תשובות הרשב"א/חלק ד/סג
סימן סג[עריכה]
שאלת: נכסי הקדש הרי הם כנכסי יתומים, להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, אם לאו? דכיון דאמרי' בכתובות (ק"ו ע"ב): אין עניות במקום עשירות, ולפיכך: אין משתכרין בשל הקדש, ואפי' בהיתר גמור. ובדברים אחרים שוים נכסי הקדש לנכסי הדיוט. אנו אין אנו יודעים על אמיתות הדבר. הודיענו: הדין כיצד?
תשובה: דברים הללו שאמרת, אינ' אמורים אלא בקדשי שמים כגון: הקדש מזבח או הקדש בדק הבית. אבל הקדש עניים אינו בכלל זה. ודע: כי הקדש שמים מותר ברבית קצוצה דבר תורה, דאחיך כתי', ולא הקדש. ותניא בפרק הזהב (נ"ז ע"א): רבית ואונאה להדיוט, ואין רבית ואונאה להקדש. ואף על גב דמפרשי' לה התם (בבא מציעא נ"ז): כשקבל עליו לספק מד', ועמדו משלש, לאו למימרא: דבכי הא בלחוד הוא דשרי. דהאי אבק רבית הוא, ולא אצטריך קרא למשרי רבית דרבנן. אלא משום דתניא בברייתא: הרי שקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו על ג', מספק מארבע, קא מפרש לה נמי לההיא: דאין רבית ואונאה להקדש, בכענין ההיא. ומיהו, קושטא דמילתא דאפי' ברבית דבר תורה שרי. וכגון: שקבל על עצמו לתת להקדש ג' סאין, ועמד הגזבר והרויח לו זמן כדי שיתן ד', וה"ז מותר. שלא אסרה תורה אלא לאחין (שמא צ"ל: לאחיו) ולא להקדש. ומעות של הקדש עניים, מסתברא: שמותר להלותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כמעות של יתומים. וקרוב אני לומר: שאין רבית אף להקדש עניים. לפי שמעו' אלו אין להם בעלי (נראת שצ"ל: בעלים) ידועים. וגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה. ונמצא: שאין ריבי' זה בא מלוה למלוה. וכבר ידעת שאמרו: לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואחר שאין לממון זה בעלים בשעת ההלואה, מי נאסר? ולא מחמת שהגזבר מלוה אותם נאסר. שכל הממון (נרא שצ"ל: שהממון) אינו שלו, אלא שעשה עליו אפוטרופוס או גזבר, מותר. ובלבד שלא יהיה בעל הממון אסו' ברבית. וכדתניא בתוספתא דבבא מציעא: ישראל שאמר לכותי: הילך שכרך, ובא והלוה מעותי ברבית, אסור. וכותי שאמר לישראל: הילך שכרך, ובא והלוה מעותי ברבית, מותר, אבל אסור מפני מראית העין. ישראל שנעשה לו לכותי אפוטרופוס או סנטר, מותר ללוות ממנו ברבית. וכותי שנעשה אפטרו' או סנטר לישראל, אסור ממנו ברבית. ומ"מ, לא למעשה אני אומר להלוותן ברבית קצוצה. אבל בקרוב לשכר ורחוק להפסד כמעות של יתומים נ"ל הדבר ברור: שהוא מותר.