תשובות ריב"ש/שצט
טורטשה. לחכם רבי אברהם בן אלפואל נר"ו
שאלת הקהל הסכימו לעשות נדר ותקנה שלא יהא רשות ביד שום אדם לקדש שום אשה כי אם בידיעת נאמני הקהל ובפניהם ובפני עשרה ואם שמא יעבור ויקדש שלא כנזכר שיהיו קדושיו נפקעין ובטלים ומעתה ובאותו זמן מפקירין הקהל כסף או שוה כסף שיקדש בו ושיהי' מופקר ומבוטל והקדושין יהיו מופקעין והאשה ההיא תוכל להנשא מבלי שום גט ואפי' גט מספק לא תצטרך ונסתפקת אם כח ביד הקהל להפקיר ממון אחרים אפילו ממון קטניהם שאינן כדאי לקיים ולהסכים בתקנה כל שכן ממון הנולדים והבאים מחוץ לדור שם ואף אם יסכים הרב והזקן שבעיר בתקנה אין כח בידם להפקיע קדושין של תורה מטעם כל דמקדש ארעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה שלא נאמרו הדברים אלא אדעתא דרבנן שהיו גדולים בחכמה ובמנין וגם היה בידם כח להפקיר ולהעניש ולהפקיע אבל בזמן הזה שהחכמים נדונין כהדיוטות אין כח בידם להפקיר ממון אחרים כ"ש להפקיע קדושין של תורה ולא נאמר יפתח בדורו כשמואל בדורו אלא להורות על פי התורה אבל לבטל דבר תורה לא. ועוד שזה מעין קנס הוא ואין דנין דיני קנסות בחוצה לארץ כי מה שנהגו הקהלות לעשות תקנות ולשום קנסות ונגבין הוא מפני רשות הנתן להם מצד המלכות דדינא דמלכותא דינא ע"כ תורף השאלה:
תשובה יכולין בני העיר לעשו' ביניהם תקנות וגדרי' והסכמות ולקנוס העובר עליהם מדין תורה דגרסי' בב"ב (ח':) ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלי' ולהסיע על קיצותם ופרש"י ז"ל לקנוס העובר על קיצת דבריהם ולהסיעו ממדת דין תורה ע"כ. ולא זו בלבד אמרו אלא אף בכל ענין שיראה בעיניהם לתקן ולקנוס העובר הרשות בידם אלא דלרבותא נקט הני ואע"ג דאינן דברים כוללין לכל בני המדינה אבל הם כנגד מוכרי פירות לבד או כנגד הפועלים לבד ואית להו פסידא בהכי אעפ"כ הרשות בידם דהכי גרסינן עלה בתוספתא רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך כל מי שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך ע"כ ולא סוף דבר בני המדינה אלא אפי' בני אומנות אחת יכולין להתנות ביניהן בעניני אומנותן ולקנום העובר דלגבי אומנותם הוו להו כבני העיר כדאיתא התם (ט'.) בעובדא דהנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעוה למשכיה וכן בתוספתא רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא בעיר נהא כלנו שותפין בו רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם רשאין החמרים לומר וכו' רשאין הספנין וכו' ומה שאמרו בגמ' גבי הני טבחי דה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו כלומר אא"כ יסכים הוא עמהם נראה דהיינו דוקא בבני אומניות דכל היכא דאיכא אדם חשוב ולא עשו בהסכמתו לא הוו כבני העיר ואינם יכולין להתנות אלא כיחידים ובקנין אבל בבני העיר לעולם יכולין להתנות ואינן צריכין להסכמת אדם חשוב שבעיר וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב בבני המדינה רק בבני אומניות ואע"ג דמלישנא דגמ' משמע דקאי אף על בני העיר דכי אותביה רב יימר לרבא דחייבינהו להנהו טבחי דקרעוה למשכא דחברייהו מברייתא דולהסיע על קיצותן דמתניא גבי בני העיר שני רב פפא הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לא כל כמינייהו דמתנו י"ל דהכי קאמר מאי דמדמית בני אומנות לבני העיר ה"מ היכא דליכא אדם חשוב דאז הם באומנותם כבני העיר בתקנות העיר אבל היכא דאיכא אדם חשוב ועשו בלתי הסכמתו אינם אלא כיחידים ולא כבני העיר ולעולם בני העיר אינן צריכין להסכמת אדם חשוב שבעיר אלא כל שהסכימו רוב הקהל וגדוליהם הרגילין לפקח בעסקיהם תקנתם קיימת. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל הא דאמרינן בהנהו טבחי דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו נראה משום דלמא איכא פסידא דלקוחות דמיקרי זביני הלכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשותא מיניה ואע"ג דחזינא השתא דליכא פסידא לא הוי תנאייהו תנאה עכ"ל. נראה מלשונו שלא נאמר דין זה של אדם חשוב אלא בבני אומנות ומפני שבתקנה אפשר שיהיה הפסד לבני העיר אבל בבני העיר עצמם יכולין להתנות כרצונם ואף הקטנים בכלל תקנתם לכשיגדלו שאם לא כן בני העיר כשמתנין על השערים ועל המדות ועל שכר הפועלים ומסיעין על קיצותן היו צריכין לחדש תקנתן בכל יום מפני הקטנים שנעשים גדולים יום יום וזה דבר בטל אלא כל בני העיר בכלל תקנתן ואף כנולדים לאחר מכן שהרי יכולים הצבור לעשות תקנה עליהם ועל זרעם כמו שמצינו בפלגש בגבעה שלפי שנשבעו איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה נאסרו הדור ההוא והיו אסורים הדורות עד שהוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כמו שמפורש בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"א.) הא אלו אמרו ממנו ומבנינו או שאמרו סתם היה החרם חל אף על הדורות הבאים וכתב הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שכן הדין בכל קבלת הרבים שחלה עליהם ועל זרעם כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה או בצומות ועוד שאפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה אף הבנים חייבין לנהוג באותו גדר כדאמרינן במס' פסחים פ' מקום שנהגו (פסחים נ':) בני בישן נהגו דלא הוו אזלי מצור לצידן במעלי שבתא אתו בנייהו לקמיה דרבי יוחנן אמרו לי' אבהתנא הוה אפשר להו אנן דלא אפשר לן מאי אמר להו כבר קבלו עליהן אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ואם לא היה ביד האבות לתקן על הבנים איך היו הבנים אסורין במה שנהגו בו אסור האבות מעצמם והלא אף אם עשו הגדר ההוא בפי' ובהסכמה לא היו יכולין לשתף הבנים עמהם אלא ודאי בני העיר יכולין לתקן עליהם ועל הדורות הבאים וכיון שיכולין לתקן עליהם יכולין גם כן להסיע על קיצותן וכן הבאין מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבין לעשות כתקנתן והרי הם כאלו קבלו עליהם בפי' כל תקנות העיר בעת בואם כל שאין דעתם לחזור ואף בדברים שהיו אסורין בהם בעירם מפני מנהגם הותרו בהם כל שאין דעתם לחזור ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור כדאמרינן בפ"ק דחולין (י"ח:) כי סליק רבי זירא אכל מגרומתא דרב ושמואל ואקשי' רבי זירא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואסיק רב אשי ה"מ בדעתו לחזור ור' זירא אין דעתו לחזור הוה *(ב"י יו"ד סס"י רי"ד. שו"ע שם ס"ב. וע"ש בש"ך סק"ח) ואם בדבר אסור כך כל שכן בענין ממון כגון הקנסות שהסכימו בתקנותיהן שיש לנו לומר שקבלום עליהם כשבאו לדור שם בעיר ההיא והרי הם כבני העיר ובכלל תקנותיהם. ולפי זה עלה בידינו שהקהל יכולים לקנוס בתקנותיהם כפי אשר יראה בעיניה *(כך היה נהוג בזמן המחבר בארץ ישמעאל.) ואפי' בחוצה לארץ דהא עובדא דהנהו טבחי דאתא לקמיה דרבא בחוצה לארץ הוה ולא קשיא מדאמרי' דאין דנין דיני קנסות בבבל שהדבר שהסכימו עליו בני העיר הרי הוא כאלו קבלוהו כל א' על עצמו ונתחייבו בו. ועוד כיון שעשו כן מפני שראו שיש גדר ותקנה בדבר הוה ליה כהודאות והלואות ושליחותייהו קא עבדי וגובין הקנסות ששמו בתקנתן. וא"ת והא אמרינן בגיטין פ' השולח (גיטין ל"ו:) גבי פרוזבול דלמא כי תיקן הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל בי דינא אחרינא לא דאלמא אין כל ב"ד יכולין להפקיע ממון אף אם נאמר כן לא קשיא לנדון זה דהתם הוא כגון פרוזבול להפקיע ממון של זה שלא כדין לכתוב עליו פרוזבול אבל מה שעושין בני העיר בעירם לענין תקנותיהם הרי הם כבי דינא דרב אמי ורב אסי ועדיפי מינייהו. ועוד שכתב ר"ת ז"ל דלאו כבי דינא דרב אמי ורב אסי דוקא קאמר אלא בי דינא רבה באתריה ויפתח בדורו כשמואל בדורו ולא אתא לאפוקי אלא כגון רבנן דבי רב אשי דלא הוו בי דינא רבה דהא הוי רב אשי באתרייהו דאלים מינייהו אבל כל ב"ד קבוע בעירו יכול להפקיע ממון וכ"ש הקהל וכן נראה בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן ט"ז.) דאמרינן התם מנא לן דמפקרינן נכסי דכתיב ואשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פרק כ"ד מהלכות סנהדרין) וכן יש לדיין תמיד כו' כפי מה שיראה לגדור פרצת הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד הפקר ע"כ. ועוד שהרי אפי' בדיני נפשות היו ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה ומשום מיגדר מלתא כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (יבמות צ':) כל שכן בממון הקל ואחרי שהקהל יכולין להפקיע ממון העובר על תקנתם מעתה אם הסכימו שהמקדש אשה שלא בידיעת הנאמנים ושלא בפניהם שיהיו המעות ההם גזל בידו וביד האשה לפי שהם מזכין אותם לפלוני קודם נתינתם לאשה מעתה הרי קדושיו אינן קדושין דהו"ל כקדשה בגזל ובחמס ואסיקנא בפ' האיש מקדש (קידושין נ"ב.) דאינה מקודשת ואע"ג דלא משמע להו לאינשי דבכי האי גונא להוי גזל אפ"ה אינה מקודשת דהא חמס לא משמע להו לאינשי דלהוי גזל גמור כיון דיהיב דמי כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ה:) הוסיפו עליהם החמסנים מעקרא סבור דמי קא יהבי ולא מפסלי מדאורייתא כיון דיהבי דמי דחמס דכתיב באורייתא בדלא יהיב דמי דבלישנא דקרא חמס היינו גזלן גמור דלא יהיב דמי אבל בלישנא דרבנן חמס בדיהיב דמי כדאיתא בסוף פרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא סא.) וכיון דחמס בדיהיב דמי מורי ואמר דמי קא יהיבנא ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ואפ"ה אינה מקודשת כיון דשקיל מיניה בעל כרחיה דלא אמר רוצה אני בנדון זה נמי אפילו תימא דלא משמע להו לאינשי דבכי האי גונא להוי גזל אפילו הכי אינה מקודשת כיון דמדינא הוי גזל. וכל שכן אם עשו כן בהסכמת החכם והזקן שבעיר הרב רבי משה נ"ר דאיכא תרתי בהסכמת הקהל ובי דינא דאלים. ואין לומר דאע"ג דהפקר ב"ד היה הפקר היינו שיכולין להוציא מידו ולהפקירן ולאבדם ממנו אבל בעודם בידו וברשותו הרי הם שלו ויכול לקדש בהם את האשה הא ליתא דהא הפקר ב"ד הפקר יליף לה רבי אלעזר בפ' השולח (גיטין ל"ו:) ובפרק האשה רבה (יבמות פ"ט:) מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם מה שירצו אף ראשים היו מנחילין את העם מה שירצו ומינה דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלונית לפלוני וזוכה בו מיד אף קודם שיבא לידו אף ראשים מנחילים לכל מי שירצו ואומרים ממון ראובן יהיה לשמעון וזוכה בו שמעון מעתה *(עי' ביש"ש יבמות שם ובשו"ת רע"א סי' רכ"א ובס' גט פשוט סי' ק"כ סק"ה) ומשום הכי תירץ רבא (בגיטין שם) גבי פרוזבול דהפקר ב"ד הפקר ואפילו כרבנן דאמרי שביעית דאורייתא תקון רבנן דלא תשמט ואע"פ שהחוב ביד הלוה וזכה בו מן התורה חכמים זכו אותו למלוה בפרוזבל וזוכה בו מעתה וכמו שפירש"י ז"ל דרבא אתא לתרוצי מתני' אפי' לרבנן וכן כתב הרשב"א ז"ל שם בחדושיו *(עי' תוס' שם (לו.) בד"ה מי ועי' רמב"ם פ"ט מה' שמיטה הט"ז ובכ"מ שם ובב"י ח"מ סי' ס"ז סעי' כ'. ועי' בירושלמי שביעית (פ"י ה"ב) ובירושלמי גיטין (פ"ד ה"ג) אר"ה קשיתא קומיה ריב"א וכו' חזר ר"י ואמר כו' ועי' בירושלמי פאה (פ"ה ה"א) דר"י ס"ל כרבא בגיטין ואפ"ה לא מוקי בירושלמי גיטין תקנת הלל אף כרבנן ומטעם הפקר וכו' ומוכח כשיטת הרמב"ם וכטעמא דהכ"מ וב"י הנ"ל) וא"כ אלו המעות אינן שלו לקדש בהן את האשה ואין אנו צריכים בזה לכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שאין אנו צריכין לטעם זה אלא במי שקדש קדושין גמורין ומחמת אי זה ענין שאירע בגט והיה מן הדין שיהיה הגט פסול מן התורה וחכמים ראו להכשירו שלא כדין כההיא דריש כתובות (ג'.) דמשום תקנת עגונות ופרוצות וכההיא דפרק השולח (גיטין ל"ג.) גבי בטלו מבוטל בהנהו אמרי' דאע"פ שהקדושין היו קדושין גמורים עתה ראו חכמים להפקיע למפרע שהרי כשקדש על דעתם קדש וכל זמן שהם ירצו להפקיעם יהיו מופקעים אבל בלדון זה שהקהל בפי' הפקירו המעות הרי קדשה בגזל ואין קדושיו קדושין אף אם לא יקדש על דעתם והיינו דבפ' חזקת (בבא בתרא מ"ח:) גבי תלוה ואקדישה דאמרי' נמי התם הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה וכן נמי ביבמות פרק ב"ש (יבמות ק"י.) בההיא דאותבוה אכורסיה דאמרינן נמי כי האי לישנא לא מדכרינן בהו טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שהרי כיון שהקדושין נעשו שלא ברצון חכמים הפקיעו אותן שהפקירו המעות ועשו אותם מתנה *(ע"ש בתוס' ד"ה לפיכך) ומיהו כי אמרי' במסקנא היכא דקדיש בביאה שויוה רבלן לבעילתו בעילת זנות בהנהו צריכים לטעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דאיך יפקיעו קדושי ביאה אם לא מטעם זה ואע"פ שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאין לנו לומר אפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה כי אם במה שמצאנו מפורש בדברי רז"ל אבל לא בכל מי שעשה שלא כהוגן שא"כ באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו שהיא מקודשת אלא שנהג בו מנהג רמאות היה ללו לומר הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה אלא שאין אומרים כן זולתי באותן שאמרו חכמים ז"ל בפי' ומטעם זה כתב המקדש בפני עדים שהם פסולים לעדות מדרבנן שצריכה גט וחלק על הרב אלפסי ז"ל שכתב בתשובה שאינה צריכה גט דאפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה גם הרמב"ן כתב בתשובת שאלה זה לשונו והמפקיעים קדושין בפסולי עדות דרבנן בר מינן טעוניהו עליהו וטעונן ע"כ. מ"מ בנדון זה אין אנו באין להפקיר הקדושין מטעם עשה שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה אלא מפני שהקהל בפירוש קנסו אותו והפקירו המעות ההם ואבדו זכותו מהם וה"ל כקדשה בגזל והלא אמרו (פסחים ז'.) המקדש בחמץ מו' שעות ונמעלה אפילו בחטי קרדיניתא דשרירן ויבישן אין חוששין לקדושין אע"פ שיש כאן ממון מן התורה דאסור' דרבנן בלחוד הוא כדאיתא התם אם משום שעות כפרש"י ז"ל ואי משום חמץ נוקשה כפי' רבינו תם ז"ל אפילו הכי כיון דאסרוה רבנן הו"ל אסורי הנאה ואין כאן שוה פרוטה דכותה הכא. ועוד שאפילו היינו צריכין בכל הפקעת קדושין לטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הנה יש לנו לומר ג"כ כל דמקדש על דעת הקהל ותקנתם הוא מקדש כמו שמצינו שהמקדש סתם מקדש על דעת מנהג העיר כדאמרינן במציעא פרק המקבל (בבא מציעא ק"ד.) הלל היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריא מקדשין ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן בקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמותיכם מצא שכתוב בה לכשתכנסי לחופה הוה לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים ובודאי לאו כתובת אמותיהם של אלו הביאו לו דא"כ מאי דורש לשון הדיוט דקאמר אלא כתובות בנות המדינה הביאו לו וכשראה שכתוב בהן כן הכשיר את אלו ואע"פ שאלו קדשום סתם לפי שהמקדש סתם באותו מקום על סמך המנהג שנוהגין לקדש על תנאי זה קדש שלא תהא מקודשת לו עד שתכנס לחופה וכן פירש הרשב"א ז"ל ולפ"ז עלה בידינו שיכולין הקהל לעשות תקנה זו והמקדש כנגד תקנתם אין קדושיו קדושין ואינה צריכה גט *(ב"י אה"ע סס"י כ"ח בסד"ה ומ"ש והמוכר. וע"ש ברמ"א סעיף כ"א) זהו מה שנ"ל בנד"ז להלכה אבל למעשה הייתי חוכך להחמי' ולא הייתי סומך על דעתי זה לחומר הענין להוציאה בלא גט אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא והאל ינקנו משגיאות ומהכשל בדבר הלכה ויראנו נפלאות מתורתו ושלום תורתך האדון נ"ר יגדל וירבה ויפרוץ לרוב כנפש משיב מפני היראה והכבוד למצותך מזומן ובאהבתך נאמן הנשבר והנדכה יצחק ב"ר ששת זלה"ה: