ביאור:משלי כט יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף Tnk1/ktuv/mjly/mj-29-11)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלי כט יא: "כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל, וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה."

תרגום מצודות: דרך הכסיל, בעת יכעס, הוא מוציא מן השפה ולחוץ כל רוחו (כעסו) בקול שאון; והחכם יבוא באחרונה, וישביח (ישפיל וישקיט) כעסו במענה לשון חכמה ובמתק שפתי-דעת.

תרגום ויקיטקסט: הכסיל צריך להוציא מליבו את כל רוחו (מחשבותיו, דעותיו, כעסיו) לפני שהוא מסוגל להקשיב לזולת; ולכן החכם מקשיב בסבלנות, ורק אחרי שהכסיל סיים לדבר, הוא משבח (מרגיע) את רוחו של הכסיל בתשובה העונה לכל טענותיו.

/ הכסיל מוציא מן העולם, ביום מותו, את כל רוחו - שום ערך רוחני משמעותי אינו נשאר אחריו; אולם החכם, עד יומו האחרון ממשיך להשביח את רוחו, לומד ומלמד דברי חכמה שיישארו בעולם אחרי מותו.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כט יא.


דקויות[עריכה]

מה זה ישַבְּחנה?[עריכה]

1. שיבח = הרגיע והשקיט (מצודות);

2. שיבח = שיפר, עשה למשובחת יותר;

3. שיבח = השפיל: אחרי שהכסיל מסיים לדבר, החכם עונה לו ובכך משפיל את גאוותו (רש"י);

4. ועל-דרך הדרש: שבח אותיות חשב - החכם מצליח להכניס חשיבה לשיחה, וכך משביח אותה ומרגיע את האוירה (ע"פ גליה).


מה זה ישבחנָּה?[עריכה]

1. הכינוי במילה "ישבחנה", שהוא בלשון נקבה, מתייחס לרוחו של הכסיל שנזכרה בצלע הראשונה, או לשיחה כולה (ראו "עצות").

2. וייתכן שהכינוי מתייחס לרוחו של החכם - בעוד שהכסיל מוציא החוצה את כל מה שברוחו, החכם "ישפיל את הרוח אל אחורי הנפש... שעל-ידי חוקי החכמה ילמד לדכא ציורים הרעים, בל יעלו אל הלב, רק יישארו צפונים בתהום הנפש למטה" (מלבי"ם). לפי פירוש זה, הפסוק אינו מתאר ויכוח בין החכם לכסיל, אלא הוא מתאר את ההבדל בין אופיו של החכם, השולט ברוחו, לבין אופיו של הכסיל, שרוחו שולטת בו.

הקבלות[עריכה]

תצא רוחו ישוב לאדמתו[עריכה]

כל בן-אדם מוציא את רוחו ביום מותו, (תהלים קמו ג): "אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה. תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו". אם כך, מדוע בפסוק שלנו נאמר שדווקא הכסיל יוציא את רוחו?

1. כל בן-אדם מאבד את רוח החיים שלו ביום מותו, אבל לרוב בני-האדם ישנה גם רוח חכמה, דברי החכמה שחידשו ולימדו בעולם, הנשארים כאן גם אחרי מותם. אולם הכסיל לא למד ולא לימד, ולכן ביום מותו הוא מוציא את כל רוחו. לעומתו, כאשר החכם נמצא באחרית ימיו, רוח החכמה שלו עוד משתבחת ומשתפרת: "זִקְנֵי עַם הָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יב) מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח. אֲבָל זִקְנֵי תוֹרָה אֵינָן כֵּן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִתְיַשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְארֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (שמעון בן עקשיא, קנים ג ו).

2. כל בן-אדם צריך לדעת לברר ולהבחין בין רוח טובה לבין רוח רעה - בין מחשבה או אמירה טובה לבין מחשבה או אמירה רעה. אבל הכסיל אינו יודע להבחין, ומוציא מפיו את כל רוחו - כל מה שעולה בדעתו, בלי בירור ובלי הבחנה. ולעומתו, החכם מחזיר את מחשבותיו אל אחורי ראשו על-מנת לברר ולהשביח אותן, ורק אחר-כך מוציא אותן מפיו.

כך גם ברוח נגינה הקשורה לרוח נבואה: "כְּשֶׁאֵין הַכְּלִי שָׁלֵם אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נַגֵּן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּיָדוֹ לְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה עָלָיו נֶאֱמַר: כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְּסִיל, דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת, וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן כִּי עִקַּר נְעִימַת הַנִּגּוּן, נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ [שֶׁהוּא הָאֲוִיר שֶׁמִּשָּׁם הַקּוֹל, כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הַנְּגִינָה] הַיְנוּ שֶׁעִקַּר בְּחִינַת הַנִּגּוּן הוּא עַל יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה וּכְשֶׁיּוֹצֵא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת יוֹצֵא כְּמוֹ שֶׁהוּא מְערָב טוֹב וָרַע וַאֲזַי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן וְהַשִּׂמְחָה, וְאֵין נִכְנָע הַמְדַמֶּה וְזֶה בְּחִינַת: תֵּצֵא רוּחוֹ יָשׁוּב לְאַדְמָתוֹ "לְאַדְמָתוֹ", הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְדַמֶּה הַיְנוּ כְּשֶׁיּוֹצֵא כָּל הָרוּחַ אֲזַי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַמְדַמֶּה כִּי לא נִכְנָע הַמְדַמֶּה מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה וְיוֹצֵא כָּל הָרוּחַ הַמְערָב טוֹב וָרַע אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת יָד הַנַּ"ל הַמְלַקֵּט וּמְבָרֵר בְּחִינַת הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה אֲזַי מַכְנִיעַ הַמְדַמֶּה, בִּבְחִינַת: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" כַּנַּ"ל כִּי עִקַּר בְּחִינַת הַנְּבוּאָה, הוּא מִבְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁמְּבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה וְעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיעַ הַמְדַמֶּה שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ רָעָה הַמְערָב בְּרוּחַ טוֹבָה כַּנַּ"ל" (לקוטי מוהר"ן נד ו ).

חכמה ותבונה[עריכה]

הפסוק שלנו מסביר איך לגרום לכסיל ללמוד חכמה; פסוק אחר רומז איך לגרום לכסיל לחשוב בתבונה, (משלי יח ב): "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" - הכסיל חפץ לחשוב בתבונה רק לאחר שליבו מתגלה ונחשף, אחרי שהוא מסיים לפרוק את כל מה שבליבו*.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/29-11