכוונ' בזה היא שהם סימנים מורים על היות הבהמ' ההיא טהורה והעדרם מורה היות' טמאה והטעם בזה שהבהמות שיש להם הסימנים האלה על הרוב בשרם נאות לאכילת האדם מפני שסבת עלות הגרה היא שאין לה טוחנות בלחי העליון כדי לטחון מאכל' ובעבור זה לא תוכל לאכול עצמות רק עשבים שתבלעם שלמים וכשיתרככו בכרס מפני החום הטבעי מעל' אותם דרך הגרון וטוחנת אותם בלסתותיה ובולעתם שנית ומיני הבהמות האלו הם שמנות וטובות למאכל האדם לפי שימצאו מזונם תמיד בכל מקום גם שמזגם יותר שוה לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות. ויורה עוד על זה שפרסותיהם שסועות ורחבות שאינן צריכות לשנים וצפרנים כמו החיות הטורפות שמזונם בשר ודם ועצמות שיולידו באוכל אותם מזג חם ויבש אכזריות חמה ושטף אף אבל אלה הולכים על הארץ לאכול מעשב השדה. וכבר ביאר הנביא ע"ה (שם י"א) שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן. ובעבור זה לא ירעו ולא ישחיתו ושיגור הזאב עם הכבש ונמר עם גדי ירבץ ופרה ודוב תרעינה לפי שאכילת הבשר והדם והעצמות שאוכלי' הב"ח טורפים הוא סבה לרוע מזגם והיותם דורסים ותופשים מה שאין להם. והטבע בעבור זה הכין להם הצפרנים והשנים לטרוף טרף למזונם. אמנם בבהמות הטהורות אשר מזונם עשב השדה הכין להם הטבע פרסות שסועות ורגלים רחבים לצורך הליכתם על הארץ ללקוט מזונם ממנה ולא נתן להם הטבע טוחנות. לפי שאינם צריכות למאכל העשב ולזה היו סימני הבהמ' הטהור' שתהיה מעלת גרה ומפרסת פרסה כי זה מורה על טוב מזגה שאינ' טורפת וחומסת. ואין להקשות מהחזיר והשפן והגמל לפי שאלה נשחת טבעם לרוב החומר הלבניי הגובר בחזיר ובגמל והחום היבש המופלג אשר בשפן כי הוא יתברך יודע הטבעים ובורא כל בשר הכיר וידע מה היה המזון הנאות למזג האדם רוצה לומר לזכך נפשו והתירו לנו ואשר אינו כן אסר אותו. וזהו שאמר הכתוב כאן אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרס' את הגמל שאף ע"פ שהוא מעלה גרה ויש בו א"כ אחד מסימני הטהר' הנה כיון שאין לו התנאי האחר והוא שפרסה איננו מפריס טמא הוא לכם. וכן השפן כיון שיש בו אחד מהסימנים ואין לו השני וכן הארנבת שהוא מין בפני עצמה ויש אומרים שהזכר והנקב' נקראים בשם ארנבת או שהיא זמן זכר וזמן נקבה ואין זה אפשרי כפי התולד' אבל שמות החיות הם בג' דרכים. הראשון זכר ונקבה כמו פר פרה כבש כבשה. והב' לשון זכר לבדו כמו שור וגמל ושפן והדומים שלא נוכל לומר גמלה ולא שפנה. והג' שתמיד הוא בלשון נקבה ואף הזכר כמו ארנבת חסידה אנפה וכיוצא בזה. וככה החזיר שעם היות שהוא מפריס פרסה כיון שאינו מעלה גרה שהוא התנאי האחר הנה הוא טמא כי לא יהיה טהור אלא בשני התנאים או הסימנים כמו שזכר לא באחד מהם. והותרה בזה השאל' הא'. וחז"ל נתנו סימני' בחיות הטהורות למי שלא יכירם אם הם ממעלי הגרה כאשר הם בעלי קרנים. והטעם כי כל בהמה וחיה המעל' גרה שאין לה טוחנות למעל' הנה העצמות שהיו ראויות להיות טוחנות העלה אותם הטבע אל הראש ותשובנ' שם קרנים כי אלה העצמות מדרכם להתחדש אחר הליד' ולזה הקרנים והטוחנות העליוני' מתחדשים בבהמות אחרי לידתם מעט מעט ולא יולדו עמהם. וצורך הבהמות לקרנים הוא להלחם עם המזיקין כי לא יוכלו לדרוך ולנשוך. וכן הטעם בעופות יש מהדורסים מה שיש להם צפרני' חדים ואין להם אצבע יתירה למעל' מרגליהם. אבל העופות הטהורים רגליהם רחבים לצורך הליכתם על הארץ ללקוט מזונם על פני השדה ולכן יש להם אצבע למעל' מן הרגל שלא ימנעם מן ההליכ' ודומים לזה לבהמ' מפרסת פרסה השסוע' וכן יש להם זפק וקורקבן נקלף לצורך טחינת המאכל פעמים כי היו בזה כמו מעלת הגרה בבהמ' רק העורב דומה לחזיר ושיש לו אחד מהתנאי' רוצה לומר שיש לו אצבע יתירה ואינו דורס אבל אין לו זפק ואין קורקבנו נקלף. ויש גם כן מהעופות הטמאים בהפך זה הדומים לגמל והשפן והארנבת בהיות בהם אחד מסימני טהר' ולא השני ולז' אמרו כל עוף דורס טמא והוא החולק את רגליו ואף אם יש לו זפק וקורקבן נקלף מאשר אלה הדורסים הם חומסים וגוזלי' בטבעם ומזגם רע לא יזונו רק בטרפם. ולכך אכילתם אסורה. וכמו שהיו שתי תנאים בבהמות טהורים ושנים בעופות הטהורים כן זכר שני תנאים בדגים הטהורים וזהו שאמר את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ואשר אין להם כן שקץ הוא לכם. וכבר חשבו אנשים לתת טעם בזה שהדגים בעלי סנפיר וקשקשת יוכלו לשוט במים בכל המקומות ואשר אין לו סנפיר וקשקשת אין להם כן יעמדו תמיד בקרקעית המים ומפני זה הם עפריים ומזגם רע. ואין הדבר כן אבל הסנפיר וקשקשת הם נולדים בדגים ממותרות הטבע אשר בהם ולכן ישאר גופם נקי וטוב לאכול מה שא"כ בדגים שאין להם סנפיר וקשקשת שהם לחים מאד וכל גופם ומותריהם נעצרים בגופם ולכן היו טמאים. והותרה בזה השאל' הב'. והנה אמר בענין הדגים בימים ובנחלים. לפי שיש בדגי' הבדל עצום מהנולדים בים המלח למה שהם נולדים בנחלי המים המתוקים. ולכך נתן הגזרה כוללת בכלם. ואמר מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים רוצה לומר בין שתדינהו מהשרצים או מהדגים משפט אחד להם והנה אמר כאן שקץ שלשה פעמים ואמר שני פעמים כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת. לפי שיש מהדגים שיש להם קשקשת בהיותם בתוך המים וכשיצאו משם יניחוהו כלו במים ויצאו בלתו ולכך אמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. אבל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בהיותם בימים ובנחלים הנה אתם בעצמכם קצים בהם וגועלים אותם כדבר הנמאס אצל האדם ולכך כמו ששקץ הם לכם בטבעכם ככה שקץ יהיה לכם כפי המצוה הזאת שמבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו כי שקץ הם. ומלת שקץ ענינו אשר קץ כמו קצתי בחיי. ולפי שאולי יאמרו הנה שלא נאכל מהם הוא דבר ראוי כיון שבשרם רע אבל לענין העונש במגע למה נשקץ את נבלתם. הנה מפני זה חזר לומר שנית כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם כאלו אמר במופלא ממך אל תדרוש ולא תבקש טעם למצותי. כלל זה יהיה בידך כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם רוצה לומר בין באכילה בין במגע והותרה בזה השאלה הג':

פסוק יג

ואת אלה תשקצו מן העוף עד סוף הסדר. אחרי שזכר בהמת הארץ ודגי הים זכר העופות. והנה זכר הדגים ראשונה ואחריהם העופות לפי שבדגים יש שני סימני טהרה כוללים כלם כמו שהם בבהמ' ובחיה. ומפני שהיו הדגי' דומים לבהמות בהיות טהרתם ע"פ שני הסימני' נסמכו הדגים לבהמות. אבל העופות לא רצה הכתוב לתת בהם סימני' ידועים כי אותם הסימני' שזכרתי בהם הם כפי קבלת חז"ל. והיה זה לפי שהסימני' ההם בעוף הם בפנימיותו בזפק ובקורקבן. והיה ראוי שיהיו בהם הסימני' מבחוץ כדי שכל רואיהם יכירום ולכך לא ביארה התור' סימני העוף הפנימיי' כאשר זכרה החיצוניי' בבהמה ובדגים אבל זכר המינים הטמאי' בעופות ולא זכר הטהורים מהם יען היו מיני העופות הטהורים רבים ולכך לא אמר ואלה תשקצו מן העוף. והעופות שלא אסר הרי הן בכלל מותרות אמנם במשנה תורה כשהואיל משה באר את התור' ביאר שמה הבהמות הטהורות הראויות לאכיל'. ובעוף אמר כל צפור טהור' תאכלו כמו שיתבאר שם. והותר' השאלה הד'. ואמר עוד כל שרץ העוף ההולך על ד' שקץ הוא לכם. לפי שלפעמים העוף שורץ על הארץ ועושה שרצים שילכו על ארבעה ופעמים יעוף בכנפיו. ואמר הכתוב ששקץ הוא לבד מד' מיני חגבים הנזכרים שהם מותרים והם הולכים על ד' ויש להם כרעים ממעל לרגליהם והם קרסולים גבוהים יותר מרגליהם שצריך לנתר בהם על הארץ כשירצה לקפוץ יסמך על כרעיו עד שמגבי' כנפיו החופים את רוב גופו. וסימני החגבים הטהורים הם שיש להם קרסולים וד' רגלים וד' כנפים וכנפיו חופים את רובו וראשו ארוך והוא הנקרא חגב ולמה נאמרו וכל שרץ העוף ההולך על ד' לפי ששם נתן הכלל בכל שרץ העוף ההולך על ארבע כלומר אך את אלה המינים שאזכור תאכלו ואינם בכלל שקץ. ואחרי שפרט אותם אמר וכל שרץ בעוף אשר הוא מארבעה רגלים שקץ הוא לכם. כאומר אמנם כל שאר שרץ העוף אשר לו ארבע' רגלים חוץ מאלו הנזכרים שקץ הם לכם ואינם בכלל אלה הטהורים אלא מכלל הטמאים שזכרתי בראשונ'. והותרה בזה השאל' החמישית. ואחרי שזכר הבעלי חיים הטהורים לאכיל' והטמאים לשקוץ בא לבאר מה הם אשר יטמא כל הנוגע בנבלתם ואמר ולאלה תטמאו רוצה לומר לאלה שאזכור אחר זה תהיו טמאים במגעם ובמשאם מהם נבלת בהמה וחיה טמאה. ואמר וכל הולך על כפיו וכל החיה ההולכת על ד' ולא על פרסותיו. והוא כגון כלב ודוב וחתול. וכן זכר שמונה שרצים שכל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב שצריך טבילה והערב שמשו ואחר יאכל בקדשים אם ירצה. אבל אינו מטמא הבגדים שעליו במגעם רק במשאם. ואמר וכל אשר יפול עליו מהם במותם להגיד שבחייהם לא יטמאו אלא אחר מיתתם וכמו שאמר למעל' מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו והנה זכר שמונת השרצים האלה שהם מטמאים במותם לפי ששאר השרצים אינם מטמאים ונקראו שרץ לפי שהוא רץ ולא הוצרך לומר שלא יאכלו אותם כי כל שרץ הארץ אסור באכילה. ואמר וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא להגיד ששמונת השרצים האלה הם אבות הטומא' לטמא את הכלים בנגיעתם. ואמר במים יובא וטמא עד הערב שהכלי ההוא יטבלהו במים ואחרי הטביל' והערב השמש יטהרו אותו. וכל כלי חרש אשר יפול מהם רוצה לומר אחד מן השרצים אל תוכו אפילו שיהי' תלוי באוירו כעדשה מן השרץ יטמא כל אשר בו מבלי שיגע בו. כי כמו שהכלי מקבל טומא' מאוירו בהיות השרץ תלוי בו באויר כן יטמא כל מה שבאוירו ואמר ואותו תשבורו להודיע שאין לו טהרה במקוה ולא באש ואין לו תקנה מפני שהכלי מאוס יבלע ולא יפלוט ולזה אפילו אוירו טמא ומטמא. ועתה מפרש ומבדיל בין הדברים המקבלי' טומאה שאם הוא מכל מאכל אשר יאכל שנתלש מחבורו ואינו מחוסר תלישה רק מוכן לשיאכל אשר יבוא עליו מים קודם שנטמא הנה המים זמנוהו והכשירוהו לקבל טומא' כי רוב מיני המאכלים ירוחצו במים קודם שיתוקנו למאכל האדם. ואמנם כל משקה אשר ישתה מים או יין או שמן ודומיהם כשהוא תלוש בכל כלי יטמא ואינו צריך הכשר על ידי מים ודרשו חז"ל (סוטה דף כ"ט) יטמא יטמא כלומר יטמא לעצמו ויטמא לאחרים מכאן שהמשקים עלולים נקבל טומא' בלי הכשר מים להיות ראשון ועושה שני בקדש. והטעם בזה שהמשקים צריכין להיות נקיים מאד לשותים אותם. והנה אמר כל אשר בתוכו יטמא אין ראוי שיובן רק באוכלין ומשקים. אבל לא כלים שאין הכלי מקבל טומא' רק מאב הטומא'. וחזר ואמר וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא אפילו כלים ואם הוא תנור וכירים שהם ככלי חרש גדולים אע"פ שהאש תוקד בהם תמיד לא יצאו מטומאתם ולזה יותצו כי טמאים הם לעולם וטמאים יהיו לכם שאם תחוס עליהם מלנותצם ישארו בחזקת טומא'. אך מעיין ובור מפני שקדם שהמשק' שבכל כלי יטמא בא לטהר במים שהם מחוברים במעיין ובור מקוה שיהיו המים טהורים אם נפל בהם שרץ וטרם שנתלשו המים. ופי' מעיין מקור מים חיים ואשר בתוך הבנין נקרא בור והמקובצים בקרקע מבלי בנין וחפירה נקרא מקוה מים ודרשו חז"ל מאמרו יהיה טהור כי הטובל בהם יטהר לא במים שאובין ותלושים בכלי והנוגע בנבלתם יטמא רוצה לומר הטובל ושרץ בידו בעודו במים יטמאו על כל זרע זרוע מפני שאמר למעלה כל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא יכול הזרע הזרוע בעודו מחובר לזה אמר טהור. ואמנם כי יותן מים על זרע תלוש אז יוכשר לקבל טומא' כאמור למעל' אשר יבא עליו מים רק בא עתה לחדש שצריכין המים שינתנו על הזרע ברצון האדם וזה נרמז מהמסור' שנכתב. וכי יתן ודרשו יותן דומיא דכי יתן ברצונו. ואחרי שזכר הטמאים בבהמ' הטמא' ובשרץ הטמא זכר עוד הבהמות הטהורות שאם מתו מעצמם יטמאו הנוגע בנבלתם. ועל זה אמר וכי ימות מן הבהמ' אשר היא לכם לאכלה. רוצה לומר כשתמות מעצמ' בהמה מהטהורות הראויות לאכיל'. הנה עם היותה כשהיא נשחטת לאכיל' אינה מטמא' את הנוגע הנה הבהמ' אשר כזאת לפי שמתה מעצמ' כל הנוגע בה יטמא וקבלו רז"ל שממה שאמר הכתוב בנבלתה למדנו שהנוגע בעצמות או בגידין או בקרנים ובטלפים או עור שלה אינו מטמא כמו נבלתה שהיא הבשר בגוף שלה וכיון שהוא קבלה נקבל. וע"ד הפשט כל גוף הבעלי חיים ואיבריהם הם בכלל הנבל' כי הטומא' היא בגוף המת ואיבריו הם חלקי גופו. והטעם בזה הוא שהבהמ' בחייה אינה מטמא' וכן כאשר נשחטה לאכל' לא תטמא לפי שלא נשחת ולא נפסד מזגה וטבעה מחמת חולי או מיתה כי היא נשחטה בהיות' בריאה וחזקה. אבל כשמת' מעצמ' מחמת חולי כבר נפסד מזגה ונתעפש גופה. ולכן היא מטמא' כל הנוגע בה או הנושא אותה כדבר ארסיי. ולפי שההפסד והעפוש ימהר להיות בבשר בעצמות ובגידים בקרנים ובטלפים ובעור לכן היה הגוף שהוא הנבל' מטמא ולא שאר האיברים בלבד כפי קבלתם ז"ל. והותר' בזה השאל' הו'. ואמנם אמרו עוד. והאוכל מנבלת' יכבס בגדיו הוא להגיד שהאוכל מנבלת' רוצה לומר מגופה יטמא כמו הנושא אותה שהרי הוא נושאה במעיו אף אם לא נגע בה. ולכן יהיה דין האוכל כדין הנושא אותה שיכבס בגדיו וטמא עד הערב ואמנם אמרו וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל יראה שאין בו צורך כי כבר נאסרו באכיל' השרצים בפרשה שלמעל' אבל ענינו שכל שרץ חוץ משמונת השרצי' הנזכרים למעל' גם הם טמאים לאכיל' אך לא למגע ולמשא וההולך על גחון הוא ההולך על בטנו שאין לו רגלים ומרבה רגלים הוא יותר מד' ובזה השלים הכתוב להודיע הנבלות הטמאות מן הבהמה ומן השרצים ולכך אמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ רוצה לומר לא באכילתם ולא במגע בהם ובמשא וזה מאמר כולל וחזר ופירש מיניו ועל איסור האכיל' אמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ כי האכיל' תשקץ הנפש וממה שאמר השרץ השורץ על הארץ למדנו שהשרצים הנולדים מהעפוש בדברים הנאכלים אינם אסורים באכיל' כל עוד שלא יהיו שורצים על הארץ. ועל איסור המגע אמר ולא תטמאו בהם. וכנגד המשא אמר ונטמאתם בם. וחז"ל דרשו (יומא דף ל"ט) ונטמאתם בם אם אתם מיטמאים בארץ אף אני אטמא אתכם לעולם הבא ובישיבה של מעל'. ונתן הסבה בכל ההרחק' הזאת מהטומאות באמרו אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני רוצה לומר אתם עבדי ומשרתי ולכן ראוי שממני תראו וכן תעשו וכמו שאני קדוש ונבדל מכל חומר וגשמות להיותו חסרון. כן ראוי שאתם תתקדשו במעשיכם ותהיו נבדלים מכל טומאה ולכלוך. וכאשר אתם מעצמכם תתקדשו אין ספק שתהיו קדושים כי הפעלות מולידות קנינים חזקים בנפשות. ואמנם חזר לומר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ בהיות שכבר אמר זה עצמו בפסוק ולא תשקצו את נפשותיכ' בכל השרץ. לא להזהירם שלא יטמאו אבל הוא יעוד כי מפני שאמר למעלה והתקדשתם והייתם קדושים וכאשר יתקדשו בשמירה רבה יקנו קנין נכבד עד שיהיו קדושים יעדם עוד שכאשר יקנו קנין הקדוש' והפרישות לא יטמאו עוד את נפשותיהם באכילת השרצים כי הזהירות מביאה לידי פרישות והפרישות מביאה לידי קדושה. וע"ד אומרו (במדבר ט״ו:ל״ט) והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' הוא צוויו ואמרו למען תזכרו הוא יעוד כי בהיותם רגילים בזה ישארו בטבעם שהם מעצמם יזכרו ויעשו את כל המצות ויהיו קדושים לאלהיהם. כן אמר כאן לא תשקצו את נפשותיכם והתקדשתם והייתם קדושים ואז עם קנין הקדוש' אשר תקנו לא תטמאו עוד את נפשותיכם בדבר שקץ ואמר שראוי הוא להם לשמור מצותיו כי הוא הוציאם ממצרים להיות להם לאלהים ולהיותם קדושים כמו שהוא קדוש והותרה בזה השאלה הז'. וראוי עתה אחרי פירוש הפסוקים לבאר למה נאסרו המאכלות האלו שאסרה התורה וכן ענין הטומאות וסבותיהם וטעמיהם הראויים לתת בהם כפי חומר המצות:

איסור המאכלים שאסרה התורה כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו להיות המאכלים הרעים ההם מולידים ליחות רעות זהו דעת הרמב"ן בפסוק ואלה תשקצו מן העוף וחלילה לי מלהאמין כן לפי שאם כן היה ספר תורת האלהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם ואין זה דרך תורת האלהים ועומק כונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חיים כלם היום חזקים כראי מוצק ואין עיף ואין כושל בהם. גם כי יש בריאות אחרות שהזקם מפורסם כאפעה נחש שרף ועקרב ולא נזכרו כאן בכלל האסורות. וגם יש מהעשבים והצמחים מזיקים מאד וממיתים בארסיותם כמו אליסו"ר וזולתם ממה שזכרו חכמי הרפואה ולא אסרה התורה אכילתם וכל זה ממה שיורה שלא באה התורה האלהית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה ולכן אסרה המאכלים לפי שהיו מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה המשכלת ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות בעשותם באדם רוע מזג אשר ממנו תתהוה רוח הטומא' המטמאה הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה שעליה בקש דוד (תהילים נ״א:י״ב) ורוח קדשך אל תקח ממני. ואמר לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי ומפני זה אמר יתברך אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם כי בזה היה ענין האטימות והטומא' ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאים כי אם טמאים ותועבה להורות שהיה טעם איסורם מפאת הנפש ולא מפאת הגוף ובריאותו כי היה צריך לשלמות הנפש ובהירותה וזכותה שיתישר מזג הגוף ויהיו מזונותיו מולידים דם זך ומזוקק לא גס ועב ובלתי מיושר כמו שיתילד מן המאכלים האסורים. גם כי היו אז המאכלים האסורים ההם מתיחסים לעובדי ע"א וגם היום בארץ הודו אסור לאכול מן הבקר ומן הצאן כמו שזכר הרב המורה ובארצות אחרות אוכלות מאכלות אסורות מפני עבודת אלהיהם ולכך נקראו המאכלים האלה תועב' כמו שנקראת הע"א תועבה. הנה התבאר שהיה איסור המאכלות האלה מפני שלמות הנפש ובריאותה ולא מפאת הגוף והותרה בזה השאלה הח'. ואמנם למה אסר השם אכילת הבשר לגמרי לאדם הראשון והתירה כלה לנח ולבניו לגמרי ועתה לישראל התיר קצתה ואסר קצתה. הנה יתבאר סבתו בסדר ראה אנכי:

ואמנם הטומאות ראוי לדעת שיש בדברים הטמאים והמטמאי' מדרגות והמדרגה החמורה מכל הטומאות היא טומאת מת אדם כי היא מטמא' במגע ובמשא ובאהל והמתטמא ממנו הוא אב הטומאה ויטמא טומאת שבעה לפי שמת אדם הוא אבי אבות הטומאה ואחריה מצאנו טומאת צרעת שהיא חמורה אחרי הראשונה כי המצורע מטמא במגע ובמשא ובביאה והמתטמ' ממנו הוא ולד הטומאה ויטמא טומאת ערב ומושב ואינו מטמא בביאה כמו שיטמא הצרעת כל הבא אל הבית אשר הוא בו. ואחריהם הטומאות המפורסמות המפורשות בתורה מבני אדם כמו זבה ונדה ויולדת והזב ובועל נדה וזבה ויולדת יתבארו דינם במקומם. ואחריהם טומאת נבלת בהמה טמאה שהיא מטמאה במגע ובמשא טומאת ערב. ואחריה טומאת שמונה שרצים ושכבת זרע שמטמאי' אדם וכלים במגע ואינם מטמאים במשא ולא יטמא המתטמא מהם באופן שיתטמאו בגדיו. ואחרי אלה כלם טומאת נבלת בהמה טהורה שמת' והיא מטמאה במגע עד הערב והנושא אותה מטמא הבגדים. ואחריה טומאת נבלת העוף טהור שמטמא' בבית הבליע' ואינה מטמאה במגע ובמשא וכמו שבא כל זה בתורה. והנה מזה התחייבו לנו מזה הדרוש ה' שאלות. הא' אם היה אדם יותר שוה המזג מכל החיים למה היה הוא אבי אבות הטומאה ויותר מטמאה נבלתו מנבלת שאר הבהמות והמורכבים. והב' כמו שאדם בהיותו חי הוא מטמא בהיותו חוץ מגבול בריאותו ושווי מזגו כזב ומצורע נדה ויולדת למה לא היה כזה בבהמות ובעוף גם כן שיטמאו האסורים באכילה גם בחייהם בהיות מזגם משחת ורעוע ומנגד למזג האנושי ומפני זה אסרה תורה אכילתם והיה ראוי שכל מי שאסור אכילתו אחר מותו יהיה אסור במגע או במשא גם בחייו. והג' שהבהמה הטהורה אם נשחט' לאכילה אינה מטמא' כלל לא במשא ולא במגע אבל אם מתה מעצמה מטמאה במגע ובמשא. ולמה זה כי בהפרד ממנ' רוח החיים כבר נרחקה ממזג האדם ומה לי אם נשחטה או מתה מעצמה אחר שכבר היא מתה ואין השחיטה מתקן דבר במזגה ובטבעה. והד' בנבלת העוף הטמא שאינה מטמאה כי אם בהיותה בבית הבליעה כפי קבלת חז"ל ולמה לא תהיה נבלתה מטמאה בכל מקום כנבלת הבהמה הטמא' ולמה לא זכר הכתוב דבר מטומאת נבלת העוף. והה' למה לא זכר הכתוב דבר מטומאת הדגים הטמאים. וכמו שזכרתי כל זה בשאלות. והרלב"ג נתן הסבה בזה שהמעל' והכבוד הנמצא באדם על כל המורכבים אינו מפאת החומר אבל הוא מפאת הצורה ולכן כשנעדרה הצורה האנושית שמפני העדרה המות בא על האדם. היה המת יותר חסר ומטמא טומאה חמורה ומפני זה הב"ח הם למטה מטומאת האדם כמו שצורתם היא למטה מצורתו. ובעבור שהיו הב"ח לתועלת האדם וכאשר נעדר מהם אותו תועלת היו מטמאים וכמו שהאריך בזה. ואינו נכון בעיני:

ומה שיראה לי בזה כלו הוא שטומאת מת האדם היתה אבי אבות הטומאה והחמורה מכל הטומאות בבחינת הפועל ובבחינת המקבל ורצוני בבחינת הפועל לפי שנבלת האדם סרחונה מזיק מאד ומולידה עפוש רב בכל סביבותיו ומפסיד אויר הבית שהוא בו. ולזה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא והיה זה לפי שהאדם בטבעו יותר שוה המזג מכל המורכבים היה שבהפסד מזגו ויציאתו משוויו יטה מאד אל ההפסד וההשחת' מכלם. כי הנה יקרה לו כמו שיקרה למאזנים השוים שבהיות הכף האחד השוה לכף השני בהחלט כשישימו דבר מועט בכף האחד תרד למטה לארץ והדבר המועט ההוא יטה אותה הרבה מפני שביציאתה מן השווי תטה אל קצה ההפלגה וההרחקה ממנו. וככה גוף האדם בהיותו חי מזגו הוא היותר שוה שאפשר וכשימות יצא מזגו מן השווי כל כך שפתאום במותו יהיה הסרחון וירבה העפוש בשעה אחת יותר ממה שיהיה לב"ח אחר שמת שיום אחד או יומים יעמוד מבלתי סרחון כלל. הנה אם כן מפאת הפועל שהוא גוף האדם תהיה טומאתו חמורה מאד. ואמנם מצד המתקבל המתפעל הוא לפי שהדבר יפעל בדומהו יותר ממה שיפעל במה שאינו דומה לו ולכן טומאת האדם יקבל ההתפעלות ממנה יותר אדם אחר דומה לו ממה שיקבל ויתפעל ממנה ב"ח ממין אחר. הנה התבאר למה היתה טומאת אדם המת יותר חמורה והותרה בזה השאלה הט'. ועם זה נשיב גם כן לשאלה הי' מטומאות האדם החי ומהקרבנות שחייבה התורה בעניניו שהנה האדם החי מטמא בהיותו מצורע או זב בועל נדה או זבה ויולדת וטמא מת מפני שהצרעת הוא עפוש והפסד גדול בגוף האדם וכן הזב ובועל נדה ויולדת וזבה והטמא מת שנעשה משחת וטמא ומזוהם בטבעו ומזגו מפני המת שנתקרב אליו או שאר המעופשים שנתערב עמהם וכן אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר שכלם יפסידו ליחותיהם ורוחותיהם בזה וכדי שהאדם יזהר מהתטנף בדברים המתועבים והמעופשים בהם ואפילו לבא באהליהם ולנגוע בכל טמא ומשאם ומושבם ומשכב' פן ידבק בו מאומה מהחרם אבל שנפשו תתעבם ותקוץ בם חייבה תורה אל הטמא שיביא קרבן ולהיות נבדל מן העם מחוץ למחנה הקדוש עד שירחץ ויחליף שמלותיו כי אז ישמר בכל כחו להשמר במגעם אך דם הנדות שהוא הכרחי לנשי' וסבת בריאותם לא חייבה תורה שתביא קרבן בטהרה אבל שתשב טמאה בסבת הגעול היוצא מגופה. רק הזבה ששופעת יותר מהמנהג הטבעי ימים רבים בלא עת נדתה וכן הזב כי זה יקרה ממותרות החומר הבלתי ישר המזג וכל שכן המצורע הצריכה להם התורה שיביאו קרבנות כפרה בטהרתם וכן היולדת והמפלת לרוב המותרות הנמאסות היוצאות מהם צוה שיביאו קרבן אבל קטן שתי תורים או שני בני יונה. אך טמא מת וטבול יום מבעלי קריין וטמא מגע שרץ והבא באהל מצורע לא הצריכם כפרה כי לא יוכלו רוב בני אדם להזהר מהם אף אם יזדרזו בכל יכלתם. והנה בענין האדם מפני שהפסיד ליחותיו ועפושיו יותר מזיק וכל שכן לאנשי מינו שיערה תורה כל הנזק הזה להזהיר בני אדם מכל טומאה. אבל בענין הב"ח ששמוש בני אדם בהם לא היה אפשר לעשות בהם בחייהם בכמו המשמרת וההרחקה הזאת. וגם שמותרות הב"ח אינם מזיקות לאדם כמותרות האדם שהוא ממינו ולכן לא היו הב"ח מטמאים הם והיוצא מהם בחייהם כאדם כי אם במותם והותרה בזה השאלה הי'. ואמרו גם כן שהיו הבהמות הטהורות מטמאות במיתתם ולא בשחיטתם לאכלה לפי שהבהמה הנשחטת היא בבריאותה וטוב מזגה ולכן לא ימצא בה הפסד ולא עפוש מתפשט באויר ומזיק לבני האדם הנוגעים בה. אבל כשמתה הבהמה מעצמה אין ספק שמתה מחמת חולי ועפוש ולכן תהיה מזקת במגע ובמשא כי גם בעבור זה אסרה התורה הטריפה וצותה לבדוק לדעת אם היה בה חולי מביא אל המות כדי שלא תאכל והותרה השאלה הי"א. והרלב"ג כתב שהבהמה השחוטה אינה מטמאה לפי שהיא לתשמיש האדם ולמאכלו. ואמנם נבלת העוף התחברו בה סבות לשלא חששה התורה אליו ראשונה למעט נזקו כי להיות מזגו מרוחק מאד ממזג האדם היה הזק נבלתו מעט מאד. ושנית מפני מעוט מציאותם כי לא ימצאו בתוך ישוב בני אדם נבלות עופות טמאים כמו שימצאו נבלות הבהמות הטמאות או הטהורות ולכן היתה נבלת הבהמה הטמאה והשרץ הטמא ככלב המת או חמור או סוס הנמצא בשוקים וברחובות יותר חמורה מנבלת הבהמה הטהורה מפני מעוט מציאותה כי רוב הבהמות הטהורות נשחטות ונאכלות גם שנבלת הבהמה הטהורה דומה לנבלת העוף הטמא למעוט נזקו ולמעוט מציאותו. אך נבלת העוף הטהור היא למטה מכלם למעוט נזקו ולמעוט מציאותו ולזה אינו מטמא אלא בבית הבליעה לפי שלא נחשבה לכלום טומאתו לכן לא זכרה התורה בבירור. והותרה עוד השאלה הי"א. ואמנם הדגים לפי שבצאתם מן המים ימותו לא עשה בהם הכתוב הבדל מהחיים אל המתים ולא לענין מגע ומשא גם כי אין בהם דבר לא עור ולא קרנות ולא טלפים כמו שהם בבהמות למה שיהנה מהם האד' כי אם לאכילה. האמנם אמר הכתוב אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא שהוא אזהרה גם לדגים הטמאים אשר במים שלא יגע בהם האדם הנשמר מהטומאות וכן צוה על המאכלים והזרעים שינתן עליהם מים עד שיזומנו לאכילה או יוכשרו לקבל הטומאה כדי להזהר מהם וכל שכן הכהנים הזריזים אוכלי הקדשים נתן להם חומר ומעלה יתירה לשמירה לאכול קדשיהם בטהרה וכל שכן מיני המשקים העלולים לקבל טומאה בטומאה קלה מפני שכל דבר משקה צריך להיות זך ונקי כי לא יסבלו נקיי הנפש לשתות דבר עכור ומלוכלך אך המאכל נאכל בכל מיני תקונים והרבה מיני צבעונים ולכן לא יעללו כל כך לקבל טומאה והוא הדין בזרעים כל עוד שלא ניתן מים עליהם לרחצם עדין לא נזדמנו למאכל אדם ולכך דומים למחובר לקרקע שלא יקבל טומא' וכן כלי חרש צריך להיות תוכו טהור מפני שמקבל גיעול רב ולזה אם נטמא אין לו תקנה וכלי חרש הם נקיים ואם מורק ושוטף במים יטהר. וכלי מתכות אשר יבא באש יעבירו באש וטהר ותכלית כל זה להיות עם קדוש לה' ולא יראה בו ערות דבר ושב מאחריו. הנה התבארו טעמי הטומאות האלה וסבותיהן על דרך כלל ומה שיבא אח"ז בדרך פרט ובענין טהרתן נבאר כל דבר ודבר כפי מקומו. אמנם הרלב"ג נהג בזה כולו דרך אחר כמו שמבואר בדבריו וכל דרך איש ישר בעיניו: תם ונשלם תל"ע: