אמנון לביא: תאור הלחימה של פלוגה מ' מגדוד 77 בבלימה, במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף Amnonlavi)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: amnonlavi

תאור הלחימה של פלוגה מ' מגדוד 77 בבלימה, במלחמת יום הכיפורים

נכתב על ידי אמנון לביא -מ"פ מ'-"מזרון", מושב היוגב, 27/4/2004

הקדמה[עריכה]

אני כותב את תאור הלחימה אחרי למעלה מ 30 שנה. כך אני זוכר את הדברים. אם לא דייקתי בפרט כזה או אחר אני מתנצל מראש. אני מתאר את הארועים כפי שראינו אותם אז, ואת המחשבות כפי שחשבנו בתקופה ההיא, כאשר היינו צעירים וזו הייתה לנו טבילת האש הראשונה.

שבת אחה"צ ובלילה (6 לאוקטובר)[עריכה]

אנחנו פרוסים תחת רשתות מצפון מזרח לצומת "עגבניה" (נפח). התקפת מיגים באיזור נפח. ירי ממקלעי המפקד לעבר המיגים. יציאה חפוזה. אנחנו פלוגה מינוס מינוס, כלומר מחלקה בפיקוד מ"פ. מ"מ 1 נח טימינקר כמעט נתקע על הבולדרים וחושב לעצמו: "סוף סוף יום קרב ואני הולך לפספס אותו ולהתקע" (אנחנו אנשי סיני ולא רגילים לתנועה בשטחי רמת הגולן). אני כונס את הכלים בזהירות בין הבולדרים לכיוון הכביש. נעים מצומת נפח לכיוון הבוסטר ביחד עם המג"ד אביגדור קהלני, ופלוגה ו' (שמפקדה היה יאיר סווט ז"ל). אוירה של יום קרב למרות שיאנוש, המח"ט, אמר לנו לפני הצהריים שהיום תפרוץ מלחמה. לא מאמינים. מתחילים לנסוע בדרך העפר שמקבילה לכביש, אך רואים שהתנועה איטית. עולים על הכביש. מסתכנים בנזיפה על נזק לכביש. מגיעים לבוסטר. ירי מטווחים ארוכים על טנקים ונגמ"שים סורים שמבקיעים את המכשול ונעים מזרחה. אנחנו עדיין באווירה של יום קרב. מה שמטריד אותנו: 1. לאסוף כמה שיותר "שמפניות". (השמדות) 2. מה נגיד בתחקיר, כאשר ידרשו מאיתנו הסבר על סדרות הירי ש"פיספסנו".

באחד הטנקים התמלא סל התרמילים בצריח בתרמילי הפגזים שנורו, והמט"ק שואל אותי אם הוא יכול לזרוק את התרמילים הריקים החוצה. הוא נרגע רק אחרי שאני מבטיח לו שהוא לא יידרש לחתום 1065 (אבדן ציוד עליו יש להישפט).

כאשר מחשיך מסתבר שאנו ממשיכים לראות את תנועת הסורים שנעים עם אורות א"א אך אנחנו לא יכולים לירות מפני שלמפקד יש שפנפן (מכשיר ראיית לילה אינפרה אדום) אך לתותחן אין. לעיתים, כאשר אנחנו מחליפים עמדה, גם נהג הטנק שלי, אבנר ספקטור רואה באמצעות מכשיר ראיית הלילה שלו את התנועה הסורית. מצב משונה: אני והנהג רואים בבירור את הסורים, אך אין אפשרות לירות משום שהתותחן לא רואה. יורים מספר פגזים בכיוונון משוער, אך כמובן זה לא יעיל. לארטילריה אין תחמושת תאורה, כך שגם בהם אין אנו יכולים להיעזר. אנחנו שומעים בקשר שפלוגה ח' בפיקודו של אמי פלנט, שעומדת בעמדות מדרום לחרמונית, נמצאת בעין בסערה, ובולמת מטווחים קצרים את הכמות הגדולה של טנקים סורים שמנסים לעבור אותה. בסביבות 9 בלילה המג"ד ופלוגה ו' עוזבים על מנת לסייע לאמי ופלוגתו ואנחנו נשארים לבד. עם המג"ד עוזב גם יהשוע שטרנזי (1א) שהטנק שלו משמש כטנק קש"א (קצין שיתוף ארטילרי). הקש"א (שניר) צריך להיות צמוד למג"ד.

שניר אברהם ז"ל - מפקד סוללה צעיר מהתותחנים שהצטרף אלינו ימים אחדים קודם לכן כקש"א ומיד התחבב על כולנו. הוא שובץ על הטנק של יהשוע שטרנזי. את תיאור לחימתו וגבורתו מיטיב לתאר קהלני. השתתף איתנו בקרבות הבלימה וההבקעה. למרבה הצער נפגע הטנק שלהם ימים אחדים מאוחר יותר מהתקפת מיגים באיזור מזרעת בית ג'אן. שניר אברהם נהרג, ויהשוע שטרנזי נפצע קשה, אך החלים באורח נס, והשתקם באופן מלא.

יום א' בבוקר (7 לאוקטובר)[עריכה]

מתחילים בירי מהבוסטר. טווחים גדולים. פגיעות חלשות. אנחנו מפסיקים. חבל על התחמושת, ואיך נסביר בתחקיר את ההחטאות. (עדיין אוירה של יום קרב). אני מבקש מקהלני לחבור אליו. לקראת הצהריים אנחנו מקבלים סוף סוף הוראה מהמג"ד לחבור לעמדות שבאזור תל ג'ית. אנחנו גולשים במדרון קידמי צפונה. מזהים מצפון לציר "קירטון" כח סורי שכולל טנקים, נגמש"ים וכלי גישור. אנחנו עוברים את הכביש (ציר "קירטון"), תופסים עמדות ויורים מטווחים של 1000-1500 מ' על הכח סורי. תפסנו את הסורים "על חם", מהאגף. פגיעות טובות. "ירי- צמד" נח ואני. ניר קרן צבי (1ב) שותף לירי. נח ואני מקניטים אחד את השני כאשר יש החטאה. כמה טנקים ונגמ"שים סורים נדלקים. סוף סוף יש לנו "שמפניות" משלנו, אמיתיות ומוכחות. יורים עד שנגמרת לנו התחמושת.

הפגזים האחרונים שנשארו לי הם פגזי הזרחן. אני יורה אותם לריכוז של נגמ"שים סורים. פוגע בין הנגמ"שים, ואנו רואים בהשתוממות ובפליאה את החיילים הסורים קופצים החוצה מהכלים ובורחים.

הכח הסורי נעצר לחלוטין. חלק מהכלים בוערים והאחרים נטושים.

אנחנו מרוקנים מתחמושת וחוברים לעמדות בתל ג'ית והעמדות מצפון לתל ג'ית ("העמדות המרכזיות"). (לעמדות שבין תל ג'ית לעמדות הסמוכות לואדי אקרא מעכשו "העמדות המרכזיות") ביקשתי מהמג"ד למלא תחמושת. לתדהמתי נעניתי בשלילה. קהלני אישר לשלוח למילוי אך ורק טנק בודד, ורק כאשר אחד חוזר הבא יכול לצאת. הבנתי שהסיבה לכך היא "שהסורים לא יחשבו שאנחנו נסוגים". אני מתחיל להבין שאולי זאת ממש מלחמה. עד השלב הזה מה שהעסיק אותנו זה להשיג כמה שיותר פגיעות, לפני שיחליפו אותנו, וכמובן להכין תירוצים ל"פיספוסים". אנחנו, יצירי הדור של אחרי מלחמת ששת הימים. בוטחים בכוחנו ובמקצועיות שלנו, ובטוחים שצה"ל בלתי מנוצח. צריך להספיק כמה שיותר, הרי המלחמה תסתיים מהר מאוד בניצחון חד משמעי. אני, בחור צעיר בן 23, מסיים שנה בתפקיד מ"פ ואמור להשתחרר ב 26 לאוקטובר, עוד 20 יום, ולחזור למושב בו גדלתי. בחופשתי האחרונה, לפני שבוע, שתלתי חלקה של פקעות סייפנים באדמה של אבי במושב. אחי אמור לטפל בחלקה עד שאצא לחופשת שחרור, עוד שבוע.

יום א' אחה"צ[עריכה]

אנחנו יורים מהעמדות בתל ג'ית ומהעמדות המרכזיות על תנועה בלתי פוסקת של טנקים ונגמ"שים מכיוון תעלת הנ"ט אלינו. כמובן הסורים לא טומנים ידם בצלחת, ויורים עלינו. העמדות שלנו עדיפות. הרמפות בנויות מצויין. כל הכבוד למי שתיכנן ובנה אותן. אנחנו בעמדות והם בתנועה. אנחנו מצליחים להדליק רבים מהם. אבנר ספקטור, נהג הטנק שלי מתחיל לנהל יומן לרישום השמדות (ע"ג הספר "סליחה שניצחנו" של אפרים קישון, שקיבלנו מהועד למען החייל). מידי פעם יש עלינו ירי ארטילרי. מהר מאוד תאי הזיווד מחוררים מרסיסים. חלק מרשתות ההסוואה עולות באש. את הרשתות הנותרות אנחנו זורקים. הצוותים עובדים קשה. התותחן שלי ויגודה חיים יורה לפקודתי בקצב רציני, והטען קשר אליאב סנדלר עובד בפרך כדי לעמוד בקצב ולא לעכב את הירי, ואכן עושה זאת בהצלחה מרובה. הנהג אבנר ספקטור מחליף עמדות לפי פקודתי, ומשחיל מדי פעם הערה מבודחת על מנת להפיג את המתח הרב בו אנו נמצאים.

הצוות שלי צוות של "קליברים" אחד אחד. זה עתה סיימו אימון צמ"פ של שלושה חודשים והיו הצוות הפלוגתי המצטיין. ויגודה היה החניך המצטיין. הצוות אומן אישית על ידי נח טימינקר שהיה המ"מ הבכיר בפלוגה. לכן בחרתי בצוות זה להיות הצוות האישי שלי.

בזמן שסנדלר מכין אצלי פגזים תורנים, אני צופה לנח, ולהפך. נח נלחם כמו שד. באומץ, בזריזות ובמקצועיות. אנחנו צוות טוב. עברנו מספר צמ"פים ביחד כמ"פ ומ"מ ויש ביננו שפה משותפת. גם ניר משתתף בירי ובתצפית. לנח יש צוות מעולה: אבי פלדי –תותחן, ניר מרום –טען קשר ועוזי טאובר-נהג הטנק. גם הם סיימו זה עתה את הצמ"פ בפלוגה שלי (מ') והיו בשיא כשירותם. אצלי בטנק אין מנוחה אפילו לרגע. אבי סנדלר דוחף לי לויגודה ולספקטור מציות ומימיות מים בכל אתנחתא קטנה ולוחץ עלינו לשתות, שלא נתייבש חלילה. אוסף את המימיות הריקות וממלא אותן כשיש זמן.

הסמג"ד איתן קאולי מביא כוחות לעזרה מפלוגה ו' שמפקדה יאיר סווט נהרג, ומפלוגה ז' שמפקדה מנחם אלברט נפצע ופונה לבית חולים. קאולי - "יעיל-פעיל". מביא לי כמה טנקים לעזרה, ואח"כ לוקח אותם או את חלקם כאשר הוא מזהה בעיה בגזרה אחרת, או נשלח ע"י המג"ד למשימה חדשה.

יאיר סווט ז"ל- מ"פ ו' נפל ביום א' כאשר הוא ופלוגתו בלמו התקפה סורית קשה. את סיפור לחימתו האמיצה מיטיב לתאר קהלני. יאיר היה מדריכי הנערץ בקורס קצינים, ולאחר מכן עמיתי כמ"פ בגדוד 77 . איש גדל גוף בעל כח פיזי עצום, אך טוב לב ולא מסוגל להכאיב לאיש. עליז כל הזמן והמרכז החברתי בכל חברה בה היה, כולל בגדוד 77.

לאחר זמן מה התותחן שלי (ויגודה) נפצע. נגמ"ש הפינוי מגיע אלי עד סמוך לעמדות לפנות אותו. בנגמ"ש מגיע תותחן אחר שמצטרף אלינו לצוות במקום ויגודה. עופר גלוזמן וטנק נוסף מתייצבים מ "שום-מקום" ומצטרפים לפלוגה. מספרם ברשת 4 ו 4ב'. אנחנו לא מכירים אותו והוא לא התאמן איתנו. למרות זאת הוא משתלב מהר מאוד בירי ובתצפית הירי ומפגין אומץ רב ותבונה. מדי פעם הוא "משחיל" בקשר חוץ הערה צינית. בהתחלה אנחנו לא יודעים איך "לאכול אותו", אך כאשר אנו רואים את הצטיינותו בלחימה, אנו לומדים לקבל את הערותיו הציניות באהדה ובחיוך. (רק לאחר המלחמה נודע לי איך עופר הגיע אלי: הוא שירת כקצין מקלעים בצאלים. הוא קיבל תפקיד זה משום שהיה ספורטאי מצטיין ותפקיד זה איפשר לו לשלב בין שירות בצבא ואימוני הספורט. עם פרוץ המלחמה הוא קיבל צוות שהורכב מהסגל של צאלים: יואב יער כתותחן, סבח כטען, ושרעבי כנהג. ביום ראשון הוא הגיע לאיזור עם פלוגתו. בשלב מסויים הוא התנתק ממנה ולא הצליח לחדש קשר. אנחנו הכח הראשון שהוא ראה. הוא פנה אלי אם הוא יכול להצטרף. נעניתי בחיוב ומאז הוא איתנו. יואב היה מדריך תותחנות בצאלים. הוא צלף מצויין ורושם לעצמו ולצוותו הרבה השמדות). בינו ובין נח מתפתחת כימיה, והם עוקצים אחד את השני בקשר. אבנר ספקטור ואליאב סנדלר מפגינים "ראש גדול". הם שומעים בקשר מה קורה, ו"מנדנדים" לי לאפשר להם לצאת מהתאים ולראות במו עיניהם. אני מאפשר להם מעט מאוד מחשש שייפגעו.

מאחורי העמדות המרכזיות, כ 100 מ' מאחור, עבר על פני השטח קו מים ממתכת. אני, בן מושב שגדל באוירה חקלאית, מבקש מהמפקדים לעקוף את קו המים ולא לדרוס אותו. בהתחלה עמדנו בכך אך בהמשך לא יכולנו, ובסוף הלחימה הצינור היה שטוח לכל אורכו.

עכשו אנחנו כבר יודעים שזאת מלחמה. אף אחד לא בא להחליף אותנו, למרות שגמרנו כבר פעמיים את בטן התחמושת. גם הידיעות על ההרוגים מתחילות להגיע. אנחנו רואים טנקים שלנו פגועים, וגם נטושים. מי היה יכול לדמיין זאת. אני רואה טנק שלנו נטוש ברמפה שמצפון לנו. אני מגיע אליו, מטפס, ומסתכל בצריח. יש גופה בפנים. אני מתחבר עם כבל הגרירה, וגורר את הטנק כ-200 מ' מערבה. מזעיק לשם את כוחות הפינוי והחימוש. למלחמה גם ריח משלה: ריח מנועי הטנקים שלנו ועשן הירי מתוך הצריח, ובנוסף ריח חומר הנפץ שיורים עלינו ומתנפץ על סלעי רמת הגולן ועל מתכת הטנקים שלנו. ונוסף לו ריח העשן מהטנקים הבוערים. ולכל זה נוסף הריח מהגוף שלנו, ריח האבק, הפיח והזיעה. ובנוסף לכל זאת עוד ריח: ריח הפחד שאותו אנו מדחיקים. האם כבר לא אהיה בין החיים עוד דקה ? אולי שעה ? ואולי יממה ? ואיך יתמודדו יקירי עם מותי ? ואולי בכל זאת ישחק לי מזלי ואשרוד את הלחימה ? הריח הזה, בעוצמות עולות ויורדות, ימשיך ללוות אותנו כל ימי הבלימה ואח"כ בהבקעה עד הפסקת האש (ב 24 לאוקטובר לפי מיטב זכרוני).

יום א' בלילה[עריכה]

אנחנו אחראים על ה"עמדות המרכזיות". טנקים סורים מתקרבים, אנחנו רואים אותם, אך יורים מיד פעם "אינסטנקטיבית" משום שלתותחן אין אפשרות לכונן.

יום ב' בבוקר (8 לאוקטובר)[עריכה]

המשך ירי. קושי רב בגלל השמש בעיניים. יותר מאוחר: השתתפנו בהתקפה גדודית בניסיון להחזרת המצב לקדמותו. גלשנו קדימה במסגרת תנועה גדודית בניסיון לחזור לגבול. תנועה בשטח נחות. קשיי תנועה בגלל ה"בולדרים". ארטילריה חזקה וסאגרים. מהר מאוד הוחלט לחזור לעמדות הקודמות, שהן השטח השולט.

כאשר ראינו את הנותב הרוטט באויר ונע לכיווננו לא ידענו במה מדובר. רק יותר מאוחר, כשחזרנו לעמדות, הסבירו לנו שזה טיל נ"ט מסוג סאגר. זו הפעם הראשונה ששמענו עליו, וכמובן לא היו לנו תרגולות איך להתגונן מפניו.

יום ב' אחה"צ והלילה[עריכה]

המשך ירי מהעמדות המרכזיות. הרבה פגיעות. מילוי מחדש טנקים בודדים. אין אפשרות לעזוב למילוי עם כל היחידה. כמות הטנקים שלנו משתנה בין 8 ל 3 כלים. חוטפים הרבה ארטילריה. אנחנו נכנסים למעין שגרה של ירי, תצפית החלפת עמדה וחוזר חלילה. אנו פועלים מכנית, איזה סוג של כהות חושים אופף אותנו ואנחנו ממשיכים לבצע אוטומאטית את התרגולות אותן ביצענו כל כך הרבה באימונים. ריח המלחמה חריף במיוחד. פני משתקפות אלי מדי פעם מהמראה שבכוונת מספר 8 שנמצאית בין האפיסקופים בכיפת המפקד. אני לא מכיר את עצמי: פנים מאובקות ומפוייחות. האם זה אני בכלל ? זה לא יכול להיות אף אחד אחר אז כנראה שזה אני.

בערב המג"ד קהלני עוזב עם פלוגה ח' לגזרה אחרת. מחליף אותו בפיקוד על הגזרה יוס. לילה קשה במיוחד. טנקים סורים מתקרבים, אנחנו רואים אותם, אך יורים מידי פעם "אינסטנקטיבית" משום שלתותחן אין אפשרות לכונן. לירי הזה אין שום סיכוי לפגוע, ומטרתו היחידה לנסות להפחיד קצת את האוייב. התקפות חי"ר וירי נק"ל עלינו. אנחנו כמובן לא חושבים אפילו לעזוב את העמדות. ניר קרן צבי מנסה לשפר את עמדתו מול צרורות הנק"ל שיורים לעברנו, ותוך כדי תנועתו פוגע תותח הטנק בסוללה של הרמפה. ניר לא יודע שנכנסה אדמה לתוך קנה התותח.

יום ג' בבוקר (9 לאוקטובר)[עריכה]

ירי "שגרתי" על טנקים שנעים לכיוון שלנו עם הקושי שיוצרת השמש בעיניים וערפילי הבוקר. כאשר ניר קרן צבי מתחיל לירות, מתפוצץ קנה הטנק שלו. אין ברירה, אני שולח אותו לאחור להחלפת קנה. נשארנו רק 3 טנקים: נח, עופר ואני. כמה מסוקים סוריים גדולים מתקרבים אלינו ממזרח. חלק מהם עוברים ממש מעלינו בגובה כמה עשרות מטרים. אנו יורים בהם ממקלעי המפקד ורואים את הנותבים פוגעים אך הם ממשיכים בטיסתם. לאחר המלחמה נודע לנו שמסוקים אלה הנחיתו קומנדו סורי באיזור נפח. אחרי כרבע שעה (אולי יותר) הם חוזרים מעלינו. אנחנו יורים עוד פעם. מאחד מהם יוצא עשן שמעורר בהלה קטנה משום שמישהו אומר שזו התקפת אב"כ.

בסביבות 9 בבוקר ירי ארטילריה " רצחני " וממוקד עלינו. האויר מלא רסיסים ואבק. רעש עז של נפילות וקולות פגיעת הרסיסים במתכת הטנקים. כל האזור בו אנו עומדים רועש וגואש. הנפילות כה רבות וכה צפופות שלא ניתן לראות דבר, אפילו את הטנקים השכנים, על אחת כמה וכמה את האוייב. אנחנו לא מסוגלים לתפקד. אני מחליט לדלג לאחור 200 מ'. הארטילריה רודפת אחרינו (יותר מאוחר למדנו שמדובר ב"מסך מתגלגל"). אני מחליט באינטואיציה של רגע, לא להמשיך לאחור אלא לחזור קדימה לעמדות. אנחנו חוצים את מסך הארטילריה לכיוון העמדות.

מועכים סופית את צנור המים.

ואכן שקט בעמדות ואין שם ארטילריה, אך הסורים ניצלו את המצב ואנחנו רואים טנקים כ 500 מ' מאיתנו ומתחילים לירות בהם ולהדליק אותם. ירי מטווחים קרובים. לא קשה לפגוע. פגז טנק סורי משפשף את הצריח של עופר גלוזמן ולוקח איתו את תא זיווד 7.

כאן מתחיל קרב הגבורה של פלוגה מ' ואותו אנסה לתאר בפרוטרוט:

נותרנו 3 טנקים. נח טימינקר, עופר גלוזמן ואנוכי. תוך כדי ירי לחזית אני מבחין משמאלי במחזה מדהים: אני רואה דגל צבעוני שעולה ומתקדם מערבה וכעבור כמה שניות מתגלה טנק סורי שיוצא מהואדי ונע לכיוון מערב. הדגל היה מחובר לקצה האנטנה של הטנק הסורי לכן ראיתי בהתחלה רק את הדגל. וכך עוד דגל ועוד טנק, ועוד דגל ועוד טנק, וזה ממשיך וממשיך, ומתגלות לעיני מספר שדרות של טנקים סוריים שיוצאות מהואדי ונעות מערבה לכיוון אלרום ללא הפרעה. אני רואה את הטנקים הסורים יורים ואת תרמיל הפגז נפלט אוטומטית אחרי כל ירי. מכך אני מבין שאלה טנקים מסוג T62 שהיו הטנקים החדישים והמשוכללים ביותר מתוצרת בריה"מ באותה עת, וניתנו רק ליחידות העילית של הצבא הסורי. התרגולת שלמדנו למצב "היתקלות" היא שבראש וראשונה המפקד יורה ורק אח"כ נותן פקודה לכח, וכך אכן עשיתי: צודדתי לכנף שמאל אחורית והתחלתי לירות. אך הפקודה הראשונה שנתתי לכח היתה: " 4 תיזהר אתה נכנס לי לקנה, נוע קדימה" , שכן טנק מ"מ 4 (עופר גלוזמן) שעמד משמאלי ביצע החלפת עמדה ונכנס לי לקו הירי. נוצר מצב מאוד בעייתי, זו הפעם הראשונה מתחילת הלחימה שהסורים מצליחים לעבור את הקו שלנו. הם נעו מערבה בשאננות, עם דגלים על האנטנות של חלק מהכלים, כמו במצעד צבאי. שינינו כיוון לעבר הטנקים הסורים שהמשיכו עוד ועוד לצאת מהואדי ולהתקדם מערבה. הירי שלנו לא היה יעיל. היינו בשטח נחות. הסורים המשיכו בהתקדמותם. ניסיתי לקרוא למג"ד (יוס) כמה פעמים אך לא היתה תשובה. חשבתי שנשארנו לבד בגזרה.* הרגשתי שכל האחריות על עצירת הסורים מונחת על כתפי. אם לא נעצור את הסורים, הכל ייפרץ, והם ישאטו מערבה ויגיעו לגליל. צריך לעצור את אותם בכל מחיר. החלטתי לעקוף את הגבעה הסלעית שהייתה מאחורינו וקצת משמאלנו, לאגוף אותה משמאל ולהתייצב חזיתית מול פתחת הואדי, מול הטנקים הסורים שהמשיכו בהתקדמותם. ידעתי בצורה הבהירה ביותר שזה עלול לעלות לי בחיי ובחיי לוחמיי. אך ידעתי גם בבהירות, שאם לא אעשה כך, מצפוני ייסר אותי כל יתרת חיי. יש נקודות זמן בחיים שאתה נדרש להחליט במהירות, ואתה עתיד לחיות עם תוצאות ההחלטה לנצח. התחלנו באיגוף. נח ועופר אחרי. הם רוצים לעצור במחסה הגבעה הסלעית להכין פגזים תורנים. אני מאיץ בהם. השלמנו את האיגוף והטלנו את עצמנו לתוך הכח הסורי המתקדם. הגענו לשם בהחלטה נחושה למנוע בכל מחיר מהסורים להמשיך ולהתקדם מערבה. אני זוכר בבהירות, שמה שעבר בראשי כאשר הטלנו את עצמנו לתוך הכח הסורי, היתה קריאתו של שמשון: " תמות נפשי עם פלישתים". לא היו תוואי שטח שמאפשרים תפיסת עמדות, לכן עמדנו על הפלטה, התערבבנו בין הטנקים הסוריים ונלחמנו מטווח אפס.

נתתי לתותחן פקודה לירי פגז חלול : "תותח חלול טווח אפס טנק על, אש"

במשך זמן די ארוך המשכנו לירות על הטנקים הסוריים, כאשר אנחנו מעורבבים בתוכם. אינני מצטיין בתאורי קרבות. מה שקרה שם היה ירי מטווחים אפסיים לכל הכיוונים. היינו באטרף של לחימה. היינו מלאי זעם על כך שאחרי שלושה ימי לחימה בהם איבדנו את טובי חברינו, הסורים אולי מצליחים לפרוץ את קו כוחותינו. נלחמנו על חיינו ועל חיי מדינת ישראל. עשינו בהם שמות. רבים מתוך הטנקים הסורים התחילו לבעור. עד היום איני מבין מדוע הם כמעט ולא השיבו אש בשלב הזה. יתכן והסיבה נעוצה בזה שהטנקים שלהם נעו עם מדפים סגורים, ואילו אנו היינו חשופים בצריח, המפקדים עם הראש בחוץ, וראינו את תמונת הקרב בצורה יותר ברורה. אנחנו הגחנו במפתיע לתוכם מאחורי הגבעה הסלעית, וכנראה הם, שמפקדיהם היו סגורים בתוך הצריחים, ויכלו לצפות החוצה דרך האפיסקופים בלבד, לא הבינו מה קורה ומהיכן פוגעים בהם. פגענו בהם אחד אחד. רבים מתוכם התחילו לבעור. לאחר זמן מה, שנראה כנצח, התחילו להגיע כוחות נוספים מהגדוד והחטיבה, תפסו את הרכס שמאחורינו והצטרפו לירי. לעופר גלוזמן נשארו רק כמה פגזי זרחן. הוא ירה אותם ונתזי הזרחן מהפגזים שפגעו בטנקים הסורים חזרו ופגעו בטנק שלו. כאשר גם פגזים אלו נגמרו הוא וציוותו ירו על הטנקים הסורים במקלעי 0.3 ואחר כך בעוזי. אחרי זמן מה, הצטרפו אלינו עוד טנקים. ראיתי את קהלני עומד לשמאלי. חשתי הקלה רבה. קהלני היה אחראי בגזרה אחרת. כאשר שמע על הקרב המתחולל בגזרת "עמק הבכא", נזעק עם פלוגה ח' שהייתה עימו בדהרה לגזרה. ניסיתי ליצור איתו קשר אך לא הצלחתי. רשת הקשר הייתה עמוסה ולא הצלחתי להיכנס לשידור. בשלב זה "הלך" לי הצידוד. המשכתי בירי וצודדתי באמצעות הזזת כל הטנק ימינה ושמאלה ("צידוד עם הזחלים").

ואז הגיע פתאום רגע ההכרעה. רגע ההכרעה הוא ברור וחד משמעי. הסורים הם אלה שנשברו. תנועת הטנקים שלהם נעצרה. הצוותים שלהם יצאו מהטנקים שעדיין לא נפגעו, והתחילו לנוס על נפשם מזרחה.

ניסיתי להודיע לקהלני שאני נע קדימה על מנת לנסות לחזור לעמדות ששולטות לכיוון "עמק הבכא" (כ 200 מ' מזרחית לנו). לא הצלחתי להיכנס לרשת הקשר בגלל העומס. עשיתי לקהלני סימן בידי שאני נע קדימה, ונדמה לי שמבטינו נפגשו והוא הנהן לי להסכמה. התחלתי לדהור קדימה בין החיילים הסורים הנמלטים. נח ועופר התארגנו לנוע אחרי. ואז אחרי כ- 50 מ' נפגעתי למרבה הצער. הרגשתי הבזק חום וחבטה ואיבדתי את ההכרה למספר שניות. כשהתאוששתי הרגשתי כוויה ברגל שמאל. רציתי לחדש את הירי. נתתי פקודת אש. התותחן אמור לדווח "על", והטען-קשר לדווח "טעון". לא הייתה תגובה מהתותחן והטען-קשר. הסתכלתי לתוך הצריח וראיתי את הטען קשר אליאב סנדלר, שוכב ללא תנועה על ריצפת הצריח. התותחן נפצע והחל למרר בבכי ובזעקות (חשב שהתעוור). (מאוחר יותר נודע לי כי פגז חלול פגע בצידו השמאלי של צריח הטנק שלי). יצרתי קשר-פנים עם ספקטור, וביקשתי ממנו לנסות לנסוע. למרבה המזל הטנק היה כשיר לתנועה. נחלצתי לאחור לקו בו היו נח ועופר, וירדתי לבדוק מה קורה. לפי מיטב הבנתי - סנדלר מת. התותחן היה בהיסטריה והמשיך לזעוק בקולי קולות. לא הצלחתי להרגיעו ולכן לא היה לי מנוס וניתקתי אותו מקשר הפנים, כדי שספקטור ואני נוכל להמשיך לתפקד. החלטתי לפנות אותם. הודעתי לנח מה המצב ושיתפוס פיקוד. נעתי לאחור והעברתי את סנדלר ההרוג והתותחן הפצוע לידי כוחות הרפואה. קיבלתי תותחן וטען-קשר חדשים וחזרתי חיש מהר לגזרה. המקום היה שקט, שקט מוזר. עשרות טנקים סוריים פגועים ונטושים ביציאה מהואדי ועוד מאות ב"עמק הבכא". בפעם הראשונה מזה כמה ימים לא היה ירי ולחימה. עמדנו עם מנועים דוממים בעמדות המרכזיות, ולמעט טפטופים של ארטילריה מדי פעם והקולות מהרמקולים של מכשיר הקשר, היתה דממה בגזרה. אך הריח, ריח המלחמה, הוא עדיין באויר, אם כי לא חריף כמו לפני שעה קלה.

לפתע מגיע סמוך אלינו ג'יפ ויליס אזרחי. מתוכו יוצא מאיר הר-ציון האגדי. מסתובב בין הטנקים הסורים השרופים והנטושים עם ידו הקפואה וצליעתו. מטפס על הרמפה וצופה על עמק הבכא. אני מזהה אותו מייד. גדלתי על סיפורי גבורתו. עופר גלוזמן ונח טימינקר יורדים לדבר איתו. נח חושב שזה אזרח שבא לקחת שלל ורוצה לסלק אותו. הר-ציון שואל את עופר: "אתם עשיתם את זה ?" ממשיך להסתובב עוד בין הטנקים הפגועים, חוזר ואומר לעופר: "חבר'ה, כל מה שעשיתי אי פעם זה כלום לעומת מה שעשיתם כאן".

אנחנו נמצאים בטנקים הדוממים, ואז מתחילות לצוץ המחשבות. בפעם הראשונה התפניתי לחשוב על ההורים, המשפחה וחברתי מרים (אותה נשאתי לאישה כשנתיים מאוחר יותר). מה עובר על הורי ? יש להם ארבעה בנים, וכולם מגוייסים. אחי הבכור, אריה, לוחם פעיל בשייטת 13. אחי השני, דוד, טייס קרב פעיל בחיל האויר. מוביל רביעיה בטייסת סקייהוק. אני השלישי. אחי הצעיר, זאב, התגייס לפני מספר חודשים והוא בטירונות בחיל השריון.

בפעם הראשונה התפניתי לפגוש אישית את המפקדים והחיילים (ולא באמצעות הקשר). נפגשתי עם נח שהיה עמוד התווך בלחימה. התנהג באומץ רב ובמקצועיות, כאילו אנחנו באימון ולא בלחימה אמיתית. החלפנו טפיחות על הכתפיים. סיפרתי לו שאליאב סנדלר נהרג. שתקנו לזמן קצר וחשבנו על הבחור המוכשר, השקט, האהוד והאהוב שאיננו איתנו עוד. בפעם הראשונה הכרתי פנים אל פנים את עופר גלוזמן שעשה עבודה נפלאה בקור רוח מדהים. בפעם הראשונה יצאו האנשים מהכלים שלא לצורך עשיית צרכים מהירה. הם היו מלוכלכים, מפוייחים , עם זיפי זקן בני כמה ימים, ועיניים אדומות מחוסר שינה. הסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי: האם אנשי הצוות שהיו "כלואים" מעל 3 יממות בתאי הנהג ובצריחים מסוגלים לקלוט את גודל המעשה אשר לו היו שותפים ? רציתי לחבק את כולם, ובעיקר את נח טימינקר ועופר גלוזמן, ואת נהג הטנק שלי אבנר ספקטור שהיו לי שותפים אמיצים, נחושים ללא הרהור וערעור, והמשיכו איתי גם בהמשך הלחימה בהבקעה. אך ההרגלים הצבאיים מנעו ממני לעשות זאת בפועל, לכן עשיתי זאת רק בליבי. אמרתי להם: "עבודה טובה. עכשיו צריך לטפל בתקלות ולהכין את הטנקים להמשך". רציתי להודות לניר קרן צבי וציוותו שלחמו באומץ רב אך "פיספסו" את הקרב הקשה מכל בגלל שהתפוצץ קנה הטנק בתחילת הקרב. רציתי להודות לכל אנשי הצוות והמפקדים האלמוניים מפלוגות ו' ו-ז' שחברו אלינו לשלבים מסויימים בלחימה, אך לא זכיתי להכירם אישית, אלא רק בכינוייהם בקשר. רציתי להודות לכוחות הרפואה והחימוש שעשו את תפקידם בחירוף נפש, והגיעו עד קרוב מאוד לעמדות האש על מנת לפנות פצועים ולתקן תקלות. רציתי להודות לעמיתי וידידי אמי פלנט מפקד פלוגה ח' ואנשיו שלחמו בגבורה עילאית החל משבת אחה"צ. רציתי להודות לסמג"ד איתן קאולי שהיה לצידנו במספר שלבים וסייע באומץ רב. אך בראש וראשונה רציתי להודות למג"ד אביגדור קהלני ששימש לכולנו מקור השראה באומץ ליבו, בנחישותו ובתבונתו בשדה הקרב. במקום לעשות כל זאת, הלכתי לטנק המג"ד. ישבתי עם קהלני והקמב"צ גידי פלד על הצריח. חלק מהזמן שתקנו, ובמעט שדיברנו ניסינו להבין מה קרה ומה יקרה. לא העלנו בדימיוננו שתוך 24 שעות נמצא את עצמנו בכוחות מחודשים מבצעים הבקעה לתוך שטח סוריה.

תם פרק הבלימה.

סיכום[עריכה]

אלה הם ארועי ימי הבלימה כפי שנחרטו בזכרוני כמי שפיקד על פלוגה מ' שכללה בימים אלה כמות משתנה של בין 3 ל- 8 טנקים. יתכן ולא דייקתי בלוחות הזמנים או בסדר הכרונולוגי של הארועים, אך זה התאור ע"פ מיטב זכרוני, אחרי למעלה מ 30 שנה.

אין ביכולתי להזכיר בתאור הזה את כל הלוחמים שנטלו חלק בקרב. הזכרתי רק את אלה שהיו בקשר משמעותי איתי. אין זה גורע מזכויותיהם הרבות של עוד הרבה אנשים טובים שלקחו חלק בקרב. אנשים מהפלוגה, מהגדוד ומהחטיבה. המאמץ המשותף והנחישות של כל הכוחות ביחד וכל כח לחוד הם שאפשרו לנו לבלום את הסורים, מעטים מול רבים, ובשטח לא מוכר. אנחנו, אנשי סיני שהכרותנו עם רמה"ג לא היתה טובה, הצלחנו למנוע כל הישג מהסורים בגזרה שלנו, שתקפו אותנו בכוח גדול מאיתנו בעשרות מונים, ובכך לקחנו חלק במניעת אסון גדול ממדינת ישראל. טובי חברינו שילמו על כך בחייהם, ואנו זוכרים, ונמשיך לזכור, את גבורתם והקרבתם לעד.

למחרת היום כבר היינו בהבקעה לתוך שטח סוריה והשתתפנו בכיבוש המובלעת ובאחזקתה עד הפסקת האש. היינו כבר אנשים אחרים. יותר מפוכחים, יותר בוגרים. מבינים שאין הפעם ניצחון מהיר וחד משמעי, ואולי אין ניצחון בכלל. הצבא הסורי ספג מכה קשה, אך לא הובס וצפויים לנו עוד ימי לחימה רבים וקשים, ואין מי שיחליף אותנו. אנחנו צריכים לעשות את העבודה.

קרבות קשים עברנו בהבקעה, פגענו ולצערי גם נפגענו. 3 פעמים החלפתי טנק בגלל פגיעות או מוקשים, ועוד מספר פעמים בגלל תקלות. נח טימינקר, עופר גלוזמן ואבנר ספקטור המשיכו איתי לאורך כל הדרך ויצאו בשלום מהתופת. ניר חזר ביום ג' בלילה עם תותח חדש ושובץ במסגרת ההתארגנות להבקעה, בפלוגה ח'. גם הוא חזר בשלום.

חלקת הסייפנים התייבשה.

כמה חודשים אחרי המלחמה איתן קאולי מונה למג"ד 77 ואני לסמג"ד. נח טימינקר עבר אף הוא למפקדת הגדוד כקמב"ץ. עופר גלוזמן מונה לסמ"פ מ'. אבנר ספקטור עבר קורס מט"קים וחזר לגדוד כמט"ק. עברנו ביחד את מלחמת ההתשה עד הסכם ההפרדה.

נשארתי בצבא עוד שנתיים, ואח"כ חזרתי למושב.

על ההבקעה והלחימה לכיבוש המובלעת אולי אכתוב בבוא היום.

אמנון לביא

תודה לנח טימינקר, עופר גלוזמן, ניר קרן-צבי ואבנר ספקטור שעברו על הטיוטה ובעזרת הערותיהם הנכונות והמלומדות גיבשתי את הכתוב לעיל.

  • רק לאחרונה נודע לי שהיו 3 טנקים נוספים כמה מאות מטרים צפונית לנו: איתן קאולי הסמג"ד, לאור אפרים מ"פ ז' לשעבר שהצטרף ללחימה כמפקד טנק (ומההבקעה תפקד כמ"פ לכל דבר), ויונה טרן סמג"ד 82 לשעבר שהצטרף אף הוא ללחימה כמפקד טנק. יונה נפצע קשה בקרב הזה. טיפל בו הרופא הגדודי ד"ר אלכס אשל, שביצע ניתוח כאשר סביבו נופלים פגזי ארטילריה, והציל את חייו של יונה ע"י חיתוך בגרונו והחדרת צינורית לקנה הנשימה.

שלושתם נלחמו בחרוף נפש ובטווחים קצרים בטנקים הסורים שנעו מערבה.