תשובות ריב"ש/תסח

לדון זכרי אלגראנטי

שאלת הרי כי היתום שמו ראובן יש לו נכסים מטלטלין ביד אלעזר והנכסים הנז' היו מקצתן מאביו של ראובן הנז' ומקצתן היו מירושה שנפלו מאחיו ואלעזר הנזכר שיש בידו הנכסים אינו רוצה למסור לו ליתום הנזכר הנכסים ההם באמרו שאינו גדול בשנים שיוכל לעשות לו שובר ממה שיקבל או מחילה. כמה שנים צריך שיהיו ליתום הנזכר שיוכל לישא וליתן בנכסי אביו ובנכסי ירוש' אחיו ויהיה מה שיעשה עשוי הן למחול הן ליתן במתנה ולעשות כל דבר שאדם גדול יכול לעשות עד כאן לשון השאלה:

תשובה לפי שבאה השאלה בלשון כולל לבאר הקטן מאימתי מפקח בנכסיו דבר זה מתחלק לענפים רבים לפי רוב השנים ולפי מעוטם וכן לפי שלמות דעתו וחריפותו וידיעתו בטיב משא ומתן וכן במהות הנכסים אם הם קרקעות או מטלטלין וכן באיכותם ר"ל אם נפלו לו בירושה מאביו או משאר מורישין או נתנום לו במתנה או קנאם לו האפטרופוס שלו וכן יש חלוק בין מכירת הקטן למתנתו או מחילתו:

על כן אבאר כל דיניו בקצרה כפי מה שהסכים הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל וכל האחרונים ז"ל ולא אחוש לדברי קצת מן המפרשים ז"ל שנדחו דבריהם למה שיש עליהם מן התשובות והקושיות לרוב ובטלו ברוב מנין החכמים החולקים עליהם אין מספר לגדודם ואחר שאבאר דינין אלו מענין מכירתו ומתנתו ומחילתו אבאר מאי זה זמן מוציאין הנכסים מיד האפטרו' או הנפקד ומוסרין אותן ליורש לפי שנראה שזהו עקר השאלה וזה החלי:

הקטן שלא הגיע לשש שנים שלמות אפי' היה פקח וחריף כגדול ויודע בטיב משא ומתן אין מעשיו כלום לפי שלא הגיע לעונת הפעוטות ואין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אפילו במטלטלין ולא מתנתו מתנה ולא מחילתו מחילה והרי הוא כמי שאינו בן דעת כלל וזה מתבאר ממה ששנינו בגטין פ' הנזקין (גיטין נ"ט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואמרי' בגמ' עד כמה מחוי ליה רב יהודא לר"י בריה כבר שית כבר שבע רב כהנא אמר כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה נראה מבואר שמשש שנים ולמעלה תלוי בחריפותו אבל פחות מבן שש אפילו היה חריף הרבה אינו כלום ועל קטן כזה שהוא פחות מבן שש שנים גרסינן בכתובות פ' אף על פי (כתובות ס"ה:) דרש עולא אפתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן אותם כשהן קטני קטנים ועד כמה עד בן שש כדרבי אסי דאמר רבי אסי קטן בן שש יוצא בערוב אמו ומ"מ אף על פי שאין מעשיו כלום במשאו ומתנו ואינו יכול להקנות החפץ במכירה ולא המעות בקניה מ"מ זוכה הוא מדרבנן במה שנותנין לו כל שיש לו מעט הבנה כדאמרינן בגטין פרק התקבל (גיטין ס"ה.) אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזרקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וזהו דוקא במה שנותנין לו משום דאיכא דעת אחרת מקנה אבל ליכא דעת אחרת מקנה כגון במציאה אינו זוכה לעצמו אפי' מדבריהם מן הדין זולתי מפני דרכי שלום כדתנן התם פרק הנזקין (גיטין נ"ט:) מציאת חש"ו יש בהן גזל מפני דרכי שלום:

