תשובות הרשב"א/חלק ד/סב
סימן סב[עריכה]
למונטוסון.
שאלת: הא דקי"ל: צריך לפרוט את הנדר, אם תלה את נדרו' בשו' דבר, צריך לפרוט מה הסיבה שנדר בשבילה? א"ד: א"צ לפרוט אלא עיקר מה שנדר. ונראה מההיא דאלמנה שבפרק השולח (ל"ה): צרי' לפרוט הסיב'. אבל הא מספק' לן: אם צריך לפרוט לשלשתן, או אפי' לשניהם, או אפי' לאחד מהם, וחביריו נסמכין עליו. שאלו נדר הנודר לדבר עבירה לא היה הוא נסכים (צ"ל מסכים) להיתר. או לא?
תשובה: באמת צריך לפרוט הסיבה, והיא העיקר בדבר זה. שאין עיקר הפרט, אלא כדי שלא יתירו לו מה שנדר כדי להרחיק מן האיסו' או מן הגזל, כההיא דפרק השולח. ואיתא נמי בירושלמי, דגרסינן התם בפרק השותפין שבנדרין (הלכה ד'/: חד בר נש )לפנינו נוספה המלה: נדר/ דלא מרווחא. אתא לגביה רבי יודן בר שלום. א"ל: מה אשתבעת? א"ל: דלא מרווח. א"ל ובן (לפנינו וכן/ בר נש עבד? א"ל לקתוסתיה )לפנינו: בקביוסטיסא/ אמ': ברוך שבחר בהם שאמרו: צריך לפרוט את הנדר. ומסתברא נמי: שאפילו פרט לאחד מן המתירין, די שהרי אלו יחיד מומחה היה, יכול הוא להתיר על ידו מה שפרוט לפניו. שאין היחיד מצוי ג"כ לחטוא, ולהתיר מה שאינו ראוי להתיר. ואף על פי שאלו הג', אין היחיד שבהם חשוד להסכים על ההיתר, אם תלה נדרו בדבר האסור לו. ואיני רואה בזה שום הפרש בין מומחה לשאינו מומחה. שצורך הפרט אינו דבר תורה עד שנאמ': גזרת הכתו' כך היא: שיפרוט הנודר בפני המתירים את הנדר. אלא חשש' של דבריהם היא, להזהר ברמאין. וכל שמקצת המיתירים יודעים באמיתו' של ענין, די בכך ואריך. וכ"ש אם אותו היחיד חוזר ופורט בשמה להם, כמו שפרטה היא לפניו. דלא גרע מתורגמן שמתירים ע"י, כמ"ש בירושלמי שכתבנו למעלה.