ביאור:אריסטו והתנ"ך: דרך האמצע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

קהלת ז':

14 ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את-זהלעמת-זה עשה האלהים על-דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה. 15 את-הכל ראיתי בימי הבלי ישצדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. 16 אל-תהי צדיק הרבה ואל-תתחכם יותר למה תשומם. 17אל-תרשע הרבה ואל-תהי סכל למה תמות בלא עתך. 18 טוב אשר תאחז בזה וגם-מזה אל-תנח את-ידך כי-ירא אלהים יצא את-כלם.

משלי ל':

7 שתים שאלתי מאתך אל-תמנע ממני בטרם אמות.

8 שוא ודבר-כזב הרחק ממני ראש ועשר אל-תתן-לי הטריפני לחם חקי.

9 פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי יהוה ופן-אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי.

אריסטו, אתיקה (י-ם ות"א: שוקן, 1973), ספר ב', ב' (עמ' 42-43):

"אף על פי שזה טיבו של דיוננו הנוכחי, עלינו להושיט אותה מידה של עזרה שיש בידינו להושיטה. וקודם כל נשווה נא לנגד עיננו את העובדה, שדברים כגון אלו עשויים להישחת על ידי שממעיטים ועל ידי שמגזימים בהם, וכיון שצריך להסתמך על הנראה כעדות לגבי מה שאינו נראה לעין, אביא לדוגמה את חזקת הגוף והבריאות; גם אימונים רבים מדי וגם מועטים מדי מכלים את חזקת הגוף, וכך משחיתים משקאות ומאכלות את הבריאות, כשהם מרובים או מועטים מדי, אולם במתכונת הנכונה הם יוצרים, מגבירים ומקיימים את הבריאות. זה הדין לגבי יישוב דעת, אומץ לב ושאר הסגולות הטובות. שמי שבורח ומפחד מפני כל דבר ואינו עומד בשום סכנה, ייעשה מוג לב, ומי שאינו מפחד משום דבר שבעולם ויוצא לקראת כל סכנה, ייעשה נמהר; וכיוצא בזה, מי שמתמסר לכל ההנאות ואינו נמנע מהן לעולם, ייעשה פרוץ, והבורח מכולן, כאותם הבורים, יידמה כחסר תחושה. יישוב הדעת ואומץ הלב הולכים ונשחתים, אפוא, על ידי הפלגה והמעטה, ומתקיימים מכוח המידה הבינונית".

ובהמשך הספר אריסטו פורט אחת לאחת את המידות הטובות (קצת בדומה לספר "מסילת ישרים" אולי).

על כל פנים, דברי אריסטו אלה הם גם תמצית הפסוקים שנכתבו למעלה. ואותם מביא גם הרמב"ם ב"שמונה פרקים" שלו, פרק רביעי, ומרחיב עליהם את הדיבור. למשל, הנזיר, הוא הרי אינו הולך במידה הבינונית, ואמנם ביהדות מסבירים שהקורבן שהוא מביא הוא על חטא נזירותו.

אבל לא כל הזרמים ביהדות הלכו לשיטת הרמב"ם. הקיצוניים ביותר שבשיטת הקיצוניות ההפוכה לו הם חסידי נובהרדוק, הסתעפות של תנועת המוסר, שעשו מעשי קיצוניות כחלק ממשנתם. למשל, מסופר, שהיו נכנסים לבית מרקחת ומבקשים מסמרים, רק כדי לחוות את ההשפלה שבמעמד ולקבל נמיכות רוח כתוצאה מכך. כן היו הולכים בבגדים בלויים מאותה סיבה עצמה. קרא עליהם:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%AA_%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%94%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A7

אך מלבדם, הרי ניתן למצוא הסבר הגיוני לקיצוניות. כך באמירה ההגיונית: "תלך עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו", שגם לכך ניתן למצוא סמיכה בכתוב:

דברים ו ה: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

עם הדגש על המילה מאוד, במשמע הרבה.

והנחייה זו תקפה ביותר, למשל, באמנות. שם התפשרות תיצור, ובכן... יצירה בינונית. ואם הכול היה בינוני וממוצע היינו חיים בעולם משעמם למדי.

מאידך גיסא, דווקא באמנות נחוץ איזון בין המרכיבים השונים ליצירת הרמוניה...

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-05-18.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t3107_5