תשובות ריב"ש/תנג
למוקדמי קהל נאקה י"ץ
שאלתם לאה נדרה ואסרה אסר על נפשה לבל תנשא לשום אדם כי אם ברצון ראובן אחיה ושרה אמה בהסכמה אחת עתה לאה הנזכרת לקחה קנין ונשבעה בתורה לינשא לשמעון וראובן אחיה הנזכר מסכים בדבר וגם הוא נשבע ולקח בזה קנין כמוה ושרה אמה בסבת אחיה וקרוביה או בסבת מה אינה מודה בדבר בפיה ובשפתיה בפרסום אבל כשמדברים עמה בהחבא מודה ומתרצה בדבר ואומרת כי כשר הדבר בעיניה אלא שהיא מתיראה לנפשה לומר כן בפומבי פן ירע הדבר בעיני אמה ואחיה אשר היא יושבת אתם בבית ועל זה נפל מחלוקת בין חכמי עידכם מהם אומרים דסגי בשאלה לחכם אחר שנדר שהותר מקצתו הותר כלו (נדרים ס"ו.) ואע"פ שזה הנדר אי אפשר להיות נתר לגמרי באשר תלה על דעת שניהם בהסכמה אחת אבל מ"מ מאחר שהאחד מודה יועיל להיות נתר על פי שאלת חכם. ועוד כי לאה אומרת כי באותה שעה אשר קראו לפניה שטר האסר לא הבינה כל כך ובאשר באותה שעה היתה תחת ידם והיו מפייסים אותה בדברים לא כן ועתה מתחרטת בדבר לפי זה תשאר עגונה ואמה באולי תשיא אותה למי שאינו הגון לה וטענות אחרות כאלה רבות עמה ואחרים אומרים כי אין להתיר ע"פ שאלת חכם באשר תלתה נדרה ואסרה באחיה ואמה יחד ואפילו האחד מודה אינו מספיק ולא סגי בשאלה לחכם. עוד שאלתם שיצא קול שהתירוה כבר שלשה בני אדם ועל זה אומרים שהותר הנדר ואע"פ שעשו שלא כהוגן ומהם אומרים דלא הותר כלל ובקשתם להודיעכם דעתי בכל אלה:
תשובה הדבר ברור שלפי לשון הנדר הראשון צריך שיסכימו שניהם בהסכמה אחת ואין הסכמת הא' לבדו מעלה ומורידה בהתר זה ואין ענין לזה נדר שהותר מקצתו הותר כלו כלל דהתם הוא באומר קונם שאיני נהנה לכלכם והותר אחד מהם ע"י חכם הותרו כלן כיון שכלן נאסרו בנדר אחד אבל בנדון זה הנדר לא הותר כלל לא מקצתו ולא כלו אלא שהאחד מסכים ואין הסכמתו מספקת לפי לשון הנדר. ואפי' בנדר שהותר מקצתו ע"י חכם כתב הרמב"ן דדוקא כשהותר ע"י פתח שדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כלו אבל התירוהו בחרטה אין כל הנדר נתר אלא מה שמתחרט בו בלבד ואע"פ שהתוס' חולקים ואומרים דאפילו בנתר בחרטה הותר מקצתו הותר כלו כיון דחכם עוקר הנדר מעקרו בכל ענין מ"מ כלם מסכימים דדוקא בענין שקצת הנדר נעקר מעקרו אבל בזולת זה לא ומטעם זה אמרו דאם החרימו או נדו עשרה בני אדם והתירו אחד מהם הוא מותר וכלן אסורין וכן בהפרת הבעל אם הפר נדר אשתו במקצת לא הותר כלו דקיי"ל (נזיר כ"ב.) בעל מיגז גייז ואין עוקר מעקרו. כל שכן בנדון זה שאין כאן התר כלל והרי זה כאומר לחברו קונם שאיני נהנה לך עד שתתן לי מנה שאם נתן לו דינר לא הותר בשביל זה. והמזכיר בזה נדר שהותר מקצתו הותר כלו טעות גמור הוא בידו *(ב"י יו"ד סי' רכ"ט בד"ה ומ"ש ואפילו שו"ע שם ס"ב). אבל ענין שאלה זו תלוי בדבר אחר דמי שנדר לתועלת חברו אין מתירין לו אלא בפניו דתניא בנדרים פרק רבי אליעזר (נדרים ס"ה.) המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו ויליף לה מדכתיב ויאמר ה' אל משה במדין וגו' אמר לו הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא לשון שבועה וכו' ובירושלמי (שם פ"ה ה"ד) נחלקו בטעם דבר זה כי יש מי שמפרש הטעם מפני הבושה כלומר שיתבייש ממנו ממה שנדר לו להנאתו ועכשיו מתחרט ומבקש שיתירו לו ואיכא מאן דמפרש התם טעמא מפני החשד כלומר אם יתירו לו שלא בפניו לא ידע חברו בהתרו וכשיראה אותו נהנה ממנו יחשדנו בעובר על נדרו והסכימו כל המפרשים ז"ל דנדר שהוא לתועלת חברו ולהנאתו דומיא דנדרו של משה ליתרו ונדרו של צדקיהו לנבוכדנצר אין מתירין לו אפילו בפניו אלא מדעתו ומרצונו אבל לא בעל כרחו. אלא דכל שהוא מדעתו ומרצונו מתירין לו שלא בפניו ומודיעים לו ההתר ובזה די למאן דאית ליה דטעמא מפני החשד ולמאן דאמר טעמא מפני הבושה צריך גם כן שיהיה בפניו ומדעתו כדי שיתבייש ממנו. בנדון זה ג"כ כיון שנדרה לתועלת אמה אין מתירין לה אלא בפניה ומרצונה אלא שיש להקל בנדון זה מטעם אחר שכתב הרשב"א ז"ל בגטין פרק השולח (גיטין ל"ה:) בשם ר"ת ז"ל דדוקא בנודר לתועלת חברו מפני טובה שעשה לו כמשה עם יתרו שמפני השבועה ההיא נתן לו בתו וכצדקיהו עם נבוכדנצר אבל [בזולת] זה מתירין לו לכתחלה שלא מדעתו. והביא ראיה מההיא דסוטה (ל"ו:) דא"ל פרעה ליוסף זיל אתשיל אשבועתך ואמאי לא אהדר ליה אין מתירין לו אלא בפניו ואע"פ שאין זו ראיה גמורה ויש לי לדון עליה וגם שלא הסכימו בדין זה כל האחרונים ז"ל מ"מ כדאי הם ר"ת והרשב"א ז"ל לסמוך עליהם בנדון זה שהאם עצמה חפצה בדבר אלא שיראה לומר כן בפרסום מחמת קרוביה. גם שיש כאן צד מצוה וכתבו בתוספות דלדבר מצוה מתירין אפי' לכתחלה ומפני זה התירו סנהדרין לצדקיה לפי שהיה מצטער ביותר כשלא היה יכול לגלות ומתבטל ע"י כך ממלאכת שמים ואע"פ שזו קולא יתרה מ"מ בהתאסף יחד כל אלה הטעמים הא' שההתר הוא לדבר מצוה הב' שהבת לא קבלה טובה מיוחדת מאמה ואחיה כדי שתעשה להם הנדר ההוא בשביל הטובה ההיא רק שפתוה ונתפתת פייסוה ונתפייסה. הג' שגם האם חפצה בנשואין אלו אלא שיראה לומר כן בפרסום מתירין אותה שלא בפני אמה ושלא מדעתה. וקרוב אני לומר שאף התר אינה צריכה שהרי בנדר שנדרה לא הזכירה שתסכים אמה בנשואיה בפרסום רק שתסכים בהם מרצונה ואם היא מסכמת בהם ברצון ואומרת בפיה ובשפתיה ואע"פ שהיא אומרת שאינה מסכמת בהם היא אומרת כן לפנים מאימת קרוביה אבל מתרצת בהם בלב שלם ובנפש חפצה די בכך אלא שטוב לעשות כזה ע"י התר של שלשה *(ב"י שם סי' רכ"ח (ד' קמ"ג ע"ב) בד"ה ומ"ש ואפילו ועי' לעיל (סי' ש"ע. קפ"ו)). גם מה ששאלתם שכבר התירוה שלשה אם הוא מועיל התר זה ואם לאו דעת ר"ת ז"ל שבכל נשבע לתועלת חברו שאמרו שאין מתירין לו אלא מרצונו שזהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אע"פ שעשו המתירין שלא כהוגן הותר הנדר והראב"ד ז"ל חלק עליו וסובר דאף אם התירוהו אינו מותר וראיותיו הלא הם כתובים למפרשים ז"ל במסכת גטין פרק השולח ובמסכת נדרים פרק ר' אליעזר. ובנדון זה כבר כתבתי שנראה להקל ולהתיר אפילו לכתחלה. וכ"ש שאם התירוהו בדיעבד שהוא מותר. ודעו שהשבועה השניה שנשבעה לאה למשדך בלא הסכמת אמה טרם שתשאל על שבועה ראשונה אינה חלה כלל שהרי נשבעה לבטל את המצוה והרי הוא כנשבע על הככר שלא לאכלו ואחר כן נשבע לאכלו או כנשבע לאכול נבלות וטרפות שהוא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה אלא שבשעה שיצאה שבועה זו מפיה חייבת עליה משום שבועת שוא כדין כל נשבע לבטל את המצוה אבל אחר שתשאל על שבועה ראשונה שבועה שניה משכחת רוחא וחיילא כדאמר רבא בפרק ואלו מותרין. נאם דורש וכו':