תשובות ריב"ש/תכג
פינה. לרבי שם טוב
שאלת ראובן ושמעון באו לדין לפני ב"ד ותבע ראובן לשמעון שהשאיל לו בהמה לרכוב עליה ושיחזיר לו בהמתו וטען שמעון ואמר שהאמת שקבל בהמתו בתורת שאלה ושמתה לו בחצי הדרך בעוד שהוא רכוב עליה במקום שאין עדים מצויין שם ושהוא מזומן לישבע על זה וטען ראובן ואמר שיש לשמעון לישבע בפירוש שמתה מחמת עמל הדרך ולא מחמת שום חולי אחר וטען שמעון ואמר שהוא אינו נביא אם מתה מחמת עמל הדרך או מחולי אחר ושהוא פטור אם ישבע סתם וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בספר משפטים) השואל בהמה מחברו לילך בה למקום פלוני ומתה תחתיו באותה הדרך הרי זה פטור שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו והרי לא שנה ע"כ והסכמת הקהל לדון על פי פסקי הרמב"ם ז"ל:
תשובה דבר פשוט הוא שהשואל חייב באונסין ובמתה כדרכה ואע"ג דמלאך המות מה לי הכא ומה לי התם ומקרא מלא דבר הכתוב וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם ובכלל או מת מתה כדרכה כמו שמפורש בהמפקיד (ל"ה:) ובפ' השואל (צ"ד:) וזולתם ובכלל שנינו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צ"ג.) והשואל משלם את הכל ואין השואל פטור כי אם במתה מחמת מלאכה בלבד כמ"ש בפרק השואל (צ"ו:) דלאו לאוקומ' בכילתא שאילתה ואע"פ שהיא ברשות השואל להתחייב באונסיה וכ"ש שהיה ראוי לחייבו כשמתה במלאכתו מ"מ המשאיל פשע שהשאיל אותה למלאכה שהיא אינה יכולה לסבול אותה ולכן השואל פטור עליה וא"כ דבר פשוט הוא שאם בא לפטור עצמו במתה מחמת מלאכה שיש לו לישבע בפירוש שמתה מחמת אותה מלאכה שהשאילה אליו ולא מבעיא הכא שיש לו לברר על מה נשבע שהרי אם היה נשבע שמתה סתם היה נראה יותר לפי הפשט שמתה כדרכה אלא אפילו בלשון שמשמעותו לפי הפשט על מה שאנו משביעין עליו כיון שבלשון ההוא אפשר שיובן בענין אחר יש לב"ד להשביעו בפירוש ובלשון מבואר שלא יסופק איש בהבנתו למען לא יערים הנשבע ויכוין בהבנתו לזולת דעת הב"ד ואע"פ שהב"ד משביעין לדעתם כמו שמוזכר במסכת שבועות (כ"ט.) אעפ"כ יש להשביע בלשון מבואר וזה מתברר בפ"ק דמציעא (ה':) שהקשו בגמ' שם על מה שאמרו במשנה זה ישבע שאין לו פחות מחציה וכו' על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע כלומר שלשון שאין לו בה פחות מחציה אפשר ג"כ שיובן שאין לו בה כלום ורצה לומר שאין לו בה החלק שהוא פחות מחציה ותירצו דאמר הכי שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ואז בהכרח יובן הלשון שאין לו בה פחות מחציה אלא חציה או יותר. הנה בכאן אע"פ שלעולם משביעין אותו על דעת ב"ד ולשון שאין לי בה פחות מחציה ג"כ לפי פשוטו נראה הבנתו שיש לו בה חציה או יותר עם כל זה משביעין אותו בלשון מבורר למען לא יכוין הנשבע לרמות הב"ד והוצרכו לסבה זו להוסיף בלשון שבועתו מה שלא נזכר במשנה וכן במה שמשביעין אותו בבבא האחרת שאין לו בה פחות משלשה חלקים אע"פ שלא היה המחלוקת כי אם בחלק האחד שהוא הרביע ובשני חלקים אינו צריך לישבע שהרי גם חברו מודה לו עליה אבל משביעין אותו על הכל שאם לא היה נשבע כי אם על הרביע אולי יערים ויהיה כונתו בעת שבועתו על החצי שחברו מודה לו ואע"פ שעל הסתם על מה שנפל המחלוקת הוא נשבע ודעת ב"ד על זה הוא כ"ש וכ"ש בנדון זה שבמתה כדרכה חייב וכן בנטרפה ע"י גדודי חיות ולסטים ואינו פטור כי אם במתה מחמת מלאכה שיש לו לישבע בפירוש שמתה מחמת מלאכה. ומש"כ הרמב"ם ז"ל (בספר משפטים) וז"ל השואל בהמה מחברו לילך בה למקום פלוני ומתה תחתיו באותו הדרך וכו' הרי זה פטור שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו והרי לא שנה עכ"ל. דעת אחרת יש לו שהוא ז"ל סובר שאינו פטור השואל אלא כשמתה בשעת מלאכה ממש ומפני זה כתב בלשונו ומתה תחתיו ור"ל בין רגליו בעוד שהוא רוכב עליה כמו ומת תחת ידו שהוא מפרש מתה מחמת מלאכה מתה בשעת מלאכה וכ"כ למעלה סמוך לזה בפירוש וגם כתב כן (בפ"א מה' שכירות) והשואל משלם את הכל חוץ מן המתה בשעת מלאכה וכו'. ומש"כ בלשונו באותה הדרך לומר שלא שנה להוליכה בדרך אחרת אבל בדרך שהשאילה לו ללכת בה בה הלך ונראה שלכך פירש מחמת מלאכה בשעת מלאכה כי הוקשה לו איך נדע הבהמה מחמת מה מתה ומי מפיס ולכן פירש כן שכל שמתה בשעת מלאכה נתלה ונאמר מחמת מלאכה מתה וכשמתה שלא בשעת מלאכה נאמר שלא מחמת מלאכה מתה ואפשר ג"כ שמה שכתב ומתה תחתיו לא שמתה ונפלה שדודה בין רגליו אלא שהתחיל לה החולי שמתה ממנו בעוד שהוא רוכב עליה כמו ומת תחת ידו שלא מת ממש בין ידיו אלא תוך יום שהוא כיומים. ועדיין אין דבריו מחוורין *(עי' ב"י ח"מ סי' ש"מ סעי' ה') וכבר השיגו עליו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהרי לא נזכר בגמ' כלל שעת מלאכה אלא מחמת מלאכה ואם כדבריו למה יפטר השואל כשמתה תחתיו מטעם לאו לאוקומה בכילתא שאילתה כיון שאפשר שמתה מחמת חולי אחר והבהמה ברשות השואל יתחייב באונסיה ובמתה כדרכה אע"ג דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם כ"ש כשמתה בשעה שהיא עושה מלאכתו שראוי שיתחייב אלא ודאי אין השואל פטור אלא כשמתה בודאי מחמת המלאכה שהושאלה לו כגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה ואז פטור אע"פ שמתה שלא בשעת מלאכה אלא לאחר מכן לפי שאע"פ שחייבה אותו תורה באונסין לא חייבה אותו במה שפשע המשאיל וכאן המשאיל פשע שהשאילה למלאכה שהיא אינה יכולה לסבול אותה כי השואל בודאי יעשה בה המלאכה שבשבילה השאילה דלאו לאוקומה בכילתא שאלה. א"כ בנדון זה יש לו לישבע בפירוש מחמת יגיעת המלאכה שהשאילה אליו ולא שנה בה *(עי' רמ"א שם ס"ג ובש"ך סק"ז ובקצוה"ח סק"ד ועי' בב"י שם בריש הסימן מ"ש בשם הנמוק"י ודו"ק) אבל אם הסכמת הקהל לדון על פסקי הרמב"ם ז"ל הנה בדבר שבממון תנאם קיים וכל שמתה הבהמה בשעת רכיבתו ממש אע"פ שלא נודע שמתה מחמת הרכיבה פטור או אפשר לדעתו וכן נראה שכל שהתחיל לה החולי בעת רכיבתו ונכר בברור שמחמת אותו חולי מתה הרי היא כמתה בשעת מלאכה כמש"כ למעלה ופטור לדעת הרמב"ם ז"ל אבל בזולת זה חייב: