תשובות ריב"ש/תקטו

תשובה תקטו

אל הנבון החבר רבי שם טוב שפרוט י"א

שאלת ראובן ירד לתוך כרם שמעון לעבדו שלא ברשות כי לא היה בעיד וראובן זה עבד את הכרם ההוא בשנים שעברו ברשות שמעון ובזאת השנה הלך שמעון חוץ למלכות וחמיו וגיסו של שמעון חלו פני ראובן שיעבוד הכרם כמו שעשה בשאר השנים שעברו כי שמעון היה חייב לראובן סך ידוע בשבועה ועבד השבועה והלך לו וכשחלו חמיו וגיסו של שמעון לראובן שיעבוד הכרם אומרים כי ראובן השיב להם כי לא היה רוצה ואחר זמן נמלך ראובן ועבד הכרם מעצמו בלי שישאל רשות לא משמעון ולא מחמיו ולא מגיסו וחמיו וגיסו ידעו שראובן היה עובד הכרם ולא מיחו בידו כלל וגם שמעון לא שלח מחאה ולא גלה בדעתו כלל ואם היה יודע בודאי כי לא היה רחוק כל כך. ועתה טוען שמעון שיש לראובן להפסיד אף דמי הוצאתו אין צריך לומר שאין לו ליטול מחצית הפירות כמו שהיה נוהג ליטול בשנים שעברו כי הוא טוען כי לפי שירד שלא ברשות הוא כאנס ותבע לראובן בפני הגזבר בקול אונס כמנהג המתרעמים מהאנסים וטוען שיש לקנסו לראובן כאנס וגזלן אין צריך לומר שאין לו ליטול כלום. וראובן שכנגדו טוען כי ח"ו שהוא יהיה אנס אבל יען חלו פניו פעמים רבות חמיו וגיסו שיעשה הטוב והישר בעיני אלהים ואדם שלא היו מוצאים אדם לעבוד את הכרם ההוא עם היות שלא רצה כשחלו פניו יען הם היו בעיר וידע בברור שלא היה להם מי שיעבוד הכרם ואדם אין לעבוד את האדמה ירד לעבדה וברשות הוא מדלא מיהו חמיו וגיסו ועוד שאף לגזלן שמין לו וידו על התחתונה ועוד שאפילו יהיה יורד שלא ברשות הנה היורד שלא ברשות ונטע שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה והנה זאת הכרם כשדה העשויה ליטע כי אין אדם מניח כרמו שמיר ושית ואף אם יאמר שהוא היה רוצה בכך אין בדבריו כלום דבטלה דעתו שאין אדם רוצה להניח כרמו בלי עבודה וגם הוא היה רגיל לתתה בכל שנה למחצית ויותר. ועוד טוען ראובן שברשות שמעון ירד בה ששמעון שלח לו כן ע"י יהודה בנו של ראובן שהיה חוץ למלכות שחלה פניו שיחלה פני אביו לעבוד הכרם למען השם ב"ה ועם היות ששמעון כופר בזה אין להאמינו כי שמעון זה מוחזק ומפורסם באדם רע ובליעל ובפרט בעבריין כמה פעמים ועתה שעבר על שבועתו ולא פרעו וראובן מוחזק באיש תם וישר ולזה ראוי להאמין ראובן ולא שמעון:

תשובה ברור הוא שאין ראובן זה כגזלן מפני שירד לעבוד כרמו של חברו שאין גזלן אלא המחזיק בקרקע חברו ואומר שהיא שלו ותולש ואוכל אבל זה שהכל יודעין שאינו מחזיק בה כלל אלא שעובד אותה כדי שלא תבור ותשם אף אם נחשוב אותו יורד שלא ברשות גזלן לא הוי שאין היורדין שלא ברשות נקראין גזלנין והדר בחצר חברו שלא מדעתו לא נפסל לעדות כגזלן חלילה ואע"פ שהוא מתכוין לתועלת עצמו כ"ש זה שאף אם נתכוון לתועלת עצמו גם לחברו הועיל ובמה שעשה יש מפני השב אבדה לבעלים ושמעון שקבל וצעק עליו בפני הגזבר לא טוב עשה כי הוא משיב רעה תחת טובה. אמנם נראה שאינו כיורד ברשות שאם מפני מה שחלו פניו חמיו וגיסו של שמעון הנה יטעון שמעון שלא היה ברצונו ואם מפני מה שטוען ראובן ששמעון שלח לומר לו ביד בנו של ראובן כיון ששמעון כופר בזה על ראובן להביא ראיה שהוא בא להוציא משמעון והכרם בחזקת שמעון הוא ואף אם יהיה שמעון חשוד כדברי ראובן אין שכנגדו נשבע ונוטל כיון שלא נתחייב שמעון שבועת התורה דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל חשוד שכל אדם יתבענו ויתחייב היסת ומפני חשדו ישבע שכנגדו ויטול ^*(עי' בתוס' ב״מ (ה.) בד"ה שכנגדו וברא״ש שבועות (פ' כ״ה סי' ז') וברמ״א ח"מ סי' צ"ב ס"ז ועי' בב״ח שם ובש"ך סק״י ועי' בקונטרסי הנדפס בסוף ס' שו"ת אורח לחיים) ומבואר הוא בפרקא קמא דמציעא (ה'.) בעובדא דההוא רעיא דאמרינן דרב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. וגם מפני שעבר על השבועה ולא פרע החוב שנשבע עליו לפרעו אינו חשוד על השבועה לדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל דעובר על שבועת בטוי להבא לא הוי חשוד משום דבעידנא דמשתבע לא משתבע בשקרא ודעתו לקיים ולא נחשדהו לישבע בשקר בשעת שבועה אבל לדעת ר"ת והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל הוי חשוד ומחלוקתם תלוי בפירוש סוגיא שבפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ו:) ואפילו לדעת האומר דהוי חשוד משום שבועת בטוי להבא י"ל כי מי שלא פרע החוב שנשבע לפרעו לא הוי חשוד דשמא לא היו בידו המעות בזמן הפרעון והוי אנוס אא"כ אתו סהדי דההיא שעתא הוו זוזי ברשותיה דהכי אמרינן בפרקא קמא דמציעא (ה':) גבי כופר בפקדון פסול לעדות דלא מפסיל אלא היכא דאתו סהדי דההיא שעתא הוה גביה וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה ודבר זה אין ראוי לאמרו בפני עמי הארץ ^*(ב"י ח"מ סי' ל״ד ס"ו וע"ש בש״ך סק"ח) ולכן נראה שראובן זה הוא כיורד שלא ברשות ואעפ"כ בנדון זה לא יזיק לו שהרי החלוק שיש בין יורד ברשות [ליורד שלא ברשות] הוא דביורד ברשות נוטל כשאר שתלי העיר בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע כדאיתא בפרק חזקת (בבא בתרא מ"ב.) שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע והיורד שלא ברשות בשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן ניטע שדה כזו ופירש רש"י ז"ל (בב"מ ק"א.) כשאר שתלי העיר ובשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה שאם שבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו הוצאה שעור שבח וכן בשדה שאינה עשויה ליטע יכול בעל השדה לומר לו עקור נטיעותיך ולך ולא יפרע לו כלום כמו שכתב הרמב"ם ז"ל וכן הרמב"ן והרשב"א ז"ל ופירש עשויה ליטע רוצה לומר שהיא ראויה לאילנות יותר מלזרעים ואם כן אין זה כי אם בנוטע אילנות בשדה לבן שבזה צריך לראות אם ראויה לאיללות יותר מבזרעים אבל בעובד כרמו של חברו כגון עובד וזומר ומנכש ויתר עבודות הצריכות לה אין לך כרם שאינו עשוי לזה והוה ליה כשדה העשויה ליטע ושמין לו כשאר שתלי העיר ^*(ד"מ שם סי' שע"ה אות א'. רמ״א שם ס"א) והרי זה כאותה שכתב הרמב"ם ז"ל בשם הגאונים ז"ל (פרק עשירי מהלכות גזלה ואבדה) וזה לשונו החצרות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף בהן בתים ועליות לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חברו שלא מדעתו הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו והוא שיבנה בנין המועיל הראוי לאותו חצר כמנהג אותו מקום עד כאן לשונו. ואם כן אפילו נחשוב כרם זה כנכסי רטושין שהוא היוצא לדעת שאינו בורח מחמת מרדין והיה יכול לצוות בנכסיו בשעה שיצא והניח הכל והרחיק נדוד על דעת שלא לחזור או לעמוד שם זמן ארוך הרבה שאין בית דין מטפלין בנכסיו לא להעמיד לו אפטרופוס ולא להוריד לתוכן קרוב ולא ארים אלא ישארו קרקעותיו כמו שהניחן שהרי נראה שדעתו שישארו בורים והוא ברצונו אבד ממונו ואבדה מדעת אין מצווין להחזירה ואף אם ירד שם קרוב או אדם אחר מסלקינן אותו כדאיתא בפרק המפקיד (בבא מציעא ל"ח:) וכמו שבאר זה הרמב"ם ז"ל (פרק שביעי מהלכות נחלות) מכל מקום כל זמן שלא הספיקו בית דין לסלקו הוי כיורד שלא ברשות ושמין לו וידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע וכשאר שתלי העיר בשדה העשויה ליטע וכן כתב זה הרמב"ן ז"ל בפרק המפקיד וזה לשונו והוי יודע דכל היורד לנכסי חברו אפילו לנכסי רטושים או קרוב לנכסי קטן אם לא הספיקו בית דין להוציא מידו והשביח שהוציא בה הוצאות משלו שמין לו כיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות וידם על התחתונה וכל היורדים להשביח נכסי אחרים שלא ברשות באותו כלל והוא דידעי ואין זה צריך לפנים אבל בדלא ידעי לא שקלי אלא הוצאה אפילו בשדה העשויה ליטע דהא לאו בתורת אריסות ולא ליטול כלום ירד אבל היורד לדעת דעתו הוא שהבעלים מתרצים בכך עד כאן לשונו. ופי' לא ידעי שכתב רצה לומר שסבור שהקרקע שלו ואחר כן נמצאת שאינו שלו דומיא דעובדא דמרי בר איסק דאתא ליה אחא לחלוק בנכסים כדאיתא התם (ל"ט:). הנה מבואר מלשונו דאפילו היורד לנכסי רטושין שדעת הבעלים שישארו בורין ושוממין ומפני זה אין בית דין מטפלין בנכסיו ומסלקין היורד בהן כל שלא סלקוהו דינו כיורד שלא ברשות ובשדה העשויה ליטע שמין לו כשאר אריסי העיר ואין צריך לומר בנדון זה דמשמע דלא הוי כנכסי רטושין שהרי נראה שלא הרחיק נדוד כל כך אבל הוא במקום קרוב ונודע מקומו ואולי דעתו היה לחזור בקרוב ועתה לא יכול כי לא לאדם דרכו ובגמרא התם ואלו הן נכסי רטושין כגון שהיו אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן ואין ידוע להיכן הלכו וכן לשון הרמב"ם ז"ל מי שיצא לדעת והניח נכסיו ואין ידוע להיכן הלך ולא מה אירע לו אין מורידין וכו' וא"כ הו"ל כנכסי (רטושין) [נטושין] שהם היוצאין על כרחם הנחפזים ללכת ולא היה להם פנאי לפקח בנכסיהם כגון השבויין והבורתין מחמת מרדין שהיורד לנכסיהם אין בית דין מוציאין מידו בין קרוב לאכול הפירות בין אדם אחר כדין אריס כדאמרינן התם וכולן שמין להן כאריס וכבר כתבו המפרשים ז"ל דאף מי שלא נשבע ולא ברח מחמת מרדין אלא יצא לסחורתו על דעת לשוב תוך ג' או ארבעה חדשים ואחר כן נשבה ולא יכול לשוב הוי בכלל (רטושין) [נטושין] שהרי לא היה לו להעלות על לבו להוריד ארים בקרקעותיו קודם שילך כיון שהיה דעתו לשוב בקרוב ^*(ב"י ח"מ סי' שע"ה מחו' א'). ולזה עלה בידינו שראובן זה שמין לו כמה אדם רוצה ליתן בכרם כזה לעבדה העבודה אשר עבד בה ויעול כדרך ששמין ליורד שלא ברשות בשדה העשויה ליטע. נאמן אהבתך דורש שלומך יצחק ב"ר ששת זלה"ה: