תשובות ריב"ש/תלב
שו"ת הריב"ש סימן תלב
לקהל בורנא ישמרם צורם.
משובבי נתיבות עולים בפרצות לגדור גדר, ישמרכם השומר אמת לעולם. הגיע לידי כתבכם על דבר האיש ההוא אשר קבל עליו בשבועה בתורה בנקיטת חפץ שלא לצחוק בקוביא. וכן קבל עליו על זה חרם חמור ונדוי ולהיות פתו, פת כותי וכו'. כמו שכתוב בנוסח השטר אשר טופסו שלוח אלי. ושאלתם ובקשתם אודיעכם דעתי מה לעשות באיש ההוא מדין תורה, ואיך תתנהגו עמו, ולפי ששלוחכם זה היה נחוץ לשוב לא אאריך לכם בראיות ככל הצריך. אבל אהיה מקצר ועולה ואומר ראשי פרקים לבד.
תחלת כל דבר, תדעו שהשבועה שנשבע שלא לצחוק, אין לה היתר שיוכל לצחוק מכאן ולהבא בשום פתח ובשום חרטה בעולם, מכמה טעמים. ראשונה שהיא על דעת רבים וקיי"ל (גיטין ל"ו) דעל דעת רבים אין לו הפרה כי אם לדבר מצוה. ודעת ר"ת ז"ל דאף לדבר מצוה אין לו הפרה, אלא כי ההוא מקרי דרדקי, המוזכר במס' מכות (ט"ז:) ובשאר מקומות בתלמוד. ואף לדעת אותן מפרשים ז"ל שאומרים על דעת רבים סתם, לאו כלום הוא אא"כ יפרט אותן על דעת פלוני ופלוני. או שיהיה בפני רבים ויאמר על דעתכם הנה זה האיש כבר פרט בשבועתו ג' שהם רבים. כמו שאמרו ימים, שנים, רבים, ג'. והוא מה שהזכיר על דעת המקום יתברך ועל דעת המשביע אותו ועל דעת רבי יהודה בן דהיר. שניה דעל דעת המקום יתברך, לבדו אין לו הפרה. כדאמרינן במס' שבועות (כ"ט:) גבי שבועה שהשביע משה את ישראל בקבלת התורה על דעת המקום, למה לי, כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו ואף על פי שדעת התוספות שאין על דעת המקום, חמור, רק באותה שבועה, מפני שהקב"ה צוה בה ואמר למשה שישביעם כן. אבל בעלמא לא חמיר כולי האי ואית ליה הפרה. הנה הרמב"ן והרשב"א ז"ל לא הסכימו לזה. ובכל ענין נראה מדבריהם דעל דעת המקום, אין לו הפרה. ואף לדברי התוספות אפשר לומר דכל לדבר מצוה או למניעת עברה הוי כשבועת התורה שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ בשבועה זו. כמו שאמרו בפ"ק דנדרים (ח') מנין שנשבעין לקיים את המצות, שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. ואינו נסכם לעולם בהתרה. ועוד שאף אם לא היתה שבועה זו על דעת המקום יתברך, ולא על דעת רבים, אין מתירין אותה לפי שאין מתירין אלא שבועת הרשות. אבל שבועה שנעשית למנוע מאסור אין מתירין אותה. ושחוק בקוביא, הנה יש בו אסורא דרבנן, כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (כ"ד:). ואפילו לרב ששת דס"ל התם דליכא אסמכתא בקוביא, מ"מ דבר מכוער ומתועב ומשוקץ הוא. ורבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו. ומפורש הוא בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) דמי שנדר שלא לצחוק, אין מתירין אותו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה.
גם החרם והנדוי שקבל על עצמו אם יעבור על שבועתו חל עליו כמו שקבל. שהרי כל אדם יכול לקבל נדוי על עצמו כדאמרינן במס' מכות (י"א:) נדוי אפילו על תנאי ואפילו מעצמו צריך הפרה. מנ"ל, מיהודה וכו'. וכן אמרו בפ"ק דנדרים (ז':) תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. ולאו דוקא ת"ח, אלא אפילו הדיוט מנדה לעצמו. אלא דנקט ת"ח, משום מיפר לעצמו, שאין ההדיוט מיפר לעצמו. אבל הנדוי אפילו ההדיוט מנדה לעצמו ואפילו לדבר הרשות. וכ"ש בקבלה זו שנשבע עליה תחלה ומקבל עליו חרם ונדוי, אם יעבור על שבועתו.
ולכן בנידון זה אם נודע לכם שעבר על שבועתו במזיד חייבים אתם לנהוג בו כדין מנודה להתרחק ממנו שלא לישב תוך ד' אמותיו. וכדין מוחרם שלא לישא וליתן עמו. כמש"א ז"ל (מ"ק =מועד קטן= ט"ו) מנודה שונה ושונין לו, נשכר ונשכרין עמו. מוחרם לא שונה ולא שונין לו, לא נשכר ולא נשכרין עמו. ומלבד אלה יש לכם לנהוג עמו באותן החומרות שהוא קבל על עצמו כגון פתו פת כותי, יינו יין נסך. ושלא יזדמן בשלשה ושלא יצטרף בעשרה. רצה לומר שלא יהיה הוא ממנין העשרה הצריכין לכל דבר שבקדושה, אבל צריך שיהיו שם עשרה זולתו. ואף על פי שאין אלו ההרחקות מן הדין לכל מנודה ומוחרם, מ"מ הוא יכול לקבלם על עצמו. שכמו שב"ד יכולין לענוש ולהחמיר על המנודה, לפעמים יותר מדינו, כפי צורך השעה. כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין (ט"ז) למאן דאכיל ושתי בהדיה למאן דיתיב בארבע אמות דיליה וכו'. כך הוא על עצמו כמו ב"ד. ויכול לקבל עליו כל אותן חומרות. וכן הוכיחו אותו ויסרוהו והלקוהו ברצועה על שעבר על השבועה. אמנם בסתר ובצנעה בפני שלשה או ארבעה. ויש לכם להקל בזה יען הצחוק תקיף יצרי', עד שהעובר בו קרוב לאונס. דומה למה שאמרו במסכת כתובות (נ"א:) מ"ט, יצר אלבשה. ורבים מעמי הארץ נשבעו עליו ונוקשו, עברו ולא נענשו. ולזה ראיתי רבים מן החכמים החסידים הצדיקים נמנעים מלהשביע את המצחקים. וכ"ש שיש לכם לעשות זה בסתר אם הוא בן טובים ויהיה בזה בשת ופגם למשפחתו. וכ"ש אם הוא בא במסורת הברית ומקבל עליו את הדין וציית דינא. וכיון שלקה הרי הוא אחיך. ואם הוא מתחרט מרשעו ושב בתשובה בלב שלם ומקבל עליו שלא ישנה באולתו יש לכם להתיר לו החרם והנדוי ולהסיר מעליו עונשם ממה שעבר. ואף על פי שלא חל עליו הנדוי ל' יום, דהא קיי"ל (נדרים ז':) דאין בין נדוי להפרה ולא כלום. וכמו שפסקו הרב אלפסי והרמב"ם ז"ל. ואף לסברת התוספות שפסקו דלאפקרותא, עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין. השתא לדידן סגי בז' יומי. כדאמרי' במו"ק (ט"ז) דנדוי שלנו כנזיפה שלהם, דהיינו ז'. וכ"ש שיש לכם להתירו אם יש מכשול לאחרים בדבר כגון שאין הרבים נזהרין בנדויו. שבענין זה אין לאחר התרתו כלל. אמנם [זה הוא] במה שעבר. אבל להבא השבועה וקבלת החרם והנדוי במקומן ובחזוקן תשארנה, ואין להם הפרה כלל, כמש"כ למעלה. ומה שצריך שתדעו שאין כל שלשה הדיוטות מתירין את הנדר ואת הנדוי אבל צריך שיהיו יודעים קצת בהלכות שבועות ונדרים, ושיהיו מן המשכילים והמבינים. דכי מסברי להו וסברי, כדאיתא במסכת בכורות (ל"ז). ואם אין ביניכם שלשה בזה הגדר שירצו להיות נזקקין להתירו תצוו עליו שילך למקום חכמים שיתירו לו. כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין (י"ז) גברא רבא כרב יהודה דלישרי לך ליכא הכא. זיל לגבי רבי יהודה נשיאה דלישרי לך.
שרי קטרין ומגלי רזין יתיר אגודות מוטות עוליכם. ובקול תפלתכם יקשיב ויאזין. כנפשכם ונפש מזומן למצותכם. נאמן אהבתכם יצחק ב"ר ששת זלה"ה.