הגיע לשש שנים שלמות אם חריף ויודע בטיב משא ומתן אז מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין ומדרבנן שתקנו לו כן משום כדי חייו אבל לא בקרקעות מן הזמן הזה עד שהוא גדול נקראו פעוטות ועליהם שנינו בגטין פרק הנזקין (גיטין נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואמרינן בגמרא עד כמה ואיכא מאן דאמר כבר שית כבר שבע ואיכא מאן דאמר כבר שבע כבר תמני ואיכא מאן דאמר כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד כפום חורפיה ואמרינן נמי עלה (בסוף פרק נערה שנתפתתה) [התם בפ' הנזקין] ומתנתו מתנה אחד מתנה מרובה ואחד מתנה מועטת אחד מתנת בריא וא' מתנת ש"מ הנה נתבאר מזה שבהגיע לשש שנים משאו ומתנו במטלטלין קיים כשיהיה חריף ויודע בטיב משא ומתן ושם ג"כ בפ' הנזקין אמר ר' אבא אמר רבי יוחנן משום כדי חייו ומ"מ יכולין הם למכור כמה שירצו ואפילו שלא לצורך מזונותיהם דכיון דתקון רבנן שיהא ממכרו ממכר משום כדי חייו לא פלוג רבנן בין מוכר כדי חייו או יותר מכדי חייו וכמו שהוכיח הרמב"ן ז"ל מדאמרינן במתנה דאפילו במתנה מרובה ואפי' מתנה מועטת ש"מ אף על פי שעתה אין בזה כדי חייו אלא דכיון דתקון רבנן כי היכי דלעבדו ליה מיליה לא פלוג וכן הסכים הרשב"א ז"ל ^*(ד"מ ח"מ סי' רל"ה אות ב') אע"פ שרבינו האי ז"ל לא כתב כן בספר המקח. וכן אין הפרש בזה בין שהמטלטלין ההם קנאם הוא עצמו או נתנו לו במתנה בין שירשם מאביו או משאר מורישיו אלא בכלן יכול למכור דהא סתמא תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ולא מפליג בין נכסי אבוה לנכסי דידיה וכן מוכיח בבאור בס"פ מציאת האשה (כתובות ע'.) דאמרי' התם עלה דמתניתין דפעוטות לא שנו אלא שאין שם אפטרופוס אבל יש שם אפטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר ממאי מדקתני מתניתין אין מעשה קטנה כלום כלומר גבי משליש מעות לבתו ליקח לה שדה והיא אומרת ינתנו לבעלי וקתני מתניתין דבגדולה שומעין לה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום ש"מ כיון שהמעות ביד שליש שהוא כמו אפטרופא אין מעשה הקטנה כלום בהם אע"פ שהם מטלטלין הנה מכאן ראיה ברורה דההיא דהפעוטות אפילו במטלטלין שהניח להן אביהן היא דאי לא מאי מייתי ראיה ממתני' דהתם מטלטלין שהניח לה אביה בירוש' או במתנת שכיב מרע שהיא כירושה כדאמרינן התם טעמא דרבי מאיר משום מצוה לקיים דברי המת אלא ודאי במטלטלין ליכא הפרישא בין שלו בין הורישם לו אביו דהא דאמרינן בבבא בתרא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ו.) ובגטין פרק התקבל (גיטין ס"ה.) ולמכור בנכסי אביו קרקעות ובס"פ מציאת האשה גבי פעוטות כתב וז"ל אבל מקרקעי לא עד שיביא שתי שערות או שיהא בן כ' שנה ע"כ ומדקא' עד עשרים נראה דבנכסי אביו מיירי וש"מ דבמטלטלין אפילו בנכסי אביו יכול למכור וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל (פכ"ט מהלכות מכירה) שכתב וז"ל אבל בקרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרן ממכר עד שיהא בן עשרים שנה עד כאן הנה מבואר מדבריו שלא אמרו ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים אלא בקרקעות אבל במטלטלין לא ואע"פ שהמטלטלין נמי איקרו נכסי מיהו בכמה דוכתי אשכחן לשון נכסי בקרקעות לחודיהו כדכתיב עושר ונכסים וכבוד ומדקאמר עושר ואמר נכסים ש"מ עושר היינו מטלטלין ונכסים קרקעות ות"ר בפרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ה:) עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל אגדות עתיר סלעין עתיר תקוע זה בעל פלפול עתיר משח עתיר כמס זה בעל שמועות הכל צריכין למרי חטיא גמרא. דשמעת מינה דנכסין הכא לא משמע לא סלעין ולא משח ולא חטיא ולא שאר מטלטלין אע"ג דכולהו איקרי נכסי הנה נתבאר שכל שהגיע לעונת הפעוטות מוכר ונותן במטלטלין כרצונו בין שהם שלו שקנאם הוא או שנתנום לו במתנה בין שירש מאביו או משאר מורישיו. אמנם זהו דוקא בשאין לו אפטרופוס אבל יש לו אפטרופוס אין מעשיו כלום אפי' במטלטלין כיון שעדיין קטן הוא דהא טעמא הוא משום כדי חייו ולא מן הדין וכיון שיש לו אפטרופוס אם צריך למזונות הנה אפטרופוס ימכור למזונותיו והכי גרסינן בסוף פרק מציאת האשה (כתובות ע'.) לא שנו אלא שאין שם אפטרופס אבל יש שם אפטרופס וכו' ובין אפטרופוס שמינהו ב"ד או שמינהו אבי יתומים או בעל הבית שסמכו יתומים אצלו מעצמם והוא משתדל בנכסיהם שדינו כדין מינהו אבי יתומים כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין נ"ב.) בכלן כיון שהם יכולין למכור לצורך היתומים נסתלק כח היתומים במשא ומתן דהא ליכא טעמא דכדי חייו ^*(ב״י שם ססע״א בד״ה ומ״ש בד"א). אמנם ר"ח ז"ל כתב וכן בתוספות (בכתיבות ע'. בד"ה אבל וכו') דמתנתם מתנה אע"פ שיש להם אפטרופוס שלא הורע כח היתומים אלא במכירה לפי שהאפטרופין יכולין למכור בעדם אבל במתנה כיון שאין האפטרופין יכולין לתת כלום מנכסי היתומים לא הורע כח היתומים במתנה מפני האפטרופוס וכיון שמתנתם מתנה כשאין להם אפטרו' ה"ה נמי בשיש להם אפטרופוס. ויש מי שלא חלק בזה אלא מתנה כמכר היא וכשם שאינו מוכר אפי' במטלטלין כשיש לו אפטרופוס כך אינו נותן וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פכ"ט מהל' מכירה) אבל נראה מדבריו שמדעת האפטרופוס מתנתו מתנה ומקיים האפטרופוס במתנת הקטן אע"פ שאין האפטרו' לבדו יכול לתת כלום מנכסי היתומים ^*(ב״י שם ססע״ד):

הגיע הקטן לי"ג שנה ויום אחד והקטנה לי"ב שנה ויום אחד והביאו סימנין הרי הם כגדולים לכל דבריהם דבר תורה ואע"פ שאינן יודעין בטיב משא ומתן כל שהם בני דעת ואינם שוטים גמורים אלא שתקנו חכמים שלא ימכרו בקרקעות כלל אא"כ יודעין בטיב משא ומתן וכן תקנו שאף אם יודעין בטיב משא ומתן שלא ימכרו אלא דוקא בקרקעות שהם שלו אם שנתנום לו במתנת בריא או שלקחם לו האפטרופס שלו אבל קרקעות שירש מאביו או משאר מורישיו או שנתנום לו במתנת שכיב מרע שהיא כירוש' אע"פ שהוא גדול בשנים והביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים וכל זה מתבאר בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ה:) דגרסינן התם שלח ליה גדול בר מנשי לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד ויודעת בטיב משא ומתן מהו שלח ליה אם יודעת בטיב מו"מ מקחה מקח וממכרה ממכר והוא שהביאה סימנין ודייקינן ולישלח ליה תינוק בן י"ג שנה ויום אחד ומהדרינן מעשה שהיה כך היה ודייקינן תו ולישלח ליה תינוקת בת י"ב שנה ויום א' ומהדרינן מעשה שהיה כך היה. הנה מפורש שהתינוק בן י"ג שנה ויום אחד או התינוקת בת י"ב שנה ויום אחד והביאו סימנין ויודעין בטיב משא ומתן מקחן מקח וממכרן ממכר וכן נמי בההוא עובדא דמייתי התם ההוא פחות מבן כ' דאזל וזבן נכסיה וכו' ומוכח התם דבקרקעות היא דאלו במטלטלין לא בעינן יודע בטיב משא ומתן כיון שהוא גדול דאמרינן התם אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות כלומר אע"ג דבמכירה בעינן יודע בטיב משא ומתן לעדות עדותו עדות אע"פ שאין יודע בטיב משא ומתן כיון שהוא גדול אמר מר זוטרא לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי [לא פירוש] אין עדותו עדות דס"ל למר זוטרא שאין עדותו עדות אלא במה שיכול למכור וכיון שאין יודע בטיב משא ומתן כמו שאין ממכרו ממכר בקרקעות כך אין עדותו עדות בקרקעות עד שידע בטיב משא ומתן אמר ליה רב אשי לאמימר מאי שנא מטלטלי דזביני' זביני אלא מעתה הא דתנן הפעוטות מקחן מקח וכו' הכי נמי דעדותן עדות א"ל התם בעינן ועמדו שני האנשים וליכא הרי נתבאר כאן שבמטלטלין מקחו מקח וממכרו ממכר אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן כיון שהוא גדול ובזה יפה כחו מן הפעוטות שאין מוכרין אף במטלטלין אא"כ יודעין בטיב משא ומתן כמו שיפה כחו מהם בקרקעות שהפעוטות אין מוכרין אע"פ שיודעין בטיב משא ומתן והגדול מוכר כל שיודע בטיב משא ומתן ^*(ב"י שם ססע"א בסד"ה ומ״ש וא״א) ועוד כתב הרא"ה ז"ל דמדאמרינן בפעוטות דאם יש להם אפטרופוס אין ממכרן ממכר במטלטלין משמע דבגדול אפילו יש לו אפטרופוס כגון שמינה אותו להן אביהן לזמן ידוע אעפ"כ מיד שהוא גדול מקחו מקח וממכרו ממכר כאלו אין לו אפטרופוס אלא שאין מוציאין הנכסים מיד אפטרופוס למוסרן ליורש כל אותו זמן שצוה המוריש ויש הוכחה לדבריו בסוף פרק מציאת האשה (כתובות ע.) דמוכחינן דפעוטות שיש להן אפטרופוס אין מוכרין כלל ממתני' דקתני אין מעשה קטנה כלום גבי משליש מעות לבתו אלמא טעמא דקטנה הא גדולה אף ביש לה אפטרופוס דומיא דההיא שהמעות ביד שליש מוכרת ^*(ב"י שם ססע"א בד"ה ומ"ש בד"א. רמ"א שם ס"ב) וכל מה שאמרנו מזה הגדול שמוכר בקרקעות כשהיא יודע בטיב משא ומתן הוא דוקא בקרקעות שלו אם שקנאם לו האפטרופוס או שנתנו לו במתנת בריא אבל אם הקרקעות נפלו לו בירושה מאביו או משאר מורישיו אין יכול למכור אע"פ שהוא גדול ויודע בטיב משא ומתן עד שיהא בן עשרים כדאפסיקא הלכתא התם (בב"ב קנ"ו.) בהדיא כשמואל דאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים וההיא דגדול בר מנשי שהבאתי למעלה היא בקרקעות שלו שלא נפלו בירושה וכבר הוכחתי למעלה דהא דולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים בקרקעות דוקא היא ולא במטלטלין ודעת הרמב"ם ז"ל וכל הראשונים והאחרונים ז"ל דנכסי אביו לאו דוקא דהוא הדין קרקעות שאר מורישין אלא שדברו בהוה וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל וכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל שהטעם בכלם שוה שחששו חכמים ז"ל שכיון שבאו לו בירוש' דלא טרח בהו וממילא אתו ליה לא קפיד עליהו ומזבין להו לכלהו משום דינוקא מקרבא דעתיה לגבי זוזי אע"פ שיודע בטיב משא ומתן עד שיהא בן עשרים שהרי עמד על דעתו והרי הוא כבן שבעים שנה ואיתיה להאי טעמא בכל מה שבא לו בירוש' אבל בקרקעות של עצמו שלא באו לו בירוש' כיון דטרח בהו קפיד עליהו וכן באותן שנתנו לו במתנה דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה ולאו ממילא קאתי ליה. אלא שהרשב"א ז"ל כתב דדוקא נכסי אביו ולא נכסי שאר מורישיו וכ"כ דדוקא בן אבל לא בת דכיון דלא שכיח לא תקינו בה רבנן ובכל זה לא הודו לו ^*(ב"י שם מחו' ד' וע"ש בסעי' י״ג בסד"ה וכתב עוד) ואמנם אף בנכסי אביו דוקא למכור בעינן בן עשרים אבל לתת לא אלא מתנתו מתנה אפי' בנכסי אביו כיון שהוא גדול ואע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואפי' בקרקעות דבמתנה לא תקון רבנן מידי וכיון שמן הדין משאו ומתנו קיים כיון שהוא גדול לענין מתנה העמידוהו חכמים על דינו כדאמרינן התם (קנ"ה:) אמר אמימר מתנתו מתנה א"ל רב אשי לאמימר מאי שנא זביניה דלא דילמא מוזיל ומזבין כ"ש מתנה דלא מטא ליה ולא מידי ולטעמיך זבין שוה חמשה בשיתא ה"נ דזביניה זביני אלא קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה לגבי זוזי ואי אמרת זביניה זביני מזבין להו לכלהו נכסיה גבי מתנה אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה אמור רבנן מתנתו מתנה כי היכי דלעבדו ליה מיליה ואפסיקא הלכתא התם (קנ"ו.) כאמימר והסכימו המפרשי' ז"ל דאף בנכסי אביו היא ואף בשאינו יודע בטיב משא ומתן ^*(ב״י שם סעי״ג בד״ה ומ"ש ואפילו קרקע):

הגיע להיות בן עשרים שנה שלמות והביא ג"כ שתי שערות מעתה הרי הוא כבן שבעים שנה ומוכר בין במטלטלין בין בקרקעות בין שלו בין של אביו ואף אם אינו יודע בטיב משא ומתן דלא בעינן יודע בטיב משא ומתן אלא בפחות מבן עשרים שעדיין לא עמד על סוף דעתו אבל בבן עשרים שהביא שתי שערות או שנולדו לו סימני סריס הרי עמד על סוף דעתו ואי השתא לא ידע לעולם לא ידע ואי אמרת אפי' בבן כ' כל דלא ידע בטיב משא ומתן לא מזבין אימת מזבין כל היכי נעכב ונזיל ^*(ב"י שם סעי"ג בסד״ה מ״ש ואם הוא) ותדע דהכי הוא דאמרינן התם (קנ"ה:) ההוא פחות מבן כ' דאזל וזבין נכסיה וכו' וסוגיא דעובדא התם דלא הוו זביניה זביני אלא היכא דידע בטיב משא ומתן וטעמא דהוי פחות מבן כ' הא הוי בן כ' אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן נמי זביניה זביני דאי לא תימא הכי אמאי איכפל תלמודא לאשמועינן דהוה פחות מבן כ' אלא משום דגבי בן כ' שהביא שתי שערות לא בעינן יודע בטיב משא ומתן ואע"ג דמהתם לא שמעינן אלא בנכסי עצמו דההוא עובדא בנכסי עצמו היא כי איכא לאפלוגי בין נכסי עצמו לנכסי אביו בפחות מבן כ' אבל בבן כ' ליכא לאפלוגי בינייהו ותרווייהו חד דינא אית להו וכן כתבו המפרשים ז"ל ונחלקו אמוראי בגמרא (שם) תוך זמן שזהו בזמן העשרים עצמה אם הוא כלפני זמן או כלאחר זמן ואפסיקא הלכתא התם בהדיא דתוך זמן כלפני זמן ובעינן שיהא בן כ' שלמות. ומה שאמרנו בבן עשרים שיכול למכור אף בנכסי אביו זהו דוקא כשהביא שתי שערות אבל אם לא הביא שתי שערות אינו יכול למכור ואפי' בנכסי עצמו אלא במטלטלין כדין הפעוטות לפי שזה כיון שלא הביא שתי שערות עדיין קטן הוא אע"פ שהוא בן עשרים אא"כ נולדו בו סימני סריס שאז נתברר שהוא גדול ומה שלא הביא שתי שערות הוא מפני שהוא סריס ולא יביא לעולם ואם לא נולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות עדיין קטן הוא עד רוב שנותיו שזהו שיהיה בן שלשים ושש כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה וזה נתבאר ממה שאמרו שם בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ה.) מתיב ר' זירא מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו ואמר להם אי אתם רשאין לנוולו ועוד סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה בשלמא למאן דאמר בן שמונה עשרה היינו דקא אתו אמרי ליה מהו לבדקו כלומר שאם לא הביא סימנין עדיין קטן הוא אע"פ שהוא בן שמנה עשרה אלא למ"ד בן כ' כי בדקי ליה מאי הוי והתנן בן כ' שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן כ' והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם כלומר דכיון שהוא בן עשרים אף בלא שתי שערות הוא גדול לפי שהוא סריס כיון שלא הביא והוא בן כ' ואיך אמרו בני משפחה מהו לבדקו והלא אף אם לא ימצאו לו שתי שערות גדול הוא כיון שהיה בן עשרים שאם לא היה בן עשרים לא היה צריך בדיקה שהרי אין מכירתו מכירה ומשני לאו מי אתמר עלה אמר רב שמואל בר יצחק והוא שנולדו לו סימני סריס אמר רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ. הנה נתבאר כאן שאף בן עשרים שלא הביא שתי שערות עדיין קטן הוא עד שיביאם או שיולדו לו סימני סריס. אמנם יש הפרש בין הבאת שתי שערות לסימני סריס דהבאת שערות אינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שיביאם ואילך ובסימני סריס אחר בן עשרים נעשה גדול למפרע מבן י"ג שנה ויום אחד לפי שעתה נתברר שהוא סריס ממעי אמו ומה שלא הביא שערות היה בסבת זה והא דבעינן שערות זהו במי שעתיד להביאם אבל זה שהוא סריס ממעי אמו ואינו עתיד להביאם הרי הוא גדול מי"ג שנה ויום אחד כן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל ^*(ב״י שם סעי״ד. שי״ע שם סעי״ב):

הגיע לרוב שנותיו אע"פ שלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס הרי הוא גדול דאמרינן התם (קנ"ה:) וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני ר' חייא עד רוב שנותיו לפי שכיון שהגיע לזמן הזה ולא הביא שערות מעתה לא יביאם לעולם והרי הוא גדול ואף אם לא נולד בו סימני סריס וכתב הרמ"ה ז"ל שנעשה גדול למפרע מי"ג שנה ויום אחד לפי שהוא סריס. ופי' רוב שנותיו הרמב"ם כתב בן שלשים וחמש שנה ויום אחד והרמ"ה ז"ל כתב בן שלשים וחמש שנה ושלשים יום מן השנה האחרת הנה בארתי כל דיני הקטן במשאו ומתנו לפי קוצר שכלי והארכתי בו מעט לפי שבאה השאלה בלשון כולל ועתה אשוב לבאר עקר המחלוק' שנפל בין היתום ראובן ובין אלעזר שהנכסים ברשותו בענין הוצאת הנכסים מרשות אלעזר ולמסרם ליתום:

דבר ברור הוא שאם ראובן היתום הוא בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות שמעתה הוא גדול שמוציאין הנכסים מרשות אלעזר ומוסרין אותם ליתום ואף אם איננו יודע בטיב משא ומתן ולא מיבעיא בנדון זה שהנכסים אלו הם מטלטלין ומשאו ומתנו בהם קיים בין במכר בין במתנה בין במחילה ואפילו ירשם מאביו כיון שהוא גדול אע"פ שאיננו יודע בטיב משא ומתן כמו שכתבתי למעלה אלא אפילו בקרקעות שאינו יכול למכור אא"כ הוא יודע בטיב משא ונותן ואפילו בקרקעות שירש מאביו שאינו מוכר אא"כ הוא בן עשרים מ"מ מוציאין הנכסים מיד אלעזר ומוסרין אותם ליתום שהרי אע"פ שאין רשות בידו למכור הקרקעות מ"מ יכול הוא לפקח בהם להוריד אריסים ולסלקם ולשכור פועלים ולבנות ולסתור ולזרוע וליטע ולהכניס ולהוציא ולעשות בתקון נכסיו כאשר יראה בעיניו ולאלעזר זה מאי עבדתיה דמעכב ואף אם יאמר שהיתום סמך אצלו ובאו הנכסים ברשותו ונתעסק בהם והרי הוא מעתה כמו אפטרופא שלו כדתנן בפרק הנזקין (גיטין נ"ב.) יתומים שסמכו אצל בעה"ב או שמינה להן אביהן אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן ואמרינן נמי התם בגמרא הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא הוה להו ליתמי חדא תורתא שקלה וזבינתא נהליה אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרי ליה מאי עבידתה דמזבנא אמר להו יתומים שסמכו אצל בעל הבית תנן דמשמע מהכא דבעל הבית שסמכו יתומים אצלו דינו כאפטרופוס ויכול למכור בנכסי היתומים כתבו המפרשים ז"ל דהוי כאפטרופוס שמינהו אבי יתומים מ"מ כיון שהיתום נעשה גדול אף מיד האפטרופוס מוציאין הנכסים ואף כשמינוהו בית דין שהרי אין ב"ד ממנין אותו אלא עד שיגדלו וכמו שכתב הר"ם ז"ל אבל מכיון שהגדילו מה להם ולאפטרופוס ובפי' אמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא ל"ט.) אפטרופא לדקנני לא מוקמינן וכן במינהו אבי יתומים על הסתם אין דעתו אלא עד שיגדלו אלא א"כ פירש לזמן ידוע שאז אין מוציאין הנכסים מידו אבל בזולת זה ודאי מוציאין אותן מידו וכ"ש בנדון זה שאינו אפטרופוס גמור אלא מדעת היתום שסמך אצלו ואף אם זה היתום הוא טפש ובלתי יודע בטיב משא ומתן אעפ"כ אין מונעין אותו מנכסיו כיון שהוא גדול שאין ב"ד ממנין אפטרופוס לטפשים כי אם לשוטים כדגרסינן בכתובות פרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ח.) מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וכו' וכתב הר"ם ז"ל שמעמידין לו אפטרופוס וסימני השוטה מפורשים בפרקא קמא דחגיגה (ג':) אי זהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו ומפרש התם דעביד להו דרך שטות וכן מי שמאבד כל נכסיו לדעת כדתניא נמי התם אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו ואמרינן נמי בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ה:) ההוא שטותא יתירתא חזא ביה דמשחרר להו לכולהו עבדי. ולענין השובר והמחילה ששואל אלעזר הרי כיון שהיתום גדול ומתנתו מתנה אף בקרקעות כמש"כ למעלה כ"ש שמחילתו מחילה במטלטלין וכ"ש שבנדון זה אין ליתום לעשות לו מחילה רק הודאה שבא עמו לחשבון ושהחזיר לו כל הנשאר מנכסיו ואין זה לא מכירה ולא מתנה ולא מחילה רק הודאה שמסר לו את שלו ואף בקרקעות של אביו יכול לעשות כן ואע"פ שאין מכירתו בהם מכירה ואף אם היינו אומרים שאין מתנתו בהם מתנה ולא מחילתו מחילה שהרי אין זה רק הודאה שמסר לו את נכסיו והחזיר לו את שלו וא"כ כל שהיתום בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות מוציאין הנכסים מיד אלעזר ונותנין אותן ליתום ואף אם אינו יודע בטיב משא ומתן והיתום כותב לו התקבלתי ואם רצה לעשות לו מחילה הרשות בידו ומחילתו מחילה אבל אם לא הביא ב' שערות עדיין קטן הוא ואם היתום סמך אצל אלעזר הרי הוא כאפטרופא מדין יתומים שסמכו אצל בעה"ב וכיון שכן אין מוציאין הנכסים מידו בעל כרחו כל שאינו מפסידם עד שיהיה היתום גדול שהרי הוא כמינהו אבי יתומים אע"פ שיש לבעל הדין לחלוק ולומר דבעה"ב שסמכו יתומים אצלו גרע מאפטרופא דעלמא דאע"ג דאפטרופוס שמינוהו ב"ד או אביהן של יתומיס לא מסלקינן ליה עד דגדלי יתמי זה שאינו אפטרופוס אלא מפני סמיכות היתומים אצלו כל שרצו היתומים לצאת מרשותו ולסלקו הרשות בידם ולא אמרו בפרק הנזקין (גיטין נ"ב.) אלא שיכול למכור בעוד שהיתומים סמוכין אצלו שהרי בענין המכירה כתב הרמ"ה ז"ל שאינו יכול למכור כי אם במטלטלין כמו שהפעוטות עושין כיון שאין לו כח אלא מחמת ברירתם ובזה הורע כחו משאר אפטרופין שמוכרים אפי' שדות כדאיתא התם. יש להשיב לענין סלוקיה מנכסי ליכא למימר הכי דכיון דתקון רבנן שכל שסמכו היתומים אצלו שיוכל למכור ואפי' שסמכו אצל אשה דומיא דההיא סבתא אע"פ שאין ב"ד ממנין נשים אפטרופין כדאיתא התם אלמא דיניה כמינהו אבי יתומים דאמרינן התם ממנין מי שירצו ולא משמע לסלוקיה לדעת היתומים כיון דלא מפסיד דמחזי כחוכא ועוד שהיתומים ילכו תמיד מדחי אל דחי מחיש לאיש בתר מאן דמקרקש להו בזוזי או בשויסקי ואמגוזי. וגם אם רצה מעצמו להחזיר לו הנכסים אינו יכול שהרי כיון שהיא כאפטרופא מכיון שהתחיל להתעסק בנכסים והחזיק בהם אין לו להסתלק כמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והביאו ראיה מן התוספתא (דב"ב פ"ח ה"ג) דבין מינוהו ב"ד בין מינהו אבי היתומים משהחזיקו בנכסים אין יכולין לחזור בהם ^*(ב״י ח״מ סי' ר״צ סעי' ל'. ד״מ שם אות י"ג. ד"מ שם סכ"ג) ואחרי שיתום זה יש לו אפטרופא אין משאו ומתנו בנכסים כלום אין לו להחזיר דבר מהנכסים ביד היתום שהרי קטן הוא וגרסינן בבבא בתרא פרק חזקת (בבא בתרא ל"א:) אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התנוקות קבל מן האשה יחזיר לבעלה קבל מן העבד יחזיר לעבד מת יחזיר לרבו קבל מן הקטן יעשה לו סגולה ופירש רבינו שמואל ז"ל קבל מן הקטן לא יחזיר לו שהרי אין יודע לשמור וכמשליך לאבוד דמי מי שמחזיר לו אלא יעשה לו סגולה אוצר עד שיגדל ומחזיר לו ע"כ. וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא לקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות שאלו הגיע לעונת הפעוטות מחזיר לו דאפילו לכתחלה נותנין לו כדי להתלמד ומקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין עכ"ל. ובנדון זה כיון שיש לו אפטרופוס ואין יכול למכור הרי הוא כאלו לא הגיע לעונת הפעוטות ולא יחזיר לו וגם אין מחילתו מחילה. אמנם אם היתום לא סמך אצל אלעזר אלא שהנכסים פקדון בידו ממורישי היתום שהפקידום אצלו בחייהם וכשמתו נשארו בידו בעלין זה דין היתום שלא הביא שתי שערות כדין הפעוטות שאין להם אפטרופוס וכל שיש לו חריפות ויודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין ומתנתו מתנה וכ"ש שיכול לקבל את שלו שאין זה מכירה ולא מתנה אבל אם רצה לעשות לו מחילה בזה אפשר לומר שאינה מחילה דיתמי לאו בני מחילה נינהו אלא שהרמב"ן ז"ל כתב בתשובה שמחילתו ג"כ מחילה שהרי המחילה דינה כמתנה ואע"ג דאמרי' בעלמא (ב"מ כ"ב:) דיתמי לאו בני מחילה נינהו אפשר לומר דהיינו בדבר שבשאר בני אדם הוא מחילה על הסתם דביתמי לא אמרינן הכי דומיא דמאי דכתב הראב"ד ז"ל דטעותו של קטן אפי' בפחות משתות מחזירין לו אונאה ולא הויא מחילה אבל במה שהוא מוחל לדעת כיון דמתנתו מתנה מחילתו ג"כ מחילה ^*(עי' ב"י ח״מ סי' רל"ה בד"ה ומ"ש אבל ובד״ה ומ״ש וא״א ובד"מ שם אות א') ומ"מ נראה שאע"פ שקבלתו קבלה ומחילתו מחילה ומשאו ומתנו קיים במטלטלין מ"מ כיון שהיה קטן ב"ד חייבין למנות לו אפטרופוס ואין מוסרין אותן בידו אף אם הוא בקי בטיב משא ומתן וכיון שכן נראה שאין כופין את אלעזר לתת הנכסים ביד היתום כשלא הביא שתי שערות אלא שימסרם ליד ב"ד או שימנו לו בית דין אפטרופוס וימסור הנכסים ליד האפטרופוס אלא שבעוד שאין ליתום אפטרופוס יכול למכור בנכסים ולתתם במתנה כמו שבארתי. משיב מפני הכבוד יצחק בר רבי ששת זלה"ה: