תשובות ריב"ש/תפד
אושקה. לרבי יצחק אליטנסי י"א
שאלה ראובן שלוה משמעון ונתחייב לו בקנין בכל תוקף בתפישת הגוף ועוד שעבד עצמו ליתן מטלטלין בני חורין לחק אלפאר"דא וחק זה הוא נהוג במלכות ארגון שאם אין לו מטלטלין בני חורין שהוא נתפש בגופו ועתה שמעון המלוה תבע חובו מראובן הלוה ונמצא שאין לו בקש שיהיה הלוה נתפש בגופו בפי החיוב שנתחייב לו והלוה טוען שאינו מן הדין שיהיה נתפש בגופו כי לא מצינו זה בדין תורה שיהיה אדם מישראל נתפש בגופו על שום שעבוד ושאלת הדין עם מי:
תשובה הדין עם ראובן הלוה שאין אדם יכול נשעבד עצמו ולהתנות להיות נתפש בגופו כדאמרינן בפ"ק דקדושין (י"ט:) גבי המקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים הא בדבר שבגוף אין תנאו קיים ופי' המפרשים ז"ל דבר שבממון שאר כסות דבר שבגוף עונה לפי שמצטערת בגופה במניעת העונה ובכאן נמי להיות נתפס בגופו איכא צערא דגופא ואינו יכול להתנות בו ועוד דאפילו בממון המתחייב מחמת צער הגוף שקיל וטרי בגמרא בבבא קמא בסוף פ' החובל (בבא קמא צ"ג.) אם אדם מוחל על צערו או לא ואע"ג דמסקינן התם דכל שאמר לו בפירוש ע"מ לפטור או בלאו כמתמיה שהוא כהן פטור וכדתניא הכני פצעני ע"מ לפטור יש לאו שהוא כהן יש הן שהוא כלאו מ"מ זה אינו אלא לענין פטור הממון וחיובו בשהכהו ופצעהו אבל שיוכל להכותו ולפצעו לכתחלה ולעבור בלאו של מכה חברו דאזהרתיה מקרא דארבעים יכנו ולא יוסיף מפני הרשות שנתן לו זה הא ודאי נא אפשר ותדע שהרי אף בראשי אברים איכא מרבוותא ז"ל דאמרי דכל שאמר כן בפי' בניחותא ע"מ לפטור פטור ומתניתין דתנן האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי ע"מ לפטור חייב מוקמי לה בהן כמתמיה שהוא כלאו ובודאי שאין זה אלא לענין פטור הממון וחיובו בשחבל בו אבל לא עלה על הדעת שבשביל תנאי זה יוכל לקטע את ידו ולסמא את עינו לכתחלה כי קרוב הוא שימיתנו בזה כמו שהעידה תורה שהברזל ממית בכל שהו וכן אמרו ז"ל (ע"ג כ"ח:) שורייני דעינא בלבא תלו ומטעם זה אמרו עין תחת עין ממון משום דעין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין אלא ודאי בין בראשי אברים בין בצערו לא אמרו שאדם מוחל עליהם אלא לענין הממון המתחייב עליהן החובל אבל שיוכל אדם להתנות שיצערוהו בגופו ומפני זה יכפוהו ב"ד בצער ההוא זה אינו. ועוד דאפילו פועל קיי"ל (בב"ק קט"ז:) שיכול לחזור בו אפי' בחצי היום משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ושמין לו מה שעשה ואע"פ שנשכר לכל היום לפי שאין תנאי מועיל לעבוד בגופו על כרחו אע"פ שהוא מלאכת אומנתו הרגיל בה אין צ"ל שלא יועיל תנאי שיהיה במסגר אסור ובבית כלא יושבי חשך ואפי' בגוביינא שעושין ב"ד בנכסיו תניא בבריי' בב"מ פ' המקבל (בבא מציעא קי"ג:) וכדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב והוא שנותנין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש ומטה ומצע וסנדליו ותפליו ואם הוא אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין אע"פ ששעבד כל נכסיו והסכימו הגאונים ז"ל שהלכה היא וכן כלים שעושין בהן אוכל נפש אמרה תורה לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל ואיך ימשכננו בגופו שצריך לבקש פרנסתו בשוקים וברחובות. ומה שטען שמעון המלוה בזה דדינא דמלכותא דינא אינו ענין לזה כלל שאין דינא דמלכותא ואף לא דינא דמלכא שיהיה אדם נתפס בעד הלואה אלא באלפרד"א לבד הוא המנהג והדין ואם זה התנה להתחייב בהלואתו כפי החק ההוא מדין תורתינו אין תנאי זה מועיל והרא"ש מטוליטול"ה ז"ל כתב כן בתשובת שאלה אפילו התנה על עצמו שיתפוס המלוה את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל ואינו יכול לאסרו ולא להשתעבד בו ע"כ. ובאמת כי בעירנו זאת נוהגין הדיינין לתפוש הלוה בגופו כשנתחייב כן והוא מצד תקלת הקהל ועוד תקנו הקהל שאף בלא חיוב יתפש כל אדם על כל תביעה שיתבעוהו או יתן ערבים על התביעה הנקרא קיום ב"ד ואני רציתי למחות בידם על התקנה ההיא באשר היא שלא כדין תורתינו ואמרו לי כי זו תקנת השוק מפני הרמאין ושלא לנעול דלת בפני לווין והנחתים על מנהגם ומכל מקום אפשר לומר שאם הלוה מוחזק שיש לו מטלטלין ומבריחן אפשר לבית דין לכופו ולאסרו גם להכותו בגופו ואם לא נתחייב בזה בפי' דהיינו דאמרינן בכתובות בפ' הכותב (כתובות פ"ו.) אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי למעבד האי מצוה מאי אמר ליה תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו. ואע"ג דלא קיי"ל כרב פפא אלא כרב הונא בריה דרב יהושע דפליג עליה בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ד.) ולית ליה פריעת בעל חוב מצוה היינו דלית ליה כרב פפא דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ופריעת בעל חוב מצוה בלחוד אלא סבר רב הונא בריה דרב יהושע שעבודא דאורייתא וב"ד יורדין לנכסיו מדינא *(עי' ש"ך ח"מ סי' ל"ט סק"ב בד"ה אך) ופריעת בעל חוב לאו מצוה בלחוד היא אבל לכ"ע בפריעת בעל חוב מצוה איכא ואי אמר לא בעינא למעבד מצוה וא"א לב"ד לירד לנכסיו בודאי מכין אותו עד שתצא נפשו וזהו שהרב אלפסי ז"ל הביאה להא דרב פפא בפרק הכותב אע"פ שפסק כרב הונא בריה דרב יהושע בפ' גט פשוט וכיון שאפשר לב"ד להכותו כדי שיקיים מצוה זו גם כן אפשר להם לאסרו כדאמרי' בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן ט"ז.) מנא לן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה דכתיב הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין אבל אם הלוה עני ואין לו מה לשלם הדבר ברור שאסור לתפשו בגופו ולענות נפשו ואף אם נתחייב בזה בשטר והיה התנאי מועיל מן הדין שהרי אפילו לעבור לפניו כדי לביישו אסור כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"ה:) מנין לנושה בחברו מנה ויודע בו שאין לו שאסור לעבור לפניו תלמוד לומר לא תהיה לו כנושה ואיך יהיו ב"ד נזקקין לסייעו בדבר האסור וכ"ש שאין התנאי מועיל בכיוצא בזה כמו שכתבתי למעלה ואיני רואה שום צד אחר שיהיה מן הדין לתפסו בגופו כיון שאין לו מה לשלם אלא אם כן נשבע לשים עצמו בבית הסהר ושלא לצאת משם עד יפרע חובו וזהו כעין אושטגי"ש שבענין זה תופסין אותו בגופו כמו שנשבע כדי שיקיים שבועתו *(ב"י ח"מ סי' צ״ז סל״א. ד"מ שם אות ג'. רמ"א שם סעי' ט"ו):