תשובות ריב"ש/תו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

עוד לו

שאלת המדיר חבירו מנכסיו כשבא המדיר לישאל על נדרו אם יכול המודר להתירו ביחיד אם הוא חכם ואם תמצא לומר שלא יוכל להתירו ביחיד אם יוכל להתירו בצירוף ואם תמצא לומר שיוכל להתיר אם ביחיד אם בצירוף אם צריך לבקש חכם אחר לכתחלה או לא דהא חכם בודק סכין ורואה טרפה לעצמו:

תשובה אין החכם המודר יכול להתיר למדיר הנדר ההוא ביחיד דהוה ליה כנדרי עצמו כיון שהוא נוגע בדבר ומפורש הוא בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) דתניא התם קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם ופירושו מבואר דכשאסר הנאת נכסיו על בני עירו אין אחד מהן יכול להתירו שכלן נוגעין בדבר אבל כשהוא אסר נכסיהן עליו אינן נוגעין בדבר דמה להם אם הוא אסור בנכסיהם ולזה יכול החכם שבהם להתירו או שלשה הדיוטות מהם *(עי' ב"י יו"ד רס"י רכ"ח בד"ה מי שאמר ובב"ח שם ועי' במה"פ שם בד"ה קונם). ועוד בארו במקום אחר בירושלמי (נדרים פ"י ה"ח) דכל שאדם נוגע בדבר אינו יכול להתיר דהוה ליה כנדרי עצמו דעל מתני' דתנן במסכת נגעים כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים שאלו בירושלמי נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מיפר לה לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן מה קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולא רבי יהודה היא תנינן בשם רבי יהודה רבי חייא תני לה בשם חכמים ע"כ בירושלמי. ולא דמי לחכם רואה טרפה לעצמו דכל אדם נאמן באסורין אבל בהתר נדרים דאין אדם מתיר נדרי עצמו כדכתיב לא יחל דברו ודרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו כל שנוגע בדבר אם היה מתיר יחידי הוה ליה כמתיר נדרי עצמו. ומיהו משמע דבצרוף שנים מן השוק מתיר כיון שלא היה הוא הנודר עצמו דבכי האי גונא דאיכא אחריני דלא חשידי לא חשבינן ליה כנדרי עצמו מפני שהוא נוגע בדבר דהא תניא במסכת בכורות (ל"א.) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו ואפילו הכי אמרינן התם דמצטרף הוא עם שני הדיוטות דדייקינן עלה התם בסוף פרק עד כמה במאי עסקינן אלימא בחד ומי מהימן אלא בתלתא ומי חשידי והא תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד לעולם בחד וכדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה ה"נ ביחיד מומחה והכי משמע בפ"ק דנדרים (ח':) דאמרינן התם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו ואמרי' התם ש"מ תלת ש"מ לא יאי למשרא נדרא באתרא דרביה כלומר שא"כ רבינא עצמו היה מתיר נדרי אשתו והשתא קשיא מאי מוכח דהא רבינא לא היה יכול להתיר נדרי אשתו דהא קיי"ל כר' יהודה דאין אדם מתיר נדרי אשתו ובירושלמי תני לה רבי חייא בשם חכמים וכן פסקה הרמב"ן ז"ל בהלכותיו. אלא שיש לומר דהתם ביחיד מומחה אבל בצרוף מתיר דמשום הכי מוכח שפיר מדלא התירה רבינא עצמו בצרוף היינו משום שאינו נאה להתיר נדר במקום רבו אבל אפשר לדחות ראיה זו ולומר דרבינא אפי' ע"י צרוף לא היה יכול להתיר כיון שאשתו היתה היא עצמה הנודרת ואשתו כגופו וכמו שאין אדם מתיר נדרי עצמו אפילו בצרוף כן אינו מתיר נדרי אשתו אפילו בצרוף ומאי דמוכח התם היינו דאי לאו משום יקרא דרביה היה אומר רבינא לתלמידיו שיתירוה ומ"מ נראה שכל שלא נדר הוא עצמו ולא אשתו אלא שמפני נגיעת דבר אינו מתיר שמתיר הוא על ידי צרוף דומיא דההיא דבכורות *(ב"י שם וע"ש בש"ך סק"י). ומה שכתבת דר' עקיבא התיר נדר חמיו זה לא מצאתי דבפרק הנודר מן המבושל (נדרים נ'.) לא אמרי' אלא שמע בר כלבא שבוע אתא ואתשיל על נדריה ואשתרי מן נכסיה ולא הזכירו מי המתיר ואפשר שמן התלמידים היו המתירין ובכתובות פרק אע"פ (כתובות ס"ג.) לא הזכירו אלא שבא לפני רבי עקיבא להתיר לו נדרו ולא היה יודע שהוא חתנו ורבי עקיבא אמר ליה אלו הוה חתנך צורבא מרבנן מי עבדת הכי אמר ליה רבי אפי' פרק אחד ואפי' הלכה אחת א"ל אנא הוא ולא הוזכר שם שהתירו הוא ואם הוזכר שם שפתח לו פתח אין בזה הוראה שהיה הוא המתיר דבפ' ארבעה נדרים (נדרים כ"ב:) אמרינן נפק רב סחורה פתח פתחא לנפשיה ואע"פ שבודאי לא היה הוא מתיר לעצמו בדרבי עקיבא נמי אפשר דכיון דאשתו כגופו והיא היתה נוגעת בדבר חשבי' ליה לר' עקיבא נוגע בדבר ולא היה יכול להתירו ביחיד ואם התירו הוא היה ע"י צרוף *(עי' לקמן (סי' תקי"א) ועי' בשו"ת פרח מט"א ח"א סי' ק"ז מש"ב):