תשובות ריב"ש/שע

עוד לו אב בחכמה בתבונה ובדעת מהוד כבוד יקר המעיד על צור ממנו חוצב ומקבת בור ממנו נוקר החכם המעלה ה"ר שאלתיאל חן נר"ו ויהי אלהיו עמו הגיע כתב כבוד האדון נ"ר אלי מבקש ומצוה גם לי גם למעולה אחי י"א להודיע דעתנו אל כבוד האדון בענין איש ואשתו שקנו קרקע בשם שניהם אם יש בו דינא דבר מצרא ולבלתי השיב פני כבודו ריקם כתבנו אליו על זה דעתנו ומה שנראה לנו ועם הנשיא דון בנבנשת דלקבלריא י"א דסרגוסא שלחנו הכתב יציגנו אל כבודך בעברו פראג"ה כי שמעתי מפי עוברים שם ביתך וכסאך נכון ידעתי בו כי הוא זריז ונזכר ואם לא ימצאך שם ישתדל להגיעם אל כבודך באשר הוא חונה ואל יתמה ויתפלא האדון על האחור כי כמו עשרה ימים עמדתי בתפישה עם קצת נכבדי הקהל יצ"ו לפקח בעסקיהם עתה כשבא כתב כבודך השני להודיעך דעתי משבועה שנשבעת לקהל אלקוליעא לעמוד שם ואתה עתה ברוך השם מתחרט חרטה דמעקרא:

ושאלתך היא אם ב"ד מתירין נדר כזה שלא בפני הקהל ושלא ברצונ' כיון שלא קבלת טובה מהם אבל ההפסד יתר על השבח וכן אם הב"ד יתירו בלא שמיעת החרטה מפי המתחרט אלא על ידי כתבו או על ידי שליח ועם היות כי חפצי וחשקי להפך בזכותך ולעיין בדיניה דמר ובכל מה שאפשר חפצתי צדקך אמנם האמת אהוב יותר שאני ואתה חייבין בכבודה ולא לימרו קא מחנפי להדדי כדאמר ליה רב נחמן לרב יהודה בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע':) וכדאמרינן בפרק אעפ"י (כתובות ס"ג:) משום דרב זביד גברא רבה הוא קא מחניפתו ליה וע"כ אכתוב מה שנראה לעניות דעתי ולא אשא פני כבודך לדבר הזה וגם אתה תודיני כי לא לפניך חנף יבא:

ואומר כי ההיא דתניא בנדרים פ' ר' אליעזר (נדרים ס"ה.) המודר הנאה מחברו אין מתירין לו [אלא] בפניו ויליף לה מדכתב ויאמר ה' אל משה במדין אמר לו הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא לשון שבועה וכו' איכא פלוגתא בירושלמי (שם פ"ה ה"ד) דאיכא מאן דפריש התם טעמא מפני הבושה כלו' שיתבייש ממנו ממה שנדר לו להנאתו ועכשיו מתחרט ומבקש שיתירו לו ואיכא מאן דמפרש התם טעמא מפני החשד כלומר שאם יתירו שלא בפניו לא ידע חברו בהתרו וכשיראה אותו נהנה ממנו יחשדנו כעובר על נדרו ומשמע דאיכא בין תני תרי לישני דללישנא דמפני הבושה כל שאין הנדר לתועלת חברו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו דהא לא שייך למימר הכא שיתבייש ממנו כיון שאין הנדר לתועלתו ולאידך לישנא דמשום חשד כל בפניו איכא חשדא. וכן נמי משמע דלטעמא דמפני הבושה דוקא בפניו אבל שלא בפניו אין מתירין לו ואף אם יודיעו ההיתר לחברו דהא אכתי איתיה לטעמא דמפני הבושה אבל לטעמא דמפני החשד כל שיודיעוהו די בכך דתו ליכא חשדא ומתירין לו ולכ"ע כל שאין הנדר להנאת חברו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ויודיעו לו ההתר דאי משום בושה הא ליכא דאין הנדר להנאתו ואי משום חשדא ליכא שהרי הודיעוהו וכן נמי בפניו מתירין לו אפינו בעל כרחו שהרי כיון שאין הנדר להנאתו אין אנו צריכין לדעתו ואין כאן לא משום בושה ולא משום חשד שהרי בפניו הוא ואין אנו צריכין להסכמתו אבל כל שהנדר להנאתו ודאי אין מתירין לו אלא מדעתו ומרצונו אלא שאפילו ידענו שהוא מתרצה צריך שיהיה ההתר בפניו למ"ד מפני הבושה וכל שאינו מתרצה אין מתירין לו ואפילו למ"ד מפני החשד ואין די בשיודיעו לו ההתר וכן נראה ממאי דא"ל קודשא בריך הוא למשה במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך ולא הספיק לו בשיתיר במקומו ויודיע ליתרו ההתר אלא הלך שם ושאל מיתרו רשות ונתן לו כדכתיב אלכה ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום וכן הסכימו כל הראשונים והאחרונים ז"ל אלא שדעת ר"ת ז"ל שאם עברו והתירו שלא מדעתו מותר וראי' לדבריו מדאמרי' בפ' השולח (גיטין ל"ה:) וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ואי דיעבד נמי לא מהני כי אזלא לגבי חכם מאי הוי דהא נדר אלמנה להנאת יתומים הוא אלא ש"מ דאפי' להנאת חברו כל שהתירוהו מותר אבל דעת הראב"ד ז"ל דכל נשבע לתועלת חברו אין מתירין לו אלא מדעתו ואפי' התירוהו בדיעבד אילו מותר וראייתו מדכתיב גבי צדקיהו (יחזקאל י״ז:י״ט) אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר אעפ"י שהתירו לו סנהדרין שבועתו לפי שהיתה לתועלת נבוכדנצר שלא יגלהו ואי אמרת דאם התירוהו מותר הרי לא בזה ולא הפר אלא סנהדרין פשעו בדבר כשהתירוהו וההיא דבפ' השולח אפשר לדחותה דהכי פרכינן כיון דאין צריך לפרוט את הנדר ליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ותעלים לו שנדרה ליתומים ויתיר לה והיא תטעה ותהיה סבורה שהיא מותרת אבל אם צריך ליפרט הנדר ליכא למיחש למידי. והחכם הגדול מורי הרב ר' חסדאי קרשקש ז"ל הכריע כדברי ר"ת ז"ל דאם התירוהו מותר שהרי צדקיהו צדיק גמור היה כדאמרי' בפ' חלק (סנהדרין ק"ג.) בקש הקב"ה להחזיר את העולם כלו לתהו ובהו מפני דורו של צדקיהו נסתכל בצדקיהו ונתקררה דעתו ומאי דכתיב ביה ויעש הרע בעיני ה' היינו שהיה לו למחות ולא מיחה ואם כן איך יעבור על השבועה במזיד ולמה רצה שיתירוהו הואיל והיה יודע שאם התירוהו אינו מותר ומאי דקאמר עליה קרא אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר משום דלגבי עובד כוכבים חלול השם יש בדבר וגם שמפני אימתו עשו סנהדרין שלא כדין שהתירוהו שלא מדעתו של נבוכדנצר ואף בתוספות שכתבו דמפני שראו צדקיה מצטער בכך ועל ידי כן מתבטל ממלאכת שמים עשו עילה מצאו להתיר מפני אימתו שהיה מלך ושלא כהוגן עשו וזהו שלא מצאו תשובה לדבריהם כשאמר להם נבוכדנצר ואתון אמאי עבדתון הכי מאי טעמא לא אמריתו ליה לצדקיה מיד ישבו לארץ ידמו וא"כ עלה בידינו שכל נשבע לתועלת חברו אין מתירין אותו לכתחלה בשום צד שלא מדעתו של חברו וכל ב"ד שנזקק לכך ראוי להוכיחו וליסרו שנותן דמי מלחמה בשלום אבל מ"מ אם התירוהו מותר כדברי ר"ת ז"ל והוא שפרט את הנדר וידע החכם שלתועלת חברו לעשה אבל אם העלים מן החכם אין התרו התר דהא קיי"ל צריך לפרוט את הנדר דהא רב הונא ורב פפא ס"ל הכי (גיטין לה:) והוה ליה רב נחמן יחיד לגבייהו ובהא אפי' בדיעבד לא מהני. ומה שכתבת בשם ר"ת ז"ל דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה לו כמשה רבינו ע"ה עם יתרו וצדקיהו עם נבוכדנצר אבל בזולת זה מתירין לכתחלה שלא מדעתו אין חלוקו של הרב ז"ל מבואר כל הצורך ולא הסכימו בו כל האחרונים ז"ל והרשב"א ז"ל הביא סברא זו בשמו בחדושי גיטין שלו והביא קצת ראיה מההיא דפרק ואלו נאמרין (סוטה לו:) דא"ל פרעה ליוסף זיל אתשל אשבועתך ואמאי לא אהדריה ליה אין מתירין אלא בפניו ויעקב אבינו כבר מת אלא שמע מינה כיון שלא קבל טובה מפני שבועה זו מתירין שלא בפניו ולי נראה שאינה ראיה כלל דהיינו מאי דאהדר ליה יוסף לפרעה ואתשיל נמי אדידך אע"ג דלא ניחא לך כלומר כמו שאיני יכול לישאל על מה שנשבעתי לך שלא ברצונך כיון שהוא לתועלתך כן על שבועה שנשבעתי לתועלת אבי כיון שמת ואיננו שיסכים בדבר. ואדרבה מהתם ראיה שאין מתירק אלא ברצונו דאם לא כן היה ראוי שירא פרעה מיוסף שישאל על נדרו שהרי לא מצינו שעשה לו טובה ליוסף בשביל שבועתו זאת ואם מפני שהטיב לו מצד אחר הנה לפי דעת ר"ת ז"ל לא נקרא מפני זה מקובל טובה כיון שלא היתה בעבור השבועה דאם לא כן מאי מייתי ראיה משבועת יוסף ליעקב הרי אין מקובל טובה כמו הבן מן האב אלא שלפי דעתו צריך שיקבל טובה הנשבע מן המשביע בעת השבועה ובעבור הטובה ההיא יעשנה ואז אין מתירין לו אלא בפניו. ומאי דאייתי מר ראיה מההיא דפרק השולח דאי אמרת אין צריך לפרוט את הנדר ניחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ופרקינן דמדרינן לה ברבים ופריך הניחא למ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למאן דאמר יש לו הפרה מאי איכא למימר אם איתא מאי קושיא כיון דלא אפשר להתיר אלא בפני אותו ב"ד שהדירוהו אין לחוש דאותו ב"ד ידעי עכ"ל ולשון הגמרא שהבאת אינו כן אלא גבי כהן הנושא נשים בעבירה והתם אינו נשבע לתועלת חברו ואי מפני שנשבע בפני ב"ד מתירין לו שלא בפניהם דאי מפני הבושה ליכא שלא לתועלתם נשבע ואי מפני חשד יודיע אותם אחר כן כמו שכתבתי למעלה ואפי' בנודרת ליתומים דאמרינן בגמרא וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ומפרקינן קסבר צריך לפרוט את הנדר לא קשיא מינה מידי אע"פ שהיא נודרת לתועלת היתומים משום דאי אין צריך לפרוט את הנדר החכם לא ידע שהוא נדר של יתומים ויתיר לה ויהיה מותר בדיעבד כדעת ר"ת ז"ל ולדעת הראב"ד ז"ל היא תטעה ותהיה סבורה שמותר ואפילו הב"ד עצמם שהדירוה הם יתירוה כי לא ידעו שמאותו נדר היא נשאלת אבל כיון שצריך לפרוט את הנדר החכם לא יתיר אם לא תפרוט הכל ויודיענה שאם תעלים ממנו דבר אינה נתרת. גם הראיה מהגבעונים דמייתי מר מדמוכיח רבי יהודה (גיטין מ"ו:) דנדר שידעו בו רבים אין לו הפרה דכתיב לא הכום בני ישראל ואי צריך בפניהם מאי מוכח מהתם דלמא התם טעמא משום דלא היה בפניהם גם זו אינה אצלי ראיה שהרי התוספות אמרו דלדבר מצוה מתירין שלא בפניו ואמרו ג"כ דהריגת הגבעונים מצוה וא"כ אם לא שנדר שידעו בו רבים אין לו הפרה היו מתירין לכתחלה נדרם שלא ברצון הגבעולים ושלא בידיעתם אע"פ שהיתה השבועה לתועלתם ועוד דאפילו נאמר דהריגת הגבעונים אילה מצוה כיון שחזרו בתשובה וכמש"כ הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מדתניא בספרי (סדר שופטים סי' ר"ב) למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם הא אם חזרו בהם מקבלין אותן וכן נמי התם שלש פרוזטמאות שלח יהושע הרוצה לפנות יפנה הרוצה להשלים ישלים הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה מ"מ גבעונים כיון דאמרי מארץ רחוק' באנו ורמו את ישראל היו מתירין שלא מרצונם לפי שהם עשו שלא כהוגן ומשום הכי מוכח שפיר דמש"ה לא הרגום דנדר שידעו בו רבים אין לו הפרה ורבנן סבירא להו דכיון דאמרו מארץ רחוקה באנו לא חיילא שבועה כלל אלא שמפני חלול השם לא הרגום ^*(כפול לעיל (סי' קפ"ו)) ואם היה שנחוש לחולקין על ר"ת ז"ל הנה בשבועתך לקהל אין מתירין אלא ברצון הקהל ואפילו לדברי ר"ת ז"ל הנה אתה מקובל טובה מהם שהרי כשנשבעת להם לא נשבעת בחנם אלא מפני שהיו תנאים בין כבודך וביניהם וגם הם נתחייבו לך באי זה דבר שלא היו עושין כן אלא מפני השבועה ואע"פ שהטובה ההיא אינה בערך מה שאתה מטיב להם בודאי שאתה מביאם לחיי העולם הבא וגם שאתה מפסיד מצד אחר שיתנו לך יותר מהמה אין להשגיח בזה שאם כן אף אנו נאמר שכשנשבע מרע"ה ליתרו לא היה מקובל טובה ממנו מפני שנתן לו בתו שהרי הוא היה ראוי לאשה חשובה ממנו אלף פעמים ואדרבה אדון הנביאים עשה טובה ליתרו שלא הניח ע"ז שלא עבד כשנשא בתו אלא בודאי כיוך ששניהם נתרצו בזה אתה תעשה לי כך ואני אשבע לך בכך הנה זה נקרא מקובל טובה ^*(ב"י יו"ד סי' רכ"ח (ד' קמ"ג ע"ב) בד"ה מ"ש ואפילו. רמ"א שם סעי' כ') וכן דברך האדון עם הקהל כדבר אדון הנביאים ע"ה עם יתרו וא"כ אפילו לדעת ר"ת ז"ל אין מתירין לך אלא ברצונם ומדעתם. ומה ששאלת עוד להודיעך דעתי אם ב"ד מתירין בלא שמיעת חרטה מפי הנשאל אלא ע"י שליח או מפי כתבו אשיבך ע"י שליח מחלוקת ודעת התוספות דאפשר ע"י שליח דדוקא בבעל הוא דמספקא לן בפ"ק דנדרים (ח':) נעשה שליח לחרטת אשתו משום דחיישינן מתוך שקשין עליו נדרי אשתו והוא רוצה ומבקש. בהתר יוסיף בחרטה דברים מדעתו ומסקינן התם דכי מכנפי ואינו טורח בדבר לא חיישינן למידי אבל לכנופינהו כיון שטורח אחר המתירין והוה מצטער בנדרי אשתו איכא למיחש שמא יוסיף דברים מלבו אבל באדם אחר אפילו לכנפינהו שפיר דמי וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כת' (בפ"ו מהלכות שבועות) דדוקא בבעל הוא דאבעיא לן משום דבעל כאשתו אבל באדם אחר לא והא דמפלגינן בבעל בין מכנפי ללא מכנפי היינו משום דכיון דמדינא היא צריכה לבא לב"ד אלא דלגבי בעל הקלו משום דאשתו כגופו דוקא היכא דמכנפי אבל לכנופי בי דינא לכתחלה משום מעשה שאינו נעשה כדינו לא עבדינן. ומאי דאייתי מר ראיה דע"י שליח שרי מן הירושלמי דבפרק נערה המאורסה (הל' ח') מהו להתיר על ידי התורגמן נשמעינה מן הדא ר' אבא בר זוטרא איתעביד מתורגמניה דר' יוחנן בחדא אתתא דלא חכמה למשמע סוריסטון. וטעמיה דמר משום דמדמי תורגמן לשליח ואף אם יהיה כן הייתי יכול לומר שאין מן הירושלמי ראיה שלא יהיה צריך החכם לשמוע החרטה מפי הנודר אלא שהחכם אחר שומעו החרטה מפי הנודר עושה שליח להתירו שהרי אפשר שרבי יוחנן מבין היה בלשון האשה אלא שאין האשה מבינה בלשון ר' יוחנן ור' יוחנן לא היה יודע לדבר בלשונה אע"פ שהיה מבין בו ולכן היה צריך לתורגמן לענות על דבריה ולהתיר לה אבל החרטה מפי האשה שמעה שהרי הוא מבין היה בלשונה וכל שהוא מבין בלשונה אע"פ שאינו יודע לדבר בו והיא אינה מבינה בלשונו כלל אלא ע"י תורגמן אין דבור האשה נקרא מפי מתורגמן מדאמרינן בפ"ק דמכות (ו':) הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא מתורגמנא בינייהו ומקשי' והא תנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ופרקינן רבא מידע הוה ידע מאי קאמרי אהדורי הוא דלא ידע למהדר להו. אלא שאין צריך לזה כי אין התורגמן דומה לשליח שהרי בתורגמן הבעל דבר הוא שם ואדרבה מן הירושלמי משמע דלא אפשר ע"י שליח דמדאבעיא להו ע"י תורגמן משמע דפשיטא להו דע"י שליח אין מתירין ואפילו למאי דמסיק דע"י תורגמן שרי דוקא על ידי תורגמן דבעל דבר הוא שם אבל ע"י שליח שלא בפני בעל דבר לא וכן הכריע הרא"ה ז"ל מזה הירוש' כדברי הרמב"ם ז"ל דע"י שליח אין מתירין ^*(עי' בר"ן (נדרים ח:) בד"ה בעל). אבל במה שכתב רבינו שמשון ז"ל ששולח אדם חרטתו לב"ד בכתב ידו והם מתירין לו וכן הסכים הרשב"א ז"ל בזה נוכל לומר דאפילו אם נאמר דע"י שליח לא בכתב ידו שרי משום דכיון דכתב ידו הוא עדיף מע"י שליח ועוד ראיתי בשם רבינו שמשון ז"ל דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהתר החכם מתירו שלא מדעת הנודר ומותר דהתרת חכם כהפרת בעל ותניא בסוף קדושין (פ"א:) אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה וכו' ולא מצינו חלוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון אלו דבריו ז"ל. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' שבועות) נראה דלעולם אין מתירין שלא בפני הנודר אלא צריך שיהא הנודר בפני המתירין ונראה לי שראוי לחוש לדבריו ועובדא דבת יפתח יוכיח כדאיתא בבראשית רבה פרשת חיי שרה דאמרינן התם ולא היה שם פנחס שיתיר לו נדרו אלא פנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו יפתח אמר אני ראש קניני ישראל ואני הולך אצל פנחס בין דין לדין אבדה ההיא עלובתא ואם היה אפשר ע"י שליח או מפי הכתב נמה לא עשה כן כדי להציל את בתו שהרי לא היו מקפידין אלא שלא ילך האחד לחבירו לפי לשון המדרש אלא בודאי בפניו ממש בעינן כדברי הרמב"ם ז"ל זהו מה שנראה לעניות דעתי בכל זה ואתה תבחר ולא אני. בקשתי מטעמך את פני הר"ר נסים נ"ר להשיב על שאלתך ודחה אותי כי אמר שאחר שלא יוכל להשיב כאשר עם לבבך וברצונך מה תסכון לך תשובתו. נאום דורש שלום תורתך מתענג בכתביך הם שעשועי לעבוד עבודתך מזומן אחיך יצחק בר ששת :