תשובות הרשב"א/חלק ד/שכג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סימן שכג[עריכה]

שאלת: אחד שקינא לאשתו, ואמר לה בינו לבינה: אל תסתרי עם פ'. והיא, לפי דבריו, נסתרה, והיו שם אנשים רבים, והקפיד, ובא לאוסרה עליו בכך. ועכשיו, פייסו בני אדם לעשות שלום ביניהם. ואמרתי אני: שאפי' ימחול על קינוייו (שמא צ"ל: קינויו), אינו מועיל. אבל אם יתחרט מעיקרו, ויאמר: שכל מה שאמרו לו, לבו אומר שהוא שקר, והוא אינו מאמין עתה, שעשתה שום רע בזה. ונסתפקת: אם הוא מותר בה, אם לאו?

תשובה: כל שקינא לה, אפי' בינו לבינה, ואמר לה: אל תסתרי עם איש פלוני; קינוייו (שמא צ"ל: קינויו) קינוי. ואם נסתרה, נאסרה דשוב אין לה היתר עכשיו, דאין לנו מי סוטה לבודקה. דגרסי' בפר"ק דסוטה (ב ע"ב): א"ר חנינא: לא לימא אינש לדביתהו בזמן הזה: אל תסתרי עם פלוני; דלמא קיימא לן כר' יוסי דאמר: קינוי ע"פ עצמו קינוי, ומסתרא, וליכא מי סוטה למיבדקה, וקא אסר לה עלויה איסורא דלעולם (אה"ע סי' קע"ח סעיף ז'). דאלמא: א"א לנו, לא למחול, ולא לומר אני מסיר מלבבי החשד והקינוי שקנאתי. דאם איתא, אף זה יכול להתירה, באומר: חזרתי ומסיר אני בלבבי כל חשד וכל פקפוק. ועוד, דכל מוחל על קינוי, ודאי הכי הוא. דאי בחושד ואומר שעברה עבירה ונטמאה, ליכא מאן דמחיל, וליכא מאן דציית ליה. וקי"ל כמ"ד דלאחר סתירה, אינו יכול למחול, כדאיתא התם בר"פ ארוסה (כ"ה ע"א). ושומרת יבם דגרסי' התם, מסתברא כמ"ד לאחר סתירה לא מחיל. ממאי? מדקא מהדרי ליה רבנן לרבי יוסי. דתניא: ר"י אומר: בעלה נאמן עליה כו'. אמרו לו: לא אם אמרת בנדה, שכן יש לה היתר, תאמר בסוטה שאין לה היתר. ואי אמרת לאחר סתירה נמי מחיל, משכחת לה היתר, דאי בעי מחיל. אלא שמע מינה, דלאחר סתירה לא מחיל. אלמא: לא משכחת לה לעולם היתר אחר סתירה. דאי הוה משכחת לה היתר, באומר: מסיר אני בלבבי כל ספק וכל פקפוק; ויהא בעלה נאמן עליה. דהא, אי בעי אמר הכי, ושריא ליה. ומה שאמרת: דלפי דבריו נסתרה, ושהיו שם רבים. לא ידעתי מה כונתך בזה. וממה שאמרת, דלפי דבריו נסתרה, יש במשמע שאין כאן עדים שנסתרה, אלא שהוא אומר כן. וכשחזרת ואמרת: והיו שם אנשים רבים; יש במשמע, שכבר נכנסה עמו לסתר, בפני אנשים רבים. וזה דבר והפכו. ונראה שדעתך לומר: שהוא אומר שנסתרה, ואמר שאנשים רבים ראו שנסתרה. שמ"מ, כל שנכנסה עמו לסתר, אפי' בפני כמה, אסורה, במקום שנסתרה אין שם אלא הם, ורשות היחיד הוא לכך. ותדע, דהא עידי סתירה אין פחות משנים, ואפ"ה הויא סתירה. דמי לא עסקינן, אפי' בשידעו הם שיש שנים רואים אותם, כשנכנסו לסתר. אלא כל שנכנסה למקום סתירה, ושהתה כדי טומאה, אסורה ואינו יכול למחול, והוא נמי נאמן לאוסרה עליו בכך. גם מה שאמרת: אם נסתרה בפרהסיא עם אותו האיש שקינא לה, בענין שאין לחוש אם עבר בה, אם נקראת סתירה אם לאו; לא ידעתי מה אתה אומר! שאין לחוש, דכל שנסתרה במקום סתר אחר קינוי, גרמא לה טומאה דיחוד וסתיר'. ואפי' רוכל יוצא, ואשה חוגרת סינר, וכל אותם שנאמרו בפ' כיצד (כ"ד:), הואיל והדבר מכוער, תצא. לא תצא מבעל קאמר, אלא מבועל. וע"י קינוי תצא מבעל. ואם הוא בענין שאין לחוש בבירור, בכי הא ודאי אין כאן סתירה.